מורשת יהדות מרוקו

על ״נגבה״ בדרך לחיפה

העולים שעלו על ״נגבה״ לא היו מודעים לעובדה שעל האניה שעתידה הייתה להביא אותם לארץ נמצא לא אחר מאשר נשיא מדינת ישראל.

הנשיא בן־צבי, שזכה לפרסום גם כאחד מגדולי חוקרי יהדות המזרח, ניצל את ההפלגה כדי להתוודע לעולים מצפון־אפריקה. במהלך ההפלגה לחיפה סעד הנשיא פעם אחת עם העולים וכמרכן ״השתתף הנשיא בתפילה בבית הכנסת שבאניה ובדרך ארצה עמד על כך שהחזן יהיה אחד מעולי צפון אפריקה״.

הערת המחבר: ״נשיא המדינה חזר לארץ מחופשת טיול באניה ׳נגבה״׳, זמנים, 23 במאי 1955.

אחד העולים אליהם התוודע הנשיא במהלך ההפלגה היה רבי דוד אביטבול, בן ה־53, שהיה בעלים של אחד משבעת בתי הכנסת שהיו במלאת של דמנאת ועלה עם משפחתו כשהוא נושא עימו ספר תורה מבית הכנסת. על המפגש בין הנשיא לרב דוד אביטבול ועל תרומתו של הנשיא לכך שהמשפחה הועברה לקליטה בצפת, במקום בנגב, העידה כלתו של הרב, מרי אביטבול:

הערת המחבר: בית הכנסת היה ידוע בשם ״צלא דוד בן יזאנו״, או Ai't Ben Hako.

״…הנשיא בן־צבי שהיה באניה ׳נגבה׳ החליט שהוא יהיה עם העולים החדשים. כל פעם היו הולכים להתפלל וחמי היה הולך להתפלל שמה ובן־צבי התרשם ממנו…אז אנשים מהעיר שלנו אמרו לחמי ׳אתה מדבר עם נשיא המדינה, אתה לא יכול לבקש ממנו איזו עיר אתה רוצה׳? אז הוא הלך לבקש ממנו. אמר לו ׳תשמע, אני שומע שלוקחים אותם להרים, למדבר, לאוהלים, לצריפים, אני אדם שהבאתי שופר, הבאתי ספר תורה ואני רוצה להקים בית כנסת׳. אמר לו ׳אני אתן לך מכתב שכתובים שם שמות שתי ערים קדושות: האחת טבריה והשניה צפת. תבחר מה שאתה רוצה׳. אז הוא בחר צפת״.

אניות העולים מגיעות לנמל חיפה

לקראת ערב יום ראשון, ה־22 במאי, הגיעה ״גולדן איילס״ לנמל חיפה ועגנה מחוץ לשובר הגלים. זמן מה אחרי הגעתה הופיעה בפתח הנמל ״נגבה״, אשר לוותה בשתי אוניות מלחמה של חיל הים מעת כניסתה למים הטריטורייאלים של ישראל. בראש התורן של ״נגבה״ הונף נס הנשיא, והיא קושטה בשלל דגלונים. בשעה 6:45 לפנות ערב נכנסה ״נגבה״ לנמל והתקבלה ב־21 מטחי כבוד שנורו מתותחי המשחתת ״אילת״ ומטס כבוד של מטוסי חיל־האוויר. האניה נקשרה לרציף והנשיא ירד ממנה והתקבל על־ידי משמר כבוד של המשטרה, כשתזמורת המשטרה מנגנת ברקע שירי לכת. כל זאת לעיניהם המשתאות של העולים, אשר נותרו עליה ללינת לילה נוסף, טרם רדתם לחוף. גם עולי ״גולדן איילס״, שנכנסה לנמל זמן מה לאחר מכן, נותרו על סיפונה ללילה נוסף.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה שלישית(נמל חיפה)

במקביל לפעילויות הקשורות לקבלת הפנים החגיגת לנשיא השב ארצה, התקבצו ב־22 במאי בנמל חיפה פקידי עלייה וקליטה ונציגי התנועות המיישבות כדי לטפל ב־888 העולים שעמדו להגיע באותו יום על ״נגבה״ ר״גולדן איילס״. על המתח שנוצר בין נציגי תנועת המושבים של מפא״י לנציגי איגוד המושבים של הפועל המזרחי כתב גרשון צוקר ליהודה גרינקר:

״כבר בתחילה חשנו שדבר מה בלתי רגיל עומד להתרחש, בראותי שאנשי המרכז החקלאי של הפועל המזרחי מסתובבים בשטח הנמל. המתיחות הלכה וגברה כאשר עלינו לסירת הנמל בכדי להגיע ל״גולדן איילס״, בסירה היו: חנוך הילמן, אברהם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה], קלמן לוין [מנהל מחוז הצפון של מחלקת הקליטה] וגם אהרן סיקורניק – נציג הפועל המזרחי. פה נודע לנו כי באניה זו נמצא גם חיים מויאל. כאשר עלינו לאניה ביחד עם אנשי צוות המיון, התברר לנו כי מתוך 35 המשפחות שהוגדרו כאנשי ׳הפועל המזרחי׳ נמצאות 28 משפחות הכלולות ברשימתך מאנשי דמנאת. המשחק התגלה לעיני כולם, והודענו שלא נסכים בשום אופן לשערוריה כזאת, ומה גם שידוע לנו על החתירות והחבלות שנעשו במרוקו סביב ארגון זה״. אנשי גורמי הקליטה וצוות המיון חזרו לחוף ושם התחדש הויכוח בין נציגי תנועות ההתיישבות. גרשון צוקר, נציג תנועת המושבים, התעקש להעביר את 28 המשפחות שבמחלוקת לחרובית, מחנה הקליטה שהיה באחריות תנועת המושבים של מפא״י. טענותיו היו כי אין להעלות על הדעת להסכים לפעולת המחטף שחיים מויאל החל בה עוד במרוקו, ונמשכה במסעות שכנוע שלו מול העולים, במהלך הפלגתם לארץ. לדבריו משפחות העולים מדמנאת היו חלק מגרעין שאורגן על־ידי יהודה גרינקר ש־18 משפחות מתוכו כבר הגיעו לחרובית קודם לכן. הוא גם הסתמך על מברק שהתקבל מעמוס רבל שכל משפחות דמנאת שייכות לארגון של תנועת המושבים. מנגד, אהרן סקורניק, נציג הפועל המזרחי, טען שאי אפשר לכפות על העולים שבחרו להרשם לפועל המזרחי ללכת למושב לא דתי, גם אם הדבר פורץ את הגדרת המכסות הנהוגות של חלוקת העולים בין הזרמים השונים. הוא דרש בכל תוקף להעביר את העולים למשואה, שהיה באחריות איגוד המושבים של הפועל המזרחי. בשלב מסויים הודיע סקורניק שלא יתנגד להעברת הקבוצה לחרובית, בתנאי שיטפל בהם מישהו מטעם הפועל המזרחי, עד לגמר הבירור בעניין זה בהנהלת הסוכנות. נציג תנועת המושבים התנגד להצעה זו, והויכוח נמשך לתוך הלילה מבלי שהצדדים הניצים ישיגו הסכמה.

ביום שני, ה־23 במאי, בשעה 06:00 החלה הורדת העולים מ־״נגבה״. העולים עברו את מערך הקליטה בנמל, והופנו ליעדים שונים ברחבי הארץ. שלוש משפחות העולים מדמנאת הועברו ליעדים הבאים: הרב דוד אביטבול ובני משפחתו ומשפחת בנו שלום אביטבול הופנו לצפת, בזכות המכתב שנתן בידיו הנשיא יצחק בן־צבי, ואילו משפחת שמעון בן־לולו הופנתה למושב הזורעים.

בשעה 09:30 התחילה הורדת העולים מ־״גולדן איילס״. אברהם ציגל הורה להעביר את משפחות המחלוקת מדמנאת למחנה חרובית על־פי הצעת אהרן סקורניק ובניגוד לעמדתו של גרשון צוקר. ברם, באותו זמן התקשרו לנמל נציגים בכירים של הפועל המזרחי, חבר הנהלת הסוכנות מר בית־אריה וח״כ מיכאל חזני, הודיעו שהצעת אהרן סקורניק אינה מקובלת עליהם, והתעקשו שהעולים יישלחו למשואה. עולי המריבה התפלגו לשתי קבוצות: 6 משפחות ועוד בודד ובסך הכל 24 נפש הסכימו לצאת לחרובית, ואילו יתרת המשפחות נותרה בנמל.

בשעה 11:00 הגיעו לנמל יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות ומיכאל חזני, חבר כנסת של מפלגת הפועל המזרחי. ברגינסקי תיחקר את העולים באשר לסידרי רישומם לעלייה, ולשאלתו השיבו שאכן נרשמו לעלייה אצל יהודה גרינקר תחילה. הנושא שעמד להכרעה היה איזו תנועת התיישבות תזכה בעולים אלו: האם תנועת המושבים של מפא״י, בתוקף העובדה שהעולים נרשמו תחילה אצל גרינקר, או איחוד המושבים של הפועל המזרחי מתוקף העובדה שחלק ממשפחות העולים שוכנעו על־ידי חיים מויאל לשנות את בחירתם, ועכשיו דרשו להתיישב במושב של הפועל המזרחי. ח״כ חזני, שנכח במקום, טען באוזני ברגינסקי שאין זכות למנוע ממישהו ללכת למקום שהוא רוצה בו, ולכן צריך לאפשר לעולים לעבור למחנה משואה. הוא גם איים לצאת בהתקפה ציבורית בכנסת, ובכל דרך אחרת. לאחר דיון ממושך הושגה פשרה להעביר את העולים שבמחלוקת למחנה המעבר שער העלייה, עד לקיום בירור וקבלת החלטה באשר לעתידם בהנהלת הסוכנות.

עולי דמנאת שירדו מה״גולדן איילס״ התפלגו באופן הבא: שש משפחות ובודד ובסך הכל 24 נפש עברו לחרובית ר32 משפחות ובהן 209 נפש הועברו עוד באותו היום לשער העלייה. בחינה מדוקדקת של שמות העולים וקשרי המשפחה בין המשפחות השונות מלמדת על מספר מקרים שבהן חמולות משפחתיות התפצלו בין שני המקומות: בשני מקרים הבן הבכור ומשפחתו עברו לחרובית בעוד שההורים ושאר האחים עברו לשער העלייה. במקרה אחד התפצלו שתי משפחות אחים: משפחת האח המבוגר יותר עברה לחרובית בעוד שמשפחת האח הצעיר עברה לשער העלייה.

טבלה מס. 3 – מקרי התפצלות חמולות משפחתיות בין חרובית ושער העלייה

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 37

שליח העלייה יהודה גרינקר מגיע לדמנאת

יהודה גרינקר הגיע לקזבלנקה ב־23 באוגוסט 1954, והחל שם בפעילותו לרישום משפחות לעלייה. מקזבלנקה המשיך למאזאגאן ולרבאט-סאלי, בה פגש לראשונה ביהודים שבאו מדרום מרוקו שהעידו כי בין הרי האטלס שבדרום מרוקו קיימים כפרים שבהם חיים יהודים עובדי אדמה. ברם, איש מהיהודים שפגש לא ידע להצביע במדוייק על מיקומם של הכפרים הללו. גרינקר היה נלהב לנסות לאתר כפרים אלו מתוך מחשבה שיהודים שהעם עובדי אדמה יהיו אידיאליים לצורך התיישבות חקלאית.

הערת המחבר: יהודה גרינקר נולד ביסוד המעלה בי״ט מרחשון תרנ״ח, 14 בנובמבר 1897. היה ממקימי נהלל, שליח עלייה במרוקו מ־23 באוגוסט 1954 עד ל־2 בפברואר 1956. נפטר בנהלל בי״ז אב תשל״ג, 15 ביולי 1973.

