אלי פילו
מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון-תקופת הגאונים
תקופת הגאונים
במחצית השנייה של תקופת הגאונים בסוף המאה העשירית, התפתחה תפוצת ישראל בצפון אפריקה, התארגנו הקהילות ועמן החלה באיזור פריחת היהדות התורנית וחכמיה. מצד אחד עמדו חכמי המגרב בקשרים הדוקים עם ישיבות סורא פומבדיתא וארץ ישראל, ומאידך שימשו צינור ליהודי ספרד ולארצות אחרות באירופה, שבאמצעותם הגיעה לשם תורת הגאונים.
הקשר בין גאוני בבל וחכמי המגרב מאז, נמשך כנראה בלא הפסקות ניכרות עד אשר פסקו הישיבות בבבל. רוב מניינן ובניינן של תשובות הגאונים שהגיעו לידינו נשלחו לצפון אפריקה. על רמת איכותן וכמותן של התשובות עומד המגרב במקום הראשון.
הקובץ הגדול ביותר שיש לנו מתשובות הגאונים הוא זה שהוציא הרכבי ורובן נשלחו לקהילות אפריקה. הרב מאיר בן ברוך מרוטנברג מוסר שהיה בידו ״ספר גדול מתשובות חכמי אפריקא ששאלו מגאוני בבל והשיבום״ .
לא לבד בחכמת הדקדוק גברה יד אנשי פאס כי אם גם בהלכה ובאגדה ובשאר חכמות, ואף בענינים הנוגעים אל שאלות רמות, וזה נראה מהתשובות אשר השיבו אחרוני הגאונים רב שרירא גאון ובנו הרב האי גאון לחכמי פאס.
כמו כל תושבי ארץ המערב פנו גם תושבי עיר זאת בשאלותיהם השונות אל גאונים אלה אשר השיבום למשל על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בספר היכלות. והנכבדה מכל התשובות אשר נותרו לפליטה היא התשובה שנדפסה בקובץ שערי תשובה. מדברי הרמ״א תשובה זו נשלחה לאנשי עיר פאם.
תשובות אחרות נזכרות מהגאונים האלה לאנשי פאס כגון: הא דתנן שהאשה מתקדשת בפרוטה, ושיעורה אחד משמונה באיסר האיטלקי ״אבל למה שכתב אדוננו (ר״ל רש״ג) עכשיו בתשובות לאחינו בני פאס כי איסר האיטלקי אינו ידוע אצלם ואינם מכירים אותו, קשיא אתרויהו וכר״.
עוד נמצא בתשובה אחת מרה״ג לרב נסים גאון ששאלו: ר״ח שחל להיות בשבת מהו, לאמר במנחה וצדקתך אלוקים עד מרום וגו'. ורב האי השיב בתוך יתר דבריו: ״ושכתבתם מצינו בתשובת אדוננו גאון זכר טהור וקדוש לברכה (והוא הרש״ג) לאנשי פאס שאומר ביום טוב על המת קדיש מהו, לומר בו תתכלי חרבא וכו' כדרך שאומרים בחול״
ברשימה אחת של תשובות הגאונים, נותר זכר לתשובות אחרות ששיגרו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס באשיר, המזכירים אגב את המקוואות שהיו להם בעיר זו. הרב ר׳ יהודה ברצלוני ז״ל מביא בספרו שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים (שהעתיקו מקום מושבם) מלפני אדונני שרירא ריש מתיבתא בר יהודה ריש מתיבתא האיי. לכל רבננא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותביהן בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס וכו'״ (התרגום בעברית) לכל הרבנים ותלמידיהם ובעלי הבתים והציבור שמושבם היה בפאס ועתה באשיר, הטובים, המעולים, הנבחרים, הנאורים וכו׳ .
על שאלה שנשאל רב שרירא מקהילת פאס אודות קריאת המקראות ללא תרגום, הוא עונה להם שאם תהיה מחלוקת בציבור מוטב לעשות כמנהגיכם .
לאחרונה הגיע אלינו צילום, קטע ממכתב בכתב ידו של הרב האי גאון אשר נשלח מבגדד, ומיועד לאברהם ותנחום הבנים של יעקב, בעיר פאס אשר בצפון אפריקה. במכתבו זה הוא מבכה את מותו של אדם בשם אבו יוסף יעקב בן נסים אבן שושן מקירואן ומציין שידיעה זו הגיעה אליו זמן מה לאחר מות אביו הרב שרירא גאון .
עכ״פ אנו רואים שהיתה התכתבות בין אנשי פאס והגאונים על אף שלא ידוע לנו שמות החכמים שהרביצו תורה בעיר זו מחוץ לרבנו שמואל הכהן בר חפני.
רם שמואל הכהן בר חפני
הרב שמואל הכהן בר חפני חותן הרבי האי גאון, אשר הקים מחדש את ישיבת מורא היא מתא מחסיא, היה מבני קהל פאס. בספר ״עטור הלכות תפילין״ כתוב ותשובה לרב שמואל בר חפני חכם פאס". הרב שמואל בן חפני חיבר הרבה ספרים בהלכות ודינים יותר מכל הגאונים אשר היו לפניו, אך גורל רוב ספריו לא היה טוב מגורל רוב ספרי הגאונים. מכל ספריו נראה שהלך בעקבות הרב סעדיה גאון וחיבר כמוהו מבוא לתלמוד.
מבין ספריו אנו יכולים למנות: ״ספר בענין עונת הקטנות ועונת הגדולות, ספר בדיני ציצית, ספר מצרנות, שערי ברכות, ספר המצות, ספר ההוצאות, ספר התנאים, ספר השותפות וספר הדינים״.
עם חכמת התורה שבעל פה חברו בו יחדיו גם חכמות חצוניות, והרבה לקרא בספרי נכרים. ככל משכילי הזמן ההוא כן גם רב שמואל בן חפני השתדל לדרוש ולתור בחכמת לשון הקדש ודקדוקו. המדקדק רבי יונה בן גנאח אמר עליו כי היה מזהיר על דקדוק הלשון אזהרה מופלגת .
בימי הצרות שעברו עליהם בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת עשרה, סבלו היהודים במיוחד כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי שייך אחד השבטים הברברים שהחריב את כל העיר ועשה שמות ברובע היהודי. לפי המסופר נהרגו אז ששת אלפים איש ויותר, ומאחרים לקח השייך את נשותיהם ואת רכושם, אך בכל זאת עמדו בקשרים עם רב שרירא, רב האי ורב שמואל בר חפני.
באגרתו של רב שמואל בר חפני אל אנשי פאס מדובר על פורענות גדולה שמצאה את קהילת פאס וזו לשונה: ״שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה בן חפני הראש אב הישיבה של גולה… אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה… וחשה לקיים מצוות ולא בוששה… החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה, מקום התורה וגורן החכמה ויקב התעודה, המדדים שינה לדרוש תורת ה׳.. ואכן באה שמועתכם ..על הרס מקדשנו ועל הרג עמנו״.
בשנת ד׳ תשצד נאסף אל עמיו הרב שמואל ועם מותו נפלה ישיבת סורא למשואות נצח. אחריה הפסיקה להתקיים ישיבת פומפדיתא, עם מותו של הרב האי גאון שהלך לעולמו ארבע שנים אחרי מות רבי שמואל בר חפני, ועם המאה השמינית לאלף החמישי נחתם פרק זמן הגאונים.
ה״פאתחה״
אנו פונים אל יצירה אחרת של תקופה זו — ה״פאתחה״, הסורה הפותחת את הקוראן, היא התפילה של המוסלמים, האומרים אותה 10—17 פעם ביום — ביום חול וביום ששי ובחגים. שעה שביהדות הסידור הוא ספרות שלמה, אצל המוסלמי: עומדת ה״פאתחה״ במקום הכל. על כן חשוב מאוד שנהפוך בה ביצירה זו ונבין אותה. לגבי דידי, אין ספק שהיא יצירה ליטורגית מכוונת ושמוחמד חיבר תפילה זו על־מנת שתשמש כתפילה ציבורית לכל הזדמנות. הדעות חלוקות בנוגע למנין הפסוקים בסורה זו, אך השאיפה היא לראות בה שבעה פסוקים — אם על־ידי מנייה ה״בסמלה״ או על־ידי חלוקת הפסוק האחרון לשניים:
בשם האל הרחמן והרחום
תהילה לאל ריבון העולמים
הרחמן והרחום
אדון יום הדין (אולי אפשר לתרגם : המולך ביום הדין)
אותך נעבוד וממך נבקש עזרה
נחנו באורח מישור
אורח אלה שהסיבות להם, לא של אלה שעליהם החרון
ולא של התועים.
״תהילה לאל רבון העולמים״ — זו צורה שאינה מצויה הרבה בספרות התפילה העברית. אנו פותחים את התפילה ב״ברוך אתה״ (גם בקוראן יש ״תַבַּארַכּ״), אך כאן צורה סובסטנטיבית. ״תהילה לאל״ — כפי שמקובל בשפה הסורית. ״עולמים״ — אין לפרש כאן העולם הזה והעולם הבא, ומובן המלה, כמו במדרש, אינו אלא בני־אדם. כד אנו מוצאים גם בסורה 29, 9:
האם אין אללה יודע מה בלב העולמים ?
לפיכך ברוד, שמוחמד הבין ״עולמים״ — בני־אדם.
״אדון יום הדין״ (המולך ביום הדין) — כמו בתפילות של הימים הנוראים ״מלך המשפט״. גם עצם המליצה ״יום הדין״ נמצאת רק בשתי התקופות הקדומות של מכה.
״אותך נעבוד וממך נבקש עזרה״ — גם זה מזכיר את ענין התפילה של הימים הנוראים ״שאותך ביראה נעבוד״. גם המליצה ״לעבוד״ אינה נמצאת אלא כאן.
״נחנו באורח מישור״ — כפי שאנו קוראים בתהלים כ״ז, יא: ״הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור״. אך כאן משתמשים במלה ״ציראט״, שנגזרה מן הלטינית (״סטרטה״ — דרך). המלה שכיחה ביותר גם בלשון התלמוד, ומסיבה פשוטה מאוד.
הערת המחבר: . הצירוף ״יום אלדיך בערבית מעיד ללא ספק על השפעה עברית, שכן התרגום המקובל של ״דין״ הוא דת ואמונה.
بسم الله الرحمن الرحيم
1 – الفاتحة –
الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ 2
الرَّحْمـنِ الرَّحِيمِ 3
مَـلِكِ يَوْمِ الدِّينِ 4
إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ 5 ا
هدِنَــــا الصِّرَاطَ المُستَقِيمَ 6
صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ وَلاَ الضَّالِّينَ
התרגום וביאורים של פרופ' רובין מתוך ספרו " הקוראן "
ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳-יוסף שטרית
ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳
ו. לכאורה, מציגה שירת ה׳ערובי׳ גיוון מירבי בכל הקשור למבנה התחבירי של הסטרופה, המתפקדת לרוב כפיסקה עצמאית, וזאת תוך התאמה מלאה ויעילה של המבנה לצורכי ההבעה השונים. צרכים אלה הם קודם־כול תיאוריים, הנוגעים לתכונות האהובה, ליופיו של הגן הנכסף, למפלצתיותו של האויב או לגודל הסבל, אר הם גם סיפוריים — כשאז מופיע גרעין סיפורי שלם עם התחלה וסוף, ואשר על טיבו נעמוד. אולם, עיקרה של שירת הערובי אינו בתיאור או בסיפור, אלא באותו חלק מפותח מאוד של קטעי דו־שיח, של הפניות הישירות (׳יא לאלא׳ — הו גבירתי, ׳יא באבא לחביב׳ — הו אהובי יקירי, ׳אמוממר — חמודי, וכוי), של משפטים מרובים בציווי חיובי או שלילי, של מובאות של דיבור ישיר (׳קולנא: אנא וויאף נעיסו׳ — אמרנו: אני ואתה נחיה), וכן של אותן קללות ישירות. במלים אחרות, עיקרה של שירה זו בכל אותן דרכי השיח המאפיינות את הדיבור היומיומי במצב הפשוט ביותר של תקשורת בעל־פה בין שגי בני־אדם. כמו־כן, להוציא את הקטעים התיאוריים ובעיקר את תיאור הגן ותענוגותיו, הרי רובד הלשון הרווח בשירת הערובי הוא אותו רובד של השפה המדוברת, אם כי בשל עתיקותה של מסורת שירה זו נשארו בה שיירים רבים משככות לשון קדומות יותר. בשפה זאת בולטת גם הנטייה לחקות את ההגייה של הערבית הלא־יהודית המתבטאת בהחלפת העיצור בעיצור [^1, כר שבמקום ׳קאלולי׳ אומרים ׳גאלולי/ובמקום ׳עקיילי׳ (=דעתי) אומרים ׳עגיילי׳. אמנם תופעה זו אינה אחידה ואינה עקבית אפילו אצל אותה מבצעת.
- מלבד אופי זה של דו־שיח יומיומי, בולטת כאן גם התופעה השכיחה של ריבוי משפטים כלליים ללא כל התייחסות מדויקת למציאות, שאינם, למעשה, אלא פתגמים הלקוחים מהשימוש בלשון המדוברת. פתגמים כאלה מופיעים במיוחד בשורה האחרונה של הבית ומביעים את הלקח שנלמד או שצריר להילמד מהמתואר או מהמסופר בסטרופה. פתגמים אלו מוסרים במישרין את העמדות ואת צורות ההתנהגות שרצוי לסגל בחברה, והטקסט, שבתוכו הם משובצים, תפקידו, קודם־כול, לשכנע את השומע בדבר תקפותו ואמיתותו הכללית של הפתגם. הדוגמאות לכך רבות, ונסתפק בכמה מובאות: ׳לגלב לוזה יעטיף כבארו׳ ( = הפגים ידווחו לר על הלב); ׳די גדדאר מא גדר גיר פי ראצו׳ (= הבוגדן אינו בוגד אלא בעצמו); יללי מא זאבו ססעד מא זאבו תתחזיר׳; ( =מה שאין המזל מזמנו אין הפיוס מביאו).
לפעמים קורה אפילו, שכל הבית בא אך ורק כדי לפתח את הרעיון המובע בפתגם הסוגר אותו, תור הדגמה חיה וציורית של תוכן הפתגם., הפתגם קורם אז עור וגידים, ומשמעותו וכן השימוש בו נעשים הרבה יותר פעילים לגבי השומע.
כּמי סררךּ, יא בנאדם, לא תוריה, נצור סודך, בן אדם, אל תגלהו,
ועמלו פי סנאדק וג'לק ביבאנו, בארגז שים אותו ונעל מנעולו,
לא יזרא לף מא זרא לעוד שיח שלא יקרה לך מה שקרה לשיח
השיח
ודי כּאן כדר ותחרקו עידאנו. אשר ירוק היה ונחרכו ענפיו.
ומא הליכּת בנאדם גיר פממו ואין אויבו של אדם אלא פיו
ולסאנו. ולשונו.
הדגמה מטפורית של המשפט המסיים היא גם תפקידם של אותם בתים שזיהינו כמבנים סיפוריים. למעשה, הסיפור אינו מסופר כאן לשם הסיפור עצמו, אלא בחינת משל ופרבולה בלבד, הבאים להמחיש את תסכולו של ה׳אני׳ השר בצורה מטפורית. תסכולו, אמרנו, שכן הסיפור המיזערי הזה (או מיני־סיפור) מסתיים תמיד במפח־נפש. לדוגמה:
אנא ללי רית דזאז פי טייפור זזאז, אני שראיתי בשר עוף בצלחת זכוכית,
וחבו גלבי וגלת יאנא נפטר ביה, לבי רצה בו, אמרתי: אסעד בו,
ורית עליה סי דביב וסי דבבאן אך ראיתי עליו זבובונים וזבובים,
ועאפו גלבי וגולת מא גדדית עליה. לבי סלד ממנו, ואמרתי: לא אוכל לו.
ולחביב למסרוף, יא לאלא, מא והאהוב המשותף, גבירתי, אל
תלקיני ביה. תפגישיני אתו.
- אופי כללי זה של התכנים הנמסרים בשירת הערובי מוצא לו ביטוי נוסף בחוסר כל גוון אישי או ייחודי הן של הדמויות הפועלות, הן של העצמים המוזכרים, הן של החלל והן של הזמן בו אמורים להתרחש הדברים המתוארים. לא תמצא כאן שמות פרטיים ואף לא פרט אחר המזהה את האני השר, מלבד הסיטואציה הכללית בה הוא נתון. אדרבא, קיים לפעמים אף נסיון לאלגוריזאציה, כאשר, למשל, במקום שם־עצם כללי אנושי ׳לעזרי׳ (=בחור, רווק), שהיה צפוי, משתמשים בשם כללי לא אנושי מקביל — ׳תאעזריית׳ (= בחרות רווקות); ובשיר פונים לרווקות ולא לרווק, שבן הטקסט אומר ׳אחדדיך אווא פזלאלא, תאעזריית׳ (= די לך כי תתרברבי, בחרות).
הערת המחבר : יש לציין, שאחד המאפיינים הבולטים של שפת הנשים היהודיות במרוקו בהשוואה לשפת הגברים הינו שילובם של פתגמים רבים בתוך הדיבור היומיומי.
כן לא תמצא פה כמעט שמות־תואר מצמצמים ליד שמות־עצם של דוממים, או שמות־ תואר שמתפקידם להבחין בין עצם זה לאחר מאותה קטגוריה. כאן, כמעט כל שמות־התואר הם לא־מגדירים. גם תווית היידוע השכיחה בטקסטים אלה היא זו המציגה את העצם באופן הכללי ביותר, היינו היידוע הגנרי; למשל, במשפט ׳אנא לי רית דזאז פי טייפור זזאז […]׳ ( =אני שראיתי [בשר] עוף בצלחת זכוכית), שמות־העצם מוזכרים בלבד ללא כל סימון מייחד.
גם תיאור החלל והמקומות דל ביותר, מלבד אולי הגן הנכסף, אבל גם שם תיאור החלל הוא תכליתי גרידא. מוזכרים אמנם שמות של ערים במרוקו כגון ׳מראקש׳ (בירת הדרום), ׳אספי׳ (נמל בדרום) או ׳פאס, אך גם שם ללא כל ציון מזהה מלבד השם. אשר לזמן, אין כל תאריך או נקודה אחרת שתשמש כמסגרת התייחסות למאורעות מסוימים. גם מלים כמו ׳אתמול׳ (׳לבארח׳) או ׳מחר׳ (׳גדדא׳) או ׳היום׳ (׳ליום׳) חסרי כל משמעות רפרנציאלית. הכול נשאר עמום ומעורפל.
- ערפול זה, לדעתנו, אינו בלתי־מכוון. המטרה בשירת הערובי ליצור אווירה ולא לתאר מציאות קיימת כלשהי, לתאר רחשי לב ולא להגיב על אירועים חולפים. המטרה היא לחנך את השומעים להתמודד עם בעיות ההוויה האנושית האוניברסאלית והנצחית, ללמד לחיות ולמות בעולם של סבל המלא בו בזמן גם יופי — היופי הנשי של האהובה והי, פי האקולוגי של הגן הנכסף. בקיצור זוהי שירה המשתמשת לעתים בנושאים ליריים וארוטיים להעברת תכנים חינוכיים בתחום נסיון החיים של הקהילה ושל הפרטים המהווים אותה.
מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאח
מתוך הקדמה של פרופסור דב נוי לספרו של יעקב אלפסי " מסמטאות המלאח
״שבחים״ אלה והיסודות ה״ממורטיים״ השלובים בהם על ״גיבורים מקומיים״ מוסיפים גוון ״מקומי״, אתנוגיאוגרפי, חשוב לספר. כדאי לציין, כי אחת הדמויות הפועלות במדור ״שבחי צדיקים״ הוא רבי סעיד בן עטאר, ממשפחת ר׳ חיים בן עטאר, הוא ״אור החיים״ הנודע, שנפטר בירושלים ב־1743, שנה אחרי עלייתו, וזאת לפי אגדה חסידית ״אשכנזית״, שרווחה בסביבתי המזרח אירופאית בגליציה, בשל ״מעשה שטן״ שהצליח להכשיל את פגישתו עם ר׳ ישראל בעל שם טוב, מכונן החסידות שהתכונן לעלייה בשנה זו, כדי להחיש בירושלים, יחד עם ״אור החיים״ הגדול ממנו בארבע שנים, את שעת הגאולה. דמות פועלת אחרת היא זו של ר׳ אלישע בן וואעיש, מאבותיו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל.
ג. מחזור החיים ומחזור השנה. ברכה לעצמו קובע המבוא האתנוגרפי המקיף וכץ הנתונים על חיי היהודים באזימור שמחברנו ״קיבל״ (שמע) ורשם אותם כעדויות נאמנות מפי אינפורמנטים מוסמכים מבני אזימור, והם כוללים ידיעות חשובות על אורחות חייהם של יהודי מרוקו בכלל ושל יהודי אזימור בפרט בשלושת הדורות האחרונים. המידע כלול בעיקר במבוא הנ״ל, אבל הוא מצוי גם בגופי הסיפורים (לעתים – ״בין השורות״ שלהם) ובמבואות למדורים השונים בספר, כגון זה שנזכר לעיל, על פולחן הקדושים. ככותרת פרק א׳ ב״מבוא״ משמשת ״המשפחה״, אך לאמיתו של דבר כולל פרק זה מידע מעניין וחשוב על חגים ומועדים במחזור השנה היהודית ובמחזור חיי אדם היהודיים, וכל הכרוך בשני המחזורים האלה, בתחום האמונה העממית והמנהג היונק ממנה. ואין פלא. האירועים העיקריים בשני המחזורים האלה היו מתקיימים לרוב בבית, בחוג המשפחה, ולפי עדות מחברנו שימשו החגים (מהבט הזמן היהודי) והבית המשפחה (מהבט המרחב היהודי) כזוג, אשר שני מרכיביו משלימים זה את זה ויונקים זה מזה. זיווג זה הוא הוא שיצר את הרקע להיגוד הסיפורים ולפיתגום המימרות והפתגמים הכלולים באסופה. ויש לשער שתהליך זה היה קיים גם לגבי אזימור, אם כי שירי זמר לא נכללו בו. רקע זה הוא הוא שאפשר את הנחלת המורשת העממית של אזימור ושל
קהילות אחרות מדור לדור. לפי עדותו של המחבר היו מספרים בחג הפורים סיפורי עימות בין ישראל לעמים, ״ועל ידי כך היו ממחישים את הסיפור על מרדכי היהודי והמן הרשע״, בפסח היו מספרים אגדות על אליהו הנביא. כך גם חגים ומועדים אחרים, שבהם משקף החומר ההיגודי הרווח בהם את הסביבה היהודית ומשתלב במנהגי ישראל.
לא תמיד מתלווים לכל נתון ונתון שמות האינפורמנטים והדוקומנטציה הדרושה, לפי שיטות הרישום האתנוגרפי המקובלות בימינו. אך ברור, כי החומר הגיע למחברנו ממקורות ראשוניים של תרבותו העממית, מה שאין כן הנתונים ההיסטוריים על קהילת אזימור, שרק מעט מאוד בה מבוסס על שיטת התיעוד שבעל פה.
ד. הדורות הראשונים והדורות האחרונים. בהערות המחבר ובפרקי המבוא (ולא רק בפרק ״תולדות קהילת אזימור״) קיימים שני מישורים: מישור העבר הרחוק ומישור העבר הקרוב. חקר העבר הרחוק (כל מה שקדם לשלושת הדורות האחרונים), במידה שיש מקום לחידושים בר (והמדובר הוא בדרך כלל בהשלמת התשתית ההיסטורית החסרה לנו בכל הנוגע לתולדותיה של קהילות רבות, בעיקר באסיה ובאפריקה), כרוך הן בחומר נדיר שלרוב אינו עומד לרשותנו והן בשיטות מחקר הנהוגות לגבי חומר המצוי בארכיונים ובספריות שלעתים קרובות אינם בהישג ידינו. מה שאין כן תולדות העת החדשה (בכללן נתונים על יהדות זמננו), כלומר זכרונות האצורים אצל קשישים בעלי ״תחושה היסטורית״ ו״מוטיבציה אתנית״ (נוסף על הזיכרון), שאליהם אפשר להגיע ביתר קלות, ואותם אפשר לראיין לפי שיטות ריאיון שפותחו בדורנו בתחומי התיעוד שבעל פה, הפולקלוריסטיקה האנתרופולוגיה החברתית תרבותית והאתנוגרפיה. שיטות אלו יונקות בעיקר מן הניסיונות הרבים לדובב קשישים על עצמם ועל תרבותם, ועל ההצלחות והכישלונות של הניסיונות מסוג זה בעבר.
האסופה שלפנינו, אם כי איננה כוללת הערות השוואתיות לסיפורים, שלרובם יש מקבילות בין כ־ 22,000 סיפורי אסע״י (ארכיון הסיפור העממי בישראל) באוניברסיטת חיפה (בכללם גם סיפורי יעקב אלפסי), היא תרומה חשובה, בעיקר מבחינת החקר של הדורות האחרונים. מחברנו הצליח לדובב את בני קהילתו הן בתחום הספרות העממית והיצירה האתנופואטית (יש בוודאי מקום לפרסום חומר נוסף, הכולל מלבד סיפורים ופתגמים גם שירי עם, מחזות עממיים, חידות) והן בתחום הפולקלור החשיבתי הכולל את ״מה שהיה״ ואת ״מה שנשמר בזיכרון״ בתחום האמונה והמנהג.
כל מעשה חלוצי בעולם היצירה והחשיבה ראוי לשבח, משום שהוא מפלס דרכים חדשות בתחומים אלה. עם זאת יש לו לכל מעשה חלוצי מגבלות משלו היונקות בעיקר מעצם הראשוניות הכרוכה בהעדר ניסיון, בגישושים ובאי ידיעה באיזו אופציה (קרי: נקודת מוצא, הנחה, שיטה ועוד) על ה״חלוץ״ לבחור. אנו נוטים להתייחס ל״חלוץ״ בסלחנות מפני שאנו סומכים על חלוציותו כהתחלה שאחריה יבוא המשך, ומניחים כי ההמשך הזה ישאף ליתר שלמות ע״י לימוד מתמיד ושיפורים. אנו בטוחים כי המוטיבציה הראויה לשבח, המונחות ביסוד המעשה החלוצי של אבויה ושל כל אלה שסייעו לו בקיבוץ ומחוצה לו, תוסיף לפרנס מעשי המשך משוכללים יותר, והמעשה עצמו ישמש כמודל – דוגמה ומופת לא רק לחיקוי ע״י הזולת, אלא גם להעמקה ולשכלול ע״י המחבר עצמו.
נקווה כי מחברנו שרכש לעצמו נסיון רב אגב איסוף החומר והעריכה, בכל הנוגע ליהדות אזימור בפרט וליהדות מרוקו בכלל, ירחיב את מעגליו וישכלל את דרכי עבודתו, אגב המשכה. כי אין חלוץ שוקט על שמריו, וכל המשך הוא בגדר הרחבת היריעה, העלאתה והעמקתה.
חקר הספרות העממית, אשר רישום ראוי לשמו הוא חלק אינטגראלי ממנו, עשוי ללכת בכמה וכמה כיוונים, ולכל כיווץ אסכולה משלו. הכיווץ האתנו־היסטורי בתוספת המוטיבציה הפונקציונלית, אופיינית לגישתו של יעקב אלפסי ולאסופתו, אם כי ייתכץ שהוא עצמו אינו מודע לתיאוריה אלא למעש, המצייץ גם את חייו כחבר קיבוץ. כיוון זה יתעשר בוודאי ע״י תוספת כיוונים אחרים, בעיקר בתחום האתנו־פואטיקה ויישום החומר המספק לבנים מהותיות לא רק לבניין עברה ותרבותה של החברה היוצרת, אלא גם לדרכי היצירה לעתיד לבוא ולתפקידי יישום וקליטה רוחנית.
מכאן ברכתי הנאמנה מקרב לב למחבר הספר שלפנינו, בתום העיון בו. ככל ברכה כוללת גם ברכתי דברי תודה על היש ודברי משאלה לגבי העתיד. שני הסוגים באו לביטוי בדברינו לעיל: מכאן ה״ברוך תהיה״ על ההישג ועל התרומה, ומכאן ה״מי יתך לגבי העתיד.
יבואו נא ספרים דומים לגבי קהילות ישראל שלא זכו עדיין להנצחה, ובהם חומר מוסמך שנאסף בשקדנות ובמסירות מפי יוצאי הקהילות המייצגים קשת רחבה ככל האפשר של האוכלוסייה, בכללם גם פשוטי העם אשר דמיונם היוצר שקול לפעמים כנגד הבקיאות במקורות שבכתב והשליטה בהם. דברינו לגבי המשך אמורים הן לגבי מחברנו והן לגבי אחרים, אשר מורשת התרבות של עדות ישראל יקרה להם, והם יכולים לתרום למחקרה ע״י רישום החומר, מלאכה שאינה מצריכה הכשרה מקצועית מחקרית מובהקת, כי אם הכוונה מתמדת ע״י חוקר או מוסד שאתם שומר הרושם על קשר נאמן.
לא על הרושמים לגמור המלאכה וספק גדול הוא אם יש סוף לעבודה מעין זו. אך ברור שכל מה שייאסף, יירשם וייקלט – יישמר וישמש את החוקרים, בספקו להם נתונים חשובים ובלתי ידועים, הניתנים לניצול, כלומר למחקר ולניתוח בכיוונים שונים. החומר עצמו, לא זו בלבד שיישמר מן השכחה ומן אבדון, אלא שיאפשר גם את הכרת החברה היוצרת ואת לימודה.
על מתן האפשרות הזאת בספר שלפנינו אני מביע תודה נאמנה ליעקב אלפסי בשם כל העוסקים בחקר תרבות ישראל הפלורליסטית ותרומת עדות ישראל לשילובה בפסיפס התרבותי של עם ישראל ומדינת ישראל בהווה ובעתיד.
פרופ׳ דב נוי (האוניברסיטה העברית ירושלים)
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי
אף נראה שהתפתח הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש, כחלק מן התמיכה בתלמידי חכמים. יש להניח שנוהג זה היה פתח לטענות שונות ואולי אף לשחיתות מסוימת, שעל כן בשנת תרמ״ט (1889) נתכנסו יחידי קהילת צפרו והחליטו להטיל פיקוח הדוק על הדבר:
גם אין רשות לשום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הן חזקת קרקע או ג<וף> וח<זקה> או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כלם.
פרטים מעניינים ביותר על ניהול קופת העניים מצויים בדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שכיהן תפקיד הגזבר בשנים (1910/1-1904) ראה להלן נספח א). הקופה סייעה לשלושה סוגים של צרכים בסדר זה: תלמידי חכמים, אלמנות ועניים. תלמידי החכמים והאלמנות זכו תמיכה כספית קבועה, ואילו העניים רק לעתים רחוקות. כן היה מקובל להעמיד לרשות כל שניים או שלושה תלמידי חכמים שלא קיבלו תמיכה כספית ישירה חנות אחת מהקדש הקופה, והם השכירוה לסוחר על פי הסכם ביניהם לבינו וכך נהנו מדמי השכירות. אך בדרך היו כלל הכנסות הקופה מצומצמות ביותר, אם בשל הקושי הגדול להוציא את נכס־ הקופה, הן בתים הן קרקעות, מידי אנשים שהשתלטו עליהם מכוח החזקה ולא שילמו אה השכירות הראויה לשלם, ואם בשל הצורך לטפל באחזקה השוטפת של הנכסים, במיוחד אלו שהיו נתונים לשיני הזמן והגיעו לידי התמוטטות ממש. כספי קופת העניים הפנויים לתמיכה בנצרכים הצטמצמו עוד יותר בשל המנהג לשלם מהם את ההיטלים המיוחדים שהטיל מושל העיר המוסלמי על הקהילה היהודית או את השוחד שנועד לבטל גזרות שונות שלו. גזבר קופת העניים נמצא אפוא במצוקה קשה ביותר, לפי שהצורך לסיוע היד גדול ביותר והאפשרות המעשית למלא צורך זה הייתה מצומצמת ביותר. מובן שלא היה בכך כדי לעודד אנשים להתנדב לכהן בתפקיד גזבר קופת העניים, כפי שעולה באופן ברור ביותר מדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שרק לאחר שכנוע רב ניאות לשמש בתפקיד, ולאחר שעלה בידו סוף סוף להשתחרר ממנו עם שהשלטון הצרפתי התקין סדרים חדשים בניהול ההקדשות בכלל במרוקו – המוסלמיים והיהודיים – לא נענה אפילו לבקשה לשמש חבר בוועדה בת שישה אנשים שהוטל עליה לנהל את קופת העניים.
לעתים היו מי שערערו על הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש. כך מודיע ר׳ יוסף משאש מקהילת מכנאס לר׳ רפאל אלנקאוה במכתב מחודש ניסן תרע״ג (1913), כי לאחר שפנה אליו בחודש תמוז בשנה הקודמת בעניין מגוריו בבית של ההקדש, כשנדרש לפנותו, נמסר הדבר ל״טובי העיר״, כלומר ועד הקהילה, ואלה לא חידשו את הפנייה אליו בעניין זה. אף על פי כן גונב לאוזני הרב משאש שהדרישה תועלה מחדש, ועל כן הוא מבקש מהרב אלנקאוה כי יחדש את התערבותו למענו. נראה שכל העניין התעורר באותה עת בעקבות מדיניות השלטון הצרפתי במרוקו להטיל פיקוח הדוק על ניהול ההקדשות, בייחוד בקרב המוסלמים, אבל גם בקרב היהודים. יצוין, כי בחברה המוסלמית במרוקו יועדו חלק גדול מן ההקדשות למטרה מוגדרת, אמנם לא לאנשים מסוימים אלא למוסדות דת ידועים, ובעיקר למסגדים, לבתי ספר וכיוצא בכך.
בדורות האחרונים לישיבת היהודים במכנאס, לאחר הכיבוש הצרפתי, הועבר הטיפול בבתי ההקדש לחברת גומלי חסדים, שעסקה במגוון של פעולות צדקה, כגון מתן בסתר והכנסת כלה. בקצה דרב (רחוב) אלעניים, סמטה קטנה בשכונה היהודית במכנאס, הייתה חצר גדולה שנודעה בשם דאר אלאורחים, ששימשה ״אכסניה למחוסרי אמצעים ופשוטי העם, שם קבלו ארוחות חמות בחינם יום יום, וכן שימש המקום ׳מלון אורחים׳ ליהודים המזדמנים למכנאס בדרכם למקום אחר״. המקום היה קרוי גם דאר אלעניים, לפי שעל פי המסורת ״הוקדש על ידי בני ישראל הקדמונים ז״ל אשר היו מסתופפים בצל קורתם העניים והאביונים, אלמנות ויתומים וגם קצת מתופשי התורה״. בחצר שהייתה ממוקמת סמוך לשער המלאח, מדרום מערב ל " מדינה " של מכנאס, היו בדור האחרון ארבעה עשר חדרים.
Attali-Attejar-Attias
ATTALI
Nom patronymique d'origine arabe, sans doute derive du patronyme precedent et ayant le meme sens: Attal, le portefaix, le porteur, métier autrefois populaire parmi les juifs des grands ports de la Méditerranée, en particulier à Salonique, Tunis ainsi qu'à Alger. A moins que cela ne soit l'indicatif d'un trait de caractère: celui qui arrive toujours en retard, le berceau de la famille est à Constantine. Le massacre de tous les membres d'une famille Attali fut un des moments les plus tragiques du pogrom de Constantine en 1934. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Constantine, Aïn-Béda, Bône, Biskra, Guwlma, Philippeville, Jemmapes, Sétif) et en Tunisie.
Rabbi Hezkel attali
Un des rabbins de Constantine au milieu du siecle dernier de la première génération de rabbins algériens confrontés à la laïcisation de la vie quoti- r:enne sous l'influence de l'occupation française.
EDOUARD:
Commerçant né à Constantine. Un des pionniers du sionisme en Afrique du Nord. Il fut un des trois délégués qui représentèrent l'Algérie au Premier Congrès Sioniste, convoqué par Thédor Herzl à Bâle, en Suisse, en 1897.
ABRAHAM:
Journaliste, fondateur de "La Vérité", revue israélite hebdomadaire politique et littéraire d'Afrique du Nord qui parut à Constantine de 1915 à 1923.
JACQUES:
Fils de Simon. Membre du conseil d'Etat. Economiste et écrivain français très célèbre, né à Alger en 1943. Après de très brillantes études à l'Ecole Polytechnique de Paris, major la promotion 1963, troisième au concours de l'E.N.A, docteur d'Etat en économie, il s'engagea tout d'abord dans l'enseignement. Sous l'influence de son compatriote Georges Dayan. il s'engagea en 1974 dans la campagne du candidat socialiste à la présidence, François Mitterand. dont il n'allait pas tarder à devenir le conseiller économique écouté. Après l'élection à la présidence de François Mitterand en 1981, il entra à l'Elysée comme conseiller. 11 quitta son poste en 1990 pour celui de directeur de la B.E.R.D.. la nouvelle banque créée par les pays de l'Europe Occidentale pour financer le développement des pays de l'Est liberes du communisme. Sa gestion laxiste le contraignit a demissioner deux ans plus tard. Maître de requêtes au Conseil d'Etat, il est activement mêlé à la vie communautaire juive dans le cadre du Fonds Social Juif Unifié. Sur le plan littéraire, il a publié plus de 25 livres, dont: "Analyse économique de la vie politique" (1973), "Modèles politiques" (1973), "L Antiéconomique" (1974), "La parole et l'outil" (1975), "L'ordre cannibale" (1977), "L'Anti-économique" (1980), "L'Histoire du temps" (1982), "1492" (1992), "Un homme d'influence: Warbourg" (1985), "Verbatim" l (1993), "Verbatim" II (1995), "La vie éternelle", grand prix du roman de la Société des gens de lettres 1989. "Lignes d'horizon" (1990), "Le premier jour après moi" (1990), "Le Labyrinthe" (1996). Il a préfacé le livre de Joseph Tolédano sur la famille Ohana "Tadart Naît Ohana" (Casablanca 1995).
BERNARD:
Fils de Simon, né à Alger en 1943. Administrateur et économiste français. Magistrat à la Cour des Comptes. Diplômé de l'Ecole Nationale d'Administration. Ancien directeur financier du Club Méditerrannée (1980-1981). Ancien président du Conseil d'Administration de la compagnie de transport aérien UT A, puis, à partir de 1990, d'Air Inter et d'Air France, poste dont il démissionna en 1993 devant le refus du gouvernement de soutenir son plan draconien de restructuration.
ATTAL ou ATTALI : vient d’un nom arabe ‘âtal signifiant portefaix. Le suffixe -i indique l’appartenance.
ATTAR ou BENATTAR : nom de métier en arabe ( attâr) signifiant marchand d’épices et de parfums. Avec l’affiliation ben (fils), ce nom signifie fils du droguiste.
ATTEJAR
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une profession, le commerçant, le négociant. Comme dans l'ancien temps, le commerce était le seul moyen de faire fortune. le mot est devenu dans le judéo-arabe marocain, synonyme de riche. A rapprocher du patronyme Tajouri porté dans l'ancien empire turc. Autre orthographe: Tejar. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siecle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc.
ATTIAS
Nom patronymique d'origine arabe, francisation de "attya", qui a pour sens cadeau, don, présent, le s final ayant été ajouté pour des raisons phonétiques avec la transcription du nom en lettres latines. Il est également porté chez les Musulmans sous sa forme arabe originelle : Atiyya. En Israël, plusieurs membres de la famille ont hébraïsé leur nom en le traduisant par Doron, le cadeau. Son équivalent en hébreu est le prénom biblique Nathan qui signifie, il a donné, sous-entendu Dieu a donné, don de Dieu. Le nom est attesté en Espagne au XlVème siècle et après l'expulsion, ses membres se sont dispersés dans toutes les directions: Afrique du Nord, Italie, Empire ottoman, Provence, et plus tard, Amsterdam et Londres. A Amsterdam, Joseph Attias fut, au XVIIIème siècle, le plus grand imprimeur d'ouvrages hébraïques, et rabbi Moïse Israël Attias fut le premier rabbin de la communauté juive de Londres après que Cromwell autorisa leur retour dans l'île, après plus de trois cents ans d'interdiction. La famille s'est illustrée dans la rabbanout, en particulier à Salonique, Amsterdam, Constantinople, Safed et Jérusalem. Autres orthographes: Athia, Aitéa, Attiaz, Attyasse, Atias, Athias, Attiasse, Atiyas, Attiache. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté dans les trois pays du Maghreb, et surtout au Maroc (Fès, Meknès, Sefrou, Tanger, Tétouan, Rabat, Mogador, Safi, Oujda, Marrakech, Demnat), par émigration, du Maroc à Gibraltar, en Algérie (Alger, Oran, Constantine, Guelma, Bône, M'sila, Batna, Sétif, Souk-Akhras, Aïn Temouchent, Blida, Saint-Denis du Sig) et enTunisie (Tunis, Moknine, Djerba, Sfax, Béja, Sousse
ABRAHAM BEN NATHAN:
dit Abou Askar Aboutata. Naguid de la communauté de Kairouan, la première capitale de l'islam au Maghreb, où avait prospéré au Xème siècle, une importante colonie juive. Il entretint des relations étroites avec les grands rabbins de Babylone, et apporta une aide généreuse à la yéchiba de Pompédita, alors en compétition avec la yéchiba de Soura.
- YAACOB:
Rabbin à Dadès, dans les pentes du Haut Atlas, au sud de Marrakech, à la fin du XVIIIème siècle. Dans une lettre adressée aux rabbins de Sefrou (reproduite par le rabbin David Obadia dans son ouvrage sur sa communauté, Sefrou), il relate la conduite héroïque des Juifs de la région qui mirent en déroute les assaillants encouragés par la politique violemment anti-juive du sanguinaire sultan Moulay Elyazid (1790-1792). Cette conduite heroique souleva un grand enthousiasme parmi la population juive, alors tant humiliée, comme devait lui écrire son correspondant de Sefrou, rabbi Shalom Abitbol: "Béni soit l'Eternel qui ne nous a pas privés de vengeurs alors que nous vivons dans l'abaissement et l'humiliation en nous remémorant notre gloire passée… C'est pour nous la meilleure des consolations de savoir qu'il y a encore des héros en Israël capables d'affronter sans peur l'ennemi, de manier la flèche et le javelot, de monter à cheval. Ce courage, vous le tirez sans doute de votre descendance de la noble famille des Perez" (voir Perez).
YOSSEF:
Naguid de la communauté de Fès à l'un des moments les plus dramatiques de son histoire. En montant sur le trône en 1790, Moulay Elyazid avait fait le serment de massacrer tous les Juifs du Maroc. Mais sur les conseils de ses proches, il décida de leur laisser la vie sauve, mais de les ruiner car "un homme pauvre est pire qu'un homme mort". En arrivant à Fès, il fit savoir à ses habitants juifs qu'il avait accepté de les épargner, mais qu'ils devaient quitter leur mellah et se transporter en dehors de la ville. Les maisons du quartier juif furent attribuées à la tribu guerrière des Oudayas qui y édifièrent une grandiose mosquée. Le terrible exil se poursuivit même après la mort du tyran en 1792. Son successeur Moulay Sliman annula toutes les mesures contre les Juifs, mais ne put rendre immédiatement le mellah à ses propriétaires légitimes, devant l'opposition résolue des nouveaux occupants. Au bout de quelques mois, il demanda à la communauté de lui envoyer une délégation à Meknès pour discuter de ce sujet. La délégation, dirigée par le naguid Yossef Attias et composée de David Elkrief et Benjamin Ben Samoun, obtint finalement gain de cause, non sans que les occupants provisoires aient tout pillé avant leur départ. Ils obtinrent du sultan la destruction de la mosquée que les oulémas déclarèrent impure, car le terrain sur laquelle elle avait été édifiée avait été acquis par des moyens frauduleux.
- MENAHEM:
Rabbin-kabbaliste à Tétouan au XVIIIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour de Fès, qui lui portait grande estime. En 1704, il fut dépêché, avec rabbi Yaacob Bibas, pour solliciter l'aide de la communauté de Fès devant le fardeau insupportable de l'impôt. Auteur de commentaires sur la Torah, publiés tardivement par des mécènes de sa ville natale, en 1936, sous le titre de "Ner hama'arabi" (La Lumière d'Occident).
- R. MORDEKHAY:
Rabbin à Demnat au XVIIIème siècle. Il fit ses études à Marrakech chez le grand kabbaliste rabbi Itshak Deloya. Il immigra ensuite en Turquie, où il publia son livre de commentaires talmudiques, "Mar dror".
MOSES:
Fondateur de la branche de la famille à Gibraltar. Né à Tétouan en 1770, mort à Gibraltar en 1844. Son fils, Marc- Makhlouf, s'installa au Portugal, aux Açores, puis à Lisbonne.
MESSOD ATTIAS
Grand notable et philanthrope de la communaute de Mogador dont il fut le president au debut de ce siecle. Il se fit construire une des plus belles synagogues de la ville. Commandant en Angleterre le Heikhal et la Teba.
MARK ANTHONY ATTIAS
Fils de Abraham, universitaire, ne a Lisbonne en 1875 dans une famille originaire du Maroc, mort a Madera en 1949. Professeur a l'Institut Polytechnique de Lisbonne, il a publie une trentaine d'ouvrages scientifiques et fut nomme, en 1931, president de la "Junta Nacional de Educacion".
MENAHEM ATTIAS
Journaliste, ne a Tanger en 1864, il fut longtemps le redacteur de l'un des premiers journaux edites au Maroc, "El Eco Mauritanio", fonde par Isaac Laredo, Isaac Toledano et Augustin Lugrano, à la fin du siecle dernier. Il fut egalement un membre actif du Comite de la Communaute. Il fut chancelier au consulat du Bresil et charge d'affaires en l'absence du consul de 1898 à 1904. En 1930 il s'installa a Casablanca
RABBI SHELOMO ATTIAS
L'un des rabbins de Rabat qui se joignirent a rabbi David Bensim'on dans sa alya a Jerusalem en 1845. Il participa avec lui à la formation du Comite de la Communauté Maghrebine et a ses efforts pour se detacher de la tutelle de la vieille communaute sepharade. Il fut envoye en 1870 comme emissaire de la communaute maghrebine aux Etats-Unis. Il perit au cours de sa mission dans l'incendie de l'hotel ou il etait descendu a Louisville dans le Kentuky
- MOCHE
(1782-1880): Rabbin et poète à Fès, auteur d'un recueil de poèmes et ksidot très connu, "Shir Moché".
HAIM SHEMOUEL:
Notable de la communauté de Fès, il fut élu en 1912 parmi les 15 membres du comité chargé de négocier avec les autorités françaises le dédommagement des victimes du Tritel de Fès.
SHEMOUEL GIUSEPE:
Homme d'affaires né à Tunis en 1864. Après des études à Livourne, il revint dans sa ville natale où il fonda La Banca Italianao de Credito et une grande agence d'Assurances. Il fut longtemps président de la Chambre de commerce Italienne de Tunisie.
- ABBA:
Célèbre rabbin à Fès, mort en 1932 à l'âge de 88 ans.
ROGER:
Juriste à Casablanca dans les années quarante et cinquante, auteur d'un article sur "La réparation des actes de spoliation au Maroc" (Noar, 1947), sur les rares textes législatifs sur le dédommagement des actes de spoliation, opérées pendant la période de Vichy au Maroc, jusqu'au débarquement américain (1940- 1942).
HANITA KEDAR:
Educatrice et militante du parti travailliste dans le cadre de l'organisation des Femmes Pionnières Na'amat. Née à Meknès, elle fut une des dirigeantes du mouvement de jeunesse pionnière Habonim. Avant sa alya en Israël au début des années 1950, elle fut éducatrice au château de Cambous, dans le sud de la France, dans le cadre de la Alyat Hanoar, la Alya des Jeunes. Membre du kibboutz Maagan depuis sa alya en 1955. Elle dirigea, dans les années soixante, la délégation de l'unité des Femmes de Tsahal chargée de la formation de l'équivalent du Nahal féminin en Côte d'Ivoire. La télévision israélienne lui a consacré une émission dans le cadre de la série "Ah, quelle vie !".
MOÏSE:
Chanteur et compositeur en Israël, plus connu sous son nom de scène Cheikh Mouiso. Spécialiste du folklore juif marocain. Né à Meknès, il est arrivé très jeune en Israël, mais il est resté profondémment imprégné par la musique andalouse et la musique populaire du Maghreb. A sorti un grand nombre de disques et de cassettes.
- MEIR ELEAZAR:
Rabbin, paytan, ancien chef de la yéchiba de Guivat Olga, né à Rabat. Auteur d'une remarquable étude sur l'histoire de la musique andalouse de ses origines, sous Haroun El Rachid à Bagdad, sa maturation à Grenade, sa conservation au Maroc et partiellement en Algérie, où elle est ce qu'est la musique classique en Europe par rapport à la musique populaire. Chaque air est adapté à l'heure de la journée, ce qui laisse supposer qu'elle a été influencée au départ par le chant des Lévy au Temple de Jérusalem. Il a édité une cassette vidéo de l'anthologie du chant des Bakachot, Shir Yedidout, calqué sur des airs andalous et dirige une chorale de jeunes de toutes origines spécialisée dans le chant des bakachot du centre communautaire d'Achkelon, qui se produit dans tout le pays.
DR ELIE:
Fils de David, médecin spécialiste en pneumo-allergologie, ancien élève de l'Ecole Nornale Hébraïque de Casablanca, né à Meknès. Fondateur à Toulouse, avec son épouse, Ruth Tolédano, d'un actif cercle d'études talmu- diques pour universitaires, axé sur l'enseignement de Maimonide: "La recherche ir lassable de la vérité".
GERARD JOSEPH:
Fils de Roger Athias, industriel. Assureur, né à Alger en 1928. Président directeur général de la Société d'Epargne Viagère depuis 1990. Président de la Société Fédérative Européenne de Retraite et d'Epargne, AFER- Europe. Auteur de plusieurs ouvrages, dont "David et les diplodocus" (en collaboration), "Assurance-vie: suivez le guide" (Paris, 1994), en collaboration.
ALFRED:
Ministre du culte, né en à Algerie, actuellement premier Hazan officiant à la grande synagogue de la Victoire a Paris
La Crise messianique
III. LA CRISE MESSIANIQUE
Même en reconstruisant sous d'autres cieux, et sur le même modèle, de prospères communautés, les Mégourachim ne pouvaient se consoler de la perte de leur paradis perdu. Le traumatisme de l'expulsion d'Espagne, la plus grande catastrophe de l'histoire juive depuis la destruction du Temple, laissait sans réponse le mystère insondable du dessein divin. Comment interpréter le déracinement du centre de création juive le plus fécond depuis Babylone ? Que se cache derrière la conversion, ne serait -elle que de façade, de dizaines de milliers de leurs frères qui avaient préféré l'apostat à l'exil ? Des malheurs d'une telle ampleur ne peuvent être sans explication et ne pourraient être que les signes annonciateurs de la prochaine Rédemption, la tradition faisant précéder l'arrivée du Messie des plus terribles tourments, de la guerre apocalyptique entre Gog et Magog ?
C'est à Safed où avaient afflué les maitres, que la Kabbala devait commencer à donner une réponse à ces questions. La Kabbale classique, méditative, spirituelle, sondant les mystères de la Création, avait été vivifiée en y greffant une dimension dite pratique. Son fondateur, rabbi Itshak Lourié (1534 -1572), dit le Ari de Safed, avait introduit la dimension volontariste, donnant à l'homme une place éminente dans le tikoun, la rédemption de l'univers. Dieu a besoin de l'homme pour parfaire sa création, l'homme invité à y contribuer par sa conduite, l'accomplissement des mitsbot, les commandements, la prière, les jeûnes, l'ascèse, les exercices mystiques. Par ses bonnes actions, l'homme a le pouvoir de libérer de leurs enveloppes d'impureté les débris de la lumière divine restés en suspens lors du tsimtsoum, le retrait de Dieu de l'Univers pour laisser place à la Création. La rédemption viendra quand toute la lumière divine sera reconstituée. Ce qui est valable pour l'exil de la lumière divine, l'est également valable pour l'exil spécifique du peuple juif.
Descendue de son inaccessible piédestal de science du mystère réservée à une élite de pieux lettrés, la Kabbale devint plus accessible, entrant de plain pied dans la pratique quotidienne religieuse, imprégnant la liturgie et les pratiques quotidiennes.
Terre d'élection depuis des siècles de la Kabbale méditative qui avait atteinte son apogée avec rabbi Itshak Cordobéro, le Maroc s'était enthousiasmé pour la nouvelle Kabbale. Parmi les plus éminents disciples du Ari se trouvaient trois rabbins qui avaient quitté le Maroc pour rejoindre le centre de la Kabale à Safed : rabbi Slimane Ohana, originaire de Meknès; rabbi Messod Azoulay, dit l'Aveugle de Fès, et rabbi Yossef Teboul. Ils devaient jouer un grand rôle dans la transmission de la doctrine de rabbi Itshak Lourié, qui n'avait laissé aucun écrit; en apportant leur témoignage à son plus célèbre disciple, rabbi Haïm Vital qui consigna par écrit sa doctrine.
C'est en détournant cet optimisme de la kabbale pratique, le pouvoir pour l'homme juif d'accélérer la venue du Messie, et en le poussant à l'extrême, que le mouvement messianique allait conquérir les élites rabbiniques et soulever l'enthousiasme des masses accablées par les tourments sans fin de la galout, l'exil.
LE FEU VENU D'ORIENT
Le jour de Ticha Béab 1622, qui tombait cette année un shabbat, naissait à Izmir dans la famille de Mordekhay Zvi un second fils qui reçut de ce fait le prénom prédestiné de Shabataï – né le jour du shabbat. Garçon d'une précocité et d'une intelligence exceptionnelles, son destin paraissait tout tracé. A 20 ans, il fut intronisé rabbin et débarrassé de tout souci financier par la fortune de son père, il se destinait aux études sacrées. Après le cursus talmudique classique, il s'enfonça de plus en dans les arcanes de la Kabbale dans sa nouvelle version pratique poussée à l'extrême. Des journées entières, il s'isolait dans un état d'extrême extase, dans la prière et la méditation, proche de la psychose maniaco -dépressive, caractérisée par l'alternance de périodes de créativité intense et de profonde dépression. Dans ses périodes d'euphorie, il se laisse aller à des extravagances, des actes d'enfantillage qui lui vaudront chez ses futurs opposants des accusations de folie pure et simple. Après une grande lutte contre lui -même, il franchit à 22 ans, en 1648, le premier pas en annonçant à ses proches que Dieu lui était apparu pour lui annoncer qu'il était destiné à être le Messie fils de David, chargé de délivrer le peuple juif et de le ramener sur sa terre. Le second pas irréversible fut franchi en 1654 avec la proclamation publique de sa mission. Pour preuve, il osa en plein office a la synagogue prononcer le nom ineffable de l'Eternel, YAHAVE. Le scandale était cette fois trop grand et il fut contraint de quitter sa ville natale. Commence alors une errance de plus de dix ans dans les grands centres juifs de l'Orient qui lui permettra de répandre ses idées et de recruter partout des adeptes enthousiastes. En 1664, en route pour Jérusalem, Shabtaï Zvi fit une rencontre capitale avec celui qui deviendra le prophète et l'organisateur de génie du mouvement messianique, Nathan Ashkénazi. Avec un messie séfarade et son prophète ashkénaze, le mouvement pouvait commencer à se répandre à travers tout le monde juif.
Première implication inattendue -indirecte – du Maroc dans l'aventure shabtaïste : le jeune Nathan devait son érudition et sa formation intellectuelle au grand maître venu de Fès, rabbi Yaacob Haguiz. En effet avant de partir comme émissaire de Jérusalem en Europe et au Maroc, son père, rabbi Elisha Ashkénazi, le lui avait confié pour étudier dans sa yéchiba à Jérusalem. A la fin des études, vers vingt ans, il avait proclamé voir reçu du ciel confirmation de la mission messianique de Shabtaï Zvi et de sa propre mission comme le prophète annonçant sa venue. A l'opposé de l'instabilité de Shabtaï Zvi, capable de passer de l'extase à la dépression la plus profonde, il était tout d'une pièce. Organisateur hors -pair, il va être en même temps le théologien qui donnera quelque cohérence aux visions de son messie. Voyageur infatigable, son génie sera de rendre le message messianique ésotérique limité aux érudits accessible aux masses. Il traduisit l'idéologie en actes : maintenant que l'arrivée du Messie est imminente, il fallait adapter la Halakha aux temps messianiques, changer le calendrier, adopter de nouvelles fêtes, en abolir d'autres. Qu'importe, répond -il aux sceptiques, si les signes annonciateurs de l'arrivée du Messie prévus par la tradition n'étaient pas au rendez -vous de l'Histoire : " Vous n'aurez que plus de mérite à y croire. Dieu a voulu éprouver le peuple juif pour voir jusqu'où irait sa fidélité. " Et cette arrivée, elle était annoncée pour l'an de grâce 1666. Dans toutes les communautés, d'Eretz Israël à la Russie, l'enthousiasme est à son comble, ce sont des heures d'attente exaltante, de fierté retrouvée. Ceux qui avaient raison gardé face à cette déferlante, étaient contraints au silence. "Nous étions dans la frayeur, nous nous levions quand ils se levaient, n'osant pas les braver au milieu de la synagogue. Nous étions comme un grain de sable emporté par la mer."
-Conciles des rabbins du Maroc 10-11 juin 1952 Tekanots-Regime matrimonial –
Regime matrimonial ( Interpretation )
L'article 4 de la Takana adopté par le Concile des Rabbins de 5710, relative au régime matrimonial, stipule que la femme ou ses héritiers ont la faculté de prendre, à la place du partage prévu, le restant du trousseau existant lors du partage.
Il arrive que la femme possède, en outre du trousseau, des « biens propres » (Nikhsé mélog) qui sont compris dans l'esprit de l'article 4 en question.
Dans le but d'éviter toute erreur d'interprétation, le Concile décide de modifier comme suit le dit art. 4 :
L'art. 4 de la Takana du Concile des Rabbins de l'an 5710, relative au régime matrimonial, est ainsi modifié :
« Dans tous les cas sus-énoncés, la femme ou ses héritiers ont l'option de prendre, à la place du partage prévisé, ce qui reste des apports (pris en charge par le mari) et de ses biens piopres »
Du Levirat
La loi mosaïque prescrit le mariage du lévir avec la veuve de son frère mort sans postérité.
Le Concile de 5710 a adopté certaines dispositions à ce sujet compte tenu des contingences actuelles.
Considérant d'une part qu'à notre époque il est révoltant pour une femme d'être contrainte au mariage et, d'autre part, que les levirs se prêtant à cette pratique, n'agissent pas très souvent par la seule conviction religieuse mais par intérêt ;
Il est apparu opportun d'apporter les modifications suivantes aux dispositions déjà prises :
Si la veuve ne s'y prête pas, le levirat ne sera pas exercé, le lévir sera soumis alors au déchaussement ;
- S'il refuse cette formalité, il n'y sera pas contraint, mais sera tenu aux obligations pécuniaires prévues aux articles 2, 3 et 4 du 2e Concile de l'an 5709, page 7.
Lorsqu'il n'existe aucune des trois raisons mentionnées au 2e Concile étayant le refus de la veuve et que le lévir accepte cependant le déchaussemnt, il aura l'option de payer le douaire ou de procéder au partage (des biens du défunt).
פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא- יוסף שטרית
3.5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא
השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.
מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.
השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.
המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.
הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילון של כתב היד
החלק העברי של השיר
אשיר בשיר וּמַהֲלָל, / לעיר ציון המהֻולל.
אויבינו בים צלל, / בעיר ציון בנויה.
נלך לעיר טבריה, / לעיר ציון בנויה.
נא האל, שלח לנו / אליה לבשרינו
5 במהרה בימינו / יוציאנו לרויה.
יה נקום נקמתינו / מן העמים אויבינו,
ולציון יעלינו / מקרב כל אֻומייא.
מלכנו שמו וַיְזְמָאן, / מתנקם בעם האלמן;
כמו מרדכי בְּהָמָן / הרג אותם בִּצְדִיָּיה,
10 יעשה למען שמו, / יפדה לישראל עמו,
מתחת יד צרימו / בזכות בני עלייה.
מדשן ביתך ירויון / כל ישראל בציון.
לפני המלך בן גוריון, / ירום דגלו לשמייא.
והשם יעזור ציונים / להוליך לאבות ובנים,
15 במכונות המזומנים / של עיר הקדש טבריה.
נאקת בני ישראל / תעלה לפניך אל,
להביא לנו הגואל, / משיח ואליה.
מלכנו מגלות יפדינו / לעלות לארצינו,
לראות נקמת אויבינו / אֻומַיָיא וְלִישָׁאנַיָּיא.
מקורות וביאורים
2 בים צלל: על פי שמות טו, י; בעיר ציון בנויה: בתוך גבולות הארץ לאחר פלישת צבאות ערב.
מלכנו שמו ויזמאן: הכוונה לנשיא חיים ויצמן. שם הנשיא הותאם לצליליו של שם משפחה יהודי רווח בדרום מרוקו:
מתנקם בעם האלמן: נקם את נקמת עם ישראל באויבים, שמן הראוי שיהיו אלמנים. הכוונה לעמים האויבים שיצאו למלחמה נגד
עם ישראל בארצו. כאן אין התיאור ״האלמן״ בא לתאר אלא לציין קללה ואיחול של המשורר כלפי אויבי ישראל. שימוש
כזה של שם התואר רווח בערבית היהודית, מלכנו: ״מלך׳ כאן במובן של מנהיג.
הרג אותם בצדייה: על פי במדבר לה, ב. ( במארב )
בני עלייה: כנראה עם ישראל ככלל, ולא רק אלה שנלחמו בפועל באויבי ישראל.
- מדשן ביתך ירויון: על פי תהלים לו, ט.
- והמלך בן גוריון: גם דוד בן־גוריון מכונה כאן בשם ׳מלך במובן של מנהיג ולאו דווקא
במובנו הראשון.
יעזור ציונים: הכוונה לאנשי המפלגות הציוניות שפעלו להקמת המדינה ומנהיג כעת את עצמאות ישראל.
במכונות המזומנים: הכוונה כנראה לאמצעי תחבורה בין יבשתיים שהספיקו בזמן כתיבת
השיר להוביל מאות אלפי עולים לישראל.
נאקת בני ישראל: במובן של תפילה (שמות ו, ה).
מלכנו: הכוונה לאלוהי ישראל.
אומייא ולישאנייא: אומות העולם הדוברות בלשונות רבות.
אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת-קינה לט' באב
אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת. מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹכְלִים מַצּוֹת וּמְרוֹרִים. עַתָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה שָׂבַעְנוּ בּוּז וּמְרוֹרִים: עַל הֶרֶג הַכְּשֵׁרִים וְעַל זֶרַע יְשָׁרִים. עַל כֵּן בִּבְכִי תַּמְרוּרִים אֶשָּׂא קוֹלִי כְחוֹלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּשִּׂמְחָה. עַתָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ בְּלֵיל זֶה קוֹל אֲנָחָה: אֲהָהּ כִּי לֹא מָצינוּ לְכַף רַגְלֵנוּ מְנוּחָה. אוֹי כִּי בָאָה צָרָה עַל כֵּן אֶשְׁכַּח מְחוֹלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שׁוֹתִים כּוֹסוֹת בִּבְרָכָה. עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה קרינו מְגִלַּת אֵיכָה: אֵיכָה בְּגָלוּת יָשַׁבְתִּי וּבָאתִי אֶרֶץ מְבוּכָה. לָכֵן אֲנִי עַל כָּכָה אֲעוֹרֵר קוֹל יְלָלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח קוֹרִין תָּמִיד הַגָּדָה. עַתָּה נֹאמַר בְּלֵיל זֶה בְּכִי תַּמְרוּר וּקְפָדָה: אוֹיָה כִּי גַּרְתִּי מֶשֶׁךְ וּבָא עֵת פְּקֻדָּה. אוֹי עַל קִרְיָה חֲמוּדָה וְעַל בָּתֵּי תְפִלּוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח נִגְמֹר תָּמִיד הַהַלֵּל. עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נְהִי מִסְפֵּד וִילֵיל: כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עַתָּה לֹא נוּכַל לְהִתְפַּלֵּל. כִּי בֵּית מִקְדָּשׁ מִתְחַלֵּל וְגַם חָרְבוּ הֵיכָלוֹת: מַה מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹמְרִים שְׁפֹךְ בְּזִמְרָה. עַתָּה בְּלֵיל זֶה שָׁתִינוּ לַעַן רֹאשׁ וּמָרָה: אוֹי כִּי שִׂמְחָה נֶעְדָּרָה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת: מַה הִתְּנַחֲמוּ בֶּגָלוּת בָּנִים יוֹשְׁבִים בְצִיוֹן אֲרוֹמִמְכֶם מִשִׁפְלוּת אָכִין עֲבוֹדַת צִיוֹן אֶבְנֶה נֵוְה אַפִּרְיוֹן אָז תִּשְׂמְחוּ בְּגִילוֹת. אֶבְנֶה
שאלת המעמד המשפטי של היהודים בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי
2.2 שאלת המעמד המשפטי של היהודים בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי
ארגונן מחדש של הקהילות היהודיות במרוקו בתחילת הפרוטקטורט הצרפתי המשיך או השלים אפוא שינויים שהתחוללו במשך עשרות שנים בעטיה של התערבות המעצמות הזרות והארגונים הבינלאומיים היהודיים בחייהם של בני הקהילות. עם זאת, המטרות שלמענן פעל הפרוטקטורט הצרפתי היו שונות מאלה שלמענן פעלו הארגונים היהודיים והיהודים בעלי הנטיות המערביות. להלכה לא ביקש הפרוטקטורט שהטילו הצרפתים (וכן הספרדים בצפון מרוקו) לשנות את מבנה הארגונים המסורתיים המקומיים, אלא להכניס בהם רפורמות בדי להתאימם לעידן המודרני. זוהי מהותה של ״השליחות התרבותית״ (la mission civilisatrice), שבשמה דיברו הדוברים הצרפתים. מטרה זו חפפה את שאיפותיהם של היהודים הצרפתים ושל האליטה היהודית בעלת הנטיות המערביות. אולם למעשה שאפו פקידי הפרוטקטורט בעיקר להטיל את מרותם ואת פיקוחם הישיר על הארגונים הקהילתיים דרך הרפורמות הרדיקליות שהם יזמו.
הערת המחבר : בקזבלנקה הוקם בשנת 1907 ועד קהילה בעל סמכויות נרחבות בניהולו של יחיא זגורי, שעבד בקונסוליה הצרפתית. זגורי מונה בידי שלטונות הפרוטקטורט בשנת 1919 למפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, ומילא תפקיד חשוב במימוש הרפורמות בקהילות היהודיות השונות. כמו בן הוקמה בקיץ 1912 (לאחר חתימת הסכם הפרוטקטורט) במלאח של פאס מעין מועצה שכונתית יהודית, והיא טיפלה בעניינים הקהילתיים ובכלל זה ענייני תברואה, בדומה למועצה העירונית המוסלמית. ראה תזכירים על שני מוסדות אלה באד״צ/מרוקו, מדור מנהל העניינים השריפיים (להלן מע״ש).
חסידי ״השליחות התרבותית״ של צרפת בקרב היהודים ראו בשליחות זו ערך מכריע לשינוי דמותן של הקהילות. הם בירכו על הטלת הפרוטקטורט וראו בו צינור להשגת מעין ״אמנציפציה״ וביטול מעמד ה״ד׳מי״, וכן מכשיר לקראת ייסודה של חברה יהודית אזרחית. לכן הם חשבו, שעל הוועדים של הקהילות לפעול על בסיס אזרחי יותר ולפתח ביתר שאת את מערכות החינוך הצרפתי. התפשטותה של רשת בתי הספר הייתה אמורה להוביל, לשיטתם, ל״החייאתה״ של יהדות המזרח דרך החינוך החילוני והחינוך המקצועי. הם גם קיוו ברובם ש״החייאה״ זו תביא לקבלתם המלאה של יהודי מרוקו לחברה האירופית האזרחית, ובמיוחד תאפשר להם לקבל את האזרחות הצרפתית, כמו יהודי אלג׳יריה בשנת 1870. אך הנציב הכללי הצרפתי(Commissaire Résident général de la Répubique Française) הראשון, גנרל ליוטה(Lyautey), הנהיג מדיניות של הענקת אזרחות לבודדים., האליטה המערבית התאכזבה ממדיניות הפרוטקטורט, שהטילה מגבלות על ה״אמנציפציה״ של יהודי מרוקו. בדרישה לאמנציפציה מדורגת מעין זו של יהודי מרוקו יצאה גם כי״ח.
עוד בתחילת הפרוטקטורט ניסתה כי״ח לשכנע את גנרל ליוטה להעניק ליהודי מרוקו מעמד משפטי מתקדם שיבטל את תלותם במח׳זן, היינו הממשל המוסלמי המקומי, וישפר את מעמדם הפוליטי. הם ביקשו שיוענק להם מעמד שווה לזה שהנהיגה צרפת לגבי יהודי אלג׳יריה שנים מעטות לאחר כיבוש ארץ זו בשנת 1830.
הערת המחבר : בשנת 1834 נקבע, שיהודי אלג׳יריה יישפטו בפני בתי הדין הצרפתיים כאשר בעלי דין יהודים יהיו נתבעים בידי צרפתים; ובשנת 1842 הוסמכו בתי המשפט הצרפתיים לדון בכל העניינים המשפטיים הנוגעים ליהודים, ובכלל זה דיני אישות (ולהוציא ענייני הפולחן הדתי), עם החובה להחיל עליהם את החוק הדתי שלהם לאחר התייעצות עם רב הקהילה. לאחר מכן הוסרה גם מגבלה זאת, עוד לפני שהיהודים זכו לאזרחות צרפתית על פי פקודת כרמיה משנת 1870. ראה ארכי״ח, תיק 2.I.J, מכתב מ־ני לוון לליוטה, 14 בפברואר 1913. ראה גם שוורצפוקס.
נציגי כי״ח נפגשו עם הנציב כבר בסתיו 1912 והציגו בפניו את המלצות הארגון; הם נתבקשו להציגן ולנמקן בכתב. לאחר התלבטויות רבות שלח נשיא כי״ח לֶוֶון את המלצות הארגון בפברואר 1913 וביקש, שיהודי מרוקו יישפטו בפני בתי משפט צרפתיים ושמעמדם יהיה שונה מזה של יהודי תוניסיה; אלה עדיין היו נתונים לשיפוט המוסלמי, בבית הדין של הווזירים במיוחד, וזה הפלה אותם לרעה ולא קיבל עדות של יהודים. לֶוֶון גם העלה את עניינם של היהודים שנהנו עד להחלת הפרוטקטורט מן החסות הקונסולרית הצרפתית והיו עלולים לאבד את מעמדם המיוחד אם לא יוכרו יהודי מרוקו כבני שיפוט בפני בתי המשפט הצרפתיים. הוא ציין שספרד, המתחרה של צרפת, העניקה מעמד משפטי מועדף ליהודים הנתונים למרותה באזור הצפוני של מרוקו. אולם ליוטה לא קיבל את המלצותיה של כי״ח. גם פנייה נוספת, שבה הועלו תהיות רבות על המדיניות של הפרוטקטורט ועל החסרונות הרבים הנובעים מן הניסיון התוניסאי המקביל, לא נענתה.
עם התחלת התבססותו קבע הפרוטקטורט הצרפתי שתי שיטות ממשל במרוקו: האחת בניהולם של הסולטן והמח׳זן שבראשו עמד הווזיר הראשון, והשנייה בניהולו של הנציב הכללי הצרפתי. על פי הצ׳היר (פקודה או צו של הממשלה השריפית) מן ה־12 באוגוסט 1913 הוקמו בתי משפט צרפתיים, עצמאיים כלפי בתי הדין של המקומיים, שמתפקידם היה לשפוט בכל העניינים שאירופים היו מעורבים בהם; בתי הדין של המוסלמים ושל היהודים הושארו על כנם, והוסמכו לדון במעמד האישי ובענייני ירושות. היהודים שנהנו לפני כן מחסות צרפתית איבדו חסות זאת, אף שבני החסות של מעצמות זרות אחרות שמרו בדרך כלל על מעמדם המיוחם. היהודים בעלי הנטיות המערביות ציפו שהעניינים המשפטיים של היהודים יידונו בפני בתי המשפט הצרפתיים, אן גם הם התאכזבו. בגלל המדיניות המרוקאית הכללית של הפרוטקטורט, ששאפה להרגיע את המוסלמים ואת השלטון המקומי המסורתי כדי להשתלט ביתר יעילות על מכלול השלטון במרוקו, הוכרו היהודים כנתיני הסולטן וכנתונים לשיפוטו של חוק המדינה, דהיינו החוק של בתי הדין של הפחות והקאדים, נציגי המח׳זן. היהודים חדלו אמנם לסבול מן התנאים שנלוו למעמד הד׳מי, לפי שמעמד זה בוטל פורמלית בידי הצרפתים, ומן הפגיעות שהיו מנת חלקם בבתי הדין המוסלמיים על פי השיטה השיפוטית המאליכית; אך הפרוטקטורט המשיך לראותם כ״בני המקוםindigenes) ), מעמד שהיהודים הממוערבים סלדו ממנו. כמו כן, גם אם להלכה שווים היו היהודים מעתה למוסלמים במרוקו, לא זכתה אזרחותם המרוקאית להגדרה ברורה, שכן שלטונות הפרוטקטורט לא קבעו להם מעמד משפטי חד־משמעי חדש במקום מעמד הד׳מי שבוטל.
אשר למערכת החינוך, רשת בתי הספר של כי״ח התרחבה באופן ניכר בעידודם של שלטונות הפרוטקטורט הללו דאגו לכך, שבתי הספר ישרתו את מטרותיהם ואת מטרות המדיניות הצרפתית במרוקו. הם הביאו בין היתר לידי שינוי מצבת המורים בבתי הספר, שכללה בתחילת הפרוטקטורט מורים לא־צרפתים רבים. מנהל שירותי החינוך של הפרוטקטורט כתב שמצבת המורים כוללת ״לא רק ספרדים, אלא גם עות׳מאנים, בולגרים ואף אוסטרים״, והמשיך: ״מתוך זהירות ומתוך התמדה בהרחבה נמשכת של ניהולנו אנו מצליחים, אגב תמיכה כספית בבתי הספר של כי״ח ופיקוחנו עליהם כמו בעבר, להגביל את פעולותיה של חברה זו, לטהר את מצבת המורים, וכתוצאה מכך להביאה לאט לאט לידי כך, שתשרת את מדיניותנו הכללית במרוקו״. במשך שנים רבות דנו שלטונות הפרוטקטורט באפשרות להקים רשת של בתי ספר יהודיים, שכונו ״בית ספר צרפתי־יהודי״ (école franco-israélite), במקום בתי הספר של כי״ח. רשת זו התחילה לפעול בשנת 1916. אולם לאחר שכי״ח עשתה ויתורים משמעותיים לשלטונות הפרוטקטורט, ובכללם מסירת תפקידי פיקוח ובקרה למנהל הצרפתי, הושג בשנת 1924 הסכם עם השלטונות שאפשר את המשך פעילותה של כי״ח ואת שיתוף הפעולה המלא שלה עם הפרוטקטורט.״
משכיל שירי הידידות-שולחן ערוף מפוייט לרבי משה אבן צור-מנהגי תשעה באב
מנהגי תשעה באב סימן תקנט, בסימנא טבא
קַדֵּשׁ עֲצָרָה בְּלֵיל מוֹעֵד הַמָּר לִקְרוֹת קִינוֹת וְאֵיכָה וְסֵדֶר קְדֻושָּׁה
וְתַתְחִיל מִוְאַתָה קָדוֹשׁ וליל מוצאי שבת מִוִיהִי נעם תְּהִי נטושה
ועד מנחה יושבין לארץ לילו ויומו בחרפה וּבוּשָּה
למה הָיָה כְאֵבִי נֶצָח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה (יר׳ טו, יח)
אין מדליקין בלילה רק נר אחד ואם חל מוצאי שבת כאשר יֵרְאֵיהוּ
יברך עליו ולא על בשמים וְעַל הַכּוֹס לְבַד יַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵיהוּ
וַעֲנֵנוּ וְנַחֵם בְּקוֹל יְלָלָה יַעֲנֵהוּ
שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ(יר׳ כה, ל)
שָׁבוֹת יִשְׁבְּתוּ תחינות ונפילת אפים ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה
אם חל ביום ראשון ועת הקינות אסור לצאת מִכְּנֶסֶת וְאָסוּר בְּשִׂיחָה
ובכנסת ישב האבל עד יגמרו הקינות באנחה
יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה (זכריה ח, יט)
ביאורים לפיוט
כיוון שבא לכתוב על דיני ימי פורענות, נראה שהוסיף את המילים ׳בסימצא טבא׳ לכותרת, כמי שמבקש שימים אלה יהיו לימים טובים, וכדברי הנביא: יצום הרביעי… וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים׳(זכריה ח, יט).
קדש עצרה: במקור יקדשו צום קראו עצרה׳, על פי יואל ב, טו ופירש רש״י שם הזמינו צום.
עצרה: אסיפה.
מועד: על פי איכה א, טו, יקרא עלי מועדי.
קינות… קדושה: בליל תשעה באב קוראים קינות ואיכה, ולאחריהן סדר קדושה דמיושב, או״ח תקנט, ב. 2. ותתחיל… נטושה: מתחילים סדר קדושה של ובא לציון מ׳ואתה קדושי, ואם חל במוצ״ש אין אומרים ׳ויהי נועם׳, או״ח תקנט, ב.
נטושה: עניינה עזיבה, והלשון על פי יש׳ כא, טו.
ועד… ובושה: ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ, עד תפילת המנחה, או״ח תקנט, ג. למה… אנושה : הביא הפסוק בשביל המשכו ׳מאנה הרפא׳, ר״ל שתשעה באב הוא מכה אנושה שאין לה תרופה, והלשון על פי ירי טו, יח. 6-5.
אין… אחד: מדליקין נר אחד, כדי לקרוא לאורו קינות ואיכה, או״ח תקנט, ג.
ואם… במוצאיהו: חל תשעה באב באחד בשבת, מברך במוצ״ש ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים, ובמוצאי תשעה באב יבדיל על הכוס ולא יברך על הנר ועל הבשמים, או״ח תקנו, א. 7. ועננו… יענהו: אלו הן שתי תוספת בתפילת י״ח, ׳עננו׳ בברכת ׳שומע תפילה׳, ו׳נחם׳ בברכת ׳בונה ירושלים׳, או״ח תקנז, א.
שאוג… נוהו: לומר שהקב״ה שואג על נווהו שחרב, והלשון על פי יר׳ כה, ל.
נוה: כינוי למקדש כמו ׳נהלת בעוזך אל נוה קודשיך׳, שמי טו, יג.
שבות… אפים: אין אומרים בתשעה באב תחנון ונפילת אפיים, או״ח תקנט, ד. ואין…
ראשון: חל תשעה באב באחד בשבת, אין אומרים האבילות, או״ח תקנט, ה.
ובכנסת… באנחה: גם האבל הולך לבית הכנסת בעת אמירת הקינות, אריח תקנט, ו.
יהיו… ולשמחה: סיים בתפילה שימי הצומות יהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה, והלשון על פי זכריה ח, יטבמנחה של שבת צדקתך, או״ח תקנט, א.
ועת… בשיחה: אסור לצאת מבית הכנסת בעת אמירת הקינות, וכן אסור בשיחה, כדי שלא יפסיק לבו מן האבילות, או״ח תקנט, ה.
ובכנסת… באנחה: גם האבל הולך לבית הכנסת בעת אמירת הקינות, אריח תקנט, ו.
יהיו… ולשמחה: סיים בתפילה שימי הצומות יהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה, והלשון על פי זכריה ח, יט.
Brit-La vie Juive a Mogador-Les villageois
Les villageois
Quant aux villageois, leur gagne-pain provenait de petits métiers. En premier lieu, le métier de savetier : les indigènes usaient rapidement leurs savates Blgha étant donné qu'ils marchaient beaucoup sur des routes qui n'existaient pour ainsi dire pas.
Les hommes préféraient user la plante de leurs pieds plutôt que le fond de leurs savates. Les femmes également usaient leurs savates brodées, richement ou pauvrement, selon la situation du mari. Ceci amena un nouvel article d'importation. C'est le cuir fait de peau de buffle, qui tout en étant dur, épais et durable, était assez souple et maniable après avoir été trempé dans l'eau. (Par la suite, il fut remplacé par les pneus des voitures automobiles).
Un autre métier consistait à fabriquer le bât des bourricots et les harnais pour mulets et chameaux. Il y avait parfois des villageois qui pratiquaient deux métiers. Le matelassier était également fabricant de harnais. D'aucuns fabriquaient d'affreux bijoux en cuivre ou en argent. Les tailleurs ou plutôt faiseurs de confection débitaient des cotonnades blanches et bleues ainsi que des burnous en laine blanche. Ainsi les colporteurs de Douar en Douar (petit village) vendaient les épices, quelques petits articles de bonneterie et des breloques.
Les souks se tenaient une fois par semaine, dans chaque région, et prenaient le nom de l'endroit où ils avaient lieu, par exemple : le dimanche, le souk se tenait dans la région du Drâa, (ne pas confondre avec la grande région du Dra) on disait El had dl Drâa ; le lundi on disait Tnin d'Imin-Tlit, le mardi on disait Tlata des Helchane et ainsi de suite. Dans ces souks, dis-je, les Juifs avaient des magasins ou des étalages et là, on faisait des échanges de marchandises, on vendait les calicots, l'épicerie, le sucre, le thé et les bougies et surtout la confection dont je parlais. En retour, on achetait des amandes, des œufs, des gommes, de la cire d'abeille en brèches etc. Dans chaque région, existait un Mellah, où habitaient les Juifs, avec leurs synagogues, leurs boutiques et leurs ateliers. En principe, ils étaient protégés par le Caïd (gouverneur) local mais seulement dans les limites de son territoire. Passé ce territoire, il ne répondait plus de la vie de "ses" Juifs. Si par malheur un Juif était volé ou même tué par les Arabes sur un territoire appartenant à un autre caïd, il était presque impossible de trouver le coupable, par conséquent il n'y avait pas lieu de prétendre à des indemnités. A la campagne, le problème commercial se posait dans les mêmes termes pour les indigènes du bled et ceux de la ville. L'Arabe était obligé de cacher sa richesse à cause de la grande part qu'il était sommé de payer au Caïd, alors il avait toujours recours aux Juifs. Il se faisait remettre une somme par le Juif devant notaire et s'engageait à faire bénéficier le Juif du résultat des moissons ou de l'élevage du bétail. Lorsque le Caïd faisait le recensement des récoltes, le propriétaire déclarait que tout appartenait au Juif. Il payait alors une dîme, et il était quitte en donnant bien entendu, sa part au Juif. Il y avait des propriétaires riches et respectés par le Caïd, qui se faisaient adjoindre un Juif par ce qu'ils croyaient que l'argent du Juif leur porterait bonheur.
Il y avait aussi des cas sociaux.
Il me semble que la mendicité, inéxistante au début, a pris de l'extension au fur et à mesure que le progrès scientifique a été introduit au Maroc.
Car tous ces portefaix, ces petits artisans ont perdu leur raison d'être. Les charrettes, les camions ont tué les transporteurs, les charretiers, les âniers etc.
Les machines ont fait de même pour la main d'œuvre. L'ouverture de deux ou trois tanneries dans notre ville, a diminué l'exportation, bien que la main d'œuvre dans l'industrie locale ait augmenté. L'importation des petits objets fabriqués, jadis faits sur place, a anéanti la petite industrie. Le pourcentage même approximatif de ces cas sociaux, secourus par la communauté juive, est difficile à évaluer. Cela dépendait de la ville, des moissons, de la période ou de l'époque. Le chiffre des cas sociaux qui n'étaient que de cinq à dix pour cent de la population est arrivé à vingt-cinq pour cent. Il faut dire aussi que le nombre allait en augmentant, car les secours étaient considérés comme un bien individuel, transmis par voie d'héritage. Quand "le cas social" décédait, il léguait la pension qu'il recevait à ses héritiers directs.
Les recettes qui alimentaient la caisse communautaire seront indiquées dans la question organisation.