מורשת יהדות מרוקו

לוב

בדרך־כלל נהנו יהודי לוב (אנו מתייחסים כאן בעיקר לאיזור המערבי של הארץ — טריפוליטניה, שבה התרכז חלק הארי של היישוב היהודי) מיחס הגון של השלטונות, ובמיוחד בימי השושלת הקארמנלית (1711 —1835). בתקופה שקדמה לעלייתה של שושלת זו לשלטון גברה אומנם האנדרלמוסיה בארץ. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים בכללם. (בשנת 1711, למשל, נטפלו לחוכר המסים רחמים ארביב בתואנת שווא, כאילו הסתיר כספים השייכים לאוצר המדינה והוא הומת בייסורים קשים.) אך ביסוס שלטונם של הקארמנלים הביא לשיפור במצבם של היהודים, והם נטלו חלק נכבד במיסחר שניהלה לוב עם ארצות אירופה. בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת. תמורה זו נוצלה על־ידי הקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול, והוא השתלט בשנת 1793 על טריפולי. גם תחת כיבוש זה סבלו היהודים רבות.

שלטונה הישיר של תורכיה בלוב, שהחל בשנת 1835, הביא עימו הקלה נוספת במצב היהודים: ״הממשלה הטורקית מילאה אחר התנאים, לא נשמע בארץ קול נוגש מסים כבדים.. הגם (נוסף לכך) כי ממשלת תוגרמה (תורכיה) נתנה חופש ושווי זכויות, בלתי שום הפרש…״(מ׳ הכהן, הגיד מרדכי, ירושלים, תשל״ט, עמי 131). ואכן, ממשלת תורכיה ביטלה כמה מתקנות האפליה כלפי יהודים בשלהי המחצית הראשונה של המאה ה־19, וזאת ברוח הרפורמות שיצאו באותן שנים מ״השער העליון״.

תוניסיה

גם בתוניסיה זכו היהודים למעמד יציב וליחס נוח מצד השלטונות, אם כי אף כאן היו תקפים תנאי החסות כלפי המיעוטים הדתיים. התגבשותה של השושלת החוסיינית, ששלטה בארץ זו ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957 (משנת 1881 בחסות צרפת), והדרך שבה ניהלה את ענייניה הכלכליים, הביאו לשיפור ניכר במעמדם החברתי ובמצבם הבטחוני של היהודים. רק פשיטות מבחוץ(במיוחד מכיוון אלג׳יריה) הפרו את בטחון האוכלוסין, ובכלל זה היהודים, ופעמים, כגון בפשיטה על תוניס בשנת 1736, נגרמו להם נזקים כבדים. אך ככלל ניתן לומר שבמאה ה־18 לא היו פגיעות ביהודים כקבוצה. יהודים לא מעטים זכו גם בחסותן של מעצמות אירופה, ובמיוחד צרפת. יש להניח, איפוא, שההתייצבות במעמדם הבטחוני והחברתי של יהודי תוניסיה — שנעוצה בעיקר ביציבותו היחסית של השלטון וביכולתו לכפות את סמכותו על חבלי ארץ ניכרים — היא היא שתרמה לביסוס היישוב היהודי בתוניסיה ולפעילות הכלכלית והתרבותית הערה שעדים לה במאה הי18 בארץ זו.

כללם של דברים, במאה ה־18 אנו עדים לתמורות מסויימות במצב המדיני והבטחוני של היישוב היהודי במגרב, מזרחה למארוקו: באלג׳יריה ובמצריים היו מעלות ומורדות, כתוצאה מהמאבק הפנימי על השלטון, שממנו סבלה אומנם האוכלוסיה כולה, אך לגבי היהודים היו תוצאותיו חמורות במיוחד. לעתים תוצאות אלו ניכרו בירידה הגדולה בפעילות הכלכלית של יהודי מצריים, שחלה בימי עלי ביי, ובימי הפרעות החמורות שהתחוללו בראשית המאה ה־19 ביהודי אלג׳יר. לעומת זאת, אנו עדים להתייצבות במעמדם של יהודי תוניסיה ולוב. סבלם של אלה נגרם בעיקר בעת פלישות של כוחות מבחוץ. אך אלה כאלה, מצבם היה תלוי בראש ובראשונה ביציבותו של השלטון המרכזי ובתפקידים שהם עצמם מילאו בכלכלת הארץ.

 היהודים הזרים

גורם נוסף בקביעת מעמדם של חלק מהיהודים באפריקה הצפונית אופייני במיוחד לתקופה שבה אנו עוסקים: אומנם, כבר במאות ה־16 וה־17 גילו מעצמות אירופה עניין מיוחד באפריקה בכלל ובחלקה הצפוני בפרט, אך מגמה זו גברה במיוחד במאה ה־18 ולשיאה הגיעה במאה ה־19. ראשיתה בהתיישבותם של סוחרים — וביניהם יהודים בעלי נתינות של מדינות זרות — במיוחד מערי איטליה ומערב אירופה: הם באו לאפריקה הצפונית ובעיקר לאלג׳יר, לתוניס, לטריפולי, לאלכסנדריה ולערי החוף במארוקו. לסוחרים אלה ניתנו זכויות שהבדילום לטובה מתושבי המקום. הם קיבלו הנחות במסים או אפילו פטור שלם, הורשו להתלבש כאירופאים, לדור בכל חלקי העיר ולצאת את הארץ ככל שיחפצו, קיבלו הנחות במכסים, סיוע בסחר ועוד ועוד. כאמור, היתה תמורה זו קשורה באינטרסים כלכליים של המגרב ושל ארצות אירופה כאחד, ובעקבותיה בא גידול בהשפעה המדינית האירופית ובפיתוח שיטת הקפיטולציות. היהודים המתיישבים הללו נקראים במקורות רבים ״פראנקים״. מלה זו, שבשפות לטיניות פירושה ״חופשיים״ באה להעיד על כך שהיו ״בני חורין, ודינם כדין הסוחרים הזרים נתיני הנסיכים של ארצות מוצאם… מיד עם הגיעם ימהרו היהודים הזרים לשים עצמם תחת חסותו של הקונסול הצרפתי, ודברי ריב בינם לבין עצמם או בינם לבין הצרפתים, יבוא לפני קונסול זה למישפט…״(לוג׳יי די־טאסי, דברי הימים של מלכות אלג׳יריה, [ספרדית], מדריד [חסרה שנת דפוס], עמי 74). דברים אלה מפרי עטו של קצין ימיה צרפתי מתייחסים ליהודי אלג׳יר באמצע המאה ה־18, אך נכונים הם ביסודם גם לגבי היהודים הזרים בתוניסיה, ובמידה זו או אחרת אף לגבי היהודים הזרים בלוב, במצריים ובמארוקו. פעמים פרצו סכסוכים בין ארצות אירופה לבין ארצות אפריקה הצפונית על רקע זכויות אלה. במיוחד נודעה פרשת הכובעים האירופיים בתוניסיה בשנת 1823: מיספרם של המבקשים להימלט מן האפליה שבחבישת הכובע היהודי(מעין כיפה מוגבהת) השחור הלך וגדל. בעקבות זאת הורה הביי לכל יהודי תוניסיה, גם אם היו נתינים זרים או נתינים בחסות קונסולים מאירופה, לחבוש את הכובע היהודי. הוראה זו, שבעקבותיה התרחשו כמה תקריות, שבהן נאסרו יהודים נתיני אנגליה וטוסקאנה, גררה התערבות נמרצת של ארצות אירופה. שאלת הזכויות המיוחדות ליהודים הזרים ומגמתן של מעצמות אירופה להתערב לטובת נתיניהן תלך ותחריף לקראת אמצע המאה ה־19, ולא רק בתוניסיה ומצריים, אלא גם במארוקו.

מצור העיר אלמדינה (627)

מאורע זה נקרא ״גזוַת אלח׳נדק״ — מלחמת־השוחה.

המצור על העיר אלמדינה חל בסוף השנה החמישית ל״הג׳רה״. כלומר, למעשה עברה כשנה וחצי ממלחמת אוחוד ועד להתקפה זו של קריש. הדברים הקשורים במאורע זה מעורפלים מאוד, משום שלרוב הם סיפורים על נכלים ומדיניות שמאחורי הקלעים. המסורת, או יותר נכון — הרמזים במסורת המוסלמית, מתארים, שהדחיפה למלחמה זו ניתנה על־ידי אחדים מראשי נדיר, אשר גלו לח׳יבר ובאו אל העיר מכה. הם יעצו לאנשי מכה לרכוש את לבו של שבט גַטַפָאן, שחנה מדרום לח׳יבר, ולתקוף יחד את העיר. מאורעות אלה הקשורים בהתקפה מתוארים בסורה 33 הנקראת ״ א ל אַ ח זַ א ב ״ (פלגות. כיום משמשת מלה זו לציון המושג המודרני מפלגה). אך קשה מאוד לקבל סיפור זה, שהרי במשך כל התקופה אין אנו רואים שהיהודים יוצאים למלחמה נגד המוסלמים.

אין ספק שבני קריש יצאו למלחמה מפני שהכירו, כי המפלה באוחוד לא התישה את כוחו של מוחמד. כן אפשר היה לצפות לנקמה גדולה מצד אנשי אלמדינה, שמהם נהרגו שבעים איש. הכבוד היה דורש לנקום דם שפוך זה. הבדווים מגטפאן ושבטים אחרים יצאו, כרגיל, לשם ביזה. כאשר הגיעו אל פרברי אלמדינה באו בתקופת שנה שלא היה בה מספוא לבהמות. אף על פי כן היווה צבא גדול זה איום רציני. על כן עשה מוחמד, לפי המסורת על פי עצת פרסי אחד, נסיון שנחשב לדבר אשר לא ייעשה בערב: הוא חפר שוחה בין השכונות השונות של אלמדינה.

בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים.

כל בית־משפחה היה מבצר, והמבצרים של המשפחות של שבט אחד היו צפופים — זה ליד זה. אבל בין אלה לאלה יש רווח. את הרווחים ביצר מוחמד על־ידי שוחות. יש שירים המגנים את הפעולה הזאת, שאיננה לפי כללי המלחמה שהיו מקובלים בימים ההם אצל הערבים. אולם, כפי שעונים המשוררים המוסלמים, עם האסלאם באה השקפה חדשה לעולם.

עכשיו המלחמה איננה עוד ספורט אצילי, והכוונה במלחמה היא לנצח. על כן, ששה ימים עבד מוחמד ואלפי מוסלמים אתו לחפור את השוחות. את כלי העבודה קיבלו מידי היהודים, שנשארו עדיין באלמדינה — מיהודי קריט׳ה. המצב היה חמור, שהרי עדיין ישבו בעיר גופה הרבה אנשים סעפים, שלא היה לבם שלם עם מוחמד כלל וכלל. ואף על פי שהמצור נמשך כחודש, ונפלו רק אנשים מועטים, המצב היה קשה.

מסובך ביותר היה מצבם של אנשי קריט׳ה, כי השכונה שלהם היתה מחוץ לשוחה. על כן הם שמרו על עמדה, שאפשר לציין אותה כעמדה של ניטראליות מזויינת. אמנם מסופר שחיי בן אַח׳טַבּ, איש נדיר שהלך למכה, בא אל קריט׳ה ודיבר על לבם כי יצטרפו אל האויבים, אבל אין אנו שומעים על שום פעולה שעשו בני קריט׳ה, גם לאחר הזמנה זאת.

כדי לצאת מן המבוך עשה מוחמד מעשה מחוכם. הוא הזמין את ראשי הבדווים כשבט גטפאן והבטיח להם שליש מיבול התמרים של אלמדינה, אם יעלו מעל העיר. אך אנשי אלמדינה לא הסכימו לתנאי זה. הם היו מוכנים להלחם, אבל לא לתת תמרים. אף על פי כן הועילה תחבולה זאת. מוחמד הצליח לזרוע חשד איבה בין הבדווים לבין בעלי בריתם אנשי קריש. נוסף לכך, לפי הסיפור, הזמינו אמנם בני קריש את קריט׳ה להתקפה משותפת, אך היהודים — לפי סיפור אחד — סירבו. לפי סיפור אחר, חלה שבת באותו לילה שרצו לצאת למלחמה, ובגלל השבת לא יכלו לצאת. באותו ליל שבת פרצה סופה גדולה, שנזכרה בסורה 9,33. בסופה נפלו אהלים וכיוצא בזה, ואז החליטו פתאום בני קריש לעזוב את העיר ולנטוש את המצור.

ש. בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים. ראה ע׳ 195.

• מסעות חכשוש — סיפורו של ר׳ חיים בן יחיא חבשוש על מסעותיו עם יוסף הלוי בתימן המזרחית ועל חיי היהודים והערבים שם. תורגם מערבית עם הערות ומבוא על־ידי ש. ד. גויטיין (תרצ״ט). ראה ע׳ 14568

غزوة الخندق (وتُسمى أيضاً غزوة الأحزاب) هي غزوة وقعت في شهر شوال من العام الخامس من الهجرة(الموافق مارس 627م) بين المسلمين بقيادة رسول الله محمد ، والأحزاب الذين هم مجموعة من القبائل العربية المختلفة التي اجتمعت لغزو المدينة المنورة والقضاء على المسلمين والدولة الإسلامية. سبب غزوة الخندق هو أن يهود بني النضير نقضوا عهدهم مع الرسولِ محمدٍ وحاولوا قتله، فوجَّه إليهم جيشَه فحاصرهم حتى استسلموا، ثم أخرجهم من ديارهم. ونتيجةً لذلك، همَّ يهود بني النضير بالانتقام من المسلمين، فبدأوا بتحريض القبائل العربية على غزو المدينة المنورة، فاستجاب لهم من العرب: قبيلة قريش وحلفاؤها: كنانة (الأحابيش)، وقبيلة غطفان (فزارة وبنو مرة وأشجع) وحلفاؤها بنو أسد وسليم وغيرُها، وقد سُمُّوا بالأحزاب، ثم انضم إليهميهودُ بني قريظة الذين كان بينهم وبين المسلمين عهدٌ وميثاقٌ.

تصدَّى الرسولُ محمدٌ والمسلمون للأحزاب، وذلك عن طريق حفر خندقٍ شمالَ المدينة المنورة لمنع الأحزاب من دخولها، ولمَّا وصل الأحزابُ حدود المدينة المنورة عجزوا عن دخولها، فضربوا حصاراً عليها دام ثلاثة أسابيع، وأدى هذا الحصار إلى تعرِّض المسلمين للأذى والمشقة والجوع. وانتهت غزوة الخندق بانسحاب الأحزاب، وذلك بسبب تعرضهم للريح الباردة الشديدة، ويؤمن المسلمون أن انتصارهم في غزوة الخندق كان لأن الله تعالى زلزل أبدانَ الأحزاب وقلوبَهم، وشتت جمعَهم بالخلاف، وألقى الرعبَ في قلوبهم، وأنزل جنودًا من عنده. وبعد انتهاء المعركة، أمر الرسولُ محمدٌ أصحابَه بالتوجه إلى بني قريظة، فحاصروهم حتى استسلموا، فقام الرسولُ محمدٌ بتحكيم سعد بن معاذ فيهم، فحكم بقتلهم وتفريق نسائهم وأبنائهم عبيدًا بين المسلمين، فأمر الرسولُ محمدٌ بتنفيذ الحكم.