בין ספטמבר לנובמבר 1955 ערך יהודה גרינקר סיורים בהרי האטלס ובשפלה שלמרגלותיו במטרה לאתר את אותם כפרים נידחים, שמעטים ידעו על קיומם, ולרשום את היהודים שחיו בהם לעלייה. במהלך סיוריו הגיע ל- 87 כפרים ועיירות, וביניהן גם דמנאת, ורשם לעלייה 2491 משפחות ובהן 13,553 נפש. בדמנאת רשם לעלייה גרעין של 54 משפחות שכלל 316 נפש. המועד המדוייק של הגעתו הראשונה לדמנאת אינו ידוע, אך ניתן לשער שהיה זה כנראה במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 4 5.19

את היהודים שמצא בדמנאת ניסה יהודה גרינקר להלהיב לעלייה בהבטחה שייושבו כולם ביחד, כקהילה אחת, במקום ששמו דומה לדמנאת. גרינקר התלבט איזה שם עברי להצמיד לגרעין דמנאת. ביומנו רשם:

"״ובכן ברצוניי להמשיך עם הארגונים אחרי [?] יבוא ארגון יפה מדימנט. טרם בניתי אותו בשם אני חושב להשאיר אותו בשם דומנת במשקלו העברי״.

הערת המחבר: הדיווחים של גרינקר על גודל גרעין דמנאת מאפשרים לנו לשחזר את חלון הזמן שבו הגיע למלאח לראשונה. ביומנו רשם כי ב־9 בנובמבר 1954 תכנן לבקר בדמנאת ״…ולהפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות״. שם, עמ^׳ 40. ברם, בעמוד 98, ציין כי רשם לעליה 54 משפחות מדמנאת. ניתן לשער כי נתון זה, של 54 משפחות, מייצג את היקף הרישום לעליה במועד ביקורו הראשון בדמנאת, שהתרחש או במהלך סיורו הראשון בכפרים (9 בספטמבר עד 1 באוקטובר) או במועד מאוחר יותר בחודש אוקטובר. בדפי היומן שלא נכללו בספרו רשם על ביקור נוסף בדמנאת שהתקיים ב־8 בדצמבר 1954 : ״…אתמול חזרתי מסיור יחד עם טל-מור מועדת המיון. בקרנו ובדקנו ארגון יפה בדמנט (סביבת מרקש) המונה 120 משפחות, והעברנו אותם לבדיקה רפואית״. אי״ה, A8-003, קבצים 59-58. נראה שהמספר 120 משפחות מתייחס לשילוב של שתי רשימות שמיות (ללא תאריך) שנמצאו ביומנו: רשימה של 85 משפחות מדמנאת ״שעברו בדיקה רפואית״ ועוד 41 משפחות שנרשמו תחת הכותרת ״אזורנה דימנה״. אי״ה, A8-002, קבצים 300-298.

על ההבטחה ליישב את קהילת דמנאת כמקשה אחת במקום ששמו דומה לדמנאת העידו דליה בן חיים וכן מרדכי זרד, שהיו בין העולים. שניהם טענו שהכוונה הייתה לעיירת הפיתוח דימונה. ראו: ראיון עם מרדכי זרד. חביב פרץ שעבד כמתורגמן של גרינקר בכפרים העיד שססימתו של גרינקר הייתה ״יהודי דמנאת – לדימונה״. נסים טוויזר שהיה פעיל עלייה בדמנאת העיד כי הייתה כוונה ליישב את הקהילה: ״במושב בשם דימנה על שם דמנאת״. האזינו: ראיון עם נסים טוויזר.

נראה שבהמשך העדיף גרינקר את השם ״הימנה״ שלו צליל קרוב יותר לשם המקורי. בעיני גרינקר, הגרעין של דמנאת בלט כגרעין איכותי יותר בהשוואה לגרעיני ההתיישבות האחרים שהקים. במכתב למשפחה הביע בפני רעייתו רבקה את התלהבותו מאיכות האנשים וביקש ממנה לפעול למען קליטתו של גרעין דמנאת בחבל לכיש:

״ועתה עוד ענין אשר דברתי רבות עם ציגל [מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות] על כך ואני אכתוב לתנועה ואני רוצה שגם את תדעי מזה. יש לי ארגון שנקרא ארגון דימנה. זהוא ארגון פאר אני חושב שעוד לא יצא ארגון כזה ממרוקו וספק אם עוד יימצא ארגון כזה כאן. בחורים צעירים מלאי מרץ ורצון מאורגנים יפה יפה אשר יצאו מכאן אחרי ה־15 לח׳ מרץ ויגיעו לארץ בראשית אפריל אני רוצה שיבטיחו להם מקום בלכיש […] הם ראויים לכך ולתשומת לב מיוחדת. תכניסי גם את את הענין הזה. החומר האנושי הוא דומה לנוער שלנו החלוצי…״.²⁹

במכתב עוקב למזכירות תנועת המושבים חזר על דברי השבח לארגון דמנאת ועל הבקשה להקדיש תשומת לב מיוחדת לשריון מקום ייעודי עבורם בחבל לכיש:

״יש להניח וזה קרוב מאד לודאי שאנשי ארגון דימנט יעזבו את מרוקו בחצי השני של מרץ כי הם נחשבים לחצי כפריים מין רחובות, נס ציונה. בזה הנני להסב את תשומת לבכם באופן מיוחד לארגון זה שהוא כפי הנראה ישאר פאר הארגונים. הוא מאורגן יפה אנשים צעירים בעלי מרץ ורצון וגם מעט כסף בידם. כמתי לכך לשמור להם מקום בלכיש גם על זה דברתי עם הח׳ ציגל והוא הסכים לי אולם עליכם לעמוד על המשמר כי יתכן ועליתם לא תבוצע בדיוק לפי התכנית ויגיעו לארץ אחרי ה־5 לאפריל. גם אז אני מעונין שהמקום בלכיש ישמר עבורם. בכל אופן אני מקוה שמצדכם יעשה הכל למען ארגון זה״.

הערת המחבר: מעניין היה לדעת אם הבחירה של גרינקר, איש נהלל, בשם ״דימנה״ נבעה מהכרת הפסוקים מספר יהושע שבהםמוזכר שם זה: ״לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-מְרָרִי, הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים–מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת-יָקְנְעָם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-קַרְתָּה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ. לה אֶת-דִּמְנָה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, אֶת-נַהֲלָל, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ:  עָרִים, אַרְבַּע.יהושע, כ״א, ל״ד-ל״ה).

בדיקות רפואיות למועמדים לעלייה מדמנאת

כמתחייב מנוהלי העלייה, נדרשו משפחות המועמדים לעלייה לעבור בדיקות רפואיות כדי לבדוק את התאמתן לעלייה. הבדיקות בוצעו על־ידי נציגי משרד הבריאות ששהו במרוקו, בסיוע רופאים מקומיים. בראשית חודש פברואר 1955, חתם ד״ר אליעזר מתן, שהיה נציג משרד הבריאות במרוקו באותה תקופה, על אישור רפואי לעלייה של 16 משפחות ממרקש ומעיירות אחרות באזור דרום מרוקו. בין משפחות אלו נימנו גם שתי משפחות מדמנאת: משפחת יצחק אוחנה (ועימו זהרה, דוד, שלום, פיבי, מרדכי, מישל, מואיז, ארמנד, חביבה, סה״כ 10 נפשות) ומשפחת אהרן בוחבוט (ו־עימו סימי, טיטי, תמר, יעקב וחנה, סה״ב 6 נפשות).

לעיתים כללו האישורים הרפואיים לעלייה תאריך תפוגה, במקרה ובמשפחה הנבדקת נמצאה האשה בהריון. כך לדוגמה, ב־24 בפברואר 1955 חתם ד״ר סרג׳ לפידוס (Serge Lapidus) על מכתב שמוען לנסים טוויזר, נציג ארגון העלייה בדמנאת, ובו אישור רפואי לעלייתן של חמש משפחות מדמנאת: משפחת יעקב שמחון (ועימו מרי, טיטי, שרה, שמחה ופרחה, סה״כ 6 נפשות), משפחת יצחק אוקנין (ועימו אסתר ונסים, סה״כ 3 נפשות), ומשפחת יצחק הרוש (ועימו דיסיה, פרחה, טיטי, שלמה, מרי, וכן תמו אפללו, סה״כ 7 נפשות). המשפחה החמישית, משפחתו של שלום אביטבול (ועימו, מרי, דוד, מזל, איזה, חביבה, סה״כ 6 נפשות) אושרה לעלייה עם הגבלת תאריך עד סוף מרס, מאחר שמעבר לתאריך זה ״המשפחה תצטרך להמתין ללידה ולביקורת רפואית של הילוד״.

ב־1 במרס 1955 ניתן אישור רפואי לעלייתן של 53 משפחות נוספות מדמנאת. 47 משפחות אושרו ללא הגבלת תאריך עלייה, ואילו שש משפחות אושרו לעלייה עם הגבלת תאריך בשל הריונות: 5 משפחות אושרו לעלייה עד סוף מרס, ומשפחה אחת אושרה לעלייה עד סוף אפריל.

לא כל המשפחות שעברו את הבדיקה הרפואית אכן עלו באותה תקופה. חלקן ביטלו את השתתפותן בעלייה מסיבות משפחתיות או כלכליות. אחוז האנשים שעברו בדיקה רפואית אך דחו / ביטלו את עלייתם היה גבוה מ־11 אחוזים.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

עמ' 20-17

ההפלגה מקזבלנקה למרסיי

משך ההפלגה מקזבלנקה למרסיי היה כ־3 ימים. ארבע אוניות פעלו בקו קזבלנקה-מרסיי בהעברת העולים:

Lyautee שהפליגה ישירות, ו- Djenne, Koutoubia ו –  Azemour שהפליגו עם עצירת ביניים בנמל טנג'יר   

על האניה Djenne שהפליגה מקזבלנקה ב־3 במאי 1955 היו 87 משפחות עולים, שלקחו איתן מעל ל־37 טון מטען. בין משפחות אלו היו 58 משפחות מדמנאת שהיוו את מרביתו של גרעין ״דימנה״.

מחנה גרנד ארנס (Grand Arénas)

מנמל מרסיי הועברו העולים למחנה גרנד ארנס. מחנה זה שימש בסיס לריכוז העולים שהגיעו ממדינות שונות באירופה וצפון אפריקה, בדרכם לישראל. במהלך שהותם במחנה בוצעו לעולים בדיקות רפואיות על־ידי צוות רפואי של מחלקת העלייה במרסיי.

הערת המחבר: מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל שימש המחנה את פעילי המוסד לעלייה ב׳ לקליטת שארית הפליטה מאירופה, והכשרתה לעלייה לארץ־ישראל. לאחר קום המדינה נמסר תפעול המחנה לידי הסוכנות. בפי העולים שהגיעו מצפון אפריקה נקרא המחנה Camp d'Arénas. משנת 1951 הוקם בו מחנה פנימי מגודר בשם Nouvel Arénas, שבו שוכנו משפחות מגורשים, מהגרים מחפשי עבודה ומשפחות שחיפשו דיור זול. ראו תיעוד מסע העולים מצפון אפריקה כולל פרקים מהשהות במחנה זה בסרט: ״אתם עדי״, וכן קורות המחנה ותנאי החיים בו במאמר של Nathalie Deguigné.

תנאי המחייה במחנה לא היו נוחים במיוחד והמזון שחולק לא היה מספק. העולים ניסו להשיג מזון נוסף בדרכים שונות: רכש מחנויות מזון ומאפיות שהיו בסביבה או לחילופין, שליחת נציג מבני המשפחה לעבוד במטבח כדי שישיג עוד אוכל. מי שחלה אושפז בוילה גדולה (אחוזת Colgate) שנמצאה מחוץ למחנה, והוסבה לשמש כבית חולים. למרבית העולים ממרוקו הייתה זו הזדמנות ראשונה לפגוש יהודים ממדינות אחרות (טוניסיה, מצרים ועוד). המפגש הבין קהילתי התקיים בעיקר בבית הכנסת שבמחנה, שבו התפללו כולם ביחד. ברם, מחוץ למסגרת זו כל חמולה ומשפחה התעסקה בעצמה, ובנסיונות לשפר את תנאי מחייתה. במחנה הייתה חנות שמכרה מוצרי חשמל, אופניים וכד׳, וחלק מהעולים הצטיידו בהם טרם עלייתם לאניה שעתידה הייתה להביאם לחיפה.

הגעת הקבוצה הראשונה של עולי דמנאת לארץ

ב־2 במאי 1955 הגיעה האניה ״נגבה״ לחיפה כשעל סיפונה קבוצה של 10 משפחות ראשונות מארגון עולי דמנאת. רבקה גרינקר, רעייתו של יהודה גרינקר, הייתה בנמל לקבל את פני העולים ודיווחה לבעלה שנותר במרוקו, את קורות עולי דמנאת שבאו באניה זו:

״בינתיים הגיעו הנה ולד מנסורה וגם 15 משפחות מדמנת והיה אתם צרות.[ הכוונה לאולאד מנסור ודמנאת.]הם אמרו שלא ירדו מהאניה באם אתה לא תבוא להורידם או שיקחו אותם ללכיש כפי מה שאתה הבטחת להם, האניה חזרה ללב ים והאנשים לא ירדו עד אשר הובטח להם להעביר אותם לחרובית שם לא היה מקום אבל עשו מאמצים והעבירו מחרובית חלק אנשים לגיאה ופנו להם מקום וכולם עברו לחרובית והכל בא על מקומו בשלום״.

שתי הקבוצות הבאות של עולים מדמנאת, שכללו שתי משפחות שהגיעו לארץ ב־10 במאי 1955 (באניה ״ארצה״) ושתי משפחות נוספות שהגיעו ב־12 במאי 1955 (באניה ״גולדן איילס״) נותבו על־ידי גורמי הקליטה לחצור, צפת, צוריאל והר טוב. מהלך זה שבו כל אחת מהמשפחות נשלחה למקום אחר בארץ, היה לשיבוש הראשון במימוש תוכניתו של גרינקר לריכוז עולי קהילת דמנאת במושב בחבל לכיש.

הכנות בארץ לקליטת עולי דמנאת

ב־8 במאי, העביר גרינקר דו״ח לארץ ובו נכללה רשימה של 56 משפחות מדמנאת. במזכירות תנועת המושבים החלו בפעולות לקליטת משפחות אלו במחנה חרובית. זמן מה לאחר מכן, התקבל מברק של עמוס רבל, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, וממנו למדו אנשי תנועת המושבים כי גם הפועל המזרחי הודיע כי רשם לעלייה קבוצה של 35 משפחות מדמנאת. עובדה זו שנראתה מחשידה הובילה לקיום התייעצות פנימית במזכירות תנועת המושבים שבה הוחלט שאם יסתבר שחלק מהמשפחות אלו כלולות ברשימתו של גרינקר, יפעלו נציגי תנועת המושבים להעברתן למחנה חרובית. הייתה זו החלטה חד־צדדית, שמימושה עתיד להתקל במאבק נגדי נמרץ מצד אנשי הפועל המזרחי שיעמדו על דעתם לשלוח את משפחות עולי דמנאת למושבים של תנועה זו.

״שניים ארחזין בדמנאת״ – מערכה שנייה (מרסיי)

במרסיי פגשו עולי דמנאת את חיים מויאל, שעתיד היה ללוותם בהפלגה לחיפה. מויאל המשיך במאמציו לשכנע אותם לעבור להפועל המזרחי בטענה כי ליהודים דתיים אין מקום בתנועת המושבים של מפא״י, וכי עליהם לתבוע להתיישב במושב דתי השייך לפועל המזרחי.

במקביל לכך נקט ד׳ נוימן, מנהל מחלקת העלייה במרסיי, במספר פעולות שהיה בהן משום מתן הכרה לכך שעולי דמנאת משוייכים למושב של הפועל המזרחי. על עמדתו המצדדת בפועל המזרחי ניתן ללמוד ממכתב ששוגר למשרד העלייה בקזבלנקה שבו דווחו העובדות הבאות:

1-באניה שיצאה ממרוקו ב- 3 במאי היו 67 משפחות מדמנאת שאורגנו למושב של הפועל המזרחי.

2-ב- 13 במאי קיבלו מכתב מגרינקר עם רשימה של 67 משפחות שאורגנו למושב של תנועת המושבים. נדהמו לראות ששתי הרשימות היו זהות.

3-על מנת למנוע כל מחלוקת, מיד עם קבלת המכתב הנ״ל, ביצעו ביקור במחנה גרנד ארנס ונפגשו עם נציגי המשפחות: מכלוף אלחיאני, ראובן אוחיון, אהרן בוחבוט, מסעוד שמחון ודוד אביטבול. הנציגים הצהירו על רצון המשפחות להיות במושב דתי ועל רצונן להשתייך רק למושב של הפועל המזרחי.

כשנסגרה רשימת העולים שיועדו להפליג ב־״גולדן איילס״, נקט נוימן בפעולה נוספת והוציא מסמך ובו רשימה של 34 המשפחות יוצאות דמנאת שיועדו למושב של הפועל המזרחי, ועתידות להפליג באניה זו. תוצאות ה״בוררות״ שערך נוימן עוררו את חמתו של עמוס רבל שראה בכך חריגה מסמכויות ודרש מנוימן לא להתערב בעניין הגדרת המושבים ממרוקו: ״…העניין הוא די מסובך ממילא ומספיק בהחלט העובדה שהגענו פה להסדר מתקבל על הדעת לפי כך אנו מוחים נגד התערבות המחלקה במרסיי במקרה הנ״ל״.

