الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.

הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים. 

חרם אנטי־גרמני

״המרד המצרי״ של שנת 1919 איחד את כל הקבוצות הדתיות בארץ זה סביב מילות הססמה ״חירות, שוויון, אחווה״. החוקה החילונית שכוננה בשנת 1923 לא הקדישה אפילו מילה אחת לנאמנויות דתיות על־לאומיות. מצרים הכריזה על עצמה מונרכיה חוקתית. בעשורים שלאחר מכן נשלטו המאבקים הפוליטיים הפנימיים במצרים בידי שני מוקדי כוח. האחד היה מפלגת הוופד – המפלגה המאוחדת של התנועה הלאומית המצרית – שניצחה בכל מערכות הבחירות משנת 1922 עד 1952. היא הציבה לה כמודל את הדמוקרטיה המערבית, ושאפה למעין שותפות זוטרה עם בריטניה. מתחרתה הפרלמנטרית החשובה ביותר הייתה המפלגה הליברלית החוקתית, שייצגה באופן מובהק יותר את האינטרסים של בעלי האחוזות החקלאיות. מוקד הכוח השני היה ארמון המלוכה, שנשלט בידי המלך פואד (1936-1917) ויורשו בעל הנטייה הפרו־גרמנית פארוק (1952-1937).

עד המלכתו של פארוק היו יהודי מצרים חלק רצוי ומוגן של החיים הציבוריים במדינה. יהודים ישבו בפרלמנט, יהודים הועסקו בארמון המלוכה, יהודים תפסו עמדות מפתח בזירה הכלכלית והפוליטית. יהודי היה, למשל, יוסף קטאווי, שר האוצר שמונה בשנת 1924, ויהודי היה לאון קסטרו, שייסד בשנת 1917 את הסניף המצרי של ההסתדרות הציונית העולמית, וששימש בשנות העשרים לא רק מזכירו האישי של ראש הממשלה סעד זע׳לול, אלא גם דוברה של מפלגת הוופד. המפלגה הליברלית החוקתית, העיתונות והציבור המצרי בכללותו אהדו אף הם את היהודים. ״ראוי להדגיש״, דיווח עיתונאי וינאי, ״שהחנווני היהודי וסוכן המכירות היהודי נהנים מאהדה גדולה בקרב האוכלוסייה המקומית, ונחשבים בדרך כלל ישרים מאוד״. אכן, כדבריו, הדבר ראוי בהחלט להדגשה; שכן בווינה עצמה, ובשאר חלקי אירופה, רווח אותה שעה הדימוי האנטישמי של היהודי כשיילוק מלווה בריבית, דימוי שהורישה לאירופה שנאת היהודים הנוצרית, ואילו מצרים הייתה חפה יחסית מדעות קדומות כגון אלה.

גם התנועה הציונית התקבלה במצרים באופן נאות. למצרים לא היה אז רגש מיוחד כלפי ארץ־ישראל, וזאת משתי סיבות עיקריות. למרות העובדה שבין מצרים לארץ־ישראל מפריד רק חצי האי סיני, ושהמרחק בין ירושלים לקהיר הוא 400 קילומטר בלבד, בשליש הראשון של המאה העשרים הרעיון שלעתידה של מצרים יש קשר כלשהו עם עולם ערבי רחב יותר נראה אבסורד. בשנת 1931 העיר הנציב העליון הבריטי פֶרסי לוריין באופטימיות שמצרים מבודדת מיתר העולם הערבי מכדי שתיסחף לתנועות פאן־ערביות או פאן־איסלאמיות. זאת ועוד: ממשלת מצרים עשתה כל שיכלה לסכל כל מה שעלול לשבש את היחסים הטובים ששררו בין שלוש הקבוצות הדתיות החשובות בתחומיה – מוסלמים, יהודים ונוצרים קופטים.

לא רק שארץ־ישראל נחשבה עניין זניח בעיני דעת הקהל המצרית וממשלת מצרים של שנות העשרים, אלא אפילו ״כמה פובליציסטים ופוליטיקאים הפגינו אהדה ניכרת כלפי רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל״. כך למשל, בשנת 1926 קיבלה ממשלת מצרים בלבביות משלחת מורים יהודים מארץ־ישראל המנדטורית. בהמשך נסעו סטודנטים מהאוניברסיטה המצרית לביקור רשמי בתל אביב, והשתתפו שם בתחרויות ספורט. עם ההסלמה בארץ־ישראל במאורעות תרפ״ט(1929) הורה שר הפנים המצרי ללשכת העיתונות הכפופה למשרדו לצנזר את כל המאמרים האנטי־ציוניים והפרו־ערביי ארץ־ישראל. בדצמבר 1930 החזירה ממשלת מצרים לתחום ארץ־ישראל המנדטורית עשרות ערבים שברחו ממנה למצרים בשל כישלון ה״מרד״ שלהם. במהלך אותו עשור, כך מדווח, נפגשו מגוון אישים מצרחם עם מנהיגים ציוניים, ״וככל הנראה הצהירו על אהדתם לציונות או על מחויבותם לסייע ביצירת ׳הבנה׳ יהודית־ערבית בארץ־ישראל״. בשנת 1933 אישרה ממשלת מצרים ל־1,000 עולים יהודים לעגון בפורט סעיד בדרכם לארץ־ישראל.

עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה עוררה במצרים מחאה המונית, שהובלה בידי הקהילה היהודית המקומית החזקה בת 70,000 או 80,000 החברים, אך נתמכה גם בידי מגזרים אחרים במצרים. בחודשים מרס ואפריל 1933 נערכו עצרות עַם אנטי־נאציות בערים רבות במצרים. הוטל חרם שיטתי על מוצרים גרמניים ועל חברות שסחרו במוצרים גרמניים, והקרנת סרטים גרמניים בבתי הקולנוע של קהיר נמנעה בכוח. באותה שנה הוקמה במצרים, בידי עורכי דין ואנשי עסקים יהודים וארגונים דוגמת ״בני ברית״ – ״ליגה נגד אנטישמיות גרמנית״ ובה 1,500 חברים, שתיאמה את פעילות המחאה האנטי־גרמנית.

מובן שמצב עניינים זה לא שימח במיוחד את הרייך הגרמני ואת שלוחיו במצרים. אלפרד הס, אחיו של סגנו־לעתיד של היטלר רודולף הס, שמשפחתו התגוררה באלכסנדריה למן שנת 1865, הקים בשנת 1926 את החטיבה המצרית בארגון העולמי של המפלגה הנאצית (NSDAP/AO). החטיבה מנתה כמה מאות חברים. בתגובה לחרם על הסחורות הגרמניות ארגנו הנציגים הנאציים בקהיר חלוקה של עותקי החוברת ׳השאלה היהודית בגרמניה׳ בגרמנית ובצרפתית, אולם איש עסקים יהודי־איטלקי מנע זאת בזריזות כשהגיש נגד המפיצים תביעה משפטית על הפצת שנאה גזעית ועל הפרת הסדר הציבורי. נכשל אפילו ניסיון גרמני להקים סוכנות ידיעות ערבית.״רמת ההשכלה של ההמונים המצרים אינה מספקת כדי להבין את תורת הגזע״, ניסה דובר של הנאצים בקהיר להצדיק את הכישלון. ״עדיין לא בשלה כאן ההבנה של האיום היהודי״.