אלי פילו
Les Juifs de Safi et la pieuvre des protectorats….Brahim Kredya
1.2. Les étrangers eux-mêmes reconnaissaient que les juifs avaient vécu à travers les siècles et les gouvernements en toute sécurité, qu'ils pratiquaient leur culte en toute liberté et sans être gênés par les autorités du pays. Ils disposaient de tribunaux et de prisons particulières, et les relations entre la majorité musulmane et la minorité juive étaient empreintes de complémentarité et d'interpénétration dans tous les domaines : économique, social et même politique. Les Marocains, musulmans et juifs, ressentaient tout ce qui affectait le Maroc – crise ou abondance -, ce qui enracinait en eux le sentiment d'appartenance commune à une seule et même patrie. L'histoire nous apprend que les juifs ont toujours prié et continuent encore à prier pour les autorités du pays au cours de leur culte. Pendant les années de sécheresse, ils ressentaient les mêmes angoisses que leurs frères musulmans et élevaient leurs prières, implorant Dieu de faire tomber la pluie ; ils se rendaient en grand nombre sur les places pour accomplir la prière de « l'Istisqaa » (invocations pour faire pleuvoir). Le professeur Lévy raconte que quarante mille des juifs du Maroc faisaient partie de l'armée de Youssef Ibn Tachfine lors de sa traversée pour l'Andalousie, pour mettre fin aux attaques des chrétiens contre les habitants musulmans et juifs. Cette expédition fut couronnée par la victoire de Zellaqa en 1086. De même, les juifs du Maroc furent heureux de la victoire des Saâdiens sur les Portugais dans la bataille de Oued Al Makhazine en 1578 (« La bataille des Trois Rois »). À cette occasion, ils organisèrent des prières de remerciement à Dieu.
Sous les Idrissides, Moulay Idriss II logea les juifs à Fès après
l'achèvement des constructions. Sous les Almorávides, on permit aux juifs d'accomplir leurs dévotions en toute liberté, sauf que le roi Ali Ben Youssef leur interdit d'habiter dans sa capitale, Marrakech ; ils n'y pénétraient que le jour et en sortaient au crépuscule de peur que certains n'aient des rapports avec les complots de quelques juifs d'Andalousie qui aidaient les chrétiens contre la présence almoravide en Espagne. Sous les Almohades, ils furent victimes de vastes persécutions, dirigées également contre les Almorávides et leurs Chiites ; ils les considérèrent tous comme des infidèles. Des juifs cachèrent leurs rites et firent semblant d’embrasser l'islam. On attribue au calife almohade Yaacob Al Mansour les paroles suivantes : « Si leur infidélité [à l'islam] est avérée, je tuerai leurs hommes et j’emprisonnerai leurs enfants, et leurs biens seraient butin pour les musulmans. » Sous les Mérinides, les juifs des Béni Ouaqqass acquirent une grande autorité auprès du sultan Abou Yacoub Ben Youssef. Leur pouvoir excéda même celui de ses ministres.
Le gouvernement du sultan mérinide Abdelhaq Ben Abou Saïd compta deux juifs (Haroun et Chawel) et un chambellan juif nommé Houcine ; au temps des Mérinides fut construit le premier quartier juif (mellah) à Fès dans le but de les protéger contre toute malveillance qui pourrait provenir des musulmans ; sous les Beni Ouattass, le Maroc ouvrit largement les bras aux juifs, accueillant les émigrés chassés d'Espagne, sous les supplices et les tueries des tribunaux de l'Inquisition. Le sultan ouattassi leur prodigua des signes de bienveillance et les aida. Il l'estimèrent et l'appelèrent « le grand roi pieux ». Lorsque le cheikh érudit Mohamed Abdelkrim Lamghili rédigea des lettres sous le titre : « Pas de protection pour les juifs », le cheikh Zarrouk Al Fassi écrivit une « fatwa » interdisant la conduite de la prière par le cheikh Louaryagli, parce « qu'il avait incité les gens à se révolter contre les juifs ». Sous les Saâdiens, d'après un historien contemporain : « Les juifs ont connu la plus belle époque de leur histoire… dans toutes les parties du Maroc et dans ses régions les plus éloignées. » Ils bénéficièrent de la considération et de la sympathie des sultans saâdiens et s'accaparèrent le commerce intérieur en plus du commerce extérieur. Certains d'entre eux devinrent très influents dans la cour saâdienne dont Samuel Balache et Haroun. Le premier joua un rôle important dans les relations commerciales entre les Saâdiens et l'Europe, particulièrement avec la Hollande. Ils eurent la faveur du sultan saâdien Moulay Zidane ben Ahmed al Mansour à tel point qu'ils le poussèrent à incarcérer successivement les consuls de France, Claude Dumas et Pierre Mazette, qui restèrent en prison jusqu'à leur mort.
מארץ מבוא השמש – הירשברג – עמק הדרע – Agdz – Tamnougalt
בעמק הדרע.
בצהרי היום יצאנו לעמק הדרע, שראשיתו בסביבת ווארזאזאת, במטרה להגיע לעת ערב אל זאגורה, הרחוקה 180 קילומטר. התחלנו בדרך טרשית ועפר קשה, העוברת בתוך ערבה שדופה, כמעט מדברית. נסענו בכיוון דרומי- מזרחי וממולנו ראינו את הרי סגרוֹ. מרחוק התבלט ג'בל כיסאן, הבנוי שכבות שכבות בעלות צבעים שונים. נקודת יישוב ראשונה בעלת חשיבות היא אגדז. כאן גרות עוד משפחות יהודיות אחדות, פליטת המללאח אל סלים הקרוב, שנעזב כמעט כולו. כאן נמצא גם אחד ממחסני האספקה של דויד אל-קאיים, יבואן וסיטונאי יהודי מן הגדולים במראכש, המשווק את סחורתו בכל העמק. גם הזבנים והפקידים הם יהודים, שנשלחו הנה ממראכש.
הלכנו לבקר את אל-סלים. במקום נותרו רק ארבעה משפחות עניות מרודות, עיוורים וזקנים חסרי ישע עם נשיהם וילדיהם בגוועים ברעב. בבית הקברות הקרוב ראיתי כמה מצבות אבן קטנות המונחות על הקברים. בהפכי אותן מצאתי לפעמים על צדן התחתון חרות שם הנקבר ותאריך. המנהג לחרות כתובת על המצבה הונהג כאן רק בדור האחרון, כי לפני כן המוסלמים לא הרשו לעשות זאת, וגם כעת מניחים את האבן עם הכתובות למטה, כדי שלא להקניטם.
באגדז הורגש בפעם הראשונה באופן מעשי כי הננו בשטח ממשל צבאי, בכיכר הגדולה רשם מח'זני את מספר המכוניות. שלטים גדולים הזהירו את הנוסעים, כי בהינתן צו עצירה על ידי המושל אסור למכוניות לעבור מזרחה – דרומה, בשלטים אחרים הייתה אזהרה מפני השיטפונות. וגם במקרה זה אסר המושל על התנועה בעמק, בגלל סכנת נפשות שבחציית הוואדיות הקטנים
עזבנו את אגדז ופנינו מזרחה, מכאן הדרך מתחברת אל העמק ועוקבת אותו בעקשנות. הנוף נשתנה עד מהרה. נסענו בשדרת עצי תמרים, כשלשמאלנו זורם לאט הדרע. העמק המכוסה צמחיה רעננה של תבואות, עצי פרי ודקלים, רק קילומטרים ספורים למללאח תאמנוגאלת, השוכן בגדה השמאלית של הדרע, מול אגדז.
התעכבנו בגדה הימנית ושלחנו בּרבּר אחד אל הכפר להביא פרדות או חמורים, כדי לעבור את הנהר. התחיל גשם מטפטף. האיש חצה את המים, שלא הגיען עד ברכיו, ונעלם בין הבתים. כעבור רבע שעה חזר אליה עם חמור חזק וגרמי. התיישבו עליו שנינו, ש' ואנוכי, והתחלנו לעבור, כשהגוי מוליך את החמור. הגשם גבר בינתיים והמים בנהר גאו מרגע לרגע. עברנו בשלום, אבל המעבר ארך הרבה, כי הבהמה הפקחית שירכה דרכה וחיפשה את המקומות הרדודים.
עלינו על הגדה ופנינו אל המללאח שבקצה המזרחי של הכפר, ששימש לפנים בירת אזור ברברי חופשי. הרגליים התחלקו וטבעו בבוץ, שנוצר בין רגע. עד שהגענו לשכונת היהודים, נרטבנו בגשם העז עד עור הבשר. כאן הובילו אותנו לבית של המורה בתלמוד תורה " אהלי יוסף ויצחק ", שקיבלנו בלבביות לא מעושה. מאיר תימצטיץ, אדם כבן ארבעים ער ומשכיל, סיפר על היישוב : יש כאן כמאתיים ועשרה יהודים , גברים, נשים וטף. המקום קדום הוא, והם יושבים לבטח. הבתים שלהם, ולרבים יש גינות ירק ועצי פרי, תפוחים, תאנים, רימונים, גפנים. מאיר מקבל בעד ההוראה בתלמוד תורה שבעת אלפים פראנק לחודש ( שלושים וחמש לירות ישראליות ). בהיתול דק הטעים, שהנה נעשה לפתע חסיד ליובאוויצי, דבר שלא חלמו עליו אבותיו. גם לו עצמו משונה גלגול זה. יהודי בוואדי דרע, שאבות אבותיו היו פונים לפני אלף שנה בשאלות אל גאוני בבל, הפך פתאום עורו ונעשה חסידו של רבי מרוסיה היושב באמריקה. ( בהקשר זה ראוי לפי עניות דעתי לקרוא את ספרו של יעקב לופו " ש"ס דליטא ", רואים את ראשיתה של ההשתלטות יהדות מזרח אירופה על יהדות מרוקו ונישולה מכל זכר או מנהג קדום שלה ).
שלא ביוזמתנו עברה השיחה לעניין העלייה לארץ ישראל. מאיר התחיל שופך את מר שיחו על מצבם הקשה של תושבי המקום. מתוך תקווה לעלייה לישראל מכרו רבים את בתיהם ואת חלקות האדמה שלהם לשכנים והתחייבו למסרם במועד מסוים. בינתיים נתחדשה הגזירה של " הסלקציה " ( הביטוי הינו במקור, וגם הגרשיים ) וצוות המיון פסל רבים מן המועמדים. הנה הוא עצמו מטופל במשפחה, ילדים, הורים, יחד שמונה נפשות, כלומר, המאכסימום של תלויים במפרנס אחד. ועליו לדאוג גם לרבנית הזקנה, אלמנתו של הרב המכובד בעיני כל, ולקרובתה הגרה אתה, על מי ישאירו אותן בתאמנוגאלת ולאן תפנינה, כשהמפרנסים יעלו עם בני משפחותיהם הקרובים ביותר ? באמת כל תושבי המקום קרובים אלה ולאלה, ולכל משפחה יש בעיות " פסולים " משלה. הקשיים שנותרו מעכבים את עלייתם, אבל כאן אי אפשר להישאר, כי הבעלים החדשים דוחקים בכוח שטרי המכירה החתומים.
Agdz (Berber: ⴰⴳⴷⵣ, Arabic: أگدز, also spelled Agdez) is a town in mid-southeastern Morocco, in the Atlas Mountains with a population of about 10,000. It is located at around 30°41′52″N 6°26′59″W. Agdz lies at the feet of Djebel Kissane and along the shores of the Draa River.
Tamnougalt is a kasbah and date palm oasis in the Atlas Mountains, and located in the Draa River valley in Morocco, some 95 kilometers south of Ouarzazate. The village is close to Agdz and has a famous kasbah. The Jbel Kissane rises to the north dominating the landscape. It is the former capital of the Mezguita region and residence of former caïds. Its name means 'meeting point' in Tachelhit. Each year, in the first week of October the Moussem Ellama is held, a cultural and religious festival for all villages in the neighbourhood
הנהגות לתעניות וצומות
הנהגות לתעניות וצומות
א. נהגו ליתן צדקה בכל התעניות כמאמר הגמרא (ברכות עמוד ו:), אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא וכן איתא במסכת (סנהדרין עמוד לה.), אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאלו שופכי דמים שנאמר מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים (ישעיה אי כאי) ופירש רש״י שם בד״ה כל תענית וכוי רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך. וכתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י״ד סעודות (מקופת הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
ב. מנהגנו כפסק הש״ע (סימן תקנד סעיף ה), שנשים הרות ומניקות פטורות מן התענית בצום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י״ז תמוז, מפני צער הוולד. חוץ מתשעה באב, ויום הכפורים. וכתב הגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורת אבות (סימן תק״נ), דמה שכתב הרמ״א שנהגו להחמיר כשאינן מצטערות, אנן לא קי״ל הכי אלא כדעת מרן. וכך גם נהגו יהודי אלג׳יר כדעת מרן, כמובא בספר מטה יהודה עייאש (סימן תקנ), וכן מנהג תונס כמובא בשו״ת שואל ונשאל
(ח״ד סימן ח).
ג. תשעה באב שחל בשבת ודחוי ליום ראשון, מתירים להרות ומניקות שלא להתענות.
ד. מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מפי הגר״י מאמאן), וכן כתב בקיצור שו״ע טולידאנו (סימן ת״ק הלכה טו), בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. וכן נהג בקודש הרה״ג רבי אברהם ב״ר יצחק אבוחצירא זצ״ל ״בבא הנה״ להרגיל בנועם את
הילדים בתענית שעות. (חתנו הרה״ג אברהם מוגרבי).
ה. נהגו בכל התעניות בתפלת המנחה להניח תפילין, להשלים מאה ברכות וכך מובא בב״י או״ח (סימן מו אות ג), ואם הוא מתענה חסרו ח׳ מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ״ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם, כמובא בסידור אהבת הקדמונים (עמוד יב), לתושבי פאס קודם בואם של מגורשי ספרד. ובספר זך ונקי לרבי יוסף כנאפו זצ״ל (פרק כג עמוד רלט), כתב בתענית אסתר, יניח תפילין בתפלת מנחה ע״כ. וכן העיד הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״ד עמוד טו), וז״ל שמדת חסידות ללובשם, וכל העם מקצה לא לבשו אותם, רק אנשים חסידים לבשו אותם, וגם אני כל ימי חורפי לבשתי אותם, אבל כעת לעת זקנתי עם העייפות הגדולה, ביטלתי את זה.
בעיר מראכש, דמנאת, ובהרי האטלס הניחו הציבור תפילין (ר׳ מאיר
אסולין).
המנהג בתוניס להניח תפילין כפסק הבית יוסף ובדור האחרון הנחת תפילין היה נחלת יחידי סגולה כמובא בספר עלי הדס (פרק טו ה״ו).
ו. תענית שנופלת ביום שישי מנהגנו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כ״כ בשו״ת ויאמר יצחק (תענית סימן ב׳), והגר״ח פלאג׳י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), כתב שלא יניחו תפילין במנחה ע״ש. במנחה של ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד ומצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע״ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהיינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה.
ז. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין ״ויחל משה״ כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ), וז״ל ומנהגנו כמ״ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת.
ח. כאשר צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר וי״ז תמוז נדחים, מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק הש״ע (סימן תקנט ה״ט), וכן כתב בשו״ת ויען משה (או״ח סימן עז), ובשו״ת קרית חנה דוד (ח״ב סימן עה), ובשו״ת והשיב משה לרי משה מלכה זצ״ל (סימן לו). אומנם כתב בקיצוש״ע טולידאנו (סימן תקו הלכה טו), וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא.
Assoun-Assous-Astruc-Atlan-Attal
ASSOUN
Nom patronymique d'origine arabe, sans doute francisation du patronyme Hassoun. augmentatif de Hassan (voir Hassan). Au XXème siècle, nom peu répandu, porté sous cette forme essentiellement dans le Constantinois, en Algérie.
ASSOUN ou HASSOUN ou HASSOUNE : nom d’origine arabe signifiant soit chardonneret (hassûn) soit très beau ou très bon (variante de hassan).
ASSOUS
Nom patronymique d'origine arabe, sans doute ethnique de la ville de Sousse en Tunisie, ou du Sous marocain. Autre orthographe: Assus. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté en Tunisie (Tunis, Nabeul) et en Algérie (Alger, Mostaganem, Souk-el-Arba).
ARMAND ASSUS
(1892-1977): Peintre, né à Alger. Fils de Salomon, caricaturiste qui lui donna les premiers rudiments du dessin. Il bénéficia à l'âge de 17 ans d'une bourse d'études aux BeauxArts de Paris. Il connut une grande célébrité à son retour à Alger. Il reçut en 1925 le Grand Prix artistique de l'Algérie.
VICTOR:
Président de la communauté d Souk-El-Arba, en Algérie dans les anné cinquante.
ASSOUS : Originaire de Sous (Sûs) au Maroc méridional.
ASTRUC
Nom patronymique d'origine provençale, ancien prénom votif masculin donné pour souhaiter bonne chance au nouveau-né, espéré né sous une bonne étoile, un bon astre équivalent du prénom biblique, Gad. Le substantif français astre est lui-même dérivé nom de la déesse phénicienne de l'Amour et de la Fécondité, Astarté, la Brillante.A rapprocher de Sitruk, qui en dérive. Au XXème siècle, nom très peu répandu, po uniquement en Algérie (Alger, Saint-Arnaud)
- SHAUL: Rabbin célèbre arrivé à Tlemcen en 1391 avec les expulsés d'Espagne, à la suite des massacres de Séville
ALEXANDRE: Cinéaste, né en Algérie. Metteur en scène et producteur. Il a mis scène "Le Grand carnaval" sur débarquement américain du 8 novembre 1942 dans une petite ville d'Algérie; Grand " Le Grand Pardon" sur une famille de truands juifs pieds-noirs.
ATLAN
Nom patronymique au sens et à l'origine difficiles à préciser. Selon une premiere serait la forme berbère du prénom hébraïque talmudique, Nessim, miracles. Si on se fonde sur une origine arabe, ce serait un trait de caractère: l'homme gâté. Derniere hypothèse enfin, moins vraissemblable. altération de Atlnia. prénom féminin arabe qui a pour sens noble, ferme. Autres fonnes: Athlan, Attelan, Attlan, Atlani. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Algérie (Constantine, Aïn-Beda Sétif, Bône, Bougie, Biskra, Saint-Arnaud, Lafayette, Philippeville. Oran, Alger, Blida. Bou-Saïda. Tiaret. Mascara) et beaucoup moins en Tunisie (Tunis, Fenyville).
JEAN (1913-1961): Le plus célèbre des peintres juifs d'Algérie, né à Constantine. Il se destina d'abord à la philosophie et n'arriva que tardivement à la peinture, Installé à Paris, il acquit une grande réputation. Pendant la guerre, il parvint à échapper aux nazis en se faisant interner dans un hôpital psychiatrique. Une thèse de doctorat "Jean Atlan et l'inspiration méditerranéenne" lui a été consacrée en 1971 par Bernard Dahan.
HENRY: Fils de Benjamin. Professeur de médecine, spécialiste de biophysique médicale et philosophe de réputation internationale. Né à Blida en 1931. Professeur de biologie cellulaire à l'Université Hébraïque de Jérusalem et à l'Université de Paris. Directeur du Département de Biophysique médicale et atomique à l'hôpital Hadassa depuis 1974. Membre du comité de rédaction de l'organe de l'Alliance "Les Nouveaux Cahiers". Auteur de nombreux ouvrages scientifiques et philosphiques. dont: "Entre le cristal et la fumée" (Paris. 1979), "Théorie de l'auto-organisation du vivant". "A tort et à raison" (1986), "Critique de la science du mythe" (1991), "Tout, non, peut-être" (1992).
LILIANE: Poète et romancière française d'origine algérienne. Son premier recueil de poèmes "Lapsus", parut à Paris en 1971. Auteur d'une pièce de théâtre "Monsieur fugue" et de plusieurs romans dont "Les passants" et "Bonheur, mais sur quel ton le dire ?"
ATLAN ou ATTELAN ou ATLANI : vient de l’arabe ‘atlân qui signifie de noble naissance. Le suffixe -i indique l’appartenance.
ATTAL
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une profession: porteur, portefaix dans un port, metier autrefois tres courant chez les Juifs des ports de la Mediterrannee, en particulier a Salonique et a Tunis. Ismael Hamet y retrouve une origine hebraique: "semble devoir etre rattache au nom Adali de l'hebreu Hadlai, de la tribu d'Ephraim". Au XXeme siecle nom moyennement repandu, porte surtout en Tunisie ( Tunis, Feryville, Beja, Sousse, Bizerte, Kairouan) et egalement en Algerie ( Alger, Bone, Constantine, isna. Biskra, Guelam, Philippevilie, Setif, Souk-Akhras ).
JACOB ATTAL
Commercant ne a tunis. Attire par la création du nouveau port impérial à Mogador, au Maroc, il s'y installa et acquit la confiance de son fondateur, le sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, ouvert sur le commerce avec l'Europe. Il devint secrétaire particulier et interprète du sultan, grâce à ses connaissances des langues: français, italien, espagnol et arabe. 11 savait flatter l'amour immodéré et, devenu légendaire, du souverain pour l'argent. Sa haute position à la Cour le dispensa des devoirs d'humilité des dhimmis et il menait grand rain de vie, a la grande colere des notables musulmans. Il usa et abusa de son influence et de ses fonctions pour s'enrichir de manière scandaleuse, même au détriment des autres marchands juifs, laissant, dans les chronique de l'époque, le souvenir d'un aventurier uniquement préoccupé de ses propres intérêts et de son frère venu avec lui au Maroc. Après la mort du sultan, son successeur, Moulay Lyazid, qui avait fait le serment de masssacer tous les juifs du pays, s'acharna plus particulièrement sur les anciens conseillers de son père et le mit à mort avec une extrême cruauté à Tétouan, alors que son frère n'eut la vie sauve qu'en acceptant de se convertir à l'islam.
ELIAH: Grand commerçant à Tunis au XIXème siècle. Proche de la cour du bey et en relations d'affaires avec le consul de France dans le commerce avec Livourne. Ces relations devaient créer un moment des difficultés diplomatiques entre la France et la Tunisie, en raison du refus du consul de rembourser les fortes sommes prêtées. Il fallut de multiples interventions auprès du ministère des Affaires Etrangères français, entre 1794 à 1811, pour que le prêt soit partiellement remboursé. Cette affaire de dette française devait traîner, avec de multiples péripéties, jusqu'en 1820, empoisonnant les relations entre les deux pays, sans toutefois prendre les mêmes dimensions que l'autre affaire de dettes à la maison de commerce juive des Bacri à Alger, qui devait servir à la France de prétexte pour débarquer à Alger en 1830.
SALOMON: Journaliste, fondateur en 1904 à Constantine du "Réveil", journal républicain indépendant, paraissant tous les samedi.
ALBERT: Journaliste, fondateur avec Joseph Cohen Ganouna, et secrétaire de la rédaction de "Tunisa, le Judaïsme africain" qui parut à Sousse de 1914 à 1919.
MARCEL: Notable de la communauté d'Alger, mort à Paris en 1967. Receveur des PTT à Alger, il fut appelé en 1941, à la suite des mesures discriminatoires du régime de Vichy – le renvoi des élèves juifs des établissements d'enseignement, et le licenciement des fonctionnaires juifs privés de la diriger une école artisanale pour permettre aux fonctionnaires renvoyés de se reconvertir. Militant sioniste, il fut un des dirigeants de la Fédération Sioniste d'Algérie.
ROBERT: La mémoire vivante du judaïsme nord-africain, né à Tunis en 192" Après sa alya en Israël au début des années cinquante, il abandonna son métier de géomètre pour se joindre au Président Ben Zvi dans la recherche des sources sur le passé des communautés sépharades et orientales. Il dirigea, pendant de très nombreuses années, la bibliothèque de l'Institut Ben Zvi à Jérusalem qui possède la plus riche bibliothèque et les plus riches archives sur ces communautés. Auteur de plusieurs ouvrages, dont une monumentale bibliographie sur les Juifs d'Afrique du Nord parue en 1980, et refondue en 1993. regroupant plus de 7000 références de livres et d'articles. Auteur, avec Claude Sitbon, d'un recueil de textes sur les Juifs de Tunisie "regards sur les Juifs de Tunisie" (Paris, 1979), "regards sur les Juifs d'Algérie" (Paris, 1996), d'une étude sur les journaux et périodiques juifs d'Afrique du Nord (Université de Tel- Aviv, 1996). Il a retrouvé et publié le recueil des actes de mariage de la communauté livournaise de Tunis des XVIIIème- XlXème siècles et édité le "Mahzor de Roch Hachana et Kippour selon le rite de Tunis". Auteur de dizaines d'articles savants sur les Juifs d'Afrique du Nord en général et de Tunisie en particulier, parus dans des revues spécialisées d'Israël et de France. Pour ses soixante-dix ans, l'Institut Ben Zvi a organisé, début 1997, une journée d'études qui a réuni tous les chercheurs israeliens du patrimoine sepharade et oriental.
Juifs du Maroc a travers le monde – Emigration et identite retrouvee Robert Assaraf
Dans ce climat tendu, une simple étincelle pouvait suffire à mettre le feu. C'est ce qui se produisit le 7 juin 1948, lorsqu'une simple rixe dégénéra en émeute. Vers 9 h 30 du matin, la police locale vint au secours d'un coiffeur juif de la ville, Albert Bensoussan, soupçonné d'organiser les départs vers la Palestine et de disposer d'un stock de grenades. Quelques minutes plus tard, à l'occasion d'une discussion animée, un jeune juif poignarda un notable musulman, Ben Kiran, qui était un juif converti à l'islam. Il n'en fallait pas plus pour mettre le feu aux poudres. Une chasse aux Juifs fut organisée dans toute la ville cependant que les autorités françaises, prévenues par le président de la communauté, Obadia, ne paraissaient guère pressées de ramener l'ordre. Le bilan de l'émeute fut très lourd : 5 morts, 15 blessés et des dégâts matériels d'un montant de 200 000 francs.
Par suite d'une négligence criminelle ou délibérée, la ville ne fut pas bouclée et la rumeur de l'incident se propagea jusqu'au centre minier voisin de Zéralda, théâtre deux mois plus tôt d'une grève violemment réprimée. En quelques instants, les habitants juifs de Zéralda furent attaqués et payèrent un lourd tribut : 37 morts dont 10 femmes et 10 enfants, et 27 blessés.
L'horreur de ces massacres, sans précédent depuis le grand Tritel de Fès en 1912, fit souffler un vent de panique sur la communauté juive. Un millier de Juifs, habitant les localités voisines de Debdou, Taourirt et Berkane, gagnèrent à la hâte Oujda. Dans le sud du Maroc, l'on assista à une vague de départs vers Casablanca.
Les départs pour la Palestine s'accélérèrent : 530 en août, 1 024 en septembre ; 2 118 en octobre ; 1 633 en novembre ; et près de 3 000 en décembre. Les autorités françaises s'avouèrent débordées par un courant qu'elles ne pouvaient plus contrôler, comme le montra ce rapport confidentiel alarmant remis par un haut fonctionnaire de la Résidence en septembre 1948 :
La préoccupation principale des milieux Israélites, et la préoccupation à peu près unique des jeunes, est celle du départ pour la Palestine. C'est un fait. Les mesures policières prises a la fin du mois d'août et au début de septembre n 'ont en rien freiné cet enthousiasme. Elles ont eu pour effet contraire d'ajouter au trouble des esprits. De là à estimer, comme l'a dit une personnalité sioniste de Casablanca. qu'ils sont considérés comme des « otages », il n'y a qu'un pas qu 'ils ont franchi rapidement, non sans une certaine inquiétude. Une lèpre de trafiquants profilant des relations amicales qu 'ils peuvent avoir soit dans l'administration civile, soit dans la police, obtiennent pour de soi-disant amis des visas qu 'ilsfont payer très cher à ceux qui en bénéficient, a moins de garnir de barbelés la frontière orientale et d'une chaîne de policiers les côtes et les aérodromes, les départs clandestins ne s'arrêteront pas.
Devons-nous ignorer ce mouvement, en raison du danger politique qu'il y aurait à essayer de l'organiser ?
Non seulement les autorités françaises, mais aussi les nouvelles autorités israéliennes furent débordées par ce courant devenu incontrôlable. L'enthousiasme des premiers arrivés revenait en écho au Maroc en refrains – rimés comme il se doit – en judéo-arabe :redonnés avec ferveur dans les mellahs :
Amazine Hifa (Haïfa), ma zine !
Que Haïfa est belle ; quelle beauté !
Rendez- vous fi Palestine,
Rendez-vous en Palestine,
Almslimm sirou fhalkoum,
Ô musulmans, partez,
Palestine massi dialokoum !
La Palestine n 'estpas à vous !
Face à l'afflux de réfugiés pour lesquels rien n'était prévu, l'exécutif sioniste estima nécessaire de favoriser l'ouverture de négociations discrètes avec la Résidence générale en vue de substituer aux départs incontrôlés par l'Algérie, des départs directs du Maroc vers la France. Un tel arrangement pourrait permettre d'instaurer des quotas et de procéder à la sélection des olim et à leur faire passer des examens médicaux avant leur départ ».
Dans le plus grand secret, n'osant pas encore entrer directement en contact avec l'Agence juive, la Résidence sonda les dirigeants sionistes français. En décembre 1948, le général Juin reçut à Rabat un des dirigeants de la Fédération sioniste de France, l'avocat Marc Jarblum. Membre de la SIO, celui-ci avait été un proche de l'ancien président du Conseil Léon Blum. Lors de sa rencontre avec le général Juin, Marc Jarblum lui expliqua qu'il était nécessaire d'arriver à un modus vivendi.
Né en Algérie et bon connaisseur des réalités nord-africaines, le général Juin s'inquiétait des conséquences d'un exode massif des Juifs marocains. Un exode inéluctable, selon lui, à en croire ce qu'il confia à Marc Jarblum : « Je pense qu'il ne serait pas exagéré de dire que, si des mesures ne sont pas prises pour la canaliser, la vague de départs pourrait englober 200 des 250 000 juifs du pays. C'est une sorte de poussée mystique à laquelle se mêle la panique qui pousse les juifs en dehors des mellahs. Et je peux le comprendre. Ici, ils vivent en parias soumis à l'humiliation et épisodiquement à des exactions. Là-bas, ils voient l'image enivrante de la liberté et de la victoire sur les ennemis. »
Les arguments développés par Marc Jarblum portèrent puisque, à la suite de la visite à Rabat de Raphaël Spanien, le directeur de la Hias (Hebrew Immigrant Assistance Society), la Résidence accepta de fixer un quota mensuel de quelques centaines de départs.
הווי החגים בקהילה היהודית החדשה בעזה
את שלושת החגים חגגו יהודי עזה בצוותא. בחג הסוכות הקימו סוכות גדולות משותפות לכמה משפחות, קישטו אותן על-פי כל מינהגי המסורת, אכלו, שתו ושרו פזמונים ופיוטים.
בפסח היה מינהג, שכל הגברים לבשו גאלביות לבנות והסבו אל שולחנות ערוכים, כשעל יד כל אחד מקל ושק מבד לבן. בתחילת קריאת ה"הגדה" קמו כולם, שקיהם על גבם ומקלם בידם והציגו סביב לשולחן הערוך את יציאת מצרים; קראו בעל-פה את"הא לחמא עניא", את"עבדים היינו לפרעה במצרים", ואת"מה נשתנה הלילה הזה", כשהם מהלכים סביב לשולחנות. כאשר הגיעו ל״הלילה הזה כולנו מסובין" ישבו, והמשיכו את ה"הגדה" עד תומה.
הכנת המצות היתה חגיגה חברתית בפני עצמה. טחנו במשותף את החיטה שהכשירו ואפו מצות בתנור שהוכשר לכך. הנשים לשו ורדדו את הבצק למצות, הילדים גילגלו גלגלת שיניים וחרצו חריצים במצות והגברים אפו אותן בתנור. כל משפחה קיבלה את חלקה מהמצה האפויה בתוך שק לבן, שנתפר במיוחד למצות. כל זה נעשה באולם התנור תוך שירה ושמחה.
לביתו של חכם נסים היתה חצר גדולה, לכן חגגו שם בחגים כמה משפחות יחד. קולות השמחה נשמעו למרחקים. יחסית לערבים, רוב תושבי עזה היהודים נחשבו עשירים, אם כי עושרם ורווחתם לא בלטו לעין יהודי אירופה. בעיני אלה כל חיי הרווחה המזרחיים נראו כהווי של עוני.
לא היתה משפחה יהודית בעזה שלא איחסנה מלאי מזון לכל השנה במזווה מיוחד, שנקרא "מונה", שבו היו מאחסנים למשך שנה פחי שמן, שומשומין, שמן זית, אורז, קטניות, סוכר, קפה, מלח, מלפפונים, זיתים כבושים, תאנים, תמרים, שקדים וגם בשר וירקות מיובשים. פירות וירקות טריים קנו בשוק, וזה עלה בכסף רב.
בכל יום שישי לפני תפילת מנחה התאספו האבות והבנים וקראו את שיר השירים, ובשבת לפני החמין קראו את פרשת השבוע בטעמים, אחד מקרא ושניים תרגום; גם תירגמו את המקרא לערבית, כדי שגם הנשים והילדים יבינו. אחר-הצהריים, לפני סעודת מנחה, קראו תהילים.
בחודש אלול התפללו סליחות. בכל יום אחר-הצהריים ישבו הילדים עם החכם שלימד בתלמוד-תורה וחזרו על הפיוטים, המנגינות והתפילות של ראש-השנה ויום הכיפורים. כל יהודי עזה קיימו את מצוות"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, ושננתם לבניך".
חכם נסים ואלה שהיו חברים בארגון"תחיית ישראל״ שהקימו אליעזר בן-יהודה וי. מ. פינס, עלו מדי שנה לירושלים לבקר את אליעזר בן-יהודה "מחיה השפה העברית", ועמדו על כך שלא ייאמר "מחייה השפה" אלא "מחדש השפה העברית", מאחר שהשפה העברית היא נצחית ומעולם לא מתה.
האוכלוסייה הכללית של העיר עזה
רוב תושבי עזה הערבים היו מוסלמים, שהגיעו לעזה מארצות שונות: מצרים, סוריה, מרוקו ועוד, כדי למצוא עבודה. שני מיעוטים היו בה; המיעוט הנוצרי הוותיק והמיעוט היהודי. בין הרוב המוסלמי לבין המיעוט הנוצרי שררה איבה דתית עתיקת-יומין שפרצה מדי פעם והביאה להתעללות המוסלמים בנוצרים, בעיקר בחודש "רמדאן". המוסלמים הצמים, העצבניים, נפגעו מהתנהגות הנוצרים אשר לא התחשבו בהם והיו אוכלים ומעשנים בפרהסיה, או עוברים ברחוב עם סלים מלאים אוכל, ומרגיזים את המוסלמים. בתהלוכות החגים נשאו הנוצרים על גבם צלב-עץ גדול והלכו עימו ברחובות העיר. גם זה הרגיז את המוסלמים, שראו בהם עובדי אלילים. כאשר התהלוכה נעה ברחובות ירקו המוסלמים על הנוצרים, וקראו להם "אבו אל חשבה" (המאמינים בפסל העץ), ולפעמים פרצו גם תגרות-ידיים.
בין היהודים והמוסלמים היתה קירבה דתית, מבוססת על הקירבה המשפחתית של האבות אברהם, יצחק וישמעאל-גם על-פי הקוראן הקדוש. גם המשותף באיסור אכילת נבלות ובשר חזיר, חיזק את הקירבה ביניהם, וכן את הקירבה בין הסוחרים הערביים ממרוקו ויהודי עזה יוצאי מרוקו. הם קראו לזה בערבית "דם לבלד", שפירושו "סולידריות של דם המולדת".
ליחסים של הערבים עם הנוצרים בעזה היה גם חשבון היסטורי עתיק. הערבים הקימו מסגדים בחלק מכנסיות הצלבנים, והנוצרים דרשו להחזיר להם את הכנסיות. אולם היהודים שמרו על יחסים טובים עם שני המחנות, אף-על-פי שהנוצרים הסיתו נגדם ודחקו את רגליהם. הם קינאו ביהודים ושנאו אותם, כיוון שהיו מקובלים יותר על האוכלוסייה ועל השלטונות. הנוצרים הפכו למסיתים בסתר נגד היהודים, בעיקר בשל הצלחת היהודים להתפרנס בשפע ממחנות הבדואים בנגב.
העדה היהודית בעזה.
לרוב הסוחרים היהודיים היו סוסי רכיבה, פרדות וחמורים, או גמלי רכיבה למסחרם ולמשאותיהם בין מחנות השייחיים הבדואים. חלק מהסוחרים העדיף את הלבוש הבדואי במדבר על הלבוש הערבי העירוני. הם גם למדו לדבר בניב הבדואי, שהיה ניב מיוחד בערבית ולא דמה לזה של אנשי העיר, או לזה של הפלחים.
בימי ראשון בשבוע נראו בני הנוער היהודי רוכבים על סוסי הוריהם, מקושטים בשרשראות ובשקים צבעונים עשויים צמר לקישוט חזה הסוס, נוסעים ביהירות לפיקניק בבוסתני הנוצרים. כמעט כל ילד בעזה, ערבי כיהודי, התקשט בפגיון משובץ בחרוזים, תוצרת תעשיית עזה. כל גבר נשא לראווה גם אקדח וחגורות כדורים על חזהו.
בתוך העיר לבשו יהודי עזה את הלבוש האירופי, עם תרבוש, ובמדבר-את לבוש המדבר עם כאפייה ועקאל. היהודים שלטו בשפה הערבית, ידעו קרוא וכתוב והיו לעזר רב לעירוניים ולבדואים האנאלפבתיים. הם כתבו להם בקשות ומכתבים וערכו את חשבונותיהם. הסוחר היהודי היה מבוקש והאוכלוסייה קיבלה אותו בעין יפה.
עקאל
חישוק עקאל ערבי מקורי להנחה על הכפיה על הראש.
עקאל מוצר מתנה ערבי מתנות באירועים, מוצר מתנה לקידום מכירות.
הכאפיה מוצמדת לראש בטבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) המכונה "עקאל" (עיגול בערבית ).
מידת העיטור של העקאל (כמו גם השימוש בעקאל כפול ואף משולש) מרמזת על מעמדו החברתי של החובש.
כאמור, רוב יהודי עזה יצאו מקהילת יפו להקים ישוב יהודי בעזה כדי לקלוט את העלייה מרוסיה. כמעט כולם היו נתינים של צרפת, אנגליה וספרד; היו מלוכדים והיחסים ביניהם היו מושתתים על שותפות לשליחות ישוב הארץ. כולם התגוררו בחצרות משותפות לכמה משפחות.
בזמן שהגברים היו עסוקים בפרנסתם מחוץ לעיר, נשארו הנשים לבדן כמעט בכל ימות השבוע, ולפעמים גם יותר מזה. הבדידות והזיקה של אשה לרעותה, לימדה אותן לחיות במשותף ולעזור אחת לשנייה. בעזה בלטה תופעה נדירה של עזרה הדדית, שלא היתה כמוה במקומות אחרים בארץ. כל מיצרך נאגר בעונתו בכל משפחה, וזו דאגה שלא יחסר גם לשכנתה.
Le Mellah de Fès
Le Mellah de Fès
Cliché des années 1950 avec au premier plan le cimetière et au fond à gauche le Palais royal
merci de votre intérêt pour mon blog.
Vous pouvez poster des articles sur votre site en mentionnant leur origine. Le but de mon blog est de diffuser des informations sur Fès, donc aucun problème pour qu'elles soient reprises.
Bien cordialement
Georges MICHEL
Les juifs à Fès
À l’arrivée de Moulay Idriss, plusieurs familles juives se trouvaient déjà, dit-on, installées à Zouagha, à l’emplacement où devait naître la ville de Fès. Fès et sa création
Après la construction de la ville, les Juifs s’y installent en même temps que les Musulmans. Ils occupent divers quartiers dont Ezensfor où se trouvait le cimetière israélite intra-muros à côté de Bab el-Guissa, le quartier de Blida où existe encore la rue Sefer (en hébreu : rouleau de loi), Dribet Zniara, Zniquet Hzama, Fondouk el Youdi (quartier où se trouve actuellement l’hôtel Palais Jamaï), Kssibet Es Schems, à Boujeloud, Talaâ, Fondouk Delora.
Le Mellah
Le quartier appelé Mellah était à l’origine de la fondation de Fès-Jdid en 1276, le quartier destiné à la garde des archers syriens. Il était appelé Himç. Autour du nom « Mellah »
Tout le monde est d’accord pour dire que c’est le Himç, après la dissolution de la garde (1325 J.-C.) qui servit d’asile aux Juifs chassés de leur quartier du Fondouk el-Youdi, en médina de Fès ; on remarque que cet asile est proche du palais du sultan à Fès-Jdid. Ce sera le cas de la plupart des mellah, mais la protection espérée du fait de cette proximité sera le plus souvent illusoire : les juifs de Fès récemment installés furent massacrés, dans le mellah, en 1465, lors d’émeutes déclenchées pour des motifs incertains. Plus près de nous, en 1912, la proximité du palais n’empêcha point le pillage du mellah par les askris révoltés.
Au premier plan le Palais du Sultan, au fond en demi-lune, le mellah. En haut, à droite, la place du Commerce.
Quelle est la date d’installation de la population juive au mellah ? Il existe différentes hypothèses selon les auteurs.
Un repère stable : le premier titre de propriété ne date que de 1438, mais on admet généralement que l’installation est plus ancienne, tout en étant postérieure à 1325.
Robert Assaraf pense que les Juifs de Fès ont pu continuer à mener une existence paisible tout au long du XIVème siècle. La petite communauté juive a été renforcée, à partir de 1391, par l’arrivée de réfugiés juifs espagnols fuyant le déclenchement de violentes émeutes anti-juives en Espagne chrétienne.
Par contre la situation des juifs fassis se dégrade considérablement sous le règne du dernier souverain mérinide, Abdel Haqq (1421-1465) : en 1439, la rumeur court que l’on a trouvé, dans plusieurs mosquées et médersas, des outres de vin qui ont été intentionnellement déposées par des juifs dans ces lieux de culte afin de les profaner. Une émeute anti-juive aurait alors éclaté. Pour assurer, à l’avenir, la sécurité de la communauté juive, Abdel Haqq aurait décidé de transférer celle-ci à Fès-Jdid, « dans un quartier édifié sur un emplacement appelé Malah dans la topographie locale » (Roger Le Tourneau) … et déserté par ses anciens habitants, les archers syriens, depuis plus de cent ans … sans avoir été squatté ?
Bressolette pense que l’installation à Fès-Jdid s’est faite progressivement à partir de 1325, quand le Himç fut disponible.
Gaudefroy-Desmombynes a du mal à donner une date précise : la milice chrétienne était encore à Fès-Jdid jusque vers 1350/1360. « Plus tard, les sultans affaiblis renoncent à protéger leurs Juifs dans la vieille ville de Fès et les installent à « el-melah »; mais je suis incapable de fixer, même vaguement, la date de cet événement, dont la réalité ne m’est attestée que par un texte de la seconde moitié du XVème siècle. En 1464-1465, un Juif ayant maltraité une femme musulmane à Fès l’ancienne, les habitants conduits par le khatib de la mosquée d’el-Qarawiyin marchent sur Fas el-Jdid, se ruent sur le quartier des Juifs, les tuent, les pillent, prennent leurs biens et se les partagent, le sultan étant absent de la ville ».
Les écrits des anciens auteurs donnent des repères peu précis. Maimonide au début du XIVème siècle aurait séjourné à Dar el-Magana (dans le Talâa Kbira) preuve qu’à cette époque les Juifs vivaient en Médina, plus ou moins mêlés aux Musulmans.
Léon l’Africain et Marmol attestent de la présence de Juifs dans le mellah de Fès-Jdid au début du XVIème siècle. Léon l’Africain (vers 1516) connaît bien le quartier juif de la ville neuve de Fès et indique nettement qu’il n’a pas été installé à l’époque de la fondation de la ville par Abou Ya’qoub Youssef, renseignement qui concorde avec celui d’El-‘Omari. Mais Léon l’Africain semble ignorer le mot « mellah ».
Léon l’Africain donne une description de Fès-Jdid, à une époque où les traditions concernant sa fondation étaient encore vivantes. Il parle de trois parties : le palais, la cité proprement dite avec des grandes étables pour les chevaux et des boutiques de toutes sortes de marchands et d’artisans, et la troisième partie pour « le logis des gardes du corps de sa majesté ». Il dira plus loin que cette partie abritant anciennement les archers est habitée par les juifs « pour raison que les rois de notre temps ont cassé cette garde. Car ils -les juifs- demeuroient premièrement à l’ancienne cité mais la mort d’un roy n’était pas plus tôt divulguée, qu’ils étaient par les Mores incontinent saccagés. Or pour remédier il falut que les roys les fissent déloger de Fez l’ancienne pour venir résider en la neuve ..
On peut donc conclure que la population juive de Fès el-Bali s’installe ou est installée à Fès-Jdid entre 1350 et 1450. Cette transplantation a probablement été progressive et certainement dans des conditions souvent peu favorables puisqu’un certain nombre de Juifs préférèrent se convertir à l’Islam que de quitter leur quartier en médina. C’est ce qui explique d’ailleurs que des familles de Musulmans fasi portent des patronymes spécifiquement hébraïques.
Le professeur Hirschberg, cité par Omar Lakhdar, a fait remarquer, dans une lettre en judéo-arabe datée de 1541 que pour la première fois le quartier juif de Fès est appelé Mellah. (lire + haut, en 1516 Léon l’Africain n’utilise pas le mot de mellah pour parler du quartier juif)
Ensuite, on retrouve ce terme dans un texte hébraïque daté de 1552. Dans les actes rabbiniques, les Takanot de Fès, le nom n’apparaît que rarement et seulement à partir de 1590. Il semble ainsi que des Juifs de langue arabe se soient, les premiers, servis du nom Mellah pour désigner les autres quartiers juifs du Maroc. Plus tard, les Musulmans, à leur tour, utilisèrent ce mot et dans le même sens, mais après les Juifs. Enfin les Européens semblent avoir ignoré cette appellation jusqu’au début du XIXème siècle selon Lakhdar. Les Espagnols utilisaient « Juderia », les Français « Juderie » ou « Juiverie » pour évoquer les mellahs du Maroc ou les quartiers juifs d’autres villes.
Robert Assaraf écrit que ce quartier juif spécifique de Fès-Jdid, connu sous le nom de « mellah », fut le premier à être institué au Maroc, dont toutes les villes, à l’exception de Tanger et de Safi, se dotèrent progressivement par la suite d’un espace territorial réservé aux seuls juifs.
« Il s’agissait là d’une initiative lourde de conséquences qui érigeait au rang de pratique normative, ce qui avait été jusque-là un simple usage. Le statut de la dhimma ne stipulait pas une ségrégation géographique entre musulmans et dhimmis. Toutefois au Maghreb comme au Machrek, les dhimmis avaient eu tendance à se regrouper dans des quartiers spécifiques édifiés autour de leurs bâtiments cultuels. Il s’agissait, en aucun cas , d’une obligation. À Fès , au début du XVème siècle, les juifs continuaient à vivre majoritairement en médina.
« Dans le cas de Fès, on peut penser que la ferveur engendrée par la redécouverte, en 1438, des restes d’Idriss Il, le fondateur de la cité, avaient eu pour conséquence de favoriser le retour à un Islam intransigeant. Un climat favorable à la ségrégation entre musulmans et non-musulmans aurait été ainsi créé, qui trouva son aboutissement dans l’institution, en 1439, du mellah.
La décision du sultan mérinide Abd el-Haqq était au départ liée à des considérations sécuritaires pour protéger les juifs des accès de colère de la population fassie qui focalisait souvent son mécontentement contre les juifs.
Mais il est possible d’estimer que plus qu’une volonté de protéger les juifs, il s’agissait d’une réforme en profondeur de la société musulmane, conviée à rejeter de son sein tous les éléments non musulmans. Pour les juifs fassis, l’obligation qui leur était faite de résider désormais à Fès-Jdid constituait indéniablement un châtiment auquel nombre d’entre eux s’efforcèrent d’échapper en se convertissant, en hâte, à l’Islam. C’était le seul moyen pour eux de ne pas perdre les immeubles et boutiques dont ils étaient propriétaires en médina et qu’ils se voyaient contraints de liquider à perte, s’ils demeuraient fidèles au judaïsme. De plus, de nombreux négociants et artisans redoutaient de perdre leur clientèle habituelle. Celle-ci hésiterait à se rendre dans le mellah, jugé trop loin de Fès el-Bali ».
Le mellah de Fès fut le premier du Maroc ; les Juifs de Marrakech furent déplacés, à partir de 1557, dans un quartier entouré de murailles qui devait porter plus tard le nom de mellah, et où vivaient d’ailleurs quelques chrétiens ainsi que les émissaires européens de passage dans la ville. Peu à peu toutes les villes du Maroc eurent leur mellah, sauf Tanger et Safi, et selon le contexte socio-politique et religieux, les murailles protectrices ressemblaient davantage aux murs d’une prison.
Vue du mellah depuis la colline de Dar Mahrès, vers 1920
La vie au Mellah
La vie des Juifs du Mellah de Fès, de 1450 environ jusqu’au début des années 1900, fut marquée par de malheureux événements (famines, épidémies, massacres, pillages, expulsions, impôts accablants), suivis et répétés qui provoquaient des conversions forcées. Ces conversions de nature économique prévalente ne furent pas sans poser des problèmes au sein de l’Islam fasi et furent suivies parfois de mesures discriminatoires frappant les récents convertis.
Tout changement de régime pouvait être pour eux un malheur certain : la mort d’un Sultan entraînait souvent des désordres suivis d’hostilité dont les Juifs devaient être les premières victimes.
Une première période de famine en 1558, une deuxième en 1614 et une troisième en 1737-1738, décimèrent une grande partie de la population juive de Fès. Le rabbin Samuel Aben Danan rapporte qu’au cours de l’année 1738, la famine suivie d’une épidémie de peste ravagea le Mellah dont un quartier appelé « El Aarosa » (qui devait se situer en dehors de la muraille) fut entièrement anéanti.
En 1790, sous le règne de Moulay el Yazid, les Juifs du Mellah furent transférés à la Kasba des Cherarda pour que puissent être installées à leur place les tribus des Aït Yomor et des Oudaïas venues de Meknès. Les nouveaux venus construisirent une mosquée à l’emplacement de l’ancienne synagogue. À la suite d’un incendie qui ravagea leur nouveau campement, les Juifs implorèrent le Sultan pour le décider à les autoriser à retourner au Mellah. En 1792, le Sultan Moulay Slimane qui avait succédé à Moulay el Yazid ordonna le retour des Juifs dans le Mellah et le transfert de la mosquée à l’emplacement de laquelle les Juifs construisent une maison qui porte le nom de Dar el Jama.
Sous le règne de Moulay Hassan, la situation des Juifs du Maroc s’est beaucoup améliorée. Des relations très amicales, commerciales et sociales, se nouèrent entre Musulmans et Israélites. Ces derniers qui occupaient des positions importantes dans le commerce et l’artisanat, donnèrent un nouvel essor à l’économie du Maroc.
Jusqu’en 1912 le Mellah est enserré dans une enceinte inextensible et dans un espace très réduit qui expliquent l’architecture particulière du quartier avec des maisons élevées à deux étages, des rues très étroites et une densité de population extrêmement élevée (près du double de celle du quartier voisin de Moulay Abdallah à Fès-Jdid). Au début du XX ème siècle la population du Mellah est d’environ 8 000 personnes ( chiffre donné par l’Alliance Israélite Universelle et cité par Eugène Aubin dans son livre « Le Maroc d’aujourd’hui ») avec une densité d’une vingtaine de personnes par maison.
Bien que d’origines différentes : juifs établis à Fès depuis sa fondation, berbères judaïsés, juifs venus d’Espagne au moment de la Reconquista, juifs du Sous ou du Tadla arrivés à Fès sous Moulay Ismaïl ou Moulay Rechid, la communauté juive au début 1900 formait un groupe homogène, lié par une longue et étroite cohabitation imposée, des événements malheureux traversés ensemble et des intérêts communs.
Le Mellah sous l’autorité du Gouverneur de Fès-Jdid, fonctionnaire musulman, bénéficiait d’une large autonomie et avait une organisation propre.
Le conseil de communauté, composé de trois rabbins et quatre laïques avait en charge tous les intérêts matériels et moraux de la communauté : travaux d’édilité, répartition des taxes, questions religieuses pour leur aspect temporel. La communauté avait et gérait ses ressources provenant des offrandes, des produits des fondations pieuses, des revenus des quartiers ; ces fonds servaient à des oeuvres de bienfaisance, maison d’accueil. L’ordre public était assuré par un fonctionnaire juif « Cheikh-el-Ihoud » ou « Cheikh des Juifs » dont la nomination était soumise à l’approbation du Maghzen. La police était constituée de 4 à 5 agents du Pacha qui étaient en même temps gardiens de l’unique porte d’entrée du Mellah, fermée à clé à la tombée de la nuit. La clé était confiée à un Juif qui devait ouvrir la porte à l’aube à l’arrivée des policiers musulmans.
Enfin le tribunal rabbinique réglait tous les conflits entre israélites, le tribunal du Pacha n’intervenait que si les rabbins ne parvenaient pas à trouver un accord entre les plaignants. Par contre les contestations entre Juifs et Musulmans étaient réglées par les tribunaux musulmans. En matière pénale les Juifs relevaient du Pacha.
La communauté juive bénéficiait d’une grande indépendance … à l’intérieur du Mellah, son autonomie était beaucoup plus restreinte quand ses ressortissants en sortaient et qu’ils participaient à la vie générale de la ville de Fès !
La place du Juif dans la cité a rapidement évolué après la signature du traité de protectorat en mars 1912.
Cliché de 1915 environ
Quelques livres (déjà mentionnés dans l’article autour du nom Mellah) :
Abitbol Michel : Le passé d’une discorde, juifs et arabes depuis le VII siècle
Assaraf Robert : Une certaine histoire des juifs du Maroc
Assaraf Robert : Eléments de l’histoire des juifs de Fès
Bénech José : Essai d’explication d’un mellah
Henri Bressolette, Jean Delarozière « Fès-Jdid , de sa fondation en 1276 au milieu du XX ème siècle » Hespéris Tamuda
Gaillard Henri : Une ville de l’Islam: Fès
Gaudefroy-Demombynes : Marocain mellah
Goulven J. : Les mellahs de Rabat-Salé
Kenbib Mohammed : Juifs et musulmans au Maroc
Lévy Armand : Il était une fois les juifs marocains.
Le Tourneau Roger : Fès avant le protectorat
Saisset Pascale : Heures juives du Maroc
Toledano Joseph : Le temps du Mellah
Zafrani Haïm : Deux mille ans de vie juive au Maroc
Zafrani Haïm : Juifs d’Andalousie et du maghreb
Zafrani Haïm : Le judaïsme maghrébin
Zafrani Haïm : Les juifs du Maroc, vie sociale, économique et religieuse.
עולים במשורה- אבי פיקאר
מרווח נשימה למערכת הקליטה
התולים את קבלת מדיניות הסלקציה במצוקת הקליטה אינם צריכים להעמיק חקר על מנת לאתר את יעדיה. הסלקציה נועדה להביא להפסקה זמנית של העלייה כדי לספק למערכת הפוגה להיערכות מחדש וכדי לאפשר לכלכלת המדינה להתאושש לאחר רצף של מצבי חירום (מלחמה ועליית הצלה מארצות מצוקה).
במידה רבה אפשר לזהות גישה זו עם הגישה השוויונית־ניטרלית בחקר הסוגיה העדתית. היא נשענת על ההנחה שהמדיניות הציונית והישראלית כלפי יהודי ארצות האסלאם לא הייתה נגועה כלל באפליה או בהתנשאות. חשוב על כן להדגיש שעל פי גישה זו העלייה הסלקטיבית לא נועדה רק להביא להתאוששות כלכלת המדינה אלא גם להיטיב עם העולים שכבר הגיעו ארצה עד אז.
ערב קבלת מדיניות הסלקציה עמדה מערכת הקליטה על סף קריסה. מספר הדרים במעברות היה גבוה מאוד, ותנאי המחיה הקשים בהן הקשו גם את שילובם החברתי והתרבותי של העולים.
מדיניות הסלקציה נועדה לאפשר בדיוק את אותו מרווח נשימה שיאפשר קליטה תרבותית. ׳נחוץ איזה זמן לחינוך׳, הבהיר יוספטל במהלך הדיון על העלייה הסלקטיבית. מרווח הנשימה שהיה אמור להיות מושג בעצירת עלייתם של נזקקים וחולים נועד לאפשר פתרון, ולו חלקי, של בעיית הדיור והתעסוקה של העולים שכבר הגיעו, לשלבם במסגרות החינוך והתרבות ובפעילות הפוליטית וכך להביא להשתנותם ולהתאמתם לחברה הקולטת. המדינה הייתה זקוקה ל׳מרווח נשימה׳ כדי לקלוט קליטה פיזית ובייחוד תרבותית את העולים שהגיעו עד אז. העלייה הסלקטיבית, שמנעה את עלייתם של אלו שנפלו לעול על התקציב הציבורי, נועדה לאפשר את הקצאת המשאבים לקליטת האחרים. בהתאם לגישתה השילובית ולרטוריקה שלה נמנעה מדינת ישראל, כמדינת שיבה השייכת לכלל העם היהודי, מהצגת מדיניות העלייה הסלקטיבית כמדיניות בדלנית שמשרתת את הוותיקים. מצדדיה הציגו אותה כאינטרס של העולים עצמם. טובתם של העולים היא שדרשה את הגבלת העלייה. הם גם הסבירו שהמשך העלייה מחייב את שינוי המדיניות משום שמצוקת הקליטה בשלוש השנים הראשונות של המדינה גרמה להתמרמרות, לירידה ולפגיעה בנכונות לעלות בקרב היהודים שנותרו בגולה. הגבלת העלייה בטווח הקצר וקליטה טובה יותר של מי שכבר עלו, אמרו התומכים בעלייה הסלקטיבית, תתרום להגברת העלייה בטווח הארוך.
העולים: ידיים עובדות.
את מניעיה של מדיניות העלייה הסלקטיבית ואת המטרות שניסו להשיג באמצעותה אפשר לנתח גם מן ההיבט המעמדי, היבט המדגיש דווקא את הגישה המסתייגת ואת הסדר הקולוניאלי ביחסים בין הציונות לבין יהודי ארצות האסלאם. על פי גישה זו הפערים שנוצרו בחברה הישראלית על רקע עדתי אינם מקריים אלא פרי תכנית מוקדמת, והעלאתם של יהודי ארצות האסלאם בכלל ושל יהודי צפון אפריקה בפרט נועדה להניע את הכלכלה הישראלית המתפתחת. המטרה הייתה להביא פועלים בעלי כושר עבודה וצעירים שיועסקו במשקי ההתיישבות העובדת, ובעזרת כוח עבודתם ליצור נכסים כלכליים עבור הוותיקים. יהודי ארצות האסלאם הובאו על מנת למלא את הרבדים הנמוכים בחברה ובתעסוקה.
יש להשתמש בזהירות במונחים ׳כוח עבודה זול׳ ו׳ידיים עובדות׳. משמעותם בארץ שונה מהמשמעות המיוחסת להם במדינות הגירה אחרות. העולים לא נשלחו בדרך כלל להיות שכירים באחוזות של ותיקים אשכנזים. הדבר עמד בניגוד חריף הן לסדר הלאומי הן לרטוריקה הסוציאליסטית. בדיקה ממוקדת של העסקתם של עולי שנות החמישים (להבדיל מעולי תימן בראשית המאה העשרים) מעלה שרק מיעוט מהעולים הועסקו ישירות כשכירים אצל חקלאים ותיקים. עם זאת חלק בלתי מבוטל מהעולים, בוודאי אלו שנשלחו לעיירות פיתוח באזורים עתירי קיבוצים כגון שדרות, בית שאן וקריית שמונה, נעשו שכירים בהתיישבות החקלאית הוותיקה." רבים אחרים הופנו למושבים והיו בדרך כלל לחקלאים עצמאים. אחרים, בעיקר בני נוער, היו מועמדים בהתבגרם להצטרף לקיבוצים ולהיות לחברים שווי זכויות, אך מן ההיבט המעמדי ובראייה כוללנית היו העולים לכוח עבודה חקלאי של ענף החקלאות במדינה, אף אם לא הועסקו ישירות אצל מעסיקים ותיקים.
בתיעוד הקיים הנוגע לעלייה באותן שנים אפשר למצוא תמיכה לטענה שהעלייה הסלקטיבית נועדה להביא כוח עבודה למגזר החקלאי. אנשי ההתיישבות העובדת פעלו בצפון אפריקה והיו בקשר ישיר עם מועמדים לעלייה ומטרתם הייתה לגייס חברים חדשים לשורותיהם. שליחי תנועות הנוער החלוציות, המזוהים עם התנועות המיישבות, פנו לחברי הנהלת הסוכנות בדרישה להתיר את עליית חניכיהם ארצה מאחר ש׳המשקים החקלאים הצמאים לרזרבה נחנקים מחוסר כוח אדם׳. גם רפאל, ראש מחלקת העלייה, גילה שביקש משליחיו בצפון אפריקה לשלוח בדחיפות 300 איש בגלל לחץ שהופעל עליו מצד נציגי ההתיישבות העובדת.
כאמור אחד הקשיים שהיו כרוכים בעלייה ההמונית היה השיעור הגבוה של עולים שאינם מסוגלים לעבוד, אם בשל גילם ואם בשל כושרם הגופני הירוד ומצב בריאותם. עקרונות העלייה הסלקטיבית נועדו בלא ספק למנוע ככל האפשר את הגעתם של עולים כאלה בעתיד. אולם מדינות העלייה נועדה לא רק למנוע עלייתם של חסרי כושר העבודה בהווה אלא גם למקד את העלייה בגורמים שיוכלו להיות כוח עבודה בטווח הרחוק כמו למשל העולים בעליית הנוער. היעד הזה היה גלום בביטוי ׳פרודוקטיביזציה של העלייה׳. הצעירים שעלו במסגרת עליית הנוער זכו להעדפה במדיניות הסלקציה אף על פי שעלות קליטתם הייתה גבוהה מעלות קליטתם של עולים בני גילם שעלו עם הוריהם, ועל זאת נוספה עלות הקמת מחנות הכשרה בארצות המוצא. זו הייתה אם כן עלייה שחייבה השקעה גבוהה בטווח הקצר, אך בבוא היום הייתה אמורה למלא את המחסור בכוח אדם בהתיישבות. אשכול, שראה כך את העלייה הסלקטיבית, היה נכון להשקיע בה כספים כדי שתניב את הפרות המקווים.
חכמת ערב – 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים- רחמים רג'ואן
اتبع الكذاب لحد باب الدار
אתבע אל כד'ב לחד באבאלדאר
רדוף אחרי השקרן, אפילו עד דלת ביתו
ان كنت كذاب ـ افتكر
אין כּונת כד'אב – אפתכּר
אם הינך שקרן, חשוב היטב בטרם תשקר
אם אתה נוהג לשקר , עליך להיות בעל זיכרון טוב, לבל יחשפו את שקריך
اقبل العذر و لو كان كاذب
איקבל אלעודור, ולא כאן כאד'ב
קבל את ההתנצלות, אף אם בשקר יסודה
ההתנצלות פירושה בקשת סליחה בדרך עקיפה. לכן, יש לקבלה ולסלוח, אף אם תוכנה אינו נכון
قول الحق ما خلالي ولا صديق
קול אלחק, מה ח'לאלי ולא צדיק
אמירת האמת לא הותירה לי ולו ידיד אחד
אנשים אינם אוהבים דוברי אמת ומתרחקים מהם, פן האמת תפגע בהם ותזיק להם
האמת כבדה, על כן נושאיה מעטים – מדרש שמואל, לרבי שמואל אוזידה. וכן ; ספר המידות פרק כ' , שלמה רובין, וינה תר"ץ
הרוצה לדבר אמת בכל מדרך כף רגלו, בחוץ ילין, לא יאָסף הביתה – ספר המידות כ'
אם אומר לך את האמת, אפך בי יחרה – פניני המליצות, י.אלמוני, פטרבורג, תרכ"ח
كون بعيد واكذب ما بتريد
כון בעיד ואכד'ב מא תריד
כאשר רחוק תהיה, שקר כמה שתרצה.
אל תשקר בהיותך בקרבת אנשים המכירים אותך, שמא יחשפו את שקריך, אך כאשר אין אנשים מכירים אותך, שקר ככל שתחפוץ
כל דבר שסופו להיגלות, אין משקרים בו אנשים מארמית, ראש השנה, כ"ב.
המקביל לפתגם הזה בשפה המרוקאית…
קאלת אלבנת לומה, מאמא אזי נפח'מו עלא נאס
אוזבתהה אומה, תסנא יא בנתי, חתא ימותו האדוק תי יערפונה
בתרגום חופשי, הבת אומרת לאמה…
הבא נשוויץ..
האימא עונה לה…המתיני בתי עד שיעברו מן העולם אלו שמכירים אותנו
الكذب ملح الرجال
אלכיד'ב מלח אלרג'אל
השקר לגבר, כמו מלח ( לתבשיל )
השקר מייפה את הגבר, כשם שהמלח מוסיף טעם לתבשיל, ולכן הוא מותר ואף רצוי
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
אווזות
מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע
- מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע, כנה״ג, סי׳ ערב סק״ט. וכן נראה מדברי הרשב״ץ, ח״ב, סי׳ חן, דליכא בזה משום צער בעלי חיים. ועיין אדני פז, בתשו׳ סי׳ טו; שער אשר, ח״ב, בקונטרס מטה שמעון, סי׳ ערב, אות כו. ויש משפחות שאסור להם להושיב אפי׳ תרנגולת על ביצה כל עיקר, וטעמם הוא שאבותם הושיבו תרנגולת על הביצים ומת איזה אחד מהם קודם הוצאת האפרוחים, ומשם אמרו דלא אדיר למיעבד הכי, והאמת הוא שומר פתאים ה׳ [וראה לעיל בהקדמה מ״ש בשם מהר״ש זוראפה, ועיין בם׳ חסידים סי׳ םז׳ מ״ע].
רבי מנחם עזריה מפאנו, המכונה גם עמנואל דה-פאנו או בקיצור: הרמ"ע מפאנו (ה'ש"ח – ד' באב ה'ש"ף; 1548 – 3 באוגוסט 1620) היה רב, פוסק ומקובל. נחשב לגדול המקובלים באיטליה.
אונאה
מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,
א. מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,
ולבטל המקח ביותר משתות עד ב״ד שעות. כן שמעתי מגאון עוזינו מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זיע״א וטעמא טעים ואכמ״ל – ואין כאן מקום להאריך. כן כתב גאון עוזינו מאריה דאתרין מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל, בליקוטי ספרו אשר לשלמה.
מנהג מבארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה
ב. מנהג מכארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה
כלל, בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח. וכתב מו״ה יעקב בן מלכא זצ״ל, הובא דבריו בס׳ נר המערבי, ח״א, דך! כ ע״א סי׳ ח, וז״ל: וכאשר דמיתי כן מצאתי בטעם הדבר במהרי״ט, ח״ג, סי׳ י״ט, שכתב שם שזהו מנהג פשוט בין הסוחרים וקורין לו חלקי״ש. ודימה זה לנושא ונותן באמונה, דאין בו אונאה. וכמ״ש ה״ה בטעמו, מפני שלא סמך משעה ראשונה על השווי אלא על הדמים שלקח זה. כן בנ״ד – בנידון דידן – שאינן מזכירין השווי אלא שיעור הריוח, יעוש״ב וכו׳ עיי״ש. ועיי״ע שם בסי׳ יוד, מ״ש עוד בזה.
מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה.
- מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה. והגם שכתב מרן בחו״מ, סוס״י רכז, דיש לו אונאה, מיהו קבלנו מרבותינו ואבותינו שהמנהג הוא שהסרסור שלנו מכריז בשוקים וברחובות עד שיפסקו המוסיפין, אין לו אונאה. וכן מצאתי בם׳ ישן מב׳׳ד שלפנינו, בשם רבני מכנאס יע״א שעברו נ״ן, דמ״ש מר״ן שהסרסור יש לו אונאה, הנ״מ – הנַפְקָא מִנַּהּ) בארמית: יוצא ממנה) הקוריטוריס וכדומה שאין דרכו להכריז. אמנם הסרסור שלנו שמכריז בשוק אין לו אונאה, וכן היו דנים ב״ד שלפניהם, וכן נמ״כ בכ״י מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל שדימוה לההיא דאם עשו אגרת בקורת אין בו אונאה, עיין סי׳ קם ס״ג.
נר המערב- רבי יעקב משה טולידאנו
רבי אברהם בן רבי ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו, ממשפחת אזולאי מעיר מראכש, בסוף שנת שס"ד יצא החכם הזה מהעיר ההיא, כי נשלח בפקודת הנגיד רבי אברהם בן וואעיש קרובו לקנות למלך מרוקו אבני חפץ וכלים יקרים וילך עד ונציה. אכן אז שררו במארוקה אותם המאורעות שזכרנו כבר, מלחמה ודבר ורעב ועל ידי זה לא יכול הנגיד ההוא לשלוח לרבי אברהם את הכסף מאת המלך, וישאר רבי אברהם שם בונציה יושב ומחכה כשנה וחצי, ובין כה וכה היה לו גם דברי ריבות עם סוחר אחד שם בעיר ההוא ויהי נאלץ להפסיד סכום רב. ואז הדפיס רבי אברהם את ה " משניות עם פירוש רמב"ם " וברטנורא בהגהה מדויקת ובאותיות מרובעות להקל על הקורא. משפחת אזולאי זאת שממנה היה רבי אברהם זה הייתה משפחה רבת אוכלוסין ונכבדה אז במראכש וגם בפאס, וזולת רבי אברהם הנזכר שישב לו בונציה, היה עוד רבי אברהם אזולאי אחר בן רבי מרדכי מעיר פאס, נכד רבי אברהם אזולאי הנזכר בדור הקודם.
הערת המחבר : מפני שהמשניות וויניציאה שס"ו הנזכרים לא מצוים כל כך, אציג הנה מהם מה שצריך למקור דברינו, בשער הספר כתוב " משניות על פי הרע"ב ורמב"ם בדפוב ובאותיות מרובעות הפנים והפירוש הביאו לדפוס החכם השלם מוהר"ר אברהם בן רבי ראובן בנחמן ז"ל ממרויקוש עיר ואם בברבריא י"ג ניסן שנת משוך חסדל לפ"ק – שס"ו – 1606.ובהקדמה כתב : " אמר הצעיר אברהם בן לאדוני אבי הרב ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו ממשפחת בית אזולאי מעיר מרוויקוש…שלו הייתי בביתי והזמן טלטלני פה ווינציאה כי שלחני פה הנגיד המעולה רבי אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניים הנזכר, והנה בעונות, בארצנו כל משפטיו הרעים חרב דבר ורעב כי המלך נלחם עם אחיו, מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה כנזכר, ואין יוצא ואין בא וגם פה לא שקטתי ולא נחתי כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחד, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת ואשתומם על עניין הרע הזה ואשים על לבי דבר טוב לעשות המשנות הגדולות בדפוס " ונשאר להעיר על הזרות, של רבי אברהם זה שלוש משפחות, בנחמן, אבוזאגלו ואזולאי, הן ידעתי כי במרוקו יש אנשים כשתי משפחות אחת עיקרית ואחת כינוית מאיזה סבה, אבל בשלשה מוזר הוא בעיני. עד כאן הערת המחבר.
וגם הוא יצא ונתיישב בארץ הקודש, הרב הזה נודע כבר בספריו שחיבר, " חסד לאברהם ", " אור החמה ", " זהרי חמה " בעלי ברית אברם על התנ"ך, ועוד הרבה ספרים ובהקדמת ספרו חסד לאברהם הנזכר יאמר .
זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי החלד עיר מולדתי פאר עיר גדולה במעלה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתן…ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה מנת כוסם משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפוכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי עליהם השלום עיר פאס המהוללה. אשר הייתה למשל ולשנינה ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי לבוא להתגורר בארץ ישראל….היא חברון, ויהי היום בשנת שע"ט נהפך וכו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים וגם שם היה חרון ה' ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואותצרה ארוכה אשר נמלטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככולם באו בחדרי שערי מות…ואני ובני ביתי אל סביבות חברון….
מדבריו של רבי אברהם אזולאי אלה יוצא לנו כי יציאתו מפאס הוא ובני ביתו הייתה לרגלי הפורעניות ההם שזכרנו, שהיו בין שנות שס"ד – שע"ג, או בשנות שע"ד – שע"ו, וכי עם רבי אברהם אזולאי יצאו עוד המון רב מן יהודי פאס וסביבותיה, אנשי סגולה, שהתיישבו בירושלים ויאבדו רובם ככלם בהמגפה שהייתה שם בשנת שע"ט בירושלים, 1619.
רבי יצחק גבאי בן קדוש וחסיד דון שלמה גבאי בן דון חיים גבאי ספרדי, מתושבי אספי גם זה היה בין היוצאים ממרוקו אז בדור הזה וחיבר ספר " כף נחת " פירוש קצר על המשניות שהדפיסו בויניציאה בשנת שס"ט, ולפי הנראה שזקנו דון חיים גבאי הנזכר בא בשנת רנ"ב מספרד בין אנשי המשפחה הזאת גבאי, ודון חיים או בנו אוו למושב להם את העיר ההיא אספי.
" החרות " עיתון יומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל-נולדתם ציונים
ו. עמדותיו בסוגיות ציבוריות
הגיליון הראשון 11-05-1909
׳החרות׳ לא נקט עמדות אידיאולוגיות נחרצות, פרט לסוגיות מעטות כמו המחויבות לעברית ולציונות. פורסמו בו דעות שונות, אולם עמדת העיתון או עורכו מסתברת לפעמים מהערות המערכת למאמרים, שאינן נדירות, ועל־פי ריבוי של פרסומים בסוגיה כלשהי.
עמדת הספרדים על הציונות ותחיית העברית נידונה בפרקים לעיל, אולם ב׳החרות׳ כתבו גם אשכנזים על כן מתבקש דיון נפרד על עמדותיו בנושאים ציבוריים לשם איפיונו כעיתון.
לתחייה לאומית, יישובית ועברית
׳החרות׳ צידד ללא סייג בתחיית הלשון העברית, בתנועה הציונית המודרנית ובאחדות היישוב העברי על כל מגזריו. הוא ביטא זאת בהצהרות פרוגרמתיות, כגון במאמר המערכת בגליונו הראשון: ׳ראשית מגמתנו […] לעזר […] בכל כחנו לתחית השפה העברית׳, ׳החרות׳ ׳תשא ביד רמה ובעוז את דגל הציונות משאת נפשנו׳, חלק גדול מהעיתון יוקדש ׳לענייני ירושלים, ארבע ארצות הקודש והמושבות׳. לעמדתו ניתן גם ביטוי גראפי: בראשית הופעתו היו לצד שם העיתון, מימין ומשמאל, מגן דוד ובתוכו ׳ציון׳ ומתחתיו ׳עתון לאמי׳. ׳החרות׳ הקדיש גליונות מיוחדים לזכר הרצל, לרגל קונגרסים ציוניים ולדיונים בארץ לקראת התכנסותם, ליובל ח״נ ביאליק, לביקור נ׳ סוקולוב בארץ ועוד ושלח כתבים מיוחדים לקונגרסים ציוניים. בשנת תרע״ו פורסמה בו אגדה לכ' תמוז(ביום פטירת הרצל) בשם ׳הוא׳, בלי שיוזכר שמו – מעשה נועז נוכח רדיפת הציונות על־ידי השלטון באותו זמן. מקום נרחב הוקצה בו לידיעות ולפובליציסטיקה על עניינים ציוניים ועל תמיכה בעלייה ובהתיישבות חלוצית. ׳החרות׳ ניהל מאבק נחרץ נגד אנטי ציוניים יהודים ונוכרים בתורכיה ובארצות המזרח. נאמנותו ללשון העברית בוטאה בשיאה במלחמת השפות כאשר עמד לשירות המחנה העברי אבל היא ניכרת בכל שנות קיומו, כגון בשימוש מועט מאוד בלע״ז או בלשונות יהודיות. השימוש בו בלשונות עיקרו במודעות מסחריות. אשר לעמדה היישובית, ׳החרות׳ שם דגש על הנעשה בירושלים, כמו עיתוני החדשות שקדמו לו, פירסם גם על הערים הקדושות האחרות והרבה על המושבות, לפעמים במדורים מיוחדים. בין העמדות היישוביות האופייניות לו: הצורך בארגון כולל של היישוב העברי ותמיכה בכל ניסיון לכך, אין מקום לקיטוב בין היישוב הישן והיישוב החדש, ציון הבטים חלוציים גם של היישוב הישן, כמו ההתיישבות בפתח־תקווה ובינוי שכונות בירושלים, אהדה ליישוב החדש, למושבות ולפועלים חלוצים.
הערת המחבר : מדור קבוע זמן מה, בשם ׳בציונות׳, לדוגמה – (תרע״ב), ר:3-2. ב׳החרות׳ נכתב הרבה לעידוד העלייה, בעיקר מארצות הבלקן במיוחד בשנת תרע״ד. העיתון שאף לתרום להסברת הציונות לערבים, על־ידי מאמרים שיפורסמו בו ויתורגמו. ׳החרות׳ סייע להפצת הציונות בכמה תפוצות: בוכארה, תימן, לוב, בחריין, תוניסיה, מצרים – לפי עדות אנשי המקום. עוד על יחסו לעברית – לעיל בפרק השישי, סעיפים ד, ה (במסורג).
הערת המחבר : על המושבות נכתב הרבה ב׳החרות׳, לרוב באהדה ומנקודת ראות ציונית, בידי סופריהן (מ׳ סמילנסקי, מ׳ מאירוביץ ואחרים) ובידי אחרים. הביקורת עליהן היתה בעיקר בענייני התנהגות דתית. בשנת השמיטה ׳החרות׳, בניגוד ל׳חבצלת׳ ול'מוריה׳, תמך בתוקף בעמדה הלאומית נגד הרבנים האוסרים, עד כדי ביטויים קשים, כמו: יעד מתי תטילו את עצמכם על הציבור׳ – ׳הבו לנו אנשים׳ (תר״ע), קכד:1; או: ׳הפרזיט הירושלמי צר ואויב לישוב העברי מראשיתו׳ […] – שאלת השמיטה (תר״ע), קכז, ועוד הרבה. על הצורך באחדות היישוב בכללו: ראו בפרק הראשון, סעיף ה: נדיר יותר, על שבחי היישוב הישן – לדוגמה: תר״ע, ק). גם האהדה לפועלים ולחלוצים רווחה ב׳החרות׳, לדוגמה, על פועלים מדגניה שסיידו בירושלים ומערכת העיתון סייעה להם, והרשימה עליהם מסתיימת: ׳ברוכים אתם בצאתכם, חלוצים, וראו ברכה בעבודתכם׳ – ׳ירושלים׳(תרע״ג), קלג:2.
בין דת לציונות
במציאות של קיטוב בתקופה הנידונה בין היהודים החרדים ובין היישוב החדש החילוני, צידדו ׳חבצלת׳ ו׳מוריה׳ בחרדים האנטי ציוניים, ואילו ׳הצבי׳ ועיתוני הפועלים – בציונים החילוניים. ׳החרות׳ בעיקרון צידד הן בציונות והן בדת ורוב המאמרים בו משקפים צירוף זה. אולם פורסמו בו גם מאמרים מאת חרדים לא ציוניים וציונים לא דתיים, אך לא מאמרים עקרוניים נגד הציונות או נגד הדת. פורסמו בו מאמרים על נושאים דתיים שלא היו מתפרסמים בעיתון מחוייב לדת, כגון תמיכה במושבות בשנות שמיטה, כתיבה אוהדת על נשף מסכות שהוטל עליו איסור דתי, בשבח הגימנסיה העברית שהיתה מעין דגל של החילוניים וביקורת על ׳אדוקים נפרזים'
עמדותיו בענייני דת היו מגוונות. הן הושתתו על כיבוד הדת ונושאיה והגנה על קודשיה (נגד חילול שבת, הוויכוח עם ברנר) ועם זאת התחשבות בצרכים לאומיים (השמיטה), אהדה לתפישות מודרניות יחסית (תוכנית הלימודים בבתי־ספר, התנגדות להשבעות וגירושי שדים) וביקורת על התנהגות של רבנים בעניינים יישוביים (אגרות שגבה החכם באשי) והלכתיים (קבורה בארון).
הבעיה העדתית – בין ספרדים לאשכנזים
ב׳החרות׳ נכתב הרבה על היחסים בין העדות והודגשו טענות על קיפוח הספרדים, אך הפרסומים לא היו דרך קבע בזכות הספרדים ובגנות האשכנזים או להפך. פורסמו בו מאמרים רבים על מעלות האשכנזים, רבניהם ומוסדותיהם, כמו גם ביקורת כלפיהם הן ביחסם אל הספרדים, כגון בדלנותם העדתית, התנשאותם, היבדלותם בעניין כשרות הבשר, קיפוח הספרדים בכספי החלוקה ועוד: והן בהליכותיהם ובנוהגיהם הקהילתיים והדתיים, כגון ביקורת על פרנסי כולל, שלרוב נכתבה בידי איש אותו כולל, איסוריהם המרובים על בתי־ספר וגני־ילדים ועל חידושי התרבות המודרנית, או איסור של כולל מסויים להתחתן עם בני כולל אחר. ב׳החדות׳ פורסמו גם דברי אשכנזים המלגלגים על הספרדים, לדוגמה על אגודת ׳אהבה ואחוה׳:
גם אנוכי, ככל אחי האשכנזים לא נותקתי הפעם מה׳שובניות האשכנזית׳ [… ואמרתי על האגורה הזו: חברה של פריינקלך״… מי יבוא אל הנשף [של האגודה] י עוד פעם ׳פריינקלך׳ ושוב – פריינקלך י […] ולעולם לא היה עולה על דעתך שיש איזה יחס בין צעיר ספרדי לשאיפות גבוהות קצת מעניינים גופניים. פריינקלך!
הכותב גם שיבח את האגודה, אך התנצל: ׳אל תאשימוני רבותי בפזרי לבעלי ״אהבה ואחוה״ את כל התהלות והתשבחות׳. דברי השבח הם לאירוע ספציפי ועיקר המאמר הוא ביקורתי, מכליל, ונימתו עדתנית. פרסום המאמר הוא ראיה לפתיחותו של ׳החרות׳.
לעומת אלו פורסמו ב׳החרות׳ מאמרים הן בשבח הספרדים ומוסדותיהם – ביותר על דוברי לאדינו, פחות על המערבים ומעט מאוד על העדות המזרחיות האחרות – והן בגנותם, והרבה הטפות לתחייה לאומית ותרבותית שלהם. ואף זו, ׳החרות׳ צידד בעקביות באחדות בין העדות, עד כדי ראייתה כתנאי להגשמת הציונות.
הערת המחבר : בשבח האשכנזיים: על היהודים הרוסים שהביאו תועלת רבה ליישוב – ׳חיפה׳, החרות (תר״ע), מה:3: וכן על ועד העיר בירושלים – ׳שליחי הצבור׳ (תרע״א), צא:1. בגנותם: שרבניהם מטילים איסורים בנקל – ׳על הצבועים ועל הפרושים׳ (תר״ע), קט:2-1. על בדלנותם – ׳במה חופשית׳ (תרע״ד), לג:3. על כולל זיברינגן שבתקנותיו אסר להתחתן עם בני כולל אשכנזי אחר – (תרע״א), קמד:3. ועוד הרבה
ראו – ׳נשף המסכות׳, החרות (תרע״ג), קנח:1; בשבח הגימנסיה – שם, קסז:2. ביקורת חריפה על בית־החולים החרדי שערי צדק – שם, רעו:2 (ועוד הרבה בנדון). נגד אדוקים ׳נפחים׳ – שם, ריא, 3-2. ביקורת חריפה על הרבנים – מבש״ן, רועי. סוגיות נוספות בתחום זה נידונו בפרקים קודמים. לעומת זאת פורסם בו נגד עמדות חילוניות, כגון ב ׳מאורע ברנר׳ שיידון להלן.
השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמד
השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמד
במה השפיעה ההתנגשות הזאת עם אנשי מכה על התפתחות תורתו של מוחמד ? קודם כל, היא הביאה אותו להבחנה ברורה בין האלילות והמונותאיזם, באמונה באל אחד. אמנם, לבם של אנשי מכה לא היה קשור ביותר אל אליליהם, וכאשר רדפו את מוחמד על שפגע בהם — רדפוהו בעיקר על שגינה את מנהגי אבותיהם.
כפי שאמרתי, נכלל המונותאיזם המוחלט בתפיסתו הדתית המקורית של מוחמד עתה נגלה הדבר בכל כוח ובכל עוז מתוך הוויכוח הזה על אלילות מכה. הנוסח ״אין אלוה מבלעדי אללה״ — אין אל מבלעדי אלהים (זו צורה יהודית, ראה שמואל ב׳, כב, לב, – כִּי מִי-אֵל, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה; {ס} וּמִי צוּר, מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון במהלך המאה ה-13 לפנה"ס בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך. או תהילים י״ח, לב)» – לב כִּי מִי אֱלוֹהַּ, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה; וּמִי צוּר, זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ.— נשנה וחוזר עתה כמה פעמים ובכוונה פולמוסית. סיפורי הנביאים והמלחמה בעבודה זרה, כגון מעשי אברהם והפסילים של אביו תרח, או קנאתו של אליהו נגד הבעל — הם עכשיו הנושאים החביבים על מוחמד. על ־ידי הוויכוח מתרחק מוחמד גם מן הפולחן של עירו, מן העבודה של מקדשה. כך כתוב בסורה 20, 132 :
צוה על בני ביתך להתפלל
אין אנו שואלים ממך מזון.
כלומר, אין אתה צריך להביא עוד קרבנות. לעומת מה שקראנו בסורה 108, 2: ״התפלל אל ריבונך וזבח״, הוא אומר עכשיו: צווה אותם להתפלל, אבל קרבנות אין אנו רוצים.
אנשי מכה ראו סכנה בכך, שהטפה חדשה זו יכולה אולי להמעיט מקדושתה של עירם ועל־ידי כך גם מהכנסותיהם. – יש הרואים חשש זה (הן במסורת המוסלמית והן במחקר) כגורם עיקרי להתנגדותם של
בני מכה לבשורת מוחמד.
״ אך על זה חוזר מוחמד ואומר שאין חשש כזה (סורר. 28, 57):
הם אומרים: אם נלד אחרי הדרכתך נשודד מארצנו.
אמור להם : האם לא הכינונו להם ״חרם״ בטוח
אשר פירות כל דבר יובאו אליו.
כפי שראינו היו הטחותיהם של אנשי מכה מכוונות נגד אמיתות שליחותו של מוחמד. עכשיו מתחיל סעיף זה של שליחות מוחמד לקבל חשיבות יתירה. כל ההיסטוריה העולמית היא עתה בימה אחת של מעמדות הבאים בתכיפות זה אחר זה, שגיבורם הוא שליח אללה, שהוא ללעג ולקלס לעמו, אך סופו לראות באובדן רשעים. האידיאה של אובדן רשעים כבר בעולם הזה מודגשת ביותר, וכמעט דוחקת את הדרשות על יום הדין האחרון. יותר ויותר סובב הוויכוח על אישיותו של מוחמד, והסיפורים על הנביאים תופסים את מרבית המקום בסודות. לעומת זאת מודיע מוחמד שוב ושוב שאין ביכולתו לעשות ניסים, שאינו אלא בשר ודם, שאין בכוחו להועיל ולהזיק, שאינו יודע יותר משאר בני־אדם ורק בנבואה ייבדל מהם. היא הנס שלו והיא החסד שבו ציינו אלהים מיתר הבריות.
עלי לייחד כאן את הדיבור על מה שנקרא ה״בסמלה״, הנוסחה ״בשם האלהים הרחמן והרחום״. מלים אלו נמצאות מעל כל סורה בקוראן, חוץ מסורה 9, והן שגורות ביותר בפיו של כל מוסלם. המוסלם יאמר את הנוסחה הזאת לפני כל מעשה חשוב שהוא צריך לעשות: לפני תפילה, לפני לימוד, הוא יכתוב אותה בראש כל מכתב וכל דבר שבכתב, כמו חוזה או ספר.
בסוף התקופה המכית הראשונה התחיל מוחמד להשתמש בשם חדש של אלהים. נוסף על השם ״אללה״ בא עכשיו השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים.- התעתיק המדויק הוא " אלרחמאן " הדבר התחיל לכאורה בסורה 55 הנקראת ״סורת אלרחמן״. נראה שהדבר עורר תמיהה, שכן אנו קוראים בסורה 25, 60—61
וכאשר נאמר להם: השתחוו לרחמן,
הם אומרים : מה זה הרחמן ?
הנשתחווה למי שתצווה אותנו ?
מה טיבו של שם זה ומה החשיבות של התחלת השימוש בו ? השם ״הרחמן״ הוא השם הרשמי של האלהים המונותאיסטי בכתובות שבא העתיקה. ״רחמנא״ בתלמוד הוא שם עצם פרטי של אלהים. מאחר שצורת ״הרחמן״ אינה נמצאת כמעט בסורית יש להניח, ששם זה בא אל הערבים מן היהודים. אם אני אומר ל״ערבים״ אני מתכוון לא רק לכתובות השבאיות — ויש לנו עכשיו לפחות עשר כתובות שבאיות עם השם ״הרחמן״ — אלא גם אל הערבים הצפוניים. אותו נביא השקר מסַילִימַה, שקם בזמנו של מוחמד בשבט חניפה במזרח ערב, קרא לאלהיו ״רחמן״. גם נביא השקר שקם בתימן קרא לאלהיו ״רחמן״, והערבים קראו לנביאים אלה עצמם ״רחמן״. עלי להעיר שגם הפילולוגים המוסלמים, חכמי הלשון העתיקה, הודו כי זו מלה עברית.
האידיאה של טובו וחסדו של אלהים לא היתה זרה למוחמד גם בראשית דרכו. אדרבא, היא היתה יסוד מוצק בדתיותו. אולם עצם המלה, השורש ר ח מ ן — לרחם, והמלים רחמנא — רחמים, אינם מופיעים בקוראן אלא מן התקופה השניה במכה, התקופה בה הנהיג מוחמד את השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים. מאוחר יותר חדל מוחמד להשתמש בשם זה בתור שם עצם פרטי של אלהים, אך השימוש במלים הנגזרות מן השורש ר ח מ י ם — שימוש זה נתרבה והוא נכנס אל תוך תוכה של התודעה הדתית המוסלמית על־ידי ה״בסמלה״, על־ידי נוסחה זאת ״בשם א ל ה י ם הרחמן ו ה ר ח ו ם ״. מן הראוי איפוא לייחד עליה את הדיבור.
הנוסחה נמצאת בתוך הטכסט של הקוראן רק פעם אחת, בסורה 27, 30, בראש מכתבו של שלמה המלך אל מלכת שבא. מה מקורה ? בתקופת ה״ג׳אהליה״ נהגו לשים בראש כל חוזה את המלים ״בשמך האל״. היתה זו קריאה חגיגית אל האל השומר על החוזים, ועל כן גם בחוזים של מוחמד ובאגרותיו אל השבטים מופיעה תמיד ה״בסמלה״. בכתובות השבאיות אנו מוצאים בסוף כל כתובת: בשם האל פלוני ופלוני. לקרוא בשם ה׳ הוא גם מנהג עתיק, הנזכר בתנ״ך במקומות רבים. ומציגו בקוראן, למשל בסורה 1,96 : ״קרא בשם ריבונך״. כן תמצאו מעל כל פיוט: ״בשמך רחמנא״. ובמכתבים יהודיים (נשארו רק מתקופה יותר מאוחרת, החל מהמאה העשירית) כתוב בתחילה ״בשמך רחמנא״. אם כן, כשאנו רואים את הנוסחה ״בשם אלהים הרחמן והרחום״ אנו יכולים לומר, כי מצד אחד יש כאן המשך של מה שהיה מקובל אצל הקדמונים ומצד שני מה שהיה בספרות הפיוטית הדתית, בפיוטים היהודיים (״בשמך הרחמן״) וגם בספרות המנדעים העתיקה.״
מנדעים — כת של מטבילים, המצויה עד היום בעיראק, אם כי מספר מאמיניה קטן מאוד. זו ה״צאבאה״ הנזכרת בקוראן.
מנין בא כפל לשון זה: הרחמן הרחום ? אנו מבינים את הצירוף, ואנו מניחים כי הנוסחה נוצרה באותה תקופה אשר בה אנו דנים. למלה ״הרחמן״, שהיתה שם עצם פרטי, נוסף עוד כינוי שני ״רחום״, שכן כפי שראינו ״הרחמן״ היה שם פרטי של אלהים, שהיה יכול להתקשר גם עם אידיאה של יסורים. משום כך התוספת ׳׳הרחום״ מהווה מעין הד של צירוף מידת הדין של אלהים עם מידת הרחמיב בהבלטת מידת הרחמים. על כן היא חשובה כל כך, מפני שהיא קובעת בתודעה הדתית של האסלאם את מידת הרחמים כעיקר.