אניות העולים בנמל מרסיי

ב־16 במאי 1955 הגיעה למרסיי האניה ״נגבה״, אחת מאניות הנוסעים ששייטו בקו מרסיי-חיפה, כשעל סיפונה זוג נוסעים לא שגרתי. היו אלו הנשיא השני, יצחק בן־צבי ורעייתו רחל־ינאית שהפליגו על ״נגבה״ לחופשה בת 12 יום. הנשיא ופמלייתו ביצעו סיור באתרים יהודיים בפרובאנס, וחזרו לעת ערב ללינה באניה. למחרת, ה־17 במאי, הפליגה ״נגבה״ בחזרה לחיפה כשעל סיפונה, מלבד הזוג הנשיאותי שעשה דרכו חזרה לארץ, עוד 213 נוסעים רגילים ר343 עולים. בקרב העולים נמנו 73 משפחות וכן עשרה עולים בודדים מעשר מארצות שונות. בקרב המשפחות היו 32 משפחות ממרוקו וביניהן שלוש משפחות מדמנאת, ובהן עשר נפשות: משפחת הרב דוד אביטבול, רעייתו חביבה ובנותיו איזה ומזל, משפחת בנו שלום אביטבול שעלה עם רעייתו מרי, ומשפחת שמעון בן־לולו שעלה עם רעייתו מסעודה ובנותיהם זהרה וז׳קלין.

בנמל מרסיי עגנה גם האניה ״גולדן איילס״ שעל סיפונה עלו 545 עולים ועשרה נוסעים רגילים. בקרב העולים היו 83 משפחות ועוד 18 עולים בודדים. בין העולים היו 76 משפחות ממרוקו וביניהן 38 משפחות ועוד שני בודדים מדמנאת ובסך הכל 234 נפש מדמנאת. ״גולדן איילס״ הפליגה לחיפה ב־18 במאי. חיים מויאל, אשר נילווה לעולים באניה זו, המשיך במהלך ההפלגה בניסיונותיו לשכנע את העולים לנטוש את מפא״י ולהרשם לקליטה במושבי הפועל המזרחי.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 32

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה רביעית(שער העלייה)

הפתרון הזמני של העברת העולים לשער העלייה נתפס כפתרון בעייתי מצד כל הגורמים המעורבים בפרשה. מצד אנשי מחלקת ההתיישבות הייתה בכך משום תקלה ביישום הרעיון של ״מהאניה לכפר״. דאגתם הייתה שהישיבה של העולים בחוסר מעש במחנה המעבר תחשוף אותם להשפעות שליליות שיובילו לסרובם ללכת להתיישבות. הייתה גם דאגה מהעלות הנוספת שנדרשה לצורך החזקת העולים במחנה, מבלי שהוגדר לכך תקציב מראש.

ביומיים הראשונים לשהות העולים בשער העלייה הם היו נתונים בסגר מוחלט, והוטל איסור חמור להכניס מישהו למחנה. הנימוק הרשמי היה מניעת הסתה. ברם נציגי המפלגות הצליחו בכל זאת להיכנס למחנה, והמשיכו בנסיונות השיכנוע של העולים, כשכל צד משמיץ את מקום הקליטה המיועד של הצד שכנגד. אחרי כמה ימים נכנסו למחנה גם עיתונאים אשר דיווחו לקוראיהם על הלך הרוחות בו, ומה עמדת העולים לגבי הסכסוך שנוצר בעניין מקום יישובם. רפאל בשן(מעריב) מצא במחנה עולים ממורמרים, מלאי כעס, שמתיחסים בחשדנות אל כל הבא עמם בדברים, תוך חקירת השתייכותו המפלגתית. על המאבק, שהתחיל עוד במרוקו, באשר לצביון הדתי של המקום העתידי שבו ייושבו, ועל רצונותיהם של העולים כתב:

״…מסתבר מדבריהם, ביקר אצלם שליח תנועת המושבים גרינקר ׳ולא היינו יודעים, אם הוא דתי או לא, אבל היה לו כובע על הראש׳. גרינקר אמר להם, כי יירשמו אצלו לעלייה ׳מפני שארץ ישראל פתוחה לכל היהודים׳. עולי דמנת אומרים כי מיהרו למכור את רכושם בזיל הזול ויצאו לקזבלנקה. ׳כל הזמן לא ידענו מי הוא גרינקר, אם הוא דתי או לא׳. בקזבלנקה נפגשו עם שליח הפוהמ״ז  ח. מויאל והחליטו כולם ללכת למושב של הפוהמ״ז. ו׳אמרנו לגרינקר שאנחנו באים רק לדתיים׳. העולים טוענים, כי גם במרסיי חזרו ואמרו שברצונם ללכת למקום דתי. לדבריהם ביקשו מהם שם לחתום על איזה ניירות, אולם הם אמרו: ׳אנחנו נחתום רק בארץ ישראל, אחרי שנראה את המקום שאנו חפצים בו׳…לדברי השוחט ר׳ משה, שהוא דובר העולים [ מדובר במשה בוזגלו], עשו להם ׳בלבול הדעת כל הדרך ושאלו אותנו כל מיני שאלות…׳מה אנו רוצים ? זה שאנו רוצים: מושב דתי עם בית כנסת והכל. ושיהיה רחוק מהגבול. ועוד אנחנו רוצים שיביאו את החברים שלנו שלקחו מאצלנו בנמל ואחר כך יצאו מפה שלושה ארבעה חברים לראות את המקום אם טוב, נלך כולנו. אם לא – נישאר פה. האחים שלנו במרוקו ישמעו מכל הענין ומה יגידו?׳״.

 גם העיתונאי עודד גור(פנים אל פנים) הביא מדבריו של משה בוזגלו, דובר העולים: ״שאלנו את משה: לאיזו מפלגה אתה משתייך? והוא ענה: ׳מה זאת מפלגה?׳. הוא לא שמע על שום מפלגה אבל הוא מצהיר כי הובטח לו ולבני עדתו לחיות ביישוב דתי, במדינת ישראל״.

ככל שגברה התעמולה של שתי המפלגות האחת כנגד רעותה, וככל שקיבלו העולים הצעות אלטרנטיביות להתיישבות במקומות סמוכים לעיר (אנשי מפא״י הציעו את המושב צרופה הסמוך לחיפה; אנשי הפועל המזרחי הציעו את צוריאל שבגליל) כך גברה ההכרה של העולים לא להסכים לצאת להתיישבות בנגב. העולים הציבו תנאי להסכמתם לעזוב את שער העלייה: ״יש לנו ועד המונה חמישה חברים ואנו מסכימים לסייר עם אנשי הסוכנות במושבים ולבחור במקום שימצא חן בעינינו ובו נתנהל״…״איננו רוצים לשבת ליד הגבול״.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה חמישית(דיון בהנהלת הסוכנות)

ב־30 במאי 1955 התכנסה הנהלת הסוכנות לדון במציאת פתרון למשבר עולי דמנאת ומתיישבי המושב עוצם.לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והגזבר שלה, נאות להסכים לשינוי התפיסה הקיימת ולהכיר בזכותו של העולה לבחור בין התיישבות חילונית לדתית. הוא גם הסכים להעברתם של עולי דמנאת למסגרת התיישבותית של הפועל המזרחי אולם בתנאי שזה יבוצע בתוך מכסת 20% שהוקצתה להתיישבות הדתית. אנשי הפועל המזרחי סרבו לקבל הצעה זו. הנימוק המוצהר היה שכל המקומות המוקצים להם כבר משוריינים לטובת עולים הנמצאים במחנות המעבר מנסי ומשואה. ברם, הסיבה האמיתית לדחייה הייתה רצונם של אנשי הפועל המזרחי לפרוץ את מגבלת המכסה הקיימת, ולהגדיל משמעותית את מספר המשתייכים לתנועה זו בקרב העולים. הדיון נמשך גם למחרת ובסופו הוחלט שעולי דמנאת ומתיישבי עוצם יועברו להתיישבות של הפועל המזרחי ואילו לצורך החלטה על אופן הגדרת העולים החדשים ודרך קליטתם בהתיישבות (קרי, המכסות) תוקם ועדה אשר תגבש הצעות מעשיות תוך שבוע-שבועיים.

הערת המחבר:המושב עוצם היה המושב הראשון שיושב בחבל לכיש, ב־22 במאי 1955. עלו לשם 65 משפחות מאיית־בוגמז, שמרביתן הוכשרו קודם לכן בחרובית. פעילי הפועל המזרחי שהגיעו למקום יצרו תסיסה בקרב העולים על רקע טענות שהמדריכים החילונים מנהלים תעמולה אנטי דתית, וסייעו בידם להגיע לתל־אביב כדי לדרוש העברתם למושב דתי של הפועל המזרחי. ראה: יהדוה גרינקר, עלית יהודי אטלס, עמ^׳ 95, וכן ״מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפוהמ״ז״, הצפה, 26 במאי 1955.

אנשי הפועל המזרחי טענו כי מכסות האחוזים הנהוגות להקצאת העולים לתנועות ההתיישבות השונות פסולות מעיקרן ואינן מציאותיות ביחס לעלייה הצפון אפריקאית, שהיא רובה ככולה דתית. ראו דבריו של ח״כ מיכל חזני מהפועל המזרחי חודשיים קודם לכן: ״הפוהמ״ז תובע הגדלת חלקו בהתיישבות חבל לכיש״, הצפה, 23 במרס 1955.ע"כ

המשך העלייה מדמנאת

ב־26 במאי 1955 הגיעה לנמל חיפה האניה ״ארצה״ ועליה 223 עולים, ביניהם עוד 11 משפחות שכללו 43 נפש מיוצאי דמנאת. כל 11 המשפחות נשלחו למחנה חרובית. לפנות ערב של יום חמישי ה־2 ביוני הגיעה לנמל חיפה ״גולדן איילס״ ועל סיפונה 422 עולים, ביניהם היו 16 משפחות שכללו 103 נפש מיוצאי דמנאת. משפחות אלו עתידות היו להקשר לדרמה שזכתה לכינוי ״מרד הדמנאתים״, שתפורט להלן.

״אנשי דימנאט ועוצם יעברו להתיישבות הפועל המזרחי״, הצפה, 1 ביוני 1955.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 40

״מרד הדמנאתים״

הורדת הנוסעים מ־״גולדן איילס״ החלה בבוקר יום שישי ה־3 ביוני 1955. מתוקף ההחלטה שהתקבלה בהנהלת הסוכנות שעולי דמנאת יקלטו בהתיישבות של הפועל המזרחי, הודיעו פקידי הקליטה לעולים שהגיעו מדמנאת, כי ישלחו למשואה, מחנה ההכשרה של הפועל המזרחי בחבל לכיש. ברם, העולים סרבו להצעה זו ודרשו בתוקף להיות מועברים למחנה שער העלייה, כדי להתאחד עם בני עירם ובני משפחותיהם שנמצאו שם מאז ה־23 במאי, בהמתנה להסדרת מקום ההתיישבות עבורם. מרדכי זרד, אחד מעולי דמנאת שהגיעו באניה זו, סיפר על הנסיבות שהביאו לדרישתם לעבור לשער העלייה:

״אלו שהגיעו ראשונים היו בשער העלייה. אז הם באו ואמרו ׳אם אתם יורדים תבקשו שער עלייה. אם לא אז אל תרדו׳. אז בקשנו שער עלייה ואז שמו אותנו בצד. כולם ירדו ואנחנו נשארנו באניה עד יום שישי בשעה 12 …ירדנו מהאניה ישר לנמל…עשו לנו את הפליט המחורבן הזה שלא נשכח לעולם. נכנסנו לנמל החלפנו את הכסף״.והתיישבנו. לא יודעים למה אנו יושבים. בואו תקחו אותנו. עוד מעט שבת…תחכו תחכו״.

