יסודות הדת האסלאמית -רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

כך או כך, ישנם פסוקים לא מועטים בקוראן המדברים בשבח היהודים ואפילו מאזכרים את ארצם המובטחת, משמע כאילו הכירו מוחמד והאסלאם בזכותם על ארצם, שהיתה מתת האל עצמו. ולעומתם רבים יותר הם הפסוקים המחרפים ומגדפים את היהודים, קוראים למאמינים להילחם בהם עד להכנעתם ולביזוים {סורה ־ פרק 9, איה = פסוק 29}, מתרים במוסלמים שלא להתרועע אתם (5:51); או דנים אותם למסכנות ולשפלות נצח (2:61), ועוד כהנה וכהנה. ברור לנו, לאור תיאולוגיית המבשל והמבושל, כי הואיל והפסוקים המשבחים והידידותיים נאמרו בשעת חיזורו של מוחמד אחר היהודים, הוא חפץ אז ביקרם, ומכאן התגלויותיו החיוביות כלפיהם. אלה הם, אגב, ציטוטי התעמולה של כל מדינות האסלאם בימינו, כאשר הן חפצות להציג את יחסן החיובי כלפי היהודים ולהפריך את טענות היהודים על אפלייתם תחת האסלאם, שעוד נתייחס אליהן בהמשך. אולם ברור לכל מוסלם כי פסוקי הנאצה, המטביעים בכמותם את מעט פסוקי השבח המצויים בקוראן, הם ששלטו בכיפה לאחר הקרע בין מוחמד ליהודים, הם הנחשבים כמבטלים את קודמיהם, והם המצוטטים תמיד, ובכל יום, בנאומים ודרשות וכתובים של כוהני דת, מדינאים, מלומדים וכל מי שמלאו ליבו לומר משהו על יהודים. לעולם יהיו דברי הבלע נגד היהודים מובלטים וחוזרים על עצמם עד לזרא, ואילו דברי הידידות מובלעים ונשכחים כלא היו. מה יותר מדגים מצב עגום זה מפירושה ג'לאליין (שני הג׳לאלים – מחברי הפירוש), הנלמד בכל הרמות ברחבי האסלאם ונחשב למוסמך כמו פירוש רש״י אצלנו, להבדיל ? בפרק הפותח את הקוראן (אלפאתחה = הסורה הפותחת, המשמשת גם חלק מטקסט התפילה), ישנה התייחסות לאלה ש״אללה זועם עליהם, ואלה שתעו בדרך", כאשר הפירוש המוסמך מזהה את הראשונים עם היהודים, והאחרונים עם הנוצרים, ואין עוררין על כך. לאמור, הואיל ומוחמד זעם על היהודים והיה מתוסכל מהם, אזי ברור שהוא ביטא את זעמו בשם אללה בצורת התגלות שמיימית שתהפוך לחלק מן התפילה היומית של כל מוסלם, ובכך תנציח, תקבע ותעמיק את הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים החריפים שבספר הקדוש למוסלמים.

לאחר ניצחונו הגדול הראשון נגד המכאים בני עירו (624) בקרב בדר (שם מקום שבו נערך הקרב, אך היה לסמל של אם כל הניצחונות באסלאם. מלחמת יום הכיפורים נקראה, לפיכך, בפי המצרים ״מערכת בדר״), באה למוחמד שעת הכושר לצאת לקרב גלוי נגד שבטי היהודים במדינה, ולחסלם בזה אחר זה. הוא החל בבני קאינוקע, החלש והקטן שבשבטים, שעסק בעיקר במלאכה והיה בעל אדמות. הוא הטיל מצור עליהם והם נכנעו, אך מוחמד היה אנוס להאזין לבני השבט הערבי של חזר׳ג, שהיו בעלי בריתם בעבר, ושעתה דרשו רחמים עליהם. בעוד רבים מבני השבט היהודי מצאו את דרכם לסוריה מאימתו של מוחמד, נודע ראש שבט החזרג' שביקש רחמים עליהם, לדיראון עולם באסלאם כגדול המונפיקין  ( הצבועים, שלא צעדו עם מוחמד בכל לב ועד הסוף, בניגוד לאנצאר, שאודותיהם שוחחנו קודם לכן). אין ספק שלאחר ניצחון בדר, היהודים היו כה מפוחדים, רבים מהם כה נלהבים למעברם לצידו של האסלאם, ומוחמד עצמו היה כה מלא בעצמו, עד כי בעת המצור והגירוש לא העזו בני השבטים היהודיים הנותרים (לפי שעה) להתערב לטובת אחיהם, דבר שסופרי האסלאם לא נלאו מלחזור ולשנן באוזני קוראיהם. כפי שקרב בדר קבע את ההתייחסות ליהודים במידה ידועה, כך גם קרה בקרב אוחוד שבא אחריו(625), ושבו ניגף צבאו של מוחמד. הפעם, כדי להחזיר לעצמו את כבודו הפגוע, הוא החליט להתנפל על בנו נדיר, מתכון שיחזור על עצמו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, לפיו מתוך עמדת עוצמה, וגם מתוך עמדת חולשה, תמיד המוצא הנוח הוא לפרוע ביהודים. הם, כמו בני קורייזה, נמנעו מלבוא לעזרת מוחמד בקרב אוחוד, בגלל (או בתירוץ, שכן הם הביעו את שמחתם בדיעבד על תבוסת המוסלמים) השבת, לכן היתה זו לו עילה טובה לעשות בהם שפטים, תוך האשמתם בעצם במפלתו.

אך כאן מצב העניינים היה שונה בעימות עם בנו נדיר מאשר עם בנו קאינוקע. בנו קאינוקע, למרות שהיו עשירים ובעלי הטובות שבאדמות מדינה, לא נאותו לתרום למלחמותיו של מוחמד, ואפילו לעגו להיזקקותו לתרומות אנוש, אפילו מידי לא-מוסלמים, בעודו טוען למעמד שליחו של אללה. כמנהגו מאז הגיעו למדינה, הוא שוב קיבל התגלות שמיימית על כי בני נדיר קשרו נגד חייו, והוא פשוט פקד עליהם לעזוב את מדינה. הם התנגדו בקוותם לעזרה, אך משזו בוששה לבוא, הם הסכימו לעזוב עם מיטלטליהם, ולהשאיר את כלי-זינם מאחוריהם. הם יצאו לנווה-המדבר היהודי של ח׳ייבר עם שיירה של 600 גמלים נושאי עיקר רכושם, ובראש מורם. שם תשיגם ידו של מוחמד בהמשך, בתהליך ניקויו של חצי-האי ערב מיהודים. לא עברו אלא שנתיים מאז גירושם, עד שהמוסלמים המנצחים כילו בהם את נקמתם ושחטו אותם. אדמות בנו-נדיר חולקו בין המוהאג'ירון (־המהגרים שבאו אחרי מוחמד למדינה), שעד אז היו מחוסרי רכוש וחיו בחסדיהם של בני מדינה שקלטו אותם בזכות מוחמד. וגם זה יהפוך למתכון בהיסטוריה המוסלמית: הם כובשים שטחים לא להם, מגרשים אחרים מאדמתם או הורגים אותם, או אפילו אונסים אותם להתאסלם, אך אם מי מהקרבנות יעז לתבוע חזרה את רכושו או את חרותו, הרי הוא תוקפן שיש להילחם בו ולהשמידו. במידה רבה הסיכסוך הישראלי-מוסלמי, המכביד עלינו זה מאה שנה, מראה יותר ויותר סממנים של חשיבה זו. בנו-קורייזה נותרו מכשול אחרון בפני תוכניתו של מוחמד להשלים את נקיון ערב מיהודים, שהקדימו אותו לשם לפחות במחצית אלף שנים, ושלהם הוא חב חוב עצום של התפתחות חשיבתו והידע התנ״כי , הגם שמבולבל משהו, שהוא צבר מפיהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר