אלי פילו
Une histoire de familles-J.Toledano-Ades-Adiba
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu
ADAHAN ou DAHAN : nom d’origine arabe : dahhân signifiant peintre ou également marchand d’huile.
ADANA ou HADANA ou BOUADANA ou BOUADANA : nom d’origine arabe composé de bou (père ou homme) et ‘adana qui a la droit d’éduquer et de soigner un enfant (droit de garde).
Ades
Nom patronymique d'origine arabe, textuellement les lentilles, sans doute au figure unducatif d'un trait de caractere ; l'homme avare ou pauvre. Dans le judeo-arabe, en effet les lentilles – reminiscense de la vente du droit d'ainesse d'Esau a Jacob pour un palt de lentilles – symbplisaient le plat de la misere' la nourriture du pauvre.
Jacob servit a Esau du pain et un plat de lentilles ; il mangea et but, se leva et ressortit. C'est ainsi qu'Esau dedaigna le droit de l'ainesse – ( La Genese, 25, 34 ).
Ce patronyme, fort repandu en Orient – Efypte, |Syrie. Liban – l'etait tres peu au Maghreb. Au XXeme siecle, nom tres rare, porte uniquement en Algerie – Alger, Constantine.
Lucien Ades
Secretaire general de l'Union des Etudiants Juifs d'Algerie au debut des annees quarante. Un des heros de la resistance a Al;ger en 1942 – 1943, qu'il raconte dans son livre " L'Aventure algerienne " – Paris 1979.
Lors du dbarquement americain a Alger, la nuit du 8 novembre 1942, il eut por mission de guider4 les barges de debarquement vers les plages, mais enraison de manque de coordination, les Americains ouvrirent le feu sur son groupe.
Quand le malentendu fut leve' il apprit que, contrairement au plan qui prevoyait une conquete rapide de la ville paralysee par les Resistants, les americains preferaient par exes de prudence, d'abprd proceder a son encerlement.
Accompagne d'un officier de liaison americain, il revint a alger avertir son commandant, Jose Aboulkher, du changement de plan. Ce retard permit aux partisans de Vichy de se resaisir et de negocier avec les americains leur maintien au pouvoir.
Soucieux d'assurer leurs arrieres et de mobiliser les officiers de l'armee d'Afrique encore fideles a Petain, les Americains, on le sait sacrifierent, dans un premier temps, leurs allies de la veille.
Sur cette suprenante volte-face, il ecrit dans ses memoires : " nous rasons les murs…..C'est maintenant semble-t-il, que commence pour nous la clandestinite. Jamais Alger n'a été aussi insolement entre les mains de Vichy. Et dire qu'il y a a peine 3 jours nous tenions tous ces gens au bour de nos fusils.
Autre source
ADES Moche (XXes.). Originaire de Syrie, installe en Israel. Rabbin, l’un des plus grands rabbins sepharades contemporains, il etait le dirigeant de la Yechivah Porat Yossef.
Adiba
Nom patronymique d'origine arabo espagnole, textuellement, en ancien espagnole, la louve, et egalement en arabe ou le loup se dit dib. Ce symbole animal etait egalement prise par les juifs, le loup etant, on le sait, l’embleme de la tribu de Benjamin.
L'orthographe ancienne du nom, Adib, autorise apenser egalement a une origine arabo-hebraique : le mot indiquant dans les deux langues un trait de caractere : l'homme poli, bien ekeve, lettre. Sous cette forme, le nom est egalement porte par les Musulmans. Le nom est atteste en Espagne at au Portugal au XVeme siecle. Le nom est le plus souvent precede de l'indice de filiation : Benadiba. Au XXeme siecle, nopm peu repandu, tupique du nord du Maroc – Tanger, Retouan, Debdou et sans doute par emigration, en Oranie.
Yaacob Adiba
Grand noble espagnol, refugie apres l'expulsion d'Espagne au Portugal. Il fut l'un des rares Juifs qui reussirenr a quitter le Portugal lors de l'expulsion de 1497. Sous la pression des Espagnols, le Roi du Portugal decreta l'expulsion des Juifs, mais comme il ne voulait pas les voir partir, il ne mit de navires a leur disposition et les retint de force dans le pays.
Rabbi Yaacob reussit a trouver un navire en partance vers l'Afrique di Nord et il trouva refuge dans le port marocain d'Azemour qui fut a son tour conquis – sans combat – par les Portugais en 1513.
On a longtemps accuse les habitans juifs d'avoir livre la ville aux envahisseurs, mais en fait, leurs noables, conduits par le chef de la communaute, Yaacob Abiba, s'etaient contentes d'avertir les Porugais que les Maures l'avaient desertee et de leur indiquer que la voie était libre.
Contrairement a leur politique de bannissement des Juifs en metropole, les Portugais favoriserent l'existence de communautes juives dans leurs comptoirs marocains car elles servaient d'intermediares indispensables pour les contacts et le commerce avec l'arriere pays musulman.
En signe de reconnaissance, les Porugais nommerent Yaacob rabbin de la communaute et lui confierent nombre de missions diplomatiques aupres des autorites marocaunes. A sa mort, c'est son fils Itshak, qui lui succeda
Yahya Adiba
Proche parent de rabbi Yaacob, il fut l'interprete officiel du gouverneur potugais d'Azemour. En 1514, il se rendit en mission a Lisbonne et en ramena comme cadeau du roi Manuel au Cadi de la ville, un magnifique habit. En 1530, il participa aux negociations de paix avec le caid de Sale
Moses Adiba
Autre membre eminent de la famille, charge de la douane au port d'Azemour. Son poste lui valut la haine et la convoitise des commercants chretiens qui voulaient prendre sa place. Pour l'evincer, ses ennemis le denoncerent a l'Inquisition comme nouveau chretien revenu au Judaisme.
Il fut acquitte mais desormais l'entree de la ville fut interdite aux nouveaux chretiens dont on doutait de la sincerite de la conversion. Dans la pratique, cette interdiction ne fut pas toujours respectee, les gounerneurs locaux fermant l'œil pour ne pas heurter la communaute juive qui jouait un role indispensable.
Apres la mort du Roi Manuel, son successeur, Jean III, destitua la famille Adiba de ses prerogatives et lui prefera la famille des Bne Zamero de Safi.
Rabbi Abraham Adiba
Rabbin ne au maroc, il s'installa avec sa famille a Tunis a la fin de la premiere moitie du XVIIIeme siecle. Il fut contraint de fuir Tunis lors de la prise se la ville par le dey d'Alger en 1756. La paix revenue, il regagna Tunis ou il fonda un mikveu a la mémoire de sa fille bien aimee, Freha
Freha Adiba
Fille de rabbi Abraham, une des rares poetessea en hebreu dans toute l'histoire de l'Afrique du Nord. Son œuvre fut redecouverte a la fin du siecle dernier par le celebre journaliste de Tunis. Joseph Bijaoui
Yaacob Adiba
Fils de abraham. Rabbin notaire a Debdou, premiere moitie du XXeme siecle
Autre source
ADIBA Yahia (XVIes.). Originaire du Maroc. Grand rabbin d’Azemmour, il fut l’un des mediateurs dans un conflit entre le roi du Portugal et les tribus marocaines de la Chaouia.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.
בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.
בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם
, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.
רבי יעקב אבן עטר
עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.
צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.
עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.
בתי הספר דק׳׳ק מערבים בעה׳׳ק ירושלים תובב׳׳א
א. תלמוד תורה. מקומו קרוב לביהכנ״ס. המלמד: ר׳ דוד פרישקו ה״י, ומסייע לו ר׳ יחיא בן יעקב ימיני ה״י. שכרו מאה עשרים וחמשה גרוש לחדש, ושכר המסייע שמונים וחמשה גרוש. שכירות החצר של הת״ת, אלף וחמש מאות גרוש לשנה. מספר הלומדים שבעה ושלשים, בן פורת יוסף. תכן הלמוד: שנים לומדים אי׳ב ונקודות, ומהם תנ״ך וטעמים. שעות הלמוד מן הבקר ועד הערב בלי הפסקה. הוצאות, שני אלפים גרוש בשנה, מלבד שכר המלמדים.
ב. תלמוד תורה. בחצר ביהכנ״ס הנ״ל. המלמד: ר׳ נסים כהן ה׳יי. שכרו, שלשים גרוש לחדש. מספר הלומדים חמשה. הלמוד: גמרא ותוספות. שעות הלמוד — כל היום.
ג. תלמוד תורה. המלמד ר׳ שלום בחבוט ה״י44, שכרו חמשה ושלשים גרוש לחדש. מספר הלומדים ששה. הלמוד: גמרא ותוספות. שעות הלמוד — כל היום.
הערה מן הצד קובעת ותובעת: ומה מאד אנו מצטערים על שכירות החצר של הת׳׳ת, כי אין ידינו משגת לפורעה, וכן כסוי הוצאות המים לתלמידים. נלאינו לכתוב לאחינו שבגולה למען יעשו להם שם טוב, לבנות בירושלים בית ת״ת עבור תינוקות של בית רבן לק״ק המערבים, ולא נענינו.
סדר עבודת האדמה בגבול עהי׳ק ירושלים תובב׳׳א
אין בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה, רצונם לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים, ואם ימצא מי שיחזיק בהם, הם נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם.
בהמשך להתעניינותו של השר משה מונטיפיורי, על מצבה של העדה המערבית בירושלים. ביקש לדעת את הצרכים החיוניים עבור העניים והאביונים. הרב צוף דב״ש יחד עם חברי הועד שלחו אליו מכתב בו נאמר:
לכבוד אדוננו השר הגדול, מבצר עוז ומגדול, נשיא ישראל, דורש טוב לעמו וחונן דלים, כש״ת מדיה סי׳ משה מונטיפיורי נר״ו, אתה ה׳ תשמרהו וכצנה רצון תעטרהו כיר׳׳א.
אחרי השלום מאתנו אנחנו חכמי ומנהלי ק״ק המערביים הי׳׳ו ותפלתינו על חכנו לפני אלק׳ינו למען יאריך ימים על ממלכתו ויגביה ה' כוכב מערכתו תרב גדולתו עד ביאת הגואל משיח לישראל כיר״א.
באנו בזה למלאת רצון אדוננו השר משה ה״י להודיעו את שאלתינו ובקשתינו. תחלה וראש, נערכה לפני אדוננו השר משה ה״י, סדר הנהגתינו ומצבינו ומוצאי ומובאי קהלתינו ה״י והנה יש אתנו שש מאות נפשות מערי המערב המקבלים, דהיינו תלמידי חכמים ועניים ויתומים ואלמנות הצועקים ללחם וצריכים אנחנו הממונים לחלק עליהם מדי שבת בשבתו שבע מאות גרו׳ש ואין פוטר אותנו. שנית צריכים אנחנו לשלם מידי שנה בשנה שכירות החצר לתלמוד תורה תנוקות של בית רבן והוצאות הנצרכות לדרדקי דבי רב כגון מים לשתות ומחצלאות. בין הכל סך שני אלפים גרוש.
