ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

יש כתובות אבן שונות ושרידי עתיקות, ספוני טמוני חול. יש ידיעות, שנשתמרו כאילו אגב אורחא בספרות התלמודית ובכתבי מחברים, של בני עמים שונים, שחיו בתקופות בהן אירעו הדברים או זמן קצר לאחר מכן. מהם מסרו את דבריהם כלאחר יד, ומהן נתכוונו להרצאה היסטורית.

כתבי אבות הכנסיה מגמתם הדתית בולטת. אחד המקורות הנכבדים לחקירת חייהם הדתיים של בני ישראל בצפון ערב הוא הקוראן, אשר גם עליו אין לומר, כי נקי הוא מפניות ומגמות מסויימות. ידיעות חשובות נשתמרו בשירי משוררי ערב, והדי הדברים רבים נצברו בספרי ההיסטוריה והדת של הנוצרים והמוסלמים.

מהם בעלי ערך היסטורי, מהם אגדות או מעשיות בדויות, שמקורותיהן עכורים. לעתים קרובות דברי המקורות האלה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר. רק סוג אחד של מקורות דל ביותר : תעודות יהודיות וידיעות, שנשתמרו במקורות יהודיים. מלבד כמה רמזים בספרות התלמוד ומעט שירים, שזהותם מפוקפקת לפעמים, ומסמך אחד או שניים מן הגניזה של קאהיר, לא הגיע לידינו דבר.

מתוך חומר זה יש לברור את גרעיני האמת, ועבודה זו אינה קלה, כיוון שקשה מאוד לקבוע תאריכים מדוייקים ולהבדיל בין עובדות היסטוריות ודברי הזיה. בייחוד חשוד החומר, המצוי בספרות הערבית הצפונית, וזאת מדגישים כל החוקרים. כן אין לסמוך גם על התאריכים.

 בכלל, אסור לתת אמון בתוכן הסיפורים אם אין סעד לדברים ממקור אחר. קשה מאוד לנתח חלקי שיר ערבי קדום, המצטרף מחרוזים, שלא תמיד אפשר למצוא את הקשר ביניהם, ולקבוע, במידה מסוימת של ודאות יחסית, איזו מהם מקוריים ואיזו אינם אלא עיבוד מאוחר של חרוז קדום או תוספת מאוחרת או סתם זיוף.

מרובים הקשיים והמכשולים, שחוקרי תולדות יהודי ערב נתקלים בהם, ועל כן נדרשת זהירות יתרה בעיבוד החומר ובחינה מדוקדקת של שיטת העבודה.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב השטח שהיום שייך לערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה,  אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה  למוסלמים שבו -מכּה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות  היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאיסלם.

האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, ביניהן  מצרים והאימפריה העות'מאנית אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי  במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 , חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.

ח'ייבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בנווה מדבר בערב הסעודית בו שכנו שבטים יהודיים עד אמצע המאה השביעית.

ח'ייבר (ערבית: خيبر, תעתיק מדויק: ח'יבר) הוא שמו של  נווה מדבר אשר נמצא כ-150 ק"מ מצפון לאל מדינה אשר בערב הסעודית במקום ישבו שבטים  יהודיים, עד עליית האסלאם וכיבוש המקום על ידי מוחמד בשנת 628 בקרב ח'ייבר . בעקבות כך גורשו התושבים מחצי האי ערב

במשך מאות שנים היה נווה המדבר מקום מנוחה לשיירות אשר חצו את המדבר במקום התפתחה התיישבות סביב סדרה של סכרים עתיקים שנבנו כדי לאצור את מי הגשמים עצי  תמר צמחו במקום, שהפך למרכז גידול ושיווק תמרים.

נוסח הכתובה ממוגדור

הכתובה של רבי יוסף מלכא ־ תרנ״ט 1899

נוסח הכתובה

בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.

בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לב" ע (לבריאת עילם) למניינא דרגילנא לממני ביה בכאן במתא אצוירא יע״ה (יעזיה ה׳) דעל כיף ימא מותבה איך השה״ט (השם הטוב) הבח״ון (הבחור ונחמד) הח׳ הש׳ (החכם השלם) והוותיק כה״ר (כבוד הרב) יוסף ס״ט (סייפיה טב) בר כהשה״ט (כבוד השם הטוב) הח׳ הש׳ והוותיק כה״ר אליהו ס״ט בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק הישיש ונכבד כה״ר מסעוד נ״ע נוחו עדן) המכונה מלכא – אמר לה לכלה הנעימה הבתולה חביבא מב״ת (מנשים באהל תבורך) בת כהשה״ט הזקן הכשר הנבון וחשוב הישיש ונכבד כה״ר דוד נ״ע בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק כהר״ר (כבוד הרב רבי) משה המכונה אשריקי נ׳׳ע, הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא בס״ד (בסיעתא דשמיא) אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין הנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא.

 ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרים וחמשה דחזו ליכי מינאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת יעלת חן כב״ד (כלתא בתולתא דא) חביבא מביית (מנשים באהל תבורך) והוות ליה לחתנא דנא לאנתו וצבי והוסיף לה מדיליה ע״ע (על עיקר) הכתובה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים די ספנייא גמר ונתנם לה מנכסיו ואגב מהקנה אגב) אדייק (ארבע אמות קרקע) מתייג (מתנה גמורה) מת״ש (מתנה שלימה) מת״ב (מתנת בריא) מתנה מחיים ולאח״מ (ולאחר מיתה) מתנה גלוייה ומפו' (ומפורשת) מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתחז״ל (וכתקנת חז״ל) ודא נדונייא דהנעלת ליה בין בגדים ותכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין סך שני אלפים דורוס די אספנייא ונכנסו לרשותו תקפן ע״ע(על עצמו) במ״ור(בתורת מלוה ודשו) (כתובה) נצ׳׳ב (נכסי צאן בחל) נמצא ס״ה (סך הכל) עיות״ו (עיקר ותוספת) ונדו׳ (ונדוניה) סך חמשת אלפים דורוס גדולים די אספנייא וכך אמ״ל(אמר לה) חתנא דנא לכב׳׳ד (לכלה בתולתא דא ) הנז׳(הנזכרת) אחריות וחמר וחיזוק שטר כתובה דא קיבלתי עלי ועל ירתאי בתראי להתפרעא ומכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כ״ש (כל שמיא) מקומ״ט (מקרקעין ומטלטלין) מ" ש (מה שקניתי) ומשע״ל (ומה שאני עתיד לקנות) כוליהון יהון אחראין וערבאין לפי׳ (לפירעון) שטר כתובה דא כולה כנ״ל, וקבע״ע (וקבל על עצמ0 חתנא דנא שלא ישא אישה אחרת עליה כ״א <כי אם) דווקא ע״פ <על פי) התקנה החדשה הידוע׳(הידועה) ושלא יוציאנה ממדינה זו למ״א (למדינה אתית) כ״א (כי אם> עפי״ר (על פי רצונה) וקנינו לה להכלה המי (הנזכרת) בקש״מ (בקניין שלם מעכשיו) ובאייה (ובאופן המועיל) עכ״ה (על כל האמור) בכו״ פ (בכלל ובפרט) דלא כאס׳ (כאסמכתא) ודלא כטו״ד (כטופסי דשטרי) אלא כדחז״ל (כדעת חכמינו זכרתם לברכה) והכתובה כמנהג התושבים י״ץ(ישמרם צורם) והכל שריר ובריר וקיים.

תרגום

בסימן טוב ובמזל יאה ובמזל מעולה ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהי. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית בישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.

בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לבריאת העולם, למניין שאנו רגילים למנות כאן, בעיר אצוירא יעזרה הי, שיושבת על חוף ים, איך השם הטוב, הבחור ונחמד, החכם השלם והוותיק, כבוד הרב יוסף ס״ט בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק כבוד הרב אליהו ס״ט בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק, הישיש ונכבד כבוד הרב מסעוד נוחו עדן, המכונה מלכא, אמר לה לכלה הנעימה הבתולה, חביבא, מנשים באהל תבורך, בת כבוד השם הטוב הזקן הכשר, הנבון וחשוב, הישיש ונכבד, כבוד הרב דוד נוחו עדן, בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק, כבוד הרב רבי משה המכונה אשריקי נוחו עדן, היי לי לאישה כדת משה וישראל, ואני בעזרת הי, אעבוד ואוקיר (ואכבד) ואזון ואפרנס ואתמוך ואכסה אותך כמנהג יהודים שעובדים ומוקירים וזנים ומלבישים ותומכים ומכסים את נשותיהם באמונה. ונתתי לך מוהר בתולייך אחיד וקיים עלי מנכסיי, כסף מאתיים זוז, שהם מטבע כסף עשרים וחמישה שמגיעים לך ממני ומזונך וכסותך וספוק צרכייך ולדעת אותך כדרך כל הארץ. ורצתה יעלת החן חביבא מנשים באהל תבורך, והייתה לו לחתן הנ״ל לאשתו והסכים והוסיף לה משלו על עיקר כתובתה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים של אספנייא, גמר ונתנם לה מנכסיו והקנה לה ארבע אמות קרקע מתנה גמורה, מתנה שלימה, מתנת בריא, מתנה מחיים ולאחר מיתה, מתנה גלוייה ומפורשת מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתקנת חז״ל, וזאת הנדוניה שהביאה לו בין בבגדים ובתכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין (מזומנים), סך אלפיים דורוס של אספנייא, ונכנסו לרשותו תקפם על עצמו בתורת מלווה ובתורת נכסי צאן ברזל, נמצא ס״ה עיקר ותוספת ונדוניה סך חמשת אלפים דורוס גדולים של אספנייא וכך אמר לה החתן הזה לכלה הבתולה הזו, הנזכרת: אחריות וחומר וחיזוק שטר כתובה זה, קיבלתי עלי ועל יורשי אחרי, לפרוע ומכל שפר ארג (מהמשובחים) נכסים וקניינים שיש לי תחת כל שמיים, מקרקעין ומטלטלין, מה שקניתי, ומה שאקנה לעתיד לבוא, כולם יהיו אחראים וערבים לפירעון שטר כתובה זו כולה כנזכר למעלה. וקבל על עצמו החתן הזה שלא ישא אישה אחרת עליה כי אם דווקא על פי התקנה החדשה הידועה ושלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת כי אם על פי רצונה. וקנינו לה להכלה הנזכרת בקניין שלם מעכשיו ובאופן המועיל על כל האמור בכלל ובפרט, ושלא כאסמכתא ושלא כטופסי שטרות, אלא כדעת חכמינו זכרונם לברכה והכתובה כמנהג התושבים ישמרם צורם והכל שריר וברור וקיים.

תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 27◆ 

המלקט: הרב אברהם אסולין 

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד). 

ויש להקשות דלמה היה צריך להשמיענו ששלח מלאכים "לפני", בודאי שהשולח מלאכים הולכים לפניו ולא לאחריו. ועוד זה שאמר "אל עשו אחיו"

הרב אברהם אסולין היו

וכי איננו יודעים שעשיו אחיו. ועוד אומרו "ארצה שעיר שדה אדום", מי אמר לו שהוא בארץ שעיר ושמא הלך למקום אחר, והיה ראוי לומר ששלח מלאכים סתם לכל מקום שימצאנו ואע"פ שכתוב "וישב עשיו בהר שעיר" שמא הלך אחר כך למקום אחר, מי יודע אם נשאר שם אם לאו. אמנם יובן כי הנה קודם ביאת האדם לזה העולם מזומנים לבוא עימו ב' מלאכים והם יצר הטוב והיצר הרע, יצר הטוב בימינו ויצר הרע בשמאלו כדכתיב "לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב), אבל היצר הרע הוא מקדים לבוא עם האדם לזה העולם וכצאתו מרחם אימו הוא עימו, כדכתיב "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). עוד אמרו רז"ל  כי התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה נבראים מהם מלאכים, וכמאמר התנא (אבות ד, יא), עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. וגם כן אמרו רז"ל כי יעקב רמז ליצר הטוב ועשיו רומז אל היצר הרע, ויצר הטוב הוא מצד החסד שהוא לבן, ועשיו הוא מצד הגבורה שהיא אדומה, וכסף וזהב יוכיחו, ומצינו פסוק גם כן שאמר "הן עשיו אחי איש שעיר" (בראשית כז, יא). ובזה נבוא אל הכתוב "וישלח יעקב" הוא יצר הטוב, "מלאכים" שנבראו מן התורה והמצוות שלו, "לפניו" רצונו לומר קודם בואו לעולם, כי הוא אינו בא עד אור לי"ד כלומר עד שנת הי"ד שהיא לאחר הבר מצווה. ולמי שלח אותם "אל עשיו אחיו" שהוא יצר הרע שהיה אחיו כי שניהם מזומנים היו קודם בוא האדם לעולם הזה, והיכן ימצאו אותם המלאכים, לזה אמר "ארצה שעיר שדה אדום" רצונו לומר גוף האדם שבו מולך שעיר שהוא היצר הרע ומסעיר הגוף עד שעושהו כולו שדה אדום הרומז לדינים שהם מצד יצר הרע. ולפי שהוא מזומן להלחם עימו לכן שלח אליו. וזהו שסיים "ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ירצה כי ציוה את המלאכים ואמר להם בזה הלשון "תאמרו לעשיו" שהוא אדוני, כמו המלך שיושב בתוך הבית ועבדיו ומשרתיו סובבים אותו לפי שהוא קדם לגוף ומלך עליו ואני עכשיו כמו עבדיך, "עם לבן גרתי" רצונו לומר עם החסד שהוא מעולם העליון "גרתי", ואין לי רשות לבוא, ועל כן "ואחר עד עתה" שהוא אור לי"ד. 

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה(לב, ה). 

כתב הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל בספרו מנחת יהודה, יעקב אבינו ע"ה, חשש פן מה יאמר עשו, כל מה שאומרים לי בשם יעקב הוא שוחד דברים ולא יקבל מהם, ויאמר בפני דוקא אומרים כן להחניף לי, ולא הוא אמרה. לכן אמר "כה תאמרון לאדוני לעשו", שיאמרו – כה תאמרון. ולפי זה "כה אמר עבדך יעקב", דבק עם "כה תאמרון", ולא עם לבן גרתי. ואמר "עם לבן גרתי" כלומר – די לי עם מה שאמרתי שהיתי נושא ונותן בתחבולותיו שלא ירמה אותי, ולא השתדלתי בכבודך, ולכן "ואחר עד עתה". 

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך (לב, ה-ו). 

כתב הגאון רבי רחמים יוסף מאמאן זצ"ל מכמי צפרו, בספרו חיגרא דיומ"א, יש לדקדק למה מודיעו עם לבן גרתי, ומאי נפקא ליה מינה. ועוד היה לו לומר בחרן גרתי ועוד מה שאמר ואחר עד עתה, מה צריך להודיעו שנתאחר עד עתה, הרי ראה וידע שנתאחר, ועוד מאי משנה הדבר, ועוד מה שאמר ויהי לי שור וחמור וכו', גם הודעה זו מה טיבה. ונלע"ד לפרש בהקדם הידוע, והוא שהאויב מבקש שלום אויבו מג' סיבות. א. אם יראה אויבו בצער גדול. ב. כשיאריך הזמן הרבה אחר הרעה שעשה לו, אז שוקט כעסו ונח. ג. אם הוא עשיר מבקש שלומו, כי מבקש ממנו הנאה. וזהו שאמר "עם לבן גרתי", שהוא רשע ורמאי כי רמהו כמה פעמים, בנישואין ובצאן שהחליף את משכורתו עשרת מונים. וזה שאמר "עם לבן גרתי" ולא אמר בחרן גרתי, רצה לומר שהייתי דר עם נחש בכפיפה, ואם כן כל הימים בצער, לכן יכרמו רחמיך עלי ועוד "ואחר עד עתה" זה עשרים שנה, ובאורך זמן זה ינוח כעסך וישקוט. ועוד "ויהי לי שור וחמור" שאני עשיר ויהיה לך הנאה ממני. וזהו שסיים "ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך", כי כל השלשה סיבות הגורמים השלום נקבצו באו בי. 

ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות(לב, ח). כתב הגאון הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, צריך להבין מדוע הקב"ה לא הזהיר את עשו בחלום הלילה שלא יפגע ביעקב כמו שנתגלה ללבן בחלום והזהירו לבל יזיק את יעקב, ומדוע הביא את יעקב לפחד גדול כל כך. ואפשר לומר כי לגבי עשו שהיה אחיו של יעקב ידע הקב"ה שבהסברת פנים שיעשה לו תתעורר האחוה בלבו ולא יעשה עמו רעה, ולכן לא היה צריך את הדרך הנס שה' יתגלה לו בחלום הלילה. אבל לבן שלא היתה לו קרבה ליעקב רק מאמו, אי לאו שמנעו ה' בחלום הלילה היה חשש שיזיק את יעקב. 

וכתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, "ויחץ את העם". הפסוק קשה מאד, למה לו לחצות לחלק לשנים. אפשר לתרץ, כי יעקב אבינו ע"ה גלגול אדם הראשון והיה מצטער שמא עדיין לא תיקנו, כמו שכתוב (בבא מציעא פד.), "שופריה דיעקב  מעין שופריה דאדם הראשון". לזה אמר "ויירא יעקב מא"ד" אותיות אד"ם, "ויצר לו" שמא לא תיקן פגמו. אז "ויחץ", קם בתיקון חצי הלילה הוא ובניו וכל העם אשר אתו, נדד משנתו. הע"ם ר"ת ה'יו ע'מו מ'לאכים שלו. שנבראו מפרי מעשיו הטובים. "והצאן" הם בניו שנקראו שה פזורה ישראל. "והבקר" היא אמו – רבק"ה הם אותיות הבק"ר. "והגמלי"ם" הם גמילות חסדים שהיה גומל, היא עמדה לו, לזה אמר מא"ד. 

וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו(לב, יד). 

כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד, צריך להבין, מה הפירוש "מן הבא בידו". הנה, כשבא יעקב אבינו ע"ה לקחת מעדרו מנחה לעשיו אחיו, היו בורחים ממנו כל הבהמות ולא רצו להיות בחלקו של עשו הרשע ולזוז ממקומן, עד שהלך יעקב אבינו ע"ה ותפסן בידו והפרישן לחלקו של עשו, אזי זזו ממקומן והלכו לעשות רצון צדיק. לכן אמר "ויקח מן הבא בידו", דהיינו עד שבאו לידו ומסרם הוא לשלוחיו. 

 עזים מאתים ותישים עשרים(לב, טו). 

גדול כבוד הבריות שדוחה שבעה בצאן (מדרש פליאה). וביאורו, כדכתיב (שמות כא, לז). כי יגנוב  איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. ובפרשתנו נאמר "עזים מאתים ותישים עשרים" וכו', וברש"י מבואר מאתים עזים צריכות עשרים תישים. נמצא מאתים לחלק לעשרים שוה עשר, כלומר כל תיש ראוי להוליד עשר, והוא עצמו הוי אחד עשרה. וכאשר גונב אותו הפסיד לו אחד עשרה, וכשנשאו על כתיפו ונתבזה משום כבוד הבריות, דוחה ממנו שבעה ונשאר לו לשלם רק ארבעה. וכן פרות ארבעים ופרים עשרה (בראשית לב, טז), נמצא ארבעים לחלק לעשר שוה ארבעה, כלומר שיכול להוליד ארבעה והוא עצמו הוי חמשה. אם כן בגנבתו הפסיד לו חמשה, לכן ישלם לו חמש {רבי יעיש בוסקילה זצ"ל, המובא בלך דוד}. 

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל(לב, כט). 

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, המלאך אמר ליעקב ע"ה, "לא יעקב יאמר עוד שמך". כלומר לא יעקב שהוא לשון סוף ועקב יאמר עוד שמך לענין מלכותך וששלטונך, כאמור וידו אוחזת בעקב עשו, שנרמז בזה שמלכות יעקב היא בסוף  אחר גמר מלכות עשו. "כי אם ישראל" שהוא ענין ראשית והתחלה, לשון שר ונגיד תהיה מעתה. יען "כי שרית עם אלהים", אני המלאך שרו של עשו, "ועם אנשים" לבן ועשו, "ותוכל" להם, אם כן מזה מוכח שמעתה ומעכשיו אתה נגיד ושר. 

וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך (לג, ה). 

ויש להבין והלא בשאלו מי אלה לך כיון אף על הנשים, א"כ מפני מה ענה לו יעקב רק על הילדים. ונראה לפרש שכיון שעשו בשאלתו "מי אלה לך" לומר אחר שאני רואה כי ד' נשים איני מבין דרכך, כי מה לך וריבוי נשים וכי רודף תענוגות אתה, ומי אלה ואיך הם קשורים לטבע הצניעות וההסתפקות במועט שיש בנפשך. ועל זה ענה לו יעקב כי ריבוי הנשים אינו מפני התענוג אלא שמתאוה להוליד שבטי י'ה וזהו שאמר הילדים אשר חנן וכו' המה סיבת הריבוי. וכן הוא לעיל (כט, כא), על הפסוק "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה". ופירש רש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן. (אמרי ברוך). 

ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר (לד, יח). 

למה התעכב יעקב אבינו ע"ה בלהכנס לעירו, ותירץ  בספרו אליהו זוטא, שבכך ניצל מעין הרע להיותו שלם בגופו וכן בממונו. כי בהכנסו בכח נפשותיו וגודל מקנהו וממונו הנראה לעיני אנשי העיר, לכן בהתיישבו שם העמיד שם מקנהו, והם יכנסו לפרקים עד שיתרגלו ביניהם, או לא יכנסו באסיפה לשם. תירץ עוד תירוץ הגאון החסיד רבי יחיא שנאור זצ"ל בספרו יש מאין ח"א, איתא במדרש (בר"ר יא, ז), תיקן להם תחומין, מכאן ששמר יעקב את השבת. והקשה הגאון "פרדס דוד", למה לא שמר יעקב את השבת רק עד עכשיו, ונל"ד לתרץ בס"ד, ע"פ חקירת חכמינו ז"ל, דאיך יעקב אבינו ע"ה שקיים כל התורה נשא שתי אחיות שעתידה התורה לאוסרן, ותירצו כי לא קיים מצוות התורה רק בארץ אבל בחוץ לארץ לא. והראיה כשהגיע לגבול ארץ ישראל מתה עליו רחל אמנו. ואפשר לומר דגם כאן "ויחן את פני העיר", שתיקן להם תחומין של שבת, והיינו כיון שהגיע לשכם שהיא בארץ ישראל נתחייב במצוות, לכן שמר את השבת. לא כן כשהיה בחוץ לארץ לא היה חייב, זה שאמרו  ששמר יעקב את השבת.

ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמל לכם כל זכר(לד, יד-טו).

כתב החסיד רבי שלום אביצור זצ"ל בספרו נתיבות שלום {העלו עצמותיו ומנוחתו כבוד בנתיבות, ראה באתרנו אור חדש בפורום, רשימת הצדיקים שהעלו עצמותיהם ממרוקו לארץ}, אפשר לומר שזוהי חכמה בני יעקב שאמרו לבני שכם "לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה". וכוונתם לאיש שהערלה היא לו ונקראת עליו שם ערלה, שאפילו ימול את עצמו עדין נקרא ערל, שלעולם הערלה דבוקה בו. "אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו", פירושו של דבר, "כמונו" ממש להתגייר ולהמול לכם כל זכר. ונראה שרמזו להם גירות ומילה ולא במילה לבד הסתפקו, אבל אנשי שכם טעו והבינו מדבריהם שהעיקר היא המילה בלא גירות, ונמצא לפי זה שאנשי שכם לא קיימו את דבריהם. 

ברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולי 

a0527145147@gmail.comלתגובות:

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

הרב אלברט אברהם חזן.

דמותו של הרב אלברט אברהם חזן, יליד טיארת 1920 שגדל בשרשל, אלג'יריה – מוכרת מאוד בציבור הרבני החינוכי בקרב יהדות מרוקו שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא שימש רב צבאי במלחמה העולמית השנייה ועד סוף שנת 1960, לבסוף גורש מאלג'יריה לאחר שנכלא לשלושה ימים בשל פעילות ציונית מחתרתית.

בהמשף פעל רבות ב E.N.H כאחד ממייסדיו. הוא כיהן במרוקו כמפקח חינוכי להוראת השפה העברית, ופעל באגודת " חובבי השפה " שדניאל לוי היה הרוח החיה שלה. שליח הסוכנות היהודית מהחלקה לתרבות תורנית, עקיבא קשת ושלמה גולדשמידט, סייעו רבות למפעל ה- E.N.H.

 עם עלות הרב חזן ארצה התמנה לרב הראשי של המשטרה ושירות בתי הסוהר בארץ. עם פרישתו הקים את " קרן התשובה " שנועדה לשקם אסירים לשעבר לניהול חיים אזרחיים מתוקנים.

הבחירה בשם שרל נטר לתנועת הנוער אינה נראית לו מקרית, שכן דמותו של שרל נטר רשורה בעבותות ביהודת צרפת ובארץ ישראל. בהקימו את בית הספר " מקוה ישראל " בשנת 1870, סמוך ליפו, כרך שרל נטר את מפעלו וחזונו בתקווה שקיננה בארץ ישראל דווקא.

לדידו, בתנועת שרל נטר, ביקשו ליצור תשתית חינוכית הזורעת תקווה כשהאוריינטציה היא ללא ספק ארץ ישראל בזיקה ליהדות צרפת .

בהשראתו של הרב רוש התוודע הרב חזו לטמיעתו של האינדיווידום היהודי ( לא של הקהילה המרוקאית בכללה ) בקרב התרבות הצרפתית תוך היווצרות פער עמוק בין הזהות היהודית לבין הזהות האירופאית הנחשקת.

המימד העברי יהודי נדחק לקרן זווית, והעילית הרבנית דתית לא היוותה מוקד משיכה לבני הקהילה ; בית הספר היווה " מעבד להתבוללות ולזהות במשבר ". הרב אברהם חזן וחבריו החליטו להירתם לפעולה חינוכית שתמלא את הפער האמור, תוך מאבק בתסביך נחיתות מסוים שנרקם אל מול התרבות האירופאית.

ההנחה הייתה כי יש כאן מה להציל, לאחר השואה האיומה – הן בכמות והן באיכות : " שהילות כמו מכנאס, פאס , מראכש, בכל פינה ובכל רחוב וסמטה – הייתה מונחת יהדות דתית בוטחת ללא סימני שאלה, שלא כבערים הגדולות שבהן כבר נסללו נתיבי התבוללות, כמו בקזבלנקה ".

יתר על כן, השפה העברית הייתה שגורה בפיהם של בני קהילת מרוקו, דבר שעשעה רושם עז על באי הקהילה, לרבות שד"רי ארץ ישראל ולרבות הרב חזן. זה היה בבחינת חידוש רב משמעות.

הרב חזן, כעמיתיו, רואה ב " מגן דוד ", מייסודו של המנהיג הציוני ש"ד לוי, את הגרעין שממנו נבנה ה- E.N.H נדבך על גבי נדבך. מה שהחל כדבר ספונטני, עדיין במדים צרפתיים, המשיך ונתמסד " תכנית לימודים, צוות, כיתות, עמוד שדרה ארגוני, תקציב, גיבוי ותמיכה של כל ישראל חברים – כל אלה היו ביסוד הקמת בית המדרש,  שהיה חדור שליחות  היסטורית לחבר בין היהדות הקהילתית, השורשית, האותנטית – לבין עידן התמורות והמודרנה.

מטבע הדינאמיקה האמורה, גילו הרב חזן ועמיתיו את אלפונסו צבע, דניאל לוי וג'ו לסרי כפעילים מובהקים בקהילה. האחרונים גילמו בעיני הראשונים את הסינתזה המושלמת של המודרנות והמסורת, שהביטוי המעשי שלה היה שרל נטר.

התנועה הזו עוררה חידוש : מעתה אין להפריד בין פעילויות נוער כחינוך גופני לצד התפילה, ואין סתירה בין השניים. הדיכוטומיה שנסתמנה בחיים המדורניים, לפיה חיי מודרנה ומסורת אינם דרים לכאורה בכפיפה אחת, פינתה את מקומה לסינתזה המיוחדת " נפש בריאה בגוף בריא ".

הזיקה של צוות בית המדרש העברי לשרל נטר הייתה בעיקר לפעילות הוראת השפה העברית והתרבות היהודית ברוח הציונות הדתית ( במסגרת אגודת " חובבי השפה " ) לנוער ולמבוגרים, בתמיכת הג'וינט ובהשראת סמינרים שהיו מקיימים בקיץ באורסאי, בפרברי פאריס, יחד עם הרב ליאון יהודא אשכנזי ( " מניטו " ) בסטרס בורג – יחד עם הרב אברהם אפשטיין ופרופסור אנדרה נהר, ובאירופה – עם המחלקה לתרבות תורנית ובראשה הרב זאב גולד, ועם השליחים מהמחלקה – חמיאל, גולדשמידט ובן ארי.

יתר על כן, מרצים מהשורה הראשונה מצרפת מילאו אולמות ברחבי מרוקו. אחד המרצים הזכורים לתהילה היה לאון מייס, יו"ר הקהילה היהודית בצרפת ; אפיק נוסף קשור לפעילות הספורטיבית ( כדור יד, כדורגל, כדורסל ואגרוף ), במיוחד בימי שישי, סיימו חניכי שרל נטר מחק כדורסל ובאו להתקלח, ונכנס דניאל לוי ובישר על טקס הכרזת המדינה העברית המתקיים זה עתה. לשמע הבשורה אחזה בבני הנוער התרגשות עזה.

" מפעח זה על טהרת הדיסקרטיות מטבע ברייתו ". השלטון הצרפתי מזה והאוכלוסייה המוסלמית מזה חייבו פעולה שאינה הפגנתית אלא חינוכית במובן הצנוע והעמוק של המילה. מעבר לגישה החינוכית המהותית, נדרשת זהירות.

הייתה התאמה במטרות ובדרך של E.N.H   לזו של שרל נטר. בנקודות משיקות אלה פעלו בהרמוניה רבה. פעילות זו לא נשאה אופי קרייריסטי אלא הייתה כולה על טהרת הרצון הטוב וההתנדבות, שכן בד בבד שימש חזן כרב בצבא הצרפתי. 

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מוגאדור, אל־צמירה (״המצודה הקטנה^,,)

עיר נמל בחוף האטלאנטי של מרוקו. העיר יושבת על רכס-כורכר בקצהו הדרומי של מישור החוף של סאפי ומוקפת מצד היבשה בדיונות חול נרחבות. בפירצה שברכס נמצא הנמל המוגן. במקום נמצאו שרידים פניקיים, והוא היה מבצר פורטוגלי במאה ה-16. העיר נוסדה ב-1767 על ידי הסולטאן סידי מוחמד, לפי תוכנית שתי וערב, והצטיינה בניקיונה ובסגנונה האירופי. כיום משמש נמלה כנמל דיג המספק חומר גלם לתעשיית הדגים בעיר. כן קיימים בה מפעלים לעיבוד עורות ועצים.

בין 1650 ל-1808 ישבו בה יהודים ששלטו על סחר העיר בראשותו של ״סוחר המלך״. ב- 1807 הוקם הרובע היהודי(מלאח). במאה ה-19 גדל מספר היהודים והגיע ל-14,000. הוקמו בתי ספר וישיבות, והיהודים נודעו כבעלי השכלה גבוהה. אחר כך ירדה העיר מחשיבותה הכלכלית והקהילה היהודית נידלדלה.

מוגאדור היא אחת מעיירות החוף הפורטוגליות היפות ביותר שנוסדו במרוקו. יהודים שסחרו בנשק במרוקו השתתפו ברכישת התותחים שבנמל. במלאח היהודי ישבו במאה ה־ 18 ובראשות המאה ה-19 רוב תושבי העיר בכללה.

מבקרים זרים באל-צווירה במאה ה-19 תמהו לגלות השפעה אנגלית כה רבה בנמל החוף הדרומי האטלנטי של מרוקו. התפתחות התעבורה הביאה ליבוא גדל של ביגוד, ריהוט ופרטי-מותרות שונים. התמורות לא היו רק חומריות: תעבורה טובה יותר סיפקה אפשרויות גדולות יותר לנסיעה, והסוחרים בני אל־צווירה לא זו בלבד שנסעו ללונדון ולמאנצ׳סטר כדי לנהל את עסקי המסחר שלהם, אלא אף שלחו לשם את ילדיהם, כדי שיקבלו חינוך אנגלי, או ישתקעו שם. כיוון שאנגליה היתה השותפה העיקרית למסחר עם אל-צווירה, השתלם להושיב בן משפחה באנגליה, כדי שיעמוד על מצב האספקה והביקוש השוטפים.

ואמנם הקשר המיוחד של אל-צווירה עם אנגליה מקורו ביחסי מסחר. אל-צווירה נוסדה בשנת 1764 כנמל מלכותי, ותוך עשור שנים הפכה להיות נמלה העיקרי של מרוקו בסחרה עם אירופה. אנגליה תפסה את העמדה הבכירה בסחר זה, והסוחרים היהודיים של אל-צווירה הם שהביאו להרחבת הקשרים האנגלייס-מרוקניים.

במשור הראשון של המאה ה-19 כבר התחילו להתיישב בלונדון בני משפחות חשובות של דיירים בני אל-צווירה ואפילו באו בברית הנישואים עם כמה מהחשובים ביותר בקהילה הספרדית של לונדון, למשל עם בני משפחת מונטיפיורי. הם המשיכו לקיים קשרים עם מרוקו והיו חלוצי המערכה הפילאנתרופית במשך המאה ה-19.

האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה ב-1961 4,563 נפש. 3,636 עזבו את העיר במהלך מבצע יכין.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל.

אכילת בשר שהקטינה התפילין של הראש

כבר בכמה סיפורים קודמים סיפרתי על יהודים שלא מצאו פרנסה בעיר, והלכו לנדוד בכפרים ערביים מרוחקים שם עסקו במסחר או במלאכות-יד שונות. הם חזרו לביתם רק בימי החגים הגדולים, ביניהם יש כאלה שלקחו אתם בחור יהודי בתור פועל או עוזר. הקשר בין יהודים אלה אל משפחותיהם היה ע״י ״רקאס״ (קי דגושה) – שליח ערבי נאמן, שמצד אחד היה מביא לבנים מלוכלכים וקצת כסף למשפחה, ולעומת זאת היה לוקח לבנים מכובסים, ודברי מזון. אשה אחת היתה רגילה לשלוח לבעלה כד קטן אחד, מלא בשר מטוגן ומשומר בשמן. כי יהודים אלה חיו כל הזמן על כוסכוס או על דגים שדגו בעצמם בנחלים ובנהרות שהיו באותם כפרים. היהודי מעולם לא טעם מהבשר שאשתו שלחה לו, כי כל בוקר היה מוצא כד הבשר הפוך על צידו וכמעט ריק. הדבר חזר על עצמו כמה פעמים, והיהודי התחיל לחשוד בפועל שלו, שהוא הוא שאוכל את הבשר. כשהעיר לו על כך ענה לו הפועל ״הרי אנחנו גרים באוהל פתוח לכל הרוחות, והכלבים הרבים המשוטטים בלילה, ריח הבשר סוחב אותם והם שאוכלים את הבשר סימן לכך שאנחנו מוצאים תמיד הכד הפוך על פיו״.

היהודי לא ידע מה לעשות, והלך להתייעץ עם שכנו החונה על ידו ושמו יהודה רופא – איש פיקח ומלא תחבולות. לאחר ששמע את הסיפור אמר לו: ״שמע בקולי, ותראה שמהיום והלאה, הפועל שלך לא יאכל יותר בשר מטוגן, גם אם תגיש לו אותו. בינתיים קח את תפילין הראש שלו והדק מעט את הלולאה, כך שבקושי התפילין ייכנסו לראשו. כך תעשה יומיים, ואחר כך תשלח אותו אלי״.

בבוקר, עוד לפני שהפועל יקום להתפלל, אמר לו בעל הבית: ״הראש שלך נראה לי נפוח קצת״. הפועל אומר לו ״אדוני, אל תבהיל אותי, אין לי כל כאב ראש״. ביום השלישי הפועל לא היה יכול כבר להכניס את ראשו ללולאת התפילין. פנה לבעל הבית ואמר לו ״אתה צודק. אני נוסע העירה, להיבדק אצל רופא אולי אני סובל ממחלה מסויימת, על אף שאין לי כאבים״.

בעל הבית אומר לו ״אין צורך ללכת לבדיקה, לך אצל יהודה רופא, השכן שלנו, והוא יאמר לך מה

לעשות״.

בהופיעו אצל יהודה רופא, הלה כאילו נדהם, אומר לפועל ״מה קרה לך, ראשך התנפח כמו בלון״, אומר לו ״גם בעל הבית שלי הרגיש בכך ואני חוזר העירה להיבדק אצל רופא״. יהודה רופא אומר לו ״אין כל צורך ברופא, מה גם שאין לך כאבים. היה מקרה דומה, והערבים המומחים קבעו שתופעה כזו באה מאכילת דברים מטוגנים בשמן״.

הפועל אומר לו ״אתה צודק״. וסיפר לו את מעשה הכד. ״אוי ואבוי לך, עמדת לפוצץ את הראש שלך. היזהר מאוד מאכילת בשר מטוגן״.

בעל הבית התחיל יום יום להרחיב את לולאת התפילין, שהגיעה לרוחבה הרגיל. והפועל נדהם לראות שהתפילין נכנסים לראשו בקלות.

בעל הבית שאל את הפועל ״איזו תרופה לקחת?״ ״לא לקחתי שום תרופה״ וסיפר לו את חידת כד הבשר. מאותו יום כלבים לא נכנסים יותר לאוהל, והפועל לא נגע יותר בבשר. הנה יהודה רופא, בשמו כן הוא, הפך לרופא ממש, ופתר את חידת כד הבשר.

חברת קדישא הערימה על המשטרה

יום האחרון של חג הפסח נפטר הרב אברהם ריוח, שהיה רב בעיר סטאט שבמרוקו. הוא היה בן עירנו ותלמידו של הרה״ג רפאל אלנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו. הרב הנ״ל נפטר כתוצאה ממגפת טיפוס, בה מתו כמה עשרות אנשים בעיר סטאט. בהיותו בן עירנו סאלי, ועד הקהילה ונכבדי העיר החליטו להביא את גופתו לעירנו, ולקבור אותו ליד רבו. המשימה הוטלה על יעקב אחי דל. יעקב אחי לקח אתו סכום כסף ניכר. בהגיעו לעיר סטאט, שאל הקהילה היהודית היכן מונחת גופתו של הרב, ענו לו שמיד אחרי פטירתו, אנשי משרד הבריאות שרפו את כל מה שהיה בביתו מחמת שהמגפה תוסיף להתפשט בעיר, ושמו את גופת הרב בתוך ארגז עץ, שאת מכסהו סגרו בהרבה מסמרים, וחתמו אותו בחותמות שעווה. הארון נלקח על ידי המשטרה ואנשי משרד הבריאות, והניחו אותו במקום מבודד, יחד עם יתר חללי המגפה.

יעקב אחי הלך קודם כל לקצין המשטרה ואמר לו שמדובר ברב חשוב מעיר סאלי, והקהילה רוצה לקבור אותו בעירו. המשטרה ענתה לו שהיא עשתה את שלה, והדבר נתון בידי אנשי משרד הבריאות המקומי. יעקב אחי נתקל בסירוב מוחלט, בטענה שהעברת הגופה מעיר לעיר, עלולה להביא המגפה גם בערים אחרות, שהגופה תעבור דרכן.

הוא גם הציע שהארון יושאר סגור וחתום כמות שהוא, ויסיע אותו במכונית אטומה לחלוטין. הצעתו לא נתקבלה בשום פנים ואופן.

יעקב אחי הגיע למסקנה, כי מה שלא יעשה השכל, הכסף יעשה אותו. כי במרוקו השוחד פותח כל שער

על אף הסכנה שבדבר, מצא דרך איך לפתות בשוחד, ובסכומים די גדולים, את קציני המשטרה ואנשי לשבת הבריאות. ואכן השוחד עשה את שלו. גם המשטרה וגם אנשי לשכת הבריאות התעשתו לבקשתו של יעקב אחי, בתנאי שהגופה תישאר בארון, עד להטמנתה בקבר. המכונית בה יוכנס הארון תהיה סגורה ואטומה לחלוטין. בכל עיר שתעבור בה הגופה, המשטרה של אותה עיר תחתום על אישור שהארון לא נפתח.

בסופו של דבר, יעקב אחי הצליח במשימה שהוטלה עליו והצליח להביא את הארון לעירנו. אלא שבזמן הקבורה הופיעו כמה שוטרים, כדי לוודא שאכן הגופה לא הוצאה מהארון, ושהארון נטמן באדמה כשהוא סתום וחתום. המשטרה בעירנו קיבלה הודעה טלפונית ממשטרת סטאט, לפקוח עין בזמן הקבורה. ואכן, בהתאם להוראות, הארון נטמן כשהוא סגור לעיני המשטרה. זה היה בשעת דמדומי הערב. לאחר שנסתם הגולל על הקבר, המשטרה חתמה על אישור שהכל התנהל כשורה. כשהמשטרה עזבה המקום, אנשי החברה קדישא ביקשו מהקהל להתפזר וכל אחד ילך לביתו.

בשעות החשבה כאשר איש לא נשאר בבית הקברות, כמה מאנשי חברה קדישא, וביניהם האחים שלי יוסף ויעקב דל, פתחו את הקבר, הוציאו הגופה מהארון, קברו אותה באדמה בתוך הקבר, ואת הארגז הטמינו במקום אחר, שאיש לא ידע עליו. וכך הרב נטמן באדמה כדת וכדין מבלי שאיש ידע על כך. הדבר נודע רק לאחר כמה שנים, כשכבר לא היתה כל סכנה לאלה שעסקו בכך, והרב נטמן ליד קבר רבו. הנה התחבולה היהודית גברה על כוחה של המשטרה. 

קורות חייו

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

אטימולוגיה של המונח

האטימולוגיה של המונח לוטה בערפל. מקור המלה יכול להיות حرب, "ללחום או "להוביל למלחמה". כשם עצם ייתכן שמקור המלה ב"מלחמה", حرب ו-حربة , "רומח". محراب מוגדר כשדה קרב, במובן של "ג'יהאד א-נפס" (כלומר, הקרב נגד נשמתך שלך).

יש טענה הגורסת כי הגומחה נקראת "מחראב" משום שכל מי שנכנס למסגד היה מניח את חרבו במקום זה וכך לא יכלו לבוא לידי שפיכות דמים. המסגד הוא "חרם", מקום האסור בשפיכות דמים. על כן, אם היה קם אדם לחרבו היו הנוכחים יכולים למנוע בעדו מלהגיע לחרב כיוון שכולם מתפללים לכיוון זה ויכולים לזהות מי שיתקרב לכלי הנשק בזמן התפילה.

אז התהילה שקיעתה של אגמאת כמרכז הממשל ויהודים רבים ביקשו כפי הנראה להשתקע בעיר הבירה, זה היה למורת רוחו של עלי, שבמחצית השנייה של שלטונו התחיל להסתגר בארמונו־הרמונו בבירה ולהקשיב למוצא שפתיהם של חכמי הדת ושל נשיו.  

את קנאותו לדת האסלאם הוכיח על ידי הקמת מסגדים מפוארים ומלבד המסגד של מראכש הרחיב את מסגד הקרוויין )כלומר של אנשי קירואן(  בפאס ובנה בשנת 1136 את המסגד הגדול של תלמסאן. אז גזר גם על היהודים שכל מי שיימצא מהם בלילה במראכש יומת ורכושו יוחרם.  

הותר להם להשתהות בבירה בשעות היום בלבד, לרגל עסקיהם והשירותים שהם מגישים. אולם הפקעת הבתים בפאס ואיזור ההתיישבות במראכש היוו רק מעין הקדמה לפורענות שירדה על ראשי הלא־מוםלמים — ומוסלמים רבים כאחת  באפריקה ובאירופה בעשור החמישי והשישי של המאה ההיא כאשר המייהדים התחילו במסע הכיבושים שלהם, כפי שהוא תואר למעלה.

בכתבי ההיסטוריונים שלנו נשתמרו שלוש רשימות קצרות על סבלם של יהודי אפריקה. את האחת כתב ר׳ אברהם בן דוד, הרושם: . . . היו שני הירום וגזרות ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותיהם

אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ירמי׳ טו, ב.

ועוד מוסף על נבואת ירמיה: ואשר לצאת מן הכלל יצא מפני חרב בן תמורת שיצא לעולם בשנת תתק״ב ( 1141/2 ),  שגזר להוציא את ישראל מן הכלל. ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד )תהל׳ פג, ה   .

וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר במדינת סלא ( כן יש לקרוא ולא צלא ) מקצה העולם עד מדינת אל מהדיה ״. רבי אברהם בן דוד כתב את ספרו לאחר שנכבשה אפריקה הצפונית עד למבואות מצרים — אולם משום מה לא פירט את כל המקומות, שסבלו, אלא נקט בשני שמות אופייניים, בשני קצוות של אפריקה, להגדרת שטח הפורעניות: כאן מציין הוא סלא, הנמל בחוף האטלאנטי מזה ומהדיה בחוף תוניסיה מזה.

ופעם שנייה כותב הוא: ״ לא השאירו פליטה לישראל מתנגד, עד אלמהדיה השב ידך כבוצר על םלסלות ( ירמ׳ ו, ט ) קביעת השטח על ידי ציון שתי ערי נמל בשני הקצוות, המערב והמזרח׳ מוצאים אנו לעתים קרובות.  

