אקצא-ירושלים


אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012-המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים

אסלאם-ירושלים

כבר בשמו של הפת"ח, הזרוע הצבאית של אש"ף לאורך שנים רבות, ניתן למצוא ביטוי לאתוס המוסלמי. פת"ח שהוא במהופך ראשי תיבות של

תנועת השחרור הפלסטינית, מסמל את סורת אל-פתח היא הסורה )הפרק( ה 48- בקוראן, המהללת את הכיבוש של מכה בידי צבא הנביא מוחמד ומבטאת את ניצחון האסלאם באמצעות מלחמת הקודש – ג'יהאד. מאות עיתונים וביטאונים בכל רחבי העולם הערבי, בעלי גוונים אידיאולוגיים ואוריינטציות פוליטיות שונות בתכלית, שיבצו ומשבצים את תצלום כיפת הסלע בראש העמוד הראשון שלהם. אל-אקצא הפך למותג ולסמל לאומי. מבחינת אלו המתהדרים בו זו הוכחת נאמנות לקודשי האסלאם בירושלים, וגם מגן מוצלח מפני האשמות אפשריות של פלסטינים קיצונים על כך שאינם לאומיים מספיק. חוליות הטרור של הפת"ח נקראות גדודי אל-אקצא. פלוגת השוטרים הפלסטינית של הרשות הפלסטינית ביריחו ומחנה המשטרה שם קרויים פלוגת אל-אקצא ומחנה אל-אקצא. האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 נקראה אינתיפאדת אל-אקצא, והפסגה הערבית שכונסה לאחר שפרצה האינתיפאדה הזאת נקראה פסגת אל-אקצא. אפילו ערביםנוצרים רואים במתחם מסגד אלאקצא סמל לאומי.

גם בספרות ובשירה המוסלמית זכתה ירושלים לעדנה מחודשת לאחר מלחמת ששת הימים. להצלחה מיוחדת זכה שירה של אום כולת'ום, הנערצת שבזמרות ערב, 'שלוש ערי הקודש'. בבית השלישי הנוגע לירושלים זרעה גם אום כלת'ום את הזרעים לעלילת 'אל-אקצא בסכנה', שעתידה להתפתח בשנים שיבואו לממדים עמוקים ונרחבים:

 

"מן המקום ממנו עלה מוחמד בלילה לשמים,

מירושלים הטהורה והזכה

שומעת אנוכי… שוועה לעזרה

עדה אני כי האויבים שרפו

את המקום הקדוש מכול

ודרכו עליו ברגל גאווה.

שומעת אני את האבנים העצובות

מקוננות בחשכת הליל:

אבוי לירושלים הנתונה בידי התוקפן…"

 

פרק ד': המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים

זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים שבו המוסלמים אל שמו המקורי של הר הבית בערבית: במקום להשתמש במונח אל-חרם אל-שריף, הם עברו

להשתמש בשם הנזכר בקוראן: 'אל-מסג'ד אל-אקצא ' )המסגד הקיצון(. דרך זאת הקלה עליהם לשוות לכל רחבת הר הבית מעמד קדוש, בדומה

למסגד, ולהתייחס בהתאם לכל נוכחות יהודית בתחומי האתר. ההתייחסות אל כל רחבת ההר וכתליו ולא רק אל המסגדים כמקום קדוש, עיצבה מעתה גם את היחס לפעילות של כוחות הביטחון הישראליים בשטח ההר, לביקורי יהודים במקום, לניסיונות של יהודים להתפלל בשטח הר הבית, ולמעשה לכל נגיעה ישראלית בשטח המתחם ובכתליו. מנקודת המבט המוסלמית, שלטון יהודי כשלעצמו, הוא שמטמא את מוסלמיותה של ירושלים, מחלל אותה, ולכן מראש אינו לגיטימי.

ב 1967- 46 שנה לאחר כינונה בפעם הראשונה על ידי חאג' אמין אל- חוסייני, ו 16- שנה לאחר שהשלטונות הירדנים פירקו אותה, הוקמה שוב

המועצה המוסלמית העליונה, הפעם בידי מנהיג המרי נגד השלטון היהודי, השיח' אל-סאיח, שנבחר לעמוד בראשה. אל-סאיח, שבסופו של דבר

גורש על ידי ישראל לירדן, הזכיר בהתבטאויותיו והנהגתו את המופתי אמין אל-חוסייני. גם הוא קנה את השכלתו הדתית באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר ושב לירושלים. התקופה המשמעותית ביותר בחייו היתה תקופת פעילותו לצדו של אל-חוסייני עצמו. בסוף שנות ה 30- של המאה העשרים נכלא אל-סאיח בגלל פעילות מרדנית נגד בריטניה הגדולה בניצוחו של חאג' אמין, שעמו שיתף פעולה. כאשר רומם חאג' אמין את מעמדם של שני המסגדים בהר הבית והפך אותם מסמל דתי לסמל לאומי של מאבק בתנועה הציונית המתחדשת, סייע בעדו אל-סאיח. "הדת, החינוך והפוליטיקה" נהג השיח' לומר למקורביו, "ירדו כרוכים יחד משמים. בדרך זו הלך מוחמד ובדרך זו אמשיך גם אני."

אירועי חודש אוגוסט 1967 העמיקו את הממד הדתי במרי הערבי שפשט במזרח ירושלים. ניסיונותיו של הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, לקיים תפילות של יהודים על הר הבית, ניסיונות שנבלמו על ידי הממשלה, הביאו את אנשי הדת המוסלמים, בראשות אל-סאיח, לפרסם ב 22- באוגוסט פסק הלכה, שהיווה את הבסיס שעליו תושתת בעתיד ואף תועצם ההתייחסות המוסלמית לנוכחות השלטונית הישראלית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.

בכלל ובהר הבית בפרט.

"לנוכח כוונת ישראל להרחיב את רחבת הכותל, תפילת הבריגדיר גורן והצהרת שר הדתות כי הר הבית הוא רכוש יהודי, בזכות כיבוש וקניין, יש להדגיש את העקרונות הבאים: 'מסגד אל-אקצא הוא הקיבלה הראשונה והמסגד השלישי בחשיבותו לאסלאם. המקום המקודש הנדון הוא כל שטח הר הבית, המסגד גופו, הקירות המקיפים את הרחבה, השערים, הרחבה, מבנה כיפת הסלע וכל השטחים הגובלים בו. מי שפוגע בקדושתו של שטח זה, פוגע בקדושת המסגד עצמו… זכות הבעלות על הסלע הקדוש… נקבעה על ידי מסורות וקביעות במשך מאות שנים, שבהן קיימו המוסלמים בידיהם זכויות אלו והן אינן ניתנות לערעור. אין לערער אחריהן לא בפני בית דין דתי ולא לפי חוק מקומי או בין-לאומי."

על רקע פסק ההלכה הזה שפורסם בחודש אוגוסט 1967 , נזכיר בקצרה כיצד הפכה ירושלים למקום השלישי בקדושתו באסלאם. בקוראן, אין ירושלים נזכרת כלל בשמה. הפרשנות המוסלמית הקדומה התלבטה בשאלת זיהויו של אל-אקצא  )הקיצון, המרוחק ביותר(, הנזכר בהקשר למסע הלילה של מחמד )סורה 17 בקוראן(. היו שהציעו כי הכוונה למסגד שמֵימי, אך אחרים הציעו כי מדובר בירושלים. לאחר בריחתו של מוחמד ממכה למדינה )בערבית: 'הג'רה'( בשנת 622 הוא הורה למאמיניו, למשך תקופה קצרה של 16 חודש, לפנות בתפילתם לעיר ירושלים. בדרך זאת הוא קיווה לשכנע שבטים יהודיים בעיר להתאסלם. כאשר נוכח בכישלונו, נקבעה הקיבלה ) כיוון התפילה( אל הכעבה שבמכה, מקום הולדתה של דת האסלאם, שלא הרחק ממנו חווה מוחמד את ההתגלות הראשונה שלו. כינויָהּ של ירושלים במסורת המוסלמית נותר עם זאת 'הקיבלה הראשונה'. כבר ציינו כי אחד הביטויים המובהקים לחשיבות המועטה שייחסו המוסלמים לירושלים בראשית האסלאם, מגולם בעובדה שירושלים היתה אחת הערים האחרונות שהמוסלמים כבשו בסוריה לאחר מות מוחמד. היא נכבשה על ידי מפקד בדרגה לא גבוהה, ולא על ידי עומר, שהאגדות המאוחרות ייחסו לו את כיבושה. העיר נקראה כאמור בראשית הכיבוש המוסלמי בשם הרומאי איליא ולא בית אל-מקדס ) בית המקדש(. אחר כך, לאורך מאות בשנים היא מוזכרת בכתבים ובמקורות מוסלמיים כבית אל-מקדס, אך רק במחצית השנייה של המאה ה 20- השתרש השם בית אל-מקדס בפיהם של מאמינים מוסלמים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר