אלי פילו
אמצעי העשייה העיתונאית – הלשון – יצחק בצלאל
אמצעי העשייה העיתונאית
הגיליון הראשון 11-05-1909
הלשון
׳החרות׳ הופיע כאשר בעיתונים שימשו הלשון הרבנית בכתבי־העת התורניים וב׳חבצלת׳, הלשון הירושלמית של בן-יהודה בעיתוניו ולשון ספרות התחייה במזרח אירופה ב׳העומר׳ וב׳הפועל הצעיר׳. משתתפי ׳החרות׳ היו מכל חוגי היישוב, על כן המאמרים בו כתובים בנוסחים עבריים שונים ללא עריכה על־פי נוסח אחיד.
אך יש ל׳החרות׳ מאפיינים לשוניים. ראש לכל, עורכיו ובעליו היו קנאים ללשון העברית, ואכן מעטים בו טקסטים שאינם עברית: מודעות מעטות בצרפתית, ביידיש ובלאדינו, לעיתים רחוקות גם משפטים בודדים בטקסטים, כגון ציטוט מיידיש. אפילו המינוח הלא־עברי, כמו המונחים הבינלאומיים המרובים שרווחו לדוגמה ב׳האחדות׳, לא היה רוֹוח ב׳החרות׳. רווחת בו למדי העברית הירושלמית נוסח בךיהודה: באוצר המילים – חֻשמה(חוקה), אימור(שביתה), מחנחן(מודה), וזרה (מיניסטריון), ירכתון, ועוד הרבה! בתעתיק – רווח התעתיק החדש לוינסון יותר מאשר – הישן (לעווינזאהאן). עם זאת שכיחים בו, אפילו בכותרות, רכיבים של העברית הישנה, כמו מילים וביטויים בארמית: ׳ואבן מה נעני אבתריה׳, ׳בכדי ספדי ספדיא׳, ׳תא חזי׳ ועוד. הארמיזם אופייני לחניכי תלמודי־תורה וישיבות. גם המליצה, במיוחד התנ״כית, שהעדרה מאפיין את נוסח בן־יהודה, אינה נדירה ב׳החרות׳, כגון: ׳כל הפנים קבצו פארור׳ ועם זאת מצויים בו גם ניסוחים חדישים, לדוגמה ׳עולמם ממודר׳. בהכללה – הסיגול אמנם הלא־מלא של הלשון הירושלמית ב׳החרות׳ מאפיין את זיקתו היישובית והאידיאית. ועוד זו, הלשון בו לא היתה מוקפדת ויש שגיאות אפילו בלשון העורך (׳ביצים מבושלים׳).
העריכה
העורך הראשון של ׳החרות ׳(אייר תרס״ט – סיוון תר״ע) א׳ אלמאליח היה עיתונאי פורה, עורך ומתרגם, שכתב בכמה לשונות ובעיתונים מרובים. הבא אחריו (תשרי תרע״א – ניסן תרע׳ז), ח׳ בן־עטר, נסיונו העיתונאי והשכלתו היו מועטים משל קודמו והוא השתתף רק ב׳איל ליביראל׳, ב׳החרות׳ ובמוספיהם, בתור כותב, מתרגם ועורך. עורך ׳החרות׳ כתב כנראה חלק מהטקסט המערכתי ואת המאמר הפותח ולרוב היה העובד היחיד במערכת, תופעה שהיתה רווחת באותו זמן אמנם יותר בכתבי־עת מאשר ביומונים, ועסק בכל משימותיה. ב׳החרות׳ היו גם עורכים זמניים או חלקיים (א״ב ריבלין בין שני העורכים הנ״ל, ר׳ בנימין וא׳ לודויפול במלחמת הלשון) וכן ׳עוזרים׳(נ׳ מלצן).
ב׳החרות׳ לא היה מידור שיטתי מוקפד בין חדשות לפובליציסטיקה ובינן לסקירות מועתקות מעיתונים אחרים. על מדיניות עורכיו מלמדות הודעותיהם בהקשרים שונים. כגון, לבקשת החכם באשי בטבריה, שהציע לא לפרסם כתבה שיש בה חילול כבוד ארץ הקודש, השיבה המערכת, שהמקור נאמן ו׳החרות׳ הוא עיתון חופשי ושייך לכלל הציבור: בהקשר אחר – ׳החרות׳ הוא קניין הכלל ואין המערכת רשאית למנוע פרסום גם אם הוא מכוון נגד העורכים, אך האחריות לתוכן חלה על הכותבים; תפורסם תשובת הצד שכנגד אם הוא יחתום בשמו המלא: העיתון נמנע ׳לעת עתה׳ לפרסם כמה מאמרים על הרבנות בירושלים ׳שלא לעורר ויכוחים אי־נעימים בין שתי העדות׳. לפעמים הוסיף העורך בשולי מאמר הסתייגות מתוכנו. כך, במאמר חריף נגד הנהלת העזרה בארץ על עוינותה לציונות ולעברית (עוד בשנת תר״ע!), הוא הוסיף כי חובת העיתון היא לפרסם את המאמר, שכותבו מוכן להוכיח דבריו, אך העורך מתקשה להאמין לאמיתותם, שכן מנהל העזרה מוכר בתור ציוני ועברי נלהב.
הכתבים והמשתתפים
סקירה מפורטת עם שמותיהם ותפקודיהם של הכתבים והמשתתפים ב׳החרות׳ כרוכה בנעלמים רבים ותצריך יריעה רחבה. חלק ניכר מהטקסטים שבו אינם חתומים בשם מלא אלא בכינויים; רוב המשתתפים, גם התדירים, כתיבתם אינה קבועה וסדורה וחלק ניכר מהכותבים שאינם מסופרי היישוב החדש אינם מפורסמים. אצטמצם בכמה קווים כלליים.
ל׳החרות׳ כתבו מכל הערים בארץ שהיתה בהן אוכלוסייה יהודית ומתשע מושבות, וכן מתורכיה, יוון, ארצות הבלקן, מצרים, סוריה, כמה ערים בצפון אפריקה, תימן, בוכארה וכמה ארצות באירופה וצפון אמריקה. התפרסות גיאוגרפית זו מרשימה לכאורה, אולם אין זו רשת כתבים קבועה ורוב הכותבים מופיעים ונעלמים. אינני יודע מי מסתתר אחרי כל שמות־העט וראשי־התיבות ומי מהם הוא סופר פיקטיבי. אך כמה מהם אישיותם ידועה. יש להניח שגם שמות הכותבים מהמושבות ומערים קטנות אינם בדויים, כי התחזותם היתה נחשפת. גם כמה כתבים ומשתתפים בארצות חוץ חותמים בשם, אך הם אינם מוכרים לי. ואף זו, ׳החרות׳ התקשר עם כתבים שדיווחו לו מקונגרסים ציוניים (ש׳ טיקטין, דב קמחי) ומאירועים אחרים. שורת הפובליציסטים וכותבי הרשימות והידיעות ב׳החרות׳ ארוכה ומגוונת, מכל מגזרי היישוב – הישן והחדש, חילוניים ודתיים וחרדים, מירושלים, מיפו ומהמושבות, אשכנזים וספרדים, אך מקרב ארגוני הפועלים השתתפו בו סופרים ועסקנים מעטים. השתתפו בו לא מעט נשים. ב׳החדות׳ לא העדיפו ספרדים בכותבים או כסוכנים.
כללו של דבר – המשתתפים ב׳החרות׳ באו ממיגוון יישובי יותר רחב מאשר בעיתון אחר כלשהו בארץ, יותר מעיתוני בן-יהודה שהתנזרו מהם חרדים ואנשי היישוב הישן, ודאי יותר מאשר ׳חבצלת׳, ׳מוריה׳ ועיתוני הפועלים.
- בין הכתבים הקבועים: ש׳ בן־שבת מחיפה, א״מ היימן ובן-אברהם (משה וינברג) מיפו(שמעון רובינשטיין מיד בן־צבי הוא שזיהה את בן־אברהם. ותודתי לו על כך). י״מ וידברג מטבריה, יצחק חרוש מאלכסנדריה, מרדכי כהן מטריפולי שבלוב, מ׳ נחמד מחלב, ב׳׳צ רפול (א׳ אלמאליח) מדמשק, שלמה חג׳אג׳ מתוניסיה, ב״צ טראגאן מאלכסנדריה, ש׳׳מ נעכעס מניו־יורק ועוד: כותבים שהשתתפותם היתה נדירה, כמו הרב ש׳ טאג׳יר. לא אציין הפניות לשמות הכתבים והמשתתפים, כדי לא להרחיב. היו מחברים שלא חתמו בשם על מאמריהם, כך ש״מ משיוף היה מתרגם ל׳החרות׳ את מברקי ׳רויטר׳ וכותב לו חומר שמקורו בעיתונות באנגלית וביידיש – ראו: משיוף, עמי 29. סופרים בקונגרסים – ראו: החרות (תר״ע), לה:1 ואילך (ש׳ טיקטין); (תרע׳׳ג), ר0ט:2 ואילך (ד׳ קמחי). ׳החרות׳ פנה למשרד הארץ־ישראלי בשנת 1912 להמציא לו על חשבונו מברקים מהקונגרס שהגיעו למשרד, כי העיתון קבע סופר מיוחד לקונגרס, אך הוא טרם שלח ידיעות – אצ״מ חטיבה 1,2, תיק ¥11/2, מערכת ׳החרות׳ אל המשרד הארץ־ישראלי (המכתב התקבל ב־28 בספטמבר 1912). במלחמת הבלקן (1913) הובאו בו ידיעות מ׳סופר המלחמה של החרות׳, סרג׳נט מייג׳ור ספירו רבלי – ראו(תרע״ג), רמב:1, ועוד הרבה. מאוחר יותר הוא ביקר בירושלים. בועידת ׳ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית׳, בוינה באב תרע׳׳ג, סופר ׳החרות׳ היה ד״ר אריאל בן־ציון, אולם הוא ׳התעצל פשוט לשבת ולכתוב׳ – ראו: ילין, אגרות, א׳, עמי 375.
הנודעים שבהם: אז״ר, ל״א אורלוף, א״ר אנגלמן(מלאכי), ר׳ בנימין, י׳ בורלא (שניהם בכמה שמות-עט), נ׳ בכר, י׳ בלקינד, י״א בךטובים, א״ר בצראווי, י׳ ברזילי, י׳ גולדפרב, הרב ש׳׳ט גאגין, מ״ד גאון, פ׳׳מ גרייבסקי, א׳ דינארד, מיכאל הלפרין, ש״א ורטהיימר, ח״ל זוטא, י״ה טלר, הרב י׳׳מ טוקצ׳ינסקי, ברוך טולידאנו, הרב י״מ טולידאנו, ש׳ טיקטין, דוד יודילוביץ, ד׳ ילין, נ׳ ירושלמי, צבי כשדאי, א׳ לודויפול, אלתר לוין, א״מ ליפשיץ, ש׳ לופו, מ׳ מבש״ן, ח״מ מיכלין, ד״ר נ׳ מלול, ד״ר ש׳ מויאל, י״ד ממן, נ׳ מלצן, מ׳ סמילנסקי, ק״ל סילמן (גם בכינויים), מ׳ סלושץ (מ׳ כרמון), הרב ב״צ עוזיאל, עדה פישמן, א׳׳מ פרימן, נ״ד פרימאן, א׳ צבי(הוא א״צ אידלזון), הרב ח״י קאסובסקי, א׳ קומרוב, דב קמחי, עובדיה קמחי, מנדל קרמר, ד״ר א׳ רוזנשטין, י״י ריבלין, א׳ רזניק, ש׳ רפאלי, א״י שירמן, מ׳ שינקין, ב׳ ש״ץ מ׳ שפירא (בר־נ״ש). המשתתפות ראו בהערה 78 להלן.
תולדות היהודים בארצות האסלאם
לוב
בדרך־כלל נהנו יהודי לוב (אנו מתייחסים כאן בעיקר לאיזור המערבי של הארץ — טריפוליטניה, שבה התרכז חלק הארי של היישוב היהודי) מיחס הגון של השלטונות, ובמיוחד בימי השושלת הקארמנלית (1711 —1835). בתקופה שקדמה לעלייתה של שושלת זו לשלטון גברה אומנם האנדרלמוסיה בארץ. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים בכללם. (בשנת 1711, למשל, נטפלו לחוכר המסים רחמים ארביב בתואנת שווא, כאילו הסתיר כספים השייכים לאוצר המדינה והוא הומת בייסורים קשים.) אך ביסוס שלטונם של הקארמנלים הביא לשיפור במצבם של היהודים, והם נטלו חלק נכבד במיסחר שניהלה לוב עם ארצות אירופה. בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת. תמורה זו נוצלה על־ידי הקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול, והוא השתלט בשנת 1793 על טריפולי. גם תחת כיבוש זה סבלו היהודים רבות.
שלטונה הישיר של תורכיה בלוב, שהחל בשנת 1835, הביא עימו הקלה נוספת במצב היהודים: ״הממשלה הטורקית מילאה אחר התנאים, לא נשמע בארץ קול נוגש מסים כבדים.. הגם (נוסף לכך) כי ממשלת תוגרמה (תורכיה) נתנה חופש ושווי זכויות, בלתי שום הפרש…״(מ׳ הכהן, הגיד מרדכי, ירושלים, תשל״ט, עמי 131). ואכן, ממשלת תורכיה ביטלה כמה מתקנות האפליה כלפי יהודים בשלהי המחצית הראשונה של המאה ה־19, וזאת ברוח הרפורמות שיצאו באותן שנים מ״השער העליון״.
תוניסיה
גם בתוניסיה זכו היהודים למעמד יציב וליחס נוח מצד השלטונות, אם כי אף כאן היו תקפים תנאי החסות כלפי המיעוטים הדתיים. התגבשותה של השושלת החוסיינית, ששלטה בארץ זו ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957 (משנת 1881 בחסות צרפת), והדרך שבה ניהלה את ענייניה הכלכליים, הביאו לשיפור ניכר במעמדם החברתי ובמצבם הבטחוני של היהודים. רק פשיטות מבחוץ(במיוחד מכיוון אלג׳יריה) הפרו את בטחון האוכלוסין, ובכלל זה היהודים, ופעמים, כגון בפשיטה על תוניס בשנת 1736, נגרמו להם נזקים כבדים. אך ככלל ניתן לומר שבמאה ה־18 לא היו פגיעות ביהודים כקבוצה. יהודים לא מעטים זכו גם בחסותן של מעצמות אירופה, ובמיוחד צרפת. יש להניח, איפוא, שההתייצבות במעמדם הבטחוני והחברתי של יהודי תוניסיה — שנעוצה בעיקר ביציבותו היחסית של השלטון וביכולתו לכפות את סמכותו על חבלי ארץ ניכרים — היא היא שתרמה לביסוס היישוב היהודי בתוניסיה ולפעילות הכלכלית והתרבותית הערה שעדים לה במאה הי18 בארץ זו.
כללם של דברים, במאה ה־18 אנו עדים לתמורות מסויימות במצב המדיני והבטחוני של היישוב היהודי במגרב, מזרחה למארוקו: באלג׳יריה ובמצריים היו מעלות ומורדות, כתוצאה מהמאבק הפנימי על השלטון, שממנו סבלה אומנם האוכלוסיה כולה, אך לגבי היהודים היו תוצאותיו חמורות במיוחד. לעתים תוצאות אלו ניכרו בירידה הגדולה בפעילות הכלכלית של יהודי מצריים, שחלה בימי עלי ביי, ובימי הפרעות החמורות שהתחוללו בראשית המאה ה־19 ביהודי אלג׳יר. לעומת זאת, אנו עדים להתייצבות במעמדם של יהודי תוניסיה ולוב. סבלם של אלה נגרם בעיקר בעת פלישות של כוחות מבחוץ. אך אלה כאלה, מצבם היה תלוי בראש ובראשונה ביציבותו של השלטון המרכזי ובתפקידים שהם עצמם מילאו בכלכלת הארץ.
היהודים הזרים
גורם נוסף בקביעת מעמדם של חלק מהיהודים באפריקה הצפונית אופייני במיוחד לתקופה שבה אנו עוסקים: אומנם, כבר במאות ה־16 וה־17 גילו מעצמות אירופה עניין מיוחד באפריקה בכלל ובחלקה הצפוני בפרט, אך מגמה זו גברה במיוחד במאה ה־18 ולשיאה הגיעה במאה ה־19. ראשיתה בהתיישבותם של סוחרים — וביניהם יהודים בעלי נתינות של מדינות זרות — במיוחד מערי איטליה ומערב אירופה: הם באו לאפריקה הצפונית ובעיקר לאלג׳יר, לתוניס, לטריפולי, לאלכסנדריה ולערי החוף במארוקו. לסוחרים אלה ניתנו זכויות שהבדילום לטובה מתושבי המקום. הם קיבלו הנחות במסים או אפילו פטור שלם, הורשו להתלבש כאירופאים, לדור בכל חלקי העיר ולצאת את הארץ ככל שיחפצו, קיבלו הנחות במכסים, סיוע בסחר ועוד ועוד. כאמור, היתה תמורה זו קשורה באינטרסים כלכליים של המגרב ושל ארצות אירופה כאחד, ובעקבותיה בא גידול בהשפעה המדינית האירופית ובפיתוח שיטת הקפיטולציות. היהודים המתיישבים הללו נקראים במקורות רבים ״פראנקים״. מלה זו, שבשפות לטיניות פירושה ״חופשיים״ באה להעיד על כך שהיו ״בני חורין, ודינם כדין הסוחרים הזרים נתיני הנסיכים של ארצות מוצאם… מיד עם הגיעם ימהרו היהודים הזרים לשים עצמם תחת חסותו של הקונסול הצרפתי, ודברי ריב בינם לבין עצמם או בינם לבין הצרפתים, יבוא לפני קונסול זה למישפט…״(לוג׳יי די־טאסי, דברי הימים של מלכות אלג׳יריה, [ספרדית], מדריד [חסרה שנת דפוס], עמי 74). דברים אלה מפרי עטו של קצין ימיה צרפתי מתייחסים ליהודי אלג׳יר באמצע המאה ה־18, אך נכונים הם ביסודם גם לגבי היהודים הזרים בתוניסיה, ובמידה זו או אחרת אף לגבי היהודים הזרים בלוב, במצריים ובמארוקו. פעמים פרצו סכסוכים בין ארצות אירופה לבין ארצות אפריקה הצפונית על רקע זכויות אלה. במיוחד נודעה פרשת הכובעים האירופיים בתוניסיה בשנת 1823: מיספרם של המבקשים להימלט מן האפליה שבחבישת הכובע היהודי(מעין כיפה מוגבהת) השחור הלך וגדל. בעקבות זאת הורה הביי לכל יהודי תוניסיה, גם אם היו נתינים זרים או נתינים בחסות קונסולים מאירופה, לחבוש את הכובע היהודי. הוראה זו, שבעקבותיה התרחשו כמה תקריות, שבהן נאסרו יהודים נתיני אנגליה וטוסקאנה, גררה התערבות נמרצת של ארצות אירופה. שאלת הזכויות המיוחדות ליהודים הזרים ומגמתן של מעצמות אירופה להתערב לטובת נתיניהן תלך ותחריף לקראת אמצע המאה ה־19, ולא רק בתוניסיה ומצריים, אלא גם במארוקו.
L'opposition des Autorités à L'émigration Clandestine- Michel Knafo
L'opposition des Autorités à L'émigration Clandestine
Malgré un relatif libéralisme au cours des premiers mois de l'indépendance qui devait permettre la poursuite de l'activité de Qadima dans la Alyah vers Israël – la position des Marocains était ferme et univoque. Les dirigeants de l'Istiqlal ne cachaient pas leur opinion que la place des juifs était au Maroc. La position officielle du gouvernement marocain en juin 1956 était que l'aspiration à la Alyah en Israël était le fruit de la propagande sioniste et que le droit d'émigration est un droit individuel et non un droit collectif.
Malgré cela, le chef de l'Istiqlal, Allai Elfassi, n'était pas disposé à admettre des juifs dans son parti. Dans ce but il devait créer une sorte de filiale, l'association du Wifaq (entente) – cadre qui devait permettre aux intellectuels juifs favorables à l'intégration des juifs dans le nouveau Maroc de collaborer avec leurs homologues musulmans. Dans les réunions du Wifaq, on mettait l'accent sur le devoir des juifs de rester au Maroc qui a besoin de tous ses fils et sur le fait qu'ils n'avaient rien à redouter. La conclusion logique de cette attitude devait être la fermeture du camp de transit Qadima et la fin du séjour des émissaires israéliens de l'Agence Juive. A partir de septembre-octobre 1956, on assiste à des difficultés grandissantes dans l'obtention de passeports, le khalifa local devant s'assurer que le demandeur n'entend pas se rendre en Israël. Les juifs du Maroc n'avaient plus que la ressource de quitter le Maroc clandestinement. Par suite d'arrestations de juifs pour tentative de passage de la frontière illégalement, l'opinion publique mondiale fut alertée. Au mois d'Avril 1959, la presse française a publie des articles stigmatisant l'attitude des autorités marocaines.
La réaction marocaine publiée le 18.04.1959 dans le journal Istiqlal sous le titre: "Le problème de l'émigration clandestine" soulignant "qu'avec l'indépendance du Maroc a pris fin l'émigration organisée vers Israël. Pour le Maroc, la majorité des partants ne l'avaient pas fait de leur libre volonté. Quant à la campagne de presse menée contre le Maroc, notre position est claire: si l'objectif est de contraindre des citoyens marocains à quitter leur patrie pour rejoindre le camp ennemi au monde arabe, nous nous y opposons avec la plus grande fermeté. Si on nous demande le respect des principes de liberté et de tolérance nous répliquerons que nous avons consacré tant d'efforts pour les défendre qu'on ne peut nous soupçonner de vouloir les violer."
L'article de Carlos De Nesry sur laAlyah clandestine publié dans, L'Information Juive d'Alger en Juin 1959, avait été écrit après l'arrestation d'un groupe d'immigrants près de Nador. Pour l'auteur, le motif de l'émigration est économique.
A partir du moment où l'exode officiel fut interdit, par une osmose s'est instauré l'exode interdit, combattu par tous les moyens par les autorités. Sans proclamation officielle, la discrimination dans l'octroi des passeports est devenue un fait. Des passeports ne sont accordés, en petite quantité qu'à quelques privilégiés. Nous sommes témoins du renouvellement des obstacles, et de la discrimination que nous avions cru bannies de ce monde.
Les obstacles administratifs furent complétés par des actions policières et aux arrestations aux frontières. Des émigrants, les rêveurs de Sion défères devant les juges sont condamnés à de lourdes peines de prison. Et de conclure: "la psychanalyse de l'émigration exige la mise sur pied d'une politique différente de liberté et de générosité. Si on veut garder les juifs, il faut leur ouvrir largement les portes de sortie. La crise de confiance ne peut trouver sa solution que dans le retour de la confiance".
Le journal El-Alam dans sa parution du 29.3.1960 s'insurgeait contre l'activité sioniste au Maroc. Les forces de sécurité ne ménagent pas leurs efforts pour arrêter les émigrants clandestins.
Un nouveau groupe a été arrêté en février, un autre en juin 1960, en septembre un groupe de jeunes était arrêté à Nador et ses membres condamnés à quatre mois de prison. Au cours du procès de Tanger en novembre 1958, l'avocat des clandestins, Maître Ben Jelloun avait dénoncé l'illégalité des poursuites, "aucune loi ne venant restreindre la liberté de circulation des juifs".
Les arrestations de 1960 avaient été accompagnées de sévices et même de tortures. Les enquêteurs cherchaient à connaître l'identité des organisateurs. La pratique de la torture était l'illustration de la psychose des autorités pour découvrir à tout prix les organisateurs de la Alyah clandestine.
L'année 1961 devait commencer par la tragédie du naufrage du Pisces-Egoz avec ses 44 passagers. Un mois plus tard, la police devait arrêter une vingtaine de militants qui avaient distribué des tracts pour commémorer la mémoire des naufragés. Ils devaient être torturés avec cruauté, et l'un d'eux, Raphi Vaknine, qui souffrait d'une déficience rénale, devait mourir des suites de ces tortures quatre mois plus tard dans un hôpital parisien où il avait été transféré. Dans la suite, l'année 1961 devait au contraire être caractérisée par une libéralisation grandissante dans l'octroi des passeports, particulièrement à Casablanca grâce à l'intervention énergique du gouverneur, le colonel Driss Ben Omar. Cela devait permettre la sortie légale de juifs vers l'Europe et Israël, détendant l'atmosphère dans la rue juive. En. novembre 1961, le gouvernement devait autoriser la reprise des activités de la HIAS, un organisme juif américain de migration. Par cette voie, des milliers de juifs, principalement des villages, ont pu quitter légalement le pays.
Cette libéralisation souleva un tollé dans la presse en arabe de la gauche, en particulier dans le journal Itihad, accusant le gouvernement marocain de trahison de la cause arabe. La presse de l'Istiqlal devait de son côté également critiquer l'émigration juive vers Israël, mais malgré cela les autorités ne devaient pas revenir sur leur politique de libéralisation. A Casablanca l'octroi de passeports continue sans entraves, exemple suivi également à Fès, mais pas dans tout le Maroc.
A un certain moment, en janvier 1962, la population juive fut saisie de panique quand les rameurs ont commencé à se répandre d'une fermeture prochaine des portes suite aux attaques de la presse. Il y eut deux manifestations juives à Casablanca. Des milliers de juifs s'étaient spontanément présentés devant les bureaux de la communauté pour réclamer le droit d'émigrer. Au cours de la seconde manifestation, ils devaient même envahir les bureaux, se confronter avec les policiers et causer des dommages au mobilier.
Une vingtaine de manifestants furent arrêtés et jetés en prison pour quelques mois ; ans jugement. Dans le journal ElAlam de fin février, Allal Elfassi déclarait que a libéralisation dans la sortie des juifs n'était que l'application du principe de la liberté de circulation. Il était clairement prouvé que la campagne anti-juive qui avait accompagné la visite de Nasser avait été orchestrée par la presse en arabe, lue dans les grandes villes et propagée de bouche à oreille. L'influence des articles : une grande virulence anti-sioniste devait se traduire par la disparition totale de la distinction entre juifs et sionistes.
L'arrivée de Nasser dans cette atmosphère devait se traduire par des centaines d'arrestations préventives pour assurer la sécurité du Raïs, sous les prétextes les plus divers comme le port d'habits aux couleurs du drapeau israélien. Les lecteurs de cette presse s'identifiaient avec ces articles, avec les souffrances des palestiniens et la nécessité de lutter contre l'activité sioniste au Maroc même.
לזכרו של סבא עקיבא – עקיבא אזולאי – איש ירושלים
לזכרו של סבא עקיבא
מדברי מיכאל אזולאי – הנכד, י״א באלול התשמ״ד
חלוץ –
יבבות של יגון ילוו שמך השוקע ארצה.
זכר זיו איקונך המזדקר בדמעות אישוניהם,
הנופלים אדמתה.
איתנים ארץ ישטחו, רחמים בחודש
הרחמים יבקשו טרם עת ירח האיתנים.
לדידך, להגיגך – אבנים שחקו מים.
רצפה, מעל אותיות של טל ומטר תאיר
אישיותך האפופה הילה,
צניעות, תום ויושר.
הלכת בדרך כל ארץ,
נכאים הותרתנו,
חשופים בצריח,
המומים אחר נתיבך-כבודך
סבא עקיבא אזולאי.
מכתב לאבלים
הנכדה שובה, י״ג באלול התשמ״ד
אמא, סבתא ואבלים יקרים!
היום חזרתי מבית הספר מוקדם,
ומשום מה חשבתי עליכם.
אבל אי אפשר לחשוב עליכם בלי לחשוב על סבא.
כמה יפה היה לרדת כל יום שישי לסבא
לשמוע קידוש;
כמה יפה, שסבא בא אלינו לטבריה;
כמה יפה היה, שהיינו יורדים לביתו של סבא
באמצע השבוע לראות סרט וידאו;
כמה חבל יהיה, שכל האווירה בבית תשתנה;
כמה חבל, כמה חבל שכולם עצובים,
לא שמחים,
בוכים במקום לצחוק.
לא נורא, לא נורא
עוד מעט כבר לא נשב שבעה –
נשמח, נרקוד וגם נשיר,
אך את סבא לא נשכח,
שהיה תמיד אתנו עד עכשיו.
יום השלושים
עקיבא אזולאי הנכד, ניר דוד, כ״ה באלול התשמ״ד
הגיע יום השלושים,
ואנחנו כאן נאספים לאמר לך שלום.
עדיין איננו תופסים את גודל האבידה.
בכל שנות חיינו היית כנר דולק לרגלינו.
כל צעד היה מושלם יותר. בברכתך;
כל מאורע היה מואר יותר. בנוכחותך.
והנה פתאם נשארנו לבד,
והלב עדיין מסרב להאמין שזהו,
שנשארו רק זיכרונות נעימים.
נחמתנו היחידה,
שבמעשיך ובפועלך נשארת בן אלמוות,
ניצן של נצח.
דף מפואר כתבת בתולדות העם והמשפחה,
דף אשר שמך כתוב שם לעד.
נוגות בכינו על לכתך מאתנו,
סבינו היקר.
דמעה נמחה, נשנס מותנינו
להמשיך וללכת בנתיב חייך
ולהיות ראויים להתברך במעשיך ובפועלך.
נוח על משכבך בשלום
הימים יחלפו, אולם אתה תהיה אתנו לעד.
ברוך דיין האמת
חבל על כל דאבדין ולא משתכחין
אהובה רונן, י״ב באלול התשמ״ד
ירושלים היקרה, ירושלים האהובה,
נלקחה מכתרך אבן טובה,
אבן חן מפז יקרה,
בלב כולנו היטב היא שמורה.
איש נפלא דגול מרבבות,
איש בעל מדות נשגבות.
ביתו תמיד היה פתוח לרווחה,
את כל הבאים קיבל הוא בשמחה.
לכל דכפין בעת צרה
הגיש בשמחה את מלוא העזרה,
בלי הבדל, לכל העדות,
ובמקרים רבים גם לשאר הדתות.
אהוד היה על כל שכבות העם.
הוא היה יחיד ומושלם.
באי ביתו היו רבים ומרובים,
סביב שולחנו תמיד היו מסובים.
ביושר שירת את ארצו ומולדתו,
וכך גם לימד את אנשי ביתו.
גמל חסד לכל נצרך ודורש,
זו הייתה עבודתו בקודש.
איש רב פעלים, בנוי ללא חת,
לא נכשל בשליחותו ולו פעם אחת.
חיוכו הטוב הרגיע כאב
עם מלותיו המעודדות שיצאו מהלב.
מה נאמר ונספר עוד על האיש היקר,
על חייו המרתקים ועברו המפואר?
עד שהפילה אותו המחלה למשכב,
והוא נתבקש לישיבה של מעלה.
כל בני משפחתו הקיפו מיטתו,
בכאב עצור חזו בדעיכתו.
בפעם האחרונה פקח הוא את עיניו,
וכעין חיוך של אושר נראה אז על פניו.
באלול, ב־י״א בחודש,
ביום המנוחה, יום שבת קודש,
נפח נשמתו בקדושה ובטהרה
לאחר קריאת שמע, שעל עצמו הוא קרא.
אויה לנו, אהה, אללי!
נקטף מאתנו עקיבא אזולאי.
כל אחד מאתנו יחוש,
כי זכרו לעולם לא ימוש.
כשנהיה עצובים וגם שמחים,
נזכור אותו לעד ולנצח נצחים.
בחנות הספרים
מדברי יצחק רווח
הכרתי את חברי עקיבא אזולאי ז״ל לפני חמישים וחמש שנים. עקיבא בא מארץ ישראל לבקר את משפחתו היושבת בקזבלנקה, בשכונה שלנו. הוא דיבר רק עברית וחיפש עם מי לשוחח בשפה זו. נפגשנו במקרה בחנות הספרים של חדידא, שהיה לו קשר מסחרי עם הארץ, ושם, למעשה, הכרנו זה את זה, ומאז התיידדנו ידידות גדולה, שאינה תלויה בדבר. מאז לא נפרדנו ביום ובלילה. וכשעליתי בשנת 1950, המשכנו בידידותנו עד יום פטירתו.
עקיבא זכה בדרגה חשובה,
סגן ראש העיר ירושלים החביבה.
מילא תפקידו באמונה נשגבה
במשך תקופה ארוכה וערבה.
ניחן במידת צניעות וענווה,
אף פעם לא גילה שמץ של גאווה.
הכול הלך חלק, בששון וחדווה.
כדאי ללמוד ממנו הדרך הנאווה.
כל זה מתגלה בחיוכו הנעים.
תענוג לשבת על ידו שבת רעים,
משכיח כל הבלי הזמן הרעים,
ודיבורו בנחת רוח.
תמיד היה מתפאר במוצאו.
עדתו הייתה אהובה בצאתו ובבואו,
עזר לכל מי שפנה אליו במלואו,
וזו הייתה שמחתו ורצון בוראו.
מאמין בבורא עולם ובתורתו,
קיים את מצוותיו ודתו.
ככה סיים עקיבא את תעודתו,
שש ושמח עד יום פטירתו.
הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948- מיכאל אביטבול
הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948
לעמנו הנדיב!
מתוקף השליחות שהאל הבל יבול הפקיד בידען לשמור על האינטרסים שלכם,אנו מפנים אליכם את המסר הנוכחי בדי שתכבדו ותשמרו את תוכנו. זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה, המדינות ההברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים. באשר לנו, בהצהירנו שאנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם, כפי שהודענו להם, אנו מאשרים את הצהרתם במלואה לאמור שאין בכוונת הערבים להרע ליהודים וכי אין הערבים רואים בהם אויבים. מטרתם היחידה היא להגן על ׳הקבלה הראשונה׳ של האםלאם [ירושלים] ולהשיב על כנו את השלום והצדק לארץ הקודש תוך שמירה על המועד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי. מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין. ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור. הם צריכים לדעת בי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת פנים, ושהעידו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקאי, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב. אנו מצווים גם לנתיננו היהודים שלא לשכוח שהם מרוקאים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם. משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית. אנו סמוכים ובטוחים שאתם, המרוקאים כולכם, ללא יוצא מן הכלל, תיענו בחיוב לקריאתנו זו כך שהסדר הציבורי במולדת היקרה שלנו יכובד ויישמר. מ׳ ייתן שאלוהים ידאג לשמור על גורלנו וגורלם. הוא המורה הטוב ביותר ומה טוב הוא במגן.
ח' סעדון,'"המרכיב הפלשתיני' בהתפרצויות אלימות בין יהודים לבין מוסלמים בארצות האסלאם",פעמים, 63 (תשנ"ה),עמי
האירועים, אשר התמקדו בעתידה של מרוקו, היתוספו לאירועים אחרים, שנגעו ליהודים באופן ישיר. כרזות ושלטים האשימו בבגידה במידה שווה את השלטון הקולוניאלי הצרפתי, את הציונות ואת היהודים. בשנים 1948-1944 נפלו היהודים קרבן להתפרצויות אלימות: בצפרו(יולי 1944), במכנאס(ספטמבר 1944), במראכש ובקזבלנקה(מאי 1945). המאורעות הקשים ביותר פרצו ב־8-7 ביוני 1948 באוג׳דה ובג׳ראדה; 44 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. מחשש להתלקחות כללית קרא הסולטאן להרגעת הרוחות, בהזכירו כי העם המרוקאי העניק חסות ליהודים מאז ומעולם. במקביל הוא יצא בקריאה ליהודים לחדול מכל פעילות ציונית ולבטוח בבית המלוכה, אשר מאז ומתמיד היה מגינם הנאמן.
שתי מגמות סותרות החלו להסתמן בקהילה היהודית: גלי העלייה הראשונים של יהודים לישראל ותחילת ההתגייסות היהודית למען עצמאות מרוקו.
בשנות החמישים היו אירועים אשר החריפו את חששותיהם של היהודים, שמנהיגיהם נמנעו מנקיטת עמדה מפורשת לגבי עתידה של הממלכה לפני שובו של הסולטאן מגלותו בקיץ 1955. רק ב־30 באוקטובר 1955, במהלך כינוס מיוחד לרגל שובו, פרסמו מנהיגי הקהילות היהודיות הצהרה ובה הביעו את שמחתם לרגל שובו של הסולטאן לארצו וקראו ליהודי המדינה להתאחד עם המוסלמים ולחגוג עמם את האירוע.
ימים מספר לאחר מכן הבטיח מחמד החמישי לראשי הקהילה היהודית כי היהודים ייהנו משוויון מוחלט וישותפו בחיים הלאומיים ״עד לדרגים הבכירים ביותר״. הבטחה זו מומשה עם מינויו של ד״ר לאון בן זקן לשר התקשורת והדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית.
במקביל פתחו המפלגות הלאומניות את שעריהן לפני היהודים, אשר שוב לא התבקשו, כבעבר, להישבע אמונים על הקוראן בעת שביקשו להצטרף לאלאסתקלאל. מפלגה זו, אשר אימצה באמצעות עיתוניה גישה פייסנית יותר כלפי היהודים, יזמה גם הקמת אגודה, ״אלופאק״ (ההסכמה), במטרה לעודד דו־קיום בין המוסלמים ליהודים.
בשנים 1948 עד 1956 עזבו למעלה מ־90,000 יהודים את מרוקו; מתוכם עלו לארץ כ־60,000 בשנים 1955 ו־1956. מספרים אלה מלמדים כי רבע מיהודי מרוקו בחרו בתוך פחות משנתיים לעזוב את המדינה. מגמה זו נמשכה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של רוב עולי מרוקו בישראל.
במרוקו העצמאית
מרוקו העצמאית לא גילתה אדישות לנוכח גלי העזיבה. מפלגת אלאסתקלאל הייתה הראשונה שיצאה בגינוי העלייה היהודית ופעילותם של ארגונים ציוניים במרוקו העצמאית. ביוני 1956 אסרה הממשלה על שליחי העלייה במרוקו להמשיך לפעול. מחנה העולים ״קדימה״ שליד מזגאן המשיך לתפקד עוד שלושה חודשים עד לפינוים של 12,000 העולים ששהו בו בדרכים עקלקלות.
ב־27 בספטמבר 1956 פרסמה ממשלת מרוקו גזירה ״האוסרת על יהודי מרוקו להגיע לפלשתין ומחייבת את אלה שעזבו לחזור למרוקו״, וניתנה הוראה שלא לחדש את דרכוניהם של היהודים. אולם למרות האיסור המשיכו אלפי יהודים לעזוב את מרוקו, אף שמבחינות רבות היה מצבם האובייקטיבי של היהודים יציב וטוב יותר לאחר עצמאותה של מרוקו. ואכן, למן הכרזת העצמאות של מרוקו עשו הרשויות מאמץ אמיתי לשלב את הקהילה היהודית בחיי המדינה: הובטח ייצוג יהודי ברוב המשרדים הממשלתיים ובפרלמנט, שבו ישבו יהודים דרך קבע, התמנו שופטים יהודים, והמינהל החדש פתח את שעריו לפני אלפי טכנאים ופקידים יהודים.
שנות העצמאות הראשונות של מרוקו אופיינו גם בהרחבת החינוך היהודי. ב־1958 למדו 95 אחוז מילדי היהודים בבתי ספר (לעומת עשרה אחוזים בקרב המוסלמים), תשעים אחוז קיבלו שירותי רפואה קבועים, ורשת ״אורט״ העניקה לכל צעיר יהודי שרצה בכך הכשרה מקצועית. לא היה מוסד שהציע מערכת חינוך דומה לצעירים המוסלמים.
מצב זה היה לצנינים בעיני חלק מהשרים. בשנת 1958 החלו עיתוני אלאסתקלאל לדרוש הלאמת מוסדות החינוך היהודי או לפחות מרוקניזציה שלהם, ולשלב בהם צעירים מוסלמים. כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש מבתי הספר של כי״ח, ושמם של שני השלישים האחרים נשתנה ל״אתחאד״ והם נוהלו בידי אזרחים מרוקאים. כי״ח נאלצה להקדיש יותר שעות להוראת הערבית. בהחלטה זו לא היה כל פסול, אולם על רקע הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ובעקבות האיסור על קשרי דואר עם ישראל חשו רבים כי מדיניות ה״שערוב״ של החינוך היהודי היא אות מבשר רע. ביקורו של גמאל עבד אלנאצר בקזבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה ״אגוז״ כמה ימים לאחר מכן, עם 44 יהודים על סיפונה, בהם 24 ילדים, בדרכם לארץ ישראל, תרמו עוד להגברת חששותיהם של היהודים.
אם כך ואם כך הגיע היקף הגירתם של יהודי מרוקו לממדים שלא נודעו בעבר. מ־1961 עד 1964 עזבו קרוב ל־80,000 יהודים, כמחצית הקהילה, את מרוקו. לאחר מלחמת ששת הימים היה גל נוסף של הגירה: בין השנים 1971-1967 הצטמצם מספר היהודים במרוקו מ־60,000 ל־35,000 ומספרם הלך וקטן עוד בשנים הבאות.
هود المغرب المسلمون واليهود عبر التاريخ
يهود المغرب
عشية استقلال المغرب عام 1956، كان يعيش مئات من الجماعات اليهودية في جميع أنحاء البلاد، بلغ مجموعها حوالي 280 الف شخص، وتعد أكبر كيان يهودي في العالم الاسلامي.
كثير من هذه المجتمعات تعود بوجودها لعدة قرون خلت، وتعود بعضها الى العصور القديمة. وأقدم دليل على الوجود اليهودي يعود بتاريخه إلى العصر الروماني.
جلبت السيطرة الاسلامية في المغرب موجات جديدة من اليهود انضمت الى الجالية الموجودة. وكانت أول الجاليات اليهودية في المدن الرئيسية قد تم انشاءها في القرن التاسع والعاشر. وقامت السلالة البربرية "الموحدون" بتشييد مدينة مراكش عام 1062، والتي أصبحت عاصمة لامبراطورية واسعة تمتد من المغرب الى اسبانيا. منع اليهود من الإقامة في المدينة الجديدة، إلا أن يهود أغمات، المدينة الأطلسية، الواقعة على بعد 75 كيلومترا إلى الجنوب الشرقي، بدأت بالتوافد الى مراكش من للتجارة.
إن السلالة الموحدية المتعصبة، والتي خلفت المرابطون في القرن الثاني عشر، حاولت لبعض الوقت إرغام اليهود على التحول الى الدين الاسلامي، فلجأ كثير منهم الى المناطق الجبلية في الجنوب حيث كانت الجماعات اليهودية ما زالت تقيم حتى 1950.. بدءاً من القرن الثاني عشر، سمح لليهود بالإقامة في مراكش، فنمت جالية كبيرة فيها، واستمرت حتى بعد ظهور سلالة "المرينيين" الذين جعلوا من مدينة فاس عاصمة لهم.
تحت ظل حكم المرينيين، لجأ العديد من اليهود من أسبانيا واستقروا في أنحاء مختلفة من المغرب، وخاصة بعد الأحداث العاصفة لعام 1431، عندما قامت أعمال شغب ضد اليهود وانتشرت في جميع أنحاء شبه الجزيرة الإيبيرية. وفي القرن السادس عشر، تابعت موجات المهاجرين من أسبانيا وصولها الى المغرب، في أعقاب عمليات طرد عام 1492، واستقروا في جميع أنحاء البلاد. وتنامى عدد السكان اليهود في فاس بقوة، وتم إنشاء أول ملاح في المدينة عام 1438.
ثم ولدت السلالة "السعدية" في وادي "درا" في القرن السادس عشر. وعرفت السياسة تجاه اليهود، منذ عهد المؤسس الأول للسلالة، ثباتاً ملحوظاً: عوملت الجاليات المحلية في المملكة معاملة حسنة، وشجعت الهجرة. وحصل بعض اليهود على مناصب هامة في البلاط، كما ساهموا بدعمهم في مواجهة القوات الموجودة على الحدود مع الجزائر. في النصف الأول من القرن السابع عشر تضاءلت سلطة السعديين، وبرز العديد من مراكز القوى، التي راحت تتنازع السيطرة على المغرب.
كما استقر اليهود المغاربة في المنطقة الواقعة شمال الأطلسي، وهذا ما سمح لهم الاتصال بالجاليات اليهودية من السفارديم في لندن وأمستردام، وتسموا بـ بربريسكوس، شأنها شأن غيرها من يهود المغرب العربي. ثم توقف النفوذ الاوروبي في المغرب خلال حروب نابليون. وكانت البلاد في تلك الفترة تحت قيادة مولاي سليمان، السلطان الذي اعتنق المذهب الوهابي، والذي كان يعتبر قيام علاقات وثيقة مع أوروبا من شأنه يشكل خطراً على البلاد. وتبعاً لذلك، قلل السلطان سليمان من عدد التجار الأوروبيين في المغرب، مستبدلاً إياهم بعدد قليل من اليهود المغاربة، من أجل القيام بمعظم المداولات التجارية في الخارج. ولكن احتلال الجزائر من قبل فرنسا في عام 1830 شكل نقطة تحول : فإن كان المغرب قد استطاع المحافظة على استقلاله حتى عام 1912، فإنه لم يسلم من ضغوطات مباشرة من القوى الاوروبية.
إن الهجوم الفرنسي الذي وقع في 1844، كما المعاهدة التجارية الأنجلو مغربية لعام 1856 وأيضاً الحرب التي خاضتها اسبانيا في 1859 – 1860 والتي أسفرت عن احتلال منطقة تطوان، ضعّفت، أكثر فأكثر، السيادة في المغرب. وأصبحت الحماية القنصلية التي كانت تتمتع بها القنصليات الأجنبية والتجار المغاربة، التي تخولها توظيف السكان الأصليين، فتمنحهم بذلك حقوقاً خارج أراضيهم، أصبحت سبباً رئيسياً في زعزعة استقرار النظام السياسي المغربي.
وكان اليهود المغاربة معنيون بهذه التغيرات، ذلك لأن بعضهم كان يقيم علاقات وثيقة مع أوروبا. وباعتبارهم وسطاء تجاريون لا يمكن الاستغناء عنهم في المناطق الريفية، فقد كانوا المستفيدين الرئيسين من الحماية القنصلية في المغرب. لذلك أصبح اليهود شيئاً فشيئاً مصدراً للصراع، وسبباً لتمزقهم ما بين مصالحهم مع القوى الاجنبية وبين أهمية الدور الذي يقومون به في صلب الحكومة المغربية.
بعد فرض الحماية الفرنسية، عام 1912، على معظم الأراضي المغربية، وأيضاً الحماية الاسبانية في شمال البلاد، وخوفاً من انقراض السلالة العلوية، قررت الحكومة الفرنسية المحافظة على المسيحية بوصفها كياناً رمزياً، وذلك باستخدام سلطان لإضفاء الشرعية ظاهرياً وتشريع الهيمنة الفرنسية.
هذه السيطرة الاستعمارية أفرحت بعض اليهود الذين كانوا يأملون بتخلصهم من وضعهم كـ "ذميين"، وأيضاً الحصول على المواطنية الفرنسية، شأنهم في ذلك شأن اليهود في الجزائر عام 1870. ولكنهم شعروا بخيبة أمل. فقد صدر مرسوم يصنف اليهود أشخاصاً "تابعين" للسلطان، خاضعين لسلطة قانونية مسيحية، لكل من فرنسا واسبانيا. فإن نجح اليهودي في التخلص من صفته "ذمياً"، لأنه لم يعد يتبع المحاكم الشرعية، غير أنه بقي وضعه من حيث الجنسية غامضاً.
كانت أعداد اليهود المغاربة في منتصف القرن العشرين على درجة من الاهمية. لذا، فهي لم تعان من المحرقة، ذلك أن السلطان محمد بن يوسف، وفي وقت لاحق الملك محمد الخامس رفضا (في حين أن المغرب في تلك الأيام كان ما يزال تحت الحماية الفرنسية) أن تطبق القوانين المعادية لليهود، في نظام فيشي، على يهود المغرب. وبقي اليهود المغاربة، وحتى في عهد الاستعمار، كما كان اليهود التونسيون بموجب مرسوم كريميو، أشخاصاً من التابعية المغربية.
ما بين قيام دولة اسرائيل عام 1948 واستقلال المغرب عام 1956، هاجر 90 ٪ من اليهود المغاربة. أكثرهم فقراً هاجر الى اسرائيل، حيث شكلوا جزءاً كبيراً من البروليتاريا في الدول "مدن قيد التنمية"، في حين هاجرت النخبة والطبقة المتوسطة الى كندا وفرنسا.
إن اليهود المغاربة هم مواطنون يتمتعون بكامل الحقوق وهم ناخبون ومرشحون. وقد وضعت لهم الدولة المغربية الإطار القانوني بما يتوافق مع مبادئ الديانة اليهودية. في مجال الأحوال الشخصية، هم يخضعون لقانون خاص، وهو ما يعني أنهم يحاكمون وفق الديانة اليهودية، في محكمة مخصصة لهم بالقرب من قاعة المحاكم العادية، في جميع الأمور المتعلقة بالزواج والإرث وحقوق القاصرين.
وإذا كانت الجالية اليهودية في المغرب بلغت عدة مئات الآلاف من البشر، في القرن العشرين، إلا أنها أخذت بالتراجع حتى لم تعد أكثر من 3000 الى 7000 شخص، وفقا لما ذكرته المصادر. الجزء الأكبر من هذه الجالية تركّز في الدار البيضاء والرباط. أما الصويرة، وهي مدينة في المغرب، التي يتجاوز فيها عدد السكان اليهود 60 ٪، لم تعد تعد الآن سوى القليل، أي أكثر من التجمعات التقليدية القديمة في فاس ومكناس ومراكش، اللتان فقدتا سكانهما وتألقهما. أما اليوم فإن الجالية اليهودية من اصل مغربي، تعد أكثر من مليون شخص في جميع أنحاء العالم.
COMMENT DJOUHA A TROUVE UN HEROS JUIF
COMMENT DJOUHA A TROUVE UN HEROS JUIF
Dans une ville vivait un Arabe très fort du nom de Djouha et personne ne pouvait le vaincre. Un jour, on lui dit: "A Marrakech il y a un Juif plus fort que toi".
L'Arabe était hors de lui et il décida d'aller à Marrakech. Là, il rencontra un Juif et il lui demanda: "Dis-moi, sais-tu où habite le Juif qui est tellement fort?"
Le Juif lui répondit: "Oui, je le sais."
Djouha lui demanda: "Si je te donne de l'argent, me conduiras-tu chez cet homme fort?"
Le Juif répondit: "D'accord, je t'y conduirai. Mais je ne peux pas quitter ce mur. Si je m'en vais, il tombera. Appuie-toi contre le mur jusqu'à ce que je revienne avec l'homme fort que tu veux voir."
Le Juif s'en alla et ne revint plus. Djouha ne quitta pas l'endroit. Il attend et attend jusqu'à ce qu'un Arabe passât par là, par hasard. Djouha lui demande: "Sais-tu où habite le Juif qui est tellement fort?"
L'Arabe répondit: "Oui, je sais, mais pourquoi t'appuies-tu contre le mur?"
"Un Juif m'a dit de le soutenir, pour qu'il ne tombe pas."
L'Arabe se mit à rire et dit à Djouha: "Ce Juif s'est moqué de toi. L'homme fort, c'est lui en personne."
Djouha s'en alla, furieux. Il arriva au soukh et là il demanda à tous ceux qu'il rencontra: "Avez-vous vu l'homme fort juif?"
Un Juif qui se trouvait là par hasard lui dit: "Viens que je t'explique où il habite. Prends la pelote de ficelle que voici. Moi, je me mettrai en route avec le bout de la ficelle et toi tu tiendras la pelote. Lorsqu'elle sera complètement déroulée, tu sauras que je me trouve à l'endroit où habite le Juif que tu cherches."
Djouha prit la pelote entre ses mains et le Juif se mit en route. Il avança et avança jusqu'à ce qu'il eût disparu tandis que Djouha resta immobile sur place.
Un Arabe qui passait par là demanda à Djouha: "Pourquoi restes-tu là, debout et immobile?"
"Je cherche le Juif fort pour le rosser, car il s'est moqué de moi ce matin."
"Et que tiens-tu dans les mains?"
"Le reste de la pelote", répondit Djouha. "Lorsqu'elle sera complètement déroulée je saurai où habite le Juif. Qu'est-ce qu'il va prendre, le pauvre".
L'Arabe se mit à rire et dit: "Celui qui t'a donné la pelote n'était autre que l'homme fort que tu cherches. Il s'est encore moqué de toi."
- Les deux se mirent en route et suivirent le fil; finalement ils arrivèrent près du Juif, qui était effectivement l'homme fort que Djouha avait tant cherché. Celui-ci n'avait plus aucune envie de se battre avec le Juif et il se réconcilia avec lui. Les deux hommes forts, l'Arabe et le Juif, devinrent de bons amis et ensemble, ils donnèrent des représentations et amusèrent les foules.
- Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits
משה רבנו והמומר
משה רבנו והמומר
למלך אחד היה יועץ מומר, שהיד. שונא את עם ישראל שנאת מוות. פעם התייצב היועץ לפני המלך ואמר לו:— היהודים מלומדים בנימים עד היום הזה, כי עדיין חי ביניהם משה רבנו, אלא שהם מסתירים אותו ואינם רוצים לגלות את מקומו למלך.
ציווה המלך על היהודים להביא אליו את משה רבנו תוך שלושה ימים, ויהי מה. ולא — יוציא את כל היהודים להורג.
מה עשו היהודים ? הכריזו תענית, ישבו יומם ולילה בבית־הכנסת והתפללו. וכי מה יכלו לעשות, המסכנים ?
ביום השני של התענית, רק יצאו היהודים מבית־הכנסת, והנה הם רואים אדם פשוט, כנראה רשע שאינו מאמין באלוהים ,יושב ואוכל. שאלו אותו:— מדוע אתה אוכל ? ענה להם:— ומדוע אתם צמים ?
סיפרו לו על גזירת המלך. אמר האיש:— טוב. אלך למלך ואתם תגידו לו כי אני ״משה״. אם בין כה וכה נגזר על כולנו למות, הרי מה יכול המלך לעשות לי יותר מזה ? יהרוג אותי.
לבש האיש בגדים יפים, מאלה שבהם היו משתמשים בעבר הרחוק, נטל מקל גדול בידו, התייצב לפני המלך והכריז:— אני משה!
קרא המלך ליועצו, כדי שיזהה את המלומד בניסים, שמא מרמים אותו היהודים.
צחק היועץ בלבו ואמר: — אדרבא, ינסה אותו המלך בניסים. הכריז משה באוזני המלך: טוב! אעשה לכם נם שטרם ראיתם כמוהו. הביאו לי אמבטיה מלאה מים רותחים. לתוכה תשליכו את היועץ. תראו, כי אני מוציא אותו מתוך האמבטיה בריא ושלם. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהיה בעשרים שנה צעיר יותר.
כאשר שמע זאת היועץ, הוא רץ אל המלך בקריאה:— אכן, נכון הדבר! זהו באמת משה רבנו, והוא מסוגל לעשות נם זה. שלח המלך את ״משה״ בכבוד גדול הביתה וציווה לבטל את הגזירה.
יצחק וקסלר (רושם) סיפורים 48—56), יליד וילנה (1916). למד באוניברסיטת וילנה בלשנות קלאסית׳ אבל ראה נגד עיניו תפקידים חשובים יותר מן הלימודים, ועלה בשנת 1935. עם עלייתו התמחה בעבודה במחצבות (״כיבוש האבן״), והצטרף לקבוצת ״החוצבים״ שהיוו את הגרעין של ״מעלה החמישה״ בהרי ירושלים. כחבר מעלה החמישה הדריך את עולי חניתה בעבודות אבן וחיצוב. כן הדריך בעבודות ההר את חברי הפלמ״ח ״החושלים״ בהרי כנען ואת חברי כפר עציון בהרי ירושלים.
.באסע״י שמורים 67 סיפוריס שנרשמו על ידיו. לדבריו ינק בעיר מולדתו, וילנה, את ״החיבה לעממיות ולכל הקשור בפולקלור יהודי עסיסי״. נוהג לפתוח בסיפור וליזום מעין תחרות־סיפורים בינו ובין מספריו, שרובם תושבי מעוז ציון(״קסטל״).
מרדכי א ו ל ו (מספר! סיפורים 48—49),
יליד פאס (1938), נשוי, 12 שנים בארץ׳ תושב ירושלים. מסגר לפי מקצועו. היתה לו ילדות קשה: הוריו חרשימ־אלמים׳ והוא עצמו התחיל לדבר רק בגיל 10.
— הוא בחור גבוה ויפה־תואר—מספר עליו יצחק ו ק סל ר — וכשהוא מספר את סיפוריו׳ לובשים פניו ארשת של מתיחות ורצינות, עיניו מצטמצמות במין דבקות חסידית, וכולו נתון בסיפורו. אין להפסיקו אז. ואם נכנסים לדבריו בהערה שלא לעניין, ניתק פתיל סיפורו, מפניו העדינים ורבי־ההבעה סר קסם הסיפור, ומעין רוגז ואכזבה תופסים את מקומו. הוא אוהב לספר, והוא מוקסם מן העובדה שבני־אדם מקשיבים לו. הוא מספר באריכות ומבלי לסטות מן המסלול.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן-כלה וחמותה
כלה וחמותה
355 חלפת אל־ערוסא מא תחב אל־חאמא,
חתא תביאד אל־פחמא.
נשבעה הכלה שלא לאהוב חמותה,
עד אשר הפחם יהיה לבן.
אם ידור גדי עם נמר, תדור כלה עם חמותה. (מעשה תורה די)
356 – אידא אל־קטא ול־פאר יתצאלחו,
חתא לוסא ול־ערוסא יתסאמחו.
אם החתול והעכבר בינם ישלימו,
גם חמות וכלה תסלחנה זו לזו.
357 – קבל אל־ערס – אל־בוס ותעניק,
מעא אל־אייאם – ד׳ריב ותחניק.
לפני החתונה – חיבוקים ונשיקות,
ברבות הימיםמבות וחניקות.
כשידור זאב עם כבש, תדור כלה עם חמותה. (אשכול הכופר, מגילת רות)
חמות אין טוב בה, אפילו תהיה מסוכר. (פניני ספרד פ״ח)
358-בין א־נּסיב ול־ערוס, דימא אל־מחבא,
ובין לוםא ול־ערוסא- אל־מד׳ארבא.
בין החותן והחתן – תמיד אהבה,
ובין החמות והכלה – תמיד מריבה.
כלה וחמותה יפות רק בתמונה. (שם)
359-בל לוסא-סוסא, וואכ׳א
קד אל־כ׳נפוסא.
כל חמות היא רקב (בעצמות)
גם אם היא כחיפושית.
360 היבו בן היבו, אלי יסכן מעא נסיבו.
טיפש בן טיפש, מי שגר עם חותנו.
נוסח אחר: הדר בן הדר, למי שעם חותנו גר.
361 מא יסבן מעא נסיבו, גיר סייד קראנו.
יגור עם חותנו, רק מי שהוא אדון בחבורתו.
הסלקציה בשנים 1952-1954- חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסיבה לחילוקי דעו אלה במיון האלמנה וילדיה הקטנים נבעה מכך, שעליית הנוער אינה מעלה ילדים שגילם פחות מ-11 ; ומאחר שאלמנה, שלה ילדים קטנים, איננה נחשבת למפרנסת, הרי תהיה לעול על המדינה….אגב, בשנת 1952 עלו מרומניה – ללא כל סלקציה – 312 גברים ונשים, ומתוכם 445 אלמנות המהוות 12% מכלל העלייה מרומניה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
דעותיהם של השרה גולדה מאיר וראש מחלקת העלייה, שרגאי, נותרו במיעוט, ו " המוסד לתיאום " החליט כדלקמן :
ה " מוסד לתיאום " מאשר תוכנית הצלה ל-5.000 – 3.000 ממרוקו ו-2.000 מתוניסיה – לשנת תשט"ו, וזאת בנוסף לעלייה לפי חוקי הסלקציה הקיימת, ובסייגים הבאים :
1 – אין להעלות משפחות שלמות חולות, שאין בהן מפרנס אחד.
1 – אין להעלות חולי רוח שחפת פתוחה במשפחה בריאה, אם אין מובטח להם מקום בארץ.
2 – אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אינן מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה מאזורי פיתוח.
2 – המוסד לתיאום מחליט שעלייה חדשה זו יש לכוונה ברובה הגדול להתיישבות ולאזורי הפיתוח בארץ, לשם כך יש לכוון את קצב העלייה לפי תוכנית הקליטה.
3 – מחלקת העלייה תוסיף לעבוד תוך שיתוף פעולה הדוק עם משרד הבריאות של ממשלת ישראל.
4 – המוסד לתיאום מאשר ההצעה להעביר ריפוי בארץ משפחות חולות גרענת וגזזת שמפרנסיהן בריאים. משפחות שמפרנסיהן חולים, יש לרפא במחנה העלייה בקזבלנקה. המשפחות של כפרי דרום תוניסיה יקבלו רפויין בארץ.
5 – המוסד לתיאום מחליט על העלאת הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור בארץ.
6 – תוקם ועדת לבדיקת בקשותיהם של הורים אשר בניהם בארץ והובטח להם שגם הם יעלו מאוחר יותר, וזה מותנה במצב בריאותם של ההורים ובאפשרות הילדים לפרנסם.
7 – אלמנה המתאימה לעלייה לפי כללי הסלקציה, תאושר עלייתה ם יש לה מגיל 11 ומעלה, ובתנאי שקליטת הילדים מובטחת דרך עליית הנוער.
8 – מספר הנלווים למפרנס אחד במשפחה אינו יכול לעלות על חמישה
9 – משפחה שיש בה מפרנס אחד ובין הנלווים יש נכה יועבר התיק לדיון לוועדה מיוחדת.
מהחלטות אלה ניתן לעמוד על מעמדם המיוחד של יוספטל ואשכול, שהיו לכל אורך הדרך התומכים הנלהבים בסלקציה מצפון אפריקה, וכל הצעותיהם בדיון זה, הפכו להחלטות. כך הצעת אשכול להעלות בשלבים : רק לאחר שיתברר שהשלב הראשון יצליח – יעברו לשלב שני – סעיף א' 5000 לשנת תשט"ו.
יוספטל הציע להוסיף סייג לסלקציה, ולפיו גם משפחות בריאות לא תאושרנה לעלייה, אם אינן מתאימות או אינן מסכימות ללכת להתיישבות – סעיף א -3 .
לעומת זאת לא התקבלו הצעות השרה גולדה מאיר להקלה באלמנות וילדים, אף לא הצעת שרגאי ל " העלאת הצלה " של 25.000 ללא סלקציה אלא בסייגים, ואושרו רק 5.000.
בדיון ב " מוסד לתיאום " בספטמבר 1954 רטן שרגאי על המכסות הנמוכות לעלייה מצפון אפריקה : 12.000 איש אושרו לעלייה משם לאחר סלקציה ; הם מחסלים את רכושם או שחיסלו אותו ; אין בשבילם מקום במחנות ואין אנו מסוגלים להעלותם ;
" למה לנו לדבר על הקלת הסלקציה כשאיננו מעלים את הבריאים ". בכך השיב לטוענים, שהשפל בעלייה בא בגלל אי רצונם של יהודי צפון אפריקה לעלות, או מפני שאין מועמדים הראויים לעלייה.
על הקלות בכללי הסלקציה אמר בדיון ראש הממשלה, משה שרת :
בשאלת הברירה – הייתי ממשיך להקפיד בכל חומר הדין ובכל האכזריות. אכזריות זו היא צורה של רחמים, מפני שאין להשוות מצבו של איש שרע לו, שהוא מוכה גורל, שהוא חולה או זקן, שהוא תשוש ומחוסר פרנסה, אבל נמצא במקומו. גורלו של אדם כשעוקרים אותו ממקומו ואחר כך משאירים אותו ללא טיפול, מר ביותר. הארץ מלאת אנשים כאלה. הערה שלי – אלי פילו – אכן טיעון מלא גזענות לראש ממשלה גזען ברמ"ח איבריו. עד כאן הערתי.
מעניין ; ראש הממשלה טוען שהסלקציה בעצם עושה חסד עם החולים והזקנים בצפון אפריקה ! אם כן, מדוע הוא " עושה חסד " עם החולים והזקנים ממזרח אירופה וממערבה ? מדוע " להפלותם " – ובעיקר כאשר מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו הולך ומחמיר !
פגיעות בחיי הדת של יהודי דמנאת-אליעזר בשן
בדמנאת
בתחילת שנות ה 80 של המאה ה19 סבלו יהודי דמנאת מדיכוי ע״י המושל, ובין השאר נאלצו גברים ונשים לבצע שירותים שונים בשבתות ובחגים. מי שהתנגד – נכלא מיד. כך פורסם בעתון Le Reveil du Maroc ב 24 בספטמבר 1884. המושל ציוה לתפוש יהודים באופן שרירותי, ללא הבדל גיל ומין לשם ביצוע עבודות לצבא, ועליהם גם לשלם לחיילים שמצליפים עליהם. כך דווח בכתב העת של האגודה האנגליקנית הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים, שפעלה גם במארוקו. הדבר הגיע לידיעת הסולטאן שציוה לבל יועסקו היהודים בימים האסורים להם לעבוד לפי דתם. כך נאמר בין 17 הסעיפים כתגובה להתנכלויות שונות של המושל ביהודי המקום.
למרות זאת נאלצו יהודים גם בשנים הבאות לחלל שבתות.
בשנת 1887 נאסר יהודי בשם ראובן תורג׳מאן. בפקודת הוזיר הובא מאלקסאר לטנג׳יר, נאלץ לרכב בשבת, ולא איפשרו לו לחוג את הפסח באותו זמן הוכרחו יהודים, נשותיהם ובנותיהם לעבוד בשביל פקידי הממשל בשבתות ובחגי ישראל כפי שנכתב בתזכיר משותף של ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות לשר החוץ הבריטי ב 3 בפברואר 1888. פרט זה כלול בין 27 הסעיפים של השפלות והגבלות מהן סבלו יהודי מארוקו. התופעה נמשכה גם בשנות התשעים של המאה הי״ט אישור לכך ניתן ע״י ב. מיקין, בג׳ואיש כרוניקל ב3 באוגוסט 1894. לדבריו, ניתן להשתחרר מחובה זו ע״י תשלום.
בשנות התשעים הראשונות סבלו יהודי מראכש מידו האכזרית של מושל העיר והקאדי שעשו יד אחת כדי להציק ליהודים. ידיעות על כך הגיעו לאירופה, ובהן פרטים על יהודים שנאסרו על לא עוול בכפם והולקו עד מוות. לא הועילה התערבותו של הסולטאן, ופקודתו למושל לבל יציק ליהודים. היסורים גרמו לכמה יהודים להתאסלם. ב 8 באוקטובר 1893 כתב מודיע אלמוני(כנראה ראובן אלמאליח ראש קהל מוגדור) לשמואל מונטגו (1911-1832), חבר הפרלמנט הבריטי, וחבר בוועד שליחי הקהילות באנגליה, ובו פרטים על סבלם של יהודי העיר הנ״ל, ובין השאר מספר על אשה יהודית שבעלה התאסלם, והיא נשארה ביהדותה, נגררה בכוח מביתה ואולצה לבצע עבודות בשבתות, ובכך לחלל את מצוות דתה. בג׳ואיש כרוניקל פורסמו פרטים נוספים. מתברר ששתי נשים של מתאסלמים סירבו ללכת בעקבות בעליהן. הדבר עורר את חמת המושל והקאדי שציוו עליהן להתאסלם. אחת מהן נגררה מביתה יחד עם תינוקה ביום כיפור, הועברה לרובע המוסלמי, ונאלצה לעבוד בשבתות. השנייה ברחה עם ילדיה, וזקני הקהל נדרשו להחזירה, ואוימו כי אם לאו- ייאסרו ויולקו והממשל יפגע בקודשי ישראל.
חינוך ממוסד של בנות במרוקו – אליעזר בשן
לאחר שעזב את מרוקו עמד בראש הצוות אלי זרביב עד פטירתו ב-1919. זרביב יליד קונסטונטין, הוטבל לנצרות על ידי גינצבורג סביב 1860, ונמנה על צוותו. משנת 1875 עד 1886 עמד בראש מערכת החינוך, יחד עם אשתו, רעייתו האנגלית של גינצבורג, ועיקר מאמציהם הוקדש לחינוך בנות ונשים.
נוסף עליהן היו בצוות משומדים שעסקו בהפצת ספרים ובהוראה לבנים. המיסיונרים הקדישו מאמצים לחינוך ובכלל זה לבנות, והיו מודעים ליחס השלילי של הגברים היהודים לחינוך בנות ולעובדה שבעקבות תפישה זו, אין בתי ספר יהודיים לבנות. כבר המיסיונר הראשון של האגודה הלונדונית א' לוי כותב בשנת 1874 שאין בתי ספר לבנות בכל מרוקו.
אלה שפעלו בעקבותיו בשנים הבאות כתבו שחינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים לדבר בזוי. והגברים היהודים חושבים שדת ותרבות הם עניינו של הגבר ויש סכנה שאם הנשים תדענה יותר מהבעלים, הן תסרבנה לנהל משק בית ולהתחתן עם הבורים והעניים. ומוטב שהנשים לא יפתחו את עיניהן.
על רקע החלל בהשכלתן של הבנות והנשים ארגן המיסיון מערכת לימודים יומית לבנים ולבנות, כשמספר הבנות גבוה יותר מזה של הבנים. וכן שיעורי ערב לנשים בהן למדו קרוא וכתוב, עברית, אנגלית וצרפתית, גיאוגרפיה, תנ"ך, ו " הברית החדשה ". הן יסדו מועדון תפירה בו תפרו שמלות לצריכה עצמית ולשווק, כדי לעזור לפרנסת המשפחה.
רוב המשתתפות היו מהמעמד הנמוך והבינוני. המיסיונרים ציטטו דברי נשים יהודיות המאשימות את הוריהן או את בעליהן ואת הרבנים בבורותן, ומשבחות את המיסיונרים שפקחו את עיניהן והעניקו להן ביטחון ודימוי עצמי חיובי יותר, הודות להשכלה שרכשו. לדבריהם, יש יותר התנצרויות בין הנשים מאשר בין הגברים. הן נוטות להשפעה ביתר קלות מאשר הגברים.
מה ידוע על מערכת חינוך יהודית לבנות במוגדור ?
בשנות ה-70 נוסדה במוגדור חברה בשם " עוז והדר " במטרה לייסד בית ספר לנערות עניות. בנות של משפחות עשירות למדו באמצעות מורות פרטיות. שנה לאחר מכן נוסד בה סניף של כי"ח. הרב יוסף אלמאליח 1809 – 1888 יליד רבאט, בגיל 13 עבר למוגדור ומ-1840 ואילך כיהן בתור דיין, ובו בזמן סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיה פעיל בחיי הציבור ובמאבק נגד המסיון האגליקני. ב-28 בינואר 1875 כתב הרב לאדולף כרמיה, נשיא כי"ח, על החינוך בעירו, ומציין כי :
" חשבנו על נערות בנות ישראל העניים והאביונים ויתומות בעיר הזאת אשר הם בדלות גדולה בשפל המצב והם משוטטות ומשרתות ואין בהם תבונה רח"ל ועל זה נמכרו רחמינו וייסדנו חברה אחת בשם " עוז והדר " וכל תכלית החברה לתועלת בנות העניים להחזיק בידם כדי שיהיו מבנות היישוב ודרך ארץ…."
בהמשך מוסר פרטים על המצב הכספי של החברה ולאחר מכן כי :
" יש בכאן אישה אחת מעיר גיברלטר והיא יושבת בבית הספר ללמד בנות העשירים בשכר בחשבונה ועל זה חשבנו לתת בידה ארבעים מבנות העניים… ושם ילמדו מלאכת התפירה והאריגה וכתב ולשון ספאניול אשר יודעת והשני מלמדים יהיו משגיחים עליהם… ואז יכולים להתלמד עם הב' אדונים הנז'…."
החברה דואגת לרכוש לעניות לבוש ומנעלים, ומבקש השתתפות כספית של כי"ח.
יהודי מוגדור ובראשם הרב אלמאליח נאבקו בפעולות המיסיון בדרכים שונות, בפניות לסגן הקונסול הבריטי בעיר, לשלטונות המקומיים וכן לסולטאן. וכן על ידי חרמות, לחץ כלכלי וחברתי על המשתתפים בשיעורי המיסיון והנמצאים אתם במגע כלשהו, ועד הפגנות ומעשי אלימות.
בכל צעדי המחאה האלה הנושא שהדאיג ביותר היה החינוך של המיסיון, ובעיקר חינוך הנערות היהודיות שהיו טרף קל יותר, בגלל שהן חסרות, כל חינוך יהודי וקלטו כל מסר נוצרי, כשלא היו בידן כלים לסתור או להתנגד לאמונה הנוצרית.
דומה שהיוזמה של הרב אלמאליח לחינוך מקצועי ודתי ממוסד לבנות נבעה מההצלחה של המיסיון, וברצונו למשוך את הבנות העניות מהמיסיון למערכת חינוך יהודית, שתדאג גם לצורכיהן החומריים כמו לבוש ומעלים מול הפיתויים הכלכליים של המיסיונרים שהיו מחלקים לחם וכסף למשתתפים בלימודיהם.
יהודי מוגדור התלוננו בפני המושל בתחילת 1877, כי המיסיונרים משחדים את בניהם ואת בנותיהם כדי להעבירם על דתם באמצעות החינוך הנוצרי. כל כתב המושל לקונסול הבריטי הכללי במרוקו ג'והן דרומאנד האי. זו דוגמה אחת מיני רבות למחאות של המנהיגות על החינוך המיסיונרי.
המיסיונרים היו מודעים למאמצי היהודים לארגן חינוך משלהם, ועל כך דיווחו בשנת 1876. " אגודת אחים " בלונדון שלחה כסף למוגדור לתמיכה בבית ספר לבנות. בדו"ח שלה ב-1884 נאמר כי מטרת התמיכה למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות יהודיות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון המנסה להשפיע על הילדים באמצעות מזון ומתנות שיבואו לבית הספר שלהם, במטרה שיתנצרו. החינוך היהודי הוא אפוא חלק מהמאבק נגד המיסיון.
שלוש שנים לאחר מכן נמסר בדו"ח של האגודה המיסיונרית הלונדונית כי ה-L.J.B שלח כסף למוגדור כדי לייסד בתי ספר לבנות, על מנת לצמצם את מספר הבנות הלומדות אצל המיסיון. לפי הדו"ח מספרן ירד ל-5 בנות.
לסיכום, אחד המניעים, ואולי המרכזי שדחפו את המנהיגות היהודית לתמוך בחינוך ממוסד של בנות, הייתה הסכנה שבחינוך המיסיונרי האנגליקני, שכאמור פיתח רשת ענפה של פעילויות ברחבי מרוקו, ובעיקר בערים הגדולות, בנים וביחוד בנות ונשים נפלו ברשתם.
סוף הפרק " חינוך ממוסד של בנות במרוקו
Une vie consacrée à l'aide sociale – Jules Braunschvig
Une vie consacrée à l'aide sociale
Jules Braunschvig
Obligé d'être à Paris ce jour pour présider une Commission de l'Alliance, je tiens à m'associer à l'hommage rendu ici, dans cette maison, à M S. D. Lévy. |c suis certain que l'on saura exprimer la reconnaissance de tous les juifs du Maroc due à un homme qui a consacré sa vie à imaginer, à créer, à faire vivre tant d'institutions. Ce ne sont pas seulement les juifs – c'est le Maroc entier qui a bénéficié de son exemple et de son action.
Plus particulièrement, cette École normale hébraïque a été voulue et commencée par lui. L'Alliance à l'époque, a considéré comme un honneur de pouvoir s'associer à lui pour faire de Maghen David l'établissement où vous êtes réunis aujourd'hui. Ici, plus encore qu'ailleurs, que sa mémoire soit bénie et que son œuvre soit continuée et développée.
Que nos jeunes, pour toute leur vie, sachent que ce qu'ils apprennent ici pour devenir de vrais juifs instruits et dévoués, c'est, n'oublient pas non plus qu'à l'origine il y avait, ici, aussi, Monsieur S. D. Lévy.
Allocution de Monsieur Jules Braunschvig, Vice-Président de l'Alliance Israélite universelle, prononcée par Monsieur Emile Sebban