אלי פילו
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן חיים
بصلة المحب خروف
בצלת אלמחב ח'רופ
בצלו של האוהב, כבשה
דבר פעוט הבא מידי אוהב, הוא הרבה
دخلت بيت عدوك ليش ؟ قال : حبيبي فيه
דח'לת בית עַדֻוַכּ ליש ? קאל חביבי פיהְ
למה נכנסת לבית ויביך ? אמר : אוהבי שם
زعل العشاق زي مطر الربيع
זעל אלעושאק, זי מטר אלרביע
כעס האוהבים הוא כמו גשם האביב, חולף מהר
حبيبك اذا كان بدك تبقيه،لاتاخذ منه ولا تعطيه
חביבכ אידא כאן בדכ תבקיה, לא תאח'ד מנו ולא תעטיה
ידיך אם תרצה להשאירו, אל תקח ממנו ואל תתן לו
הלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה – תחכמוני
الحب ستار العيوب
אלחוב סתאר אלעויוב
האהבה מכסה את המגרעות
פגמים הם לוית חן בעיני האוהב – תיאו קרטיס
על כל פשעים תכסה האהבה – משלי י, יב
حبيبك حبيبك ولو كان عبد اسود
חביביכ, חביבכ ולו כאן עבד אסואד
אהבוך הוא אהובך, גם אם הוא עבד שחור
הרב שמעון ועקנין – ה״אליאנס" ואני
הרב שמעון ועקנין
ה״אליאנס" ואני
אנו שלושה אחים שלמדנו במסגרת בי״ם אליאנס בקזבלנקה. אחי המבוגר ממני בארבע שנים, ניסה לרשום אותי כתלמיד מן המניין באחד מבתי-הספר של כי״ח, ביום האחרון של ההרשמה, אך ללא הועיל, כי התור היה ארוך עשרות מטרים, ללא הגזמה; הרישום הסתיים, ואני הייתי בחוץ. בפרפראזה "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד", האליאנס בא אל מוסד "אוצר התורה", בה למדתי במיטב שנותיי אחרי תקופת הלימודים במסגרת ה"חדר", כמקובל במרוקו באותם הזמנים. בשלב מסוים, הנהלת"אוצר התורה" קיבלה החלטה לצרף את לימוד השפה הצרפתית לתוכנית לימודי הקודש והלשון העברית. אינני בטוח אם הדבר יצא לפועל דווקא עפ״י הסכם הדדי בין חברת כי״ח והנהלת הישיבה, אך עובדה היא, שהיו שנים שלמדנו חצי יום לימודי קודש ואחר הצהריים לימודי הצרפתית. היו לנו בעיקר מורות שלימדו צרפתית, מתמטיקה והיסטוריה של צרפת, דרכה התבשרנו, על פי מה שלימדו אותנו המורות, שאנו צאצאי הגאלים:
"Nos ancêtres les Gaulois" . צריך להודות, שלימוד השפה הצרפתית, הוסיף נדבך לא מבוטל בגיבוש האישיות, בחיזוק התודעה העצמית, בדרך ארץ, סדר וניקיון, כתיבה תמה ואהבת הלימודים. אני אהבתי מאד את שיעורי הקריאה בצרפתית, שכל־אחד היה מחכה לתורו בסבלנות, כדי להשמיע את קולו ב~מה באזני כל-הכיתה. כן חיבבנו מאד Les récitations par cœur, כי היו מלאים כרימון בהרבה מוסר השכל. לדוגמה: הבן איבד את הממחטה שלו, וכתגובה לגערה שספג מאימו, הגיב:
Maman, ce n'était qu'un mouchoir ! והיא משיבה לו
Tu dis, ce n'était qu'un mouchoir !
En venant, je l'ai laissé choir
Près de l'école sur la route
Ce mouchoir, sais-tu ce qu'il coûte ?
! Sit tu veux le savoir, écoute
Dans un geste large de la main
Le laboureur sème le lin
Le lin pousse, on le moissonne
A la menagère on le donne………………………………………
וכך ממשיכה האם לתאר את כל שלבי תהליך היצור של הבד, ממנו עשו את הממחטה.
והבן המפוזר שמע, וכנראה, למד לקח. אני על-כל-פנים משתמש תמיד מאז בממחטה !
עד היום אני זוכר בע"פ, דקלום, שעשה עלי רושם כביר בלתי נשכח, והוא מרגש אותי כל־אימת שאמכר בו:
La biche
La biche brame au clair de lune
Et pleure à se fondre les yeux
Son petit faon délicieux
A disparu dans la nuit brune.
Pour raconter son infortune
A la forêt de ses aïeux,
La biche brame au clair de lune
Et pleure à se fondre les yeux.
Mais aucune réponse, aucune
A ses longs appels anxieux !
Et, le cou tendu vers les cieux
Folle d'amour et de rancune
La biche brame au clair de lune.
Maurice Rollinat
בכיתות הגבוהות היה לנו מורה, משכמו ומעלה. ישיש אמנם, אך חביב מאד ובעל חוש הומור, בשם ציון אזולאי( ז״ל ). הוא היה מומחה בשפה הצרפתית, עד כדי כך, שלפי השמועה, הוא היה מנסח את הנאומים להרבה אישים חשובים, יהודים ושאינם יהודים. את אוצר המילים העשיר בצרפתית, ביסס דווקא על הלשון המקראית, כי חלק נכבד בשיעורים היה לקוח מתרגום קטעים מובחרים מפרשת השבוע. למעשה המורה עצמו נהנה מזה, כי גם הו א יצא נשכר.
בשיעורי המתימטיקה, התברכנו במורה מצוין, צעיר ודינאמי יליד מראכש בשם משה בר-ששת, חניך Aix-Les-Bains. היתה לו שיטה טובה בהעברת השיעורים, ואנו שתינו בצמא את שיעוריו. לקראת סיום שנת הלימודים, לימד אותנו שיר יהודי פטריוטי בשפה הצרפתית, ולאחרונה העליתי אותו מנבכי הזיכרון אחרי כמעט שישים שנה. הנה הוא לפניכם:
Vous avez fait plus blanc
Le blanc des champs de neige
Quand flottait au vent
Notre drapeau vierge
Maccabé, Maccabé
Vous avez fait plus bleu
Le bleu de notre ciel
O peuple de D-ieu
Guerrier d'Israël
Maccabé, Maccabé
C'est un chant d'amour qui coule de tes flots
Jourdain, Jourdain, fleuve de nos pères
Donne lui ce soir les accents les plus beaux
Des mots scandés, des marches guerrieres
Et nous chantons la gloire de notre foi
Fiers de notre D-ieu, fiers de notre Roi
Pour l'amour de notre pays
Maccabé, Maccabé
לאחר שנים, ואני בגיל עשרים, התחלתי ללמד יהדות ועברית בבית-ספר Wiliame Oualid (aile droite ). למעשה מלאתי את מקומו של ר' אברהם משש, בנו של הרב שלום משש, רבה הראשי של מרוקו לשעבר ורבה הראשי של ירושלים, זכרון שניהם לברכה ומנוחתם עדן. ר׳ אברהם ז״ל פינה לי את מקומו, עקב המשך לימודיו הרבניים בצרפת. זה היה בית-ספר יסודי לבנות, ורק אני והשרת היינו ממין זכר. לכל התלמידות נתתי שם עברי, למשל חסיבה הוחלף שמה לחפציבה. באותה שנת לימדים ( 1957 – 1958 ) כל התלמידות התחפשו בפעם הראשונה בחייהן לקראת חג הפורים. וחצר בית-הספר צהלה ושמחה. אגב, אחת מבנותיו של הרב שלום משש זצ״ל, בשם מדלן תבלח״א, היתה תלמידה שלי באותו בי״ס והיום היא גרה בסטרסבורג.
עליי לציין לטובה, שבזכות עבודתי ב"אליאנם" זכיתי, בהשתדלותה של המנהלת, מאדם אשכנזי ע״ה. לקבל דרכון מרוקאי, במקום זה של החסות הצרפתית, שהיה ברשותי, בנימוק שאני אמור לבלות את חופשת הקיץ שלי בספרד. ואכן, רק כך הצלחתי לעלות לא״י ללא בעיות, בימים ההם, שמרוקו הייתה עבור יהודיה סוגרת ומסוגרת מאין יוצא. עלי לציין, שלאחר עלייתי ארצה ב- 18/09/1958 התכתבתי עב מנהלת ביה״ס. אני מצרף שני מכתבים שקיבלתי ממנה, כי היתה הערכה הדדית בינינו. בהזדמנות זו אנ־ מבקש מאד מכל מי שחוברת "ברית 30 תגיע אליו ויעיין בה, שיתקשר לנייד שלי 052.8802909, אם יקרא על הנושא הנ״ל וימצא בו עניין.
ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר – החוטמית
החוטמית
במהלך טיוליי הרבים בפארקים הציבוריים מחוץ למלאח, נהגתי ללטף את מרבדי הפרחים שכיסו את שטחי הגן. באחד הימים, זכיתי לתגלית יוצאת דופן: מלב שיח סבוך הציצה כותרתה ההססנית של חוטמית קטנה ומרהיבה. המראה הקפיץ את לבי. כמה רציתי בה! "אך אי אפשר", ידעתי. "סבתי הזהירה אותי פעמים רבות שאם שומר הגן יתפוס אותי קוטפת פרחים יהיה גורלי רע ומר".
ואולם, נדמה היה שהחוטמית הטילה עליי כישוף, כי במהרה רוב הנחיותיה של סבתי התאדו ממוחי כלא היו מעולם. דחקתי כל התלבטות וגלשתי אל מאחורי השיח. שם עקרתי את החוטמית משורשיה והסתרתי אותה תחת חולצתי. איש לא ראה אותי. הייתי מרוצה שדווקא ביום מיוחד הזה הפארק היה ריק ממבקרים. השומר, למזלי, התמקד בהפעלת מערכת ההשקיה ולא התייחס אליי, לכן הבחין בחולצתי הנפוחה למדי. התחלתי לרוץ, מאושרת ומגחכת מעצם הצלחתי הראשונה בביזה.
אין לתאר את להיטותי להגיע הביתה. במקלט חדרי הנחתי את הפרח על שולחני הקטן, מוקסמת ממגוון צבעיו, ורצתי לחפש צנצנת על מנת למלא אותה באדמה ולשתול את הפרח לתוכה.
"עליי לפעול מהר ככל האפשר פן יבול וימות הפרח לנגד עיניי", חשבתי.
אלתרתי במטבח עציץ מקופסת שימורים ריקה מאלומיניום אשר מילאתי באדמה מהחצר מחוץ לביתנו. לאחר שהשקתי את האדמה שתלתי במרכזה את הפרח הגנוב שלי והשתדלתי שלא להכתים בבוץ את הגבעול ואת עלי הכותרת שלו. אינני זוכרת כמה זמן עמדתי מול הפרח שלי בהערצה בטרם נכנסתי למיטתי. לפני שהלכתי לישון, הצבתי את הצמח על אדן חלוני, כדי שייהנה מאוויר צח.
משהתעוררתי בבוקר השכם, חשתי לעבר הקופסה כדי לוודא שהפרח שלי מסתגל למקומו החדש. שם המתינה לי אכזבה מרה: עלי הכותרת של החוטמית איבדו בין לילה את זיוום והתקמטו מעט. נגעתי באדמה ומצאתיה לחה עדיין. לא יכולתי להבין מה גרם לפרח שלי ליבול. נטלתי את קופסת השימורים ורצתי למטבח כדי להתייעץ עם סבתי.
"מדוע היא גוססת כה מהר? האם לא טיפלתי בה נכון?" שאלתי את סבתי כשגרוני חנוק מדמעות.
"בהחלט טיפלת בה היטב ילדתי", השיבה לי בעצב סבתא למראה דמעותיי. ״ אך כמו כל דבר שחי עלי אדמות, הפרח הזה הזדקן ולכן הוא גוסס".
"איך ייתכן ? הרי הוא רק נולד. אתמול הוא היה ניצן בלבד! למה הוא צריך למות כל כך מוקדם?" עניתי לה.
"אנא הירגעי", עודדה אותי סבתי. "אורך החיים של הפרח תלוי בסוגו: יש פרחים שמצליחים לשרוד שבוע; אחרים, חיים בדרך כלל יום או יומיים למרות כל מאמצינו לשמר אותם. פרח מסוג זה שבידייך חי, כנראה, רק יום אחד. אינך צריכה להיות עצובה! לפני שהפרחים נובלים, הם דואגים להשאיר עמוק באדמה גרעינים לדור חדש. כמו בני אדם, הם מתרבים, ולכן לעולם אינם נכחדים".
"אנא ממך, ממה, הפרח שלי גוסס. בוודאי יש דרך להאט את נבילתו", התחננתי בפניה.
"האמיני לי ילדה, שום דבר אינו יכול לעצור את גסיסתו. עליך ללמוד לקבל את המוות כפי שאת מקבלת את החיים, שכן האחד הוא חלק בלתי נפרד מהשני. הרשי לי להסביר לך שוב מדוע שום דבר אינו מת באמת: מחר או בעוד כמה ימים ינבטו הזרעים של הפרח הגוסס שבידייך ויגדלו לפרחים הזהים לו במקרה. הפרחים, העצים, הדגים, החיות והאדם – כולם מעמידים צאצאים בצורה זו או אחרת. את, למשל, הנך המשך של אביך ואמך, שהם עצמם דור המשך של הוריהם. את דומה מאוד לאביך, אבל יש לך גם את החיוך של אמך. יבוא יום ויהיו לך ילדים והם ימשיכו את השושלת, כפי שקבעה הבריאה. זכרי שהמוות הוא רק שלב נוסף לקראת חיים חדשים".
הסבריה של סבתי לא נחמו אותי או המתיקו את יגוני במאום. אחזתי בקופסת השימורים ובה הפרח הגוסס וחזרתי לחדרי, שם המשכתי להביט בו כל שעות הבוקר. שוב ושוב, בדקתי אם יש סימן כלשהו של שיפור במצבו. בערב הרכינה החוטמית שלי את ראשה וענפיה התייבשו ונבלו. נכנסתי למיטתי כשדמעות של עצב זולגות מעיניי, בתקווה להירדם, אך רק כשהשחר הפציע הכניעה אותי השינה. למחרת היה ברור לי שעלי להיפטר משרידיה של החוטמית. לפני שסילקתי את הקופסה על תכולתה, הציעה לי סבתי: "אל תזרקי את תוכן העציץ. רוקני אותו כאחת האדניות שלנו והמשיכי להשקותה" אמרה. "מדוע? הרי בטוח ששום דבר לא יצמח", השבתי. "את טועה. עשי כדבריי ואנו נדבר בעוד שבוע או שבועיים", התעקשה. רוקנתי את המתקן באחת האדניות ובמשך שבועות מספר השקיתי אותן עד שאבדו תקוותיי המטופשות; רק אז חדלתי מכך.
הסתיו חלף ואחריו הגיע חורף קר וגשום. סיפורה של החוטמית שלי כמעט נשמט מזיכרוני. עם בוא האביב החלו לפרוח אט-אט הצמחים השתולים באדניות של סבתי. לפתע, בין השתילים הצעירים והשברירים, גיליתי כמה ניצנים של חוטמית. צהלתי משמחה לנוכח המראה המרהיב. הם היו רבים כל כך. רצתי אל סבתי כדי להכריז על הבשורה הנפלאה והיא פרצה בצחוק לנוכח הפתעתי.
"אמרתי לך, נכון? שום דבר אינו נצחי אך גם לא אובד לגמרי. אבל יהיה לך די זמן כדי ללמוד את כל הלקחים החשובים של החיים בבית הספר וגם במהלך חייך. בינתיים, לכי ותיהני מפרחייך, אבל אל תופתעי אם הם יבלו. דעי כי הם עוד ישובו חזרה, כמו גלי הים הנשטפים על החוף."
איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב .
עבור רבים הייתה עצם העלייה על אחת האוניות שהפליגו בזמן, כלומר בתוך פרק הזמן של שלושה חודשים מן היום שבו חתמו המלכים על צו הגירוש, כרוכה בבעיות, שקשה היה להתגבר עליהן. כרוניסטים מעידים, שלפחות במקרה אחד, שבו לא עלה בידי האוניה עמוסה יהודים להפליג בזמן, הורדו הנוסעים ממנה בכוח ונטבלו מאונס.
אף קשה ביותר היה בתנאי לחץ גובר והולך לבצע בצורה משביעת רצון מכירת נכסים, שלא היה אפשר או שלא הורשו ליקח עימן בעת היציאה, כגון נכסי דלא ניידי, זהב ותכשיטים, ולהמירם בסחורות ובאגרות חוב, שמותר היה להוציא מספרד. גם מי שעלה הדבר בידו, שוב לא הורשה להעלות עימו על האונייה מטען כאוות נפשו ; על פי סעיף מיוחד שבחוזים, הגבילו בעלי האוניות את העמסת המטענים לְמה שנראה להם סביר כדי שלא לסכן את ההפלגה, ובכל מקרה חלק גדול מן המטען כלל מצרכי מזון ומים.
שוב אנו עומדים כאן בפני שאלת מספרם של המפליגים ואף כאן אין בידינו כל נתון מספרי מוצק, מה גם ששאלה זו תלויה במידה רבה בשאלת ממדיה של יהדות ספרד ערב הגירוש, שהחוקרים חלוקים בה במחלוקת, שלפי שעה אי אפשר להכריע בה. על כל פנים, אלפים רבי של גולים – אולי למעלה מעשרת אלפים מספרד ועוד כמספר הזה מסיציליה – עלו על האוניות, ובתנאים קשים מנשוא הפליגו אל עבר מה שקיוו כי תהיה עבורם ארץ מקלט. תקוותיהם נתבדו. ניתן למנות סדרה ארוכה של סיבות לכך.
ראשית, לא בכל מקום ניתנה להם רשות להיכנס אליו. הבולטת מכל המדינות האיטלקיות, שללה מהם רשות זאת, הייתה דווקא הרפובליקה של ג'ינובה, שרוב האוניות, שבהן הפליגו הגולים, השתייכו אליה, כאמור. רפובליקה זו מעולם לא התירה התיישבות יהודית של ממש בשטחה עד סוף המאה ה-16, למעט מקרים בודדים היוצאים מן הכלל והמאשרים אותו. הוא הדין בשתי ערים גדולות אחרות, ונציה ומילאנו, אף כי התיישבות יהודית הותרה במדינות שהן היו בירותיהן ונקראו על שמותיהן, כאמור לעיל. בונציה העיר לא הורשתה התיישבות גלויה יהודית גלויה וחוקית כי אם בשנת 1509, לאחר שבמהלכה של מלחמה באו יהודים תושבי המדינה אל העיר כפליטים. וכשנסתיימה המלחמה שוב לא חויבו לעזוב. אשר למילאנו, התיישבות יהודית לא הותרה בה עד לפתח העת החדשה ממש.
בכל המקומות האלה, שהתשתית הכלכלית העיקרית שלהם הייתה מסחר ותעשיה, התיישבות יהודים הייתה בלתי רצויה בהחלט ; שכן הללו, שעיקר עיסוקם היה בגלגול כספים, לאו דווקא במלווים ברבית, ובמסחר, היו כמובן מתחרים פוטנציאליים בלתי רצויי.רוב רבי החובלים, שהסיעו את הגולים, ידעו זאת ונמנעו מלעגון בנמל ג'ינובה. אך היו מי שבאו גם לשם, אם בשל תקווה למצוא דרך כלשהי להיפטר מטענם הבלתי רצוי ואם בשל סערה בים, שהכריחה אותם לחפש חוף מבטחים. כולם נתקלו בסירוב מוחלט לפרוק את המטען האנושי שלהם שם. מן הסבל שסבלו היהודים הללו נשתמר תיאור קורע לב, מפרי עטו של כרוניסט נוצרי, שגילה רגישות רבה יותר מרוב בני זמנו :
היה זה נורא לראות את צרותיהם. רבים מהם מתו מרעב, ובראש וראשונה עוללים ויונקים. אמהות גוססות נשאו בזרועותיהן ילדים גוועים מרעב ונפטרו בעצמן יחד עם ילדיהן. רבים כלו ממחלה ורבים אחרים מתשישות. בערת הים וההפלגה הקשה חיסלו המון אנשים שלא יאומן. ואיני אומר דבר על אשר סבלו בשל אכזריות המובילים או בשל חמדתם בצע כסף. רבים הוטבעו על ידי המלחים בשל בצע כסף ומי שלא היה להם במה לשלם את מחיר ההפלגה מכרו את ילדיהם. רבים באו לעירנו, אך לא נשארו בה, כי על פי מנהגי מולדתנו הקדומים אסור היה להם לשהות כאן למעלה משלושה ימים.כל שהותר להם היה לתקן את האונית, שעליהן הפליגו, ולהינפש מן ההפלגה במשך ימים מעטים. היית אומר שהם שלדי אנשים. רזים בצורה מחרידה וחיוורים. עיניהם היו שקועות פנימה לעומק, ואלמלי היו מתנועעים, היית אומר שהם מתים. כשתיקנו את האוניות והכינו אותן להפלגה ארוכה, היה רוב הזמן מזג אוויר סגרירי. בינתיים רבים מתו על הרציף, שליד הים, אשר הוקצה ליהודים.
שליטי הרפובליקה מינו אז ועדה, שתפקידה היה להעניק ליהודים היתרים מיוחדים להיכנס לתחומה של המדינה, ויש שהשיגו היתירים כאלה. אולם גורל הרוב המכריע של הפליטים היה כפי שתיאר אותו כרוניסט הנוצרי. תעודות רבות מעידות על מכירת ילדים וילדות לעבדים ולשפחות ואגב כך על הטבלתם לנצרות, ומכאן שאף ברישומיהם הנרגשים של היהודים יש מידה רבה מאוד של דיוק היסטורי, אפילו בחיבורים שבדין הטילו החוקרים ספר במהימנותם ההיסטורית. הנה, למשל, תיאורו של שמואל אבן וירגה בספר " שבט יהודה " :
מגלות ספרד הגיעו ספינות למחוז איטליה, וגם שם הרעב כבד, ובספינות דֶבֶר עצום, ולא היו העניים יודעים מה לעשות, ולסוף יצאו ( כלומר ביקשו לצאת אל החוף ). אבל אנשי העיירות לא היו מניחין אותם ליכנס, והלכו למחוז ג'נובה, וגם שם הרעב בארץ, אבל הניחום לבוא בעיר. והנערם לא יכלו לסבול, והיו הולכין לבית העבודה זרה ( כלומר לפתחי הכנסיות ) להמיר דת לשיתנו ( כלומר כדי שיתנו ) להם מעט לחם, ורבים הערלים ( כלומר הנוצרים ) היו הולכים בשווקים ועץ ישו ( כלומר הפסל של ישו הצלוב ) בידם ומעט לחם בידם השנית, והיו אומרים לבחורי ישראל " אם תשתחווה לזו – הרי פת ! ועל דרך זו נשתמדו רבים והתערבו בתוך הגויים.
Almohads and Marinides- David Corcos
We do not intend to dwell on facts well known. Abraham Ibn Ezra's elegy on the destruction of the Jewish communities of Morocco, supplemented by the writings of several unknown authors describing the sufferings of the Jews in the rest of North Africa, frequently has been reprinted and referred to. Some modern historians believe that the account of these systematic persecutions by another Jewish author, a contemporary of the events, is exaggerated. Yet they are confirmed by Arab writers who will be quoted in the course of this brief exposé.
The Church, ever ready, in the Middle Ages, to find proof that Jews were guilty of the crimes it attributed to them, was happy about these persecutions, at the same time confirming their magnitude. Pope Gregory IX, in a letter addressed to the Christians of Marrakesh about 1235, told them "We rejoice to see the Church of Morocco, until now sterile, become fruitful to day, by the act of grace, and the synagogue of sinners being depopulated" In this particular case the last phrase should not be read as a metaphor—the synagogue was, at that time, being truely depopulated. The Pope also had hopes of bringing the Almohad Sultans into Christianity. The attitude of these Sultans will later warrant the attempt of Pope Innocent IV to persuade them, with many promises, to place their kingdom under the protection of the Holy See and to replace the Koran by the Gospels in their states.
The Almohads, who showed no mercy to any coreligionist of theirs disinclined to follow their lead, and who destroyed every vestige of Jewish life, took care to spare the Christians in their Empire. No dynasty in Morocco was less hostile than they to Christianity. From Abd-el-mumen (1130- 1163) to Es-said (1242-1248) we find nothing but acts of kindness, expressions of good will and treatise of alliance. St. Francis of Assisi had in 1208, already designed to convert Morocco. In 1210 En-nasser, son and heir to Al-mansur coldly dismissed ambassadors of the King of England who came with the proposal that he help their lord in return for which the king hinted he might become a convert to Islam. "Your king," En-nasser told them, "wishes to leave the Christian religion, so pure and so holy. God knows, and He knows all things, that if I had no religion I would choose it in preference to every other." This is a far cry from the conduct of the same sovereign in the matter of modifying the apparel imposed on the Jews by his father Al-mansur En-nasser, who as we know, replaced their clothes by yellow garments and turbans of the same color. This had been granted as a favor the severity of which may be realized when we are aware that the Jews were at the same time forced to profess Islam. There was not a single synagogue at that time in the towns of Morocco. On the other hand, an episcopal see was set up in Fez and later transferred to Marrakesh because of the arrival of the Marinide! To what should one attribute such discrimination between the two peoples of the Book, if one may use the phrase ? Its justification lay not only in the military aid received by the regime from countless Christian mercenaries; there were other reasons: the influence in the Harem of Christian women, some of whom gave birth to Almohad princes and, above all, the presence of Jews, even of a large number among the enemies of the regime. Indeed, ever since the first Almohad flare up, the Jews, as was natural, showed themselves very hostile to the movement. When Mahdi ibn-tumert surrendered in Aghmat, the town was immediately divided into two camps, 'believers' and 'infidels'. It is well known that Aghmat was ruled by Zenata princes before the Almorávides arrived there ; the Jews who were residents of the town and continued to be so were numerous, rich and powerful. Incidentally, their presence is confirmed by almost every account of the chroniclers in every centre of resistance to the new rulers. It is significant that such centres were found in the eccentric regions of Morocco where a Jewish population existed immediately preceding and following Al- mohad dominion.
- Berbères, III, p. 272 ff. The queen of Aghmat was the famous Zeineb who became the wife of Yussef ibn Tachfin the Almoravide. The paternal ancestors of Zeineb belonged to the Nefzawa of Tri- politania, of the Zenata race, among the very first Kharijites. Zeineb had great influence on Yussef ibn-Tachfin. This may perhaps explain both the favorable condition, enjoyed by the Jews of Aghmat and the attitude of Ibn-Tachfin towards the Berber Jews, very different from his attitude towards the Jews of Spain. There is much to be said on this subject, but it would take us outside of our present field.
All this leads us to believe that the Marinides, whose acceptance of Islam was far from wholehearted at the time,38 had preferred living in the desert to submission to Almohad rule, as much as to avoid paying taxes. They had no objection to being under the rule of foreign leaders; the Jews also had sufficient influence in the tribes to persuade the chiefs of the Marinides to choose poverty rather than become an instrument for imposing the rule of persecutors of their Jews.
However, there were Jews in one town in Morocco during the period of the last Almohads. We know that on one occasion they were in Marrakesh. This happened in the reign of Al-mamun (1227-1232), the Sultan who sought to counteract the acts of his predecessors and temporarily abolished the doctrine and traditions of the Unitarians. He had left Marrakesh when his rival Ihya, son of the Sultan El-nasser, previously mentioned, ascended the mountains with his Almohad troups, seized the town and massacred all the Christians and Jews there. They seized ah the possessions of the Jews. The Christians in the town were mercenaries in the pay Al-mamun, and the Jews had probably been given permission by the revolutionary monarch to cast aside the mask of Islam, imposed on them until then. On another occasion, in 1308, during the rule of the Marinides, also in Marrakesh, a Berber general, in revolt against the central power, entered the town and massacred all the Christians but spared the Jews. The attitude had indeed changed!
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים
כנגד זה אושרה העובדה ששארייר העיר בפומבי לאלחדד, שהיה לבוש בג׳לביה לבנה, שבשל האופי המיוחד של האירוע וכדי שלא לפגוע במוסלמים היה עליו ללבוש את הבגדים המסורתיים של היהודים.
למחרת, מאחר שהמקדם של תינגיר לא היה נוכח במפקד של יהודי אספלו, שלח הקפטן שארייר לקרוא לו, והוא ישב עד הערב תחת עץ זית בקרבתו. השומר של הלשכה לענייני ילידים היה היחיד שהודה שמאחר שהמקדם ישב קרוב מאוד לרושמי המפקד, ייתכן שדיו שעורבב במים ניתז לעברו. שארייר הצהיר שגם על אירוע זה לא ידע דבר, וכי לא הוגשה לו כל תלונה בנדון.
- היהודים טענו כי במהלך גביית הטרטיב או בנסיבות אחרות נתן הקפטן שארייר למקדם היהודי את ההוראות הבאות: אסור ליהודי, גדול או קטן, ללבוש לבן; חובה לצבוע את הבגדים מהכיפה ועד הנעליים בשחור, כביטוי לאבל על המשטר החדש; וכל המפר את ההוראות ייכלא בבית סוהר שלושה חודשים. אף טענה זו נשללה. שארייר הכחיש שנתן הוראות בנוגע ללבוש היהודים, ושקבע כי יוטלו עליהם עונשים אם לא ימלאו אחר הוראותיו בנדון, ובוודאי לא הורה להם ללבוש שחורים כביטוי לאבל על הממשל החדש. ריבו הדגיש שההוראות בעניין זה לא ניתנו במקום ובנסיבות שציינו יהודי תינגיר. שארייר התבסס על חוזר של המשרד לעניינים פוליטיים מה־14 בספטמבר 1942 שהורה ליהודי תינגיר ללבוש בגדים עליונים שחורים, וטען כי לא ידע שהצו בוטל. עם זאת להערכת ריבו על היהודים להימנע, לטובתם שלהם, מללבוש בגדים עליונים זהים לאלה של המוסלמים. לצו הייתה לדברי שארייר מטרה כפולה: למוטט ארגון גדול שסחר באריגים בשוק השחור, ולמנוע תקריות בין מוסלמים לבין שניים-שלושה יהודים חריגים, מאחר שבני השבט הברברי המקומי הרבו להשוות בין מלבושיהם המפוארים של יהודים אחדים, שהיו עשויים משי נדיר, לבין האריג הפשוט שלבש השיח׳ המוסלמי. ההמלצה הייתה שאם היהודים רוצים לשנות את סגנון לבושם, שיתלבשו כמו אירופים. לטענת שארייר הוא לא ידע שהצו בנושא לבוש היהודים מה־14 בספטמבר 1942 בוטל, ולכן העיר ׳פעם או פעמיים׳ בנדון ליהודים בעת סיוריו בשבט. לדבריו הצו שהוציא לא היה חריג, מאחר שכל יהודי טודרה לבשו זה דורות בגדים שחורים מסורתיים, ולכן לדידו לא היה צורך ליצור מתיחות מיותרת עם המוסלמים על ידי עטיית ג׳לביות לבנות, בניגוד למה שהיה מקובל עד אז. קפטן שארייר הגדיר תלונה זו – השמצה נתעבת פרי המצאה דמיונית. הוא מעולם לא חייב את היהודים לצבוע את בגדיהם, לכל היותר המליץ להם ללבוש בגדים עליונים בצבעים כהים, ושום עונש לא הוכרז או הוטל על היהודים בנדון, לא על ידיו ולא על ידי הכליפה.
- היהודים סיפרו כי שארייר חייב צעיר יהודי מקזבלנקה להסיר את חולצתו הלבנה ולמסור אותה למוסלמי בשם סי בן נאוסר. שארייר לא זכר אירוע זה. הוא ציין שהפרטים המעורפלים שנמסרו על הצעיר היהודי, לא אפשרו לאתר אותו כדי לחקור אותו. מכל מקום לא התקבל שום מידע שיכול היה לסתור את טענת שארייר. בן נאוסר, קשיש אדוק בעל מוניטין בטודרה, העיד לפני הכליפה שהוא מעולם לא פגש את שארייר במשרדו או במקום אחר, ובוודאי לא קיבל ממנו חולצה או ג׳לביה.
היהודים התלוננו כי נאסר עליהם לצאת מהכפר. שארייר השיב על כך שפעל בהתאם להוראות שניתנו לו על ידי הפיקוד העליון. תעודות המסע, למוסלמים וליהודים כאחד, מוקצבות במשורה, כדי למנוע עומס יתר על אמצעי התחבורה. זה שבועות רבים שאין שירות אוטובוסים רגיל לתינגיר וגם משאיות עוברות במקום לעתים רחוקות. אזור תאפילאלת־ורזאזאת מוצף בחיילים בשל המלחמה ויש להם עדיפות ראשונה. לכן רק אנשים שיש להם סיבה מוצדקת ביותר, שאושרה על ידי הכליפה, רשאים לקבל תעודת מסע. אם מתקיים מסחר בתעודות מסע, הרי הדבר נעשה על ידי הכליפה ולא על ידי המשרד לענייני ילידים. הוא הוסיף כי ההוראות הנוגעות לעונשים המוטלים על המועלים בכספי ציבור ידועות לכול, וכל חייל בגדוד ילידים או מחזן שייתפס גובה כספים שלא כחוק יודח ויועמד לדין בבית משפט מקומי.
נושא שלא הועלה על ידי היהודים אך נדון בדבריהם של שארייר, ריבו ודה פלריה, הוא המאבק בשוק השחור. מכיוון שאמצעי התחבורה באזור הצטמצמו, הונהג בטודרה פיקוח חמור ביותר על סחורות, וניתנו אישורים בראש וראשונה להובלת מצרכי מזון וסחורות חיוניות לתינגיר. בנסיבות אלה התפתח במקום שוק שחור, והשלושה הדגישו את חלקם של היהודים בו.
הערת המחברת : בספטמבר 1942 נאסר על היהודים המרוקנים, בהוראת הסלטאן ועל פי דרישת הנציבות הכללית, לחבוש כומתה. היהודים נתבעו לחבוש מחדש את השאשיה (chéchia), כיסוי הראש השחור המסורתי, אם הם לבושים בבגדי ילידים, או לאמץ כיסוי ראש אחר שאיננו כומתה, אם הם לבושים בבגדים אירופיים. בנציבות הכללית לא יכלו לשאת את המחשבה שכיסוי הראש שאומץ על ידי יחידות עילית ותנועת הנוער של ׳לגיון הלוחמים הצרפתי', יזוהם על ידי בני הגזע היהודי. המנהל לעניינים פוליטיים, מראכש, 14 בספטמבר 1942 (העתק נשלח לידיעת המפקדים בתינגיר, אלקלה ומסמךיר, ב־28 בספטמבר 1942), S H AT, 3H, I9I3
הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )
הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )
כתיב
מן הנוסח המודפס שבידינו עולה כי שיטת הכתיב של המחבר (או המעתיק) בכל מרכיבי הלשון אינה אחידה. כללי הכתיב של הערבית־היהודית, שהיא כאמור המרכיב המרכזי בלשון החיבור, הושאלו כנראה ממקור מהימן יחסית, וסביר להניח שהמחבר נצמד לנוסח כתוב של השרח באותיות עבריות שהיה ברשותו. על פי רוב התעתיק של הערבית לאותיות העבריות מדויק, עם יוצאים מן הכלל, כדוגמת הנוהג לכפול עיצורים לציון דגש(׳נכתתרר, ׳עבבא׳ וכיוצא באלה), נוהג רווח יחסית. עם זאת בתעתוק עיצורים ניכרת אי עקיבות, למשל החלפה שרירותית של תי״ו בטי״ת: ׳דרבאט׳(מכות) לצד ׳דרבאת׳, ׳נקאתלו׳ (נלחם בו) לצד ׳נקאטלר.
בכתיבת הלשון הערבית המדוברת בולטת יותר אי העקיבות בכללי הכתיב, ויש להניח שכאן לא עמדה לו למחבר מסורת מן המוכן. לדוגמה המילה عسكر (צבא) נשנית בהגדה בשתי צורות כתיב שונות: ׳עסכר׳(שורות 155, 239), צורה המבטאת תעתיק מדויק של הכתיב הערבי, לעומת ׳עצכר׳(שורה 161), תעתיק פונטי של המילה על דרך הגייתה של האות צד״י בפי המחבר. בדומה לכך נכתב בהגדה ׳האגדא׳(שורה 102) ולא ׳האכדא׳, ׳טאנג׳(שורה 231) ולא ׳טאנכּ׳. העיצור غ תועתק לגימ״ל: ׳בן גאזי׳ بنغازي [שורה 111]) או ׳גייטנא׳ (מן השורש ע׳י״ט [שורה 188]); ו k p בסוף מילה נכתבו באותיות סופיות: ׳תוברוך طبرق [שורות 109, 328, 329, 1351), ׳ריבינטרוף׳ (Ribbentrop [שורה 39]) וכיוצא באלה. העיצור d ض או ظ תועתק בדרך כלל לדל״ת: כמו ׳ארד׳ ارض ארץ [שורות 145, 146, 158 ועוד]) או ׳דאלם׳ ظالم רשע [שורות 171,62). לעומת זאת המילה ضوء (אור) מופיעה בשתי צורות שונות: ׳דאוו׳(שורה 270) ו׳צ׳אוו׳(שורה 413), המשקפות שתי מסורות כתיב שונות שהמחבר עירבן. גם בשכבת הלשון הזאת אין אחידות בתעתיק צורן הריבוי הערבי ات ואפשר למצוא ׳תזריבאט׳ (ניסיונות [שורה 410]) או ׳טאנגאת׳ (טנקים [שורות 154, 162, 264, 324 ובשורה 235: ׳טאנגאט׳]).
אשר ליסוד הצרפתי, נראה כי בדרך כלל העדיף הכותב להביא את המונחים והשמות בתעתיק פונטי, וגם בכך לא נקט כללי תעתיק שיטתיים. בדומה לתעתיק מן הערבית השתדל הכותב למצוא מקבילות סבירות בכתיב העברי, המשקפות – גם אם בצורה מלאכותית – עיצורים ותנועות בצרפתית, אף במקומות שאין להם מקבילות טבעיות בעברית.
דוגמאות למעתקי תנועות: au – e מתועתקות לרוב לווי״ו: ׳דו־גול׳(de Gaulle [שורות 215, 224,218 ועוד]); -i é (ולעתים גם e מתועתקות כמעט תמיד ליו״ד: ׳ריזיסטאנץ׳ (résistance [שורות 396, 1400), ׳אליי׳ (alliés [שורות 25, 128, 268 ועוד]); eu מתועתקת לווי״ו או ליו״ד: ׳סאסור׳(שורות 317,313,301) או ׳סאסיר׳(chasseur [שורה 298]).
דוגמאות למעתקי עיצורים: t מתועתקת לסירוגין וללא כל עקיבות לטי׳׳ת או לתי״ו: ׳רוזוילת׳ (שורות 116, 119, 188) לצד ׳רוזוילט׳ (Roosevelt [שורות 46, 192, 194 ועוד]), ׳פורתריס׳ (שורות 150, 263) ו׳פורטריס׳ (forteresse [שורות 300, 313, 316]) וכיוצא באלה, פרט ל׳סתאלין׳(Stalin [שורות 101, 242,198 ועודו), שנכתב תמיד בתי״ו; j וגם g מתועתקות לזי׳ין:
זויף׳(juif (שורות 340, 357,341]), ׳זיניראל׳(general [שורות 215, 1218); v מתועתקת לבי״ת: ׳לאבאל׳(Laval [שורות 227,217]); s מתועתקת לסמ״ך או לצד״י: ׳פורטריס׳(שורות 313,300, 316) ו׳פורטריץ׳(forteresse [שורה 297]); ch מתועתקת לשי״ן, על פי ההגייה הצרפתית: ׳שורשיל׳(Churchill 1שורות 49, 107, 1197), אך גם לסמ״ך: ׳ליסאסור׳ (les chasseurs !שורות 317,313,301]); ci מתועתקת ל׳סי׳, כדרך הצרפתית: ׳סיאנו׳(Ciano [שורה 39]); k מתועתקת לכ״ף(ולא לקו״ף): ׳כולוניל׳(colonel [שורה 291]), ׳כולון׳ (colonne [שורה 173]); ואין הפרש בינה לבין כ״ף המשקפת c, כמו במילה ׳כונפיראנם׳ (conférence [שורה 117]), או כ״ף המשקפת gh, כמו במילה ׳ספאכיתי׳(spaghetti [שורה 382]).
במקרים מעטים נשתקע גם כתיב מדויק, בעיקר כדי לבטא היבדלות סמנטית שאינה משתמעת מן ההגייה, לדוגמה aéroplane (מטוס) מתועתק ביחיד בצורה פונטית: ׳רופלאן׳ (שורה 149), וברבים בתעתיק מדויק: ׳רופלאניס׳ (aéroplanes !שורות 163,82]), צורה המשקפת את הכתיב הצרפתי.
ככלל כמעט כל שמות המקומות והאישים הובאו לפי צורות הכתיב וההגייה בצרפתית (לרוב בעקבות השם בשפת המקור): ׳דו־גול׳(de Gaulle ושורות 215, 218, 224 ועוד]), ׳היטליר׳(שורות 5, 24, 31 ועוד) דהיתליר׳ (Hitler [שורות 280, 378, 395]), ׳שורשיל׳ (Churchill [שורות 49, 107, 197]) וכדומה; אך לעתים מתגלה הבדל בין כתיב פונטי לכתיב מדויק: שם העיר ברלין מופיע הן לפי הכתיב הצרפתי – ׳בירלין׳(Berlin [שורות 182, 288,279 ועוד]) והן לפי ההגייה – ׳בירלאן׳(שורה 277). מיעוט השמות נוטה במובהק על פי הערבית: ׳לינגליז׳ انكليز [שורות 62,60,27 ועוד]), ׳טאליאני׳ اطالياني [שורה 39]), ׳פראנסא فرنسا [שורות 220, 226]) ועוד.
בתעתיק צורני היידוע שוררת אחידות יחסית. צורן היידוע לנקבה la נכתב תמיד ׳לא׳ ומופיע לרוב בנפרד, אך לעתים הוא דבוק אל המילה (והוא הדין ביתר הצורנים): למשל ׳לא דתיים ארמי׳(la huitième armée [שורות 51, 139]) וגם ׳לאויתיים ארמי׳(שורה 381]. צורן היידוע לזכר le נכתב לעתים ׳ל׳ ולעתים ׳לי׳: ׳למארשי נואר׳(le marché noir !שורה 271]), לעומת ׳ליסאסור׳ 1 les chasseurs)שורות 317,313,301]). צורן היידוע לרבים les עשוי גם הוא להופיע בשתי צורות כתיב שונות, ׳ל׳ ולעתים ׳לי׳: ׳לגוליסת׳(Les Gaullistes ושורות 394, 408]) או ׳ליזאליי׳(Les Alliés [שורות 128,25, 268 ועוד]).
המילים העבריות המעטות שמופיעות בהגדה נכתבו בכל מקום כדרך כתיבתן בעברית, להוציא המילה ׳מיצאח׳(מצח ושורה 168), שמופיעה בכתיב סונטי דווקא, וגם אם הכיר המחבר את מקורה העברי, אפשר שאופן הכתיב המקובל נעלם ממנו.
חסד ואמת – רבי אליעזר די אבילה זלה"ה מחכמי העיר רבאט
המללאח היהודי ברבאט – קריספיל
אך רבינו מרוב פיקחותו היה מעמיק מאוד מקשה ומתרץ ומפלפל וכבר מגיל שבע עשרה התחיל להתכתב עם גדולי הדור ולהעלות את חידושיו על הכתב כמו שכתב החיד״א בהקדמה לספריו בין שבע עשרה שנה ופיר״ש כל מידי דקשה וכו'.
ובספרו שם הגדולים אומר:
שמרוב חריפותו של הרב היה כותב ומוחק עד שלא ניכר גדולתו העמוקה מתוך ספריו עיי״ש.
אם למסורת : ראה היעב״ץ משפט וצדקה ביעקב פסק שאלה מרבינו כשהיה צעיר לימים אשר מופנת לרבי יעקב טולדאנו , וזה לשונו: ידיד נפשי החכם כמה״ר אליעזר דאבילה נר״ו, אחדש״ו באתי להשיב למאי דשאילנא מקמיה ע״י כהה׳׳ר יעקב אביטבול. על ראובן שנשא אשה ונפטר בתוך שנתו מה יהיה משפט חלוקתם יורשי האיש עם האישה?.״ [וראה עוד שם פסק י״ז],
קריאת שם לרבינו
כ. ראשי תיבות רב אד״א אליעזר די אבילה, לשון מושאל משמם של האמוראים רב אדא בר אהבה ורב אדא בר מתנה, שם המרמז שהיה אוהב את הבריות ובפרט את תלמידיו ורמז שהיה נותן ותומך ביד רחבה בהם כפי שיבואר לקמן. כ״כ נקרא רב אד״א או ר׳ אליעזר הגדול כך מתארו המו״ל עוז והדר בהקדמתו לספר שהוא גם אחד מזרע רב וזה לשונו: כמוהר׳׳ר שלמה ז״ל חתן המלך, נר המערבי, תנא דידן, אביר הרועים נ״י פ״ה ע״ה, ונקרא שמו בישראל ״רבי אליעזר הגדול ומנו רב אד׳׳א ז׳׳ל״. וזה כדי להבדילו מנכדו בן בנה של בתו הרבנית דונה הנקרא על שמו ר׳ אליעזר. וזה לשון ר׳ יוסף די אבילה ב״ר משה בהקדמתו לספר מגן גבורים ח״ב על מסכת כתובות וקידושין: ואלה שמותם בשמות אשר קרא להם אביהם הזק׳׳ן, אשר שם האחד כמוהר״ר משה נר׳׳ו, ושם אחיו אדוני דודי… וכו' כמוהר״ר שמואל נר״ו ועמו בחברתו בבית מדרשו שם נמצא אתו אשר ע׳׳י השני זה דודי שמו כשם רבו החכם השלם והכולל פלפלא חריפא כמה׳׳ר אליעזר נר״ו(עליו ודבר לקמן במערכת אודות בתו ונכדיו ובאם למסרת נזג).
ימי עיבורה של אמו הצדקת
רבי אליעזר הגדול שגורה אגדה בפי זקני חכמי רבאט, שכאשר התעברה אמו הצדקת של רבינו, נגלה אליה בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס המכונה רבי אליעזר הגדול ואמר לה, דעי! שאני ר׳ אליעזר בן הורקנוס ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה להמשיך להאיר אור התורה בקרב חכמי הדור ולכל עולם התורה, ובכן הנך הרה וילדת בן אשר בו תהיה ניצוץ נשמתי והוא יאיר עיניהם של ישראל בתורתו, על כן הנני מבקש שתקראהו על שמי ולהתנהג אתו בזהירות ובקדושה רבה.
ויגעו בו אביו
באותו עיניין זקני חכמי עירנו רבאט מספרים, שפעם ר׳ אליעזר בהיותו רך מאוד בשנים התווכח עם חכמי הישיבה תלמידי מור אביו ר׳ שמואל והתעקש להסביר את הסוגיא שבה עסקו לפי סברתו ופירושו, אביו בשומעו שהוא עומד על דעתו בצורה עיקשת בפני חכמים גדולים גער בו חזק עד שרבי אליעזר בכה. באותו לילה נגלה לאביו בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס, ואמר לו הרי אתה יודע שבנך זה הוא ניצוץ נשמתי ובעל הארה גדולה רוחנית בדור הזה, על כן אבקש להיזהר לא לפגוע בו ולא להרגיזו, אמנם אתה זכית בו, אך אם תמשיך להרגיזו אני אקח לך אותו. תיזהר!.
כידוע רבי אליעזר בן הורקנוס היה מגדולי התנאים בתקופה שלאחר החורבן, נחשב בדעותיו לנוטה אחרי בית שמאי. רבו רבי יוחנן בן זכאי הפליג בשבחו עד שאמר עליו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע הוא את כולם". כך היה גם נחשב רבינו בעיני חכמי דורו דור דעה.
רבי אליעזר די אבילה היה ידוע בפי כל הפוסקים גם בכינוי רב אד״א או בפי חכמי עירו רבאט רבי אליעזר הגדול נולד ברבאט־סאלי בערב פסח של שנת תע״ד (1714) ונימול ביום אחרון של חול המועד פסח.
על כן מכנהו חתנו הזזה״ש רבי שלמה די אבילה בהקדמתו לספריו:
קדש קדשים ״מצה שמורה״ יומם ולילה עוסק בתורה ע״ש.
לזה זוכים, בעת שישראל נזהרים ממשהו חמץ בפסח, ואוכלים ״מצה שמורה״ היתה להם ישועה בדבר גדול, ואין אני יכול לגלותו לטובת הדור (דברי הרב מדרש פנחס אות ל״א) על כן מובן מדוע זכתה אמו ואביו בבן קדוש כזה, ומדוע זכו בו כל אותו הדור.
לכן למעשה מזל יום גרם לו להיות קדוש ושמור כמו ״המצה השמורה״ שהיו מכינים בערב פסח שבו הוא נולד, ואז חל יום מילתו בחול המועד פסח. על זה אביו הגאון אמר דרשה בפלפול עמוק כדרכם בקודש של גדולי ישראל בפני גאוני ארץ דייני וחכמי רבאט וסאלי, ובפרט בפני גאוני המשפחה, הסבא קדישא רבי חיים בן עטר הזקן שהיה עדיין חי, ובפני דודו אחי אמו של רבנו אור החיים הקדוש. כל הדרוש העלהו על ספרו אוזן שמואל דרשה י״ג מחול המועד פסח שנת דע״ת לפ״ק ובאמצע הדרוש הוא אומר:
נשובה אל הקדום ״למצוה שאנו עוסקים בה״ לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אשר ציונו הבורא להסיר ערלת בשרינו.
ועוד בסוף הדרוש מוסיף ואומר:
״היום שקיוינוהו״ שכולם יעלו לרצון,
נפטר ברבאט בבוקרו של יום שבת קודש ג׳ אדר א׳ שנת התקכ״א (1761) ״בימי העמידה״ כלשון חתנו בהקדמה, היו ימיו ארבעים ושבע שנים כפטירת דודו האור החיים הקדוש.
תאריך הולדת ובינו
שנת תע״ד כך צריך להיות ולא כמו שכתב הרה״ג מלכי רבנן זצוק׳׳ל שרבינו נולד בשנת תע״א שהרי הוא זצ״ל מודה שרבינו היו ימיו מ״ז שנה, אך לפי חשבונו יצא שהיו ימיו חמשים שנה שהרי בטוח שהוא נלב״ע בשנת תקכ׳׳א! אלא כמו שאמרתי וכן הוא מדברי החיד׳׳א בשם הגדולים וכן משמע כדאוכיח לקמן בסעיף הבא כב, ומהאגדה המסופרת לקמן שהיתה בינו לבין דודו האור החיים הקדוש עיי׳׳ש. גזירה מפי אור החיים
כב. שמעתי מפי זקני חכמי רבאט. שאחד מביקוריו של אור החיים הקדוש אצל אחותו שהיא אמו של רבינו אשר היה קשור אליה מאוד, היה אור החיים עוקב אחרי אחיינו הקטן ומשתעשע אתו בדברי תורה ונהנה מאוד מחוכמתו המופלאה ומפיקחותו הנדירה, האו׳׳ח השמיע לו חידוש עצום עמוק ומפולפל, מייד רבינו שהיה עדיין ילד בגיל רך מאוד סתר לו את החידוש והפיל לו את הבנין כלאחר יד, ובגלל שדיבר אתו בתקיפות כאדם בוגר, האו״ח פלט מפיו קללה הנאמרת בתור ״חיבה״ לאדם צעיר העושה מעשה בגרות, ״א־ימסי סגיר״ דהיינו שילך מהעולם הזה צעיר, אמו שמעה דיבור קשה זה יוצא מפי אחיה הצדיק מייד גערה בו ובקשה שיברך אותו, האור החיים התנצל מאוד ואמר לה שזה נפלט לו מפיו מרוב שמחה ששמע אחיינו איך הוא מפרק הרי הרים כלאחר יד. מייד בירך אותו לבטל הגזירה. אך כדי להרגיע את לבה של אחותו הוסיף ואמר: ״יהי רצון שכל מה שיגזרו עלי יהיה גם עליו ויזכה ויגדל כמוני״ אבל אור החיים ע״ה לא ידע שכבר בגיל מ״ז ימלא בשלימות את שליחותו בעולם הזה ויחזיר את נשמתו ליוצרה, ואכן כשגגה היוצאת מלפני השליט, דיבורו הקדוש של האוה״ח נקלט בשמים והנה נגזר מייד שגם רבינו הקדוש נפטר בגיל מ״ז באותו גיל של דודו האור החיים הקדוש. (ראה בזה לקמן באם למסרת עב) אגדה זו מזכירה לנו הקפידה שהיתה לרבי אליעזר על רבן גמליאל אבי אשתו אמא שלום שבגינה נפטר [ראה בבא מציעא נ״ט ע״ב],
קורות היהודים בספרד המוסלמית
המצביא המוסלמי לא התמהמה הרבה במחנהו שעל ההר שנשא מאז את שמו ג׳בל אט־טארק או בפי אנשי אירופה גיבראלטאר. הוא התקדם עם צבאו הקטן לעבר צפון׳ לכד ללא קושי את העיר קרטייה שבקצה הצפוני של המפרץ, הדרים וכבש את העיר אלכ׳סיראם ששימשה אז כהיום נמל ותחנת מעבר לחוף האפריקאני. עיר זו נהיתה הבסיס של צבא הפלישה וטארק מסר ליוליאן את התפקיד להגן עליה ולארגן דרכה את האספקה בשביל גדודיו. לאחר כיבוש אלכ׳סיראס החל טארק לנוע צפונה. משנתפשטה הידיעה על פלישת הצבא המוסלמי יצאו נגדו חילות המצב הגוטיים שבגלילות הדרומיים של ספרד ובראשם שר הצבא בנסיו וניסו להדוף את הפולשים אחורה, אולם הגדודים הגומלים נוצחו ובֶנסיו עצמו נהרג. המלך רודריג היה באותו זמן בצפון הארץ כדי להלחם עם הבסקים שמרדו בשלטונו. אך הגיעה אליו השמועה על פלישת המוסלמים לספרד מיד חזר אל הדרום, גייס צבאותיו במהירות רבה והפציר בידידים ובמתנגדים כאחד שיעמידו את ענין המולדת מעל הכל וילחמו בכוחות מאוחדים, כך נתאסף מסביבו צבא רב ומצויד כל צרכו. כאן היו גדודי אבירים מאומנים ולמודי מלחמה, חבושים קובעי ברזל שנשאו שלטי מגן עגולים ומרובעים עשויים עור ועטורים מסגרות של ברזל. רבים מהם היו לבושים שריונות למיניהם, מורכבים חתיכות ברזל דבוקות וקשורות זו בזו, וכולם נשאו חרבות, שהיו להן חזינות של זהב או כסף. בידיהם הליו חניתות ארוכות לדחוף ולדקור את האויב ואף רמחים שהם מעץ וחודם מברזל. לליד האבירים שרכבו על סוסים נראו המוני האיכרים המגויסים הולכי רגל, לבושים בגדים פשוטים וגסים, איש איש וקשת מעל כתפו וקרדום בידו. הצבא הנוצרי היה רב המספר, הוא מנה כמה רבבות. אך עדיפה ממספרו הגדול, מאמון האבירים ומחימושם המעולה היתה הרוח שפעמה בקרבו. דוח נכאים. ריב המפלגות על כסא המלוכה זרע פירוד בלבבות ומשום שרבים ידעו על הקשרים בין מפלגת בית ויטיצה עם האויבים של המלכות היה הצבא שרוי באוירה של חשדנות. איש לא האמין ברעהו. כאשר שמע טארק על הצבא הויזיגוטי ההולך וקרב שלח שליחים אל מוסא בן נציר, שהיה מושל ומצביא עליון של כל הפרובינציות של אפריקה הצפונית, וביקש ממנו עזרה. עד אז לא היו אתו אלא 7000 איש ועל פי בקשתו נשלחה לו תגבורת של חמשת אלפים. לא זו בלבד שצבא טארק היה בהרבה קטן מן הצבא הויזיגוטי אלא שהיו בו מעט פרשים, כי המוסלמים לא הביאו אתם סוסים והיו להם בלבד אותן בהמות רכיבה שנהיו שללם בהתנגשויות הראשונות עם חילות המצב בקצה הדרומי של חצי האי. בחכמה עשה איפוא טארק שנסוג אחורה בהתקרב הצבא הנוצרי ותפס עמדות בין הביצות של כ׳נדה ובין שורה של גבעות שבקרבת אלכ׳סיראס, כדי לחכות לצבא הויזיגוטי שבא מצפון. שם החל ביום 19 לחודש יולי 711 הקרב שהכריע את גורלה של ספרד למאות שנים. כרגיל התחילה המערכה ביריית חצים מן הקשתות, לאחר מכן תקפו אלה את אלה בחניתות ולבסוף קצרו החרבות את קצירן. היום הראשון נסתים בתיקו וכן השני. כך נלחמו יום אחר יום ושני הצבאות סבלו אבדות קשות. אולם באחד הלילות ביצעה סיעת בית ויטיצה את אשר זממה מזמן. שני האגפים של הצבא הויזיגוטי היו בפיקוד של נסיכים ממשפחת ויטיצה ובלילה עברו על דגליהם ואנשיהם אל הצד שכנגד. כך נשאר רודריג שפיקד על המרכז לבדו, אבל המלך המשיך להתנגד. אולם חיל החלוץ של טארק שהיה מורכב כושים הסתער על הצבא הנוצרי והכה אותו שוק על ירך. האיכרים הספרדיים החלו בורחים לכל צד ועבר והפרשים הגוטיים עצמם נרתעו ופנו עורף עד שכל הצבא שלהם נתפורר. המלך שקע באחת הביצות וגופתו נעלמה אלא שנמצאו מקצת בגדיו ותכשיטיו. בידי הצבא המוסלמי נפל שלל עצום, סוסים ופרדים׳ נשק ורכב, אהלים וכלים למכביר.
אחרי הנצחון על המלך הויזיגוטי גברו במצביא המוסלמי יצריו. על־פי ההוראות שקיבל ממוסא בן נציר אסור היה לו להתקדם ללב ספרד, אך טארק לא שעה אל פקודה זו ופתח במסע כיבושים נועז. עם צבאו הקטן הסתער על הארץ הגדולה שהיו בו חילות מילואים של הצבא הגוטי וערים בצורות במספר גדול ואף בהן חילות מצב מאומנים. אמנם היה זה גם צו השכל והטקטיקה הצבאית שלא להחמיץ השעה ולהכות באויב המנוצח טרם יתאושש ויערך את כוחותיו מחדש. ודאי לחצו עליו גם תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים למען יעזרו להם לקבל שוב את כתר המלכות. הם היו כמובן מעונינים להגיע לטולידו, בירת המדינה, ולהמליך שם בעזרת האפריקאנים אחד משלהם, כך זז טארק לעבר צפון. בקרבת העיר אסיכ׳ה ניסו גדודי הגוטים עוד פעם את מזלם בקרב שדה וחובסו מחדש. הגדודים המנוצחים ברחו אל העיר וטארק הצטרך לשים עליה מצור שנמשך זמן מה עד שהעיר הסגירה עצמה לידו. בינתיים השתררה אנדרלמוסיה במדינה כלה. בכל מקום התעוררו תומכי בית ויטיצה וגם האיכרים והעבדים הרימו ראש. תושבי הערים האיברו־ רומנים הרגישו שבא הזמן לעשות את חשבונם עם העריצים הגרמניים. שכבת השליטים עצמה היתה מוכת תדהמה ואחוזת בהלה. פה ושם ניסו לאסוף את כוחותיהם ולהתנגד לפולשים, אלא שחסרה יד מכונת ומדריכה וכך העלו חרם בידם, מרבית האצילים והכמרים ברחו אל צפון המדינה או לחוץ לארץ, לגאליה, ומצד שני נספחו רבים מתושבי ספרד, אלפים ורבבות, אל הצבא הפולש. השורות של צבא טארק גדלו מיום ליום. נתוספו עליהם עבדים שרצו לזכות בחופש, איכרים שהתאוו לנקום בבעלי הלאטיפונדיות ולקבל האדמות לקנין ובעיקר אנשי מפלגת ויטיצה.
הרב יצחק חזן-חוכמה מקדם-חזי כהן
הרב יצחק חזן
תלמיד חכם ודיין(1990-1919). למד תורה בישיבתו של הרב ידידיה טולדנו במכנאס. רבה של העיר אגדיר שבמרוקו. כעבור שנים ספורות, נקרא רבי יצחק לקזבלנקה על ידי הרב שלום משאש לשמש כדיין בבית הדין הגדול במכנאס. אחר כך התמנה מטעם הממשלה המרוקאית לאב״ד בית הדין. בעלותו ארצה התמנה לדיין בעיר חיפה. שימש כחבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים לצדם של הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא. תפקידו העיקרי היה להכריע בדינים מסובכים וקשים שלא נמצא להם פתרון.
שולחן ערוך לפניו
כאשר הגיע הרב יצחק חזן לארץ ישראל, הממסד הדייני והרבני בישראל עדיין לא הכיר אותו במידה מספקת, ועל כן ביקש לבחון את ידיעותיו ב״שולחן ערוך״. מה רבה היתה תדהמתם של הדיינים כשגילו שכתב מילה במילה את דברי ה״שולחן ערוך״ וכל הפוסקים בכל שאלה שנשאל. בתחילה חשדו שרימה במבחן, ולכן חזרו וערכו לו מבחן חוזר בעל־פה. כשנוכחו בשליטתו בהלכה ואת העובדה שציטט בשלמותם קטעים מן ה״שולחן ערוך״ והפוסקים, הודו שהוא בקיא גדול, ומינו אותו לאב בית הדין בחיפה.
מישיבה של מטה לישיבה של מעלה
לאחר שפרש לגמלאות למד בקביעות בחברותא עם הרב מסעוד אלחדאד שהיה דיין בירושלים. ערב פטירתו אמר הרב חזן לאשתו לאחר לימודו הקבוע, ״ממחר נפסיק ללמוד בבית ונתחיל ללמוד בישיבה…״
מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור
ההבדלים בין הז'אנרים בספרות המקורית
בתוך הספרות המקורית שבערבית היהודית, כמו בספרות המתורגמת לערבית יהודית, יש הבדלים ניכרים בתפוצת המרכיב העברי. לא דומה שכיחות המרכיב העברי במדרשים לשכיחותו בספרות פילוסופית או הלכתית; ובמיוחד בולטים ההבדלים בין הספרות העממית לספרות המוסר העממית. גם בעיתונות יש הבדלים. לא תמצא אחידות בכתבות: יש מהן ששכיח בהן המרכיב העברי, ויש מהן שהוא נדיר בהן.
כדי לבדוק את ההבדלים בטקסטים המתפרסמים בעיתונות שבערבית היהודית העיראקית בחרנו בשתי כתבות שנשלחו מבגדאד בשנת תרנ״ד (1894) לפרסום בעיתון מגיד מישרים של יוצאי עיראק בהודו. שתי הכתבות עניינן אחד — הקושי בנישואי בנות עניים בבגדאד. כתבה אחת היא מכתב של אחד החכמים בבגדאד שהוטל עליו להיות ״פקיד הנישואים״; במכתב זה מקווה הוא לעורר את רחמנותם של יוצאי בבל במזרח הרחוק. את הכתבה השנייה חיבר כתבו הקבוע של העיתון בבגדאד, ובה הוא מתאר אותן בעיות של בנות העניים שם. להלן מובאות שתי הכתבות בהבלטת המלים העבריות.
א
בג׳דאד היום 27 סלון סנת התרנ״ד
למו״ל מגיד מישרים הי״ו
אלרגא מן המתכום אן תטבעון כטנה האדא פי גאזיתכום אל מעתבר, ושכמ״ש אל אצילי בני ישראל / ראשי גולת אריאל / השרים והסגנים / הקצינים והרוזנים / רודפי צדק / מחזיקי בל בדק / נושאי דגל החסר והרחמים / נדיבי עמים / עם בני אברהם די בבל אתר ואתר יברך ה׳ חילם / וירצה פעולם / למקטנם ועד גדולם / יחד את כל קהלה חיים וקיימים לעד לעולם / בכוכבים בהילם / כיר״א אחרי עתרת החיים והשלום בשבטי ישראל אודיע נאמנה מן רצוץ מסאעדת זוויג בנאת אל פקרא ואל יתאמא פי בלדנא בגדאד יע״א ברוך ה׳ יום ען יום קאעד תסתעדל וקאעד יטלע מינא פרי ישוה לו, ובל סנה קריב אלמאתין בנת קאעד יסאעדון פי זוויגהום מן צנדוק לסאעת אלמדבורא ואשריכם ישראל אהל בלדנה המתנדבים בעם מא קאעד יקצרון עלא קדר אלחסין ומסאעדין פי הלמצוה הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו וכגון הגביר היקר מנשה אפנדי בן צאלח מנחם דניאל הי״ו זוכה ומזכה אחרים עמו טרף הל איעאנא. כדאלך הגביר היקר סי׳ עבדאללה אלייאו הי״ו מסאעדהום ורצוצה נאם אלי מא תבשף אחוואלהום עלא אל כולל יעטיהום בעין יפה יה״ר שיפרו וירבו בבנים ובני בנים בעושר וכבוד לעבודתו יתברך אבי״ר. ולאכת יא עזאזנה אין הבור מתמלא מחלייתו קאלו רז״ל וכצוץ מתל מא קאלו רז״ל ועניות לבבל נחית. ופי בלדנא אלדי אלפקר ולעאזא בנו ביות ביהא ואופים מאלהום מפתח פי מחלת אלטטראן ואבו טיפין אלד־י ביהא פוקרא ריבוי עצום ובנות יולדו להם ארבעה וחמישה ורבות בנות עד שעשו חייל ונתקיים בעירנו הכי והחזיקו ז׳ נשים באיש א׳ ותערפון יא עזאז הל שי ירידלו מצאריף בארה. ומא ינפע פי שי גזאי ואש ירידון יסירון אהל טרפנא ובצוץ בהל וקת אלדי אלשפע קליל והמשתכר משתכר אל צרור נקוב ומנין מא יתקלב אבו אלבית ירידלו דרג מן בל טרף ואחרון הכביד צרת הבת. הל מנהג אלצקט אלד־י סאייר פי בלדנא אלד־י יזווג בנתו ירון יעטיהא מאלו והאלו איש מא ימלך ומא יבפי ופוקא יסיר מדיון עלא גלדו ומנפש ועד בשר יכלה ב״מ.
איצה רג'אל מסתור מן מעלומין ומסתפק במועט שבידו קדם בנתו ואעתאקת סנתין ומא קדר עלא זוויגהא וגא ענדי אלפקיר אבו הבת ומעו רגאל ומרה וחבו מעי עלא מסאעדתהא יבון אלם להא בראני מן דון שי אלדי אעטיהום מן אלכולל. קלתו קדאמהום אנא מא אקדר עלה היך שי מא אקדר אסיר כולל ופקט אנא איש כללי אנפע אלא בל בנאת אלפוקרה מנין אקדר לאזם ואדי ואעייש אלגמיע. אבו אלבנת קלי אלזם אידי ושוף כיף קאעד ארעד מן סחוותי אלדי בשפתו אחוואלי ואעתאזיתו. קלתולו ליש תסתחי מני באנהו אנא אבוך בלאבת מא אקדר היך אסווי שי אלדי תטלבו אם בשרי נחוש ובו׳ גייר ב״ו. קאל אנא אטלב מן השי״ת מא ילזם. קאמו פאתו לימא וצל אלרגאל באב חושנא נתעלף ב״ש צחתו גיבו מאי נרמי עלא וגהו כיף אנדכר הלרגאל וטאש מן צערו. משוואר זמאן לימא צחת רוחו וקאם ראה. על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים. איצאחצלחצאל זקן קדם בנתווטלעשיגזאי ללכלה הבגדים והמעות ארבע תלאף קרש ראייג מנהא בגדים ללכלה ומנהא קצור המעות ללחתן ואלחתן יסיר באל אלכלה וקאעדין פי חוש ואחד ואעתאקו מקדסין ארבע סנין ואבו אלכלה מא סלם שי לא חוואס ללכלה ולא צלעה ללחתן אל1י יתזווג ביהא. ואלחתן מסתור ותם ונא כרניר מן בעד אלארבע סנין גא קדאם הדיינים וחכאהום. חאלן בעתו עלא אבו אלבלה קאלולו יא תשופלו פלוס אלדי יתזווג יא יגרש הבת קאל מא ענדי אפילו פרוטה רגעולו הדיינים הל יום ארבע סנין מא אסתחצלת בנתן מא הצלת שי. מן מחצול פלוס אלבנת באן תזיוצא. רצעלהום יומייא תחצל קרשין ראייג ואצרצהא ונעיש ביהא. אנכסר כאטרהום פצלונו ללחתן פי אלפין קרש ראייג ורצא אל מסכין. קאלו בלכת אחד יהצל ילם אלהום וייאצז־ולו בד־אלך מן אלבולל לאן קשה הגירושין של אשה ראשונה, שאפילו המזבח מוריד עליו דמעות. בעתו עלא מעלם בת״ת וטעונו ורקה באנהו יאצו־ אלזקן אבו אלבנת מעו ויילם צדקה פרוטה פרוטה מן בתי בנסיות ובז־אלך סווא היך. צאנו מאייה וסתין קרש ראיצ. ואלחתן רצע עלא הדיינים וקאל בעד איש אסווי מא חובתי ואעשנה קאלולו מא דאם מא קבצת שי הא1י הם סאמחהא וסווי מע השי״ת. ואכדולו מן ענדי מן אלכולל תלת מאיית קרש ראייג וסוו לחיף ודושך וייתזווג בל קצור. ורא אלמסכין אלחתן אללה יצעלהו בטוב. בעד סאר גייר משגילה אצעב ואחרון הכביד. רצאל כאן ירא שמים ובעל תורה וענדו בנאת ואין לאל ידו אלז־־י יזווגהום. בנת אלכבירי שאפת זוויג מא אכו תעאשרת מע גוי ואצד־הא לי גייר בלד. אבו אלבנת אלמסכין קם בלכת ילחקהא ויירצעהא לדין ישראל. אלצמאעה אלז־י פי הז־יך אלבלד תצאערו ובל דרוב תווצע ונפטר ב״מ חלה ויסכן כדי שלא יראה הצדיק ברעה מאל בנתו שהמירה דתה ב״מ ומא כאן רצעת. ובקו היתומות ואלמנתו לא אליכם ב״מ ומן בעד חין קדסת בנת אלתאנייה בעמר צמסה ועשרין סנה הל יום מנתין מא תזווצת. ואל אם שאפת מא תקדר עלה זוויצהא ואנהזמת ובקת אלבנת עלא יד הזקנה סתהא וצת קדאם הדיינים וחכת עלא צימהא וצאחולי הדיינים הי״ו וחכו מעי יבון אעטיהא אזווד מן אלג׳יר עטא מסאעדתהא מן אלכולל לימא יסהל זוויצהא לעב״ל בב״א. והזקנה אמתחת תחכי עלא בנת אלאוולאנייה ואלחכמים הי״ו יערפון ביהא וחבולייא. על זאת ידוו הדווים ירחם הי. פעאד אז־א מא יסיר מסאעדה להל מצוה מן אלצארצ מא תסתקים ואלקהר מן חית אנא פקיד עלא הל שי ודאיימן אשוף בצער אלפוקרא ועלא יקתהום וצעב אחוואלהום ויינכסר צאטרי עליהום ומא אקדר אצשי עין ואסכת להל סבב וכיפתי תצברני בל אעדארן אפתש אנבה קלוב אצוואנא בני ישראל אלאצצייא, וין אהל אלרחם ולחנייא, וין אהל אלשפאקא ואל רחמאנייא. מצות פריה ורביה מצוה ראשונה שבתורה וייצבר קלב אלמכסורין אלד־י דמעתהום תכסר אלצאטר. ואלאמל מן אצוואננא רחמנים מא יקצרון וכל ואחד יתצצא עלא מקדורו העשיר ירבה והדל לא ימעיט וכל אשר ידבנו לבו ירסלהא באסם הח׳ השלם ח״ר צאלח בן מו׳׳ר ועט״ר ה״ר עבדאללה אברהם סומך הי״ו ותנעטי לזוויג בנאת אלפוקרה. ואל אמל מה תקצרון פי הל מצוה וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. ולאייק עלינא נחנא ולאד אברהם יצחק ויעקב נשפק עלא היך נאם מכסורין אלצאטר וכשבויין דמי. ובשכר זאת השי״ת ישלח לכם ברבה דוחה והצלחה בבל מעשה ידיכם. יקרב גאולתינו ויקבץ נפוצותינו וישלח לנו הגואל אכי׳׳ר.
גבאי הנישואין
יחזקאל עזרה
יהושע הלוי יצ״ו
הרפורמות במוסדות היהודיים במרוקו בראשית השלטון הקולוניאלי: השיקולים, הכיוונים והנימוקים (1919-1912) דניאל שרוטר ויוסף שיטרית
הרפורמות במוסדות היהודיים במרוקו בראשית השלטון הקולוניאלי: השיקולים, הכיוונים והנימוקים (1919-1912)
מקדם ומים כרך ו
דניאל שרוטר ויוסף שיטרית
מבוא
בקהילות יהודי מרוקו, כמו בקהילות יהודיות רבות אחרות בצפון־אפריקה, הואצו בתקופה הקולוניאלית תהליכים, שינויים ותמורות, שניצניהם הופיעו עוד לפני שצרפת השתלטה רשמית על מרוקו והטילה עליה את הפרוטקטורט בשנת 1912. תהליכי שינוי אלה נווטו בידי כוחות חברתיים־פוליטיים חדשים, חיצוניים בעיקר, והקהילות היו צריבות להתחשב בהם בחייהן היומיומיים. התהליכים עוררו תקוות חדשות ושאיפות חדשות בקרב חלקים שונים בקהילה; הללו ביקשו ליטול חלק פעיל בתהליכי השינוי כדי לזרז אותם ולהפיק מהם את מרב התועלת עבורם ועבור קהילותיהם. בה בעת העצימו תהליכים אלה התלבטויות ויצרו דילמות חדשות בקבוצות אחרות בקהילה, עקב המפגש עם צורות חשיבה, צורות חיים וצורות שלטון חדשות, שהלכו והתפרצו לעולמן המסורתי של הקהילות.
עם התבססות הפרוטקטורט הצרפתי עיצבו את חיי הקהילות מערכים חברתיים־פוליטיים וחברתיים־ תרבותיים חדשים ורבי עצמה לצד המערכים החברתיים, הכלכליים והמקצועיים המסורתיים. בעקבות זאת סיגלו לעצמן הקהילות העירוניות והנהגותיהן — הן המסורתית והן החדשה — דרכי פעולה חדשות בקשריהן הפנימיים ובקשריהן עם הגורמים החיצוניים, כלומר עם האוכלוסייה המוסלמית ושליטיה, הכפופים מעתה לצרפת, מחד גיסא ועם השלטון הצרפתי וסוכניו המקומיים מאידך גיסא. אולם האופי הפטרנליסטי ואף הכוחני לעתים של סוכני השינויים החיצוניים, של פקידי הפרוטקטורט במיוחד — הגם שהפגינו לעתים רצון טוב ודאגו, בדרכם ועל פי הבנתם, לרווחתם של היהודים — לא אפשרו לרוב לקהילות לכוון בעצמן את מהלך ענייניהן על פי נקודות הראות והאינטרסים המיידיים שלהן. התמורות שחלו במוסדות ובצורות החיים של הקהילות ביטאו את האינטרסים והצרכים של השלטון הקולוניאלי, והוכתבו למעשה מגבוה בלא שניתנה לקהילות הזדמנות לקבוע את מהותן. אולם מציאות זו נבעה לא רק מן הדומיננטיות של השלטון הקולוניאלי, אלא גם מן הפסיביות — ואולי אף ההשלמה מראש — של הקהילות ודובריהן בבל אותה תקופה של עיבוד הרפורמות במשרדי הפרוטקטורט.
ברקע עבודה זו עומד מצב בלתי סימטרי זה שהתקיים בתקופה הקולוניאלית בין הקהילות היהודיות במרוקו עם מוסדותיהן המסורתיים, שהתחילו להשתנות עקב חדירת המודרניות למרוקו במאה ה־19, ובין שלטון הפרוטקטורט, שכיוון את התפתחותן והטיל עליהן את הרפורמות המוסדיות הראשונות במסגרת מדיניותו הכללית של ההשתלטות על מנגנוני העצמה הפוליטית והכלכלית וחלוקתה מחדש של העצמה בין הקבוצות החברתיות והאתניות השונות במרוקו. אנו מבקשים לבחון כאן את אופי הרפורמות המוסדיות שקבע השלטון הצרפתי עבור הקהילות היהודיות ואת דרכי גיבושן בתחילת הפרוטקטורט, וכן את מידת מימושן בקהילה מוגדרת אחת, מוגדור(או אסווירה בשמה המוסלמי והיהודי המסורתי), בשנים הראשונות שלאחר פרסומן. לשם הבנת התהליכים המעניינים אותנו כאן והשינויים שהתחוללו בעטָים אנו בוחנים גם את הגורמים שהשפיעו במחצית השנייה של המאה ה־19 על התחלת התמורות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ובמיוחד את מפעלה החינוכי — והפוליטי — של חברת כל ישראל חברים(כי"ח) במרוקו ואת השלכותיו על המודעות הפוליטית של הקהילות ועל יחסיהן עם צרפת ערב הפרוטקטורט. מפעל חינוכי זה הלך והתפשט בתקופת הפרוטקטורט, אולם הוא שירת אז כמעט באופן רשמי את מדיניות השלטון הקולוניאלי כלפי הקהילות היהודיות.,
לשם עיון נוסף בשיקולים ובנימוקים שהועלו אגב גיבושה של מדיניות הפרוטקטורט כלפי הקהילות היהודיות במרוקו אנו מביאים כאן לראשונה בדפוס ובתרגום עברי תזכירים ומסמכים שונים של ראשי הפרוטקטורט בעניין הרפורמות במוסדות היהודיים.
הערת המחבר : מחקר זה נתמך בידי הקרן הדו־לאומית למדע ארצות הברית-ישראל.
פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים שכתב נסים אנקאב בפאס – יוסף שטרית
4 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים שכתב נסים אנקאב בפאס
השיר נכתב לאחר שהגיע לארץ הנציב העליון הראשון סר הרברט סמואל, שהיה יהודי. המשורר רואה בתפקיד זה ובמי שהתמנה למלא אותו סימן לחידוש השלטון היהודי על הארץ ואות המבשר את הגאולה השלמה (טורים 22-21). השיר מוקדש כולו להעלאה תמונת הגאולה עם הפרוגרמה המשיחית המקובלת בשירת יהודי מרוקו., מימושה הקרוב של הגאולה כולל החזרת הארץ לריבונות יהודית בהנהגתו של מלך(ט׳ 2), ביאת המשיח(ט׳ 3), קיבוץ גלויות(ט׳ 8-4), תפקידו המשיחי של הנציב(ט׳ 10-9), חידוש מלכות בית דוד (ט׳ 12-11), הכנעת אויבי ישראל (ט׳ 14-13), חידוש מלכות ה׳(ט׳ 16-15), בניין בית המקדש וחידוש עבודת המקדש(ט׳ 18-17), גאולת הארץ(ט׳ 20-19). המשורר מתפלל שיזכה לחוות את נם הגאולה ויראה במו עיניו את הארץ (ט׳ 1).
אשר למחבר, ה״שיך״ נסים אנקאב, הוא נולד בפאס בסוף המאה ה־19, עלה לארץ בשנות השישים של המאה העשרים ונפטר בירושלים בשנת 1972, בגיל 86. הוא המשורר העברי האחרון שצמח בקהילת פאם. חיבר פיוטים רבים, ובמיוחד פיוטים לכבוד רבנים וקדושים של פאס ושל קהילות אחרות. עיקר פרנסתו בא לו עם זאת מעיסוקיו הפייטניים והמוסיקליים. בפאס הוא היה הפייטן המובהק בדורו, הנהיג חבורה של שירת הבקשות והוזמן להנעים בקולו ובנגינתו חגיגות ברית מילה, בר מצוה וחתונה בטקסים שנערכו בבתים הפרטיים ובבית הכנסת. הוא היה כנר אמן, וניגן גם על עוד ועל מנדולינה. בפאס הייתה לו תזמורת שליוותה זמרים ידועים כמו זוהרה אלפאסייה (1903 ?-1995). באירועים המשפחתיים והקהילתיים הוא נהג לבצע גם משיריו הערביים-היהודיים העממיים וגם משירי זמרים אחרים. ללחנים של שיריו הוא התאים מנגינות קיימות של פיוטים ושל שירים מוסלמיים, ולעתים גם הלחין בעצמו מנגינות חדשות על יסוד מנגינות ערביות ואירופיות. במחצית השנייה של חייו הוא קיבל הסמכה מידי המוהל המפורסם בפאס ר׳ בנימין אלבאז לשמש מוהל, ועסק בכך הן בפאס והן בארץ.
בצעירותו הייתה תסיסה ציונית רבה בפאס. לאחר הטלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל עלו עשרות צעירים, רווקים ומשפחות, מפאס ומצפרו לארץ וניסו להיקלט בה, אך מאמציהם היו לשווא. התנאים הכלכליים הקשים ששררו אז בארץ ובמיוחד בירושלים השאירו אותם בחוסר כול ואילצו אותם לחזור לקהילותיהם במפח נפש. השיר נכתב כנראה בתקופת האופוריה המשיחית שאחזה בקהילה לאחר בואו של הנציב העליון סר הרברט סמואל לירושלים, לבטח לפני ירידתם של העולים מהארץ וסיפורי הזוועה שסיפרו בפאס על כשלון קליטתם בירושלים.
הערת המחבר – פיוטים אחדים משל נסים נקאב הודפסו בפאס על גבי דפים נפרדים. ראה פרטים על דברי דפוס אלה ועל חיבורים אחרים שערך המשורר אצל תדגי, הדפוס. מר ראובן נקאב מירושלים, אחיינו של נסים, מסר לי שאשת המשורר מכרה את בתב־היד שבו רשם המחבר את שיריו לקונה מזדמן. לא נודע לי עד היום היכן מונח כתב יד זה. אני מודה כאן לפייטן ראובן נקאב על המידע הרב שמסר לי על דודו ועל השירים שלמד ממנו.
מפיה של גברת חנה לשקר בת פאס הקלטתי באחרונה בתי שיר בערבית־יהודית ששרו אלה שחזרו בחוסר בול לפאס בתחילת שנות העשרים, המובאים כאן בתרגומם העברי:
א. עולים לרגל היינו, ב. שבים לפאס אנו,
ונעלינו בידינו. בלא כסות ובלא מצע לגופנו.
מכרנו את רהיטינו וערומים נשארנו, אחד ערום, השני חסר כול, השלישי יחף.
ואיש לא ריחם עלינו. דמי הערבות היו בידי חיים לוי.
הפיוט שלפנינו הוא שיר מרובע בעל תבנית מעין־אזורית. הוא כולל כאן עשר סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים, וכן רפרן דו־טורי שהטור השני בו תלת־צלעי. הסטרופות והרפרן מסתיימים בתיבה ״מלך״, המשובצת בפסוקיות ובצירופים השאובים ברובם מן המקרא. החריזה בסטרופות אאאת בבבת גגגת וכר, וברפרן ררששת. חתימת המשורר בראשי הבתים: ״אני נסים הצעיר״.
המקור: תהלות ישראל, עמי 62.
1 אזכה לראות את ארץ, / עיר משושי כל הארץ,
בתת לנו הארץ / ובתוכה ימלוך מלך.
אגיל אשמח / בבוא צמח,
יקבץ נפוצים, / אנשים ונשים, / כדבר המלך.
5 נלך מדבר אל ערי / יהודה עיר מבצרי,
שמה אפצח בשירי / בראות פני המלך. אגיל אשמח / בבוא צמח
יחד עם כל ישראל / ייאספו בבוא גואל
תוך מקדש ואריאל / ביום שבת המלך. אגיל אשמח / בבוא צמח
מקורות וביאורים
1 – עיר משוש כל הארץ: על פי איכה ב, טו ותהלים מח, ג.
2 – ימלוך מלך: ישעיה לב, א.
3 – אגיל אשמח: על פי תהלים לא, ח; צמח: המלך המשיח, על פי פרשנות מדרשית למקורות מקראיים.
4 – כדבר המלך: אסתר ה, ח.
5 – עיר מבצרי: על פי מקורות שונים במקרא.
6 – בראות פני המלך: על פי שמואל ב יד, לב.
8 אריאל: כינוי לירושלים, על פי ישעיה בט, א; ביום שבת המלך: ביום שבו ישב המלך המשיח על כיסאו.
נגילה נשמחה בו, / איש רוח אלהים בו,
10 כי אלהים חפץ בו; / גדלו להיות מלך. אגילה אשמח/ בבוא צמח
סמוך סוכת עבדיך, / בן ישי משיחך,
כי לא מבלעדיך / אשימה עלי מלך. אגילה אשמח/ בבוא צמח
יכרית האל אויבינו / ויגרש מארצנו
כל חורשי רע עלינו, / יצאו בדבר המלך. אגילה אשמח/ בבוא צמח
15 מלך רם שוכן מעלה, / לך עוז וממשלה;
ולך נאוה תהלה / בציון קרית מלך. אגילה אשמח/ בבוא צמח
השיב בנך על כנו / ומקדש על מכונו
ולוי על דוכנו / ישיר בהיכל מלך. אגילה אשמח/ בבוא צמח
ציון עיר תפדה / ובבניה עוד תַּעְדֶּה;
20 ובשיר חדש לך אודה / ברוב עם הדרת מלך. אגילה אשמח/ בבוא צמח
יחי הרברט סמואל, / בימיו יבוא גואל
ויקבוץ נדחי ישראל / בחצרות בית המלך. אגילה אשמח/ בבוא צמח
9 נגילה נשמחה בו: ראה טור 3 לעיל; איש רוח אלהיט בו: על פי בראשית מא, לח.
10 כי אלהים חפץ בו: על פי מקורות מקראיים שונים.
11 סמוך סוכת עבדיך: על פי עמום א, יא ולשון התפילה.
12 כי לא מבלעדיך: על פי מקורות מישעיה; אשימה עלי מלך: על פי דברים יז, טו.
13 יכרית האל אויבינו: על פי שמואל א ב, טו.
14 חורשי רע: על פי משלי יב, כ: יד, בב.
15 מלך רם שוכן מעלה: על פי מקורות מקראיים שונים; לך עוז וממשלה: על פי תהלים צו, ו ולשון התפילה.
16 ולך נאוה תהלה: על פי תהלים לג, א; בציון קרית מלך: על פי תהלים מח, ג.
17 השיב בנך על כנו״.: על פי לשון התפילה.
18 ולוי על דוכנו: על פי לשון התפילה.
19 ובבניה עוד תעדה: ארץ ישראל עוד תתפאר בבניה שישובו אליה בבוא הגאולה: על פי ישעיה סא, י.
20 ברוב עם הדרת מלך: משלי יד, בה.
21 יחי הרברט סמואל: הנציב העליון הראשון שמינתה ממשלת בריטניה לניהול עניני ארץ ישראל, שהיה יהודי.
22 ויקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ח; בחצרות בית המלך: על פי מקורות שונים בתהלים.