הרב ישראל זיתון-חוכמה מקדם-חזי כהן

ראש רבני תוניסיה וראש בית הדין הגדול(1921-1840), תלמידם של הרב אברהם חג׳אג׳ והרב ישועה בסיס. כתב אלפי תשובות בהלכה, חלקן התפרסמו וחלקן עדיין בכתב יד. בראשית דרכו היה סוחר שעווה והכיר היטב את דרכי המסחר, עובדה שסייעה לו רבות בכהונתו כדיין. היה ידוע במידותיו התרומיות: אהב שלום ונהג כבוד בכל אדם אך היה תקיף ואיתן בדעתו. הרב זיתון תמך בהקמת בית הספר של כי״ח בתוניס ואף ביקש לסייע לד״ר עוזיאל מפריז להקים בית ספר של כי״ח בג׳רבה. המשיך בתמיכתו בלימודי חול ובכי״ח גם לאחר שרבו, הרב אברהם חג׳אג׳, חזר בו מהסכמתו.
הרי אתה כבן חמש מאות שנה
פעם אחת גונב לאוזנו שאחד מרבני העיר סוסא העניש נאשם במלקות. הרב זיתון כתב לו בלשון תוכחה, ״ידידי! כמדומה לי שרו״מ [רום מעלתו] הוא כבן חמש מאות שנה ומעלה ולא ידע רוח היום… לא זו הדרך ולא זו העיר, ובכן סוב לאחור והתנהג לפי העת והזמן…״
למד לשונך לומר איני יודע
פעם נשאל הרב זיתון בענייני טריפות. הרב השיב שאינו בקי בנושא והפנה את השואל לרב אחר. משראה שתלמידיו תמהים על כך השיב שלמד זאת מרש״י, אשר ציין כמה וכמה פעמים בפירושו לתורה ״איני יודע״.
פעם אף כתב לרב יוסף גג', שאף שהוא מעריך אותו עד מאוד הרי שאינו בקיא בגיטין וקידושין והוא מציע לו שלא יפסוק בסוגיות מורכבות בתחום זה.
מתרחק מן המחלוקת
מחלוקת קשה נתגלעה בין רבי יעקב כהן גדישא, רבה הראשי של ג׳רבה, לבין רבי בנימין חדאד מג׳רבה, עד שהראשון הטיל חרם על האחרון. מששמע זאת הרב זיתון, כתב להם, ״ובראותי כל הכתוב רחפו עצמותי מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תלמידי חכמים מבזים זה את זה עד אשר הגיעו למידה כזאת – צר לי מאוד. אולם אין לי עסק בזה וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים.״
מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן
תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצב ייבום – אלימלך וסטרייך
ג. רקע ומקורות
לאחר שקבעו המגורשים את סדר הקידושין והנישואין הראוי במקומם החדש וכן את הסדרי הירושה הנראים ראויים בעיניהם הם התקינו את התקנה הזאת:
יד. עוד מי שהיה חולה ויראה שהוא מסוכן חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה ואף על פי שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין.
הערת המחבר : א׳ אנקאווא, כרם חמר, חלק ב, סעיף יד; מ׳ עמאר, המשפט העברי במרוקו, המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תשמ״ו, עמ' 6. עריכה מחודשת של קובץ התקנות ראה ש׳ בר־אשר, ספר התקנות, ירושלים תשנ״א, עמי 55-54
מתוך הספר " המשפט העברי " לפרופ' הרב משה עמאר. תוספת א.פ
י״ד. עוד מי שיהיה חולה ויראה שהוא מסוכן יהיה חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו. באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה. ואעפ׳׳י שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין. וזאת התקנה כך נתקנה עפ׳׳י החכמים ומעולים ונכבדי הקהלות. ונקראת במעמד הקהלות הקדושות יצ״ו, ביום שבת קדש י״ב ימים לחדש סיון הוא החדש שבו ניתנה תורתנו הקדושה, בשנת חמשה אלפים ומאתים וחמשים וארבעה לבריאת העולם. וזאת התקנה נתקבלה עפ״י כל הקהלות להיות נוהגים בה כל ימי עולם. והכל שריר וקיים החתומים בה משה אלברהניץ. משה ממון. יצחק צרויה. בנימין בר יוסף גבאי.
הגירוש שגורשו חכמי קאסטילייא זלה״ה, היה בשנת מזרה ישראל לפרט קטן היא שנת רנ״ב
לתקנה שני חלקים עיקריים: האחד מתמקד במישור האישות והאחר במישור הממוני. בחלק הראשון, שבו נעיין תחילה, מטילה התקנה חובה על האיש לתת גט לאשתו לפי דרישה אם הוא חולה מסוכן, כדי למנוע היווצרות זיקת ייבום בין האישה ובין אחי הבעל לאחר מותו. תוכן התקנה הוא אפוא מניעה מוחלטת של זיקת ייבום, והאמצעי שנבחר להשגת היעד הוא חיוב הבעל במתן גט. כדי לעמוד על משמעות התקנה בהיקפה המלא יש לתת את הדעת לרכיבים השונים המצויים בדרך כלל בתקנות: 1. רקע ומניעים; 2. תוכן התקנה: 3. אמצעים לביצוע התקנה; 4. תכלית התקנה; 5. מקורות קדומים והשוואה למרכזים אחרים.
אין בידינו דברי הסבר ורקע לתקנה זו שעניינה ייבום או לכל קורפוס החקיקה כולו. ייתכן שעצם המעבר לסביבה חדשה היה המניע העיקרי, וכל רצונם של מגורשי קסטיליה היה לשמר את ההסדרים המשפטיים שלהם הורגלו בארץ מולדתם. לפי זה, נדרשו המגורשים לחקיקה משום שבפאס נהגה מסורת משפטית שונה מזו שאליה הורגלו, או משום שבארץ המוצא נבע הכלל המשפטי מתקנה מקומית שהייתה מוגבלת בהיקפה הטריטוריאלי לסביבתם בקסטיליה. ( 9 ) בפתיחה לקובץ התקנות משנת רנ״ד, שבו נקבעה התקנה בעניין הייבום, נאמר: ״אלה הם התקנות שתיקנו והתנו להיות ביניהם הקהלות הקדושות מגירושי קאסטילייא בעצת החכמים השלמים וגדוליה״. שאלה היא עד כמה משוקעת בתקנה זו תורתם של חכמי קסטיליה ומורשתם המשפטית. לשאלה זו כמה פנים: ראשית, יש לבחון עד כמה מהווה התוכן המסוים של הסעיף בעניין הייבום המשך של המסורת המשפטית שרווחה בקסטיליה. אם לא נאתר כלל משפטי זהה במסורת הקסטיליאנית, בחקיקה או בהלכה פסוקה, נבקש לדעת אם הייתה קיימת במסורת זו בענייני הייבום התשתית לכלל שנתחדש בחקיקתם של המגורשים בפאס. ועוד נבקש לדעת עד כמה רווח השימוש בחקיקה במסורת המשפטית המקורית של מגורשי קסטיליה שבה עשו שימוש אינטנסיבי מיד עם בואם.
9 – הערת המחבר : תקנות רבות בימי הביניים היו טריטוריאליות וחלו בסביבה מסוימת, וראה דיון מקיף בהן אצל מ׳ אלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ״ח, עמי 712-547. היו תקנות שחלו באופן אישי ולא טריטוריאלי, ואלה עברו עם בני הקהילה גם לסביבתם החדשה. דוגמה מובהקת לכך היא חרם דרבנו גרשום, שנתפס בדרך כלל כמונח על קרקפתא דגברא (אך ראה גישת ר׳ יוסף קארו, שדת בית יוסף, הלכות כתובות, סימן יד הסבור שאף חרם זה הוא טריטוריאלי).
כדי לענות על שאלות אלה אנו נדרשים למסורת המשפטית שרווחה בקרב יהודי קסטיליה בדורות הסמוכים לגירוש. אלא שכאן עומדים אנו בפני קשיים של ממש, שכן לא הגיעו לידינו מקורות משפטיים של חכמי הלכה גדולים מהתקופה הסמוכה לגירוש העוסקים בייבום ובתוצאותיו המשפטיות. אין ספק שהיו בספרד חכמי הלכה גדולים ובולטים בדורות האחרונים שקדמו לגירוש, ביניהם חכמים דוגמת ר׳ יצחק קנפנטון שכונה גאון קסטיליה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו."( 11 )
הערת המחבר : על לימוד התורה בספרד במאה החמש־עשרה והיצירה התורנית בה ראה א׳ גרוס, ״קווים לתולדות הישיבות בקאסטיליה במאה הט״ו״, פעמים 31 (תשמ״ז), עמי 21-3.; א׳ גרוס, ״מרכזי תורה וישיבות בספרד״, בתוך: מורשת ספרד(ערך: ח׳ בינארט) ירושלים תשנ״ד(הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס) עמי 329-327; י״מ תא- שמע, ״לידיעת מצב לימוד התורה בספרד במאה ה-15״, בתוך: דור גירוש ספרד (עורכים: יום טוב עסיס ויוסף קפלן) ירושלים, תשנ״ט(מרכז זלמן שזר), עמי 62-47. אם נמנו רובם של החכמים עם בית המדרש של ר׳ יצחק קנפנטון, ראה במאמרים הנ״ל עמדות שונות.
אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה
אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה
ביטחון, עוני ושליחי הסוכנות בצד תיאורם של יהודי צפון אפריקה באופן שיגביר את המרחק המנטלי בין הקוראים הישראלים לבינם, חתר אילון להציג את המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי צפון אפריקה באור שלילי. כאמור, מאז שנות הארבעים רווחה ההנחה שמדינת ישראל היא מקום מקלטם של יהודים נרדפים. הסכנה לחייהם ולביטחונם של היהודים ברחבי העולם הייתה הסיבה להקמתה של מדינת היהודים וביטול מדיניות השערים הפתוחים עמד בניגוד חריף לכך. על אילון היה לשמוט את הקרקע תחת הטיעון של עלייה כמקלט ליהודים נרדפים:
" שאלתי כל יהודי אשר פגשתי: האם נשקפת סכנה ליהודי טוניסיה? כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל אנשי הפדרציה הציונית, אמרו כי לדעתם אין סכנה מידית נשקפת ליהודי הארץ […] הדעה הכללית המתקבלת לחלוטין על הדעת היא שבשנים הקרובות אין סכנה אנטישמית נשקפת לעדה היהודית בטוניסיה […] יתכן שיחול שינוי במצב הזה לאחר שיצאו הצרפתים, אבל זוהי אפשרות כה תיאורטית וכה בלתי מציאותית שאין ליחס לה חשיבות מרובה"
הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .חשוב לציין, שלוש שנים לאחר פרסום הסדרה, כבר הייתה טוניסיה עצמאית ויציאת הצרפתים הייתה למציאות.
בצד ההערכות הללו ששמע אילון בצפון אפריקה היו יהודים שטענו כי אכן נשקפת להם סכנה. אולם אילון דאג לטעת בקוראיו את התחושה שאין להסתמך על תיאורים אלה:
" הוא [אחד מצעירי כפר בהרי האטלס] מספר על פחד היהודים מפני המוסלמים. גם הוא מבטא אותה פסיכוזה אי רציונלית של פחד, שתקפה את יהודי מרוקו בחמש השנים האחרונות […] כולם הם אומרים, כי הם פוחדים מן המוסלמים, שחייהם בסכנה אבל אף אחד אינו יכול להצביע על סיבות הפחד הזה ".
אילון הוצרך להסביר לקוראיו מדוע יש להאמין בעיקר ליהודים הסבורים שלא נשקפת להם סכנה. 'במידה שהאנשים פרימיטיבים יותר, בה במידה הם מאמינים אילון הציג את מידת הסכנה בסכנה, במידה שהם מפותחים יותר, מאמינים פחות'. שנשקפה ליהודי הכפרים בהרי האטלס בהעמידו את הכפריים היהודים באור מגוחך:
" הם סבורים כי נשקפת להם סכנה, אם כי איש אינו יכול להצביע על סימנים והוכחות ברורות בסביבתו שלו, אם להוציא קטטות שוק, המתקיימות לא רק בין יהודים למוסלמים כי אם גם, ויתכן מאד כי במידה רבה יותר, בין מוסלמים לבין עצמם. אבל הסכנה הזאת נשכחת ברגע שמדברים על תשלום לכיסוי חלק מהוצאות הנסיעה. ברגע שדורשים 10 אלפים פרנק […] שוב אין, כפי הנראה, סכנה ליהודי מרוקו "
. אילון הדגיש שכל הטענות בדבר סכנה ביטחונית ליהודי צפון אפריקה מקורן באנשי הסוכנות. 'הם [אנשי מחלקת העלייה] מספרים ליהודים התמימים שאינם מתלהבים כלל לעלות כי זוהי ההזדמנות האחרונה […] שאם לא יעלו עכשיו לא ירשו להם אף פעם לעלות […] הם טוענים את תורת הקטסטרופה, אסון צפוי ליהודי טוניסיה בסכמו את הסדרה כתב אילון ש'אם סכנה מידית היא אם לא יעלו מיד לישראל'. הנימוק להעלאתם המידית של יהודי צפון אפריקה לישראל – אין לנימוק זה על מה להסתמך.
מה הייתה אם כן לשיטתו הסיבה לרצונם של היהודים לעלות? בנוסף לסכנה הצפויה להם היו גורמים אחרים לעלייה, כמו אהדה לרעיונות התנועה הציונית או שאיפות דתיות. אילון נטה לפסול גם אותם. הוא הסביר ש'הם קרובים לציונות, אבל אי אפשר לדבר על תנועה ציונית בטוניס גם את משקלם של מניעים דתיים נטה אילון לגמד. הוא אמנם ציין שבקרב כפריים מסוימים קיימות גם שאיפות על רקע דתי: 'אצל הכפריים קיים משהו אחר, מעין אהבה פרימיטיבית, מיסטית בעיקרה ל"ארץ ישראל" ושנאה עוורת ל"אומות העולם"'. אולם בהמשך הסתייג מחשיבותו של אותו רגש משיחי, והדגיש שהסיבה המרכזית לעלייה היא 'פסיכוזה המונית שמעודדים באופן שיטתי השליחים […] פסיכוזה של "הכל עולים נעלה גם אנחנו". בחברה המסורתית הזאת, הבנויה משפחות משפחות, לעיתים גדולות מאד […] לא קשה לפסיכוזה כזו להיווצר'
הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .בהקשר זה חשוב לציין כי דווקא בטוניסיה הייתה התנועה הציונית משמעותית ביותר עבור היהודים ובעלת השפעה רבה. ראו, חיים סעדון, התנועה הציונית בתוניסיה 1918-1948 ,עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ג.
Avishay Bar Asher Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet
Le livre "Pitouhé Hotam"
À la fin de sa préface, Rabbi Chlomo Hayoun décrit le livre Pitouhé Hotam, et il insiste sur quelques détails intéressants. D'abord il signale la répartition des différents discours selon les quatre niveaux du commentaire de la Thora d'après la tradition kabbalistique : le Simple, le Sous-entendu, la Légende et le Secret. En effet, c'est le côté le plus caractéristique de ce livre en comparaison de ses autres écrits qui traitent uniquement d'une partie de ces quatre niveaux. Selon Rabbi Yaacov, la distinction de l'étude du Nisstar (du caché) et de ce qui est apparent n'exige aucune limite qui soit infranchissable, mais plutôt, elle est mue par le devoir d'investiguer « les cachettes et les secrets de la Thora ». En cela, il est fidèle à la conception courante dans la littérature kabbalistique que le sens simple de la Thora est l'habit de ses secrets. Le rôle du Mékoubal (celui qui approfondit l'étude mystique) selon ces dires est de dévoiler les secrets cachés dans la Thora ; de là émane la dualité de sa position envers le sens simple de la Thora : d'une part, du point de vue de sa place dans l'étude approfondie il est "le moindre de tous" ou selon ses paroles : "Si tu n'as étudié que le sens simple de la Thora, qui est le dernier, tu n'as pas accompli ton devoir et il faut que tu t'efforces à étudier les trois autres parties qui sont les plus élevées". D'autre part, le fait que ce sens soit secondaire ne veut pas dire qu'il perde quelque chose de sa valeur ou qu'il soit dédaigné mais plutôt qu'il est estimé plus que tout. Donc il ne faut pas s'étonner, par exemple, que la distinction que fait Rabbi Yaacov entre le sens sous entendu et le sens secret soit très floue par rapport à la distinction traditionnelle et sert surtout à reconnaître les démarches des différents exégètes du texte, mais en général les deux (le sens sous entendu et le sens secret) possèdent un fond caché et secret.
Hayoun souligne également que les secrets du livre " sont d'aller dans le chemin du Moussar (morale), car la plus grande aspiration de notre Maître (R. Yaacov) était de prodiguer le bien à son prochain, d'enseigner à son peuple la crainte de Dieu, car c'est ce que nous demandent Dieu et ceux qui connaissent Sa pensée. » R. Yaacov lui- même ne se sert presque pas du terme Moussar pour expliquer la ligne de conduite principale de son enseignement. En effet, à la lecture de ses écrits, on se rend compte de la présence de coutumes kabbalistiques, toutes destinées à former le mode de vie rigoureux de l'homme, sans qu'elle soit obligatoirement attachée à la correction des mœurs. Ceci représente un pas hardi dans les relations entre les vertus dans « la littérature des vertus » et celle du « mode de vie kabbalistique » auquel appartient R. Yaacov. Ces coutumes ou ce mode de vie ne sont pas présentés comme des rajouts successifs à une autre méthode spirituelle mais comme la concrétisation d'une méthode kabbalistique évidente. C'est pour cela que j'ai proposé dans un autre article d'user d'un terme différent pour définir le livre Pitouhé Hotam qui pourrait mieux expliquer le terme Moussar : « La littérature du mode de vie et des Tikounim ». La primauté des bases qui ont trait au mode de vie religieux et spirituel dont le rôle et l'influence touchent directement différents points de la réalité qui dépend en général de la conception kabbalistique de Ha'ari (Rabbi Ytshak Louria). Une estimation différente des aspects sociaux et théologiques, qui à mon avis, ont reçu trop d'importance dans l'investigation de cette littérature et aussi un regard sur le caractère des relations entre le comportement selon la Halakha et les actes dictés par la « hitnahagout » (mode de vie).
Dans sa préface, Rabbi Chlomo affirme que Pitouhé Hotam est la sixième œuvre de R. Yaakov, ce témoignage est contraire à une autre liste dressée par son fils Rabbi Ytshak. Les œuvres qui ont précédé Pitouhé Hotam sont Guinzé Hamélekh, Lévona Zaka, à laquelle Rabbi Chlomo a écrit également, selon ses dires, une préface, perdue depuis. Sefer Chéélot outchouvot, qui n'est autre que Yorou Michpatekha Léyaacov que nous possédons ; Sefer Hadrouchim, dont le nom n'est pas cité par Hayoun et le livre Chita, livre perdu, dont le sujet est le Talmud.
En plus, Rabbi Chlomo donne deux explications au titre Pitouhé Hotam
; "car il ouvre et dévoile quelques sujets obscurs et hermétiques cachetés par le sceau", et "Le mot Pitouhé fait allusion au bon nom de l'auteur et à son enseignement".
Le souhait de Rabbi Chlomo exprimé dans la fin de sa préface : "Que notre Maître arrive à imprimer ce livre et les autres" n'a pas été exaucé du temps de son maître tout comme n'a pas été exaucée la prière pour sa Alia en Erets Israël. C'est seulement cinq ans après le décès de Rabbi Yaacov à Damanhour, le 20 Tevet de l'année 5640, que fut imprimé à Jérusalem Pitouhé Hotam avec la préface de Rabbi Chlomo.
התקריות באוג׳דה ובג׳ראדה-מלחמת 1948- ירון צור
מלחמת 1948
החלטת האו"ם על חלוקת פלסטין בנובמבר 1947 הגבירה את המתיחות במרוקו. ההשלכות המרחביות של הסכסוך הטביעו את חותמן הן בקהילות היהודים והן בקרב המוסלמים וההידרדרות הגיעה לשיאה עם פרוץ המלחמה בפלסטין בחורף-אביב 1948. בהיותה תנועה ערבית המחויבת לעמדת הליגה התייצבה כמובן התנועה הלאומית המרוקנית לצד הפלסטינים, ואילו היהודים המקומיים תמכו ברובם בצד היהודי בסכסוך ואף התעוררה תנועת יציאה לפלסטין, שצעיריה התכוונו להלחם שם במוסלמים. תופעת ההתנדבות למלחמה בארץ הקודש לא הוגבלה ליהודים בצפון אפריקה. בתוניסיה למשל היא לבשה בקרב המוסלמים ממדים מרשימים. במרוקו היתה ההתנדבות בקרב המוסלמים זעומה, אך היו יוזמות להתרמות לטובת הפלסטינים, להפגנות וכו'. העיתונות הערבית נתנה ביטוי רב למאורעות בפלסטין, והדבר עורר באופן טבעי חששות בקרב ההנהגה היהודית.
בפי המרוקנים עמדו כמה בעיות: איך ובאילו אמצעים יביעו את אהדתם לאחים הערבים הנלחמים בפלסטין ? איך יתגברו על הפער בין הזדהות המוסלמים המקומיים לזו של היהודים המקומיים ? איך ימנעו מן היהודים להביע את אהדתם לצד היהודי במלחמה ? ובמיוחד איך ימנעו את העלייה – שהיא בעת ובעונד אחת סיוע לצד הציוני בפלסטין ואות חותך לניכורם של יהודי מרוקו ממולדתם, מפטרונם מימים ימימה, הסולטאן, ומרעיון הלאומיות המרוקנית ?
על רקע בעיות מורכבות אלו נשא הסולטאן הצהרה זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. בראשית ההצהרה הביע הסולטאן תמיכה חד־משמעית בעמדת הליגה. המלחמה פרצה לאחר שהערבים ״נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה״ – כך הוסברה לציבור המקומי פלישת מדינות ערב, והמלך הצהיר על תמיכה ״בלב ובנפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם״. בחלק הראשון של ההצהרה הודגשו מניעיו הדתיים של הסולטאן. הוא פתח באזכור השליחות האלוהית שהופקדה בידיו ושמכוחה הוא מחויב לשמור על האינטרסים של עמו (כוונתו היתה במובלע לכל נתיניו, מוסלמים כיהודים). זירת המלחמה, פלסטין, תוארה כקדושה, ארץ שבמרכזה ירושלים, שהיא האתר הראשון שאליו כוונו תפילות המוסלמים (קבלה). מטרתם היחידה של הערבים, קבע הסולטאן, היא להגן על ירושלים ״ולהשיב על כנם את השלום והצדק לארץ הקודש, תוך שמירה על המעמד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי״ – רמז להסדר הד׳ימה.
החלק השני של ההצהרה הזכיר את היחס הדתי הצודק והמגן שבו חייבים המוסלמים, וקרא לנתיניו המוסלמים לא לזהות את היהודים המקומיים עם הציונים בפלסטין, לא להיגרר להסתה כלפיהם ולא לפגוע בהם. חלק זה בא לענות על הצורך למנוע הידרדרות בין מרכיבי העם המרוקני לפי תפישת המלך, והוא נשען על נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים. המלך קרא לנתיניו המוסלמים לדבוק בנוסחה זו. עם זאת קשה שלא לחוש כבר בחלק זה של ההצהרה שהמלך היה מודע לכך שאולי אין ההפרדה הזאת מוסכמת על הציבור וכי היא דורשה דברי שכנוע מיוחדים: ״הם [המוסלמים] צריכים לדעת כי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת־פנים, ושהעירו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקני, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלסטין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב״.
מבין השיטין מצטייר העימות בין שתי התפישות הלאומיות העומדות מאחורי התחרות הלאומית על נפש היהודים. מצד אחד שרטט הסולטאן את האופציה המרוקנית של היהודים, שלפיה הם תושבי ארץ שהסבירה להם פנים זה מאות שנים ושאת נאמנותם כלפיה הוכיחו באמת המידה הקובעת: תמיכה ללא סייג בבית־המלוכה. מצד אחר הוא שרטט, אמנם בצבעים שחורים משחור, את האופציה הלאומית היהודית הציונית המדומה. אין בה דבר מלכד וחיובי לגבי היהודים אלא היא יישות הנוצרת מחסרי מולדת, מעקודים מקצווי תבל המנסים להשתלט בשרירות על פלסטין. פנייתו אל יהודי ארצו מעידה על תחושתו כי התפישה הלאומית המרוקנית החיובית איננה מטבע עובר לסוחר בקרבם:
אנו מצווים גם לנתינינו היהודים לא לשכוח שהם מרוקנים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולדיריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקנית.
לשון הדברים מלמדת לא רק שיהודי מרוקו נחשדו בנטייה לאופציה הלאומית השלילית, אלא גם שהדרך שנבחרה לעצירת הנטייה הפרו־ציונית בקרבם היתה דרך ההתראה ואפילו האיום: היהודים המזדהים בכל זאת עם הציונות יאבדו את זכויותיהם. להצהרה הסולטאן היו אפוא שני פנים: פן המגונן על היהודים ופן המאיים עליהם..
Isaac Niddam, Naïb du Mellah de Fès
Isaac Niddam, Naïb du Mellah de Fès

Le titre complet de cet article, non signé, de la Revue de l’Afrique du Nord illustrée, du 14 mars 1931, est : Isaac Niddam, Naïb du Mellah et rénovateur du cimetière israélite de Fès. Un homme vivant dans le royaume des morts.
Le cimetière ! Le seul énoncé de ce nom provoque chez ceux qui l’entendent un sentiment de crainte superstitieuse ou de tristesse.
Alors que chez nous, ce mot évoque une chose lugubre, un lieu où il est convenu d’observer l’attitude la plus recueillie, chez les musulmans au contraire le cimetière est l’endroit où les femmes indigènes aiment se retrouver, à causer. Autour des tombes que le soleil dore de sa grande lumière, elles vont et viennent, rencontrent leurs amies ou parentes, s’entretiennent de leurs joies et de leurs peines. Et pourquoi, disent-elles, le bruit de nos voix serait-il un manque d’égard vis-à-vis de ceux qui dorment là.
Pour 60 années que tu as à vivre sur terre, disait un musulman, combien de siècles as-tu à passer dessous ? Et il ajoutait avec cette philosophie orientale qui donne à sa vie sa valeur vraie : c’est pourquoi il te faudra choisir avec beaucoup de circonspection ta demeure dernière.
Le cimetière israélite, quoique d’aspect moins accueillant, n’offre pas cependant un cadre trop triste, surtout si le hasard vous conduit vers celui de Fès.
Il y a quelques années à peine, on n’osait pas entrer au cimetière israélite . Ce lieu était strictement fermé aux étrangers et ne s’ouvrait que pour les enterrements ou les jours consacrés à la visite des morts, soit lundi et jeudi matin. Les initiés se rendaient au derb El-Biro et, à travers les larges grillages, voyaient le spectacle de la route de Taza et celui d’un coin désolé : le cimetière israélite.
Tombes éparses au hasard du caprice des familles, la plupart de ces tombes mal entretenues, des herbes folles envahissant l’intervalle des sépultures, les couvrant presque, ainsi que les espaces libres, un ensemble chaotique par le fait de la configuration accidentée du terrain ayant des niveaux très différents ; voilà l’aspect général du cimetière israélite d’il y a quelques années. (Le cliché en une illustre bien cette situation, vers 1915).
Mais un homme fut frappé de cet état de choses et voulut y porter remède : ce fut M. Isaac Niddam, notable de la Communauté Israélite et Naïb du Mellah. Homme d’une douce physionomie, d’une bienveillance presque biblique, d’un esprit d’initiative et de suite remarquable ; jouissant du rare privilège d’avoir à la fois la confiance de ses administrés et de ses chefs, M. Niddam entreprit la tâche difficile et paraissant au dessus des moyens d’un seul homme de donner au cimetière israélite du Mellah un aspect propre et ordonné.
Avec une patience et un courage dignes d’éloges, il fit, pendant des années et plusieurs fois par semaine, la tournée des commerçants et notables de la Communauté, leur demandant une contribution personnelle et bénévole en faveur de la réalisation de cette œuvre religieuse et sociale. Et chacun, devant la foi et l’énergie de cet homme remarquable, répondait généreusement à l’appel, suivant ses moyens. C’est ainsi, que M. Niddam constitua la caisse spéciale qu’il administre avec prudence et intégrité. C’est avec ces moyens qu’il s’attaqua à la tâche envisagée.
Les herbes et autres plantes parasites furent rapidement arrachées. Les tombes apparurent plus nettes et leurs groupes plus pittoresques. Les sentiers devinrent plus praticables pour les familles en visite dans ces lieux sacrés. Grâce à sa douce énergie et à ses conseils persuasifs, les tombes furent élevées avec plus d’ordre et un alignement plus logique.
Restait la question la plus importante du nivellement du cimetière ; pendant des mois, des tombereaux de terre furent transportés d’un côté ou de l’autre; des plate-formes furent constituées, un mur fut même élevé pour soutenir ces plate-formes et empêcher des glissements de terrain éventuels.
Le cimetière juif au début des années 30
Auparavant, les Israélites indisposés ou malades, étouffant dans les étroits logements du Mellah, se rendaient ou étaient transportés au cimetière auprès de la tombe vénérée du Grand Rabbin Haïm Cohen, le plus Saint personnage de la contrée ; installés sous des tentes, les malades bénéficiaient du grand air, de la paix et de la bénédiction de ces lieux ; généralement, la guérison s’en suivait. Mais les parents, qui assistaient les malades, étaient mal à leur aise et risquaient d’éprouver à leur tour fatigues ou maladies. M. Niddam remarqua cette situation ; il construisit immédiatement une vaste et confortable salle dans laquelle, depuis plusieurs mois, les malades et leurs parents trouvent les mêmes avantages qu’avant, avec plus de confort et de sécurité.
Grâce à ses efforts, le cimetière israélite du Mellah de Fès peut être proposé en exemple aux autres champs de repos du Maroc par son ordonnance et sa propreté.
עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה-הירשברג
קירואן המטרופולין ונמלי הארץ
זכתה קירואן להיות המטרופולין של אפריקה הצפונית בכל אותה תכונה שופעת חיים, בשיווק תוצרת חקלאית והחלפתה במוצרי תעשייה, ביבוא תבלינים מהודו ומאיי־הים הרחוקים ובייצוא מתכת יקרה. כאן, באמצע הדרך בקירוב בין אלכסנדריה של מצרים ובין נמלי מארוקו המערבית וספרד׳ קרוב לנמל המבוצר מהדיה ובמרחק־מה מחוף הים, השומר עליה מפני נחיתות־פתע, נפגשו הסוחרים הגדולים או סוכניהם והתרכזו כל העסקות החשובות. הכול סחרו בעיר זו, אפילו הנסיכות מבית אגלב השתתפו בפעולות מסחריות.
לפיכך כשבא אבן חוקל לספר על מסחרה של אפריקה הוא מצרף את סיפורו לתיאורה של קירואן. מן המגרב שולחים למזרח בנות־תערובות (ביזאנטית־ ,ברברית־מוסלמית) ושפחות יפות, כאלה שהיו לגבירות בחצרות הכליפים, ונערים ושפחות ביזאנטיים, ענבר, משי, בגדים, צמר, שלחי עורות, ברזל, עופרת, כספית, עבדים שחורים מהסודאן, עבדים סלאוויים, שבאו בדרך הנילוס, סוסים, פרדות, גמלים, צאן ובקר. מחירי המזון בזול והארץ עשירה בבשר, בשמנים וכפירות מובחרים. ומקדסי מונה כסחורות יצוא מאפריקיה: שמן הזיתים, כרכום, תוצרת־ עור למינה כגון! מזוודות לצידה, מפות (׳אנטאע׳), נאדות, וכן פירות שונים.
במשך מאתיים וחמישים שנה, מתחילת המאה התשיעית ועד מחצית המאה הי״א, הצטבר בקירואן רכוש רב — בנכסי דלא ניידי, מסגדים מפוארים, ארמונות, הווילות בפרברים, ובנכסי דניידי, זהב וכסף ושווה־כסף. אבן עד׳ארי אל־מראכּשי מתאר בפרוטרוט את הפאר והעושר של חצר אל־מועז — זה שבסוף ימיו נחרבה קירואן — כפי שהציגם לראווה בהזדמנויות שונות, כגון חתונת אחותו, או הלוויית אמו. בהזכירו את חתונת השליט עצמו מסתפק הוא במשפט קצר: לא היתה כדוגמתה לשום מלך ממלכי האיסלאם. במזרח הארץ היתה שורה של נמלים, והחשובים ביניהם היו ברקה וטראבלם. בּרקה היתה תחנת־הביניים הראשונה בין מצרים לקירואן. לדבריו של אבן חוקל היה כאן ׳המנבּר׳ — כינוי למסגד ציבורי גדול — הראשון בדרכך ממצרים בואך אפריקיה, ואליה מזדמנים סוחרים מהמזרח ומהמערב. הסחורות המצויות בשוקיה הן; ׳קטראן׳ — עטרן, חומרי־גלם הבאים מפנים הארץ, כגון עורות בשביל בורסים במצרים, תמרים, צמד, שעווה, שמן, וכן מוצרים מוגמרים, בגדים ואריגים של צמר. כל אלה מיועדים ליצוא, וכן הבקר, הנשלח למצרים. סחורות היבוא החשובות הם בגדי־לבן הבאים מסיקיליה, הפלפל ובוודאי גם תבלינים אחרים. לדברי מקדסי נפסקה בסיקיליה תפוקת הנשדור (נושאדיר) הלבן, שהיו מייצאים למגרב ושהשתמשו בו כתרופה. אנו קוראים על משאוי של פלפל בספינה, שמכר סוחר יהודי אחד לחברו בקירואן.
אבן חוקל מרחיב במיוחד את הדיבור על טראבלס, שהיתה שייכת לפנים למחוז אפריקיה. היא מרובת שווקים, מהם מחוץ לחומה, עשירה בפירות טובים וטעימים, שאין כמעט בדומה להם במגרב, באריגי־צמר ומרבדים מפוארים בצבעים שונים. אליה פונות הספינות יומם ולילה והמסחר עם ארצות הנוצרים והמגרב פורח. אנשי המקום הם בעלי צורה נאה, ונאים גם באופיים וטיבם. הכניסה לנמל קשה בגלל הרוחות והגלים, אולם אנשי העיר מגישים את עזרתם, כדי להקל על עגינת הספינות.
אבן חוקל מתאר גם את הנמלים שבין טראבלס לתוניס! את קאבס, ספאקס, מהדיה׳ סוסה .
ירידה ושפל
בשביל מחציתה המזרחית של אפריקה הצפונית, כלומר בשביל טריפוליטאניה, תוניסיה וחלק של אלג׳יריה, נסתיימה תקופת השיגשוג והגאות הכלכלית עם פלישתם של בני הלאל, הנוודים הערביים, שהגיעה לממדים מחרידים במחצית המאה האחת־עשרה. ההיסטוריונים הברבריים־ערביים מאשרים פה אחד, כי לא היה כהרס שנגרם על־ידי הבדווים הללו. האוכלוסיה נפוצה והערים נשַמו, במקום יישובים פורחים נותרו עיי מפולת וחורבות שדודות. גם אנשי קירואן התחילו נוטשים את עירם. רק בנמלים מהדיה, סוסה, מונאסתיר, ספאקס, נמשכה עדיין הפעילות המסחרית¡ אולם גם היא נצטמקה משנותק ממנה העורף. האוכלוסיה שנתרוששה חדלה מהיות גורם בכלכלת הארץ. וכרגיל בתר פורענות אזלא פורענותא. נוסף לצרת הבדווים הערביים באו נחיתות אנשי פיזה וגינואה על מהדיה ובילבלו את הסדרים. במאה השתים־עשרה חזרו ונשנו התקפות הנורמאנדים מסיקיליה .
טוב מזה היה המצב במגרב התיכון(אלג׳יריה המערבית) והקיצוני. אמנם, גם כאן נשתבשו מערכות הכלכלה עם עלייתם של המוראבטים לשלטון — במיוחד סבלה סג׳למאסה, — אולם לא נודעה כאן השפעה שלילית תכופה למהפכה הד־ תית־חברתית, שנתחוללה אז. סג׳למאסה ירדה, ובמקומה עלו דרעה ומראכש.
האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה) – שלמה שפיצר
האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה)
מאת שלמה שפיצר
ממזרח וממערב כרך ראשון
כמו כן אין לנו ידיעות מדוייקות על הקשרים הענפים בתחבורה ובמסחר שבוודאי היו לאשכנזים עם יהודי איטליה, שוב בשל הסיבה האמורה למעלה, שהמקורות אינם מזכירים את מוצאם של כל אותם הסוחרים שעברו בים וביבשה דרך הארצות הללו, כי אם רק במקרים המיוחדים שהזכרנו. לדוגמה מביא ר׳ מאיר קצנאילנבוגן בסדר הגט שלו גט ששלח משאלוניקי יהודי בשם יהושע, המכונה הושיל, על־ידי שליח הולכה בשנת רצ״ו (1536) לאשתו שישבה כנראה בפדואה .
אחרי שסקרנו באריכות את מרבית המקורות הדנים אודות האשכנזים במאה הט״ו והט״ז בשתי הערים המרכזיות קושטא ושאלוניקי, ולפני שנעבור בסקירה על אותם העניינים המיוחדים שבהם מוזכרים אשכנזים בישובים אחרים, נזכיר עוד קהילה קטנה סמוכה לשאלוניקי שבה ישבו גם אשכנזים, היא קהילת סידרוקאפסי. ר׳ יצחק אדרבי מביא שאלה מעניינת בדבר הסכמה שתיקן ק״ק אשכנזים תושבי עיר סידרוקאפסי, שלפיה קיבלו על עצמם יחידי הקהל את מרות הפרנסים. אבל נראה שההסכמה לא היתה מנוסחת בצורה שיהא משתמע ממנה שהיחידים גס חייבים להשאר בקהל לצמיתות, מבלי יכולת לעבור לקהל אחר. לפי זה פוסק החכם גם בתשובתו (דברי ריבות, רכה). רשד״ם בתשובתו הארוכה בעניין מנהגי נפיחה נשאל גם מסידרוקאפסי באותו עניין. מתברר שהספרדים עקרו דירתם משאלוניקי והלכו לסידרוקאפסי, שבה כנראה ישבו כבר אשכנזים שהחזיקו במנהגם. הספרדים הגיעו אחד אחד והחזיקו בחומרות האשכנזים. רשד״ם בתשובה אחרת, שבה הוא דן באריכות במנהג סבלונות, מביא מה שקרה בין משודך אשכנזי ומשודכת אינגארוש, הוא מקושטנדינה והיא מקבאלה. אנשי ק״ק אשכנזים שבסידרוקאפסי הוציאו לעז של חשש סבלונות ואנשי קבאלה הושיבו בית־דין לברר את כל העדויות בנדון (רשד״ם א: יז). רבי שמואל דה מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ה'ש"ן, (1589 היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון. מאותו אתור נשאל גם ר׳ שלמה כהן בשנת שמ״ט על היתר עגונה אשתו של ליבלי ב׳׳ר יוחנן אשכנזי, רוכל שכנראה חרגל מסחרו הלך משאלוניקי לסידרוקאפסי ונהרג בדרך ( רש"ך ב : קנא; לחם רב, לח )
[1] ״ועתה אכתוב כאן מה שכתבתי לק״ק סידרוקאפסי ספרדים יע״א,… מ״מ לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל א׳ בבת אחת מהאנשים הספרדים ניחא, אפילו היו האשכנזים קודמים… מ״מ מי יודע מה תקנה עשו, וכן נראה בעיני שיעשו התרה למה שנהגו עד עתה אם ירצו לשנות ולחזור למנהג ספרד… על זה כתבתי לק״ק ספרדים אשר בסידרוקאפסי יע״א לפי שכולם או רובם רובא דמנכרא אנשים שעקרו דירתם משאלוניקי והלכו לשם ומנהגם היה בשאלוניקי לאכול הנפיחה״. הציטטות הם מידיד מ, אם כי התשובה שהיתה מופנית לק״ק סידרוקאפסי היא ללא ספק תשובה מב. מה שמפתיע הוא שכאן לא מוזכרת הכתובת שאליה מופנית התשובה.
[1] קבאלה (Kavalla), קהילה בקרבת סידרוקאפסי, כמאה ק״מ משאלוניקי. יש להעיר שבתשובה הנ״ל מזכיר הרשד״ם גם את חברי בית־הדין במקום בשנת שכ״ב/1562, ועל פי שמותיהם ניתן לשער שהיו אשכנזים; ר׳ משה ב״ר נתן, ר׳ מתתיה ב״ר נתן, ר׳ אלקנה בכ״ר יעקב, ראה תשובה מקבילה דברי ריבות, ב.
סידרוקאפסי
סידרוקאפסי SIDEROKAPISI
עיר ביוון, שנוסדה בראשית המאה ה-16, כ-80 ק"מ מדרום מזרח לסלוניקי, באזור המכרות מדמוקורי (MADEMOKHORI) שבמקדוניה. עם ניצול המכרות באיזור נעזבה העיר ומאז אינה מיושבת.
סידרוקאפיסי ישבה על דרך שיירות הסוחרים בין קונסטנטינופול וסאלוניקי, עובדה שתרמה להתפתחותה.
בשנות ה-30 של המאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים פליטי רדיפות האינקביזיציה בספרד ובפורטוגל. באותה תקופה עבדו בסאלוניקי פועלי מכרות גרמניים והונגרים שהוזמנו על- ידי הטורקים, איתם הגיעו גם יהודים מאזורי המכרות של הונגריה וסרביה.
במקום נוצרו שתי קהילות יהודיות. היהודים הספרדים יצרו מסגרת קהילה מגובשת ובעלת ייחוד, שהיתה מסופחת לקהילה היהודית בסאלוניקי. הקהילה האשכנזית היתה פחות מאורגנת והיו שפרשו ממנה והצטרפו לקהילה הספרדית.
במאה ה-16 כיהנו בסידרוקאפסי ר' מתיתיהו בן נתן (אשכנזי) ור' בן שלמה קלעי, מחבר שו"ת "מקוה ברוך".
היהודים עסקו בתחילה בטביעת מטבעות, עיסוק שהיה כולו בידיהם; אך במשך הזמן גדל חלקם בעבודת המכרות. יהודים רבים התמחו במטלורגיה (תורת המתכות) והקימו התאגדות מקצועית. משה טורגאש ויצחק אלקבץ מראשי הקהילה היהודית במקום ריכזו בידיהם מכרות ומתקני תעשיה.
בין היהודים היו גם חלפנים ומלווים בריבית.
אין ברשותנו מידע על מספר היהודים שחיו בסידרוקאפסי בתקופת הפעילות הכלכלית במקום, או על גורלם אחרי שהעיר נעזבה.
סאלי חכמיה-אורי חנניה אלנקוה- אוהחה״ק ואבי״ר יעקב
אוהחה״ק ואבי״ר יעקב
מובא בשם הבעש״ט שנשמת אוהחה״ק תשב בגן עדן רק לזמן קצר ותרד בקרוב שוב לעולם הזה. נראה לענ״ד שזהו הצדיק אבי״ר יעקב, הרב יעקב אבוחצירא, שנולד כ – חמישים שנה לאחריו. רמז לכך נמצא בדברי נינו רבי מאיר אבוחצירא שאמר כי ציונו של אוהחה״ק הוא המקום הכי מקודש לקבלת התפילות וזו הייתה כוונת מו״ז רבי יעקב אבוחצירא בביאתו לארץ ישראל.
ידוע שאוהחה״ק כתב חיבורים בחידושי גמרא, הלכה ופירוש לתורה ולנ״ך כך עשה גם רבי יעקב. שניהם היו מלומדים בניסים ומקובלים, לא רק בקהילתם אלא בכלל ישראל והשפעתם ניכרת עד היום.
בפרושם לתורה השתמשו שניהם בתורת הסוד, אלא שאצל אוהחה״ק היה זה בהעלם ואילו אצל רבי יעקב אבוחצירא במפורש ובעיקר בפירושו ״מחשוף הלבן״.
ניתן למצוא מכנה משותף גדול בין פירוש ״אור החיים״ לרבי חיים בן עטר ל״פיתוחי חותם״ לרבי יעקב אבוחצירא. שניהם קיבלו תורתם מאבותיהם הקדושים, ערכו זיארות עם תלמידיהם ושניהם הגיעו למצרים בדרכם לארץ ישראל.
ההילולות של שני צדיקים אלו, הן מהמפורסמות ונערכות ברוב עם הדרת מלך, בציונם הקדוש ובישיבות הקרויות על שמם.
בכל עת יוצאות מהדורות חדשות מפוארות ומנוקדות של כתביהם והספרים נדרשים ונלמדים.
