פעמים 82 – חכמת נשים-נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
הפרק האחרון בפרקי אבות מכונה " פרק קנין תורה ", מפני שהוא עוסק במעלותיו ובשבחיו של לימוד התורה ושל העיסוק בה. המשנה הראשונה בפרק זה נמסרה מפיו של רבי מאיר, ותוכנה אופייני לצביון הפרק הבא :
עולמן התרבותי של הנשים היהודיות בסיציליה.
יצחק בער, בהסתמכו על דברי רבי יוסף יעבץ, הציג את דבקותן הדתיות של הנשים כראיה לנאמנותם ולתמימותם של " עמי ארצות ", לעומת חולשת הדעת של המשכילים, אשר " המירו את כבודם ביום מר "
אליהו אשתר הסתפק בקביעה שהנשים היו מטבען יותר מסורתיות ויותר אדוקות בדתן. מה השפיע אפוא על החלטתן של הנשים הללו, שהתקבלה לעתים תוך תשלום מחיר אישי כבד ?
הנשים היהודיות נישאו בדרך כלל בגיל צעיר לבעלים במוגרים מהן בשנים רבות, כפי שהיה נהוג בסיציליה גם בחברה הנוצרית, אולם הנישואין לא הביאו לניתוק האשה ממשפחתה הגרעינית. כך עולה מצוואותיהן, שבהן העדיפו הנשים להוריש את רכושן לקרובי משפחתן על פני משפחת הבעל. הקירבה למשפחה הגרעינית היוותה גורם חשוב היכולת האשה להיפרד מבעלה.
תמונה זו מזכירה את המבנה המשפחתי של החברה היהודית בארצות האסלאם, המשתקף מתעודות הגניזה הקהירית. על פי מחקרו המונומנטלי של ש"ד גויטיין, הנשים הצעירות המשיכו לשמור על יחסים הדוקים עם בית אביהן, ובמיוחד עם אחיהן, תוך מתן עדיפות ברורה ליחסים אלה על פני הקשר עם הבעל ומשפחתו.
ההשוואה בין יהדות ארצות האסלאם לבין יהדות סיציליה במקומה, שכן במשך דורות רבים היו גם יהודי האי חלק מה " החברה הים תיכונית " שתיאר גויטיין. מורשת השלטון המוסלמי בסיציליה, שנמשך קרוב לשלוש מאות שנה, הותירה שם קהילה הדוברת ערבית יהודית, שקשריה עם יהדות צפון אפריקה, מצרים וארץ ישראל, נמשכו גם לאחר שסיציליה הפכה לארץ נוצרית.
כיוון שהנשים נישאו בגיל צעיר כל כך, לא ברור היכן הן רכשו את השכלתן, אם בכלל. ולעניינו, איננו יודעים מאין נבעו אותם הערכים שבעטיים הן בחרו להיפרד מבעליהן המתנצרים, אף כי ערכים אינם נקנים דווקא בבית הספר.
התיעוד הסיציליאני מזכיר לא מעט בתי ספר יהודיים ומורים, אך מדובר תמיד בנערים, ואין זכר ללימודי בנות או למורות, ובניגוד לגברים היהודים שחתימותיהן מתנוססות לעתים על מסמכים נוטוריוניים, לא נמצאו עד כה חתימותיהן של נשים.
ממסמך נוטריוני משנת 1455 ידוע על אלמנה מפלרמו המעידה על עצמה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אך אין לדעת עד כמה משקף מקרה זה את המציאות הכללית.
מקרה אחד בלבד מספק ידיעות של ממש על השכלת נשים בסיציליה. בשנת 1376 ביקשה יהודייה בשם וירידימורה, אלמנתו של הרופא פאסקאליס דה מדיקו מקטאניה, רישיון לעסוק ברפואה. הרישיון הוענק לה לאחר שנבחנה בפני רופאים מורשים, אך אין בכתב הרישיון איזכור לדרך שבה למדה רפואה – סביר שלא למדה באוניברסיטה נוצרית, שכן ממילא רק מעטים מבין הרופאים היהודים, הגברים, זכו לכך.
הדעת נותנת שאותה וירידימורה רכשה את מקצועה כמו מרבית הרופאים היהודים בסיציליה, כשוליטה של רופא, אולי אצל בעלה. בכתב הרישיון נאמר שהיא כבר נודעה ברבים שכישוריה ובניסיונה הרב, ולפיכך מוענק לה רישיון לעסוק ברפואה בכל ערי סיציליה.
הדיון בעולמן האינטלקטואלי והרוחני של נשים יהודיות מסיציליה מכניס אותנו לסוגית הדימוי המקובל של יהודי סיציליה כאנשים פשוטים, חסרי השכלה. דימוי זה מסתמך במידה רבה על תיאורו הידוע של רבי עובדיה מברטנורא, הכותב על יהודי פלרמו כדלהלן :
והם בכורי דלים ובעלי מלאכות חרשי נחושת וברזל ונושאי סבל וכל עבודה בשדה. ובזויים לעיני הגויים להיותם כלם קרועים ומזוהמים ", על הנשים היהודיות בפלרמו אומר : גם באסור הנדה מקילים מאד, ורוב הארוסות תבאנה הרות לחופה " בעיני החוקרים יצגו שני משפטים אלה יותר מכל את בורותם ועליבותם של יהודי סיציליה.
יתכן שרבי עובדיה פשוט מסר מידע לא נכון. מן החומר התיעודי והמחקר הארכאולוגי מסתבר שמקוואות טהרה לא חברו בעיר סיציליה, לאחרונה התגלה בור רחצה ששימש כנראה כמקווה בעיר סיראקוסה. מלבד זאת, קיים בתיעוד התייחסות מפורשת לטבילתן של נשים. בעיר מַזַרַה דרשו הנוצרים שהמקווה יועבר אל מחות לחומות העיר.
מכיוון שעוד מימי קדם נהגו היהודים לרחוץ במקווה מחוץ לעיר האמורה את הלכלוך של וסת הנשים ושאר שימושים. אבל זה לא מכבר….עשו לעצמם מקווה ובית מרחץ בתוך העיר האמורה, וכמעט במרכז אותה העיר. תושבי העיר הביעו חשש שמי המקווה החדש יזהמו את מי הבארות של העיר.
אף קביעת רבי עובדיה כי " הארוסות תבאנה הרות לחופה " אינה מקבלת אישור מן התיעוד הלויני. חוזי נישואין רבים נערכים כאשר הכלות היו עדיין ילדות, בנות שתיים עשרה ולעתים אפילו בנות שמונה, וקשה להניח שהספיקו להרות בגיל זה.
עם זאת לעתים עברו שנים מספר בין האירוסין לבין עריכת הנישואין ואפשר שהיו מקרים שהמאורסים כבני זוג לכל דבר וקיימו יחסי מין עוד בטרם נישאו כדין. רבי עובדיה מברטנורא חשף טפח נוסף מעולמן התרבותי שח הנשים היהודיות בסיציליה, בדבריו על ביקורן בבית הכנסת של פלרמו בליל יום הכיפורים ובליל הושענא רבא.
גם ראיתי בליל יום הכיפורים ובליל הושענא רבא, אחר שסיימו הצבור תפלת ערבית, פותחין הנאמנים שני שערי ההיכל צפונה ונגבה ויושבים שם כל הלילה עד הבקר, ובאות הנשים משפחות משפחות להשתחוות ולנשק ספרי תורה, ובפתח האחד תכנסנה ונכחו תצאנה. וכל הלילה זו נכנסת וזו יוצאת. ובהרבה דברים חלוקים על המנהגות שלנו.
בהמשך דבריו התפעל הרב מן ההערצה שגילו כלפיו יהודי האי ובכלל זה הנשים, כי כאשר יעשו הגויים האלה לקדושים שלהם כן עשו לי…ורבים ביקשו מבגדי מעיל וצניף לזכר. והאשה אשר הגיעה למדרגה שתכבס ותגהץ החלוק אשר לי לא יאשרוה בנות ".
מן התיאורים הללו מצטיירת התנהגות דתית שהיא חווייתית מעיקרה. אין רבי עובדיה מתאר נשים מלומדות או אפילו נשים המתפללות תפילה מסודרת, אלא נשים המתאמצות להתקרב קירבה גופנית אל הקדושה. הנשים משתחוות ומנשקות את ספרי התורה, והן חשות כי זכו לשמץ של קדושה כאשר הן כיבסו את בגדיו.
חוויית הקדושה בדרך הבלתי אמצעית, הפיזית, באה לידי ביטוי נוסף באחת התעודות המוזרות ביותר הנוגעות ליהודי סיציליה. תעודה זו, שמקורה בגניזה הקהירית, מוסרת על אשה הרה שהתנבאה בעיר " שנטורבו " שבסיציליה.
מסופר שאותה אשה נפלה ארצה באקסטזה, ביקשה שיכסוה בטלית ואז הופיעו אותיות מסתוריות על הטלית. לאחר מכן אמרה האשה בפני הקהל :
" תנו שבח והודאה לה' ותחזרו בתשובה שלימה, גם אתם גם כל המקומות אשר תעברו תראו את הכתבים ואת הטליתות ויחזרו בתשובה כח כך ציוויתי מפי הקדוש…" בתעודה מתוארת נפילתה ארצה מספר פעמים כשהיא מתחננת ובוכה, מסופר על נביעת חומר מתוק כדבש מאצבעותיה, ולבסוף מובאים דברי הנבואה עצמם :
" כי קרוב הוא הקץ ואם לא ישובו הרשעים הנה, רבים בחרב וברעב ובשמד ואם יחזרו בתשובה, כי קרובה ישועתי לבוא….
התעודה חסרת תאריך, אולם על אף הניסיונות לייחס פרשה זו לקהילת אנוסים, קשה ליישב טעון זה עם התיאורים של חיים יהודיים מלאים הנזכרים שם.
מדובר על התכנסות לתפילה בבית הכנסת ביום השבת, עמידה בחוץ לפני בית הכנסת, אכילת סעודת שבת בבית האשה הנביאה, ועוד, בסיא אפוא שמדובר ביהודים שקיימו את מנהגיהם בגלוי, ולא בקהל אנוסים.