מורשת יהדות מרוקו

טופס תקנה שהמוכר קרקעותיו ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מהם, או יש ב״ח עליו ורוצה לגרשה שידירנה הנאה.

נ״א.

עוד תקנו החכמים השלמים מהם נ״נ ז״ל, ומהם אשר הם חיים עדנה אל יחסר המזג, על ענין הלוה שמכר קרקעותיו ואח״כ גירש את אשתו. עם היות שמן הדין גובה מן הלקוחות, ואינו צריך הבעל להדירה הנאה. דלא אמרינן שצריך הבעל שידירנה הנאה, זולת בערב דכתובה, ואם לא היה הבן ת׳׳ח, וגם כן לגבי הקדש. אמנם בענין הלקוחות, אין צריך להדירה. כמפורש בדברי עמודי ההוראה, ה׳׳ה הרי׳׳ף והרמב״ם והרא״ש זלה״ה, ועיין בלבוש הבוץ ס׳ ק״ב סעיף! ז׳ ח׳. ובראות החכמים השלמים, דבכל יום ויום הרבה מן האנשים הם עושים תחבולות והברחות, על הלקוחות, ועל בעלי חובות, לגרש נשותיהם, ואח״כ מחזירין אותן. לכן תקנו תקנה הגונה וישרה, שהבעל אם יגרש את אשתו כשמכר קרקעותיו קודם, ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מעליהם, או אם יש עליו בעלי חובות, אף אם יהיו מאוחרין, צריך שידירנה הנאה שלא להחזירה עד יפרע ללוקח ולב״ח. ועם היות ששמענו שהחכמים השלמים הקדמונים נ׳׳נ ז״ל, תקנו תקנה זו הנז', קיימנו אותה אנו החתומים בחדש ׳אני ׳לדודי ׳ודודי ׳לי, בשנת ומוצא שפתי לא אשנ״ה ליצירה פה פ׳אס יע״א, ולקיים כל דבר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, וכדי שלא יפסידו הלקוחות וב״ח. ח״פ בעישור אחרון לשבט שנת ה׳ צבאות יג״ו עלינו אכי״ר, ושריר ובריר ובהיר וקיים. וחתו׳ עליה החכמים השלמים, הרבנים המובהקים, כמוהר׳׳ר יהודה עוזיאל, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח, וכמוהר״ר יצחק אבן צור, וכמוהר׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

שבט שס״ג -1603

נ״ב.

טופס תקנה, שכל משכונה או מכירה, העשויה ע״י סופרי ישראל, שצריך שתעשה  ג״כ בערכאות. ויכתוב הסופר שהיא היא, וישלישוה ביד נאמן. וככלות הזמן, יחדש אותה בדיניהם. ואם לא יהיה כאן הממשכן, יעשו מכר ע״ג המשכונה בדיניהם. וכן לעשות צודא״ק בדיניהם. וכן השותפים בקרקע, יודו זה לזה עאקד לאיקרא״ר. וכן השוכר הקרקע, יודה לו שכירות בדיניהם, וכופין ע׳׳כ האמור.

נ״ג. עוד תקנו החכמים השלמים הקדמונים נ״נ זכר כולם לברכה, לתועלת ב״ח. להיות שכמה אנשים ונשים, ממשכנים קרקעותיהם, או מוכרין אותם לישראל. וקצת הם עושים בערמה, לכתוב עליהם קצת עאקוד בערכאות הגוים, לגוים אלמים, וכדומה. וקצתם הם עליהם חובות באמת, ובדיני או״ה, אם יוציא הישראלי שום משכונה שיש בידו בעדי ישראל או המכירה, לא שוה כלום לפני השופט שלהם. ונמצא ב״ח מפסיד את חובו, לכן תקנו החכמים השלמים ז״ל, שכל משכונה או מכירה, שתעשה בסופרי ישראל, אף אם לא היה תנאי ביניהם שיעשה לו כמוה בערכאותיהם של גוים, עכ״ז מחוייב הוא מכח התקנה, שיודה לו משכונה או מכירה אחרת כמוה בעש״ג. ולשיכתוב המשכונה הממשכן בעש״ג, מלבד שיכתוב הסופר בשטר המשכונה, שהמשכונה הכתובה בדיננו, והמשכונה הנעשית בערכאותיהם, הכל דבר אחד. ועכ״ז ישלישוה ביד נאמן, וכשיכלה הזמן הכתוב בה, יחדש אותה הממשכן הנז׳, הן איש הן אשה. ואם לא היה מצוי הממשכן הנז', או הממשכנת הנז׳, אם יראה לשליש או לב״ד, אשר יהיו בימים ההם, שיעשו מכר ע״ג המשכונה בדיני או״ה, הטוב בעיניהם יעשו. ותהיה מונחת ביד שליש, או ביד ב״ד, לענין אם יצאו ב״ח גוים על הישראלי הממשכן, יותן האלעק״ד הנזכר ליד נאמן, להראותו להשופט לעשות בו משפט דתם. וכל זה יובן בעק״ד המשכונה, או בעק״ד המכירה, שנעשה להבטחת המשכונה. אמנם במכר גמור יטול האלעק״ד הנזכר, הלוקח הנז׳, ואם לא ירצה הממשכן, או המוכר, להודות עאק׳׳ד בעש״ג, יאסר בבית הסוהר, ולא יצא משם יומם ולילה ולא בשבתות וי״ט, עד שיודה העק״ד הנז׳. זהו מה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש, זכר כולם לברכה.