בימי מלחמת העולם השניה, כאשר העם הברברי הגרמני, ביקש להשמיד את העם היהודי הנבחר, נעשה ניסיון לפלוש לא״י ולארצות אסיה. שני הענקים פעלו כדי לבטל את הגזירה
בספר ״יד אור החיים״ מובא שהאדמו״ר מהויסייאטין ביקר בירושלים בזמן הילולת אוהחה״ק וניגש לציון עם תלמידיו וביחד אמרו תהילים בהתרגשות. בתום ההשתטחות אמר האדמו״ר – ב״ה, נסתלקה הסכנה, כי ראה שם הויה על הציון.
רבינו גדול גדולי הדור, הראשל״צ הרב מרדכי אליהו שליט״א סיפר בהילולת אוהחה״ק, כי הרב אלפיה נסע עם הצבא הבריטי לציונו של הרב יעקב אבוחצירא ובתום ההשתטחות נתבשר שחלפה הסכנה ושהבריטים הביסו את הגרמנים ימ״ש וז״ז.
קשר נוסף בין אוהחה״ק לאבי״ר יעקב אבוחצירא מצאתי בברכת הלבנה. מובא בכף החיים (סימן תכ״ו – אורח חיים) שישנה מחלוקת בין הפוסקים והמקובלים לגבי סדר אמירת ״ברוך יוצריך ברוך עושיך״.
חלק מהפוסקים והמקובלים קבעו שצריך לומר זאת כסדר העולמות מתתא לעילא ־ עיב״א (מענין לציין שעיבא בארמית זה ענן, אולי רמז דק לכך שלא זהו הסדר) שלא יעיב הענן מעבור תפילה.
סדר זה מובא בפרי עץ חיים. הסדר המקובל כמובא בכף החיים, בטוש״ע וכך במבוא שערים ובסידור הרש״ש הוא – ״ברוך יוצריך ברוך עושיך ברוך קוניך ברוך בוראיך״ כראשי תיבות יעקב והטעם שניתן לכך הוא שדמות יעקב רמוזה בלבנה.
ידוע שאוהחה״ק עמד על כך שזהו הסדר הנכון ואולי רמז בכך גם לרבי יעקב, ומדהים הוא שמסורת קדומה בקרב יהודי תפילאלת, מחוזו של רבי יעקב אבוחצירא לומר בתום ברכת הלבנה ־ ״ודמותו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד״.
פלא גדול וסימוכין לדברי מצאתי בשמות שני הצדיקים:(א)
יעקב אבוחעירא הוי בגימטריא ת״ק (500), חיים בן עטר סאלי הוי בגימטריה ת״ק (500). ת״ק הוא שני בתי נריץ(ב״פ נ״ר) הרומזים ליחוד איש ואישה כמובא בדברי הבאי״ח (רנ״ב איברי האישה ורמ״ח איברי האיש הוי ת״ק) ולהבדיל בעליונים, יחוד קוב״ה ושכינתיה וזהו שעשו שני הצדיקים הללו בכל עת, כמובא בדבריהם.
- הרב יחיאל אבוחצירא שליט״א סיפר שעל פי מסורת משפחתו, רבי יעקב אבוחצירא נולד בי״א באדר באותו יום, באותה שנה, שנפטר הרחיד״א תלמיד אוהחה״ק.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש
יהודה קורייאט הראשון,
בן אברהם נפטר תקמ"ח –ט, רב ופוסק. פיוטו על מצוות מילה נדפס ב " מאור ושמש ". נכדו יהודה השני, כותב עליו בהקמה לשאלות ותשובות " זכות אבות " , הרב המפורסם בנגלה ובנסתר מורי זקני הרב יהודה קורייאט זצ"לץ
עין במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר תיטואן בשנת תק"ן לפ"ק, ושארית הפליטה שם נמצא, ושם היה דודי זצ"ל, יצחק, והולכים עמו לעיר הקדש ירושלים תוב"ב. ולהיות שמורי, אברהם ואני עבדו יצאנו משם בשנת תקמ"ז וכו…..
רבי יהודה קורייאט הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
שמו של אביו נודע שהיה אברהם. תקופת חייו השתרעה למן סוף המאה החמישית ועד לאמצע המאה השישית. רבי יהודה שימש כרב ומורה צדק בעיר תיטואן שבצפון מרוקו עם כבוד הרב אפרים מונסונייגו וכבוד הרב יעקב בן מלכא.
רבי יעקב משה טולידאנו כותב שמצוי בידו קובץ אגרות ובו מכתבים רבים בין רבי יהודה קורייאט לרבי אליהו הצרפתי מפאס. רבי יהודה חיבר שאלות ותשובות, פסקי דיניטם ודרושים שאבדו בשלל העיר טיתואן בשנת התק"ן – 1790.
חידושי דינים וביאורים נשארו לפחיטה מתורתו ונקראו בשמות " טופח סביב " ו " נופך ספיר " ונדפסו בספר " זכות אבות " בשנת תקע"ב. כמו כן נדפס ממנו בספר " מאור ושמש " – לנכדו רבי יהודה קורייאט – פיוט לכבוד מצות מילה. עליו כותב גאון עוזנו החיד"א : " רבי יהושדה החסיד שהיה בדורינו. רבי יהודה חתום בהסכמה לספר " מגן גיבורים " לגאון רבי אליעזר די אבילא בשנת תקכ"ה – 1765.
כמו כן נודע שהחליף מכתבים עם רבי אליהו הצרפתי מפאס. נתבש"ם בשנת תקמ"ח או תקמ"ט – 1788.
יהורה קורייאט השני
, בן אברהם, יליד תיטואן. בשנת תקמ"ז עבר עם אביו למוגאדור, בשנת תקצ"ו הביא לדפוס את ספרו " מאור ושמש " המכיל בין היתר, דברי קבלה קדומים, כגון פירוש סודות התורה של הרמב"ן מאת רבי שם טוב גאון. בהסכמות המרובות לספר מפליגים בתאריו.
יהונתן סיריו. בן בתו של רבי אברהם מאנסאנו. כ"ח באב תקל"ה – תקצ"ג. מורה צדק בפאס, והייתה לו יד ושם בחכמת הקבלה.
יוסף אלאשקר ( אלשקאר ) בן משה.
תלמסאן. מחצית ראשונה נשל המאה ה-16. חיבורו העיקרי " צפנת פענח " עדיין בכתב יד, נכתב בשנת רפ"ט 1519. אף קובץ ליקוטים קבליים, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב " ראה זה מצאתי בספר צפנת פענח כתב יד כבוד הרב יוסף בן כבוד הרב משה אלשקר ז"ל בהקדמות סדר קדושים.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
המקובל האלוקי, משורר גדול מרביץ תורה החכם רבי יוסף. גדל בתלמסאן והיה ממגורשי קאשטילייא שבספרד, דומה כי בשעת הגירוש, היה צעיר לימים. כי בהקדמת ספרו " צפנת פענח " שנכתב בשנת רפ"ט – 1529, מתאר את עצמו " צעיר בחכמה ובשנים ".
בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז"ל. מבין חביריו לישיבה, מזכיר בשמותם את אחיו רבי יהודה ואת רבי כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.
לעת עתה ידועים לנו רק פרטים מועטים מתולדותיו. אנו מקווים שעם פרסום יצירותיו ויצרות חכמי דורו, יתגלה לנו פרטים נוספים. רבי יוסף נפטר בתלמסאן, לא ידועה לנו שנת פטירתו, הוא קבור בבית העלמין העתיק סמוך לקברו של הרב רבי אפרים אנקאווה.
ציון קבורתו ידוע ושימש עד לדורנו כמקום תפילה לכל מר נפש. הוא מכונה בפי ההמון בערבית בתואר " ארקייז " – היסוד עליו הבנין עומד. כלומר הוא היה נחשב כאחד העמודים שבזכותם יהודי תלמסאן קיימים. רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של העיר תלמסאן לפני כשבעים שנה, כותב עליו :
" מצבת קבורתו, עדיין ידועה אצל כל הקהל, ויש בה סדק גדול ועמוק. מסורת בפי ההמון, כי הוא ז"ל מת בחיי אמו, ויום אחד בבוקר השכם הלכה אמו לבדה לבקר את קברו, ורדף אחריה ערבי אחד שודד, ונפתח לה הקבר ונסתתרה שם עד זרוח השמש ועלתה, וחזר הקבר ונסתר ונשאר הסדק לזיכרון לדור אחרון.
בתלמסאן פעלה משפחת אלאשקר במשך דורות, העמידה מתוכה תלמידי חכמים כגון, הרב הגאון רבי שלום אלשק, שכיהן כאב בית דין במחצית הראשונה של המאה הי"ח, והרב הגאון רבי יהודה אלאשקר במאה הי"ט, הוא היה רבו של הרב הגאון רבי חיים בלייח זצ"ל.
אלו הם חיבוריו :
רבי יוסף היה סופר פורה, השדאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, רובם לקוחים מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק. ובכך רצה להנציח את שמו על יצירותיו לדורות.
יצירתו נותרה גנוזה בכתבי היד ועד לשנים האחרונות אף ספר ממה לא ראה אור. ויש לראות כנס את העובדה שרובה ככולה נשתמרה בכתובים במשך כחמש מאות שנה, והגיעה לידינו חלקה במספר העתקות. להלן רשימת החיבורים ותוכנם בקצרה.
1 – " צפנת פענח " הסברים וקישורים בין מסכת למסכת. בדרך הפרד"ס בעיקר בשיטת הקבלה. ונועד לשמש לדרשות בסיומי מסכתות. השתמר בכמה כתבי יד. בשנת תשנ"א יצאה לאור מהדורה פקסימלית ממנו, בצירוף מבוא מקיף מאת משה אידל.
2 – " מרכבת המשנה " םירוש נפלא מקיף על מסכת אבות, בו ליקט הרבה גם מפרשנים שקדמו לו. בכל הוא קדם לרבי שמואל די אוזידא בחיבורו " מדרש שמואל " אוצר פירושים למסכת אבות. הספר " מרכבת המשנה " השתמר במספר העתקות במזרח ובמגרב.
רבי שמואל די אוזידא שחי סמוך לקופה זו בצפת מצטט מתוכו בחיבורו. וכן רבי שמואל די אבילא בסאלי שבמרוקו במאה הי"ח. מצטט מתוכו בחיבורו " כתר תורה ".
3 – " אברך " ביאור על פירוש רש"י לתורה. לעת עתה לא ידוע אם אכן השתמר חיבור זה בכתובים\ או אבד.
4 – " עדות בהיוסף " ביאור על הלכות שחיטה להרמב"ם.
5 – " רפואת הנפש " מוסר הנהגות, ותיקון המידות.
6 – " פורת יוסף " על המסורה, חיבור זה כנראה אבד.
7 – " התםוח " הנקרא " דברי יוסף " ביאור מאמרי חז"ל בדרך הפרד"ס.
8 – " דרך עץ חיים " ביאור על טור אורח חיים. דומה כי רק חיבורו " צפנת פענח " ומרכבת המשנה " הם רבי היקף. שאר חיבוריו הם קטנים בהיקפם.
יוסף בן אהרן הצרפתי.
חיבורו " בן פורת " הוא מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר. כתב יד, נכתב בתיטואן בשנת 1628, נמצא בבית המדרש לרבנים בניו יורק. כתב היד קשה לקריאה, ובסופו שיר.
יוסף בן טבול. המאה ה-16.
מחשובי תלמידי האר"י. הוא נקרא רבי יוסף המערבי, או המוגרבי או רבי יוסף המערבי. לפי העשרת ג' שלום, הוא בא מקן המקובלים שבדרעא. חיבור חשוב משלו נדפס, למרבה האירוניה על שמו של רבי חיין ויטאל, והוא " דרוש חפצי בה "
אכילה – מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים
אכילה
מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים
- מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים, ואין סוחטים לימונים חמוצים לתבשיל. וזכורני שעט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נזהר בזה. ושוב מצאתי להגאון חיד״א זצ״ל, בס׳ טוב עין, על מ״ש מר״ ן בסי׳ תקפג, יהא אדם רגיל וכו׳ יש בני אדם שנוהגים שלא לאכול בראש השנה דבר חמוץ אפי׳ לימונים. וכמ״ש במורה באצבע, ובספרי טוב עין, סי׳ יח׳ ועתה ראיתי בתשובות הגאונים, סי׳ קיד; שכתב שבר״ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ, עכ׳׳ל. הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים, עכ״ל. ועיין בס׳ מועד לכל חי, להגאון החבי״ף זצ״ל, סי׳ יב, אות כג, וציין לזה לספר אשל מפריו, סי׳ תקפג נראה להלן ערך ראש השנה, מ״ע].
מנהג מקרוב נדפס ס׳ עדן מקדם, למוה״ר רפאל משה אלבאז זצ״ל ושם מערכת מים
- מנהג מקרוב נדפס ס׳ עדן מקדם, למוה״ר רפאל משה אלבאז זצ״ל ושם מערכת מים, ערר מנהג, כתב וז״ל: מ״כ בכ״י כמה״ ר דוד הסבעוני ז״ל, וז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפי׳ מנהג קל. וכ״כ רבינו מיימון בר יוסף אביו של הרמב׳׳ם ז״ל, בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגר״י, ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכלי פרסום לנס שעשה ה׳ ב׳׳ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין. בערבי אלספינז והם הצפחיות בתרגום האסקריטין, מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכי הר״ן במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה, ואל תטוש תורת אמר, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, מנהגות כמו אלו יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע״ה. וסיים הרב הנז', וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים. וגם נוהגים לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאוו״ש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח ועד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכ״ס בערבי עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לר״ה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים ערב ת״ב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם ונהרא נהרא ופשטיה ומקום מקום כמנהגו. וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כלם הליכות אלי מלכי בקדש. כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפי׳ לראותם או לשמוע זכרם וכ״ש לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, עכ״ל. אמר המאסף כל המנהגים שזכר החכם הנז׳ עדיין מוחזקים בהם עד היום. וכבר רשמתי בהקדמת זה הספר דברי מוה״ר סבעוני הנז', שזכרו מוה׳׳י טולידאנו נ׳׳י בס׳ שריד ופליט. [על מנהגי שבועות, ראה להלן ערר שבועות, א, ד, מ״ע].
מתוך התזכיר שהוגש לממשלת בריטניה בפברואר 1888 בדבר מצב היהודים במרוקו
סולטאני מרוקו 1792-1912
סלימאן השני כן מחמד בן עבדאללה
שלט בשנים 1822-1792. פעל לאיחודה של מרוקו ונכשל בגלל המרידות התכופות של הברברים. גילה חשדנות רבה כלפי אירופה, ונחשב בעיני היהודים ל״צדיק״ מפני שביטל את גזירות אחיו יזיד, שקדם לו בשלטון (שלט בשנים 1792-1790). התיר ליהודים לחזור לגור במלאח בפאס, וליהודים שהתאסלמו – לחזור ליהדותם. עם זאת, דרש מהיהודים בתיטואן, במוגאדור, בסאלה וברבאט לגור במלאח, אסר עליהם לסחור בכפרים וגירש יהודים אירופים שסירבו לקבל עליהם את הגבלות ההתנהגות על פ׳ תנאי עומר.
עבר אלרחמאן השני בן השאם
שלט בשנים 1859-1822. תקופת שלטונו התאפיינה באנרכיה ובהתפוררות השלטון המרכזי, בשל א׳ יכולתו להתמודד עם מרידות הברברים, כישלונו במלחמה עם צרפת בשנת 1844 (שבמהלכה הופגז המלאה של מוגאדור ונהרס) והמצב הכלכלי הקשה. נהג בסובלנות כלפי היהודים.
מחמד הרביעי בן עבר אלרחמאן
שלט בשנים 1873-1859. תקופתו התאפיינה בהעמקת ההשפעה הכלכלית האירופית. קבע את מראכש לבירתו, בנה בה מסגדים ובנייני ציבור, פעל לשיפור מינהל הממלכה באמצעות הקמת האקדמיה הראשונה להכשרת פקיד׳ ממשל, עודד את התעשייה והחקלאות ויזם עבודות ציבוריות. ב־1860 כבשה ספרד את צפון מרוקו וסיפחה אותה,
חסן הראשון בן מחמד בן עבדאללה
שלט בשנים 1894-1873. בתקופתו העמיקה החדירה האירופית למרוקו, בעקבות השתלטות צרפת על תוניסיה והשתתפות גרמניה במירוץ הקולוניאלי, וכונסה ועידת מדריד (1880) לפתרון בעיית החסות הזרה. פעל לדיכוי שבטים מתמרדים, בשנים 1884-1879 פקד את מרוקו משבר כלכלי עקב בצורת שפגעה בכל האוכלוסייה. תקופה קשה זו נתנה אותותיה גם ביהודים, שמצבם הורע והעוינות כלפיהם גברה, מת בקרב בשנת 1894.
עבד אלעזיז הרביעי
שלט בשנים 1908-1894. עלה לשלטון בהיותו בן 14, עד 1900 ניהל את ענייני המדינה ראש הווזירים. שלטונו התאפיין באנרכיה ובמרידות בלתי פוסקות של הברברים נגדו, שפגעו גם באוכלוסייה היהודית. הודח מכס השלטון בידי אחיו.
עבד אלחאפט׳ בן חסן הראשון
שלט בשנים 1912-1908. חתר לביטול הסדרי החסות, החלטות ועידת אלחסיראס ולגירוש הצרפתים ממרוקו; ברם, החובות הכספיים אילצו אותו לקבל את תנאי המעצמות כדי שיוכל ללוות כספים בבנקים האירופיים. ב־30 במארס 1912 חתם על חוזה פאס, שכונן את החסות הצרפתית. בעקבות החתימה פרצו התקוממויות ברחבי הארץ נגד הצרפתים וכן מעשי שוד, ביזה ורצח בקרב האוכלוסייה היהודית. במיוחד ידועה ההתפרצות האלימה בפאס בשנת 1912, שגרמה למותם של עשרות יהודים. הוא פתח בפניהם את שערי ארמונו ורבים ניצלו.
מתוך התזכיר שהוגש לממשלת בריטניה בפברואר 1888 בדבר מצב היהודים במרוקו
- היהודיים בערים הפנימיות, שאינן ערי חוף, נאלצים לגור ב״גטאות״(מלאה).
- הם אינם רשאים לרכוב על בהמה מחוץ למלאת בשום חלק מהעיר.
- מחוץ למלאח עליהם ללכת יחפים ולהסיר את כיסויי הראש. הם אינם רשאים להשתמש במקל הליכה; זקנים וחולים מורשים להיעזר במקל עשוי מקנה סוף. מאורים [מוסלמים] משתעשעים בזריקת פחם, שברי זכוכית, בלי חרס ישנים וכיוצא בזה, ונהנים לראות יהודים הנפצעים ברגליהם היחפות. ברבעים המוסלמיים רשאי היהודי ללכת רק במדרכה שבה לא עובר מוסלמי, ועליו לעבור לשמאלו של המוסלמי.
- אם הם חוזרים למלאה אחרי שקיעת השמש, מתייחסים אליהם כאל עבריינים.
- גובה הבתים שיהודים מורשים לבנות מוגבל, וכן אסור להם לרכוש נכס [דלא ניידי] מחוץ למלאח.
- נאסר עליהם להחזיק במחסנים או בחנויות ברובע המוסלמי, שבו נמכרות סחורות כמו ביגוד, נעליים ומשי. הם רשאים למכור מוצרים אלה רק באמצעות מאורי.
- יהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי בכל זמן(כולל בשבתות ובחגים), ובתשלום נמוך בהרבה ממחירי השוק.
- עליהם לבצע עבודות הנחשבות בעיני המוסלמים משפילות, כמו ניקוי ביוב ופינוי נבלות מאורוות הממשל.
- על היהודים לשלם מס גולגולת כדי לשחררם משירות צבאי. ובעת התשלום מכים על ראשיהם.
- שוחטים, חנוונים אופים וכו׳ חייבים לספק, ללא תשלום, סחורות לאנשי הממשל, אחרת ייאסר עליהם להמשיך בעיסוקם.
- יהודים אינם רשאים לעסוק במקצועות חופשיים.
- על היהודים ללבוש בגדים מיוחדים הכוללים כיפה שחורה ונעליים שהורות; ואסור להם ללבוש משהו שעלול להטעות אחרים כאילו הם מוסלמים.
- אסור ליהודים להחזיק בבתי מרחץ ציבוריים, גם בתוך המלאה.
- כיוון שהמוסלמים רואים את היהודים כמלוכלכים, אסור להם לשתות ולא לקחת מים מבארות ציבוריים ברבעים מוסלמיים.
- עדותו של יהודי אינה קבילה בבית הדין המוסלמי.
- על יהודי שנאסר או נידון למלקות לשלם לסוהר ולמלקה, ועד שהוא פורע את חובו הוא ״שב בבית הסוהר.
- אם מוסלמים העידו נגד יהודי שהתכחש לדתו,עליו להתאסלם. אם הוא מנסה לחזור לדתו המקורית, דינו רגימה או שריפה עד מותו.
[תרגם אליעזר בשן]
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-המשפחות — ״תפארת בנים אבותם״
פרק 14;
בספרד
בעיר מורסיא שבאנדאלוסיא, בדרום מזרח ספרד, הוקצתה בשנת 1272 שכונה מיוחדת ליהודים. ר׳ אברהם אלמורסי חי במורסיא בשנת 1303. ר׳ שלמה המורסי מוזכר בספר תרומת ה'. בשיביליה חי ר׳ יעקב מורסי. מכאן שהיו בשיביליה יהודים יוצאי מורסיא ״לום מורסיאנום״. יש להניח בני מרציאנו התיישבו בדבדו עם כהנים יוצאי שיביליה: משפחת מרציאנו שהתיישבה במקום עם הכהנים היתה משיביליה ומקורה במורסיא. המשפחה היתה זמן במקום הנקרא נתיסדלת מקום הנמצא בקרבת דבדו.
מתוך ויקיפדיה : מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murθjaˈ, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת על גדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו ישנם 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה אוכלוסיית מורסיה בקצב מהיר מאוד.
מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבש אותה ב-1266ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכללה בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.
במרוקו
ר׳ שלמה המורשי(המורסי) הוא ראשון מבני קהל מורסיא הידוע לנו שחי במרוקו. מבני המשפחה ישבו בערים שונות במרוקו ובאלג׳יריה. בעיר בון אלג׳יריה הקרובה לגבול תוניסיה נשיא הקהילה בשנות ת״ש היה מבני מרציאנו. מבני מרציאנו היו בועד המללאח בעיר פאם, ונשיא הקהילה בעיר אספי. ר׳ יעקב מורסיאנו מעיר אספי היה מראשוני חובבי ציון במרוקו.
השם מרציאנו:
פירוש המילה הוא ״יוצא מורסיא״ ובספרדית ״לום מורסיאנוס״. ודלא כפירוש הידוע והנפוץ, מוזכר על ידי חיים אברהם: ״לא״ בספרדית נק' ״נו״, מורסיא— נו היינו שיהודים מצהירים אין אנו חפצים באזרחות מורסיא, מורסיא— לא או מורסיאנו. אכן נראה שזה פירוש מוטעה. משפחת מורסיא היתה בתורקיה. משפחת בן־ טאטא במרוקו, היתה מסורת אצל בני המשפחה הזו שהם באו מעיר מורסיא.
משפחת כהן־םקלי
כהני דבדו נקראו כהן סקלי: יש סוברים שהמילה סקלי היא על שם חוט הזהב הנקרא בלשון ערבית סקלי. ואמנם מצאנו כהני שיביליה עוסקים בחוט הזהב, תעשיה זו היתה קיימת בשיביליה, שכן עד המאה השמונה עשרה ידעו במרוקו על חוט הזהב הנקרא ״סקלי שיביליאני״. הר׳ יוסף משאש כתב שכהני סקלי נקראים כך כיון שמסורת בידם שהיו רוקמים בגדי כהונה בבית המקדש בחוטי זהב. ר׳ יוסף בן נאים היה בדעה שבני סקלי היו צאצאי צדוק הכהן שכן סקלי בגימטריה צדוק הכהן. ויש הסוברים שהם נקראו על שם האי סיציליא בדרום איטליא. הראשון הידוע לנו הוא ר׳ יעקב סקלי מהמאה השלוש עשרה מוזכר בתשובות הרא״ש. היו שד׳׳רים מארץ ישראל בשם ר׳ יעקב כהן סקלי, ר׳ משה כהן סקלי. ר׳ יעקב כהן סקילי ראב״ד טבריה עמל רבות כדי לבנות הבנין מעל קבר התנא ר׳ מאיר בעל הנס בטבריה. יהי זכרו ברון.
משפחת בן נאים
בסוף מכתב ראשי קהילת דברו לחכמי פאס: …מצאנו שטר מכירה של משפחת בן נאים בכתיבת יד החכם כמוהר״ר יוסף בן משאש שנת שס״ט. מכאן המקור הראשון הידוע לנו על שמפחת בן נאים במרוקו דלא כאברהם אלמליח שכתב': מוצאה של משפחת בן נאים הוא מטיטוואן ומשנת ת״ק השתקעו אחדים מבני המשפחה בפאם ובדברו. ולפי הרש״ך היתה בעיר תאזה משפחת בן נאים בשנת תמ״ד. בשנת שס״ט יודעים לראשונה על משפחת בן נאים בקהילת דבדו.
משפחת משאש
מקורה בדברו כך כתב הרב משאש בהקדמה ״ותפארת בנים אבותם״ שמשפחת משאש במכנאס באה מדבדו. והרש׳׳ך ציטט שטר מם׳ 6 משנת שפ״ה חתום בידי ר׳ יוסף משאש מקהל דבדו.
בן צולטאן — בן מלך. בתיטוואן שינו שם משפחתם לבן טאטא על פי פקודת מושל העיר שנפגע ששמע שקוראים לעצמם בני מלכים.
תורגמן — מתורגמן.
לעסרי — האיטר (הקדמה לשו״ת פעמון ורמון, י־ם, תשל״ז).
בן שושן — על שם העיר שושן.
בן גיגי — בגימטריא עשרים ושש שהוא מספר שם ה׳.
בן חמו — על שם חם או חמות.
מרעלי — על שם עלי הכהן.
ענקונינא — מקורה הבלעדי היה בדבדו.
ועיין ביחס דובדו משפחות רבות שנזכרו בתוך שטרות של קהל דבדו.
משפחות שמוצאם משיביליה הם במרוקו זבילי או אישבילי. ובארצות הבלקן היו שיבי, סיבילייא, סיבילייאנו.
שמות פרטיים
אברהם: בריהם, בריהמו, בראהים.
דוד: דודו, דוור, דבידו.
מרדכי: מריטך, מרדוך.
אליהו: יאהו.
משה: משישו, מושי.
שלמה: שלילם.
יעקב: עקיקו, עקו.
יוסף: יסו.
שמחה: מאהא.
לאה: ללוויהא.
אסתר: סתירא.