היישובים לאורך החוף היו צפופים וקשורים בנתיב אורחות קבוע, נוסף על הקשר הימי. מוסרים, כי לכל האורך היו מקיימים תחנות איתות על ידי משואות אש. את הסיבה למה לא הוזכר במזרח נמל טריפולי נסביר להלן :

התאריך תתק״ב הוא מדויק במידה מפתיעה. כי אמנם בשנה  536 / 1141/2 התחיל עבד אל־מומין במסעי הכיבוש על השטחים שמחוץ לאיזורו העיקרי בעמק סוס והאטלאס הגבוה,״). ואכן מאז התחילו להשתרג הצרות, שנמשכו שנים רבות — כי היו הפסקות בין מסע למסע ונסיונות שיכנוע.

יחד עם זאת אין לדקדק עם הראב״ד בנוגע לפרטים — הרי אבן תומרת עצמו היה אז עשי

שנים ויותר בקבר.

שתי רשימות אחרות יצאו מתחת ידו של ר׳ שלמה אבן וירגה. א. בהזכירו את השמד הרביעי מוסר אבן וירגה, כי אבן תומרת גזר בשנת תתע״ב(!)  על כל מי שלא יבוא בדתו למות בחרב. היהודים ניסו להמתיק את רוע הגזירה בוויכוחים ובהצעת רכושם, אולם לא הצליחו לשכנע את המלך. אז יצאו קהילות רבות מדת משה.

אבל חודש לאחר הגזירות מת המלך ובימי בנו הוקל סבלם ורבים שבו לדתם, בעוד שאחרים יראו שמה תחבולה היא מאת המלך ונשארו חוץ לדת ימים רבים.

ב. בפעם השנייה קובע אבן וירגה, כי בשנת ארבעת אלפים תתק״ו ,  1146היו גזירות כוללות ועצומות בכל ארץ ברברייא ובארצות המזרח. המלך רצה להכריחם להמיר את דתם ולקבל את תורת נביא הישמעאלים.

ברור, כי התאריך ד׳ תתע״ב/ 1112 לשמד זה ברשימה הראשונה היא משובש. ומאחר שהמליצה ״יצא חרב בן הומר sמעידה על השפעת ספר הקבלה אין ספק, כי יש לתקנו לתתק״ב, כמו שם.

התאריך ברשימה ב׳ חתק"ו – 1146 הוא נכון. כי אמנם החל מאז נפלו בידי עבד אל־מומין הערים החשובות ומרובות האוכלוסים. הסיפור על הוויכוח בין המלך ליהודים מבוסס על מסורות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שנראה להלן.

נקיטת תאריך ״חודש לאחר הגזירות״ למותו של עבד אל־מומין היא גוזמה ספרותית — אבל אינה רחוקה מהאמת. כי אמנם מת עבד( אל־מומין כשנה לאחר שחזר ממסעו האחרון לספרד 1163.

תעודה מספר 5.

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיים המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט

ולא משום שרשות בידו אלא מפני שהשלטון בידו, ולארצו להסתסך אתו. לפעמים בדברים כשלא זכה אחד הצדדים בדין תורה והלך לכרעאות של גויים. 

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקי

הרב יעקב משה טולידאנו

ם עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך

מעשה ברבינו קלונימוס אביו של רבינו משולם הגדול שחלם׳ שיקחו בנו ממנו. פעם אחת באו סוחרים לשוק! ופגעו .בו ונתנו עיניהם בו ולקחוהו והוליכוהו עמהם לבבל. ורבנו ־ משולם הנז׳ היה באותה שנה בן י״ד שנה. באו הסוחרים :אצל הנשיא שהיה בבבל וא"ל ־ רצונך שתקנה ממנו יהודי א׳ לשמשך. א״ל הן. מיד קנה אותו מהם. והנשיא הנז׳ היה ראש ישיבה ורבינו משולם הנז' נהיה ממונה על חדר־ המאכל של הנשיא הנז' ויום א׳ שמע רבינו משולם ההלכה והגיה הטעות שהיתה בהלכה בגליון כמו שקבל מאביו ר׳ קלונימום ושתק.

וכשחזר הנשיא לבהמ״ד מצא הגליון מוגה. שתק. חשב שמא מאת השי״ת היה הדבר. וכך היה רבינו משולם עושה . בכל דבר שנעלם פירושו להנשיא. פעם אחת אמר לתלמידיו רצוני אם יש מכם שיזכה לראות מי הוא המגיה זה הספר. -כשיצא הנשיא עמדו שנים מהתלמידים אחרי הכותל עד שראו שרבינו משולם מגיה הספר וכותב הספיקות בגיליון ויצא והלך. וכשבאו התלמידים לשמוע ההלכה מפי הנשיא -עמדו אלה שראו רבנו משולם ואמרו לנשיא מורינו ורבינו יש לך שמש בבית שהוא גדול בחכמה ובתורה. א״ל מי הוא׳ א״ל השמש שהביאו הסוחרים הוא היה מגיה הספר.

 מיד קרא לו לבית מדרשו ובקש ממנו מחילה והושיבו אצלו והיה מגיה ההלכה ושאל לו מי הוא אביך א״ל ר׳ קלונימוס בן רבי משה בקש ממנו הנשיא׳ שישא בתו ולא רצה ר׳ משולם  לעשות דבר שלא ברשות אביו׳ מיד צוה הנשיא ליתן לו משמש אחד לשמשו בדרך ולתת לו, צדה לדרך והלך ר׳ משולם למגנצא ונשא שם קרובתו והוליד ממנה בן ושמו תודרוס. והיה רבי תודרוס ראש ישיבה במגנצא אחר פטירת .אביו.

רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול" ו"משולם הרומי"; סוף המאה העשירית, לוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היהפוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.

מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול").‏ מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הינו בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.

ג.נישואי רש"י

הסיפור הבא על רש״י ועל רבינו תם, מצאתיו בכתבי יד אחדים! במארוקו ואף על פי שהוא מתייחס לרבי שמואל בן דנאן(עי׳ למעלה עמי 13), אנו רואים בו זרות וחסרון! ידיעה. למשל שאמר, שרש״י לא נשא אשת, אלא בגיל שבעים ושהוליד בת אחת בלבד, שארבעה בנים נולדו ממנה,. אמנם ברור, שיש בסיפור זה גרעינים אמיתיים, שנתערבו בהם במשך- הזמן שגיאות ושיבושים. נראה שזה נכון, שרש״י לקח לו אשה כשבבר היה גדול בשנים, אולי בחצי ימיו כי לפי חשבון השנים, שרש׳׳י מת ד״א תתס״ה, ורבינו חם מת בשנת דתתקל״א, היה הצעיר שבנכדיו של רש״י במותו תינוק.

 וכן ידוע, שבתו של רש״י כתבה מפירושיו לעת זקנתו, שלא הית יכול לכתוב בעצמו. מזה נראה, שנשא אשה כשהיה כבן שלושים וכאן׳ מקור הסיפור, שרש״ י נשא אשה באיחור זמן׳ אולי מפני חשקו בתורה או מאיזו סיבה שהיא ושנישואיו היו על ידי מקרה, שנערות נכנסה לבית מדרשו. גם הסיפור על רבינו תם, אינני חושב שכולו בדוי״. שכן יש גם לו יסוד היסטורי. ידוע, שלרבינו תם היו קשרים עם שרי המדינה ובית המלכות בצרפת, כנראה ממה שכתב בספר הישר, סי׳ תקצה זי ״מלאכת אחרים עלי ועבודת המלך/ ועי׳ עוד שם, דף פג.

בעל הסיפור מאמת את סיפורו על רש״י ממה שהעלים בפירושי בפרשת. קדושים הביאור על הפסוק ״אל־תחלל את־בתך להזנותה״ זה המשיא בתו לזקן,(סנהדרין עו) ,ומביא זה בשם הרי״ע. אני משער, שזהו אחד הרבנים בן דורו של ר״ש בן דנאן, רבי יהודה עוזיאל, שחי בפאס. עי׳ בספרי־ ״נר המערב״׳ עמי 103, וניכר, שסיפור זה היה ידוע אצל רבני ספרד, שכל״ כך חיבבו והוקירו את רש״י ואת פירושיו, כאשר ראינו, שהרוב הגדול^: של הפירושים שנתחברו על פירוש רש״י על התורה, הוא של רבני ספרד״ עי׳ בספרי אפריון (ירושלים תרס״ה).

עכשיו ראיתי, שהסיפור נדפס בספר רש״י, ירושלים תשט״ז, עם׳- כח — כט, מתוך ספר ״מגן וחרב״ של ר׳ יהודה אריה ממודינה שבכתב־ידי בגנזי הרב י״ל הכהן מימון. נראה, שרי״א ממודינא השתמש בכתב־יד שהובא לספרד ויש עניין בשינויים שבסיפור.

ממזרח וממערב כרך רביעי

ממזרח וממערב כרך ד

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן רמת גן– תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

פיוט מספר 2

143 – יה מלכות עלם מלכותיה

 פיוט יסדתי כשנתרפא מחוליו יחייא נכדי. סימן י-ה-ו-ה דוד

יה מלכות עלם מלכותיה / מארי עלמא בריך שמיה

שזיב עבדיה בר אמתיה / יהב ליה ידיה ואוקמיה

יה …שמיה – ה' אשר מלכות עולם מלכותו, אדון העולם ברוך הוא

שזיב…אמתיה – הציל את עבדו בן אמתו

יהב…ואוקמיה – הושיט לו ידו והקימו על פי ברכות ה ע"ב

הוא אלה זקיף כפיפין / תמהוהי כמה תקיפין

ישמשוניה אלף אלפין / ורבוא רבוון קדמיה

ולאודויי קמי עשרה / אלהא רבא יקירא

דיהביה לן ולא לעפרא / ואוסיף שנין על יומיה

הבו יקרא למלכא / דיהיב ליה חיי וארכה

וידע מה בחשוכא / ונהורא שרי עמיה

דאחיד בשמיא וארקא / ענה יתיה בעדן עקא

צוח"א דינוקא בצוק"א / או דאבוה או דאמיה

ותבעין רחמין אנחנא / מדאית ליה קא בעינא

יעבד אתייא עמנא / ידכר לעלם קימיה

זנא ספרא דאורייתא / קרא בגו בי כנישתא

לאהלך סדר תשבחתא / בריך כתריה בריך שמיה

ספר זה מספר את סיפורו המופלא של גדול רבני מרוקו דבי דוד ומשה זיע"א, קורות ח״ו ותורתו. סיפורי מופת רבים נקשרו לדמותו רבת ההוד של רבי דוד ומשה זצוק״ל, ורבים מהם קובצו בספר זה המתעד, סרט ומנציח את עולמו של הצדיק ממרוקו אשר תפילותיו מעולם לא חזרו ריקם וברכותיו עשו רושם רב בשמים ובארץ לבטל גזרות קשות, ולגזור גזרות טובות על כלל ישראל.
מאות שנים אחר פסירת רבי דוד ומשה, אנו זוכים לברך על המוגמר עם פרסום יצירה מקיפה ורחבה הסוקרת את חייו ועולמו של ענק התורה והיראה, קדוש ישראל, רבי דוד ומשה זעי׳א.
״נפלאותיו מי יגיד, ושבחיו מי יעניד מורנו הרב דוד, ומשה שמו נקרא "

רבי דוד בוזגלו זצ"ל

הקדמה

ישתבח הבורא ויתעלה היוצר על אשר זיכני לראות יום זה בו יוצא לאור ספרי החדש על דמותו רבת המסתורין של גדול צדיקי יהדות מרוקו, אוצר התורה והחכמה, איש ־אלוהים, המלומד בנסים, מליץ יושר ואוהב ישראל, מרעיש הארץ בתורתו וביראתו, קדוש מבטן שקידשוהו שמיים, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, צדיק יסוד עולם, האדמו״ר רבי דוד ומשה זצוק״ל לחיי העולם הבא וזיע״א.

יחיד ומיוחד היה רבנו רבי דוד ומשה זיע״א, סיפורי מופת וחסידות רבים נקשרו אל דמותו רבת ההוד, אשר מתארים דמות של קדוש עליון שבקדושתו ובפרישותו ידע לסייע לכל יהודי, לרפא את החולה, לפקוד בזרעא חייא וקיימא נשים עקרות, ולהושיע כל מבקש.

לא ידוע לנו אם הותיר אחריו רבנו הרב זיע״א כתבי יד וחיבורים, אך מקובלנו דור אחר דור, כי הרב זיע״א היה אחד ומיוחד מחכמי ירושלים עיה״ק, בקי בכל מכמני התורה והיראה, גאון בנגלה ועצום בנסתר, אשר אהבת ישראל נטועה בלבבו, וכל חייו הוקדשו לכלל ישראל.

היות ואין בידינו כתבים וחיבורים מאת הרב זיע״א, חשש גדול אחזני בתחילת מלאכת הכתיבה של הספר, שלא אמצא די חומר לעבדו למאמר ראוי. אך אודות לה׳ יתברך, זכותו של הרב זיע״א עמדה לי וזכיתי למצוא חומר רב אשר רבה והתעצם מידי יום לכדי ספר נאה זה. מקווה אני שספר זה יהיה בבחינת ״תורה נאה בכלי נאה״, משכן ראוי לשכן את שמו של רבנו הרב זיע״א.

רוב המעשיות המובאות בספר נמסרו לי ע״י אנשים  יראי שמיים שתיעדו אירועים שחוו, ראו וחלמו סביב עולמו של הצדיק ע״ה, מעשיות אלו הינן עדות נאמנה לתורתו ולקדושתו של בעל הנסים רבנו זיע״א, כידוע לכל ירא הי. וכשם שתורתנו מועברת מאב לבן ומדור לדור כך גם דמויותיהם של גדולי ישראל ופועלם מועברים מפה לפה ונזכרים לעולמי עד. ידוע ומפורסם מאמר חז״ל ״אמר רבי לוי, לעולם יצפה אדם לחלום טוב״ (ברכות נה, ע״ב) ורש״י מבאר ״יצפה: שיתקיים״, הא למדת שכוחו ותוקפו של החלום רב הוא, ואשרי מי שראה את הצדיק ע״ה בחלום, ואשרי מי שאמר לו שלום, ואשרי המצפה לו שיתקיים. קבלתי באמונה שלמה את הסיפורים על גילויי החלומות אשר נתגלה הצדיק ליראי שמיים והשתדלתי להביא את סיפור החלום כלשון מספרה.

חלקו הנוסף של הספר מצטט את כל האזכורים של האדמו״ר רבי דוד ומשה זיע״א בספרות התורנית והמחקרית שנכתבו עד עתה, כולל פיוטי השירה שנכתבו בשבחו.

ספר זה יוצא לאור ומוגש לצבור הרחב ביום הילולת האדמו״ר רבי דוד ומשה זיע״א, ר״ח מר חשוון תשע״ד, יום המסוגל לישועות הצדיק המעתיר בתפילתו על כל ישראל, ובפרט על דורשי שמו וקהל עדתו, אני תקווה שספר זה יעלה על שלחן מלכים ויעשה פירות בקרב קוראיו ומחזיקיו.

מנאי זעירא, המצפה להקמת שבת נכון

ועל המקום משליך יהבו כביטחון

כי הוא הבורא לי לב טהור וחדש רוח נכון

ע״ה מאור שמחון ס״ט