וגם אנחנו זה כמה ימים ושנים, הלכנו בעקבותיהם, וראינו ג״כ להוסיף על התקנה המי, שכל מי שיאמר לחתנו שיודה צודא״ק בעש״ג, אף אם לא היה תנאי ביניהם בשעת השידוכין. אם החתן גברא אלמא ומוכן לצאת מהיבשה אל הים הגדול, לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם, אף אם יהיה נשוי, אם יתברר לב״ד באמתלאות מוכיחות שהוא פוער פיו לבלי חוק, ורוצה לצאת לתרבות רעה, יש בידם לכופו עד שיעשה הצודא״ק הנז׳, ולתתו ביד שליש. וגם כן אם יהיו שותפים אחים, או שאר אנשים, בקרקע א׳, ויאמר א׳ לחבירו שיודה לו שטר הודאה בעש״ג על הדרך הנז׳.

נ״ד. עוד תקננו, שהמשכיר קרקע לחבירו, וחושש המשכיר שמא היום או מחר יקום השוכר עליו כאריה, או בע״ח של השוכר הנז׳ מאו ׳ה, ויאמרו שהקרקע הוא של השוכר, יען שהוא דר בו. ומטי היזקא למשכיר, דבעי למיחת לדינא ודיינא דילהו. לכן תקננו ג״כ אנו החתומים, שאם יראה לב״ד אשר יהיו בימים ההם, שיכתוב עליו השוכר עאקד בערכאותיהם מהשכירות. שמחוייב השוכר לעשות כן, ואם לא יאבה לעצת ב״ד ולמאמרם, יצא יצא אף בימי החורף. ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לשבט, שנת ויבוא בגש״ם לנו לפ״ק פה העירה פ׳אס יע״א.

נ״ה. עוד הוספנו אנו החתומים בתקנה הנז׳, ששום בר ישראל אשר ימשכן שום קרקע לחבירו, ויודה לו משכונה בעש״ג, וידור בו בעל הקרקע. שצריך לכתוב לו שטר שכירות בערכאות על הזולת, לא על בעל הקרקע. שכפי דתם, אם לא יהיה עאקד שכירות על הזולת ביד הממשכן, וידור בו בעל הקרקע, תבטל האליחאזאר שביד בעל המשכונה. ולכן תקננו ג״ב התקנה תוספת זה. ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל וקיים שנית. וחתום הרב כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה.

וס״ל כתוב ומ״ש בעשיית הצודאק, סכום הצודאק יובן לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם. ולראיה ח״פ. וחתומים הרבנים כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

ניסן שס״ג

רבי עמנואל ( בן מנחם ) סירירו הראשון

גדל אצל דודו רבי שאול, הוא לימדו, סמכו והדריכו בהליכות הנהגת הציבור, ובזמן היותו אב בית הדין, שימש ר׳ עמנואל עוזרו הראשי. בסוף ימיו מינה ר׳ שאול את רבי עמנואל לדיין בבית דינו, ושם שירת אחרי פטירת ר׳ שאול דודו עם החכם ר׳ סעדיה בן ר׳ שמואל דנאן, אב בית הדין, ועם ר׳ יצחק הצרפתי בן ר׳ וידאל השני. וכשנפטר ר׳ שאול בשנת תט״ו המשיך ר׳ עמנואל את משרתו כנציג המשפחה בבית הדין.

ממנו ואילך העמידה משפחה זו בכל דור ודור עד סוף המאה העשרים חכמים ודיינים גדולים שהנהיגו את הקהילה בכישרון רב. דומה שבצדק נגדיר לשושלת חכמים מנהיגים זו ותולדותיה, שאנו מעלים כאן, ביוגרפיה ייחודית, הן מצד חכמתם בהלכה והן מצד כושרם המנהיגותי, והימצאותם ברצף דור אחר דור.

ר׳ עמנואל הראשון היה יד ימינו של אב בית הדין ר׳ סעדיה בן תאן. הוא היה מזכיר בית הדין. ההתכתבות של בית הדין הייתה נתונה בידיו. הוא ניסח את המכתבים וענה על שאלות הבאות לפני בית הדין. היה כמעיין המתגבר, למד הרבה מדרך הנהגתו של דודו ר׳ שאול, וצבר ניסיון בניהול בית הדין. הוא כתב התשובה על שאלת ר׳ יעקב סספורטש, וכתב תשובה חריפה על מכתבו הבוטה של ר׳ יעקב, עד שר׳ יעקב פירקה לסעיפים וענהו על כל סעיף וסעיף. ויש ממנו פסק דין שהוא חתום עליו משנת תל״ד. ר׳ עמנואל היה עד לחילופי שלטון, הוא ראה כיצד הדילאים יורדים מהבמה ומתחילה שושלת העלוויין. בימיו היו מהפכים, מצד אחד בשנת תכ״ה נודעה משיחותו של שבתאי צבי, שאין התייחסות אליה מצד רבני פאס, ומצד אחר בשנת תכ״ד בא ראשון העלוויין מולאי רציד ואחיו מולאי ישמעאל שהיה ״כליפה״ שלו במכנאס. ר׳ שמואל דנאן בעל דברי הימים כותב:

בא מולאי ארציד ובלילה פתח לו השר קאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ באב אלבוזאת ונכנס למללאח בלילה לחצר יהודה מנסאנו… ולקח את מוחמד דרידי והרגו, ושהה בפאס ג׳ שנים, והיה בימיו שבע גדול ושפע רב והברכה שרויה בכל מעשה ידי אדם, אח״כ הלך מו׳ ארשיד לעיר זאווייא שהיה בה הפוקה [המושל] מחמד אלחאג׳, והכניעו עד עפר, וליהודים שבזאווייא נתן זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר, והוציאו מה שיכלו להוציא והניחו כל רכושם שם. והם היו אנשים עשירים ולקחו מה שהיה להם מכסף וזהב, ובאו לפאס, ואח״ב שרף המלך את כל העיר זאווייא, והיה זה בשנת תכ״ח. אח״כ הלך המלך למראכיש להלחם עליה ושם קרתה לו תאונה, שרכב על סוס, והלך הסוס בין עצי היער ונכנס ענף אחד בראשו של המלך ופגע במוחו והרגהו והיו ימי מלכותו כשש שנים ומחצה, ומת בש׳ תל״ב, ובא אחיו מולאי ישמעאל לפאס והמליכוהו עליהם אנשי פאס אזדיד ופאס אלבאלי, והלך למראקש להמשיך את המלחמה.

[1]          כל מעשיו של מולאי רציד נמסרו לד׳ שמואל דנאן כפי מה שסיפר לו זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע, ורשם את דבר ביאתו של מולאי רציד מפיו. ראה דברי הימים, בספר פאס וחכמיה שהדפיס ר״ד עובדיה, כרך א, עמי 46-44, ממלכותו של מולאי רציד. ואני מסרתי את עיקרי הדברים כפי מה שמסופר שם וראה גם ספר יהודי מרוקו של רוברט אסרף, הוצאת ידיעות אחרונות, עמי 32. אני סבור שחכמי פאס לא הגיבו על מעשה שבתאי צבי בשנת תכ״ה כי היו עסוקים במהפכה השלטונית שהעסיקה אותם ולא התפנו לדבר אחר.

כל המהפך הזה התרחש בימיו של ר׳ עמנואל הראשון, והוליד מן הסתם בעיות רבות בפאס. רבי עמנואל ור׳ סעדיה ן׳ דנאן ור׳ וידאל הצרפתי הג', שהיה דיין כבר אז במקום אביו שנפטר בש׳ תכ״א, פעלו להרגיע הרוחות. הרבה יהודים שברחו מפאס למקומות אחרים חזרו אז לפאס, ואנשי זאווייא כולם באו לפאם ואתם רבניהם, ר׳ מימון אפלאלו ור׳ יעקב סמחון, ונוצרו בעיות של קליטת היהודים החדשים בקהילה, והרבה עסקו החכמים בעניין הזה. ר׳ עמנואל טרח הרבה בעניין וכוחותיו תשו, ובשנת תל״ה כנראה נפטר. אחריו בא ר׳ מנחם סירירו בן דוד אחיו.

תגובת יהודי לגרסה המוסלמית על הרצח.

במכתב לא חתום, כנראה מחשש עינא בישא, דה – או דחו – הכותב או הכותבים את האשמה שרציחתו של אלעלוף היא נקמה על רצח בדוי על ידי יהודי בעל חסות. וכך נאמר שם :

באמצעות שמועות כוזבות ניסו השלטונות למעט ברושם המכאיב שהרצח של אברהם אלעלוף גרם במרוקו ובאירופה. הם שלחו מכתב חוזר בו נאמר שאלעלוף גרם למותו על ידי שאיים בסכינו על מוסלמים. אבל עדים יהודים שהיו במקום מסרו את הגרסה הבאה :

מספר אנשים שגרים קרוב לפאס, ראו מוסלם רץ מאזור שער העיר ואחר רץ אחריו וצעק : תיפשו אותו, הוא בורח. הבורח נתפש על ידי יהודי שהצהיר שהנ"ל בן חסותה של צרפת ושירת שבע שנים בצבאה. מוסלמים שראו יהודי התופש אחד מבני דתם, פצעו את היהודי, וגם המוסלם בצורה קלה.

משרתי המושל הביאו את המוסלם לחצר, ומפחד שאשמתו תוכח, תפש את הכובע השחור של יהודי שעמד שם במקרה, חבשו וקרא : אתם עומדים לצד היהודים, אני רוצה להתייהד. נוצרה מהומה והיהודי שתפשו, כמעט מת ממכות, הובל על ידי יהודים לבית סוהר שמוך כדי להצילו מההמונים התוקפים.

אלה צעקו ששפיכת דמם של יהודים היא חוקית. יהודים עוברי אורח הותקפו, ביניהם האיש הנכבד אברהם אלעלוף. ההמונים השליכוהו לארץ, שפכו עליו נפט ונשרף כשעדיין היה חי. גרסה זו דומה למסופר במכתבם של חכמי פאס ופרנסיה לכל ישראל חברים הי"א באדר תר"מ, 12 במרס שנת 1880.

בהמשך המכתב האנונימי הנ"ל, יש ביטוי לחשש שמא החסות שיהודים נהנו ממנה תופסק, וכתוצאה מכך, יורע היחס של המוסלמים כלפי היהודים כשגם עתה מושפלים וסובלים מפגיעות. ומתוארים יסוריו של יהודי שהוכה עד מוות, לאחר עלילה.

אנו חשופים עתה לסכנות גדולות יותר כי הופצה שמועה שהקונסולים האירופים יפסיקו להעניק חסות. כאן בפאס אין קונסולים זרים והמוסלמים מבזים אותנו, מלקים ומייסרים. מוסלם רשאי לתפוש, להעליב ולהכות יהודי בפומבי, ואחר כך להביא עדי שקר שיעידו כי היהודי הוא האלים וכי הוא פגע או קילל את המוסלמי.

במקרה כזה היהודי מולקה, נגרר לכלא, מעונה ומשלם קנס. בשנה זו הולקה יהודי עד מוות, כי איים על מוסלם שחייב לו כסף ולא שילם, ושיתבענו בבית המשפט. למרות שהנושא נדון בבית המשפט המקומי, לא קיבלה האלמנה כל פיצוי, כי עדים מוסלמים סירבו להעיד לטובתה. אנו מבקשים לא לנטוש אותנו בזמן שאנשים חסרי אחריות מאיימים על בתינו וחיינו.

הסולטאן ציווה להעמיד לדין את הרוצחים. אלא גם אלה אשר ליבו את רוח הנקמה. רבים נאסרו ומפקד הצבא בעיר סולק. המפקד החדש קיבל הוראה לשמור על המללאח, ומשפחת הנרצח קיבלה כ – 80 לי"ש.

לסיכום, כאמור יש שתי גרסאות סותרות לרקע על רציחת אברהם אלעלוף, היהודית והמוסלמית. בשתיהן יש הבדלים בפרטים. לא רק לגבי גילו של הקורבן, אלא גם בפרטים אחרים, כמו בהנחה שהוא נשרף בעודו חי, או שהושלך לאש לאחר רציחתו.

כדרכם האשימו המוסלמים את היהודים, גם כשהם היו קורבנות של האלימות. המקרה הזה אופייני למצבם של יהודי מרוקו שמשענתם הייתה האגודות היהודיות כל ישראל חברים ו " אגדות אחים " בלונדון, הנציגים הדיפלומטיים ובייחוד בשגריר בריטניה, שמעמדו אפשר ללחוץ על השלטונות לתשלום פיצויים.

אבל ניכרת אצלו גם ביקורת על היהודים בעלי החסות, הגורמים צרות לאחיהם. האירוע שלכאורה נוגע רק לרציחת יהודי אחד, חרג מעבר לטרגדיה האישית, שהרי כאמור נרצחו יהודים רבים העיר ובדרכים בשנים אלה במקומות שונים במרוקו, כולל בפאס.

במקרה זה, מעורבותו של יהודי בעל חסות, היוזמה לתפישת מוסלמי והשימוש בנשק על ידי יהודי, כל הגורמים האלה חברו יחד כדי לשוות לאירוע זה את המימד הציבורי, ומה גם שמהמקרה נוצל על ידי המצדדים בהענקת חסות ליהודים כדי להמשיך ולהרחיבה, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם של יהודים.

סוף הפרק, 6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880

אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.

ואלה הם חיבוריו לסוגיהם :

1 – הלכה – רבי שאול אבן דנאן מזכיר בדבריו שהובאו למעלה, חידושים ופסקים. ידוע תשובתו בדבר האנוסים שנשאל מאת, נכבדי הקהל הקדוש מאלגה. ויש עניין בדעתנו על מעמדם של האנוסים. רבי סעדיה קובע, הדור הראשון היו אנוסים גמורים, והדורות הבאים אחריהם, בניהם ובני בניהם, כל זמן שהם נבדלים ונכרים שהם זרע ישראל נחשבים מרשעי ישראל ואינם משומדים גמורים וצד אנסות יש בהם.

רבי סעדיה תופס בחריפות כל פוסק התלמודיים ועל ההגיון ומעידה על גדולתו של מחברה. תשובה אחרת בעניין הקורא לחברו עבד נדפסה גם היא. תשובות אחרות נדפסו בספר " פאר הדור " להרמב"ם. רבי סעדיה אף אסף וערל את תשובות הרמב"ם בשנת רל"ד – 1474.

2 – פרשנות – רבי שאול אבן דנאן אומר, שרבי סעדיה חיבר פירושי פסוקים. ידוע פירושו על הפרק " הנה ישכיל עבדי " ( ישעיה, נג ) שיש בו כוונה פולמוסית נגד הנצרות, שמפרשת את הדברים על משיחה. רבי סעדיה אבן דנאן אומר, שהפרשה , כוללת מאורעות חזקיהו ורומזת למלך המשיח.

3 – לשון ודקדוק – " אלצ'רורי פי אללג'ה אל ערבייא " – ההכרחי בלשון העברית. החיבור נמצא בכתב יד באוקספורד. הוא נשלם באחר עשר בניסן שנת רל"ג – 1473. וכן הגיעו לידינו הערות בדקדוק, אף הן בכתב יד אוקספורדי, שנכתבו בשנת רמ"ב. ספר גדול וחשוב הוא " ספר השרשים ", כלומר, מילון השפה העברית וביאור בערבית, נשלם בעשרים ותשעה באב 1468.

הוא כתב גם מאמר על " פירוש האותיות וצורתן ", שבו מדובר על כל האתיות אחת אחת לדרוש טעם כל אות וצורתן והרמז הגנוז בה. המאמר נדפס אבל לא בשלמותו, רק עד אות ע'. וכנראה הוא המאמר על אלפא ביתא שבכתוב יד אוקספורד שנכתב בניסן שנת 1476.

חיבורו הגדול והעיקרי הוא ספר הערוך, שהיה לנגד עיניו שלרבי אברהם גבישון, המעיד שהמחבר לא הניח מקום בדברי חכמינו, שלא השתמש בו לחיבור הספר. הספר נכתב בערבית ולא הגיע לידינו, וכבר אמר רבי שאול אבו דנאן, ספר הערוך לא זכינו ואלא ראינוהו..אולי נאבד הספר ההוא בטלטול אבותי נוחי נפש, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר או כיוצא מתהפוכות הזמן.

באמת נשאר הספר בן ןהראן ושם ראהו רבי אברהם גבישון, גם המגיה של ספר " יבין שמועה " לרבי שמעון בן רבי צמח דוראן, שהיה אף הוא באלג'יר, אומר : הרב בן דנאן ז"ל בספר הערוך שחיבר בלשון ערבית.

אפשר שפירוש מלים זרות במדרש רבה שלו, הנמצא בכתב יד אוקספורד, יש לו שייכות לספר זה.

4 – שירה ופיוט – רבי סעדיה היה מגדולי משוררי ישראל בספרד בתקופתו. הוא חיבר שירי קודש, שירי תוכחה, ושירי אהבה, וכן מאמר " פרק בסוד השיר " שנכתב בעברית. הוא נמצא בכתב יד בפאריס. בראש המאמר נמצא שיר זה :

פרק בסוד השיר אני יודע / ומלמדו אל כל אשר שומע

כי זה רצון לבי וזה חפצי לא / שירי כמו הוגרס אהי מונע

המאמר נכתב כהקדמה לספר השרשים הנ"ל ונדפס על ידי נויבויאר. הוא כולל, פרק בתנועות, פרק בחריזה, פרק במשקלי השירים. שיריו שלרבי סעדיה לא נאספו. רבי שאול אבן דנאן מזכיר שבידי המשפחה היו שירים ערבים, שלו. רק מעט משיריו נדפסו.

באחד השירים הוא מרבה להפליג בשבח השירה ומעלותיה. הוא רואה בשירה מעין נבואה, השורה על המשורר ממרום :

מי הוא אבי המשוררים אם תדעו

אחי ואי מזה חרוזים באו ?

אולי נביאים הם ואם הם הללו

תורת ה' באמת נבאו.

הוא שר גם שירי אהבה, שרבי אברהם גבישון מסתייע בהם להוראות שגם חכמי ישראל לא ראו פגם בשירים כאלה.

רבי סעדיה לא החשיב את המשקל והקצב, שכפו על הלשון עברית דונש בן לבראט ואחרים. לדעתו המשקל כובל את כוח היצירה של המשורר. רבי סעדיה חיבר שיר גדול " בשבל מורה הנבוכים ומחברו ז"ל ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם בלי דעת וראיתי לכתבה פה כי בו תפארת ושכר וגמול.

שיר גדול אחר על סדר המשנה ופרקיה נדפס ב " עומר השכחה " לגבישון ושנית עם תיקונים והגהות מאת רבי יצחק מרעלי, שחיבר שיר לכבודו של רבי סעדיה :

ברמון צף אורו / ושפט את דורו

עד כי מעירו הדפוהו נוצרים

וחיבר פירושים וספר שרשים

לכל הניגשים לארבעה ועשרים

וגלה נעלמים בדברי הימים

ועשה מטעמים במשקל השירים

שירים אחדים שמשו דוגמא לרבי אברהם גבישון בחיבור שיריו. בכתוב יד אוקספורד 1492 נמצאים שמונה משיריו. בתים אחדים מהם נתפרסמו על ידי אידלמן. שירים אחרים נמצאים באוסף חיבוריו שבטריניטי קולג' בקמהרידג'.

5 – מאמרים היסטוריים – סדר הקבלה מרבי יהודה הנשיא ועד הרמב"ם. בראש הספר כותב רבי סעדיה על חשיבות לימוד ההיסטוריה וגם לענייני הלכה. בספר הוא מרבה להשתמש בספר הקבלה שלראב"ד, אבל בכמה מקומות הוא מוסר ידיעות שלא הגיעו אלינו ממקורות אחרים.

חיבור שני הוא סדר המלכים, שנכתב לבקשת אחד התלמידים בערבית. בחיבור זה הוא עוסק בהשתלשלות המלוכה בישראל עד הורדוס. החיבור הושלם בשנים עשר בתמוז שנת רמ"ה – 1485 – בגרנדה.

פרק שמיני: כי תבואו אל הארץ בשנת תשל׳׳ד בזמן שרבנו עדיין היה מכהן כרבה הראשי של מרוקו, נפטר רבה הראשי של חיפה הרב הגדול מעוז ומגדול רבי יוסף משאש זצ״ל שהיה בן דודו. מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א שמזה שנים תהה של קנקנו של רבנו והעריכו כסמכות הלכתית בלתי מעורערת, וכמנהיג בחכמה ובתבונה. הן דרך ספרו מזרח שמש שהוא ספר מלא וגדוש בחידושים עצומים ועמוקים בהלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, ושם נושא ונותן רבנו כאחד מגדולי האחרונים, הספר הינו מיוחד במינו מבין הספרים שיצאו לאור בדורות האחרונים על ענייני איסור והיתר. וגם הכיר את קורות חייו של רבנו יחוסו וצדקותו. וכן שמע מרן הראש״ל על חברתו דובב שפתי ישנים ועל עשרות ספרים שערכם יש מאין בתוספות והגהות, ושמע על הנהגתו המופלאה ונשיאותו ברמה, תקיפותו וענוותנותו, ויחסיו המופלאים עם הצבור. גם ספרי הדיינים הרה׳׳ג רבי משה מלכה, והם שו׳׳ת מקוה מים, ושו״ת יחוה דעת לגאון רבי יצחק חזן שבהם מוזכר רבנו כמה וכמה פעמים בדחילו ורחימו, וכמה פעמים הובאו שם תשובות ופסקים בשמו, הוסיפו לרבנו שם טוב. דוגמא לזה מוצאים אנו בשו"ת יביע אומר חלק ה׳ שיצא לאור בשנת תשכ״ט (חחו״מ סי׳ י׳) שמרן הרב עובדיה יוסף משבח לרבנו עוד בטרם הכיר אותו אישית, כתוצאה מפסק שראה בשמו בשו״ת מקוה המים.

כל זה עורר בראש״ל התפעלות ללא גבול עד שאמר ״הנמצא איש כזה״ ובקשו לבוא ולכהן כרבה של חיפה במקום בן דודו. וכששמעו המועמדים לרבנות שהגר״ש משאש מעותד להגיש את מועמדותו הסירו את מועמדותם. רבנו אף הגיע לארץ ונפגש עם רבני ופרנסי העיר חיפה ודרש בה כמה וכמה דרשות. 

אולם תחושת האחריות שחש כלפי הקהילה במרוקו שראה בעזיבתו מעין כפיות טובה לאהדה ולהערצה שרכשו לו כל בני הקהילה למגדולם ועד קטנם, ובעקבות התנגדותם הנחרצת של בני קהילתו, בנוסף לשתי אישים שהשפיעו על רבנו שלא לנטוש את צאן מרעיתו במרוקו, הם שהכריעו את הכף ושכנעו את רבנו שלא לעזוב את מרוקו.

האחד: היה האדמו״ר מחב״ד, השני: הוא המלך חסן שביקש ממנו שלא לעזוב את מרוקו. האדמור מחב״ד כאשר נודע לו על הצעה זו, כתב ביוזמתו מכתב ארוך אל רבנו בכח׳ אלול תשל׳׳ד, שבו הוא כותב: שמתפלא הוא מה מקום למחשבה להעתיק מעירו למדינה אחרת, הרי רבים צריכים לו בעירו שהיא עיר ואם, וגם המדינות הסמוכות למדינתו צריכים להוראותיו – ובהתעוררות לעבו"י שהינו מעוררם. ועניי עירך קודמים, וכ״ש עניי מדינה שלימה, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ובפרט שהנהגתו מצליחה, לכן גדול בטחוני שבודאי ובודאי ימשיך לנהל את קהילתו הקדושה והמדינה כולה, ויאריך ה' ימיו על ממלכתו, וזכות הרבים תסייעו. בברכת כוח״ט לכת״ר ולכל המסתופפים בצילו.

רבנו זצ״ל בתשובה למכתב זה כותב לאדמו״ר מכתב בר״ח חשון תשל׳׳ה שבו תוא מספר: שהאמת שבתחילה לא רצה בזה, אלא שלחצוהו ע״י מברקים ׳טלפונים רבים, אז חישב דרכיו, ללכת עם אשתו בתור תייר לראות הארץ שמעולם לא הלך בה, וכך היה, שהלך עם אשתו ונשתטחו על קברי האבות הקדושים – והתפלל וביקש שם שידריכוהו מהי הדרך הישרה בה צריך הוא לילך, ושנתקבל שם בזרועות אהבה ובידיים פתוחות, וכולם אמרו לו ברוך אתה בצאתך (ממרוקו) וברוך אתה בבואך (לישראל). וממשיך רבנו ומפרט את ספקותיו: שהרי נשארו במרוקו שמונה עשרה אלף יהודים במקום שלוש מאות ׳חמישים אלף שהיו שם, ויש חוסר בטחון ליהודים במדינה זו, כמו כן כבר הגיע לשנת השישים וחמש שהיא שנת הפאנסייא, ולאחר שהגיע מכתבך לאחר יוה״כ אורו עיניי, ומבקש הוא להודיעו מהי דעתו(דעת האדמו״ר) אחר כל זה.

התשובה למכתב זה נשלחה ע״י השליח הראשי למדינות צפון אפריקה ה״ה הרה"ח רבי בנימין גורודצקי זצ״ל שהגיע במיוחד למרוקו למסור את בקשת האדמו״ר שישאר על משמרתו, ולהיות בטוח שרבנו נשאר ולא עוזב, הוא ישב אצל רבנו כשלוש שעות ומיד טס בחזרה, רבנו נשמע להוראה זו ונשאר באותה תקופה לכהן כרבה הראשי של קזאבלנקא. (שמן ששון מחבריך ח״ג/ו9)

34 – אל אדון מי כמוך

 פיוט יסדתי לכבוד המילה

אל אדון מי אל כמוך / תהלתך ימלא פינו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

אנא אל רם / בזכות אב רם

חוס וחמול עם צוה למול / בשר עורלתו

נפלאים מעשיך / את גלמי ראו עיניך

אין קדוש כה' כי אין בלתך / ואין צור כאלהנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

יחיד נקרא אב המון / נטע טוב נטעת קנמון

בריתך שר כמו דת אמון / חק בשארו שׂם גם בנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

דבר במלה נכבדות / בזכותה יצאנו מעבדות

משחת יציל אל חי ידידות / זרע קדש שארנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

ומאז קבלנו זאת / אות הברית בעליזות

בשמחה ובגיל על כן בשכר זאת / אל חי חלקנו צורנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

דמה ירצה כזבח / אויבינו תגיש לטבח

אזי יתרומם וגם ישתבח / שמך לעד מלכנו

שמך לעד מלכנו

זא ואחד צלטאן באס יבני לקסבא ובנא צור דלקסבא בנין חזק ואמיץ וטאח ג׳ פעמים בנאה וטאח׳ קאלולו ליועצים דיאלו האד לחאזא מא ידאויוהא גיר ליהוד הומא די יערפו סבא עלאס חתה תה תבניה ויטיח צאפד למלך עלא ד׳ מוסא ע״ה זאבו מן בוחלו והווא ע״ה כאן זקן ושבע ימים קאלו תעטיני סי ראי די האד צור די תה נבניה ויטיח. קאלו תעלם יא סידי באיין האד לבלאד הייא קדימא והאד למודע כאנת פיה מעדה דליהוד ודאבא עטיני לכדאמא דליהוד ועטיני למודע פאס נדפן האד לעדאם כן היה כאן יכזר ברוח הקודש ויקוללהום חפרו פהאד למודע יזבדו לעדאם וכן היה חתה די כמלוהא כאמלא וקאל חום לח׳ ללכדאמא רכבו לוח ורפד לחי קפיפא דטראב סבקהלהום ללוח וקאלהום בניו ובנאו וצבר צור מאבקאם טאח וקאללו האדאך צלטאן האד לביר די מא עמלת פייא האד לבלאד נסמיהא עלה יסמך סמאהא צור מוסא. והאגדאק תה נכתבו פלכתובות ופלגיטין יסם לבלאד הווא צור מוסא והאד סי די זרא ללמלך די כאן יבני צור ויטיחלו מא יבאנלכום חתה עזב היא הייא נית זראת פייאמנא האדי לחסבא די סת מניו ואחד לגוי מזווז ואחד נצראנייא ינגליזייא וזא לטרף דלמע־ רה די בוחלו ובנא ואחד דאר בנין חזק וטאחתלו וזאב מעללמין אוכרין ועאודולהא לבנין וטאחת ועאודולהא לבנין.

למררא תאלתא וטאחת חתה קאלולו למסלמין די סאכנין פלבלאד האד סי זראלך מן סבא יאכמא רפדתי לחזאר מן למערה דליהוד ומסא עזל לחזאר די רפד מן למערה רדהוט למודעהום ודבח טאור עלא לחכמים די מדפונין הנאך ורזע בנא ואוקפת דאר מה בקאת־ סי טאחת קלולנא באיין צאב סי יריעות דספר וצאב חיבור ושופר ומגילה ובורדו דלחכם והאדאך סי די צאב עמלו פואחד לבית מעזול וחדו ותה יסעלהא כול נהאר עלא זכות דלחכם והא הנא תה נתבעה עלא לחיבור באס יעטי־ הולנא לאיין הווא קאל ימסי יכצר עליה לפלוס וידפסו הווא ודי ינאי ע״ה מול למכפייא עלאס תסממא מול למכפייא תה יעאודולנא ראשונים מן גיל לגיל כאיין ואחד למודע תה יסמיוה ״אלמדיך בסלחא בלערבייא מדינא וכאן פיהא צלטאן וכאנו סאכנין פיהא ליהוד ומאזאל לעוד היום סוואק דליהוד ואחד למודע תה יסמיוה לחדאדא ואחד למודע תה יסמיוה לעטארא ואחד למודע תה יסמיוה לקיצארייא ואחד למודע תה יסמיוה זאמע דליהוד והנאך לחכמים מדפונין.

הנאך מערה קדימא מא ענדנא ביהא ידיעה לידיעה די ענדנא הייא תא יקולולנא ראשונים באיין נתגלה להם ר׳ דוד הלוי ז״ל בחלום וקל־ הום די מא יקדרס יזי ענדי לדרע יזי למואלין אלמדין ראה הנאך תה נקראו כאמלין פלישיבה דילהום ומאת למלך דלמדין וכאנת ״שיבה״ וכלו ליהוד די כאנו פלימדין והרבו לענד כואנהום לבוחלו ומא לחקו לבוחלו חתה פאת לעסא ולחי ר׳ ינאי כאן באקי פבית המדרש דילו תה יקרא מעא תלמידים ומא ענדו כבאר ומסאתלו בנתו לבית המדרש קלתלו תעטרף די יהוד למדין ראה תכלו וזאו לבוחלו רעבים וצמאים נאס תעסו זולתי נתי קלהא אנא אם עמלתולי ללעסא קלתלו עמלנלך מכפייא די סכמו קלהא סיר זיבלי דיך למכפייא זאבתהאלו קרא עליהא האדאך סי די קרא וקאלהא סיר עביהא יכונו ידכלו יאכלו עשרא בעשרא וכלו כאמלין מן דיך למכפייא ושבעו מליח אכול והותר האדא הווא לכבאר ותחקיק די ענדנא חנא עליהום מן גיל לגיל והאד לעאם נהאר לכמיס די לילת הושענה רבה תעסאו רבעא דלבחורים חבו יעמלו ואחד נזאהא קאם ואחי מנהום קלהום אזי נמסיו למואלין בוחלו ונעמלו הנאך סעודה עלא לחכמים והאד לבחורים.

תה נעארפוהום באיין הומא חשובים מוסי קלי הערך ואחי יסמו אהרן גבאי ואחי שלום סמחון ואחי מסעוד תויזר ואחי אליהו עמאר וגלסו חדא לחכם תה יקראו תחלים הומא תה יקראו תהלים ומסעוד תויזר נכנם בו רוח הווא רוח קדוש ותה יקוללהום קלכום לחי ר׳ מוסא בן ישי ראה פרח ביכום מן די זיתו פנהאר דלארצייאט דיילו נתומא ברבעא אשריכם ואשרי חלקיכם ונתום ברבעא תחדאזו תוקפו פלבניאן ותזיו גהאר לארבע פלוחדא דנהאר תעמרו 5 דלקראעי דלמא קרעא ליהודה אוחנונא סאכן פמררקאס יכללצהא בכמסין פר׳ וקרעא למשה ואענונו סאכן פמרראקם יכללץ כמסתאעץ לפר׳ וקרעא לר׳ כליפא ואעקנין מאכן פדאר לביצא יכללץ רבעא ועסרין פר/ וזוז קראעי דורו ביהום פלמללאח ואוראלנא למודע וקולנאלו האד למודע די קולתלנא מא פיה מאן קאלנא לוקת די תזיו דאה תציבו למא הנאך וכן היה מן די בדינא תה נחפרו לסאסאת דלבניאן באנוקינא קדדאם לקבר די ר׳ ינאי תלאתא דלקבוראת ומן בעד בנינא לבית חתה אוצלנא לסקף טלענא עמלנא סעודה עלא לח׳ ומנורא מא קאדינא סעודה כאן מעאנא אהרן מלול וקבדו רוח קדוש חתה הווא ובתוך הדבור קאל:

כא יקולכום לחכם ע״ה מא באקי תמסיו לסי חד סירו גיר למנאנא ועביולהא יתדו דלמא מן למא דיאלו והייא תקום בראצהא אביאצהא וחנא זאיין פטריק נזלנא סואיין מן למערה ורזע דאך לבחור עאוד דכל פיה האדאך רוח וטאח תה יקוללנא באיין האדוך תלאתא דלמציבות די בניתו ואחי יסמו ר׳ דוד אוחנונא יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די חשון ועמלנא חנא יארצייאט דיאלו ושני דילו די משה אבן חמו יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די אלול ושלישי דיאלו ד׳ יעקב סגיד יארצייאט דיאלו לילת שבועות ור׳ ינאי מול למכפייא יארצייאט דיאלו פכמסא ועסדין פשבט ופעם אחרת נתגלה לו האדאך גיר פלחלום וקאללו אזי ללמודע דסעיל דלחכם גדדא דלכמיס ועממד כמסא דלקראעי דלמא וכן היה עממרהום בלמא ומן זיהת האד לחאזא דלמא זראת חתה ליוסף תויזד נזבאדלו ג״כ הווא וכאף בזזאף וגייט לשלום סמחון וקאללו מא תכאפס דהן מבנו ודה ן מננו יוסף תויזר והאד למא די זאב מסעוד תויזר פידו הווא למא דלכמסא דלקראעי די עממר מן פוק לחכם והאדאך רוח הווא רוח קדוש והאדאך לבחור כלאמו אמתיים לאיין הווא תם ומן די תא יטלקו רוח מא יעקקל חתה עלה כלמא ודי כיף זראלהום האד לענין זאו לענדי ועאודולי וקולתלהום עלאס מא זאוניס אמא לוכאן זאוני לוכאן כתבתלהום עלא קבל הומא אמתיים ואין להאריך כי אם בשלומכם שירבה ויגדל יום שנכפל בו כי טוב שנת ועשית מנור״ת לפ״ק בסדר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וא״ש.

ע״ה דוד יפרגאן ע״ה

שמעון אלמאליח

גם אני החותם כך שמעתי

ע״ה אברהם בל״א מאיר נחמיאש.

מבצע מוראל, קזבלנקה 61

מבצע מוראל היה מבצע להעלאת יהודי מרוקו, שנערך מ-16 במרץ 1961 עד ב-24 ביולי 1961 ובמסגרתו עלו לישראל כ-500 ילדים יהודים.

לפני סגירת השערים לעלייה ממרוקו לישראל, הצליח "המוסד" לארגן יציאה חשאית של משפחות עד שקרה אסון – ספינת המעפילים "אגוז" טבעה וכל 44 נוסעיה, מחציתם ילדים, נספו. נוצר צורך דחוף בנתיב חדש, רעיון חדש.

כך נולד הרעיון: שליח ארגון יתחזה לנציג של ארגון שווייצרי הומניטרי שיוצב בקזבלנקה יפנה לשלטונות מרוקו ביוזמה להוציא מאות ילדים יהודים ומוסלמים לחופשה בשווייץ. אחרי שהות קצרה בשווייץ ימשיכו הילדים היהודים לישראל. מבצע זה היה תוכנית סודית של "המוסד" להברחת מאות נערים ונערות יהודים ממרוקו לישראל לפני סגירת השערים לעלייה.

באותו הזמן בשווייץ: דיוויד ליטמן בן למשפחה יהודית בריטית עשירה היה בראשית 1961 בן 28, נוצרי-אנגליקני, ומנהיג קבוצות ההוקי, הקריקט, הטניס והאגרוף היה בעל ביטחון עצמי גבוה. בית הספר הבריטי הכין אותו לכל משימה, הוא ידע מה המצב במרוקו, היהודים אומנם נעשו אזרחים בעלי זכויות שוות אחרי מתן העצמאות, אך השלטונות המרוקאים על מנת לשמור על תושביהם שהיו זקוקים להם יותר מאי פעם, למלא את החלל שנוצר אחרי עזיבת כרבע מליון הצרפתים את מרוקו, אסרו את יציאתם החופשית את המדינה. ליטמן שמע גם על טביעתה של הספינה "אגוז" עם 44 המעפילים. הוא חש עצבות גדולה וחיפש מה לעשות למען עמו.

ליטמן התדפק על דלתותיהם של הארגונים היהודיים בז'נבה וביקש שיטילו עליו משימה אולם לא היה להם מה להציע לו. הוא הגיע לבסוף לארגון OSE (ראשי תיבות בצרפתית של עבודה וביטחון ליתומים), שעסק בהצלת ילדים בתקופת השואה ואחריה. בשביל מנהל הארגון ליטמן היה מתנה משמים כי יומיים קודם לכן פנו אליו מהסוכנות היהודית בשווייץ בבקשה לסייע במציאת מתנדב לשליחות חשאית במרוקו. ליטמן בחזותו ובביוגרפיה שלו התאים כמו כפפה ליד לתפקיד וכך נולד מבצע מוראל. ליטמן סיכן במבצע לא רק את עצמו אלא גם את משפחתו. כדי לשמור על חשאיות, מפעיליו לא סיפרו לו שהוא עובד עבור "המוסד" והוא היה בטוח שהוא עובד למען הסוכנות היהודית. דויד ליטמן יצא מיד לקזבלנקה מצויד במכתב מארגון שווייצרי הומניטרי, שם פתח משרד והתחיל לעבוד.

אנשי המוסד גד שחר ופנחס קציר עברו מבית לבית בקזבלנקה ושכנעו את הורי הילדים לתת לילדיהם לעלות לישראל. כל זה נעשה תוך סיכון וללא ידיעת שלטונות מרוקו. אלה היו אחרוני העולים ממרוקו לפני ששערי הארץ הזו נסגרו ליציאת יהודים. הצעירים אולצו להיפרד ממשפחותיהם ולצאת "אל הבלתי נודע".

במלאת 25 שנה למבצע מוראל, בשנת 1986 התקיים באשקלון כנס של הילדים שעלו. הכנס הפגיש את בני הזוג ליטמן עם הילדים שבגרו וליטמן זכה לתעודת הוקרה על פועלו.