פקידי הקליטה ובראשם קלמן לוין, מנהל מחוז הצפון במחלקת הקליטה, ניסו בכל כוחם להשפיע על העולים כדי שיאותו לצאת למשואה. למאמצי השכנוע צורפו גם הרב דוד אביטבול מצפת, שעלה מדמנאת ב־״נגבה״ ב- 22 ביוני, וכן ״ראשי העדה משער העלייה״, אך ללא הועיל. ד״ר גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות, שהגיע אף הוא למקום, הודיע בשם הסוכנות היהודית, כי בשום פנים לא יסכימו לשלוח את העולים לשער העלייה.

הערות המחבר: אחד העיתונים כתב ״משפחות העולים שהגיעו באניה ׳גולדן איילס^, הגדירו עצמם ל־׳הפועל המזרחי/ אך משהגיעו לנמל חיפה, שינו את דעתם לאחר שנפגשו עם קרוביהם ודרשו לשלחם לשער העלייה״. ראה: ״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955.

״שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955. הרב דוד אביטבול נכח בנמל מכיוון שהמתין לבתו דדה ובני משפחתה, שעלו באניה וו. ראו: ראיון עם מרי אבוטבול.ע"כ

במהלך המשא ומתן שהתקיים עם העולים על העברתם מהנמל, הציעו העולים הסדר שבו יועברו לשער העלייה תחילה, למשך השבת, ושהעברתם למשואה תידחה ליום ראשון או שני. פקידי הקליטה הציעו מנגד לשכן את העולים במלון עד תחילת השבוע הבא, אולם גם לכך סרבו העולים. בשלב זה הוחלט להזעיק למקום משטרה כדי להכריח את העולים לעלות למשאיות שיקחום למשואה. המשטרה הגיעה לנמל בשעה 2:30 אחה״צ וביקשה מהעולים לעלות למשאיות. בדיווח שמסר יוספטל בהנהלת הסוכנות הסביר, שההחלטה להזמין את המשטרה התבססה על הסעיף בחוק האומר, שאם הורים משאירים ילדים תחת כיפת השמים, המשטרה יכולה לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג. אנשי המשטרה לא רצו להפעיל כוח רב, אלא רק ׳לסייע בדחיפה קלה׳. מצד העולים לא הייתה התנגדות פיסית ורק ׳משפחה אחת צעקה מאד כל היתר השמיעו קול במידה שמקובלת אצל המרוקאים״׳. מנגד בעיתונות דווח כי ״רוב האנשים נשמעו לפקודה, ואלה שהתנגדו הועלו בכוח״. מרדכי זרד, שעלה עם הוריו ואחיו בקבוצה זו, סיפר מחוויותיו האישיות מהמפגש עם המשטרה:

״בשעה 2 הביאו משאיות. לא משאיות טובות משאיות גרועות. והביאו גם משטרה. התחילו לקחת. ארבעה אנשים לוקחים גברים וזורקים למשאית. זרקו את הגברים כמו שקי תפוחי….יש כאלה שהתנגדו יש כאלה שלא התנגדו.

אני זוכר משפחה אחת משפחת קדוש לא התנגדה…היה אחד קראו לו חיים כהן. היה בחור חזק. עשה הרבה צרות לא רצה לעלות. דפק בידים וברגליים. היה מרדכי סבג גם כן עשה קצת צרות. בסוף עלינו״.

משהושלמה העמסת העולים יצאו המשאיות ליעדן. העולים לא ידעו לאן לוקחים אותם. נאמר להם שמשך הנסיעה הצפוי הוא 20-15 דקות. לאחר כמה שעות הגיעו העולים ״המורדים״ ליעד המקורי שתוכנן עבורם – מחנה משואה בחבל לכיש.

נחישותם של אנשי תהליך הקליטה לשלוח את העולים למשואה התעלמה מההיבטים החמולתיים של עולי דמנאת ובכך הביאה לפרוד משפחות. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה של משפחתם הצעירה של מאיר בן חיים, בן ה־24, רעייתו דדה לבית אביטבול, בת ה-18 ושני ילדיהם הקטנים: אברהם (אלברט) בן השלוש ושמעון בן השנה. משפחה זו התעכבה במרסיי בגלל מחלת הבן הצעיר. בני משפחותיהם של שני בני הזוג עלו כ־12 יום לפניהם והופנו לשני אתרים שונים בצפון מדינה: הוריה של דדה, אחיה ואחיותיה נשלחו לצפת ואילו הוריו של מאיר, אחיו ואחיותיו היו בין המשפחות שהוכנסו להסגר בשער העלייה. חרף העובדה שבני משפחותיהם נקלטו במקומות שונים בצפון, חוייבו מאיר ובני משפחתו לעבור למשואה שבחבל לכיש, ביחד עם יתר עולי ״מרד הדמנאתים״. בשבוע שלאחר מכן, אוחדה המשפחה מחדש וזאת רק בעקבות יוזמתו הפרטית של הרב אביטבול, שנסע למשואה והעביר בעצמו את בתו דדה ומשפחתה למעברת צפת, כדי שיגורו ביחד עמם.

הערת המחבר: עדותה של דליה (דדה) בן חיים, באזני בתה רותי, 27 בנובמבר 2010. רק לאחר כשלושה שבועות הצליחו בני הזוג לקבל אישור מוסדר לקליטתם בצפת, שינוי שאף נרשם בתעודת העולה שלהם. מסע העלייה של מאיר בן חיים ומשפחתו מהשלב שבו נרשמו לעלייה בדמנאת ועד שהגיעו לאחר שהות קצרה במחנה משואה למעברה בצפת נמשך כתשעה חודשים. ראו פרוט ציר הזמן של עליית מאיר בן־חיים ומשפחתו בנספח ב׳.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״–עמ' 41