מורשת יהדות מרוקו

טוהר הדם: מערכה ראשונה

באמצע המאה החמש־עשרה כבר היה ברור אפוא שדור או שניים של סובלנות יחסית כלפי הקונברסוס לא ביטלו את הזרות והאיבה כלפי המומר. אמנם לפי ההלכה הנוצרית הטבילה מסירה את המחיצות, ולכל המאמינים יש חלק שווה בישו, אבל ההמון הנוצרי הוסיף לראות את המהות הזרה – היהודית, המורית – בתוך עצמיותו של המומר; וכשלא יכלו עוד להישען על הבדל דת החלו לחפש את ההבדל בגורמים אחרים – ובראש ובראשונה בדם. כך נולדה בספרד שעל סף הרנסאנס תורת הגזע הראשונה של העת החדשה.

יש בידינו אפילו תעודת לידה מדויקת: טולדו, 5 ביוני 1449, כשני דורות לאחר שנכנסו הקונברסוס היהודים לחברה הנוצרית. הפתיחות היחסית שנהגו כלפיהם המעמדות השליטים עוררה את זעמם של ההמונים והעירה זיק של סכנה בחלק מן הבורגנות העירונית. המון העם הרגיש כאילו רומה: הדת הקתולית, ששימשה לו בעבר צידוק לעשות שפטים ביהודים, נעשתה עכשיו, אחרי שהמירו את דתם, למחסום שמגן עליהם. והלא רק תמימים ותאולוגים יאמינו שהזדון היהודי יכול להימחק באמצעות טבילה בלבד. מה גם שרבים מן הנוצרים החדשים האלה אינם נוצרים כלל אלא יהודים המקיימים בחשאי את כל תועבות דתם הישנה – עובדה שפשוטי העם יכלו להיווכח בה יותר מאחרים. דבריו של החכם משבט יהודה, ש״היהדות היא מן החולאים אשר אין להם רפואה״, הייתה גם דעתו של המון העם, והוא ייחס את סיבת הדבר לאיזו מהות מטפיזית קבועה ועומדת, שהיא הממשות היהודית בתור שכזאת. ובלשון פשוטה יותר, האשמה היא בדם היהודי הזורם גם בעורקיהם של הנטבלים. בשמחה לאיד יכלו פשוטי העם לקבוע שהדם הזה זורם עתה גם בשכבות האצולה הספרדית עצמה, ובתוך שני דורות כבר טימא והרעיל אותה. ומי נקי מתרעלה זו? רק פשוטי העם, שהיהודים המוסווים אינם מעלים על דעתם להתחתן בהם, והם אינם מעלים על דעתם לקבל אותם לתוך משפחותיהם. בקרב פשוטי העם נעשה טוהר הדם למין אות כבוד פלבאי, סיסמת קרב המרוממת את ״האיש הקטן״ מעל לרמי המעלה הנוגשים בו. (כך סנצ׳ו פנסה בדון קיחוטה מתפאר שהוא נוצרי ישן וטהור, ולכן מגיע לו להיות מושל.) ואילו העירונים העוסקים במסחר ומלאכה ראו בטוהר הדם פיצוי על היעדרו של מוצא מיוחס ואות לעליונותם על בני תחרותם הנוצרים החדשים.

כך נעשה טוהר הדם לעיקרון שעמד בלב המאבק העממי על זהות והכרה, וגם לנשק במלחמת המעמדות. לעומת ייחוס האבות של האציל הציג איש העם הפשוט את טוהר דמו, שהאציל לא יכול תמיד להשתבח בו; וכנגד הצלחתו של הבורגני הנוצרי החדש הציג העירוני הוותיק את דמו הלא־טהור של הקונברסו המתחרה בו כנימוק להצר את צעדיו. אבל יש להדגיש שוב שטוהר הדם לא היה יכול למלא תפקיד במאבקים המעמדיים לולא הייתה לו מראש משמעות עמוקה יותר, שהקרינה הילה קיומית שלילית על ה״אחר שבפנים״, ובכך אפשרה להשתמש בזהותו הפגומה כביכול בתור נימוק המצדיק את הפלייתו גם בתחום הכלכלי והחברתי.

ועוד יש לציין שהפעם הוגדרה האחרות הרדיקלית, או מהותו השלילית־הדמונית של היריב, לא במונחים דתיים(כגון היעדרם של חסד, טבילה, אמונה, סקרמנט לחם הקודש, או שלילת המשיח, רציחתו וחילול שמו), אלא במונחים חילוניים ביסודם כמו ייחוס אבות וטוהר דם. בכך השתלבה אמת המידה של טוהר הדם במערכת הערכים המסורתית של ספרד, שהעלתה על נס את כבודו של אדם כפועל יוצא ממוצאו ומשושלת היוחסין(linaje) שלו; אלא שהפעם לא נמדד המוצא לפי זהותו של אבי משפחה אציל אלא לפי שיעור הדם הזר לחלוטין שנמהל בעורקים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הרדיפה אחר משרות עירוניות–טוהר הדם: מערכה ראשונה.
עמוד 109