מורשת יהדות מרוקו

נעבור לתיאור שלושה אירועים מוגדרים של חיסול סמלים דתיים בציבור הזה: (א) לפי מסורות התפילה, כולל זו של דרום־תוניסיה, מכילות תפילות שחרית ומנחה לימות החול פרק ׳תחנון׳(או ׳נפילת אפיים׳). הפסוק העיקרי בפרק זה, בנוסח הספרדי המקובל אצל יוצאי דרום־תוניסיה, הוא: ׳רחום וחנון, חטאנו לפניך, רחם עלינו והושיענו!׳ מקובל לקרוא פסוק זה ופסוקים אחרים תוך כדי רכינה קדימה על הארץ, וכיום נגד שולחן או ספסל, כשהראש כבוש בזרוע. החיים הדתיים המסורתיים של יהודי דרום־תוניסיה חדורים ברוח קבלת האר״י, ולפי רוח זו מבטאת הפעולה הסמלית של ׳נפילת אפיים׳ מעשה נסתר ומופלג. בעשותו מעשה זה מתכוון המתפלל לשקע נשמתו במעמקיו הקודרים של הרע, ולתקן על־ידי ריכוז המחשבה מקצת מהרע שבבריאה. בימינו בוטל למעשה המנהג של ׳נפילת אפיים׳. במהלך עבודתי עם דרום־תוניסאים ברחבי הארץ ניתנה לי ההזדמנות להשתתף עם רבים מהם בתפילה, אך ראיתי רק שניים שקיימו את המנהג, ונאמר לי כי גם אדם שלישי נוהג כך. אף נאמר לי, שגם בתוניסיה לא רבים נהגו לקיים מנהג זה, מכל מקום לא כמו בארץ כיום הזה. בצפונית אין איש מן הדרום־תוניסאים הנוהג מנהג ׳נפילת אפיים׳.

(ב) ב׳שולחן ערוך׳ נאמר, ש׳טוב ונכון׳ לאדם ללבוש ׳טלית קטן׳ תמיד(או״ח כד, א). כיוון שנאמר ׳טוב ונכון׳, פירוש הדבר שאין זו ׳חובה׳ ללבוש תמיד את הטלית הקטן; נהגו כך בחו״ל חסידים ונכבדים בלבד. בישראל נעשה מנהג לבישת הטלית הקטן נדיר עוד יותר בקרב הדרום־תוניסאים. אנשים אחדים אמרו לי שבחו״ל לבשו את ה׳טלית קטן׳ תמיד, אך בישראל נטשו מנהג זה.

הערת המחבר :         הרושם העולה מן המקורות ההיסטוריים הוא, שבתי־הכנסת בג׳רבה לא הצטיינו מעולם בסדר ובמשמעת יתרים(שלא כתמונה העולה אצלנו מן העבר במרוקו). לכן אין להגזים בהבדל בין ההווה והעבר במקרה שלנו. החשוב הוא שהאנשים מודעים להבדלים הקיימים, והם מדברים וכואבים את הדבר.

(ג) למעשה כל אנשי בית־הכנסת, אף הישישים שבהם, מגלחים את זקנם בקביעות, לפחות אחת לשבוע. נוהג זה הוא בניגוד להופעה הכללית המרושלת של רבים מהם. לפי מסורת יהודי דרום־תוניסיה קשור גידול זקן ביראת שמים, ואמנם רבים מהם גידלו שם זקנם (סימוכין לכך בעדויות בעל־פה ובתצלומים). אולם בצפונית מגולחים למשעי אפילו אנשים יראי־שמים ו׳כלי קודש׳ מכובדים ביותר. במקומות אחרים בארץ הכרתי רבנים מיוצאי ג׳רבה, שהיו שמרנים מאוד לא רק בדעותיהם אלא גם באורח חייהם, ואף־על־פי־כן היו מגולחים למשעי. הבאתי אפוא שלוש דוגמאות של מנהגים מסורתיים, או לפי מינוחנו: סמלים דתיים שחוסלו. כלום ניתן לראות בכך עדות לחילון ? אם נבדוק כעת את הנתונים, בהקשרם הדתי־תרבותי־חברתי, תהיה התשובה שלילית.

האנשים ערים מאוד לירידה שחלה במעמדם הדתי מאז עזבו את ג׳רבה. יו״ר ועד בית־הכנסת, איש צעיר ונמרץ, בדברו אתי על ההכנות המפורטות שהיו נעשות בחו״ל לקראת החגים, לעומת ההכנות החפוזות והמוגבלות כאן, קלע באמרו ׳זכות של חוץ לארץ הלך מאתנו , אנשים רבים, ובכללם גם הללו שביטלו מנהגים שונים, מתגעגעים מאוד על מסורתם ותרבותם שאבדו להם. קיימת הרגשה כללית של דיכאון, כישלון ופחיתות־ערך עצמית בענייני אורח חיים, תורה ומצוות. הרגשה זו משותפת לדבקים מאוד בדתם ולמקלים ראש. מידה מסוימת של תחושת חוסר־נחת דתי היא כנראה תכונה כללית ליראים בדתות טראנסצנדנטאליסטיות בכלל(אוטו, 1959 : 25-22); ראוי לציין שכאן מובעות תחושות אלו כמעט על־ידי הכול.

שלושת המקרים של שינוי סמלי שתוארו כאן צריכים עתה להתפרש על הרקע שהוזכר במונחים של תחושות מתפשטות של כישלון ופחיתות־ערך דתי. מנהגי נפילת־אפיים, לבישת הטלית הקטן וגידול הזקן נחשבים אצל הג׳רבאים כראויים לאנשים בעלי מעמד דתי גבוה. אולם אורח החיים וההתנהגות המסורתית של אנשי צפונית מאבדים מערכם והולכים ונעלמים. גם יראי־שמים שבמקום משתנים. הם ונשותיהם פשטו מעליהם את הלבוש המסורתי, בנותיהם הלא־נשואות שוב אינן מכסות ראשן לפי מידת הצניעות הדרום־תוניסאית. בימי חול מתנהלות תפילותיהם בחופזה, הרבנים והצדיקים שבשכנותם חיו בחו״ל — מתו. אכן, ׳זכות של חו״ל הלך מאתנו׳. הסיבות שגרמו למצב זה אינן מענייננו כאן. העובדה החשובה לנו בהקשר זה היא, שבני־אדם אלה חיים במצב הקיומי המתואר, המעורר אצלם בעיה. המעשים המסורתיים של קיום מנהג נפילת אפיים, לבישת טלית קטן וגידול זקן, אינם תואמים עוד לתפיסת האנשים את עצמם.

נפילת אפיים היא מעשה ההולם רק מקובלים, או מכל מקום יראים גמורים: סתם בני־אדם צריכים להימנע מהמעשה, שכן עלול הוא להיות מסוכן לנשמותיהם: אנשים שאינם ראויים עלולים להילכד וללכת לאיבוד בממלכת הרע תוך נפילת אפיים, והדבר עלול לגרום נזק לנשמותיהם. אנשי צפונית אינם רואים עצמם כבעלי מעמד דתי גבוה דיו כדי שיקיימו את המנהג. הוא הדין לגבי ההימנעות מלבישת טלית קטן וההימנעות מגידול זקן. ההסבר החוזר ונשנה בפי אנשים הנוגעים בדבר היה, שהם ׳מתביישים׳ כעת להיראות כיראי־ שמים; הם אינם ראויים לכך. דווקא משום שיראי־שמים שבצפונית מוסיפים לראות משמעות דתית בסמלים ובמעשים הטקסיים הנדונים, גורמים הם לאי־נוחות. יש צורך בהסתגלות מצדם, כדי שלא תהיה סתירה בין אורח חייהם לבין המעשים הסמליים שהם מקיימים. להלכה ניתן לעשות זאת בכמה דרכים: הדעת נותנת, שהאנשים עשויים היו לנסות ולהחיות את כל מסורותיהם, מנהגיהם והפולקלור שלהם, ועל־ידי כך להעלות את ערכם הדתי בעיני עצמם. אך אנשי ׳צידקת חיים׳ לא בחרו בדרך זו. במקום זה עשויים היו לייחס משמעויות חדשות למעשים המסורתיים, וכך למנוע מהסמלים את תוקפם לעורר אי־נחת. גם בדרך זו לא בחרו. למעשה פתרו אנשי ׳צידקת חיים׳ את הבעיה בדרך שלישית, והוא ביטול הסמלים המביכים. כך יצרו התאמה של הביטוי הדתי־סמלי שלהם עם חלקים אחרים של מצבם הקיומי, אך על־ידי ביטול זה מחלחלת בהם ההרגשה הכבדה, במישור הדתי העמוק ביותר, כי אכן נידרדרו.

תוניסיה

גולת תוניסיה היתה המרכז הרוחני־תורני של יהדות צפון אפריקה בין המאה השמינית למאה האחת־עשרה. חכמי קירואן זכו להכרה מגאוני בבל, ובהמשך פעלו בקרבה גדולי תורה כרבנו חננאל – פרשן התלמוד הנודע. קהילות אלו נחרבו עד היסוד עם עלייתה לשלטון של כת האל־מווחדון במאה השתים־עשרה. לאחר גירוש ספרד התיישבו בתוניסיה אנשי הלכה ותלמוד רבים כרבנים אברהם זכות, אברהם בן בקראט הלוי ומשה אלאשקר.

תרומה משמעותית להתפתחות התורנית יש לזקוף לרבנים מסעוד אלפאסי ושלמה פרץ אשר הגיעו ממרוקו לתוניסיה במאה השמונה־עשרה והחלו ללמד בה תורה. תוך זמן קצר הצליחו להביא להתעוררות דתית.

החיד״א, בביקורו בתוניסיה ב־1774, תיאר בהתלהבות את התרשמותו מגדולת רבניה ולימודם המעמיק, וכן את תמיכתם הנדיבה ביהודי ארץ ישראל. על פי עדותו, מאה שנים קודם לכן, באמצע המאה השבע־עשרה התחוללה מהפכה חינוכית בהנהגת הרבנים צמח צרפתי, אברהם הכהן ואברהם טייב, שעיקרה מעבר מלימוד גמרא עם רש״י ללימוד מעמיק של התלמוד עם בעלי התוספות. בשיטה החדשה, ניתוח הסוגיה התלמודית לא נועד לשם הסקת מסקנות הלכתיות הלכה למעשה. שיטה זו, אשר כונתה ״העיון התוניסאי״, כללה למשל לימוד של סדר קודשים הדן בהלכות בית המקדש, אף שאינו נוהג הלכה למעשה. שינוי שיטת הלימוד הביא לפריחה אינטלקטואלית, ולפי עדותו של החיד״א, נערים רבים היו בבחינת ״מעיינים״ גדולים.

עם הכיבוש הצרפתי ב־ 1881 הפכה תוניסיה לארץ חסות, וההשפעה הצרפתית ניכרה בכל תחומי החיים בקהילה היהודית. בהדרגה פינתה את מקומה הערבית התוניסאית לטובת השפה הצרפתית. רבים מבני הקהילה, שהיתה ביסודה מסורתית, הגיעו לידי משבר דתי ולרמות שונות של התרחקות מן המסורת. המשבר הרוחני בקהילה היהודית בעיר תוניס היה כל כך חריף עד שנאלצו למנות רבנים מג׳רבה, האי הסמוך.

הקמת בתי הספר של כי״ח הגבירה מאוד את מגמת עזיבת המסורת בקרב צעירי תוניסיה. בשנת 1864 נוסד הוועד המחוזי של כי״ח בתוניס ונערך להקמת בית ספר של הרשת. ניסיון זה נתקל בהתנגדות עזה של הביי, השליט המוסלמי, ושל הקאיד, מנהיג הקהילה היהודית, והתוכנית נגנזה. בשנת 1878 הוקם בית הספר הראשון של כי״ח, והוסכם שהוא יתנהל על פי המסורת, מתוך מטרה שבוגריו יהיו משכילים יראי הי. הקמת בית הספר של כי״ח זכתה לתמיכת רבנים חשובים וביניהם הרב ישראל זיתון, רבה הראשי של תוניס. בשנים הבאות הוקמו בתי ספר של כי״ח לבנים ולבנות בערים נוספות, ומספר התלמידים גדל בהתמדה, אולם בניגוד לציפיות, החינוך המודרני הוביל דווקא להתרחקות מהמסורת.

לעומת חכמי תוניס, רבני ג׳רבה שמרו באדיקות על החינוך התורני והתנגדו לניסיונות להקים בית ספר של כי״ח באי. בין המתנגדים היו הרב יעקב הכהן גדישא ורבי כלפון הכהן. גם כאשר פנה אליהם הרב הראשי של תוניס והציע לתמוך ברעיון, הוא נענה בשלילה.

הציונות תפסה מקום חשוב בתוניסיה כולה, אם כי העלייה מתוניסיה לארץ לאחר הקמת המדינה היתה דלילה יחסית ונפרשה על פני שנים רבות, בעוד חלק גדול מן היהודים היגרו לצרפת.

בתוניסיה נוצרה ספרות תורנית ענפה בתחומי העיון בתלמוד, ההלכה, הקבלה והדרוש, אך לא נכתבו בה כלל ספרי הגות ופילוסופיה. למן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה פנו רבים ללימוד הקבלה(כנראה בהשפעת הרב אברהם אבן מוסה ובנו הרב משה), ויש מהם שנודעו כגדולי המקובלים כרב יצחק טייב(מחבר ״ערך השולחן״) בתוניס, והרב משה עידן בג׳רבה.

ראש רבני תוניסיה וראש בית הדין הגדול(1921-1840), תלמידם של הרב אברהם חג׳אג׳ והרב ישועה בסיס. כתב אלפי תשובות בהלכה, חלקן התפרסמו וחלקן עדיין בכתב יד. בראשית דרכו היה סוחר שעווה והכיר היטב את דרכי המסחר, עובדה שסייעה לו רבות בכהונתו כדיין. היה ידוע במידותיו התרומיות: אהב שלום ונהג כבוד בכל אדם אך היה תקיף ואיתן בדעתו. הרב זיתון תמך בהקמת בית הספר של כי״ח בתוניס ואף ביקש לסייע לד״ר עוזיאל מפריז להקים בית ספר של כי״ח בג׳רבה. המשיך בתמיכתו בלימודי חול ובכי״ח גם לאחר שרבו, הרב אברהם חג׳אג׳, חזר בו מהסכמתו.

הרי אתה כבן חמש מאות שנה

פעם אחת גונב לאוזנו שאחד מרבני העיר סוסא העניש נאשם במלקות. הרב זיתון כתב לו בלשון תוכחה, ״ידידי! כמדומה לי שרו״מ [רום מעלתו] הוא כבן חמש מאות שנה ומעלה ולא ידע רוח היום… לא זו הדרך ולא זו העיר, ובכן סוב לאחור והתנהג לפי העת והזמן…״

למד לשונך לומר איני יודע

פעם נשאל הרב זיתון בענייני טריפות. הרב השיב שאינו בקי בנושא והפנה את השואל לרב אחר. משראה שתלמידיו תמהים על כך השיב שלמד זאת מרש״י, אשר ציין כמה וכמה פעמים בפירושו לתורה ״איני יודע״.

פעם אף כתב לרב יוסף גג', שאף שהוא מעריך אותו עד מאוד הרי שאינו בקיא בגיטין וקידושין והוא מציע לו שלא יפסוק בסוגיות מורכבות בתחום זה.

מתרחק מן המחלוקת

מחלוקת קשה נתגלעה בין רבי יעקב כהן גדישא, רבה הראשי של ג׳רבה, לבין רבי בנימין חדאד מג׳רבה, עד שהראשון הטיל חרם על האחרון. מששמע זאת הרב זיתון, כתב להם, ״ובראותי כל הכתוב רחפו עצמותי מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תלמידי חכמים מבזים זה את זה עד אשר הגיעו למידה כזאת – צר לי מאוד. אולם אין לי עסק בזה וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים.״

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן