תולדות היהודים באפריקה הצפונית-הירשברג

תולדות. הירשברג - כרך 2

בחיבורו של מינוקיוס, שהוא מאוחר ל׳אפולוגיטיקוס׳ של טרטוליאן, משמיע האפריקאני־הפאגאני בזמן הוויכוח שורה של האשמות כבדות ביותר נגד הנצרות. הנוצרים שטופים בזימה, שוכבים עם אחיותיהם ואימותיהם, וסוגדים לצלוב. ׳שומע אני שעל סמך איזו אמונה טיפשית עובדים הם את ראש החמור, הקדוש להם, בהמה מתועבת׳. אכן: ׳דת מכובדת ומתאימה למנהגים כאלה!׳ מסיים הוא בלעג עוקצני. עוד הוא מביא את הסיפור שנפוץ על אופן הכנסתם את המאמינים החדשים בסוד הדת הנוצרית: המאמין ממית בשוגג בדקירות תינוק המכוסה בקמח, מבלי לדעת מה נמצא בתוך הקמח. לאחר־מכן לוקקים כל המשתתפים את הדם ואוכלים את האברים. על־ידי זה מובטח קיום הברית ומובטחת השתיקה המונעת בגידה. האשמות דומות מזכיר גם טרטויליאן .

ידוע, כי אפיון, שהיה ממוצא לובי, תלה את שתי ההאשמות האלה ביהודים וסיפר את הבדותה על ראש החמור העשוי זהב, ועל היווני שמפטמים היהודים מדי שנה כדי להקריבו קרבן, לטעום מקרביו ולהישבע שבועת שנאה לכל היוונים! גם את זה וגם את זה מצא כביכול אנטיוכוס אפיפאנס בבית־המקדש בירושלים. כיצד קרה ששתי המעשיות הועתקו והופנו נגד הנוצרים באפריקה, ומי גרם לכך ? בנוגע לעבודת החמור אומר טרטוליאן בפירוש, כי ׳חידוש׳  זה היה המצאתו של יהודי מומר, וההמון הפשוט האמין לו. העדר העוקץ האנטי־יהודי בניסוח השני של הסיפור מוכיח, כי לא תמיד ראה טרטוליאן צורך להצביע על מקור ההשמצה׳ ובוודאי התכוון להסתה ולתעמולה, ולא לרדיפות ממש . התאריך שבו נזכרת לראשונה ׳עלילת הדם׳, מחצית המאה השנייה לסה״נ, עלול לסייענו בהב­הרת מצב ההאשמה וההשטנה ההדדית שהיה קיים אז באפריקה. היה זה לאחר שתי המרידות הגדולות, כאשר התעמולה ההליניסטית הגדילה לעשות בהפצת עלילות־ זוועה על היהודים, כפי שמוצאים אנו אותן אצל דיו קאסיוס ובמכתבה התמים של אותה זקנה המתפללת לאלים, שהיהודים לא יצלו את בנה. כפי שראינו הופצו עוד סיפורי־תעמולה אחרים, פחות מסוכנים, אבל לא פחות ארסיים. ואז ניגשו היהודים לתעמולה נגדית! חכמי ארץ־ישראל על־פי דרכם, במדרשים ובאגדות, וחכמי אלכסנדריה וראשי העדות בקירינאיקה, שנטשו את מקומות יישוביהם ועב­רו לאפריקה הפורחת, על־פי דרכם. גלי המהגרים היהודים־ההליניסטיים גברו במחצית השנייה של המאה, ומשנאחזו בארץ התחילו לפעול כנגד משטיניהם, וכשם שהתעמולה האנטי־יהודית נעשתה לפעמים באמצעות אנשים שלא ידעו את מקורה האלכּסנדרוגי, כן לא תמיד ידעו אלה, שהעלו טענות נגד הנוצרים, את מוצאן האנטי־יהודי הראשון של טענות אלה.

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 230-150 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

ההאשמה בעשיית נפשות בין הגויים

טרטוליאן טוען נגד היהודים, שעושים תעמולה לקיום מצוות תורתם, לשמירת חגיהם ושבתותיהם, להדלקת נרות בשבת, לאכילת מאכלות טהורים, ולשמירת תעניות ועריכת תפילות ליד החוף ״. את חמתו מעוררים בייחוד בני אומות העו­לם, המקבלים על עצמם את מנהגי היהודים: חוגגים את השבת כדרך היהודים ונמנעים בה ממלאכות שונות. במקום אחר מסביר הוא את טיבה של התענית היהודית הנהוגה בכל מושבותיהם, ומספר שלאחר חורבן בית־המקדש שולחים הם את תפילותיהם לשמים בכל חוף ובכל מקום פתוח. הכוונה לתפילה בתענית ציבור, שהייתה נערכת ברחובה של עיר (משנה תענית ב, א). בכלל, מספר הוא, מתפללים היהודים בפרהסיה ובקול רם, ודבריו על רחשי לב הנוצרים בתפילתם חלים ללא ספק גם על היהודים. את שמירת השבת והמילה רואה הוא כמצוות האופייניות ביותר ליהודים. טרטוליאן חוזר פעמים רבות לנושא זה, וגם אבגוסטין וסיניסיוס רואים את השבת היהודית כמחיצה העיקרית המפרידה בינם ובין האו­מות. פעם מוצא טרטוליאן הזדמנות לשבח את צניעותן של הנשים היהודיות, הניכרות בכך שהן מכסות את ראשן בצעיף.

לדעתו של טרטוליאן נוהים רבים אחר היהדות, מכיוון שהנצרות אסורה לפי החוק, ועליה להסתתר ב׳צל הדת הניכרת ביותר והמותרת׳. דבר זה אינו רצוי לו, והוא רואה צורך לצאת נגד היהדות ולהראות את שפלותה בכתב־פולמוס Adversus judaecos שבו הוא מונה את הפורענויות שירדו על ישראל: חורבן הבית והארץ; פיזור העם בין הגויים! האיסור שחל על בניו לבקר בארצם, אפילו בתור אורחים ברור, שטרטוליאן לא היה נלחם בצורה כה חריפה נגד היהודים ולא היה מתווכח עמהם בספרים אחדים, אילולא היו אויב מסוכן, שבראשו עומדים חכמים מיטיבי טעם, היודעים לעשות נפשות לאמונתם. אפילו הגרים שבתוכם למדו מלאכה זו של ׳ודע מה שתשיב׳, וטרטוליאן מוסר לנו פרטים — ללא ספק היסטוריים — על ויכוח שהתנהל בין אחד הגרים ובין הנוצרים אם יהיה לאומות העולם חלק בחסדי ה׳, שהבטיח הקב״ה לזרעו של אברהם אבינו (בראשית כב, יח). והוויכוח נמשך עד עת ערב ללא כל תוצאה.

טרטוליאן התווכח עם היהודים ונלחם בהשפעתם על הסביבה. אבל הוא כיבד והחשיב את כתבי־הקודש היהודיים, שקדמה חכמתם לחכמת היוונים. הוא גם הושפע ממדרשי אגדה והלכה, ויש בכתביו הרבה פירושים על המקרא ודרושים המושאלים מחז"ל, או שמכוונים כנגדם. לדעתו, אותה מצווה ראשונה שלא לאכול מעץ הדעת, שנצטווה אדם הראשון, מכילה את כל המצוות שניתנו אחר כך למשה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר