מורשת יהדות מרוקו

פורים

א.   מנהג בפורים עושים תבשיל מפולים שבצאתם מתענית אסתר סועדים בו. זכר למ״ש מגילה יג, שאכלה אסתר זרעונים שלא רצתה לאכול דבר אסור להתענג בתענוגים. ובכל זאת היתה יפת תואר ויפת מראה ומצאה חן בעיני המלר.

ב.  מגהג בכל בתי כנסיות בזמן קריאת ש״ץ המגילה, שבעת שמזכיר שם המן מכים הילדים וגם איזה אנשים גדולים בעלי דעת הכאות בכח על הכסאות. מנהג זה הביאו מור״ם, סי׳ תרץ סעי׳ יז, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על העצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על הדרך מחה תמחה זכר עמלק, ושם רשעים ירקב. ומזה נשתרבב זה המנהג שמכין המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס, ואין לבטל שום מנהג ולא ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו (ב״י בשם א״ח). וכתב הלבוש דיש לכתוב להם שם המן על העצים שמנקש בו ועל ידי הניקוש ימחקהו, סמך לדבר והיה אם בין הכות הרשע, סופי תיבות המן. לפיכך אין לבטל להם מנהג הנקישה שנהגו התינוקות, כי לא לחנם נהגו כן, עכ״ל. ובעתון הבאר, קנו ע״ד, הביא משם פרי השדה, ח״ג סי׳ מב, שעורר על חכם אחד שרצה לבטל המנהג ומפיו לפידי אש יהלוכו שלא לבטל המנהג, ובסוף דבריו כתב שהכוונה בזה לבטל כח הקליפות והסט״א ר״ל, ואין לשום איש למחות מנהג זה. ובזכות זה יתבטלו כח הקליפות ויגבר כח הקדושה וקרן ישראל יתרומם למען כבוד שמו הגדול ית״ש ויתעלה אכי״ר, עכ״ל. ובס׳ נעלי דבש, דף יז סוף, ע״ד, וז״ל: המנהג שהתינוקות מכים המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס הובא ברמ״א, הל׳ מגילה, סי׳ תרץ, ואמר אבי מו״ר הרה״ג שליט׳יא, טעם נכון מפני שכתב המחבר לעיל סי׳ תרפט, דמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, ועל כן חששו מאוד שהקטנים לא יבלבלו דעת השומעים כמו שהזהיר בזה הרמ׳׳א שם, לפיכך נשתרבב המנהג כשהקורא מוציא מפיו תיבת המן התינוקות מכים, א״כ הילדים מחכים היטב לשמוע המגילה ונותנים לב להקריאה, למען ישמעו תיבת המן מפי הקורא, וממילא אגב זה גם הגדולים שמחוייבים על פי הדין בקריאת המגילה, אפשר לשמוע בלתי מפריע, עכ״ל.

ג.  מנהג שביום פורים האבות נותנים לבנים קטנים מעות ומגדנות וממתקים. ומצאתי שמנהג זה יסודתו בהררי קודש בס׳ חמדת ימים, ח׳׳ב דף עד, בענין פורים, הביא שם מ״ש במדרש רבה, שבאותה הצרה היו עם מרדכי כ״ב אלף תינוקות כנגד כ״ב אותיות שבתורה לעסוק בתורה, מכוסים בשקים ובתענית, כי ידע מרדכי שאין עמלק נופל כ״א בהתחזקות ישראל בעסק התורה הפך רפיון שברפידים, וע״י התינוקות הכל שאין בו חטא שקיבץ, יגברו ישראל ויפול עמלק. יען כי אין בידם לא עון הנאה מסעודתו של אותו רשע, שהם קטנים. ועוד שאין דרך להוליכם למשתה ואין ספק שלא הוליכום שם שלא לערבב השמחה. וגם היו נקיים מהשתחוות לצלם, דלאו בני עונשים המה. והוא מאמר הכתוב אם לא יסחבום צעירי הצאן, שהם הקטנים ישראל שבהם הם היו המנצחים. ולזה השתדל מרדכי בקיבוץ הקטנים, וזאת היתה העצה הנכונה שעמדה לו ולכל ישראל, ותעל שועתם אל האלקים ונענו. ומנהגם של ישראל תורה היא שנהגו להלביש מחלצות ולתת להם מעות פורים ומיני מתיקה, כי עיקר השמחה תלויה בהם כי הם היו סיבת התשועה בתורתם ותעניתם ׳ונאקתם כאמור, עכ״ל. ומפני זה נמשך מנהג זה לתת לילדים ולנערים מעות ומיני מתיקה וכלים לשחק בהם.

ד.  מנהג נותנים מעות פורים למשרתות ישמעאליות. בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני חנוכה ופורים, אות קעט, כתב שרבינו אפרים היה קורא עליהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. אבל במקום שבבר הרגילום אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום. וכמ״ש בגיטין סא, דמפרנסין עניי גויים מפני דרכי שלום ומחזיקין ידיהם בשביעית וכר.

ה. מ נ ה ג בענין ברכת המגילה לנשים, יש מנהגים שונים. יש שנוהגים לומר לאשה שתברך לעצמה ויש שמברך הוא בשבילה. ויש שאינו מברר כלל אלא קורא להם המגילה בלא ברכה כלל תחילה וסרח וכמנהג זה נהגו כמה מהראשונים ז״ל. ועיין פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ תרפט ם״ב, שנתן טעם לכל מנהג מן הפוסקים, וכל מנהג יש לו סמוכות. ועט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נוהג מנהג אחר שהיה אומר למרת אמי להתחיל הברכה בשם ומלכות והוא היה מסיים הברכה. ובזה יצא ידי חובת כל הסברות. ובס׳ הנז׳ מצאתי שהביא זה בשם הרב אורחות יושר פי״ט, וז״ל: טוב הדבר שילכו הנשים לעזרת נשים או למקום שמתפללים ת״ע וישמעו שם הברכות והמגילה מאנשים. ואם אינם יכולות לילך לבהכנ״ס יוסיף שנית כל א׳ וא׳ לקרוא המגילה לאשתו, והן יברכו לשמוע מקרא מגילה, ואם אינם יודעין לברך יאמרו הנשים תחילת הברכה שהוא השם ומלכות, ושאר הברכה יאמר האיש עם אשתו מלה במלה, ולא יברכו ברכה שלאחר המגילה שאין היחיד מברך אחריה, יעו״ש. ועיין בס׳ פני יצחק, בדיני ברכות, סי׳ קץ, שעמד על זה עיי״ש. והביא דברי המחב״ר סי׳ תרפט והחולקים עליו, והביא דיאמר עמה הקורא הברכה מלה במלה חוץ מהשם. ובליקוטים שבסוף ויאמר יצחק, ח׳ או״ח, הלכות פורים, סי׳ ו, כתב כשקורין המגילה לנשים בבית ילמד להן הברכות מלה במלה ותברר לשמוע מגילה, עיקרי הד״ט בשם שלמי ציבור, סי׳ לו, אות ל.

ו.  מנהג אוכלים לביבות ממולאים בבשר או בשקדים בפורים. מצאתי בס׳ טעמי המנהגים, דף קד ע״א, בשם ס׳ גאולת ישראל, לפי שפורים הוא כמו יו״ט, אבל מותר במשא ומתן ומלאכה וא״כ היו״ט באתכסיא ולא באתגלייא. וכן הלביבות ממולאים בבשר וכו׳ לשמחת יו׳׳ט, אבל הן מכוסות בבצק. ואני הדל המאסף נ״ל לתת טעם לזה, ע״ פ מ״ש הגאון יערות דבש, בענין הנס של פורים, שהפליגו בגדולת הנס שלא היה כמוהו. והוא דכל הנסים השם בקרבנו יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, אמנם אם אין ה׳ בקרבנו נשארים למקרה הזמן ומעותדים לפגעים וצרות רבות ורעות. ובצרת המן היה בזמן ואנכי הסתר אסתר, דלכך נקראת מגילת אסתר ולא הדסה דעיקר שמה הדסה, ונקראת מגילת אסתר להגדיל תוקף הנס, דעם היות דאין ה׳ בקרבנו והיה זמן הסתר פנים, עכ׳׳ז עשה לנו נם להצילנו, ואיו לך תוקף נס גדול כמוהו. ולכך דרשו והיה לכם לשם לאות עולם, זה הנס שלא נעשה בעולם כמותו. והכוונה דמהשם שלא נקראת מגילת הדסה אלא מגילת אסתר, אתה תשמע דאין נס פלא גדול מזה, זתדה״ק לפי״ז אפשר דלכן עושים הלביבות ובתוכם הבשר מכוסה בבצק, לרמוז לתוקף הנס שגם שהיינו בעת ההיא שהשם הסתיר פניו ממנו, ודאי ח״ו להיותינו נאבדים ויעשו שונאינו בנו כרצונם, אפ״ה עשה לנו נס גדול להצילנו מידי אויבינו ושונאינו.

אורחות חיים

בגיל רך ביותר הוא עבר על פני שני אנשים מבוגרים. הם ישבו ישיבת בטלה של יום חמים אחר הצהריים לבית הכנסת לתפילת מנחה. הוא שמע מאחורי גבו קול השואל:

"בן מי הילד הזה?״

וקול שני עונה לו: ״זהו בנו של הברון.״

מאליו מובן שהמילה ״ברון״ לא אמרה מאומה. אבל הוא תמה על שום מה נתנו באביו שם מוזר זה. יתכן מאד שזאת היא מילת גנאי, חשב. הוא התבייש להציג שאלות בבית, משל היה מדובר בענינים שלא יאה לגלגל בהם, אך הוא שמר את הדבר בלבו. לימים נודע לו כי הכינוי ״ברון״ הודבק בראשיתו לסבו, אבי אביו. וכל כך למה? על שום שהיה סוחר מצליח וחרוץ ששלח ידו במסחר הקמח. הוא קנה חטה מהכפריים ־ערבים, החיטה נטחנה והקמח נמכר לחנויות בסיטונאות. הרווחים הופנו לבניית בתים ולרכישת מבנים קיימים להשכרה.

בעזבונו של אביו הוא מצא פתקים רבים בהם נרשמו בכתב ״חצי קולמוס״ מסולסל קבלות על שכר דירה, לאמור: "קבלתי מחכם משה סך לירה אחת בעבור דירה לשנה״.

סבו גלגל בידיו כספים רבים, מטבע תורכי אך בעיקר לירות אנגליות בזהב. הימים היו ימי מחסור בכסף בכל העיר ומעטים אשר זכו לראות מטבעות זהב במו עינינהם. בודאי ישאל השואל בכמה נאמד הונו של אדם על מנת לזכותו בתואר ״ברון". ובכן את הדברים הללו הוא שמע ממש מפיו של סבו בערוב ימיו, והוא נער כבן שש. הסב ישב על המדרגות שבחצר בית המשפחה לעת ערב, מסתגף ושתקן, ממעיט בדיבור. באותו יום התרצה וספר על ימיו הטובים. ״זוכרני״, הוא אמר, ״מי שמצליח לצבור אלף מטבעות המקבילות היום לגרוש- יצא שמו בצבור כבעל האלף…״

אלה היו המושגים על עושר מופלג. לימים כאשר הבן הבכור, הוא אביו, נכנס לעסקי המסחר, והועתק השם ״ברון״ גם אליו אם כי היה רחוק מהעושר כדחוק הים מהעיר צפת… אגב, מי מהצפתים שזכה לראות ים בילדותו שיקום… את החיטה היו מביאים הכפריים על גבי פרדות. מחמוד הפועל הקבוע, היה עורם את הגרגירים בחצר המשפחה שהייתה בעיני הילד עצומת ממדים. אמנה וזליכה ״המבררות״ הערביות ישבו ליד הערמות, העבירום במצבורים קטנים לשולחן נמוך והוציאו מביניהן את האבנים הקטנטנות ושאר גופים זעירים שהתערבו בחיטה בשדות ההר. ישבו כל היום, בררו והרוויחו כמה גרושים במזומן.

מחמוד העביר את החיטה המבוררת לתוך חבית, דלה מים מהבור שבחצר, רחץ את הגרגרים הזהובים, מלא בהם שקים רחבים ״בעלי פס אדום״, העבירם על גבי הפרדות במורד הדרך הקשה והמסולעת לטחנות שבודי. טחנות הקמח עבדו נאמנה בכח המים הזורמים איתנות. אבני הרחיים סובבו, רכב על גבי שכב, והקמח הטוב נשפך לתוך השקים אשר הוחזרו על גבי אותן פרדות בשביל העולה העירה. לעיתים נותרו ערמות החיטה יום או יומיים בחצר ביתו של סבא ואז היו הילדים מתגנבים בלאט ורוכבים על המצבורים. לא היתה הנאה גדולה מזו. כל כלך טובע עד לצואר בתוך הגרגירים…

באחד הימים התעורר הסב משנתו, שנת צהרים שהיתה חביבה עליו, יצא אל החצר ונתן על הנכד השובב קולו: ״פרחח, הנח לחיטה״!

הוא נשא את רגליו וברח מפגיעתו של הזקן הרגוז, בהגיעו בביטחון ליד שער החצר, הוציא לשון לעבר סבו והסתלק. ההיתקלות בסבו לא הותירה עליו רושם מיוחד, פשוט שכח מכל הענין. הלך אל עבר החנות של אביו ומצאו ישוב על דרגש קטן מול החנות, משוחח עם מן דהו מן השכנים. היתה זו שעה שאין הקונים נוהגים להזדקק לחנות.. רכן על אביו והניח ראשו בחיקו דרך פינוק.

לפתע ניתכה על ראשו מכה. מסתבר שסבו לא ויתר בנקל על כבודו. הוא הלך בעקבותיו על מנת להענישו על חוצפתו. הוא בכה מרה, לא כל כך מפאת הכאב של המכה, כי אם בגלל האכזבה. הוא הרי בטח תמיד בהגנתו של אבא. והנה כל תגובתו הסתכמה במספר מילים רפות בצליל מתחנן: ״מדוע אתה מכה את הילד?״ הוא למד שעור בכבוד אב, גם אם הבן כבר בעל בעמיו.

בלבי ידעתי שכל טענותיו ונימוקיו היו מהשפה ולחוץ למען קיום מצוות הורי. אבל בלב לבו, נתן לי את ברכתו. לפני שעזבתי אותו, סיפר לי אגדה שנשארה חיה בזכרוני, מהדהדת בי ומתנגנת בי מאז ועד היום: לא רחוק מספרו העיר, הקטנה והנאווה השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, שפסגותיהם מכוסות לבנונית מכסיפה כל ימות השנה, נמצא הר שנקרא פשוט זבל או זבל לכביר (ההר, או ההר־הגדול) וההר רובץ כשיך בין בני חסותו הברברים בהכרת ערכו וגדולתו. זקוף קומה הוא וגאה בחביון עוזו. משקיף למרחקים על גיאיות ועמקים והדרכים והשבילים של נתיבות מכונה ושל עוברי אורח מלפני הכיבוש, פרושים למרגלותיו בשיפועי מורדותיו האין־סופיים. ממעל לו עטרת ענן סמיכה וזוהרת מאור החמה ביום ומאור הלבנה בלילה. עומדת היא ומתמדת במקומה בלילות אפלים מאירה ונוצצת בלבנוניתה האפורה. כל יהודי יגידך שאין זה אלא עטרת ענן השכינה לפסגתו, מוסיפה הוד וזוהר לדמותו האצילה הטומנת בחובה את חזונו ומשאת נפשו של עם משום שבמקום שתלמידי חכמים לומדים, שכינה שרויה ביניהם. אורחו ועברו של ההר ידועים רק לבודדים והוא עטוי סוד ומסתורין, והמעטים ששמעו את פאר גדולתו, כפופי גב המה מרוב העתים ותמורות הטבע ולדובבם יקשה, כי כבדה אזנם מזוקן. הייה הייתה קבוצת תלמידי חכמים, עוקרי הרים וחוצבי להבות בהבל פיהם. אחידי סייפין ורומחין, גוזרי ים החומה לגזרים. העמודים והמכונות אשר בית ישראל נשען עליהם. יושבי כסאות למשפט, מצוקי ארץ, מלכי רבנן, מלאים זיו ומפיקים נוגה, בקיאים בזוהר הקדוש וברזיו הסבוכים וכל טמיר לא נעלם מהם. הלכו בשדה ועסקו באורייתא קדישתא והסיחו את דעתם מהבלי העולם הזה. הלכו והלכו עד שאבד מהם הזמן ולא ידעו היכן דרכם ואורחותיהם. כאשר נטו צללי ערב, קבעו את ישיבתם במקום שבו התפקחו משכרון ההגות בסתרי התורה על גאולת ישראל וביאת המשיח. נשבעו החכמים בצירופי שמות והשבעות להביא את אליהו ביניהם. למדו ושנו מתוך דבקות וטהרה וכך עברו עליהם הימים הראשונים ללא שינוי. התמידו בצומם ובתלמודם עד שנזדככה נשמתם. התפשטו מעולם הגשמיות והתחילו לרחף בספירות העליונות של סודות הבריאה ובוראם. ערב אחד, בשבתם במערה, בין הרים וגיאיות, התחיל הכל זוהר מסביבם כזוהר הרקיע ועמוד השכינה שירד לתוך עיגולם — כי ישבו בחצי גורן עגולה כדרך הסנהדרין — סנוור את עיניהם כחמה בצהרי יום בהיר ודמות פני מלאך, עטור זקן לבן כשלג וחרוש קמטי צער ועצב על גלותם של ישראל, הופיע מתוכו. נבהלו החכמים ושחו פניהם, כי חלחלה אחזתם ונפלה עליהם חרדת אלוהים. והנה קול מדבר אליהם מתוך האש הזוהרת שאינה אוכלת — וקול זה קולו של אליהו היה. שמרו סוד, אמר להם, ואני נכון איתכם פה בזה כל ערב. כך הופיע בישיבתם לילה־לילה, ובקהלם בא בסוד קדושים. שנה איתם פרק בנגלה ובנסתר, גילה להם סודות ורזין קדישין ועם בקיעת קווי השמש הראשונים, בעלות השחר מאחורי ההרים, נפרד מהם כששמורות עיניהם נסגרות ותנומה קלה עוברת על עפעפיהם. כך הלכו וקרבו ימי הגאולה והרגישו כי קרוב יום ה׳ ונורא מאוד. בערב שבת קמו החכמים ויצאו להקביל פני שבת מלכתא בשיר לכה־דודי כדרך המקובלים בצפת, הלכו ורקדו בשיר ובזמרה, דילגו על הרים וקפצו על גבעות עד שנגלו לעיניהם צריחי עירם, ספרו, עליה נאמר: ״סיבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, ואין ספרו אלא עירם. מכאן שנרמז עליה בתורה, עיר בה ישבו אבותיהם, עברים גולים מארצם, עוד מלפני חורבן בית שני ומשום כך נשתמרו בהם שמותיהם התנ״כיים מימי מלכות יהודה. ירושלים הקטנה קוראים לה בגלל חכמת ישראל הפורחת בה. לימודי התורה הם עמודה ויסודה וש״ס, תלמוד ופוסקים מהדהדים בקול בין כתלי ישיבותיה. חזרו החכמים לבתיהם כדרך אותם הרוכלים הנודדים ובעלי המלאכה הסובבים בכפרי הברברים על פרדה וחמור, או ברגל, בתרמילם ובמקלם, כל ימות השבוע. ובערב שבת, חוזרים הם לבתיהם ולמשפחותיהם, לאים מעמל פרנסתם הקשה, לשמוח בשמחת הנשמה היתירה של השבת שהשרתה עליהם הרגשה עלאית עם מלאכי השלום ומלאכי השרת. שמרו החכמים את סודם בפני נאוות ביתם, לבל ייוודע סודם ויבולע לגאולת ישראל חלילה. במוצאי שבת יצאו החכמים לברך את ברכת הלבנה, חוץ מאחד שאשתו שימה עליו מצור ולא נתנתהו לעזוב את פתח ביתו מאז חזר בערב שבת. הפליגו החכמים לאור הירח ורגליהם קלות כאיילות. הלכו והלכו בלי לאות ושפתותיהם שבח כמרחבי רקיע, עד שנמצאו באותו מקום אשר אליו הגיעו בראשונה. ישבו כדרכם בקודש ולמדו, שנו והתנצחו בחרדת קודש ובכוונה רכה, אליהו הופיע במועד כדרכו, האיר להם נתיבות הקבלה ומכמני התורה והם לבשו זוהר וקדושה שלא מעלמא הדין.

אווירת השכינה האירה וחיממה את צוקיה האפלים והקרים של המערה והם הוסיפו להתענות ולהתמזג בספירות העליונות למען קרב את גאולת ישראל וביאת המשיח. החכם שנשאר בביתו היה נתון בצרה גדולה. אשתו איימה עליו שתביא את עצומותיה לפני הפחה של העיר אם לא יגלה לה היכן הוא יעלם כל השבוע. התענה החכם הישיש יום ראשון ושני, שלישי ורביעיולבסוף כרע רבץ בפני כוח פטפטנותה של אשתו שלא פסקה מלייסרו בלהגה כי רב. החכם הישיש התפלל לאלוהיו שיסלח לו על חולשתו, אמר את הווידוי, גילה לאשתו את פרטי המעשה וקרא את קריאת שמע כיוון שחש שהגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. גמר את קריאת שמע והשיב את נשמתו בטהרה כתולש שערה מהבצק. מיד נראו שלשלאות של אש יורדות מן השמים לשאתו בסערה השמימה. כיוון שאשתו חזתה במעשה הנורא, לקתה בעיוורון ונטרפה עליה דעתה, רחמנא לצלן, ויצאה בראש חוצות ביללות מרות וצווחות מחרישות אוזניים על מה שעוללו מזימותיה ועל חשדה בכשרים. כל רואיה אמרו: ״הנה היא עוכרת ישראל!״ מספרים: כיוון שצעקה מרוב בהלה ופחד מן המחזה הנורא, חזרו שלשלאות האש אל המקום ממנו באו וכך הפריעה בעד עבודת הקודש. החכמים שישבו במערה ולמדו, לא הרגישו שההר סגר עליהם ולא נותר להם מוצא. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם. אליהו חדל להופיע בקהלם ובערב שבת רצו החכמים כדרכם ללכת והנה סגר עליהם ההר מכל עבריו ומאז ועד היום טמונים הם בבטן ההר ומתפללים לגאולתו של ישראל. זהו אותו הר שנמצא לא רחוק מספרו העיר, אשר פתח המערה שבו, הנראה כפה פעור מרחוק, הוא פתח המערה הקדושה בה נכנסו החכמים. המים המטפטפים מצוקיה מרפאים חלאיהם של בני־האדם העולים לרגל ביום ההילולה בל״ג בעומר מכל צפון־ אפריקה. יהודים כשרים וצדיקים הנדחקים וזוחלים על בטניהם דרך סדקי המערה העמוקים והצרים עם נר בידם, נשבעים ששומעים הם את התנצחות החכמים בתלמוד, בהלכה ובקבלה בפנים ההר, ואיש טמא או אשה לא טהורה לא יקרבו, משום קדושת המקום, כי בנפשם הוא. העיר ספרו, השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, היא פאר הדובדבנים של מרוקו הרחבה והפורייה. עיר אשר נחלים ואשדים בה מכל עבריה. גני נוי לתפארה משבצים אותה בצבעי פרחיהם השונים וירוק אין סופי של פרדסים, עצי נוי ופרי, עוטר אותה סביב סביב. כולה טובלת בשפע של צמחים, תאווה לעיניים, ומזג האוויר שלה נוח, קריר ומשיב נפש. כל רואיה מתענגים על יופייה ובאים לפרדסיה ליהנות מיפי הנוף ומזמרת בעלי כנף למיניהם הבוקעת בחן ובנועם מבין סבכי העפאים. הכל משכר ומרענן, כאילו הנך בתוך ק־עדן פלאי עלי־אדמות. ובתוך כל הזוהר הטבעי הזה מתהלכים אנשים שנתקעו בארץ לא רחם זו, בין שוכני מדבריות צייה, חולמים הם והוזים על הגלות המרה והארוכה שנטלה מהם את מנוחתם הנפשית. הערגה למשיח ולגאולה בוערת בקרבם. חיים בחוסר מנוחה ומתים בחוסר נחמה על ההזדמנות שהוחמצה. געגועים לתקווה מחודשת מלווה אותם עד הקבר ורק שופרו של המשיח יעוררם מתרדמתם הזמנית. מחכים הם לראות בשוב ה׳ את  שיבת ציון שתשים קץ לשנות הגלות, גלות טפלה וממאירה, גלות שבה נדרסו ברגל גסה ועונו באכזריות. רק לימוד התורה ויראת־שמים, אהבתם לבוראם וקרבתם למקום, שמרו על צלם האלוהים שבהם עד בוא היום הגדול, הקדוש והנורא שבו יעלו לציון ברינה.

בחיבורו של מינוקיוס, שהוא מאוחר ל׳אפולוגיטיקוס׳ של טרטוליאן, משמיע האפריקאני־הפאגאני בזמן הוויכוח שורה של האשמות כבדות ביותר נגד הנצרות. הנוצרים שטופים בזימה, שוכבים עם אחיותיהם ואימותיהם, וסוגדים לצלוב. ׳שומע אני שעל סמך איזו אמונה טיפשית עובדים הם את ראש החמור, הקדוש להם, בהמה מתועבת׳. אכן: ׳דת מכובדת ומתאימה למנהגים כאלה!׳ מסיים הוא בלעג עוקצני. עוד הוא מביא את הסיפור שנפוץ על אופן הכנסתם את המאמינים החדשים בסוד הדת הנוצרית: המאמין ממית בשוגג בדקירות תינוק המכוסה בקמח, מבלי לדעת מה נמצא בתוך הקמח. לאחר־מכן לוקקים כל המשתתפים את הדם ואוכלים את האברים. על־ידי זה מובטח קיום הברית ומובטחת השתיקה המונעת בגידה. האשמות דומות מזכיר גם טרטויליאן .

ידוע, כי אפיון, שהיה ממוצא לובי, תלה את שתי ההאשמות האלה ביהודים וסיפר את הבדותה על ראש החמור העשוי זהב, ועל היווני שמפטמים היהודים מדי שנה כדי להקריבו קרבן, לטעום מקרביו ולהישבע שבועת שנאה לכל היוונים! גם את זה וגם את זה מצא כביכול אנטיוכוס אפיפאנס בבית־המקדש בירושלים. כיצד קרה ששתי המעשיות הועתקו והופנו נגד הנוצרים באפריקה, ומי גרם לכך ? בנוגע לעבודת החמור אומר טרטוליאן בפירוש, כי ׳חידוש׳  זה היה המצאתו של יהודי מומר, וההמון הפשוט האמין לו. העדר העוקץ האנטי־יהודי בניסוח השני של הסיפור מוכיח, כי לא תמיד ראה טרטוליאן צורך להצביע על מקור ההשמצה׳ ובוודאי התכוון להסתה ולתעמולה, ולא לרדיפות ממש ^. התאריך שבו נזכרת לראשונה ׳עלילת הדם׳, מחצית המאה השנייה לסה״נ, עלול לסייענו בהב­הרת מצב ההאשמה וההשטנה ההדדית שהיה קיים אז באפריקה. היה זה לאחר שתי המרידות הגדולות, כאשר התעמולה ההליניסטית הגדילה לעשות בהפצת עלילות־ זוועה על היהודים, כפי שמוצאים אנו אותן אצל דיו קאסיוס ובמכתבה התמים של אותה זקנה המתפללת לאלים, שהיהודים לא יצלו את בנה. כפי שראינו הופצו עוד סיפורי־תעמולה אחרים, פחות מסוכנים, אבל לא פחות ארסיים. ואז ניגשו היהודים לתעמולה נגדית! חכמי ארץ־ישראל על־פי דרכם, במדרשים ובאגדות, וחכמי אלכסנדריה וראשי העדות בקירינאיקה, שנטשו את מקומות יישוביהם ועב­רו לאפריקה הפורחת, על־פי דרכם. גלי המהגרים היהודים־ההליניסטיים גברו במחצית השנייה של המאה, ומשנאחזו בארץ התחילו לפעול כנגד משטיניהם, וכשם שהתעמולה האנטי־יהודית נעשתה לפעמים באמצעות אנשים שלא ידעו את מקורה האלכּסנדרוגי, כן לא תמיד ידעו אלה, שהעלו טענות נגד הנוצרים, את מוצאן האנטי־יהודי הראשון של טענות אלה.

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 230-150 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

ההאשמה בעשיית נפשות בין הגויים

טרטוליאן טוען נגד היהודים, שעושים תעמולה לקיום מצוות תורתם, לשמירת חגיהם ושבתותיהם, להדלקת נרות בשבת, לאכילת מאכלות טהורים, ולשמירת תעניות ועריכת תפילות ליד החוף ״. את חמתו מעוררים בייחוד בני אומות העו­לם, המקבלים על עצמם את מנהגי היהודים: חוגגים את השבת כדרך היהודים ונמנעים בה ממלאכות שונות. במקום אחר מסביר הוא את טיבה של התענית היהודית הנהוגה בכל מושבותיהם, ומספר שלאחר חורבן בית־המקדש שולחים הם את תפילותיהם לשמים בכל חוף ובכל מקום פתוח. הכוונה לתפילה בתענית ציבור, שהייתה נערכת ברחובה של עיר (משנה תענית ב, א). בכלל, מספר הוא, מתפללים היהודים בפרהסיה ובקול רם, ודבריו על רחשי לב הנוצרים בתפילתם חלים ללא ספק גם על היהודים. את שמירת השבת והמילה רואה הוא כמצוות האופייניות ביותר ליהודים. טרטוליאן חוזר פעמים רבות לנושא זה, וגם אבגוסטין וסיניסיוס רואים את השבת היהודית כמחיצה העיקרית המפרידה בינם ובין האו­מות. פעם מוצא טרטוליאן הזדמנות לשבח את צניעותן של הנשים היהודיות, הניכרות בכך שהן מכסות את ראשן בצעיף.

לדעתו של טרטוליאן נוהים רבים אחר היהדות, מכיוון שהנצרות אסורה לפי החוק, ועליה להסתתר ב׳צל הדת הניכרת ביותר והמותרת׳. דבר זה אינו רצוי לו, והוא רואה צורך לצאת נגד היהדות ולהראות את שפלותה בכתב־פולמוס Adversus judaecos שבו הוא מונה את הפורענויות שירדו על ישראל: חורבן הבית והארץ; פיזור העם בין הגויים! האיסור שחל על בניו לבקר בארצם, אפילו בתור אורחים ברור, שטרטוליאן לא היה נלחם בצורה כה חריפה נגד היהודים ולא היה מתווכח עמהם בספרים אחדים, אילולא היו אויב מסוכן, שבראשו עומדים חכמים מיטיבי טעם, היודעים לעשות נפשות לאמונתם. אפילו הגרים שבתוכם למדו מלאכה זו של ׳ודע מה שתשיב׳, וטרטוליאן מוסר לנו פרטים — ללא ספק היסטוריים — על ויכוח שהתנהל בין אחד הגרים ובין הנוצרים אם יהיה לאומות העולם חלק בחסדי ה׳, שהבטיח הקב״ה לזרעו של אברהם אבינו (בראשית כב, יח). והוויכוח נמשך עד עת ערב ללא כל תוצאה.

טרטוליאן התווכח עם היהודים ונלחם בהשפעתם על הסביבה. אבל הוא כיבד והחשיב את כתבי־הקודש היהודיים, שקדמה חכמתם לחכמת היוונים. הוא גם הושפע ממדרשי אגדה והלכה, ויש בכתביו הרבה פירושים על המקרא ודרושים המושאלים מחז"ל, או שמכוונים כנגדם. לדעתו, אותה מצווה ראשונה שלא לאכול מעץ הדעת, שנצטווה אדם הראשון, מכילה את כל המצוות שניתנו אחר כך למשה.

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״ק

מתוך דברים הכתובים בספריו העמוקים, ניתץ לענ״ד, ללמוד כללי לימוד עצומים שיכולים לסייע לנו בלימוד התורה הקדושה.

בהסכמת רבני סאלי לספר כתבו: ״והוא גם הופיע והשפיע מחכמתו לתלמידיו ובני ישיבתו ללמוד וללמד״.

מטרה חשובה היתה ההוראה וזוהי אחת ממטרות הלימוד ״הלומד על מנת ללמד״ אך גם קיים את ההמשך ״על מנת לשמור ולעשות״. נמצאה איגרת (א) מהיעב״ץ שנשלחה לרבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק אודותיו כתלמיד: ״נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק … בטוב מידות מדובר בו נכבדות״

אוהחה״ק מלמדנו כיצד לומדים. ב״חפץ ה׳״(על שבת פ״ח), ״״ הוא כותב על החובה ללמוד בעמקות ולא רק בתענוג, בלי לוותר על הבנה של דברים קשים וסבוכים. כאשר נתקלים בקושיה, לא דוחים אותה בדחיה קלה מבלי לטרוח ולהתאמץ ליישר ההדורים.

וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת ואם ידע דאיכא (שיש) ת״ח מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא, בו יבוא אצלו לידע עומק הש״ס ומוצאיו ותבוא עליו ברכה ופשוט״.

בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ כתב ״הנה בשמים עדי, שכל כוונתי בחיבור זה, אינה אלא לקשט השכינה ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא, שהייתי מקדים לשתות מים חיים, הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי וללמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו ואח״כ הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש, אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד ומשם עולה אל ה׳ להביט לדברי הגאונים והרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אחריהם, הללו בעלי לוגין ומחבק את אשר יתדותיו בארשות החיים ולהקשות להמנגדו בהכרחות עצמן שבהם הכרחתי אורחותי״.

דברים מדהימים המלמדים רבות על שיטת הלימוד הרצויה, לכל המבקש להעמיק בים הגמרא וההלכה, עפ״י כלל הלימוד הספרדי הידוע ־ ״ראשי קודם לרש״י״, ועפ״י הקדמת אוהחה״ק, אציע ניסוח מחודש לכלל הלימוד ״ראשי קודם לרש״י ולראש״י ולעטרת ראשי״

כלומר ראשי – הבנתי ועיוני, קודמים לפירושי רש״י ולשלושת עמודי ההוראה – הרא״ש, הרי״ף, והרמב״ם שהם עטרה לראשי.

תנועת חתשובה  ״אור החיים״

שורשיה השתולים בתורת רבינו

בפרק זה ננסה להבין, מדוע נקראת תנועת התשובה הגדולה, המהפכנית בשם ״אור החיים״, מה הקשר בין התשובה והחזרה לקוב״ה לבין אור החיים הקדוש. נראה, ללא כל ספק, שאוהחה״ק יצק את היסודות האיתנים לתשובת עם ישראל, לשיבתו לשם יתברך.

באחד ממסעות נדודיו, הפליג באניה רבינו. האניה לא הגיעה ליעדה. הים הסוער וגליו שיברו את האניה ורבינו, בשארית כוחותיו, נשען על אחת הקורות שצפו על פני המים והגיע לחוף יבשה, באפיסת כוחות כיתת רגליו עד שמצא צריף בודד. רבינו נכנם ומצא מיטות מוצעות ושולחן גדוש בפירות ובשתיה צוננת.

התיישב רבינו ושבר צמאונו ואכל מן הפירות. זמן קצר לאחר מכן נשכב על אחת המיטות ונרדם. כעבור שעה קלה, העירו אותו שודדים וצעקו עליו על שהעז להיכנס לביתם. הוא סיפר להם שהוא יהודי שניצל בלב ים וברוב עייפותו חיפש מקום מקלט ומחסה והוא הצטער על שנכנס ללא רשות. הם החליטו להורגו. ראש השודדים קרא לו לפינה ושאלו – האם אתה מכיר אותי? רבעו ענה לו – אינני מכיר אותך. אמר לו ראש השודדים, אני תלמידך פלוני בן פלוני. נזדעזע הרב ושאל אותו – אם היית תלמידי, כיצד התדרדרת למדרגה כזו נוראית? להיות שודד ורוצח? השפיל ראש השודדים עיניו וסיפר לו שפעם אחת כעס על הוריו וברוב טפשותו הרג אותם ומאז היה קל בעיניו להרוג ולשדוד. עתה, שואל אני אותך הרב, האם אוכל לעשות משהו, על מנת לתקן את הדבר הזה שעשיתי?

ענה רבינו, יש תיקון, אך הוא יהיה קשה. אם תעמוד בו, אני אערוב לך בעוה״ב. התיקון הוא לקחת כלי חרס קטן ולהכניס לתוכו נחש צעיר, לסגור את הכלי ולתלות אותו על הצוואר במשך שבע שנים. בתום התקופה הזו, יצא לשדה, יתוודה על עבירותיו ויתנה בבכי על מעשיו, יפתח את הכלי, יאמר שמע ישראל ויקבל על עצמו מיתה ע״י הנחש. הסכים ראש השודדים לתיקון הקשה. היה זה אחד מבעלי התשובה הראשונים שעברו תחת ידו של רבינו.

ידוע שבמרוקו בעיר מראכש, היתה, לפני כ-60 שנה ישיבת ״אור החיים״ לבעלי תשובה ותחת ידה עברו מאות צעירים.

רמז לכוחו העצום כצדיק בבחינת ״ורבים השיב מעוון״ ניתן למצוא בדברי רבינו: בהקדמתו לפירושו לתורה כתב: ״…דלקתי בתפיסה, במסירה ועלילה … ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות, את נפשי הצלתי וכיושב בעולם חדש ישבתי ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי ליבי ועיני שכלי… מלאכת שמים על שכמי שמתי ללמד תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין״.

יוצא מכאן שאוהחה״ק לא רק ישב ולימד את אלו שרצו ללמוד, אלא גם חיזר וחיפש את אלו היכולים ללמוד ובוודאי השפיע עליהם לרצות בכך. יש כאץ לימוד שיטה בכללי התשובה, הרי כל יהודי הינו בעל נשמה – חלק אלוה ממעל, דבר שיאפשר לו להבין. אם כן, צריך לחזר אחר יכולתו של היהודי להבין וללמוד, לאתר את יכולתו, לזהות את המנגד לה, להתיש כח המנגד ולעוררו לתשובה.

בחיבורו ״ראשון לציון״ מבאר הוא פסוק במשלי ״בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמַרַי וּמִצְוֹתַי תִּצְפוֹן אִתַּךְ״,

ישנן שלוש כתות השומעות את דברי החכם:

האחת – אלו המבינים את שטחיות הדברים.

השניה – המדקדקים לדעת היוצא מהנאמר ואומרים, אלה הם מעשי תבונה.

השלישית – חכם המחכים בעוד עניינים, שומע מוסר ואומר: קדרה בלועה מאיסורא, משערין בכולה לאסור, ואז מתבייש בחרפתו. כך יש ג׳ עבירות באדם. יש עבירות שמספיק להן טבילה במים בארבעים סאין. עבירות אלו הן מחשבות רעות של האדם ללא מעשה. יש עבירות המצריכות הגעלה, כגון שאכל אדם דבר איסור וגופו, איסורא בלע וע״י התענית יפלוט האיסור. יש עבירות המצריכות תיקון קשה יותר ־ ליבון – כגון הכועס, הכופר בדברי חז״ל והמוציא שז״ל.

• קדרה שנבלע בה איסור, בוודאי יש באיסור הבלוע יותר מאחד בשישים כנגד דפנותיה ולכן אין האיסור בטל בשישים והקדרה כולה אסורה.

הלבון הוא ע״י עסק התורה בתמידות וביגיעה, אש התורה תוציא את האיסור הבלוע ומאחר וידוע לנו ״שכבולעו כך פולטו״, הרי בעבירות אלו הוא בלע האיסור באש רותחת – ריתחא דכעס, ריתחא דמחלוקת וכפירה בדברי חז״ל, לכן תשובתו היא בריתחא דאורייתא. העבירה המשולה לאיסור שנבלע בקדירה, ניתן לבטלה ע״י הגעלת הכלי שבלע את האיסור – הגוף. ביטול האיסור נעשה עפ״י כללי הכשרת הכלים.

בפירושו לתורה, מנתח אוהחה״ק, ניתוח בתורת הנפש, את עניין העבירה והחוטא. כאן מלמד אותנו רבינו איך לנהוג בחוטא (יהא זה בן, חבר, שכן, קרוב משפחה או כל איש ישראל אחר רח״ל). כך כתב: ״עוד אשכילך כי כל עושה רשע, יפעיל פגם במדה עליונה… בשורש נשמתו והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם ולהינות ממקור החיים וחלק זה המרוחק, נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה״. דברים מאלפים אלו מלמדים אותנו מדוע החוטא, לא שב בתשובה, מה מעכב אותו. ראש החלק הזה המרוחק בנשמתו, יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, כלומר בראשו של החוטא, במחשבותיו, בנטיותיו, בכשרונותיו. החטא נעוץ בהשכלתו, במעמדו וביכולתו. אם נשכיל לגעת בראשו, לאמץ את חכמתו וכשרונותיו, לא לבטלם, אלא אדרבא להחמיא להם, נוכל לרכוש את אימונו ולקרב אותו לקב״ה. גם כשיחזור בתשובה, נשתמש בחלק הטוב שבו – דוגמאות לכך נמצא לרוב בבית מדרשו של הרב ראובן אלבז שליט״א.

ידוע שהזוה״ק בפרשת תרומה משבח את האדם המקרב יהודים לקב״ה ומחזירם בתשובה ומביא את הפסוק ״זרח בחושך אור לישרים״ וכבר דרשו הדרשנים את ראשי התיבות המפליאות – אלבז ואני הדל מצאתי בפסוק זה עוד שני רמזים. זרח בחושך אור לישרים – מודגשת המילה אור ושאר המילים – זרח בחושך לישרים סופי התיבות – גימטריה חיים, הרי לנו בפסוק זה רמזים לענין התשובה, אור החיים ואלבז. אור – אותיות ראו הנאמר בראובן, שפתח בתשובה! דבר זה כשלעצמו, יש בכוחו להחזיר יהודים נבונים בתשובה.

אלבאז ר׳ עמרם, חיי עמרם

מקנאס [תש״ט ־ 1949], בדפוס האחים צאייאג.

שו״ת ופסקי דין על ד׳ חלקי השו״ע – ביניהן פס״ד של ר׳ יהודה אלבאז ורבני מרוקו אחרים.

6 דפים הקדמת ר׳ יקותיאל מיכאל אלבאז על משפחת אלבאז ותולדות המחבר + 4 דפים מפתחות ״בני עמרם" + רי״ט עמודים.

אלבאז ר׳ יהודה,

שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, ראה אלבאז ר׳ עמרם.

אלבאז ר׳ יקותיאל מיכאל,

מוצא משפחת אלבאז ותולדותיה, ראה אלבאז ר׳ עמרם.

אלבאז ר׳ רפאל משה, הלכה למשה

ירושלים [תרס״א־ 1901], בדפוס עזריאל (?)

שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, רובם על אה״ע וחוה״מ.

3 דפים הקדמת המחבר (בסופה רשימת הספרים של המחבר) והקדמת ר׳ שמואל אלבאז בן אחיו של המחבר ובתוכה קצת מתולדות הרב + קמ״א דפים + 4 דפים מפתחות ותיקונים. 2°.

אלבאז ר׳ רפאל משה בכמוה״ר שמואל, ארבעה שומרים

פאס [תש׳׳ב – 1942], דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.

ספר הכולל ארבעה קונטרסים קצרים ונספח ואלו הם: שומר הברית – הערות ותיקונים לפגם הברית; שומר שבת – קצת עניינים ודינים השייכים לשמירת שבת; כנפי יונה (או ״שומר מצווה״) ״סדר ותיקון עשיית תפילין נכונין ודקדוקיהם וכוונותיהם״; עשרה מאמרות (״שומר תוכחות״) מוסר השכל בדרך משל ומליצה. ונספח לו קונטרס עת קץ – פירוש ע״ד הסוד לפסוקים אחדים בספר דניאל.

כל הקונטרסים כתובים ע״ד הקבלה וספרות המוסר. 8°.

אלבאז ר׳ רפאל משה בכמוה״ר שמואל, עדן מקדם

פאס [ת״ש – 1940], דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן.

הספר כולל שלושה קונטרסים: מעין לקסיקון עפ״י סדר א״ב של מידות, מושגים, אישים וכיו״ב. ספר בעל אופי מדרשי־קבלי־מוסרי.

מיני מתיקה ־ פירוש לפסוקים מן התנ״ך על דרך הקבלה.

עטרת פז – ספר קבלי. נסב כולו על מדרש אותיות התורה ובעיקר אודות השם ״אהוי שבו כלולים כל אותיות התורה ובו נברא העולם…״ 8°.

אלבאז ר׳ שמואל, ויאמר שמואל

כאזאבלאנקא [התרפ״ט – 1929], בדפוס האחים אלבאז.

חידושים וביאורים על ברכות, שבת, ראש השנה, מועד קטן, ביצה, נידה, בבא מציעא, סנהדרין, אבות עד אמצע פרק בי, וקצת חידושים שונים. רובו של הספר על ברכות, סנהדרין, אבות, ורוב החידושים הם בעיקר על הדרשות והאגדות.

ו דף הסכמת רבני פאס + קי״ג דפים. 2°.

אלחדאד ר׳ מסעוד בן דוד הכהן, כח מעשיו הגיד לעמו ח״א

ירושלים, שנת ליראו״ת בטו״ב [תרס״ו – 1906].

ל״ה דרושים, ביניהם דרשות שנשא בשליחות בחו״ל מטעם ״בית אל״ וי״ב הספדים.

הקדמה + פ״ו דפים. אחריהם הדפיס ה׳ דרושים של ידידו ר׳ שלום הדאיא (דפים פ״ז-צ״ה). אחריהם פסק הלכה בדיני חמץ מהמחבר. 2°.

מצורף אליו ספר בן מכבד אב.

אלחדאד ר׳ מסעוד הכהן, בן מכבד אב

ירושלים, שנת ור״ב שלו״ם בני״ך [תרס״ו – 1906].

הוא החלק השני של הספר כח מעשיו הגיד לעמו. החיבור מכיל ארבעה חלקים: חידושים על תנ״ך (דפים א׳-י׳); ליקוטים על הש״ס (דפים י״א-ל׳); פסקי הלכה (דפים ל״א-ל״ג); שאלות בקבלה (ל״ד-ל״ז); 8 שירים (עמוד השער); מפתח מפורט של כל המקורות (9 דפים), לוח טעויות והשמטות (3 דפים).

אליקים ר׳ משה מאיר חי, דבר נאה [תרס״ו – 1906].

חידושים בהלכה על ספרי ראשונים ואחרונים מבוססים על כ׳׳י של אבי המחבר, הרב ניסים אליקים. בסוף הספר חידושים על כמה פסוקים בתורה של המחבר עצמו(מעמי י״ז 2).

אליקים ר׳ משה מאיר חי, חדר נאה

ירושלים [תרע״א – ו 191].

דרושים וחידושים על פרשיות התורה חמש מגילות, משלי, תהלים, שליקט המחבר מפרי עטו של אביו הרב ניסים אליקים והוסיף עליהם מעט משל עצמו. 6°.

אליקים ר׳ משה מאיר חי, ספר מלחמת המגן

קזבלנקה [תרס״ה – 1925].

ספר הכולל דברי סנגוריה על רבנים ותלמידי חכמים המושמצים על ידי ״תלמידי חכמים״ אחרים ״המתגאים והמתיהרים בתורתם ועושים אותה קרדום לחפור בה״. וכן מאמרי השמצה על אנשים דוגמת אלה האחרונים (יש להניח שחלקו הארי של הקונטרס מכוון לפרשה היסטורית ממשית) עמי 50-1; הסכמת רבני מרוקו עמי 51; תשובת הרב שתרוג עמי 55-52; שני קונטרסים נוספים עימוד נפרד. 8°.

אלכלאץ ר׳ יהודה, מגיד משנה, ראה ר׳ אברהם אנקאווה זבחים שלמים.

אלכלץ ר׳ יהודה הכהן, דיני הגט לפי הרמב״ם בדרך שיר, ראה ר׳ אברהם קורייאט, זכות אבות.

אלמאליח אברהם (עורך), הוד יוסף

ירושלים [תשכ״ו – 1966], דפוס ועד עדת המערבים בירושלים.

מאמרי הערכה, מחקרים והספדים לזכרו של הרב יוסף דוד שלוש מאת סופרים, חוקרים ורבנים, מכריו ומוקיריו של הרב שלוש. 6°.

אלמאליח ר׳ אליהו, בקע לגלגלת

ירושלים (תרע״א – 1911], דפוס הר״ר שמואל הלוי צוקערמאן.

חידושים על כמה ממסכתות הש״ס (ברכות, שבת, כתובות, גיטין, בבא קמא ועוד); חידושים על משנה תורה להרמב״ם; חידושים על בעל הטורים; חידושים על שולחן ערוך וחידושי אחרונים; חידושים על כמה פסוקים בתנ״ך. 6°.

פרק שלישי: ראשית התיישבות היהודים בערבות ערב

חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל

ראשית התיישבות היהודים בחצי־האי ערב לוטה ערפל האגדה. גם כאן, כמו בסיפורים על התיישבות היהודים הראשונים בספרד, באנגליה או בבוהמיה, האגדה פותחת בתקופה קדומה מאד, בימי הנביאים והמלכים הראשונים, בימי משה, דויד ושלמה. אגדה אחרת מספרת, שבשעת חורבן הבית הראשון ניצלו שמונים אלף כוהנים ופרצו להם דרך אל ארץ ערב. מכל מקום עובדה היא, כי מימי שיבת ציון נעשו שבטי הערבים שכניהם הקרובים של היהודים היושבים בארצם, ובמרוצת הימים גם של גולי בבל שנשארו בבבל. עוד בימי בית ראשון באו בני ישראל במגע עם אורחות תימן ומושבותיה שבצפון ערב, ובסוף התקופה ההיא התנגשו גם עם שבטי הבדוים, שהתחילו באים מהמזרח. ואולם כשעלו מבבל ראו היהודים כי נודדים רבים, צפוניים וגם דרומיים, באו מן הערבה עם גמליהם וצאנם ובקרם לגור בארץ בני אדום, בעבר־הירדן ובארם־צובה. ומאחר שארץ־ישראל התחילה גובלת עם מושבות־ערבים, יכלו שבי־ציון להכיר יפה את אורחם ורבעם של בני ישמעאל.

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

תהליך התיישבותם של בני הערבה היה דומה לתהליך התיישבותם של בני ישראל בארץ כנען. לאט לאט הסתגלו בני הערבה לתנאי החיים בארצות שרוב תושביהן היו בתקופה ההיא עובדי־אדמה, והתחילו גם הם להתיישב ולעסוק בחריש ובקציר. ולא זו בלבד, אלא שלאחר זמן מסויים הקימו ממלכה חזקה והתחילו עוסקים במסחר בינלאומי. הם התיישבו באזור הצטלבות דרכי המסחר הגדול בין סין, הודו, אשור, בבל, פרס, תימן, דרום־אפריקה, מצרים, יוון ורומא. באזור הזה הוקמו מרכזי־מסחר, שבהם היו ממיינים ומחלקים את הסחורות, הבאות מארצות היצוא, ושולחים אותן אל ארצות היבוא. על כן היה כאן תהליך כפול: נודדי־הערבה נהו לשם, אולם גם עמים בעלי תרבות גבוהה התאמצו לחדור לשטח הזה. יש סוברים, כי האשורים היו הראשונים, שעמדו על ערכה הרב של תדמור מבחינת המסחר הבינלאומי . בתימא נתגלתה כתובת ארמית מתקופת נבוכדנצר בימי נַבּוֹניד, מלך בבל, השתלטו הבבלים על העיר הזאת, שראוה כמרכז עיקרי של המסחר. אין ספק שבימים ההם באו סוחרים יהודים, לרגל עסקיהם, אל ערי המבצר החשובות(תימא,סלע—פטרה). ״האחים מַרְשו״, בית־המסחר הבבלי הגדול בניפּוּר, שבעליו היו יהודים, קיים קשרים עם ערב, ובוודאי היו סוכניו ומשרתיו היהודיים באים לעתים אל תחנות השיירות הגדולות שבצפוךערב^.

ממלכת הנבּטים

הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילתהתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה(שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלולדרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

בתקופה היוונית יסדו הערבים באזורים האלה ממלכה הנקראת מדינת הנבטים. הלשון הארמית היתה שפת הכתובות שלהם, ולכן שיערו המלומדים בראשונה שהם היו ארמים. ובזה סמכו על הכתובים: בראשית כ״ה, י״ג: כ״ח, טי; ישעיה ס/ז׳; אף־על־פי שבספר החשמונאים א הי, כ״ה; ב ה/ חי: וכן אצל יוסף בן מתתיהו- הם נקראים ערבים. רק לאחר זמן־מה עמדו המלומדים על כך, כי אכן ערבים הם, שהשתמשו בשפה הארמית. מדינת הנבטים השתרעה ממפרץ אילת עד דמשק ומחוף הים התיכון, בין מצרים ועזה, עד חִג׳ר (מדאין צאלח) בחִגיאז הצפוני. אגפיה הגיעו עד לנמל חַוְרֵה,    על שפת ים־סוף בדרום, ודוּמַת אל גַ׳נדַל (ג׳וף) בצפון. ויש סוברים, שהחזיקו גם בכל ואדי אלסִרחאן. התפתחותה של חג׳ר גרמה להתנוונותה של דדן, מושבת המעינים והשבאים.

עיר בירתם של הנבטים היתה פטרה, היא סלע הנזכרת בתנ״ך (מלכים ב י״ד,זי; ישעיה מ״ב, י״א), ובה היו מחסני קטורת גדולים (את הקטורת היו מביאים לפטרה מתימן, ומשם היו שולחים אותה אל עזה)». שרידי בנייניה המפוארים של פטרה מעידים עד היום על עושרה ותרבותה של רוכלת־עמים זו. תקופת פריחתה של המדינה הנבטית מקבילה לימי שלטון החשמונאים ובית הורדוס. ימי ראשית הקיסרות הרומית היו ימי הזוהר שלה. אז התפתחו הערים בצרה, פִילַדֶלְפִיָה-רבת עמון(עמאן) וגרש, ושיירותיהן היו הולכות אל בבל וגֶרהה, הנמל החשוב במפרץ הפרסי, בחלק הנקרא בַּחְרֵין. הנבטים היו ידידיהם של הרומאים, ובמסע־הכיבוש של אֶליוּס גאלוּס השתתפו אף הם (כשם שהשתתף בו הגדוד היהודי, שנשלח על־ידי הורדוס). האפוטרופוס סִילֵיאוּס, ״אחי המלך״, שמשל בארץ למעשה, הורה את הרומאים את הדרך אל תימן, הואיל והיו ידועים קשריהם של הנבטים עם הארץ הזאת. סטראבּו מאשים את סיליאוס, שהמסע לא הצליח עקב בגידתו. אמנם סיליאוס הוליך את הרומאים לא בדרך הרגילה, אלא ממזרח להרים, אבל הוא עשה כך כדי להימנע מקרבות בדרך קודם שיגיעו אל מחוז חפצם, לדרוט־ערב. מקץ דור אחד אחרי חורבן ירושלים שמו הרומאים קץ לעצמאותה של נבטיה (106 לספה״נ)" את רשימת מלכי נבט ערך בראשונה א. גוטשמידט.

בממלכת הנבטים חיו יהודים רבים, וכתובות מעידות שהתרקמו שם קהילות יהודיות. ואין תימה, שהרי מדינה זו כללה שטחים, שעולי־מצרים כבשום לפנים. בימי מרד המכבים היו היחסים בין הנבטים והמתקוממים טובים מאוד, ובספר החשמונאים א (הי, כ״ד; טי, ל״ה) ׳מסופר, כי יהודה המכבי ויהונתן באו אל ארץ הנבטים, כדי להסתתר בה מפני האויב, עד שיאספו צבא ויוכלו להילחם בו. במֵקְנא נמצאו מטבעות, שיהודים יצקו אותן בתקופה שלפני חורבן הבית השני". הנבטים נזכרים במדרשים ובתרגומים^.

50. אלישע בן יעיש בעל המופת

בעיר מקנס חי מלך רשע, ששנא מאוד את היהודים והיה עושה להם צרות הרבה. וכיצד ? הוא היה מטיל עליהם מיסים רבים, אוסר עליהם את המסחר, דוחף אותם ל״מלאח״. בקיצור — היה עושה להם מוות ממש.

וב״מלאח״ של היהודים היה אז רעב גדול, גדול מאוד. אין פרנסה ואין לחם. ראה זאת המלך הרשע, מה עשה?— הכניס לתוך ה״מלאח״ שני אריות גדולים, וגזר על היהודים:— מוכרחים אתם להאכיל יום יום את האריות האלה. — והוסיף בהנאה:— הם זקוקים לבשר הרבה!

איך יאכילו היהודים שני אריות גדולים, ומניין יקחו בשר הרבה, ולהם עצמם אין אפילו לחם לאכול ?

עשו היהודים את עצמם, כאילו אין הם רואים לא את הכלובים ולא את האריות. בוקר בוקר הם הולכים לבית־הכנסת, ואת האריות אינם רואים, כאילו לא היו קיימים כלל.

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אהד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

היו האריות רעבים ביותר, כירסמו את סורגי הכלובים עד שהתפרצו החוצה והשתחררו.

ראו היהודים שכך הוא הדבר — האריות חופשיים הם וסכנת־מוות מרחפת ב״מלאח״ — והתחילו צועקים, בורחים ומסתתרים בכל מקום. הם לא היו הולכים לא לתפילה ולא לפרנסה, רק יושבים סגורים ומסוגרים בבתיהם, ביום ובלילה.

וב״מלאח״ של מקנם העיר היה גר צדיק גדול בשם אלישע בן יעיש, שכל העניין הזה לא איכפת לו— לא אריות, לא קונצים ולא אבטיח. כל היום וכל הלילה הוא יושב והוגה בתורה בבית־הכנסת, כמנהגו מני אז. כי תמיד היה הוגה בתורה, לומד יומם ולילה. נכנסו האריות לתוך בית־הכנסת, והחכם אלישע בן יעיש הסתכל בהם בלי כל פחד… ככה, כמו שמסתכלים באדם. הוא אמר תפילה קצרה  ואמר לאריות לשכב. נשכבו האריות על ידו, כאילו היו שני כלבים. אחר כך אמר להם החכם:— בואו אחרי.

• המספר טוען, כי יש תפילה מיוחדת להשקטת ׳חיות רעות ולאילופן, אך היא נשתכחה ממנו (הערת הרושם).

הלכו האריות בעקבות החכם אלישע בן יעיש כמו שני כלבים. והחכם יצא מן ה״מלאח״ והובילם אחריו ישר אל ארמון המלך. ראו אותו השוטרים המבוהלים׳ פחדו מאוד ונתנו לו להיכנס לתוך ארמון המלך. ברירה היתה להם? בארמון אמר החכם למלך:— אדוני המלך רם המעלה! הנה הבאתי לך בחזרה את שני האריות שלך, קח אותם ותן להם אתה אוכל.

עמד שם וזירו של המלך. הוא כעם מאוד על חוצפת החכם היהודי׳ הלועג בדבריו על המלך, ואינו מתייחס אליו בכבוד. פנה לחכם!— כך מקיימים אתם, היהודים, את פקודת המלך ? ! וכיצד אתה, בוגד זקן, בן כלבים, מעז להתחצף כך בפני מלכנו הגדול  ! בחיי שלי, בן מוות אתה! ופה תהיה הקבורה שלך! אמר לו החכם:— אתה, שתוק! אין זה כלל עסקך. אם תוציא מלה נוספת מפיך, בחיי התורה, שאני הופך אותך מיד לקוף! אמר הווזיר:— נראה. ירק החכם והווזיר נהפך לאריה שלישי.

ביקש המלך את החכם אלישע בן יעיש, שיחזיר לו את הווזיר שלו, אך החכם אמר:— רק אם תיקח ממני את שני האריות שלך ותבטיח לא לעשות צרות ליהודים כל עוד אתה חי, אמלא את בקשתך. כשתמות — לא איכפת לי, אבל כל זמן שאתה חי, עליך להבטיח לי זאת.

הבטיח המלך לחכם, שכל ימי חייו לא יעשה צרות ליהודים. שוב ירק החכם יריקה קלה על האריה השלישי, והוא נהפך לווזיר.

המלך הרשע קיים את הבטחתו עד יום מותו. ויהודי מקנס חיו בשלום ובשלווה.

היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית – אליעזר בשן

היהודים והשלטון

שליטי מרוקו הקפידו לקיים את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי של היהודים לאורך כל המאה התשע־עשרה, תוך מתן פרשנות מחמירה. ביטויים לכך אפשר למצוא בהוראותיהם ליהודים. כך, למשל, בשנים 1808-1807 חייב סלימאן השני את יהודי סאלה, רבאט, מוגאדור ותיטואן לגור במלאח, בדומה ליהודים ברוב הערים האחרות. בשנת 1836 פנו יהודי פאס אל עבד אלרחמאן השני בבקשה להתיר להם לבנות בית מרחץ לעצמם, מפני שלא הותר להם לרחוץ בזה של המוסלמים. לאחר התייעצות עם חכמי דת השיב הסולטאן בשלילה, ונימק את תשובתו בטענה כי בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניקם ליהודים, מפני שאין הרחצה דרושה להם לפי דתם. בתקופת מחמד הרביעי נאלצו גברים ונשים לעבוד למען השליט גם בשבתות ובחגים. ב־1873 נכפה על היהודים, בין השאר, לעסוק במליחת ראשיהם של מי שהוצאו להורג כדי שאפשר יהיה לשמרם זמן רב ולהוקיעם בשערי העיר. באותה שנה העביר מושל העיר מזגאן את יום השוק משני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בו.

ידיעות על מצבם החמור של היהודים במרוקו הגיעו לאירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעקבות פעילות של אגודות אירופיות. למשל, בין השנים 1864- 1880 נרצחו ברחבי מרוקו 307 יהודים – לפי חלק מהמקורות 343 – והרוצחים לא הועמדו לדין. בתחילת 1880 פרץ סכסוך, שהידרדר עד חילופי מכות, בין יהודי שהחזיק בחסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי הצליח לברוח, אך אספסוף תקף עוברי אורח יהודים וביניהם זקן, רצח אותו ולאחר מכן שרף את גופתו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית בריטית, ומשפחת הקרבן קיבלה פיצוי מהסולטאן. יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, אשר דאג לפרנסתה של אישה מוסלמית בשנת בצורת, נפל קרבן לעלילה של המושל כי הרתה לו, והוצא להורג. בשנים 1883-1880 הולקו נשים יהודיות בטנג׳יר ובקזבלנקה עקב עלילות שונות. הסולטאן חסן הראשון הפקיע חלק מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים – בשנים 1877 ו־1884 – למרות הפצרות של גורמי חוץ, כשגריר בריטניה במרוקו, לא לעשות זאת.

ב־1886 הוטלו על היהודים הגבלות שונות: נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא היתר של הסולטאן, להיכנס לבית קברות מוסלמי, להיראות בפומבי בחגים מוסלמיים, להרים קולם בתפילה ועוד. מדי פעם הוטלו איסורים נוספים, כגון איסור לתקוע בשופר בראש השנה ובהלוויות. בתביעה נגד מוסלמי עדותם נחשבה לא קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי הייתה מבטלת אותו. בפברואר 1888 הגישו נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה וסגן נשיא ״אגודת אחים״ תזכיר לממשלת בריטניה, שבו גוללו בפירוט את ההשפלות שחווים יהודי מרוקו ואת ההגבלות בחייהם, ביניהן כאלה שאינן כלולות בתנאי עומר. בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, ביניהם נשים וטף, משלושה כפרים באזור הסוס. בתיהם הועלו באש והם נותרו ללא קורת גג, בשדות ובקור. רק לאחר התערבות דיפלומטית בריטית התיר להם הסולטאן לחזור למקומם. בסוף שנות השמונים ובראשית התשעים הגיע מידע לאירופה על מצוקתם של יהודי דמנאת, אשר נפלו קרבן לפרעות בשנים 1891-1884. גם יהודי מראכש סבלו מידם הקשה של המושל והקאדי¡ יהודים הולקו באכזריות כה רבה עד שהיו בהם שהתאסלמו. בעקבות הידיעות הללו יצא בדצמבר 1893 מבריטניה לטנג׳יר שמואל מונטגיו(1911-1832), חבר פרלמנט ונדבן שפעל למען יהודים במצוקה. מטרת ביקורו הייתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על שלום היהודים, אולם פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ לא נשאה פרי.

היו מקרים של התערבות שליטים כדי למנוע פגיעה ביהודים או להקל על מצבם. התערבות זו הייתה פרי הנסיבות המיוחדות של האירוע, של מערכת היחסים של היהודים עם המושלים או של לחץ מבחוץ. הסולטאן חסן הראשון ויתר בשנת 1887 על מסים שהיו חייבים לו יהודי מראכש עבור שמונה שנים, בגלל שנות הבצורת הקשות שהיו אז. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר תפילה לשלומו שנכתבה בערבית. הסולטאן נשק את הנייר ואמר שלא ידע כי נאמנותם לו כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. ב־1889, בעת ביקורו בתיטואן, הורה להגן על יהודי העיר בעקבות פנייה של משלחת שמנתה את נכבדי הקהילה, וביניהם הרב הראשי. לפני צאתו את העיר פנו אליו גם יהודים מששואן והתלוננו על רדיפות¡ הסולטאן הורה למושל להגן עליהם. בהתערבות הקונסול הבריטי במרוקו חולק בשנת 1882 מזון ליהודי מוגאדור שנפגעו מבצורת. כעבור כמה שנים, ב־1904, שוב הייתה שנת בצורת והסולטאן עבד אלעזיז הורה לחלק מזון גם ליהודים, בעקבות פנייה של משלחת רבנים.

דמי

בן חסות – מעמדם המשפטי של היהודים ושל הנוצרים תחת שלטון האסלאם. מעמד זה, המעוגן בקוראן, הקנה ליהודים, כבני עם הספר, זכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם ולגבות מהם את מס הג׳זיה.

תנאי עומר

מערכת של הגבלות וציוויים שהוטלו על היהודים והנוצרים בארצות האסלאם, המיוחסת לכיליף עומר אבן אלחטאב. מערכת הגבלות זו נועדה להבדיל פיזית בין המוסלמים והכופרים, לתת כבוד למוסלמים ולהשפיל את היהודים והנוצרים. אין גרסה רשמית ואחידה של ההגבלות, אך הן קבעו את כללי ההתנהגות של יהודים בחברה המוסלמית. כך, למשל, הם היו חייבים ללבוש לבוש מיוחד, נאסר עליהם להשתמש בנשק או לרכב על סוסים, ועוד. כל שליט נהג להוסיף הגבלות או לא לקיים הגבלות מסוימות.