אלי פילו
תפקיד הנגיד ותעודה מספר 24 של בי דוד עובדיה ז"ל
תפקיד הנגיד
הנגיד היה אחראי על תשלום מם הגולגולת והתשלומים השרירותיים הנקראים בלשון חכמים ׳מוספים שלא כהלכתן׳ – ששילמו בני קהילתו לאוצר המלכות, וכן על ביצוע ההגבלות החלות עליהם לפי ׳תנאי עומר', על ההוראות של הממשל, ועל התנהגות נאותה של בני הקהילה.
היו נגידים שהשתתפו עם החכמים בהתקנת תקנות וחתמו עליהן. בדרך כלל הם מילאו את תפקידם ללא שכר, והפריווילגיות שלהם היו פטור ממסים, ותקנות מסוימות לא חלו עליהם. למשל, הותר להם למכור יין לנוכרים, דבר שהיה אסור על יהודים אחרים, כפי שתוקן בפאס על ידי חכמים, בהשתתפות הנגיד אברהם רותי בשנת שסייג (1603) ובשפ״ב (1622) (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ מט, צג).
הנגיד היה רשאי להעניש עבריינים ומי שעבר על החלטת בית הדין, וחכמים היו פונים אליו לבצע את הענישה. אלמנה התלוננה בפני ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו שהוציאו שם רע על אלמנת אחיה, ׳באמרם שהיא הרה לזנונים ושלחתי להנגיד לענוש כל המוציא עליה שם רעי (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 426). לפי מקור משנת תרי״א (1851) ההנהגה שנבחרה בצפרו החליטה להטיל גורלות על הכנסת האורחים, ומי שעלה עליו הגורל ומסרב לארח תלמיד חכם נודד או מי שנדר לעניים ולא רצה לפרוע, יימסר שמו על ידי הגזברים לנגיד שיקנוס אותו (שם, מסי 41).
אבל גבולות סמכויותיו היו לעתים נושא לוויכוח ודיון משפטי. מעשה ביהודים שהיכו גוי, ומשה בן עטר נגיד קהילת סלא מסר את המכים לערכאות של גויים. הנתבעים תבעו את הנגיד בפני יעב״ץ בשנת ת״פ (1720), על שגרם להם נזק כספי. הנגיד טען:
הלא אני ממונה מהמלכות על ק״ק סאלי לדשא׳ אני לעשות כרצוני דאם לא כן מעולם מנהיגי הק״ק לתקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב ואיש את רעהו חיים בלעו.
אבל ר׳ יעקב אבן צור לא קיבל את טיעונו:
טענת היותו מנהיג אינה מספקת לפוטרו דהן אמת שכיון שהוא מנהיג רשאי ליסר ולהוכיח ולענוש נכסין ולאסורין לכל מי שעשה דבר שלא כהוגן אבל לא לתתו ביד המלך ולהפסידו ולגרום לו הוצאות. (׳משפט וצדקה ביעקב׳, להלן ׳מוצב״יי, חייב, סי׳ סג)
יש כאן הכרה משפטית בזכותו של הנגיד להעניש, אבל לא עד כדי מסירה למלכות, המנוגדת לדין, ופוגעת באוטונומיה המשפטית של הקהילה.
אבל היו מצבים בהם הותר לנגיד להעניש יהודי על ידי המלכות – והכוונה למלשין. על פסק זה חתמו חכמי צפרו בשנת תפ״ו (1726) (עובדיה, צפרו, ד, מסי י). סיכונים במילוי התפקיד: היות ותפקידו של הנגיד היה כרוך בסיכונים, היה נהוג שהקהילה התחייבה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו. חזרו על כך בדרך כלל עם כתב המינוי שניתן לו על ידי טובי העיר והדיינים. כך היה בצפרו בשנים תפ״ז (1727), תקל״ו (1776), תק״ץ (1830), תר״ה (1845), תרט״ו (1855) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 422,93,92,33,24,21).
במקור מתקצ״א (1831) נאמר שהנגיד של יהודי צפרו השתדל בשחרורם של תלמידי חכמים ממאסר: ' ועמדו הגוים כנגדו והעלילו עליו לאמר שקלל בדתם, והוצרך הנגיד להוציא כמה הוצאות ושוחדות כדי להציל את עצמו מן הפח אשר טמנו לו' (שם מסי 99). הדיינים חתמו על חובת הקהילה לשלם את ההוצאות הכרוכות בשחרורו.
במקרה אחר חשש הנגיד מאיר אסבאג בפאס שמא ייענש על ידי השלטונות בעוון מכירת יי־ש למוסלמים על ידי בני קהילתו. שלושה חכמים חתמו בשנת תקנ״ז (1797), שהקהילה היא שתישא בהוצאות ולא הנגיד (׳תקנות מכנאס׳, עמי פז).
היו נגידים שפעלו להצלת יהודים ממאסר או לשחרורם של שבויים נוצרים ויהודים משבי הפיראטים במרוקו. משה בן עטר, שכיהן בתור נגיד לאחר מותו של אברהם מאימראן, טיפל ב־1722 בשחרורם של 300 שבויים בריטים, וחמש שנים לאחר מכן בשבויים הולנדים.
הערה שלי א.פ. רבי דו עובדיה זצ"ל התייחס לנושא הזה בכובד ראש. בספרו " קהלת צפרו " מביא הוא חומר רב מאוד אודות תפקיד הנגיד ופעילותו, סמכויותיו וכו…
אני מביא לכאן תעודה אחת מיני רבות מתוך כרך מספר 1 של " קהלת צפרו "
תעודה מספר 24
התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856
ב"ה.
להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' המליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמדו על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות. ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכותו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זה יעצור בנו. וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת בשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה.
כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה ראד נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :
הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי. והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.
והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי גם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל. וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.
והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לרבי יעקב הנזכר בהאלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד. וכי הוא זה בהאלסאייר שנושה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.
ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקננין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.
העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.
עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקננין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.
רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.
סוף תעודה מספר 24
Conseil des communautes – Déclaration du Grand Rabbin DANAN
Concile des rabbins du Maroc
CONSEIL DES COMMUNAUTES
Déclaration du Grand Rabbin DANAN :
" Il est un fait notoire que notre désir le plus cher est l'union des conseils communautaire et rabbinique.
Nous sommes convaincus que c'est là une garantie de succès et un gage de bien être pour nos coreligionnaires du Maroc.
Nous avons maintes fois au cours de nos réunions manifesté notre intention de travailler tous ensemble dans un esprit d'étroite collaboration.
Animés par ce sentiment, nous avons exprimé le désir de prendre part aux débats des Congrès des Communautés en vue de donner notre avis sur les questions religieuses( Cette participation aurait été à plusieurs titres profitable au Judaïsme marocain dont les représentants, unis, forceraient l'admiration de tous.
La proposition d'un membre du Congrès des Communautés ayant assombri l'atmosphère d'union de nos deux conseils,׳ je me vois aujourd'hui dans l'obligation de vous informer de ce qui s'est passé et de vous rappeler par la même occasion notre devoir de poursuivre sans faillir notre but qui est l'union entre tous les éléments de notre communauté. »
Prenant la parole, M. DAHAN réduit les faits à un simple malentendu et affirme au contraire qu'il a été question de demander que dans les réunions des comités, les rabbins aient voix délibérative en matière religieuse à l'instar des autres membres.
Il émet le vœu de voir s'établir une parfaite union entre tous les organismes sociaux israélites du Maroc et ceci conclut-il, est d'une extrême importance.
Les membres du concile font confiance totale au Président DANAN pour user de tous les moyens possibles en vue de donner à cette question une suite qui lui paraîtra utile.
- BOTBOL dit qu'il existe au Maroc deux conseils israélites ayant chacun la faculté de soumettre ses désiderata à la Direction des Affaires Chérifiennes.
אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012
בעבר אמנם היה אפשר להתייחס לאמירות מהסוג הזה כחריגות, אך כל זה השתנה בוועידת קמפ דייוויד, ביולי 2000 :אז התברר לדרגים הישראלים הבכירים, כי הטענה שליהודים אין זיקה אמיתית לירושלים ולמקומות הקדושים, לא זו בלבד שעברה תהליך של הפצה והטמעה בקהילות ערביות ומוסלמיות והפכה נחלת השיח הציבורי הערבי, אלא שגם ההנהגה הפלסטינית אימצה אותה.
ערפאת עצמו התייצב מאחורי הטענה הזאת בוועידת קמפ דייוויד 2000וחזר עליה בעיבוד שונה מעט בספטמבר 2003 ,כאשר נשא הרצאה בפני משלחת של מנהיגים ערבים מהגליל וטען בפניהם, כי בית המקדש היהודי לא היה קיים בירושלים אלא בתימן. "אני עצמי," 'העיד' ערפאת, "ביקרתי בתימן שם הוצג לפני האתר שבו היה קיים מקדש שלמה." ערפאת נטל ככל הנראה את התאוריה הזאת מספרו של ההיסטוריון כמאל סליבי, פרופ' אמריטוס של האוניברסיטה האמריקאית בביירות, שמונה לנהל את המכון המלכותי ללימודים בין-דתיים בירדן. גם סאאב עריקאת, שמלווה מטעם הפלסטינים את המו"מ עם ישראל מאז ועידת מדריד ב-1991 ,הטיל ספקות בזיקה היהודית לירושלים במהלך ועידת קמפ דייוויד 2000.
העובדה שהנציגים הרשמיים הבכירים של הרשות הפלסטינית אימצו את הכחשת המקדש והטיחו אותה ללא בושה במדינאים היהודים, היא כנראה העדות הטובה ביותר להטמעת הנרטיב החדש שכתבו המוסלמים לירושלים. המדינאים הישראלים, שאינם נמנים עם תנועות שוחרי הר הבית היהודיים, לא הסתירו את תדהמתם ותחושותיהם הקשות אל מול המציאות הזאת.
ביטוי לדברים ניתן במאמר שפרסם ב-2002 יוסי אלפר, בכיר לשעבר במוסד, שניהל את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בתל אביב. אלפר, יהודי חילוני, שאינו חשוד בקרבה יתרה לתנועות הר הבית היהודיות, וידוע בנכונותו לפשרות מרחיקות לכת למען השלום, כתב:
"מכל ההצהרות ביחס לתהליך השלום אשר יצאו מפיהם של יאסר ערפאת ושותפיו בחודשים שבין קמפ דייוויד (יולי 2000 )וטאבה )ינואר 2001 ,)אף לא אחת העליבה וקוממה כמו הטיעון שלפיו מעולם לא היה בית מקדש על הר הבית. למעשה, שלל ערפאת את יסוד האמון היהודי לפיו ארץ ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. כמו רוב היהודים, דתיים כחילונים, ראיתי בדברים אלה ניסיון להטיל דופי בזהותנו הלאומית…"
"…כיהודי חילוני," הסביר אלפר, "איני חש כל צורך להתפלל – לא בכותל ולא בהר הבית, ואולם אני כן נזקק לביקור בהר עצמו. מקובל עלי שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות לחפור ולחשוף את שרידי הבית. אני, כמו רוב היהודים, איני מבקש להקים מחדש את בית המקדש… אך במובן העמוק יותר, ההכחשה הפלסטינית את הנרטיב הקושר את העם היהודי להר הבית – כמוה כדרישה שישראל תסכים 'בעיקרון' לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים והיא משקפת כנראה מידה של שלילה ערבית מן היסוד את זכות קיומה של ישראל ואת היותה מדינה יהודית לגיטימית… אינני מבקש שלטון ישראלי על הר הבית. הוא מקום קדוש למוסלמים, המסגדים הם עובדות חיים, ומוסלמים צריכים לנהל את המקום. אינני מתקשה לכבד את הנרטיב המוסלמי ביחס להר/חרם. ואולם לא ייכון שלום ולא יהיה הסכם קבע בירושלים, עד אשר יימצא הסדר אשר יעניק את הכבוד הראוי לנרטיב היהודי הלאומי לצד זה של המוסלמים." ( ההדגשה שלי – נ.ש.(
חומרים שלוקטו בספרים, ומחקרים שונים שנעשו על ידי ד"ר יצחק רייטר, על ידי חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, ד"ר שמואל ברקוביץ, ועל ידי כותב שורות אלה, חושפים מאות פסקי הלכה, פרסומים ומקורות המלמדים לאילו ממדים התרחבה בעולם המוסלמי הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולמקומות הקדושים. גורמים מוסלמיים שונים מנסים לקעקע היום את התפישה היהודית בדבר מרכזיותה של ירושלים ביהדות, להתכחש לדבר קיומו של בית המקדש בירושלים ולטעון שהכותל המערבי אינו שריד אותנטי של חומת התמך החיצונית של מתחם בית המקדש.
ההיסטוריה המוסלמית המשוכתבת המתפלמסת עם הההיסטוריה והקשר היהודי לירושלים, מעלה שלוש טענות בסיסיות: האחת שהנוכחות היהודית בירושלים היתה קצרת ימים (60-70 שנה בלבד) ואין היא מצדיקה ריבונות יהודית על העיר הקדושה; שמקדש שלמה, שאינו אלא דמות מוסלמית קדמונית, היה לכל היותר חדר תפילה אישי (פרסומים רבים, כאמור, מרחיקים לכת אף יותר ומכחישים את עצם קיום המקדש(; ושהכותל המערבי הוא אתר קדוש מוסלמי, שהזיקה היהודית אליו הומצאה רק במאות ה-19 וה-20 לצרכים פוליטיים.
כך, למשל, מאמר שהופיע לפני שנים אחדות באתר התנועה האסלאמית הצפונית, פרי עטו של הארכיאולוג המצרי עבד אל-רחים ריחאן ברכאת, מנהל אתר העתיקות באזור דהב בסיני, טוען כי "האגדה של המקדש השקרי היא פשע הזיוף ההיסטורי הגדול ביותר." פתווה (חוות דעת הלכתית) באתר האינטרנט של הוואקף בירושלים קובעת כי דוד, שלמה והורדוס לא בנו את ההיכל אלא רק שיפצו מבנה שהיה קיים שם עוד מימי אדם הראשון. רבים מאנשי ההלכה המוסלמית מצמידים כיום למילה 'אל-היכל' )המקדש) את התואר 'אל-מזעום', שפירושו המילולי הוא 'הנטען' או 'המתיימר'. כך הם מחדדים את עמדתם שהמקדש הנו המצאה שאין לה כל בסיס עובדתי. עבד-אל תואב מוסטפא, איש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת קהיר ומגיש לשעבר של תכנית דת בטלוויזיה המצרית, כותב בספר שפרסם, שאמונתם של היהודים בעניין המקדש אינה אלא טענה שקרית, ושהמחקר לכאורה של היהודים אינו מחקר מדעי אלא בבחינת הערכות והיפותזות בלבד.
לדברי מוסטפא, המקדש היה מבנה בגודל של דירה מרווחת בלבד, ובפועל התקיימו בתי פולחן רבים אחרים שכונו בשם 'היכל'. הוא מסלף את דוח ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל המערבי, שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומספר לקוראיו כי הוועדה מצאה שטענות היהודים שהכותל המערבי הוא אחד מקירות מקדש שלמה אינן נכונות )דוח הועדה דווקא מאשש את זיקתם הקדומה של היהודים לאתר(. מוסטפא מנסה להיתלות, בין היתר, במחקרה של הארכיאולוגית קתלין קניון, שלדבריו קבעה כי העיר יבוס היתה מחוץ לחומות אל-חרם אל-שריף לכיוון נחל קדרון, ולפיכך אם היה שם מקדש, הוא לא עמד במקום שבו ניצב כיום מסגד אל-אקצא. גם כאן צריך לציין שהארכיאולוגית הידועה, שחפרה את עיר דוד בתקופת שלטונו של המלך חוסיין, לא הטילה בדבריה ספק במיקומו של בית המקדש.
יסודות הדת האסלאמית -רפאל ישראלי
כך או כך, ישנם פסוקים לא מועטים בקוראן המדברים בשבח היהודים ואפילו מאזכרים את ארצם המובטחת, משמע כאילו הכירו מוחמד והאסלאם בזכותם על ארצם, שהיתה מתת האל עצמו. ולעומתם רבים יותר הם הפסוקים המחרפים ומגדפים את היהודים, קוראים למאמינים להילחם בהם עד להכנעתם ולביזוים {סורה ־ פרק 9, איה = פסוק 29}, מתרים במוסלמים שלא להתרועע אתם (5:51); או דנים אותם למסכנות ולשפלות נצח (2:61), ועוד כהנה וכהנה. ברור לנו, לאור תיאולוגיית המבשל והמבושל, כי הואיל והפסוקים המשבחים והידידותיים נאמרו בשעת חיזורו של מוחמד אחר היהודים, הוא חפץ אז ביקרם, ומכאן התגלויותיו החיוביות כלפיהם. אלה הם, אגב, ציטוטי התעמולה של כל מדינות האסלאם בימינו, כאשר הן חפצות להציג את יחסן החיובי כלפי היהודים ולהפריך את טענות היהודים על אפלייתם תחת האסלאם, שעוד נתייחס אליהן בהמשך. אולם ברור לכל מוסלם כי פסוקי הנאצה, המטביעים בכמותם את מעט פסוקי השבח המצויים בקוראן, הם ששלטו בכיפה לאחר הקרע בין מוחמד ליהודים, הם הנחשבים כמבטלים את קודמיהם, והם המצוטטים תמיד, ובכל יום, בנאומים ודרשות וכתובים של כוהני דת, מדינאים, מלומדים וכל מי שמלאו ליבו לומר משהו על יהודים. לעולם יהיו דברי הבלע נגד היהודים מובלטים וחוזרים על עצמם עד לזרא, ואילו דברי הידידות מובלעים ונשכחים כלא היו. מה יותר מדגים מצב עגום זה מפירושה ג'לאליין (שני הג׳לאלים – מחברי הפירוש), הנלמד בכל הרמות ברחבי האסלאם ונחשב למוסמך כמו פירוש רש״י אצלנו, להבדיל ? בפרק הפותח את הקוראן (אלפאתחה = הסורה הפותחת, המשמשת גם חלק מטקסט התפילה), ישנה התייחסות לאלה ש״אללה זועם עליהם, ואלה שתעו בדרך", כאשר הפירוש המוסמך מזהה את הראשונים עם היהודים, והאחרונים עם הנוצרים, ואין עוררין על כך. לאמור, הואיל ומוחמד זעם על היהודים והיה מתוסכל מהם, אזי ברור שהוא ביטא את זעמו בשם אללה בצורת התגלות שמיימית שתהפוך לחלק מן התפילה היומית של כל מוסלם, ובכך תנציח, תקבע ותעמיק את הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים החריפים שבספר הקדוש למוסלמים.
לאחר ניצחונו הגדול הראשון נגד המכאים בני עירו (624) בקרב בדר (שם מקום שבו נערך הקרב, אך היה לסמל של אם כל הניצחונות באסלאם. מלחמת יום הכיפורים נקראה, לפיכך, בפי המצרים ״מערכת בדר״), באה למוחמד שעת הכושר לצאת לקרב גלוי נגד שבטי היהודים במדינה, ולחסלם בזה אחר זה. הוא החל בבני קאינוקע, החלש והקטן שבשבטים, שעסק בעיקר במלאכה והיה בעל אדמות. הוא הטיל מצור עליהם והם נכנעו, אך מוחמד היה אנוס להאזין לבני השבט הערבי של חזר׳ג, שהיו בעלי בריתם בעבר, ושעתה דרשו רחמים עליהם. בעוד רבים מבני השבט היהודי מצאו את דרכם לסוריה מאימתו של מוחמד, נודע ראש שבט החזרג' שביקש רחמים עליהם, לדיראון עולם באסלאם כגדול המונפיקין ( הצבועים, שלא צעדו עם מוחמד בכל לב ועד הסוף, בניגוד לאנצאר, שאודותיהם שוחחנו קודם לכן). אין ספק שלאחר ניצחון בדר, היהודים היו כה מפוחדים, רבים מהם כה נלהבים למעברם לצידו של האסלאם, ומוחמד עצמו היה כה מלא בעצמו, עד כי בעת המצור והגירוש לא העזו בני השבטים היהודיים הנותרים (לפי שעה) להתערב לטובת אחיהם, דבר שסופרי האסלאם לא נלאו מלחזור ולשנן באוזני קוראיהם. כפי שקרב בדר קבע את ההתייחסות ליהודים במידה ידועה, כך גם קרה בקרב אוחוד שבא אחריו(625), ושבו ניגף צבאו של מוחמד. הפעם, כדי להחזיר לעצמו את כבודו הפגוע, הוא החליט להתנפל על בנו נדיר, מתכון שיחזור על עצמו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, לפיו מתוך עמדת עוצמה, וגם מתוך עמדת חולשה, תמיד המוצא הנוח הוא לפרוע ביהודים. הם, כמו בני קורייזה, נמנעו מלבוא לעזרת מוחמד בקרב אוחוד, בגלל (או בתירוץ, שכן הם הביעו את שמחתם בדיעבד על תבוסת המוסלמים) השבת, לכן היתה זו לו עילה טובה לעשות בהם שפטים, תוך האשמתם בעצם במפלתו.
אך כאן מצב העניינים היה שונה בעימות עם בנו נדיר מאשר עם בנו קאינוקע. בנו קאינוקע, למרות שהיו עשירים ובעלי הטובות שבאדמות מדינה, לא נאותו לתרום למלחמותיו של מוחמד, ואפילו לעגו להיזקקותו לתרומות אנוש, אפילו מידי לא-מוסלמים, בעודו טוען למעמד שליחו של אללה. כמנהגו מאז הגיעו למדינה, הוא שוב קיבל התגלות שמיימית על כי בני נדיר קשרו נגד חייו, והוא פשוט פקד עליהם לעזוב את מדינה. הם התנגדו בקוותם לעזרה, אך משזו בוששה לבוא, הם הסכימו לעזוב עם מיטלטליהם, ולהשאיר את כלי-זינם מאחוריהם. הם יצאו לנווה-המדבר היהודי של ח׳ייבר עם שיירה של 600 גמלים נושאי עיקר רכושם, ובראש מורם. שם תשיגם ידו של מוחמד בהמשך, בתהליך ניקויו של חצי-האי ערב מיהודים. לא עברו אלא שנתיים מאז גירושם, עד שהמוסלמים המנצחים כילו בהם את נקמתם ושחטו אותם. אדמות בנו-נדיר חולקו בין המוהאג'ירון (־המהגרים שבאו אחרי מוחמד למדינה), שעד אז היו מחוסרי רכוש וחיו בחסדיהם של בני מדינה שקלטו אותם בזכות מוחמד. וגם זה יהפוך למתכון בהיסטוריה המוסלמית: הם כובשים שטחים לא להם, מגרשים אחרים מאדמתם או הורגים אותם, או אפילו אונסים אותם להתאסלם, אך אם מי מהקרבנות יעז לתבוע חזרה את רכושו או את חרותו, הרי הוא תוקפן שיש להילחם בו ולהשמידו. במידה רבה הסיכסוך הישראלי-מוסלמי, המכביד עלינו זה מאה שנה, מראה יותר ויותר סממנים של חשיבה זו. בנו-קורייזה נותרו מכשול אחרון בפני תוכניתו של מוחמד להשלים את נקיון ערב מיהודים, שהקדימו אותו לשם לפחות במחצית אלף שנים, ושלהם הוא חב חוב עצום של התפתחות חשיבתו והידע התנ״כי , הגם שמבולבל משהו, שהוא צבר מפיהם.
מארץ מבוא השמש-ח.ז.הירשברג – זאגורה וסביבתה
הגשם הוסיף לרדת, ומאיר הפציר בנו שנישאר ללון בביתו. דחינו את הצעתו, וכשנתבהרו קצת השמים החלטנו להמשיך לזאגורה. המעבר דרך הדרע היה קשה. החמור חש בסכנה ולא רצה להיכנס לנהר, שאמנם נתוספו בו מים רבים, אבל זרם בנחת בהשתפכו עתה לרוחב. כדי להקל על התנועות, הוחלט שנעבור אחד אחד, ומאיר נכנס ראשון למים והתחיל גורר את הבהמה, בעוד יהודי שני מחמר ומדרבן אותה מאחוריה. נהירים להם לאנשי המקום כל המעברות הרדודים של הדרע, ובכל זאת הרשו לחמור לנהוג לפי חושיו, והוא בחר לו דרך עקלקלה, שבה הגיעו המים עד לשוקיו של מאיר. הודינו למאיר מקרב לב על עזרתו, אבל הוא דחה את דברי התודה בפשטות ידידותית, וביקש רק את כתובתי בירושלים. נפרדנו בברכה להתראות בקרוב בארץ ישראל.
Zagora ou Tazagourt (en tifinagh : ⵜⴰⵣⴳⵓⵔⵜ Tazagourt, en arabe : زاݣورة) est une ville du Maroc. Elle est située dans la région de Drâa-Tafilalet dans le Sud marocain et est entourée de quelques belles kasbahs anciennes autour desquelles les bergers conduisent leurs moutons. Le désert est proche et le paysage prend une splendeur minérale dont l'éclat rejaillit sur les constructions.
La ville nouvelle de Zagora date du protectorat français dont elle était un des centres administratifs. Toutefois, l'oasis était habitée depuis bien plus longtemps, puisque c'est de là qu'est partie l'expédition des Saadiens vers Tombouctou en 1591. Un panneau, au centre de la ville, indique Tombouctou 52 jours alors qu'il en a fallu 135 à l'armée saadienne pour y parvenir.
Zagora est dominée par le djebel Zagora, et possède une vaste palmeraie. Elle est le point de départ de nombreuses randonnées dans la région. Les mercredis et dimanches a lieu le grand marché.
כשחזרנו למכונית רטובים מן הגשם ומן המעבר בנהר, עדיין לא העריב היום. הייתה עוד לפנינו דרך של כמאה קילומטר בנתיב עפר שנמשך לאורך הנהר, במרחק לא רב ממנו. חצינו בשלום כמה ואדיות צדדיים, שנתמלאו מי גשם גועשים, גם בדרך עצמה עמדו מים, והמכונית " נהנתה " מדי פעם בפעם מן המקלחת שהעלתה בעצמה.ליד אחד הכפרים שוב חצינו נחל איתן, והמים בו הגיעו עד מעל לצמיגי הגלגלים. הגענו כמעט לגדה השנית התלולה, והנה נעמדה המכונית והמנוע פסק מלפעול. לחינם טרח ש' והוסיף בנזין, העגלה לא זזה. לאושרנו נמצאו בקרבת המקום ברברים אחדים, שחשו לעזרתנו ודחפו את המכונית. זו התאוששה והוסיפה לפעול כהלכה.
ולאחר זמן מה, שוב מכשול. המים פלסו להם דרך בנתיב העפר וכיסו אותו עד גובה חצי מטר. מכונית קלה נעצרה לפני הנחל, כי בעליה, כושי בהיר עור, פקיד צרפתי, כפי שנתברר אחרי כן, שמקום עבודתו בקרבת זאגורה, ירא לעבור אותו בגלל משפחתו, אשתו הלבנה, שני הילדים והמטפלת, שהיו אתו. ואמנם, מכונית משא כבדה עמדה שקועה בתוך המים, והנהג עם עוזרו ניסו לחינם להיחלץ מן המצר. אך ש' דרך עוזו, ולאט לאט עברנו בצדי הדרך.
הגענו לזאגורה בחשכת הלילה, רועדים מצינה ועייפים. נכנסנו ל " מקלט בנתיב " הפעם מייסודה של חברת תיירות הממשלתית. מנהל המלון ואשתו, צרפתים מאלזאסיה, ידעו כבר על השיטפונות באזור, כי קיבלו הודעה מהמושל הצבאי לעמוד הכן כשיהיה צורך להגיש עזרה לנפגעים בדרכים. בשעה מאוחרת יותר בא גם הפקיד הכושי עם משפחתו. הוא חיכה בסבלנות עד ששקעו המים, ועבר בשלום, אבל לא יכול היה להמשיך ישר לביתו ונאלץ להתעכב כאן. הגיעו עוד נפגעים, שסיפרו על הרפתקאותיהם, והמלון הפך באמת למקלט.
זאגורה וסביבתה.
בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם " קצור " גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם " צלא " יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של " אהלי יוסף ויצחק ". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שארה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.
Contes populaires- Dr Dov Noy-L'enfant au nom bizarre et le Roi Salomon
L'ENFANT AU NOM BIZARRE ET LE ROI SALOMON
Il était une fois deux marchands très riches qui achetaient et vendaient de la marchandise l'un à l'autre, mais qui ne s'étaient jamais rencontrés. Un jour, l'un d'eux décida de rendre visite à l'homme avec lequel il entretenait des relations commerciales afin de faire sa connaissance. Il prit congé de sa famille et s’embarqua sur un grand bateau.
Lorsqu'il arriva chez le marchand, il lui dit: "Depuis longtemps je fais des affaires avec toi, mais je n'ai jamais vu ton visage et tu ne me connais pas. J'ai donc décidé de venir chez toi pour faire ta connaissance".
Le deuxième marchand était très content et lui fit cette proposition: "Pourquoi acheter de temps en temps de petites quantités de marchandises? Maintenant, tu as l'occasion de prendre avec toi une grande quantité de marchandises. Gela m'évitera de te faire périodiquement des expéditions selon tes commandes". Ceci dit, le marchand invita son hôte à passer quelques jours dans sa maison.
Le visiteur tomba amoureux de la fenune du marchand et se dit: "Que puis je faire pour obtenir ses faveurs?" Un jour, il proposa a l'homme qui l'avait recu dans sa maison à rentrer avec lui et à être son hote. L'autre était d'accord et les deux marchands .s’embarquèrent sur le même bateau. Au milieu du voyage, le marchand qui renlrait chez lui dit a son ami: "Ta dernière heure a sonné; je te jetterai à la mer pour quetu périsses". L'autre le supplia de le laisser en vie, mais en vain. Lorsqu'il se rendit compte que l'autre était décidé de le tuer, il dit: "Si je ne puis échapper à la mort, je te prie de m'accorder une faveur: Dis a ma femme qu'elle donne à l'enfant qu'elle va mettre au monde le nom de 'Serviteur de la vérité'."
Le marchand jeta son ami à la mer et retourna dans la maison de celui-ci.
"Où est mon mari?" demanda la maîtresse de la maison. "Où est-il allé et pourquoi n'est-il pas revenu?"
"Il a pris un bateau et n'est pas encore revenu".
"Peut-être s'est-il noyé en mer", dit la femme.
Pendant plusieurs semaines, elle attendait le retour de son mari, mais celui-ci ne revint pas. Un jour, le marchand se rendit chez elle et lui dit: "Ton mari n'est pas revenu. Viens avec moi. Nous vivrons ensemble et tu auras beaucoup d'argent."
La femme accepta la proposition du marchand et lorsqu'elle allait donner naissance à son enfant, l'homme lui dit: "Donne à ton enfant le nom de 'Serviteur de la Vérité'. Ton mari défunt m'a dit un jour qu'il voudrait que son fils porte ce nom". Et elle donna effectivement ce nom à l'enfant.
Lorsque l'enfant avait dix ans, ses camarades l'appelèrent de son nom pendant qu'il jouait dans la rue, et par hasard le roi Salomon vint à passer. Lorsqu'il entendit ce nom étrange, il appela l'enfant et lui demanda: "Pourquoi portes-tu ce nom?"
L'enfant répondit: "Demande à ma mère, c'est elle qui me l'a donné".
Le roi Salomon prit l'enfant par la main et alla avec lui chez la mère. Il lui demanda: "Pourquoi as-tu donné à ton fils le nom de 'Serviteur de la Vérité'?"
La femme répondit: "C'est mon premier mari qui a donné ce nom à notre fils. L'homme avec lequel je vis maintenant, m'a transmis ce désir de mon premier mari. Lui et mon mari actuel étaient de bons amis".
Le roi Salomon se rendit compte que le premier mari de la femme avait fait preuve de beaucoup de sagesse et d'intelligence et que ce nom trahissait un secret et il comprit que le mari actuel de la femme avait tué son premier mari. Il fit venir l'homme dans son château et lui ordonna de lui raconter toute la vérité. Le roi lui dit: "Si tu ne racontes pas toute la vérité, je donnerai ordre de t'exécuter, mais si tu dis la vérité, je te permettrai de continuer à vivre avec ta femme".
L'homme avoua son crime et dit au roi qu'il avait tué son ami, parce qu'il était tombé amoureux de la femme de celui-ci. Le roi dit à l'homme. "Apporte ici tout l'or et tout l'argent que tu possèdes".
L'homme apporta toutes ses richesses et les remit au roi qui les donna à la femme du marchand assassin et à son fils. Après, il fit exécuter l'assassin, car il n'y a pas de pitié pour les meurtriers et pour leur donner la punition qu'ils méritent il est même permis de ne pas tenir une promesse.
La femme et son fils, 'Serviteur de la Vérité', connurent encore de nombreuses années de paix et de bonheur.
Narrateur Chlomo Allouche
Chlomo Allouche (narrateur; textes Nos 13 à 15) : Né en 1945, à Fez où il était élève d'un Héder. Sa famille s'est établie en Israël en 1955 à Kiryath Malahi. C'est là que Chlomo a fréquenté l'école primaire, puis il a continué ses études au Centre de jeunes de Kiryath Gath. Il exerce aujourd'hui la profession de conducteur de tracteur et puisqu'il est le fils aîné, Chlomo contribue une partie de son salaire au budget familial. La famille Allouche comprend neuf âmes, dont la grand-mère de Chlomo, âgée d'environ 100 ans. C'est cette grand- mère, Sara, qui a raconté à Chlomo la grande majorité des histoires qu'il connaît. Ses nombreux petits-enfants, viennent la visiter souvent pour lui demander de leur raconter les histoires qu'ils aiment tant. Grand-mère Sara ne sait ni lire, ni écrire, et c'est pendant son enfance, à Fez, qu'elle a entendu tous les contes et légendes qu'elle connaît. A la maison, la famille Allouche parle l'hébreu (et c'est en hébreu que Chlomo a raconté ses histoires à Yaacov Avitsouc), mais avec leur mère et leur grand-mère, les enfants parlent l'arabe marocain.
ברכת הרב הראשי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ומצב רפואי חמור בקרב יהודי צפון אפריקה.
הד המזרח – העיתון
הגיליון הראשון של "הד-המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, ומאז ראה אור פעמיים בחודש באופן רציף עד פברואר 1944, ממרץ 1944 ראו אור גיליונות כתב-העת מדי שבוע עד דצמבר 1944, אז הופסקה ההוצאה לאור של כתב-העת. הוצאת כתב-העת התחדשה בינואר 1949, במתכונת חד-שבועית, עד סוף 1950. בשנת 1951 הופיעו 6 גיליונות, בחודשים ינואר, פברואר ויולי.
הרב הראשי לארץ ישראל
ל הופעת " המודח"
יום ו' ג' באב תש"ב – 17 ביולי 1942
בקורת רוח מרובה קראתי את שתי החוברות הראשונות של עתונכם הנכבד,שהן היו מוצלחות בתוכנן ובסגנונן,ובהן ראיתי ניצני ברכה להתפתחותה של בימה צנועה זאת לבמה ספרותית רחבה ומעונפה שתרכז בתוכה את כל הסופרים לסוגיהם מבין קהלותינו_,שעד עתה לא מצאו מקום לפרי עטם ותנובת מחשבותיהם. ובימה ספרותית זאת תהיה בקרב הימים לקול שופר מאחד ומלכד את כל פרודינו לעדות וקהלות ומאמץ את כל כחנו לעבודה אחידה ומשותפת,כנה ונאמנה להרבות הדעת בתורת ה' ומצוותיה,חכמת ישראל וחכמיה ושפור דרכי חיינו בבית וברחוב, כדרכי קדושה וצניעות,שלום ואהבה,חסד,צדקה וענוה,שהם הם דרכי התורה והיהדות והם יסוד קיומו והצלחתו של עם ישראל.
אני רוצה לקוות ולהאמין שבימה ספרותית זאת תביא אחריה מרץ של פעולות מעשיות עם כל הישוב בכלל, בכל ענפי עבודת ההתישבות וההתאחזות בכללה ופרטי פרטיה ובעבודת החנוך ביחוד לאכסון כל ילדינו הגדלים ללא תורה ומדע בכותלי בתי המדרש ,ובתי הספר, למען יהיו כל בנינו למודי ה' .
ואני מקוה שכל העם מקצהו יתן את ידו הנדיבה להחזקת וחרחבת עתון זה שברכה צפונה בו .
הזקו ואמצו וברכת ה' ונועמו תשרה בעבודתכם
בן-ציון מאיר חי עוזיאל
ראשון לציון רב ראשי לארץ ישראל
הד המזרח , 20/01/1950
מצב רפואי חמור בקרב יהודי צפון אפריקה….
ד"ר פ. קורן, מנהל המחלקה לביקורת רפואית בחו"ל, שליד משרד העלייה הממשלתי שחזר זה עתה משליחותו באירופה ובאפריקה הצפונית מוסר על התנאים השוררים בארצות אלו.
בארצות המזרח התיכון ובצפון אפריקה חי הצבור היהודי בתנאים סניטריים ירודים מאוד. מחלות עור מדבקות ומחלות אחרות הקשורות בתזונה לקוייה נפוצות מאוד. רשת רפואית כמעט שאינה קיימת. בקרב השכבות הדלות קיים בעיקר רצון גדול לעלייה לארץ. בארצות אלו קיימת הבעיה של הקמת מוסדות רפואיים. התפקיד נתון בידי אונ"א והג'וינט ואולם הם עומדים רק בתחילת פעולתם. בארצות אלו נמצא חומר טוב לעלייה והמחלות הנפוצות ניתנות לרפוי.
מחנה מעבר לעולים מארצות אלו קיימים במרסיל ובאלג'יר, במחנה במרסיל מרוכזים כיום כששת אלפים איש מהם כ-1500 חולים. השירות הרפואי, המוגש ע"י אונה ( אני ניח שהתכוון לאוז"א ) בעזרת הג'וינט, מאורגן יפה מכל הבחינות – בין היתר גם בשטח הטיפול בתינוקות, בריאים וחולים כאחד. קיים בית הבראה מיוחד לילדים חולי שחפת, רוב החולים מתעכבים במרסיל לתקופה של 3-4 חודשים ויותר. הגם שבמחנה מרסיל עובדים רופאים ואחיות, עובדות סוציאליות וכו' מישראל, אין מספרם מספיק לגבי הדרישות הגדולות, אין ספק כי ע"י הגדלת מספר העובדים יבוא שיפור בטיפול החולים האלה. באלג'יר קיים מחנה דומה אך הוא קטן בהרבה שבמרסיל.
אשר לגרמניה ואוסטריה, הפעולה נמצאת בשלב של חיסול המחנות והחשת העלאתם של אותם החולים אשר עלייתם נדחתה בגלל מצב בריאותם הלקוי. ההסכם עם איירו נותן אפשרות להקים את המוסדות הדרושים לקליטתם של החולים האלה בישראל. מקווים כי המוסד המשותף החדש של ממשלת ישראל, הסוכנות והג'וינט לטיפול בחולים בנכים אשר בקרב העולים, יעזור לקליטתם של אלה.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן
רב שנתן תשובה לשאלה מסובכת
מלך אחד, עמד ליד החלון והשקיף על העיר מתוך הנאה וקורת רוח על ממלכתו היציבה והמתפתחת בצורה בלתי רגילה. פעם, הוא משקיף מהחלון, והנה אדם אחד עבר לתומו ליד ארמון המלך. אדם זה היה במקצת מוזר – שער ראשו לבן, ושער זקנו שחור. תופעה זו עוררה את סקרנותו של המלך. ניסה למצוא לה תשובה בעצמו, ולא הצליח. קרא ליועציו והעמיד בפניהם השאלה. ניסו וניסו, ואמרו למלך ״אדוננו המלך,
זוהי תופעה מהטבע, ולא נוכל לענות עליה״. המלך התעקש ואמר להם ״גם תופעה טבעית יש לה סיבה״. אחד היועצים הציע להביא רב יהודי ולשאול אותו. הרב הובא בפני המלך. אשר לשאלה הוא אמר: ״אדוני המלך, השאלה היא טבעית ופשוטה. זה ששער הראש הוא לבן, ושער הזקן שחור. זה מפני ששער הראש הוא צמח כעשרים שנה לפני שער הזקן. ועל כן הוא יותר זקן וצבעו לבן. בבוא הזמן כאשר יזדקן קצת גם שער זקנו יהיה לבך. המלך התפעל מהתשובה, והיועצים יצאו בבושת פנים. פעם אחרת, המלך עמד ליד החלון שלו, ואיש אחד עובר ברחוב אבל בצורה הפוכה. שער ראשו שחור, ושער זקנו לבן. המלך קרא שוב ליועציו, שאל אותם, ולא הצליחו לתת תשובה. המלך ביקש להביא אותו רב יהודי. המלך אמר לרב ״תשובתך הראשונה היתה הגיונית ונכונה. מה תאמר עכשיו על תופעה שונה זו״. הרב עונה ״אדוני המלך, גם זו שאלה טבעית, ויש לי עליה תשובה. זה ששער הראש הוא שחור, בגלל שהראש הוא תמיד מכוסה בתרבוש או ב״רזזא״ (מצנפת). ובכך הוא שומר על צבעו הטבעי ומוגן מפני השמש וכו'. ואילו הזקן הוא תמיד חשוף, וצבעו דוהה בעקבות קרני השמש, רוחות וכו'. כאשר האיש יזדקן, באופן טבעי, גם שער ראשו יהיה לבן״. המלך נדהם מתשובתו ההגיונית של הרב. פנה ליועציו ואמר להם: ״כולכם טיפשים, מה הייתם עושים אילו עמדתי בפני שאלה קשה בענין המדינה״. הוא גם הזכיר להם את פתרון חלומו של פרעה ע״י יוסף, ואמר להם טוב שיש יהודים, שבחוכמתם הם פותרים כל בעיה.
היתר נסיעה באוטובוס בשבת
עם כיבוש מרוקו על ־ידי הצרפתים (1912-1910) נפתחו שערי רווחה ליהודים ממצוקת הערבים (שוד, רצח, השפלה וכו'). מחייתם של היהודים תחת השלטון של הערבים היתה דלה מאוד, מקצתם חיו רק ממקצועות שהערבים לא התמחו בהם, Fגון: צורפות, חייטות אומנותית, ריקמה וכ', אחרים חיו איכשהו מהיד אל הפה בדוחק ובעוני. בבוא הצרפתים, היה צורך בפוטנציאל אנושי לעבודת פקידות בדואר, בבנקים ובמוסדות המימשל החדש. יהודים לא רבים למדו צרפתית בבתי-ספר של האליאנס עוד לפני בוא הצרפתים. ידיעת השפה הצרפתית, אפילו לא מושלמת, הביאה את היהודים, דרך סמינרים מזורזים מטעם הצרפתים, להשתלב באדמיניסטרציה של המימשל החדש, וצעירים יהודים רבים גויסו לעבודה משרדית. הערבים לא הסתגלו עוד לשפה הצרפתית ולא היוו פוטנציאל רציני כמו היהודים לעבודות משרד.
אבל זו אליה וקוץ בה. היהודים, על אף היותם שומרי מצוות היו מוכרחים לעבוד גם בחגים וביום שבת, כי אצל הצרפתים הנוצרים יום ראשון בשבוע הוא יום השבתון השבועי.
יש לציין שיהודים אלה על אף שעבדו ביום שבת, לא אכלו מאכלי טריפה, לא עישנו בשבת, ואפילו נהגו לקבל החופשה השנתית בימי ראש השנה וכיפור. אם בי מבחינה תחוקתית, המימשל הצרפתי קבע שיום כיפור הוא חופשי ליהודים בכל המוסדות. יהודים אלה נהגו להתפלל בשבת במניין מוקדם לפני לכתם לעבודה.
נשארה רק (מחוץ לעבודה ביום שבת) שאלת הנסיעה באוטובוס למקום העבודה ביום שבת. לרבנים, על אף שעצמו עין בעניין עבודה בשבת שהיתה הכרח המציאות והביאה רווחה כלכלית מאוד משמעותית ליהודים, נשארה שאלת הנסיעה בשבת, ואיך להימנע ממנה. לא נמצאה תשובה לשאלה זו שמהווה עבירה נוספת על העבודה ביום שבת.
הרה״ג יוסף משאש זצ״ל קיבל מאות מכתבים רבים ממרוקו ומארצות אחרות בשאלות הלכה שונות, והוא כינס את תשובותיו בשני ספרים חשובים: ״מים חיים״ ו״אוצר המכתבים״, מלבד עוד שלושים חיבורים שהוא חיבר על נושאים שונים. דרכו של רב זה היתה למצוא הקלה מסוימת, על סמך מקורות רבים, מבלי לפגוע בגוף ההלכה, בהתחשב עם רוח הזמן. גם שאלת הנסיעה בשבת לגבי העובדים שנאלצו לעבוד בחגים וביום שבת, הובאה בפניו, ולאחר עיון מדוקדק הוא קבע (ראה בחיבוריו הנ״ל): יהודי המוכרח לנסוע לעבודתו בשבת או בחג, יכול להפחית העבירה במספר דרבים –
א) הנוסע בשבת לא ישלם דמי הנסיעה במזומנים, אלא יקנה כרטיס מינוי חודשי, אותו ישיג לניקוב לידי הנהג.
ב) לא יעמוד לבדו בתחנת האוטובוס, אלא יחכה עד שגוי אחד יהיה בתחנה, שלא ייראה שהאוטובוס עצר בתחנה למענו. בבל אופן, אם אין גוי אתו, אסור לו לעלות לבד וראשון לאוטובוס.
ג) בעלותו לאוטובוס לא יישב אלא יחזיק במוט ויעמוד כל הזמן.
ד) בהגיעו לתחנת הירידה למקום עבודתו, לא יצלצל לנהג לעצור, אלא יחכה עד שגוי אחד יצלצל, ויירד אתו, אפילו אם תחנת הירידה היא רחוקה קצת ממקום עבודתו. יחכה עד שגוי אחד מהנוסעים יצלצל, והוא יירד וילך לעבודתו ברגל, ממקום תחנת הירידה.
זהו הרע במיעוטו, שבלית ברירה אחרת נתקבל בהכרח המציאות אפילו על דעת הרבנים. הרב הזה הקל בכמה דברים אחרים, ראה בספריו הנ״ל.
קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור
כאלה וכאלה העלו יהודי קורדובה בזכרונם. בכל לבם היו לצד המוסלמים שעמדו לפני העיר, אך ידם קצרה מלעשות מעשה. משמרות הגוטים הפרידו ביניהם ובין האפריקאנים שצרו על העיר. והנה באחד הלילות התעננו השמים, החל גשם לרדת ולאחר מכן אף ברד. המשמרות שעל החומה חיפשו להם מחסה וזנחו את סיבוביהם. באותו זמן נשמעה המולה כלשהי. האפריקאנים ניצלו את החשכה כדי לעבור את הנהר במקום שלא היה עמוק. החומה הדרומית של העיר נבנתה על גדת הנהר, במרחק של שלושים אמה ממנו, או אף פחות מזה. משהגיעו אנשי מגית׳ אל הגדה הצפונית של הנהר אצו למקום ששם היתה פירצה בשכבה העליונה של החומה. לפני הפירצה היה עץ תאנים. חיש מהר טיפסו עליו וקפצו ממנו על החומה. מי שעלה בראשונה העלה את הבא אחריו ולא עברו אלא דקות ספורות וקבוצת אנשים היתה על החומה. מיד ירדו מבפנים, התקרבו למשמר של השער הקרוב, התנפלו על אנשי הצבא המופתעים והרגו אותם. השער נפתח לרוחה ודרכו פרצו פיקודי מגית׳. הם שלפו את חרבותיהם, פה ושם ניסה מישהו להתנגד וראשו נערף. מרבית האזרחים הידקו את הבריחים שבשערי בתיהם ולא השמיעו קול ואילו המושל עם גדודו נמלטו אל כנסייה שממערב לעיר והתבצר בה. כאשר יצאו בבוקר תושבי קורדובה אל רחובות העיר וראו שמגית׳ קנה לו שביתה בארמון המושל טעמו טעם של שיעבוד, אולם היהודים שבעיר רננו וצהלו. זד. היה היום אשר לו קיוו. מיד באו בדברים עם שר הגדוד המוסלמי והוא גייס אותם לצבאו ומסר להם את התפקיד לשמור על העיר מגית׳ שיכן את אנשיו בעיר והתחיל במצור על אותה כנסייה שבה התבצר שר העיר הגוטי. זה היה בנין חזק והנצורים שמנו כארבע מאות איש התגוננו בעוז. המצור נמשך שלושה חדשים עד שהמוסלמים הספיקו להפסיק לנוצרים את אספקת המים. אז נאלצו הנוצרים להסגיר עצמם והוצאו להורג. מושל העיר ניסה לברוח אך נתפס והובא אחר כך אל הכיליף בדמשק.
מה שקרה בקורדובה קרה גם בערים אחדות של ספרד. בכל מקום התעוררו היהודים והושיטו למוסלמים עזרה במלחמת הכיבוש. הכרוניסטים הערביים מספרים לנו מה שנעשה בערים הראשיות, אך קרוב לודאי שכזאת נעשה גם בערים קטנות יותר ובעירות שונות. היסטוריון ערבי קדום אומר שבכל מקום שהמוסלמים מצאו יהודים מסרו להם את התפקיד של חיל המשמר, השאירו אתם אחדים מאנשיהם ואילו מרביתם המשיכו במסע הכיבוש. היסטוריון ערבי שכתב אמנם בתקופה מאוחרת, אך שאב ממקורות קדומים ומהימנים, חוזר על דבריו ומוסיף לפרש שבמקום שלא נמצאו יהודים הצטרכו להשאיר מספר יותר גדול של מוסלמים. מדברי ההיסטוריונים האלה עולה שעזרת היהודים היתה חשובה מאד בשביל המוסלמים. הרי המספר של צבא טארק היה קטן ומאחר שהמצביא המוסלמי הצטרך להשאיר אנשים בערים שכבר כבש ולשלוח גדודים לכיבוש ערים אחרות אשר חילות המצב שלהן איימו על דרכי התחבורה שלו, הלך וקטן מספר גדודיו ככל שחדר ללב המדינה. שיתוף הפעולה מצד היהודים הביא לו איפוא תועלת מרובה, כי הוא איפשר לו לשחרר חילים מן השירות של חיל המשמר בערים הנכבשות ולהשתמש בהם בתור חיל מחץ לכיבושים חדשים. ברי שהיהודים מסרו לפולשים פה ושם ידיעות חשובות ושימשו גם מרגלים כשם שעשו זאת תומכי בית ויטיצה, ששיתפו אף הם פעולה עם אנשי טארק בכל מקום שדרכה בו כף רגליהם. בערים רבות הופיעו איפוא מוסלמים מעטים בלוית מצדדי בית ויטיצה ובעזרת בני בריתם והיהודים שבמקום כוננו את המשטר החדש. מאחר שרבים מן השרים והפקידים, העשירים והכמרים ברחו אל צפון הארץ׳ ניטשו בתים ונכסי דלא ניידי למכביר וודאי שהיהודים ושאר אנשים ששיתפו פעולה עם הכובשים שמו עליהם את ידיהם. אולם את היהודים דחף בראש וראשונה יצר הנקמה לעזור לצבא טארק. פלישת המוסלמים נתנה להם הזדמנות לשלם לצוררים מה שעוללו להם ולאבותיהם משך דודות רבים.
כשם ששלח את מגית׳ אר־רומי לכבוש את קורדובה, כך שלח טארק אחרי נצחונו על יד העיר אסיכ׳ה פלוגות צבא אל הגלילות שבדרום־מזרח של ספרד, בעוד שהוא עצמו החליט להתקדם לעבר טולידו, בירת הארץ. משלוח הגדודים האלה אל המחוזות ההרריים שבדרום היה הכרח צבאי, כי אילמלא עשה כך המצביא היה צפוי להתקפל מן העורף. אם כי לא היה ביכלתו לשחרר למסע זה כוחות מרובים ולהבטיח לו כיבוש של כל הגלילות שבחלק זה של חצי האי, הרי מכל מקום יכול לקוות שגדודיו ירתקו שם את אויביו ויכינו את הרקע לכיבוש ממש. כמובן הביא בחשבון שגם בגלילות אלה יושיטו לו היהודים ותומכי בית ויטיצה עזרה. תקותו זו לא נתבדתה. כאשר הגיעו פלוגות של צבא טארק אל מאלגה היתה העיר כמעט ריקה מאדם. תושביה ברחו והסתתרו בהרים וגם היהודים שהתגוררו שם נטשו אותה. טור אחר של מוסלמים חדר לעמק הכֶ׳נִיל והתקרב אל העיר הראשית של הגליל הזה שנקראה אז איליבֶרי. מרבית החילים שכבשו מאלגה ואת הגליל שלה פנו לצפון והתאחדו עם הטור שעלה על אילברי. חיל המצב ותושבי העיר שעזרו על ידם סגרו את השערים וניסו להתנגד לפולשים, אך התנגדותם לא נמשכה זמן רב. המוסלמים פרצו לעיר ולכדוה וכמו בקורדובה גייסו הכובשים את היהודים לחיל המשמר.
אבני זכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי
על ילדים ועקרבים
הילדים עסוקים מאוד בלילות הקיץ החמים, זה זמן מה הם מתארגנים. על מנת שלא להפסיד את עונת הצייד…לזה היו מכינים כל הדרוש מבעוד מועד, קופסאות גפרורים ריקות כמה שיותר, ולפחות אחת מלאה. נר, פינצטה ואולר, זה למקרה של עזרה ראשונה חס ושלום. חלוקת אזורי הצייד מתבצעת על ידי מנהיגי השכונה, אין צורך לריב יש מקום לכולם. לעקרבים חם, והם יוצאים ממאורותיהם, צועדים בסך בצדי הקירות. בהן " שחורים, ירוקים, וצהובים, בצמדים או ביחידים. עוקציהם מזדנבים אחריהם או מזדקרים , דרכים לכל זיע וניע, ונא לא להפריע. הם אינם מרשים דריסת רגל לא נעולה או יד מדשדשת באפילה, כי עקיצתם עקיצת עקרב. בוודאי אתם חושבים : זה היה תחביב מסוכן אך לגבי הילדים זה היה סתם שובבות קיץ להעביר את הזמן. בשביל הרבה ילדים כמוני, זו הייתה ממש מלחמת מצווה של קריאת נקם. כמו הזעם של יתוש המזמזם לך באוזן במנגינה איומה, אחרי שרווה מדמך בדממה, וכל ישותך אומרת נקמה !. למרבה הפלא יתושים לא היו במראכש, מקומם תפשו פשפשים. אבל עקרבים יש ויש ! וגם נחשים לא חסר. אם לא תחפש את קרבתם אתה לא תידרש כל כך להיזהר, עקיצות עקרבים היו מכת הקיץ, אך תודה לא-ל לא היו מתים ממנה.
הילדים הולכים בזוגות, אחד מחזיק את הלפיד ומאיר לחברו ההולך לפניו. סורקים בחורים ובסדקים לאור הלפיד, שאינו רצועה מצמיג של אופניים. הולכים בריכוז של ביעור חמץ, כאן מותר לדבר ולתת עצות אחד לשני. למזלם העקרבים לא רואים ולא שומעים, הילדים סורקים בעיניים לאורך הקירות, העקרב דוהר בריצה. רפאל מסנן מבין שפתיו בסלנג ילדותי את מי את הולכת לעקוץ ? שאבא שלך ימות….עוצר את הריצה של העקרב על ידי מקל קטן הנמצא ביד שמאל, ולוחץ על בטנו. העקרב מכה בעוקצו על המקל, אך הפעם זה היה נשק חסר תועלת. בזהירות ומיומנות הילד תופש את העקרב ומוריד לו את העוקץ, ברוב המקרים בציפורניו, ודוחף את העקרב אל תוך קופסת הגפרורים, השלל נמדד בסופו של הציד. חלקו מגיע למבוגרים למעשה קונדס, כשמישהו צריך להדליק סיגריה מניחים קופסת גפרורים לידו, או מחליפים לו את שלו. במקום הגפרור, שולף את העקרב ! כמובן ללא העוקץ. הילדים מציעים אותם גם כעגילים לבחורות, ולפעמים היו כאלה שהשתמשו בהם לשימוש כתרופה לכל מיני מרעין בישין. לפעמים קורה ויש תאונות עבודה, רפאל היה אלוף בלתי מוכתר שהספיק ליטול עוקצן של מאות עקרבים. לילה אחד חם, רפאל חשב שהנה מצא משהו מיוחד, אוא-ה עקרב כזה מזמן לא תפס. רפאל שמח על המציאה, הזדרז ולחץ במקל על בטנו של העקרב, ובדחילו יישר את זנב העוקץ לתפיסה להסרתו.
תפש וניגש למלאכה, העוקץ כבר יה כמעט בידו. ו….אז העוקץ של הנקבה הגיח מאי שם, ותקע לו היישר לאצבעו הסובלת מכאבי תופת. אכן זו הייתה נקמת הנקבה שגרמה לתאונת עבודה. הנעקץ זכה לטיפול מסור מיד חבריו למקצוע, הוציאו לו את העוקץ, שרטו, מצצו, וחבשו לו כדין, והכל בא על מקומו בשלום אפילו לא צריך להודיע להורים. אסתר ישנה עם הוריה בחצר שנת ישרים תמימה. ולפתע באמצע הליל התעוררה בצווחה איומה, שקרעה את הדממה, בחצר הייתה מהומה.
אסתר רוקעת ברגליה, מכאבי תופת של עקיצה. העקרב משלשל מבגדיה בבריחה שלאחר מעשה, לא לפני שהשאיר את עוקצו בין דדיה במרכז החזה. מישהו עשה לה שם עבודה של חובבן, נטל את העוקץ, ועשה כמה " איקסים " במקום העקיצה, בתער גלבים, מצץ את הדם וירק כמה וכמה פעמים וזהו. ואכן ברוב המקרים, היה זה הטיפול המקובל. מאז עברו הרבה שנים אך " האיקסים " על חזיה של אסתר אינם נעלמים.
מקנס ירושלים דמרוקו-שושלת משפחת טולידאנו.
שושלת משפחת טולידאנו.
ראיתי לנכון להעלות את זכרם של אבותינו הראשונים, אראלים ותרשישים שחיו במקנס לפני מאתיים שנה בערך כמו שמובאים בספר ״מלכי רבנן״ ע״י המחבר ר׳ יוסף בנאים זצ״ל: שהיה אחד מבאי בית הסבא ר׳ אהרן סודרי זלה״ה מוקירו ומעריכו, ושמעתי מפיו שאומר לסבא כמה למדנו בבית הזה ביחד.
מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל הנקרא מהרי״ט הוא אחד מארבעה בנים שהוליד הרב משה בן ברון טולידאנו זצ״ל רמו״ץ במקנאם הוא חי במאה החמישית והששית הוא היה תלמיד מובהק של הרב המשבי״ר זצ״ל, ובעוד רבו חי בשנת ת״ץ נמנה גם הוא עם אחיו ר׳ חיים בבה״ד, בשנת תצ״ו מנוהו הקהל משגיח כללי על קצבת יין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, ומשגת תק״ו והלאה נשאר הוא ראב״ד והמנהיג הראשי שבעיר וכל השררות שבעיר היו בידו וביד משפחתו והוא ניהל את עדת מקנאס יותר מארבעים שנה, ונחשב נושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק״י ועד שנת תקל״א שאז בחודש אייר של השנה ההיא נתבש״ם, במותו נשלחו אגרות תנחומים מרבני המערב שבהם מזכירים רוב חוכמתו וגודל האבידה אשר אבד חסיד מן הארץ, הרב הנז׳ השאיר אחריו ביאור על התורה, דרושים, פירוש מאמרי חז״ל ואגדות התלמוד, חיבור על ד״ח שו״ע, חי׳ על רוב הש״ם ג״ח, שו״ת ברך גדול, ספר ״אוהל יעקב״ על פירוש רש״י והרא״ם על התורה, חמשה חלקים (בב״י אחד נקרא ״קול יעקב״), ובהקדמת ספר מלאכת הקודש נמצא שבשנת תצ״ד רדפו אחריו איזה חכמים ליקח גם הם חלק מן השררות שהיו בידו וביד בני משפחתו ולבסוף ולא רדפו אחרי בני יעקב עי״ש, ובספר ״תהלה לדוד״ מרן ר׳ דוד חסין זצ״ל נמצאו שם קינות לפטירת מהרי״ט ע״ה, ולשמע אוזן כשנתבש״ם אחיו במוה״ר ברון בירושלים תובב״א בעשרה בטבת שנת תע״ב למחר ישב בסדר אבלים חלוץ מנעליו ואמר להם אתמול נתבש״מ אחי ר׳ ברוך זצ״ל ותמהו כל הרואים על השמועה הזאת ואח״ך באה שמועה מירושלים שנלב״ע ביום שאמר מהרי״ט זצ״ל, הרב הנז׳ שמש ברבנות יחד עם רבי חיים טלידאנו זצ״ל אחיו ועם ר׳ מרדכי בירדוגו זכרם לחיי העולם הבא.
מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל במקנאס נתמנה דיין בשנת התפ״ג ליצירה ונתבש״ם בשנת תקכ״ג והוא בן בתו של מו״ה יעקב מלכא זצ״ל בפאס.
מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל בכהר״ר ברוך ז״ל מחכמי מקנאס נתבש״ם בחודש חשון תקכ״ו תוך שמונה ימים לחליו שחלה בחולי הקדחת כמ״ש בספר ״קול יעקב״ למוהר״י בירדוגו זצ״ל דף קי״ז.
מו״ה ברוך טולידאנו זצ״ל ב״ר יעקב הוא אחיו השני של ר׳ משה זצ״ל, הרב הנז׳ היה מו״ץ במקנאס עם הרה״ג מוה״ר רפאל בירדוגו זצ״ל ועוד רבנים אחרים נולד בשנת תצ״ח ונתבש״ם ביום שב״ק ד׳ בתמוז תקע״ז בן פ׳ שנה כמובא מספר ״קול יעקב״ בחלק קול נהי ושם הרבה לספר בשבחי הרב הנז' וחיבר ח״י דינים ושו״ת ועדיין בF״י, ובשו״ת ״תקפו של יוסף״ ח״ב סי׳ קב׳׳ד קב״ו נזכר שם ר׳ ברוך ז״ל, וראיתי הסכמה אחת משנת תקס״ד וחתומים בה כסדר הזה מוהרר״ה בירדוגו זצ״ל, א׳ ואחריו מוהרד״ב הנז/ ואחריו מוהר״ר שמואל בן וואעיש, ואחריו מוהר״ר פתחיה בירדוגו, ואחריו מוהר״ר יעקב בירדוגו, ואחריו מרדכי דאנינו זכרונם כולם לברכה, וראיתי פס״ד מהרב הנז׳ זמנו סיון תקנ״ח לפ״ק.
מו״ה ברוך טולידאנו זצ״ל ב״ר יוסף בהרה״ג מו״ה דניאל טולידאנו המגורש מקאשטילייא, ודור ששי ממנו מצאתיו חי׳ בש׳ תקפ״ג לפ״ק.
מו״ה ברוך טולידאנו ב״ר משה זצ״ל הוא אחד מארבעה אחים שהוליד מוהר״ר משה הנז' הוא אחד מחכמי מקנאס והיה תלמודי גדול בן מוכח מהקינה שקונן לפטירתו הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל והיא נדפסה בספר ״בעת לכל חפץ״ דף צ״ד, ובשנת תע״א נסע לירושלים ונתבש״מ טבת תע״ב, ולא ידענו מהרב הנז׳ אם השאיר אחריו איזה חיבור, ידענו ממנו איזה פיוטים וקינות, וראיתי שאלה ממנו ששאל למוהר׳׳ר יעב״ץ זצ״ל ובתוך השאלה כתב אליו בזה״ל, וכבר נשאתי ונתתי בזה עם מ״ו כמוהר״ר חביב נר״ו, מדבריו מוכח שהוא תלמיד מו״ה חביב זצ״ל.
מו״ה דניאל טולידאנו הא׳ ב״ר יוסף זצ״ל מו״ץ במקנאס, והוא מהמגורשים מקאסטילייא ונתיישב בפאס ונהיה שם, ראש ישיבה והיה ידוע לראש חכמי קאסטילייא, ומצאתי בכת״י עתיק בזה״ל נמ״ך בבת״י הרה״ג חביב טולידאנו ז״ל בנו של הרה״ג חיים טולידאנו זצוקל״ה שהרב כמוהר״ר דניאל טולידאנו בנו של כמורהח״ט מגירושי קאסטילייא ונתיישבו כאן במקנאס בשנת תכ״ה לפ״ק ע״ב, עוד מצאתי בכת״י הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זיע״א כשהזכיר מוהר״ד הנז׳ כתב עליו הרב המופלא ראש חכמי פאס מהמגורשים.
מו׳׳ה דניאל טולידאנו הב׳ ב״ר יוסף ב״ר דניאל הא׳ הוא היה ריעו ומיודעו של מוהר״ר יעקב ששפורטש זצ״ל ויצא לעזרתו במלחמתו להפר עצת השבתאים הוא היה מיועצי המלך מולאי ישמעאל במקנאם.
מו׳יה דניאל טולידאנו ז״ל ב״ר יהודה רמו״ץ במקנאס חי במאה הה׳ והוא נתבש״מ בעשי׳׳ת ש׳ תקל״ז כן מצאתי בספר דרושים למוהר״ר אברהם מנסאנו זצ״ל כשדרש על מוהר״ר משה אבן זמרא זצ״ל עורך הספר גם על הרב הנז׳ וכתב בזה״ל על מות ציר נאמן איש חיל רב פעלים חמדת הלבבות מכלל יופי במעלות המדות איש תבונות איש חמודות וכו׳ שעלה אל האלהים זך בלי פשע וחובה בעשרת ימי תשובה שש ועשה צדק באהבה וכו׳ הרב הנז׳ הוא אביו של הרב המחבר ספר מלאכת הקודש.
Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952 – Tekanots
Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952
Tekanots
DE LA PROCEDURE DES FIANÇAILLES RELIGIEUSES
Considérant que, pour se dérouler dans l'ordre et dans la forme désirable, les Kidouchin doivent relever exclusivement d'un rabbin qualifié ;
Que, pour éviter les risques d'incidents et d'inconvénients parfois sérieux découlant du déroulement des Kidouchin antérieurs au mariage, il est souhaitable que leur célébration ait lieu lors de la cérémonie de celui-ci
Le Concile décide :
- Les notaires rabbiniques sont responsables de la procédure des fiançailles religieuses ;
- Celles-ci n'auront lieu que lors de la célébration du mariage sauf cas sérieux admis et autorisé par l'autorité rabbinique.
INSCRIPTION SUR UN REGISTRE AD HOC DES ENFANTS NON LEGITIMES
Considérant que la loi mosaïque interdit l'alliance, par le mariage, à des personnes nées de rapports licencieux ;
Considérant qu'il appartient au Rabbinat de veiller à l'observation de cette prescription religieuse ;
Le Concile adopte les mesures suivantes :
A Il sera tenu dans chaque Juridiction rabbinique un registre sur lequel seront inscrits les enfants non- légitimes (adultérins, incestueux, naturels) ;
b Dès qu'une naissance d'enfant non légitime sera signalée
à un juge rabbinique, celui-ci est tenu d'en informer immédiatement le Haut Tribunal Rabbinique ;
c Cette information doit être accompagnée de toutes pièces
ou de renseignements relatifs à la naissance en question et notamment la déclaration de la mère sur l'origine de la paternité de l'enfant ;
d Après examen du cas signalé, le Haut Tribunal Rabbinique demandera aux Juridictions rabbiniques (Tribunaux rabbiniques et Prétoires de Rabbins délégués) d'inscrire l'enfant non légitime sur le registre ad hoc (§ a) ;
e Les magistrats rabbiniques sont tenus de consulter attentivement le registre ad hoc avant d'accorder tout mariage.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
ביד חזקה
״יהודי, מה אתה עומד ומסתכל? אין לך מקום אחר להיות בו ?״ – צעק ערבי, פועל נמל, על רבי חיים פינטו הקטן. היה זה בצעירותו של הרב, כשיצא לנמל כדי לחזות באוניות הבאות ופורקות את מיטענן. הערבי החצוף לא הסתפק בדברים, וכתוספת סטר לרב בחוזקה.
מעוצמת הכאב והעלבון החל הר״ ח לבכות, ואמר: ״איני זז מכאן עד שאראה את זכות אבותי מתנקמת באותו רשע״.
עם הרב היו שלושה חברים, שהפצירו בו כי יעזוב את המקום כדי שלא יהפוך שוב לקורבן. הרב סירב, ואמר להם: ״בואו הישארו כאן, כי הגיע זמן מנחה״.
הם טרם סיימו להתפלל ויד ה׳ היתה באותו ערבי, שהחל לזעוק ולהתפתל מכאבים. מייד הביאו עגלה, ופינו אותו לבית חולים.
הרב וחבריו התקרבו אל אלה שעמדו ליד הפועל, ושאלו אותם מה בדיוק קרה שם. אלה הסבירו להם, כי בעת שהערבי משך חבל, שהיה כרוך על ידו, השתחרר לפתע המטען, שהיה קשור לחבל, ומשך בעוצמה את החבל. מעוצמת המשיכה קטע החבל את ידו של אותו פועל.
לאחר מספר שבועות התאושש הערבי, ומייד מיהר לבקש מחילה מהרב חיים פינטו הקטן, על שעלב בו בנמל. בזמן שהוא שכב בית החולים היה לו זמן רב להרהר בקורות אותו יום, והוא הבין שלא היה זה מקרה שהיד, שסטרה לרב – נתלשה מגופו.
עצה טובה קא משמע לן
הרב יוסף אסרף הגיע מהעיר אקא למוגאדור עם שמונה גמלים עמוסי עורות. כהרגלו ניגש תחילה אל הרב חיים הקטן כדי לקבל ברכה ועצה. אז הציע לו הרב כי ישכור מחסן לאיחסון העורות ורק כעבור חודשייים ימכור את הסחורה. הרב הסביר לסוחר, כי בעוד חודשיים יוכל להרוויח סכום גדול יותר, ואם ימתין – שכרו בצירו.
הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.
לא שווא ידברו
משפחות מיארה וזוביב התגוררו בשכנות בעיר מוגאדור. שתיהן היו יהודיות, אך חלוקות ביחסן לרב חיית פינטו הקטן. משפחת מיארה היתה מחסידיו של הרב, האמינה למוצא פיו ובטחה בו. משפחת זוביב לא השתייכה על קהל חסידי הרב, ולא האמינה בכוחו של הצדיק.
ויהי בחצי הלילה, והרב ניעור לפתע משנתו בגלל חלום שחלם, ורץ לבדו אל בית משפחת מיארה. אלה נמו את שנתם, לאחר היום המפרך שעבר עליהם: בת המשפחה ילדה באותו יום בן במזל־טוב, ולאחר המאורע המשמח והמרגש היו בני המשפחה זקוקים לשינה טובה, ובמיוחד האם־היולדת. משום כך התקשו להתעורר לשמע הדפיקות על הדלת, בשעה לא מקובלת זו של הלילה. אלא שהרב לא ויתר, ולאחר שהעיר אותם משנתם העמוקה פקד עליהם כי ייצאו מייד מהבית, מבלי להתמהמה, וייצאו מחוץ לעיר. כולם, בלי יוצא מהכלל, כולל התינוק בן יומו. ״אל תשאלו ואל תתמהמהו, חושו עתה ושובו מחר הביתה״, דחק בהם.
משם מיהר לבית השכנים, משפחת זוביב, וחזר על מעשהו. אולם, אלה התרגזו על ההפרעה בשנתם ולא קיבלו את דברי הרב. הר״ח חזר והפציר בהם כי יעשו כדבריו, אך הוא היה בעיניהם כמתעתע. ״החלומות שווא ידברון״, אמרו לו. ״ביתנו הוא מבצרנו, וכאן אנו בטוחים. מדוע שנצא? בחוץ יותר בטוח? מה החלום הזה אשר חלמת?״ – אמרו האנשים, שזה מקרוב הגיעו מאלג׳יר והשתקעו במוגאדור.
הרב המשיך והתחנן כי יחוסו על נפשותיהם וייצאו מהעיר, אך הם לא הסכימו. כשראה הרב כי דבריו לא נכנסים לליבם, חזר אל בית משפחת מיארה כדי לוודא כי אכן יצאו. הוא מצא אותם בהכנות אחרונות, עוטפים היטב את העולל ויוצאים. הרב הצטרף אליהם, ושהה איתם כל אותו לילה מחוץ לעיר.
למחרת בבוקר שב איתם העירה. בעוברם ליד בית משפחת זוביב ראו מהומה והתקהלות, ואז הסתבר להם כי בלילה קרס הבית על יושביו, וגרם למותו של ראש המשפחה. יתר בני הבית נפצעו. הרב פינטו ייסר את עצמו על כך שלא התעקש עוד יותר בלילה, כדי לשכנע את ראש המשפחה כי ייצא מהבית עד יעבור זעם. אולם, האלמנה אמרה לו כי הוא עשה ככל שביכולתו, ואין הוא אשם בכך שבעלה המנוח אטם את אוזניו משמוע.
משפחת מיארה חזרה לביתה, שלא ניזוק. הרב פינטו סעד את בני משפחת זוביב כמה שנים, עד שהחלימו לגמרי מפציעתם, ואז יצאו מהעיר ועברו לאלג׳יר, להתגורר אצל בני משפחתו של הבעל.