והנה אנחנו מבארים לאדוננו סדר הכנסה, דהיינו מה שנכנס בבית הכנסת סך שני אלפים לשנה או שלשה אלפים לשנה. מוציאים ממנו ההוצאות הנצרכות לבית הכנסת והיה הנשאר יונח בקופה לסיוע החלוקה הנז', ואם בא יבוא מן שליח אשר נשלוח לקר״ח איזה מעות אנחנו מסתייעים בו בחלוקה ואם לאו אנחנו מוכרחים ללוות מאחרים בנשך על צד ההכשר ולחלק עליהם מידי שבת בשבתו דבר מועט לכל נפש להחיות את נפשם ברעב חיי שעה. ולעת כזאת יש עלינו חוב לאחרים בסך מאה ועשרים ליבראס לפי רוב הקהל שאנחנו מטופלים בהם כנז״ל וזה מלבד כמה וכמה נפשות בינוניים שאינם מקבלים.
והנה אחר כל אלה הדברים באנו לערוך לפני אדוננו שאלתינו ובקשתינו ושאלנו את פי אחינו ק״ק המערביים ה״י מה שאלתם מאת אדוננו השר משה הש׳׳י וענו ואמרו כי הלא ידעתם כי אנחנו בדוחק ובצער ואין ידינו משגת לכלכל את שיבתנו ולהביא טרף לביתנו ועכ״ז שאלתינו ובקשתינו היא מאת אדוננו השר משה ה״י כי אם לתת לנו מחסה בתי מחסה לעניים ולאביונים ויתומים ואלמנות ות״ח היושבים בדוחק ובצער כי אין ידינו משגת לתת סך עצום ונורא להגוים בעלי החצרות בתורת מוקדם עד סוף פרוטה אחרונה כי הצרה הגדולה הזאת היא עלית על כולנה אין ערוך אליה.
ואם כה יעשה לנו אדוננו השר משה נר׳׳ו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, כי זהו מקצוע גדול לתיקון העניים והאביונים אשר המה גולים ונדחים בכל שנה ושנה מבית לבית ומחצר לחצר, ואם האיש העני אין ידו משגת לשלם לגוי שכר הבית במוקדם, הוא משליכו החוצה ואין חונן ואין מרחם.
על כן נא אדוננו השר משה הרחמן קומה עזרתה לנו לראות אופן נאה לתיקון קהילתינו בני מערבא הנאנחים והנאבקים, לתת לנו בתי מחסה לעניים האומללים. ויאמין אדוננו השר כי כמה עניים שואלים ואומרים מי יתן והיה שיתן לנו אדוננו השר ארבע אמות קרקע לתקוע בו אהלים להיות לנו למחסה ולמסתור. בטחנו בה׳ רוב חסדיו שכה יעשה וה׳ יהיה בעזרו למלאת את שאלתינו ובקשתינו.
וזאת שנית אנחנו שואלים מאדוננו השר הש״י לבנות לנו חצר לתלמוד תורה ולהכנסת אורחים כי אין ידינו משגת לשכור מידי שנה בשנה חצר בסך עצום מאת הגוים. בה׳ בטחנו שיהיו דברינו אלה לרצון לפני אדוננו השר משה הש״י. ה׳ עמך גבור החיל ומציון יסעדך ישלח עזרך מקדש להוציא מחשבותינו לפועל ויהיה נא חסדו למצוא מזור ותרופה לצרכי קהלתינו המערביים העניים והאביונים. ונאמן בעל הגמול לשלם לו שכר פעולתו לחזות בנועם ה׳ ועיניו תחזינה ירושלם נוה שאנן. כ״ד חכמי ומנהלי ק״ק המערביים ה״י המיחלים לחסדי ה׳ ולישועתו ומעתירים בעדו ברב עז ושלם. (מקום החותם).
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי י
ום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.
הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים.
חרם אנטי־גרמני
״המרד המצרי״ של שנת 1919 איחד את כל הקבוצות הדתיות בארץ זה סביב מילות הססמה ״חירות, שוויון, אחווה״. החוקה החילונית שכוננה בשנת 1923 לא הקדישה אפילו מילה אחת לנאמנויות דתיות על־לאומיות. מצרים הכריזה על עצמה מונרכיה חוקתית. בעשורים שלאחר מכן נשלטו המאבקים הפוליטיים הפנימיים במצרים בידי שני מוקדי כוח. האחד היה מפלגת הוופד – המפלגה המאוחדת של התנועה הלאומית המצרית – שניצחה בכל מערכות הבחירות משנת 1922 עד 1952. היא הציבה לה כמודל את הדמוקרטיה המערבית, ושאפה למעין שותפות זוטרה עם בריטניה. מתחרתה הפרלמנטרית החשובה ביותר הייתה המפלגה הליברלית החוקתית, שייצגה באופן מובהק יותר את האינטרסים של בעלי האחוזות החקלאיות. מוקד הכוח השני היה ארמון המלוכה, שנשלט בידי המלך פואד (1936-1917) ויורשו בעל הנטייה הפרו־גרמנית פארוק (1952-1937).
עד המלכתו של פארוק היו יהודי מצרים חלק רצוי ומוגן של החיים הציבוריים במדינה. יהודים ישבו בפרלמנט, יהודים הועסקו בארמון המלוכה, יהודים תפסו עמדות מפתח בזירה הכלכלית והפוליטית. יהודי היה, למשל, יוסף קטאווי, שר האוצר שמונה בשנת 1924, ויהודי היה לאון קסטרו, שייסד בשנת 1917 את הסניף המצרי של ההסתדרות הציונית העולמית, וששימש בשנות העשרים לא רק מזכירו האישי של ראש הממשלה סעד זע׳לול, אלא גם דוברה של מפלגת הוופד. המפלגה הליברלית החוקתית, העיתונות והציבור המצרי בכללותו אהדו אף הם את היהודים. ״ראוי להדגיש״, דיווח עיתונאי וינאי, ״שהחנווני היהודי וסוכן המכירות היהודי נהנים מאהדה גדולה בקרב האוכלוסייה המקומית, ונחשבים בדרך כלל ישרים מאוד״. אכן, כדבריו, הדבר ראוי בהחלט להדגשה; שכן בווינה עצמה, ובשאר חלקי אירופה, רווח אותה שעה הדימוי האנטישמי של היהודי כשיילוק מלווה בריבית, דימוי שהורישה לאירופה שנאת היהודים הנוצרית, ואילו מצרים הייתה חפה יחסית מדעות קדומות כגון אלה.
גם התנועה הציונית התקבלה במצרים באופן נאות. למצרים לא היה אז רגש מיוחד כלפי ארץ־ישראל, וזאת משתי סיבות עיקריות. למרות העובדה שבין מצרים לארץ־ישראל מפריד רק חצי האי סיני, ושהמרחק בין ירושלים לקהיר הוא 400 קילומטר בלבד, בשליש הראשון של המאה העשרים הרעיון שלעתידה של מצרים יש קשר כלשהו עם עולם ערבי רחב יותר נראה אבסורד. בשנת 1931 העיר הנציב העליון הבריטי פֶרסי לוריין באופטימיות שמצרים מבודדת מיתר העולם הערבי מכדי שתיסחף לתנועות פאן־ערביות או פאן־איסלאמיות. זאת ועוד: ממשלת מצרים עשתה כל שיכלה לסכל כל מה שעלול לשבש את היחסים הטובים ששררו בין שלוש הקבוצות הדתיות החשובות בתחומיה – מוסלמים, יהודים ונוצרים קופטים.
לא רק שארץ־ישראל נחשבה עניין זניח בעיני דעת הקהל המצרית וממשלת מצרים של שנות העשרים, אלא אפילו ״כמה פובליציסטים ופוליטיקאים הפגינו אהדה ניכרת כלפי רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל״. כך למשל, בשנת 1926 קיבלה ממשלת מצרים בלבביות משלחת מורים יהודים מארץ־ישראל המנדטורית. בהמשך נסעו סטודנטים מהאוניברסיטה המצרית לביקור רשמי בתל אביב, והשתתפו שם בתחרויות ספורט. עם ההסלמה בארץ־ישראל במאורעות תרפ״ט(1929) הורה שר הפנים המצרי ללשכת העיתונות הכפופה למשרדו לצנזר את כל המאמרים האנטי־ציוניים והפרו־ערביי ארץ־ישראל. בדצמבר 1930 החזירה ממשלת מצרים לתחום ארץ־ישראל המנדטורית עשרות ערבים שברחו ממנה למצרים בשל כישלון ה״מרד״ שלהם. במהלך אותו עשור, כך מדווח, נפגשו מגוון אישים מצרחם עם מנהיגים ציוניים, ״וככל הנראה הצהירו על אהדתם לציונות או על מחויבותם לסייע ביצירת ׳הבנה׳ יהודית־ערבית בארץ־ישראל״. בשנת 1933 אישרה ממשלת מצרים ל־1,000 עולים יהודים לעגון בפורט סעיד בדרכם לארץ־ישראל.
עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה עוררה במצרים מחאה המונית, שהובלה בידי הקהילה היהודית המקומית החזקה בת 70,000 או 80,000 החברים, אך נתמכה גם בידי מגזרים אחרים במצרים. בחודשים מרס ואפריל 1933 נערכו עצרות עַם אנטי־נאציות בערים רבות במצרים. הוטל חרם שיטתי על מוצרים גרמניים ועל חברות שסחרו במוצרים גרמניים, והקרנת סרטים גרמניים בבתי הקולנוע של קהיר נמנעה בכוח. באותה שנה הוקמה במצרים, בידי עורכי דין ואנשי עסקים יהודים וארגונים דוגמת ״בני ברית״ – ״ליגה נגד אנטישמיות גרמנית״ ובה 1,500 חברים, שתיאמה את פעילות המחאה האנטי־גרמנית.
מובן שמצב עניינים זה לא שימח במיוחד את הרייך הגרמני ואת שלוחיו במצרים. אלפרד הס, אחיו של סגנו־לעתיד של היטלר רודולף הס, שמשפחתו התגוררה באלכסנדריה למן שנת 1865, הקים בשנת 1926 את החטיבה המצרית בארגון העולמי של המפלגה הנאצית (NSDAP/AO). החטיבה מנתה כמה מאות חברים. בתגובה לחרם על הסחורות הגרמניות ארגנו הנציגים הנאציים בקהיר חלוקה של עותקי החוברת ׳השאלה היהודית בגרמניה׳ בגרמנית ובצרפתית, אולם איש עסקים יהודי־איטלקי מנע זאת בזריזות כשהגיש נגד המפיצים תביעה משפטית על הפצת שנאה גזעית ועל הפרת הסדר הציבורי. נכשל אפילו ניסיון גרמני להקים סוכנות ידיעות ערבית.״רמת ההשכלה של ההמונים המצרים אינה מספקת כדי להבין את תורת הגזע״, ניסה דובר של הנאצים בקהיר להצדיק את הכישלון. ״עדיין לא בשלה כאן ההבנה של האיום היהודי״.
פעמים 82 – חכמת נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
כבורחת מפני נחש
התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
ובאמת של שהאשה יכולה לברוח ממנו ( מבעלה המשומד ) ושלא תתיחד עמו פן תוליד בן פריץ, מחויבת היא בלרוח מפניו כבורחת מ
אמא שלי בלקסואה אלכבירא הי"ו
פני נחש..
המרות הדת היו תופעה נפוצה בדור גירוש ספרד, בחצי האי האיברי כמו בממלכת סיציליה, שהייתה שייכת בתקופה זו לכתר ארגון. בעקבות הגירוש הגיע מספר המתנצרים בשתי הארצות, לאלפים רבים.
ג'יובאני די ג'יבואני, ששימש כאינקויזיטור בסיציליה בראשית המאה השמונה עשרה, ובתוקף תפקידו הייתה לו גישה למסמכים הסודיים של הארגון, קבע שתשעים אלף יהודים מספרד ומסיציליה המירו דתם כדי להיחלץ מעונש הגירוש.
לאחרונה החלו החוקרים מבחינים בהבדלים שבין אמונותיהן והתנהגותן של נשים לבין אלו של הגברים, והצביעו בין השאר על יחסן השונה להמרת דת. הבחנה זו אינה חדשה לגמרי, שכן יצחק בער חתם את ספרו על היהודים בספרד הנוצרית בהערתו של רבי יוסף מבן חיים יעבץ, מחכמי דור הגירוש, על כך שנשים הספרדיות דבקות בדתן, בעוד הגברים המשכילים היו נכונים להתנצר.
בנוגע ליהודי סיציליה, קבע אליהו אשתור, בהסתמכו על תיעוד סיציליאני שיותר נשים נרתעו מלהמיר דתן, כדי להשאר בסיציליה, מאשר גברים.
אך הנושא טרם זכה לעיון מעמיק. אין מעמד שמבטא בבירור רב יותר את כוח עמידתן של הנשים מאשר אותם המקרים שהאשה בחרה להתגרש מבעלה המומר – לעתים קרובות פירוש הדבר היה לא רק פירוק המשפחה ופרידה מבן הזוג, אלא גם ניתוק מן הילדים המשותפים.
דומני שתופעה זאת כמעט שלא זכתה לתשומת לב במחקר העוסק ביהדות ספרד וסיציליה שבדור הגירוש. בדברים הבאים נשתדל ללמוד על הנסיבות האישיות ועל הרקע החברתי והתרבותי של הנשים שהעדיפו גט על פני המרה.
דברינו יתבססו על כמה מן המקרים הנזכרים בחומר התיעודי, הסוגיה מאירה את הנושא הרחב יותר של עולמן הרוחני של הנשים היהודיות בסיציליה בראשית העת החדשה.
הנשים ובעליהן.
בסיציליה נהגה הכנסייה בתקופה זאת על פי הכלל שלא מתקבלת המרת דת בכפייה של יהודי בוגר, לפיכך אשה שנטבלה בכוח בזמן הפרעות הקשות במודיקה בשנת 1474 קיבלה היתר לחזור ליהדותה. מרובים יותר המקרים שבהם אשה נותרה יהודייה לאחר התנצרות בעלה, ונסקור כמה מהם :
בשנת 1476 ביקש סאלוו סולימה, נפח מקלטאג'ירונה שהתנצר, פטור מתשלום חובות למשך שנתיים, שכיוון שהותיר והפקיר את כל הרכוש שהיה בבעלותו בהיותו יהודי ברשות אמו, אשתו וילדיו, שנותרו יהודים.
במכתב שנשלח אל הפקידים של הערים פוליצי וקסטלבואנו נזכר עניינו של מריאנו דה יוהאנס, תושב אחד המקומות הללו, שהמיר יחד עם בניו בעוד אשתו כֵּרָה נותרה יהודייה. במשך שלוש שנים הסתירה האם את בתה בבית אביה, דוד לו פולייסי אך לבסוף נתגלתה הבת והוטבלה.
בחוזה משנת 1485, שנערך אצל נוטוריון נוצרי, התחייה אהרן רביבי,שנטבל בשם פייטרו דה קארדונה, לתת גט לאשתו היהודייה פוונה בת רשיבי דינר, ולהחזיר את דמי נדונייתה בסך שישים אונקיות לפי החוזה, שנערך בנוכחות שני עדים יהודים, נקבע שהגט יימסר לידי פאוונה על ידי שוּע רביבי, אחיו היהודי של המומר, כלומר באמצעות שליח, לפי דיני ישראל.
סיפורה הנוגע ללב של עזיזה, אשת הסוחר העשיר שמואל סַלָהמן העיר טראפני, ידוע ומוכר לכל העוסקים בתולדות יהודי סיציליה. וזה הסיפור המעשה :
הבעל המיר את דתו זמן קצר לאחר פירסום צו הגירוש, אך האשה התעקשה להישאר ביהדותה. אלא שעזיזה הייתה באותה עת בהריון, ולפי לוח הזמנים שנקבע לביצוע הגירוש היה עליה לצאת את סיציליה עוד בטרם ילדה.
המשנה למלך , דון פראנדו ד'אקוניה, קבע שהאשה תגורש ותלד בארץ נוצרית קרובה, כנראה מלכות נאפולי, לשם יבוא בעלה הנוצרי ויקח את הרך הנולד. סביר שגם במקרה זה הסמכה ההחלטה הל החוק הקאנוני, שלפיו ילד שנולד לאב נוצרי ואם יהודייה יועבר לחזקת אביו. בחירת האשה יצרה במקרה זה מצב קשה ואכזרי שאין כדוגמתו, שבו נאלצה האם להיפרד מתינוקה מיד לאחר היוולדו.
ריקה, אשת סעדיה דה אגרה מן העיר אגריג'נטו, החליטה להיפרד מבעלה ומבנה שהתנצרו ולצאת הגירוש. בחוזה שנחתם ב+16 באוקטובר 1492, היא העבירה את כל רכושה לידי בנה ובעלה שנטבלו בשמות ג'יובאני וגאספארו מאניאוולאני, מדובר באשה אמידה, רכושה כלל מספר בתים, מהם בעלי קומה עליונה, ומהם חד קומתיים. גם אשה זו נאלצה להיפרד מבנה, אם כי הפעם מדובר היה בבן בוגר.
חנה סימֵנָה, אשת סלומון דה ראגוזה, שנעשה נוצרי, יצאה בגירוש כשהיא מותירה בסיציליה רכוש שאינו מבוטל, בנין בין כמה חלקים, המצוי בקאסארו, מן המלה הערבית " קצר " כלומר מבצר, של פלרמו, דהיינו שכונה מרכזית שבה התגוררו מרבית יהודי העיר.
בניגוד לנשים האחרות שנזכרו לעיל, חנה סימנה הייתה כבר אשה מבוגרת, שכן במסמך נזכרים גם בנה, כלתה ונכדיה.
לעתים נשמעים ההדים ליחסה של אשה ומכיוון שכפי שאנו מאמינים, לא נעלם מכם שהאציל ג'יליו פראנטה, נוצרי חדש, עוד לפני גירוש היהודים מן הממלכה, בזמן שחי כיהודי בשם אליה בלם, הייתה לו כוונה מנוגדת ונחרצת לעזוב ולנטוש את היהדות הכוזבת, ואחרי שנעשה הגירוש האמור, בהכירו את האמונה הנוצרית הקתולית, ביק להמיר ולהפוך לנוצרי.
ולא קיבל על עצמו את הטבילה האמורה לפני גירוש היהודים מתוך כבוד ליהודים מסוימים, בני משפחתו הקרובים ובמיוחד אשתו ובניו, אשר ביקש למשוך גם אותם ולהביאם לטבילה יחד עמו, שיחיו כנוצרים, אבל עכשיו בכוונתו לממש הדבר, ומרצונו הוא קיבל את הטבילה האמורה ונעשה נוצרי וחי כנוצרי.
אליה בלם היה בין היהודים שיצאו בגירוש, כלומר באותו זמן עדיין לא גמלה בלבו ההחלטה להמיר דתו, כעבור כשנתיים בלבד נמלך בדעתו, בחר להמיר וחזר לסיציליה. מהמשכו של אותו מסמך מתברר שבנו של האיש נפטר ורק הוא לבדו התנצר. לא ידוע מה עלה בגורלה של אשתו, אולי נשארה במלכות נאפולי, יעד בני הזוג אחר הגירוש.
אין לדעת מה היה מספרן של הנשים אשר בחרו להשאר ביהדותן למרות המרת בעליהן, אולם יש יסוד להניח שמספר זה לא היה מבוטל. כבר באוגוסט 1492, זמן לא רב לאחר פרסום צו הגירוש במלכות סיציליה, פנו ראשי הקהילות אל המשנה למלך כדי שזה יכפה על הממירים את דתם מתן גט לנשותיהם היהודיות בטרם תצאנה את הממלכה, לבל תישארנה עגונות.
המשותף לכל הזוגות ההלו הוא שאיש מבין הגברים לא נאלץ להתנצר בעל כורחו, וגם על הנשים לא הופעל לחץ. יוצא דופן הוא רק מקרהו של רפאל כתיב, בן לאחת המשפחות הנכבדות של קהילת מלטה, שהשמד נכפה עליו בעקבות עלילה שהעליל עליו אציל נוצרי.אולם גם בנסיבות אלה סירבה אשתו להמיר והתגרשה ממנו.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
"هيلولة" أولاد زميرو.. عادات وتقاليد يهود أسفي تقاوم النسيان
من المعلوم أن مدينة أسفي معروفة بهويتها البحرية، وتنوع ساكنتها كان دائما مرتبطا بنشاط الميناء وبحصته من التجارة الخارجية، وينطبق نفس الشئ على الجزء اليهودي من هذه الساكنة. وحسب مقالة " الجماعة اليهودية لمدينة أسفي" لليفي شمعون، " فمدينة أسفي احتفظت إلى زمننا هذا بجماعة يهودية صغيرة بمجلسها، ورئيسها، وبيعتها، وهي جماعة نشيطة، تظهر حيويتها خلال موسم الزيارة السنوي لأولاد زميرو، ″الهيلولة″. والتي استأنفت انعقادها في سنة 1944، وتقام كل سنة في شهر غشت في جو احتفالي شعبي بهيج" .
والحديث عن مدينة أسفي والجماعة اليهودية سيمتد لنتحدث عن الأضرحة التي لها مكانتها في هذه المدينة، والتي تقام فيها مواسم سنوية تتعدد خلالها كل أشكال وألوان الاحتفالات ويختلط فيها ماهو مقدس بما هو مدنس، ونخص بالذكر لا الحصر "ضريح أولاد ابن ازميرو" أو "مقبرة أولاد ابن ازميرو"، هذا الضريح الذي يشكل مزارا سنويا لليهود من المغرب ومن مختلف الدول ويتخذ من منتصف شهر غشت زمنا للاحتفال، فهو بهذا يعتبر فضاء سوسيولوجيا.
دلالات التسمية:
أولاد زميرو تسمية تطلق على يهود ينحدرون في الأصل، وحسب ماجاء في كتاب "صلحاء أسفي وعبدة وما كان لهم من أدوار اجتماعية" لإبراهيم كريدية، " من أسرة قدمت من مكان باسم "ازميرو"، يقع باسبانيا، وقد طاب لهم المقام في أسفي، وبفضل ما كان يتميز كبراء هذه الأسرة وعلى رأسهم أبراهام من علم وكياسة مال، أصبح لهم وبسرعة دور كبير في توجيه مجريات أحداث المدينة في عهد حكم ابن فرحون قبل الاحتلال، وبعده إبان الحكم البرتغالي لأسفي منذ سنة 1508، وقد حاز أبراهام و إخوته بفعل ذلك حظوة كبيرة، ونالوا ثقة كل من اليهود و المسلمين والبرتغاليين وقبائل الجوار" .
حسب ما جاء في كتاب ″أضواء على الربي أبراهام كبير أولياء أولاد بن زميرو السبعة بأسفي″ لإبراهيم كريدية، “أن الروايات في رسم ونطق اسم ″زميرو ″، الذي يعرف به هذا البيت اليهودي، كما تضاربت في تفسير أصله ومدلولاته، ومن صور كتابته التي وجدناها سواء بالمراجع الأجنبية أو العربية، نذكر:
1. أن المراجع الأجنبية تكتبه بأشكال متعددة، نختار منها على سبيل المثال لا الحصر ″ Ben zamirou″ و ″ Ben zmirrou ″
2. وأن المراجع العربية بدورها تكتبه بأوجه مختلفة، منها ″بن زمير ″ و ″ بن زميرو ″ و ″ أزمر ″.
وبخصوص عامة الناس بأسفي، فإنها كانت وما تزال تنطق هذا الاسم بالشكل الآتي: أولاد بن جميرو.
وبالبحث في أصول التسمية، عثرنا على تفسيرات متعددة ومتضاربة بشأنها، نسوق منها:
رواية تفيد باشتقاق الاسم وانحداره من كلمتين عبريتين أراميتين هما ″ زمر ″، وتعني فعل ″ غنى chanter″، و ″ زمرة zimara ″، وتعني ″الأغنية chant″ أو ″الموسيقى ″ ، ومن تبين هذا الأصل، تحقق لدينا أن منه ينحدر اسم عائلة ″ابن زمر″ اليهودية المشهورة حسب ما يؤكده حاييم الزعفراني في (كتابه ألف سنة من حياة اليهود) .
وهناك روايات تتداول حول "أولاد زميرو" وبركاتهم، وحسب رواية دوتي التي وردت في مقال"الجماعة اليهودية لمدينة أسفي" لصاحبه شمعون ليفي، " أن أولاد زميرو كانوا نساكا، يصرفون ليلهم في عبادة الله ويتدارسون التوراة، فابتلعتهم الأرض، ويقال بأن ضريحهم يضم رفات أبراهام وإخوته إسحاق وإسماعيل ويوسف وأبناء إخوانه وأخواته يهودا وصموئيل ومسعود وشيرشير، ويشاع بأن قبورهم توجد بأرض كانت هدية من السلطان الكبير أبو الحسن المريني ليهود المدينة" .
ورد في كتاب تاريخ أسفي، أن المستندات التاريخية تتحدث عن بعض الشخصيات تحمل اسم بن زميرو بأسفي، وكذلك بكل من أزمور وفاس ومدن أخرى، وخاصة بإسبانيا قبل سنة 1492 . ويحتمل أن تكون هناك صلة مباشرة بين الربي أبراهام بن زميرو، وهو طبيب ومترجم رسمي بمدينة أسفي، وإخوانه وأولادهم بأسطورة بن زميرو .
إذا كان الأمر كان الأمر كذلك- وهو محتمل- فإن الذاكرة الشعبية جردتها من كل عنصر تاريخي، ولم تحتفظ إلا بالعجيب والخارق من التداوي وحكايات الشفاء التي هي في الأساس شهرة هذا المحج الذي كان يتردد عليه اليهود وكذلك المسلمون.
الطقوس والعادات المتداولة في ضريح أولاد زميرو:
تستقبل أسفي في الاحتفالات الدينية السنوية لأولاد زميرو، أفواجا من يهود المغرب القادمين خصيصا لحجهم السنوي من دول عديدة.
هذا وتقتضي تقاليد وأعراف حج بن زميرو أن يأتي اليهود ليتبركوا بكرامات أبراهام بن زميرو، الذي يُقال إنه مدفون بالمكان برفقة أشقائه وأبنائه، حيث تفيد النصوص التاريخية بأنه هاجر إسبانيا في القرن السادس عشر للاستقرار بالبرتغال ومنه تم طرد اليهود ودخلوا مدينة فاس قبل أن يغادرها أبراهام بن زميرو للعيش بمدينة آسفي وبها سيتقمص أدوارا سياسية ودبلوماسية نافذة مع الإمبراطورية البرتغالية التي كانت تحميه عسكريا مقابل قيامه بتثبيت التواجد التجاري والعسكري بالمدينة.
وتشهد احتفالات ليلة «الهيلولة» التي تقام مساء يوم السبت، بالدعاء والتبرك أمام توابيت الأضرحة بكرامات أولاد بن زميرو لصالح المرضى والحوامل والمعوزين والعزاب، وتنتهي الليلة بعشاء فاخر يتم سقيه بماء حياة مجلوبة بشكل مخصوص من معاصر التين المجفف بإسرائيل، في حين تقفل الاحتفالات بمزاد علني للشموع المقدسة تُهدى تبركا إلى كبار الحاخامات، وهي العملية التي تصل فيها أثمان شموع عادية إلى عشرات الملايين من السنتيمات.
بحيث يتم تحريم إشعال وتشرع الاحتفالات في اليوم الأول ” بحميص النيران، إلا بعد أداء الصلاة بفتح باب المزايدات على مفتاح باب الضريح الذي في نظر اليهود مفتاح خير لمن سيحظى به، والذي وصلت قيمته هذه السنة إلى 12 مليون سنتيم.
يؤكد المسؤول عن الضريح أن الشموع الزرقاء اللون التي تزين المدخل تخضع للمزايدات نفسها، إذ يفتح المزاد بمبالغ كبيرة، مثلا في هيلولة السنة الماضية، بيعت الشمعة الأولى ب 4 ملايين سنتيم، والأخيرة ب 1000 سنتيم.
لا تختلف طقوس الدخول إلى الأضرحة عن تلك التي تحتضنها زوايا المغاربة المسلمين إلا في تفاصيل صغيرة، إذ لا تخرج طقوس الهيلولة عن تقبيل الأضرحة و إشعال الشموع و التبرك بها، بل يحرص المنظمون على لف يد الزائر بخيط أحمر ك"باروك" من"الأولياء"، وكما هو الشأن لزوايا أولياء الله الصالحين عند المسلمين، يشرع زوار أضرحة "أولاد بن زميرو السبعة في همس دعوات وطلبات على رأس كل ضريح، في مظاهر لا تخلو من رهبة وتخشع.
"بعد فتح باب الأضرحة في منتصف الليل و الحرص على وضع شموع زرقاء اللون، يشعل المنظمون النيران في حفرة، ويشرع الزوار في إلقاء الشموع فيها، لتزيدها وهجا واشتعالا، وهو تقليد يهدف إلى التقرب من الله". وينتهي اليوم الأول الذي يعرف ب"حميص" بمظاهر العبادة و التخشع.
مزايدات" الباروك":
في اليوم الموالي أي الأحد يعدون لنحر الذبائح، ويحضرون لذلك سكينا خاصا تصل قيمته المالية إلى 20 ألف درهم، وهو سكين تكفي ضربة واحدة منه لتخور البقرة أو الخروف في ثوان، وترافق إحضار السكين ترانيم دينية، ودعوات وغيرها من مظاهر التعبد، كما يخضع السكين إلى مراقبة جديدة من الحاخام الذي يمرر عليه طرف أصبعه للتأكد من عدم وجود أي خدش بسيط فيه. إلا فإنه يأمر بإحضار سكين آخر، وهذا ما تمليه تقاليد هذا الاحتفال، بعدها يذكر المشرفون على عملية الذبح الله، ليضرب ضربة واحدة لا غير وتخور الذبيحة فورا".
يشرع الحاخام في طقوسه الخاصة للبحث عن أي ورم أو تمزق في جلد الذبيحة، والجموع تنتظر أن ينطق الكلمة التي تعتبر الذبيحة "حلالا"، ولا يتنفس هؤلاء الصعداء إلا حين يقول "كاشير كاشير ".
ولا يكون لمسؤولي السلطة مكان وسط هذا الجمع إلا بانتهاء الطقوس الدينية. ليتم استقبال الوفد الرسمي وسط مظاهر احتفالية، تقرأ فيها البرقية المرفوعة إلى جلالة الملك، ويتلو الحاخام خطابه، الذي أعلن فيه أن السنة المقبلة ستعرف أكبر هيلولة عالمية، سيقومون بحملة عالمية لدعوة عدد أكبر من الحجاج، وقبل ذلك سيخضع المكان إلى أشغال توسعة ليحتضن منازل شبه صيفية "بانكالو" لتشجيع الحجاج على قضاء وقت أطول، وتربية أبنائهم على ترسيخ هذه الطقوس.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו – סאפי
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
סאפי (אספי)
עיר נמל לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יהודים ישבו בה מהמאה ה-15. עמדותיהם היו מכובדות כדיפלומטים, פקידים וסוחרים. היהודים עשאוה מרכז ללימוד תורה. בשנת 1500 ישבו בה כמאה משפחות יהודיות. סאפי היתה נתונה אז למרותו של קאיד ברברי, שעמד תחת חסות פורטוגל. ב-1508 כבשו הצי והצבא הפורטוגליים את העיר.
המלך מנואל הבטיח אז ליהודי סאפי, שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר. מלכתחילה היו היחסים בין היהודים לשלטון הפורטוגלי בסאפי תקינים ביותר. התבלטה כאן אחת ממשפחות המגורשים, בן זמירו, ואחד מבני משפחה זו, ר׳ אברהם, נתמנה על ידי המלך לרב בסאפי.
העדה היהודית השתתפה במימון ההוצאות לבדק חומת העיר, והסכום שולם באמצעות ר׳ אברהם בן זמירו, רבה של סאפי. וכן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים ולניקוי החפיר הסובב את החומה. יחד עם ר׳ אברהם נזכר במסמכים משנות 1513-1512 משה דארדיירו, שהיה תורגמנו של המושל. כנהוג עסק גם בתיווך מדיני וניהל שיחות עם הערבים.
היחסים בין היהודים לבין יחיא תעפופת, מנהיג המוסלמים במקום, שלכאורה היה מתומכי השלטונות הפורטוגליים, היו מתוחים. יחיא ראה ביהודים מתחרים על חסדי המלך ולא פעם הלשין לפניו עליהם, כי הם משמשים תורגמנים לאויביו, וכי אלה מתכנסים בבתיהם של היהודים. המושל הציע להעניש את היהודים ולפייס בכך את יחיא. נראה, שדברי השטנה של יחיא, שהצביע על הימצאות יהודים שאין בהם תועלת לעיר, גרמו לכך שמנואל ציווה לגרש אנשים מסוימים. בשנת 1523 נתמנה יעקב רותי לתורגמן בסאפי, בשנים 1538 ו-1541 היה יוסף לוי התורגמן בסאפי.
ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 1434 נפש. במהלך מבצע יכין עזבו 239 נפש את העיר. אתרים: ארמון המלך מוחמד בן עבדאללה ואזור תעשיית החרס המקומית .
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
״פסח״ שלקח כספו של ערבי
יהודי אחד, בהתקרב ימי חג הפסח, ל
א היתה פרוטה בידו לצרכי החג. חשב וחשב, והנה באה לראשו תחבולה מתוחכמת שיכולה להציל אותו ממצוקתו. לקח חתיכת בד קטיפה מהמשובחות ביותר, הלך אצל ערבי סוחר בדים ואמר לו: ״יש לי בשבילך הצעה ממנה תוכל להרוויח כסף רב״. הראה לו חתיכת בד הקטיפה ואמר לו: ״בד כזה לא נמצא בכל מרוקו, כי מחירו יקר מאד. הזמנתי כמות מסויימת מאירופה, אבל החברה דורשת ממני מחצית סכום ההזמנה מראש, ואין לי כסף לזה. אני מציע לך לקנות הבד ותהיה הסוחר הבלעדי בכל מרוקו שיש לו קטיפה משובחת כזו״.
הערבי קיבל את ההמלצה, ״אבל״ הקשה ״אני לא מכיר אותך״. ענה לו היהודי: ״שמי ״פסח״ ולך אל כל הסוחרים היהודים בשוק ותשאל עלי״. הערבי הלך אצל היהודים ושאל אותם: ״אתם מכירים את פסח?״ כולם ענו לו, ״פסח״ זה היקר והמכובד אצלנו״(בחושבם שמדובר בחג הפסח).
הערבי, בקבלו עדויות רבות על ״פסח״, הסכים להצעה ושילם בו במקום מחצית הכמות שהוזמנה כביכול. עברו ימים רבים והערבי לא קיבל את הסחורה.
״לא ראיתם את ״פסח״? הוא לקח ממני כסף רב״. שאל בשוק וקיבל מכולם תשובה: ״איפה? פסח עבר כבר וגם עלה לנו ביוקר ולקח ממנו כסף רב״.
האיש ששמו ״פסח״ נעלם לגמרי, והערבי שאל היהודים: ״הרי אתם נתתם עדות על נאמנותו״. היהודים ענו לו כולם ״חשבנו על חג הפסח ולא על אדם בשם ״פסח״ שרימה אותך, ואותו איננו מכירים״. ״פסח״ מיוחד זה עבר ולא ישוב עוד, והערבי הפסיד את כספו. אולי בפסח הבא, אותו יהודי ילך לערבי אחר וישתמש באותה תחבולה.
החמור שהתפגר מחוסר אוכל
סבל ערבי אחד היה לו חמור, עליו העמים סחורות ודברים אהרים, שהיה עליו להעביר ממקום למקום. פעם אחד פגש אותו חברו היהודי ״מה שלומך?״ ״אינחמדו לילאה״ (נודה לאל). ״ומה עם הפרנסה?״ ״ברוך השם, אלא שמחציתה הולכת לקיבתו של החמור שלי.״ ״מה פירוש?״ ״פרנסתי על החמור, שאני נותן לו יום יום חמישה
קילוגרמים שעורה כדי שיחזיק מעמד״. אתן לך עצה אומר לו היהודי: ״מהיום והלאה תן לו לאכול רק ארבעה קילוגרמים במקום חמישה, לאחר כמה שבועות תפחית לו עוד קילוגרם אחד, וכך כל שבוע-שבועיים עד שיתרגל לאכול מעט, ובזה פרנסתך תגדל. והחמור יתרגל לאכול מעט.״ הערבי קיבל את העצה.
מחוסר מזון מספיק, החמור נחלש מאד, התפגר ומת. הערבי הלך אצל חברו היהודי ואמר לו: ״קיפחת את פרנסתי. החמור לאחר שהתרגל, כפי עצתך, לאכול מעט לא היה לו כבר כוח לשאת משאו. נחלש ומת.״ היהודי ענה לו ״החמור לא מת מחוסר מזון, כי כבר הוא התרגל להסתפק במעט, הוא מת כנראה ממחלה מסויימת. חבל רק שהוא מת לאחר שהתרגל לא לאכול.״
היהודי רצה להתנקם בערבי שתמיד היה מזרז החמור שלו, באומרו לו, ״יאללה (קדימה) יא חמאר ליהודי״ ״אם החמור הוא יהודי מוטב שימות ברעב.״
קופסת טבק הרחה ־ שוחד למושל
עם כיבוש מרוקו ע״י הצרפתים בשנים 1912-1910, הכניסו כמה חידושים בשטחים שונים. הדבר היעיל ביותר, היה התקנת משאבות מים ידניות בכל שכונה. כך שכל אחד יכול היה לשאוב מים, כמה שירצה חינם אין כסף. דבר זה נראה בעיני התושבים כפלא ממש, אתה שם הדלי מתחת למשאבה, לוחץ על הידית, ויש לך מים בשפע. לפני לפני כן תצרוכת המים באה מהבאר שהיתה כמעט בכל בית, או שקנו מים מאת ה״גרראב״ – ערבי שנשא על גבו נאד מעור, אותו מילא מאחד המעיינות. ליד המשאבות החדשות עמד תמיד תור של נשים ובידיהן דלי או פח.
פעם אחת עמדו בתור יהודיה וערביה, זו ליד זו. התחיל ויכוח ביניהן מי הראשונה בתור. הויכוח הפך לקטטה, ואף למכות בין שתיהן. כשהערביה ידה היתה על התחתונה התחילה לצעוק: ״היהודיה לא מלבד שהנחיתה עלי מכות אמרה לי גם ״אללאה ינעל דינך״ (שאלהים יקלל את הדת שלך)״. קללה זו נחשבת בעיני המוסלמים כדבר חמור מאד (כפירה בדת האיסלם), הכרוך בענישה עד כדי מאסר. היהודיה נלקחה בכוח להישפט אצל המושל (מוסלמי), שבדרך כלל ישב ישיבה מזרחית על מצעים עשירים וחבש לראשו טורבאן גבוה וגדול.
כל מי שנשפט ע״י המושל, ורצה לצאת זכאי, היה כורע ומשתחווה למושל, ומכניס לטורבאן שלו סכום כסף כשוחד.
בעלה של אותה יהודיה, ידע שהמושל (ללא שוחד) ידון אותה למאסר, ביודעו שהיא אינה מסוגלת להתגונן רץ לבית המושל.
בהגיע תורה של אשתו להישפט, ניגש בעלה למושל, כרע והשתחווה, נתן נשיקה על מצחו של המושל ושם לו בתוך הטורבן קופסת טבק הרחה, מפח פשוט.
המושל הרגיש בקופסה שהונחה על ראשו, וחשב שזו מתנה יקרה מיוחדת במינה.
המושל קם ואמר ״אתם המוסלמים מערימים לשוא על היהודים. כל הסיפור הזה נראה לי כבדוי, איני מאמין שיהודי או יהודיה יעיזו לקלל את דת האיסלם. אני קובע שהיהודיה לא עברה על שום דבר הדורש עונש״. האשה שוחררה בתחבולת בעלה.
בתום סידרת המשפטים, המושל בהיותו לבד פתח את הטורבאן שלו לבדוק כמה כסף שוחד קיבל באותו יום. מצא הרבה שטרות כסף, וביניהם קופסת טבק הרחה פשוטה.
המושל לא רצה לפתוח בחקירה, פן יתגלה לצרפתים שהוא מקבל שוחד, וקופסת הטבק נשארה בעיניו כתעלומה, מבלי לדעת שיד יהודי היתה בדבר. ״כי השוחד יעוור״.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
פרק 8: דת חינוך תרבות
1 חינוך עד ראשית המאה העשרים
התלמידים שהו רוב שעות היום אצל מחנכים מסורים בבית הכנסת. בצפון אפריקה שימשו בתי הכנסת מקום תלמוד תורה או ישיבה כי עיקר חינוך הנערים והלימוד נעשו בבית הכנסת.
שלב א׳: הרב לימד קריאת אותיות ותנועות ״לחרוף ונקוט — להיזא״, כן לימד לקרוא את האות עם התנועה. ביום הראשון, לבוא הילד אצל הרב, הוריו הביאו סופגניות בדבש או דברי מתיקה לסימנא סבא.
שלב ב׳: הרב לימד לצרף אותיות ותנועות עד שהתלמיד התרגל בקריאת מלים ופסוקים.
שלב ג׳: קריאה שוטפת במקרא ותרגום פסוקים לשפה הערבית יהודית.
שלב ד׳: הרב לימד ידיעת טעמי המקרא: זרקא מקף שופר הולך סגולתא וכו' לפי נוסח ספרד.
שלב ה׳: יום שהתלמיד החל ללמוד בו גמרא היה חגיגה להוריו ולקרוביו שהביאו דברי מאפה או ממתקים לכיתה. הרב לימד גמרא, רש״י, הלכות.
ידיעה טובה מאוד בתנ״ך ובעיקר בחמשה חומשי תורה ובהפטרות ובמנגינות ההפטרות. תרגום ספרי משלי. איוב. דניאל ותרגום מגילת רות, אזהרות לחג שבועות, מי כמוך לשבת זכור, פרקי אבות לשבתות בין פסח לשבועות, ידיעות יסוד שהורה מכובד דאג להקנות לבנו אצל הרב. התלמידים המוכשרים והזריזים המשיכו ללמוד אצל רבנים ש״ס ופוסקים ויש שנסעו לשם כן לפאס או לתאפילאלית.
מבחנים התקיימו משבת לשבת: רבנים וראשי הקהל ביקרו את התלמידים בבית הכנסת ביום שבת אחה״צ ובחנו אותם בגמרא בתנ״ך ועוד. החזרה ושינון החומר היו בהדרכת הרב יום יום. העונש שהטיל אימה ופחד על התלמידים היה לפאלאקה לעיני התלמידים מצליף הרב על כפות הרגלים ברצועת עור הנקראת לקראבאש.
ב.
בימי שלטון צרפת – סדר היום של התלמיד השתנה לחלוטין בשעה 8 בבוקר הלך התלמיד לבית ספר הצרפתי עד קרוב לחצות היום, חזר הביתה לארוחת צהרים, ומיד הלך לשעה של לימוד תורה אצל הרב בבית הכנסת. בשעה שתים אחרי הצהרים חזר לבית הספר עד לשעה חמש. בשעות הערב הלך שוב ללמוד אצל הרב.
ג. חברת כל ישראל חברים
העוני וההשפלה שהיו מנת חלקם של יהודי מרוקו השפיעו על מצבם הכללי'. חברת כי״ח שמה לה למטרה להילחם במצב משפיל זה והשקיעה מאמצים להרים את יהדות מרוקו משפלותה. כמו כן התערבה למען בטחון בני הקהילה ודרשה מראשי השלטון במרוקו שלווה ובטחון ליהודים. ליהודים היתה דרך של קיום מצוות בלי פשרות, בתמימות ובלב שלם, ודרך זו השפיעה על צורת החינוך וההוראה בחדר המסורתי. מחנכי כי״ח נלחמו בתופעה זו בשדה החינוך וההוראה. שינוי קו זה בבתי הספר של כי״ח נתן אותותיו ביחס לערכי ישראל ומנהגיו. בחגיגות מאה שנה ליסוד חברת כי״ח הצביעו ראשי הקהילה בצפת. על התרחקות ילדי ישראל המתחנכים בבית ספר בי״ח מרוח התורה וקיום המצוות ועל כי״ח המפיצה תרבות צרפתית חילונית. לדוגמה מורי כי״ח הכריחו תלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה, המורים שינו שמות התלמידים משמות עבריים לצרפתיים.
נכון שמורי כי״ח קיבלו הוראות להיות דוגמה לתלמידים ולא להתנער מקיום מצוות, אך למעשה קיום ההוראות היה תלוי ועומד ברצון הטוב של המחנכים עצמם. רוב תלמידי כי״ח חדלו מקיום מנהגים ומצוות ואיבדו את הרגש הדתי.
ד. דברו וחברת כי״ח
כי״ח התעניינה בגורל קהילת דב
דו משנת 1870. ראשי כי״ח דיוחו על מקרי רצח, שוד או ביזה בקהילה— ראשי החברה בפאריס העבירו את תלונות הקהילה לראשי השלטון במרוקו ותבעו שקט ובטחון. לבני הקהילה. בתקופת מרד בוחמארה מצבם הכלכלי של בני הקהילה הגיע עד חרפת רעב בגלל שיתוק המסחר, הדרכים היו בחזקת סכנה של ממש, הקהילה היתה מנותקת משאר הקהילות אין יוצא ואין בא
אז פנו ראשי הקהילה לחברת כי״ח בבקשה לתמיכה כספית דחופה ואמנם באלול תרס״ג קיבלו תמיכה כספית באמצעות המחנך א. ריבי.
בשנות תש״י הגיע משא ומתן בין נציגי כי״ח לראשי קהילת דבדו כמעט לתוצאות חיוביות לפתיחת בית ספר כי״ח בקהילה אך משום מה תוצאה לא היתה למשא ומתן ובי׳׳ס כי״ח לא נפתח (עיין פרק תעודות, בנספח).
ה. אוצר התורה
בתום מלחמת עולם השניה החלו יהודי אמריקה להתעניין בעתיד יהודי מרוקו. ארגונים יהודים אמריקאנים כמו הג׳וינט, רשת חב״ד ואוצר התורה הושיטו תמיכה וסיוע ליהודי מרוקו. דרכה של אוצר התורה היתה תורה עם דרך ארץ ואכן אוצר התורה פעלה במרוקו ללא התנגדות או עיכוב. ב־1949 אוצר התורה מימנה כיתות לימוד בדבדו, וב־1951 היו לאוצר התורה ארבעה מורים בתלמוד תורה וקרוב למאה תלמידים. בתשי״א פנתה קהילת דבדו לקהילת תאורירת לבוא לעזרתה בהוצאות של חינוך ילדי הקהילה.
ו. מורים דגולים
הדאגה לחינוך ידועה מהשתדלות ראשי הקהל לעכב את יציאתם של חכמים ומורים דגולים מדבדו כגון ההפצרות הרבות בפני ר׳ שלמה הכהן ״ארבי לקביר״ שישאר עם צאן מרעיתו ואכן הרב נענה לבקשהבבקשה דומה פנו ראשי הקהל לר׳ אברהם בן שושן וכן לר׳ דוד כהן ראב״ד ווהראן אך במקרים אלה לא עלתה בידם. בתר״ץ— תש״י ביקשו מנהיגי הקהל מסבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו לא לעזוב את הקהילה, סבא נענה, נשאר בדבדו לימד תורה ועמד בראש ישיבה בדבדו קרוב ליובל שנים.
עבודה נפלאה עשה המורה הדגול מורי ר׳ דוד בן גיגי ז״ל: קרוב ליובל שנים לימד את בני בקהילה תורה, אבות ובנים — ר׳ דוד שימש לפעמים גם סופר בית דין.
הדת והתרבות
א. חיי הדוח והדת בדברו
חיי הרוח התרכזו בתחום הדת כמו טקסים של הכנסת ספר תורה, הילולת רשב״י או הילולת ר׳ מאיר בעל הגס, ברגעים אלו פייטנים מקומיים פייטו ודקלמו שירים למעלת צדיקים וגדולי האומה.
טקס הכנסת ספר תורה נערך כך: כשהסופר סיים כתיבת ספר תורה, באו רבנים ויראי ה׳ אצל הסופר כסו את היריעות בבד שחור והביאו אותו לבית האיש שרכש את הספר. בבית בעל המצוה היו מעיל ספר התורה, הרימונים, האצבע לספר תורה החדש וכן שני ספרי תורה שהביאו בכבוד גדול מבית כנסת והם כשושבינים לספר תורה החדש. את היריעות תפרו בשמחה גדולה, עטפו את ספר תורה החדש, רקדו בו ובספרי תורה האחרים. בעל המצוה ערך באותו ערב סעודת מצוה בה רקדו ונאמרו דברי תורה כמעט עד לעמוד השחר, רק אז יצאו בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת ומיד המשיכו בתפילת שחרית שבה קראו בתורה בספר החדש (את הטקס קיימו בליל שני או ליל חמישי). בתום התפילה בירכו את בעל המצוה במזל טוב ובסימן טוב. חיי הדת
תיאור חיי הדת בדבדו כעדות ר׳ שלמה כהן:
תהילים וחק לישראל היה להם למנה
ולימוד בספרי מוסר כהנה וכהנה
סעודות מצוה בסיום תלמוד ומשנה
בימים נוראים מדי שנה בשנה
נדדה שנתם לעשות תיקון כרת באמונה,
ללימוד ספר הזוהר כל ימות השנה.
בחן וזמרה וקריאה נאמנה
וששה סדרי משנה ברינה ורננה.
ידם רב להם בתורת החן והבינה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- כי כן – דן אלבו
דן אלבו הוא היסטוריון,משורר וחוקר תרבות. אלבו ייסד וערך את כתב העת שלם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. כמו כן ערך את האנתולוגיה הביוגרפית שירת מרים על שירת מירי בן-שמחון.
המניפסט שפורסם בגיליון הראשון של כתב העת "שלם" נגד שירת נתן זך ודורו עורר הדים בשדה הספרות ובעיתונות הישראלית. אלבו פרסם נובלות בכתבי עת הרואים אור בישראל.שיריו תורגמו לאנגלית, לספרדית,לצרפתית וליפנית.
בתחילת שנות התשעים ערך דן אלבו את כתב העת שלם. הוא עוסק באמנות פלסטית, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות רבות בגרמניה, באנגליה ובצרפת. שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית ויפאנית
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
לקראת יום כיפור אני מחפשים לקבל עליהם קבלה רוחנית להצלחה במשפט ביום הכיפורים,חושבני שלכל אדם שנצרך לאינטרנט בגלל עבודה וכדומה, נמצא במצב סכנה רוחני עבור האדם, פירוק הבית?….. {כבר התגרשו מאות בגלל האיטרנט}. שמעתי על אב לשמונה ילדים וראש כולל שבעקבות האינטרנט נטש את משפחתו ר"ל
גם מצד הילדים, ילדים רבים נחשפו לדברים שמחת גילם הצעיר וקודם התבשלותם, נפגעו מהאינטרנט,
ושמעתי זאת מפסיכולוג שנכסף מפגשיו עם ילדים.
אני בטוח שכל מי שקורא מאמר זה יסכים איתי, שלא כל אדם יכנס לביתו… ובאינטרנט הפרוץ, כל המזבלה העירונית נכנסת לבית. וכדומני חכמנו ז"ל שתקנו הלכות יחוד, היו צרכים להוסיף שיש איסור יחוד עם מחשב שאין בו חסימה באינטרנט, ובלי ספק לשלם עלות החסימה למי שקשה יכול לשלם זאת מכספי מעשר…
חייב שיהיה לו חסימה, יש את חברת נתיב / רימון / אתרוג , המומלצים…
ובזכות מצוה זו יכו כל המקבלים על עצמם לעשות חסימה, שיתברכו בכל הברכות הכתובות בתורה אמן.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
תעודה מספר 85
ב"ה
התקל"ד
מפורסם הדבר שהחכם השלם הוותיק כבוד הרב ישועה אביטבול יש"ץ מתושבי צפרו יע"א מורה צדק ודיין לכל בני עירו ומוחה בידם כדת וכהלכה ומתנהג עמהם לאיטו ובימים ההם ובזמן הזה הוא איש הישר בעיניו יעשה. ותהי האמת נעדרת.
וחוצפא שגיא וחזנא כעמא דארעא, ואין איש שם לב וכו'….באופן שכל דבריהם ןמעשיהם גלויים מפיהם לכל העמים שכניהם ועוד מתפארים במעשיהם בשווקים ובחצירותים ולשונם הרב חדה. וכל אחד ואחד לדרכו פנה, ויש מהם שלא אבו לשמוע בקול מוסר עד שמרוב השנאה ובקנאה ששנאו היו רודפים אותו וכו……..
וצווה על בני ביתו ליסע מסעתו ולא הניחם מושל העיר מפני שנאתו עד שעמד על עמדו לפני השררה והוצרך להוציא הוצאות ומנחה ושוחדות ושכירות למרת שהלך להביא והביאם בני ביתו בהורמנת אדודינו בן אדונינו המלך ירום הודו וקבע דירתו בכאן בשלווה ובבטחה ושאנן ואין מחריד.
ובאורך הימים ששכן בכאן נתגלה קלון בני עירו באין רואה ועל כל דבר ודבר יצטרכו לבוא מהתם להכא אנשים ונשים וכו'…ונשארו מכצאן אשר אין להם רועה וכו'…וכשהקיצו משנתם ונתגלה קלונם כאמור עמדו על עמדם יחידי בני קהלם ושמו לדרך פעמם וקיבלו על עצמם לבוא לכאן להשיב על כנו את החכם הנזכר.
וגם הסכימו בהסכמתם לחנותם בבית מאור הגולה הרב משי"ח נר"ו וכן עשו שבאו ונתאכסנו אצל הרב הנזכר נר"ו ונשתטחו לפניו שיהיה בעזרם בכמה פיוסין ונשיקת ידיו ורגליו אודות החכם הנזכר ונשא פניהם הרב נר"ו לדבר הזה ופייס עמהם להחכם הנזכר לחזור לאיתנו וללכת עמהם ולא הטה אוזן לשנוע לדבר הזה.
ופעמים רבות ורגעים ושעות העמיסו על הרב נר"ו נהרב נר"ו העמיס גם כן על החכם הנזכר וכשראה אותם הרב נר"ו שחזקו בו בעשר ידות הפציר להחכם הנזכר במאמרות טהורות ובתוכחות שגדול כוחד כבוד הבריות, וכדומה עד שנתרצה בפני כבוד הרב הנזכר נר"ו.
ובכן החזיר פניו אליהם הרב נר"ו ודבר עמהם שיקבלו עליהן להחכם הנזכר בכל מילי ועל מנת ובתנאי הוא הולך עמהם כמו שיתבאר בשטר החיוב שנתחייבו לו באופן המועיל ויענו ויאמרו לו נעשה ונשמע ואיש על מקומו יבוא בשלום, ולראיה ולזכות ביד החכם חתומים פה על עניין בקניין ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ובשבועה חמורה כראוי כי אם בפני עצמו למה שכתוב שלא בפני החכם הנזכר.
הנגיד מרדכי בן אלבאז והמשכיל והנבון הרב שצואל בן חמו בן כבוד הרב יעקב ז"ל והיקר מאיר צבע והיקר משה אלבאז בר מרדכי הנזכר והיקר מסעוד אלקובי וידיע בן דאדא והיקר יוסף צאיג בר משה והיקר אהרן גיגי והיקר מכלוף המכונה הרוס בר דוד והיקר יצחק בוטבול וידיע סחראי והיקר יעקב המכונה נצ'אם והודו הודאה גמורה ברצון נפשם והשלמת דעתם בעדם ובעד כל ה=בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננופה.
שקיבלו עליהםלהחכם השלם הדיין כבוד הרב ישועה אביטבול בן כבוד הרב יצחק הנזכר לדון את כל דיני בני עירם ולהיות נגיד ומצווה בכל מילי דשמייא ולא יסורו ימין ושמאל מן כל דבריו שידבר בדבורו הקל ועל פיו יצא ןעל פיו יבואו. ואפילו על ימין שמאל והשמאל ימין.
הכל כאשר לכל יהיה נחתך על פיו כפי ראות עיניו מהיום הזה והלאה וכל ימי חייו גם בכוח הקניין ושבוע ימורה הנזכרת הודו האנשים הנזכרים בעדם ובעד כללות בני עירם על כל הזיקא ושחיתא והפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה הנוגעת להחכם הנזכר מאיזה סיבה או מאיזה צד שיהיה בעולם עליהם ועל כללות בני עירם ליהדר בלי שטר.
וגם כן קבלת עדות לעמוד עם החכם הנזכר בכל מאמצי כוחם על כל דברי דת ודין וישעשו משפט חרוץ עם כל קשיי עורף שימרה את פה החכם הנזכר ובתנאי גמור שאם לא יעמדו לימין החכן הנזכר בכל דבר ודבר ויעלמו עיניהם או בהסתרת פנים הרשות נתונה מעכשיו ביד החכם הנזכר לעקור דירתו מבניהם וכל הפסיד והוצאה שיצטרך בשביל נסיעתו הוא ובני ביתו עליהם ועל כללות הציבור ליהדר עד סוף פרוטה אחרונה.
שכך התנו בפירוש ועל מנת כן נסע החכם הנזכר מהכא והלך עמהם ושטר זה מורה בכוח סבדי'א בתפישה ובמאסר ובנאמנות גמורה ובאחריות גמורה עליהם ועל כללות בני עירם ועל יורשיואחריוכתקנת חכמים זכרונם לברכה ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקנין שלם מיכשיו במנר דכשר למקנייא ביה ובשובעה חמורה באנפי נפשה למה שכתוב לקיים כל מה שכתוב לעיל והי"ז ברביעי בשבת שלושה ימים לחודש חשון בסדר ובשנת יבאו אליך להחיות ליצירה ובכל שריר ובריא וקיים
אליהו צרפתי סי"ט – אברהם הלוי ס"ט.
סוף תעודה מספר 85
תעודה מספר 38
התרמ"ט – 1789
נועדו יחדיו קהלינו קהל צפרו יש"ץ הלא המה הרב אברהם בן הברב יצחק הן אלבאז והרב אהרן בן כבוד הרב מרדכי ידיד נפש והרב משה בן הרב יעקב הכהן שלמה בן הרב יעקב ידי נפש חמו וידיד נפש אדבדובי והרב ישראל בן הרב נסים האדון הנכבד אפרייאט והרב ימין בן הרב שאול משה הנכבש יתאח והרב משה בן הרב יוסף הנכבד אביטבול וידיד אסחראווי והרב יעקב בן הרב יוסף הנכבד יעיס והרב מרדכי דמתקי על שם אביו הרב מרדכי הנכבד אלסאז והרב השלם בן הרב שמואל הנכבד אגייאני.
שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום יחידים מהם למנות דיינים או לתת שום שררה מהשררות הנהוגים בקרב ישראל כגון שררת שחיטות ובדיקות וכיוצא לשום אחד מחכמי העיר אף אם ראוי להגון לכך עד שיהיה בהסכמת על היחידים הנזכרים אשר נקבו בשמות, גם אין רשום שלום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הם חזקת קרקע או גומלי חסדים או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כולם.
ובכן העי' עד עתה בקנין שלם מעכשיו בד"לב ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים הנזכרים ובחוח הקנין ושבועה חמורההודה הודאה גמורה וקבלו עליהם התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, ואף אם הסכימו רובם או כולם בשום פרט מהפרטים הנזכרים ולא נשאר כי אם אחד מהם שלא הסכים צריכים כולם לקבל דעתו, ואם סרבו ועמדו בהסכמתם מעתה ומעכשיו חייב עצמו הקנין ושבועה החמורה שחייב כל אחד מהמסכימים והמסרבים לקבל דעתו לפרוע להקדש עניי העיר סך אלף צ'ורוס כסף טוב בתורת קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו דלא כאס'
גם הואילו לבאר שאם באיזה פרט מהפרטים הנזכרים הסכימו מקצתם והשאר לא הסכימו ומתוך כל נפלה קטטה ביניהם והוצרכו להפסד סך מה רב או מעט על ידי השררה ההפסד ההוא עלי דידהו כולהו ליהדר והתקנה לא תזוז ממקומה בקניין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל על כל מאי דכתיב ומפורש על הכל חתומים פה והיה זה בראש חודש אב הרחמן יה"ל ש"ש ובדבר הז"ה תאריכיו ימים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים
מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט
סהר רבי רחמים באיין כא יערף אשררה כא יעטיווהא לקהל די ראוי פלווקת ומנור לפטירה דייאלו כא יעטיווהא גם כן לדי ראוי פדאך לווקו אפילו יכון בלא שררה ומא הוואסי מן זרע די מול אשררה אפילו הכי כא יעטיווהאלו וכא יערף באיין צ'אר רבי שמעון כאן ענדהום אנץ פשררה דצלא לכבירא ומנור לפטירה דייאלו זוולולו ארבע מן אשררה ועטאווהא לחד אכור די כאן ראוי בעדן בנו גם כן כאן ראוי למלאת מקומו אפילו הכי זוולולו ארבע ועטאווה לחד אכור
מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט
תרגום
העיד רבי רחמים ? שהוא יודע שהשררה הנהוגה בצפרו היו נותנים אותה הקהל לרב שהוא ראוי בזמנו ואלרי פטירתו חוזרים ונותנים אותה לאחד שראוי למלאת מקומו, וגם אם לו שררה או ירושת שררה מאבותיו היו נותנים לן והוא יושע שמשפחת רבי שמעון אזולאי היה להם שררה במחצית בית הכנסת אלכבירא ( הגדולה ) ואחרי פטירתו הורידו מן היורשים רביע השררה הנזכרת ונתנוהו לרב אחר שהיה ראוי לשמש בקדש הגם שבנו של רבי שמעון אזולאי היה ראוי למלאת מקום אביו אפילו הכי לקחו ממנו הרביע ונתנוהו לאחר
סוף התעודה מספר 38
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
תורת חסד
ועוד סיבה שלכן היה מוכן רבנו להשקיע את זמנו ללימוד אחרים, והיא כפי שרבנו היה תמיד מעורר עליה: שכיון שאדם צריך לעשות חסד וגם ללמד תורה, את שניהם יוכל לבצע בלימוד אחרים, ובלימוד יש גם ׳נדיבות הלב׳. (והדברים תואמים עם מאמר חז׳׳ל במסכת סוכה מט: שהלומד על מנת ללמד זוהי תורת חסד.)
ישיבת כתר תורה
כיון שהלימוד היה בשעות הערב בערך עד השעה אחד עשרה בלילה קרא רבנו לישיבתו ׳כתר תורה׳ ע״ש מאמר הרמב״ם שכתב ״הרוצה לזכות לכתרה של תורה לא יאבד לילה אחד מבלי לעסוק בתורה (פ״ג מהלכות תלמוד תורה הי״ג) ורבנו שקיים זה כל חייו, רצה ליישם רמב״ם זה גם בתלמידי הת״ת המבוגרים המובחרים שנפשם חשקה בתורה בני 14 – 18. בתחילה היה בלימוד הרמב״ם הלכות מדע, לאחר מכן למדו את כל הרמב״ם על הלכות החגים, לאחר שסיימו את הספר רצו להשיג כמה ספרים מחלק אחר של הרמב״ם, ולא היה בנמצא כי אם ספרים בודדים מכל חלק, על כן עברו ללמוד גמרא בגמרות שבסדר נשים עם שולחן ערוך אבן העזר, לאחר מכן למדו בגמרות שבסדר נזיקין עם ההלכות שבשולחן ערוך חושן משפט. לאחר מכן למדו בישיבתו מסכת חולין עם לימוד ההלכה בטור ב״י שו"ע ונושאי כלי השו״ע, ואיתם ליבן את חידושיו שבספרו מזרח שמש, תלמידיו השתלמו אצלו גם בלימוד השחיטה והניקור, ותודות לה׳ יתברך יצאו מן הישיבה עשרות מנהיגים רוחניים ומרביצי תורה בקהילות חשובות ומהם מכהנים ברבנות בדיינות ובהרבצת תורה, כשאת ראשית לימודם והתקשרותם באהבה לתורה, כשאת הסמיכה קבלו התלמידים מהאב״ד רבי יהושע בירדוגו זצ״ל.
עמוד ואתה נוטל שכר כנגד כולם
גם בזמן שמועד לבטלה, כמו בזמן הדלקת נרות חנוכה, גם באותו הזמן המשיך רבנו ללמד. כפי שמספר רבנו בספרו שמש ומגן ח״ב/ה "והייתי רגיל להדליק נרות חנוכה קודם הרב מור אבי ז״ל, כי באותו העת היה לי עת קבוע ללמוד עם התלמידים.
שרשת הזהב.
כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.
הורידי כנחל דמעה
חינוך ילדי ישראל בדרך ישראל סבא, היתה אצל רבנו במעלת ערך גבוהה מאוד, גם בהיותו בירושלים לעת זקנותו, וכפי שהסיפור הבא ימחיש מעט את זאת, וכך היה: ביום מן הימים נכנסו לרבנו זוג הורים מתלוים בבנם הצעיר, לאחר הדרישה בשלום רבנו, שאלם רבנו מה הביאם לבוא אליו, וההורים ענו ואמרו שבימים הקרובים חוגגים הם לבנם את חגיגת הבר מצוה, ובאו לקבל מרבנו ׳ברכה׳, רבנו כדרכו ענה להם שבשמחה יברך אותו ברוחניות ובגשמיות, בנחת ולא בצער עד עולם. לאחר מכן החל רבנו מתעניין ושואל את הנער איזה גמרא הוא לומד? ענה לו התלמיד שאינו לומד גמ', חשב רבנו שהוא לומד בבית ספר תורני אבל לא לומדים שם גמי, החל מתעניין רבנו ושואלו בעניני הלכה – ומתברר לו שאין לו שיג ושיח בהלכה, ואפי׳ בחומש לא היתה לו שום ידיעה, עד שהסבירו לרבנו שהוא לומד בבית ספר לא דתי, אזי החלו דמעותיו של רבנו יורדות ללא הפוגה, שלא האמין למשמע אזניו, לראות ילד יהודי בירושלים ריק מכל תוכן רוחני, עד שאפי׳ עשה על זה קריעה… (מפי הרה׳׳ג י.א. י־ם)
רגע לא לבטלה
ומספר רבנו על השנים שבהם ניהל את התלמוד תורה, וזה לשונו: ״ואף שהשקעתי במלאכה זו כל היום, עם כל זה לא יכולתי לעצור ברוחי להתנתק מעולם הישיבה, ופתחתי ישיבה שבה הייתי מלמד בלילות, ותודה לה׳ יתברך על הזמן שביליתי בתורה, ושאף רגע לא הלך לריק בתורה רק בתורה ובמצוות.
והרבה מהתשובות שבספריי תבואות שמש או׳׳ח ויו"ד נכתבו אז לראש אשמורות, (וזה בנוסף למה שהיה משכים קום לצורך הכנת שעוריו) ובהמשך דבריו משבח רבנו את קהלת מקנס שבזכות הסיוע הכספי שסייעו בידו, יכל לשבת על התורה ללמוד וללמד ובזכותם הרבה תלמידים זכו ללמוד, ומהם רבים תלמידים כבר ראויים להוראה. וכל ענייני קודש אלו וכיוצא בהם, מנעו אותי מלרדוף אחר הכבוד המדומה. (מתוך ההקדמה לספרו מזרח שמש). ואכן כל זמן שהצליח ללמוד ולהעלות חידושיו ותשובותיו על הכתב ראה בזה רבנו סייעתא דשמיא גלויה, כי לפי הטבע, לא היה צריך להיות לו זמן פנוי, אך כבר אמרו חז״ל: בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולהיות ערום ביראה, ואכן על ידי שקבע זמנים בל יעבורו ללימוד, שם קץ וסוף לעיסוקים השייכים לתלמוד תורה. חמש וחצי שנים לימד רבנו בישיבה, מי׳ אדר תש״ד עד סוף שנת תשט׳ בה נתבקש לכהן כדיין בעיר קזבלנקא לאחר פטירת הראב׳׳ד, והיה מוכרח להיענות לבקשתם של הרבנים והקהילה בקזבלנקא, אמנם קול התורה לא פסק בישיבה, ועוד בשנת תשכ״ב מספר רבנו בהקדמה לספרו מזרח שמש, שעדיין הישיבה היתה קיימת בראשות רבו רבי יצחק סבאג.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-נזקי המזרחיות
נזקי המזרחיות
מאת יגאל בן נון
פורסם במדור דעות, הארץ – 07/09/2013 שעה 2
המגדר המזרחי שצמח בארץ בעשור האחרון אינו אלא המשך להשקפות אוריינטליסטיות של עמים קולוניאליסטיים באירופה. האוריינטליסט מסתכל על מה שמחוץ לאירופה בגישה פטרונית, חביבה אך מזלזלת: ממרומי תרבותו הגבוהה האוריינטליסט דאג לכך שהעמים הנכבשים, הילידים, ינציחו את הפולקלור שלהם כתחליף לתרבות. ה עמים הקולוניאליסטיים שמו בשק אחד את כל מי שלא דומה להם מבלי להטריח את עצמם להבחין בהבדלים ביניהם. המגדר המזרחי בישראל מצדו אינו מבחין בין מזרח למערב, בין מרוקו לפרס, בין תימן לטורקיה ובין ספרד לעיראק. ״כולם אותו דבר״, אומר המזרחי, ומבטל במחי יד הבדלים לשוניים, גיאוגרפיים ותרבותיים של ארצות מוצאם של הישראלים. ובעיקר – ״אל תבלבל אותנו בפרטים ועובדות״, הוא אומר.
האינטלקטואל ״ המזרחי״ פיתח ראיה מניכאית – מזרחים מול אשכנזים, א ויבים לנצח. ע ולמר נחלק לאשכנזים רעים ומזרחים טובים, או לאשכנזים מתקדמים ומזרחים מפגרים. ״המזרחי״ הזה משקיף על
סביבתו בראייה אתנוצנטרית שאינה מותירה מקום רב להבדלים בין־אישיים: הפרט נעלם מהשקפת עולמו. הוא מתעלם מן ההבדלים האישיים בין בני אדם וזורק הכל לפח המוצא האתני; הכל עובר דרך הפילטר של המגדר, עד כדי כך שהוא נשמע לעתים כדוגמט המדקלם קלישאות.
בישראל נהפכה המזרחיות לזהות חלופית לישראליות. חלק מהדוגלים בה אף מבטלים את עצם קיומה של תרבות ישראלית. בעבורם, אין תרבות ישראלית, כי הכל בה מלאכותי. כך נהפכה אצלם הזהות האתנית
לתחליף לזהות לאומית־ טריטוריאלית ולתרבות גבוהה המשלבת ערכים לאומיים־ישראליים וערכים אוניוורסליים. השקפתו של ״האינטלקטואל המזרחי״ מבטלת את הקשר בין הפרט לשיוכו הלאומי, לטובת הסתגרות במגדר אתני, א פל וצר אופקים. את הישראליות מפקיר ״ ה אינטלקטואל המזרחי״ למי שהיו פעם אשכנזים והשילו מעליהם את איפיוני ארצות המוצא של הוריהם כדי לאמץ זהות ישראלית בארצם החדשה.
זוהי, לדעתי, תבוסתנות מזרחית. טועים המזרחים שמפקירים את הבמה המרכזית של הישראליות, ומותירים
אותה בידי מי שהם מכנים אשכנזים. הגטו המגדרי־המזרחי צר מכדי לאפשר קידמה ופתיחות: בעוד שטענות על ״ ה הגמוניה האשכנזית״ נשמעות ברמה, האתנוצנטריות היא למעשה רק מלה עדינה לסגרגציה
ולגזענות הראויה לכל גינוי. אני מגנה התבטאויות של אחדים שפיתחו ראייה בדלנית אנטי־אשכנזית מבלי להבחין שהאשכנזיות הומרה כישראליות ואין לה יותר דוברים או חסידים. האשכנזיות פסה מן העולם. בניה הפכו מזמן לישראלים. אין היום תביעה לזהות אשכנזית כפי שיש תביעה לזהות מזרחית. לעומת הישראלים, חסידי המזרחיות מתעקשים לשמור על חומות הגטו שלהם ודורשים לחזור לעדתיות אתנית מאוסה. אני בז לכל מי שמבטל את הפרט לטובת ההשתייכות המגדרית. אני בז למי שדוגל בסגרגציה עם כל החמלה שיש בלבי לאנשים שסובלים ממשברים אישיים ומטראומות של זהות, ק שה להתעלם מנזקי הפתרון המזרחי. הוא טומן בחובו את כל האנומליה שבאימוץ זהויות מגדריות כתוצאה מבעיות אישיות,
בעיות שמתעקשים באופן פתטי להפוך לאידיאולוגיה. למרבה האירוניה, הדעות הקדומות כלפי הלא־ אשכנזים בשנות החמישים היו כל כך נפוצות בספרות, בעיתונות ובקולנוע, שהאינטלקטואל המזרחי אימץ אותן ושוכנע שהוא כזה. לכן הוא מתחפר בעדתיותו המשפילה.
נכון, אין להתעלם מחומרת פשעי הממסד בתחום החברתי. בשנות ה־50 וה־60 הממסד הישראלי התעלל בכל מי שאינו דומה לו, וקיפח דורות שלמים של מהגרים מארצות ערב. אין ספק שעד היום קיימו; אפליה. אין ספק גם שיש מתאם לא מבוטל בין נחשלות למוצא עדתי. איני מסכים גם עם מתחסדים הטוענים ש" כל מי שרוצה יכול להגיע״: לרוב מי שאומר זאת נותן כדוגמה את עצמו, וכל מטרתו היא להתפאר בהצלחתו. אך בשלב התיקון ובשלב הפתרונות אסור להביא בחשבון את המוצא האתני, כי זאת תהיה הנצחה של הבעיה.
לבי עם כל אלה הכואבים את הנחשלות החברתית ומתריעים עליה. לבי עם כל מי שנלחם בגזענות על בסיס אתני או אחר. אבל אסור להילחם בגזענות אחת באמצעות גזענות אחרת. לכן לבי אינו עם אלה שמתייחסים באופן שונה לעוני יהודי לעומת עוני ערבי בישראל. לבי עם אלה שמגנים את מדיניות השלטון המעדיף התנחלויות מזיקות שבולעות את משאבינו על חשבון יישובים חלשים בארץ. לבי עם הנלחמים בתופעת ההתחרדות המפלגת את העם ומנציחה את הבערות והנחשלות בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר.
מיותר לומר שיש בקרב אותם אינטלקטואלים מזרחים אנשים איכותיים לא מעטים, בהם משוררים נוגעים ללב וסוציולוגים מוכשרים. לא אוכל לנקוב כאן בשמותיהם, כי הרשימה ארוכה. אני מעריך מאוד מאבק חברתי לטובת קבוצות חלשות בחברה שמנהלים אחדים מזרם זה, אך איני רואה תועלת בכך שמאבק זה ייעשה בשם המזרחיות ולא בשם כלל הישראלים. אני ממליץ למזרחים להפסיק לבוז לישראליותם, לחזור למרכז הבמה, ולפתח ישראליות נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת, ללא שנאת אשכנזים וללא סגרגציה.
ד״ר בן־נון הוא היסטוריון החוקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ואת ההיסטוריוגרפיה של האסופה המקראית