מורשת יהדות מרוקו

מיד עם שוך הסערה הסתובב הובר ז׳ק כמה שעות בינות ״ההריסות המעשנות, שמהן הזדקרו קורות שרופות ושיירי גוויות״. מראה החורבן הזכיר לו בכאב את ההפצצה בקזבלנקה, שהיה עד גם לה. לאחר מכן הוא הגיע לגן החיות של הסולטן, רק כמה שעות לאחר תום הקרבות, כדי לאסוף מידע ממקור ראשון. ב־22 באפריל הוא שלח מברק מרגש במיוחד ובו תיאור של מה ששמע שם. הוא כתב על אלפי אומללים אשר הופקרו ללא הגנה לפראות הבוזזים, על תחינותיהם שיחוסו על חייהם, על בריחתם המבוהלת לארמון, שבו מוטלים זה על גבי זה ומופקדים לרעב הם מצאו מקלט ארעי.

הערת המחבר:רייויו הגיב על כך: ׳העיתונים האחרים מתלוננים שהמברקים שמופנים [אליהם] נעצרים בפאס. "לה מטין" מציין שיש כאן צעד מנהלי שמטרתנ למנוע מהתקשורת לקבל מידע. אני משוכנע שלא זה המצב ושלא קיבלוו שום החלטה שסותרת את חופש העיתווות. אעשה כל מאמץ כדי להבטיח ללא דיחוי את סדירותם של שירותי המברקים׳(Nantes, AAE, Légation de France à Tanger série B279). ראה גם 2 .Journal des débats (24.4.1912), p ע"כ

בשבת, 27 באפריל, הסתכם האירוע ברשימה קצרה בעמוד הראשון של ׳לה מטין׳, ושם נכתב: ׳פאס שקטה׳ ו׳ועדה שחברים בה נכבדים ערבים, אירופים ויהודים, תהיה אחראית לתברואת הבירה. נאספו סכומים הגונים לסייע ליהודים המורעבים. הסולטן העניק 10,000 פרנק, רייניו 5,000 פרנק ואישים מרוקנים 10,000 פרנק׳.

לבסוף, כתבה על גורל היהודים בשבועון ׳אילוסטרסיון׳(Illustration) ב־11 במאי פורסמה, בלא שם המחבר, ברחבי העולם בזכות הצילומים עזי הרושם שליוו אותה, שאותם צילם הד״ר וייסגרבר.(

העיתונות הבריטית השתמשה בעיקר בידיעות שמסר מקלאוד, קונסול בריטניה בפאס, ושכנו הד״ר ורדון, רופא במיסיון הפרוטסטנטי. ה׳טיימס׳ הלונדוני, הודות למברקים שהגיעו מכתבו בטנג׳יר, הזכיר ב־23 באפריל את הטבח ביהודים, וב־24 באפריל ציין שנוסף למאות הפצועים ולאלפי היהודים שהיו נתונים בסכנת רעב, .מספר המתים הגיע ל־55. ב־26 באפריל הוסיף ה׳טיימס׳ פרט שלכאורה נעדר מכל הדיווחים הצרפתיים – יהודי מרוקו לא יכלו להגן על עצמם, כפי שעשו במקרים קודמים, מכיוון שהשלטון הצרפתי פירק אותם מנשקם.

העיתונות היהודית

כפי שאפשר לצפות, לפרעות פאס היה הד עצום בעיתונות היהודית בכל השפות. הפעילויות החברתיות והחינוכיות במרוקו של כי״ח, של ההתאחדות האנגלית־יהודית ושל חברת העזרה של יהודי גרמניה, וגם המאמצים של נציג ארצות הברית בוועידת אלג׳זירס לטובת יהודיה, תרמו במידה רבה לחשיבות שניתנה במישור הבין־לאומי לקורות היהודים באימפריה השריפית. הדיווחים שעקבו אחרי האסון תרמו גם הם למודעות בקהילות היהודיות בכל רחבי העולם ועודדו את המסע הנפלא לגיוס הכספים לטובת היהודים האומללים בפאס.

מאז ביקורו המפורסם של השר האנגלי משה מונטיפיורי(1885-1784) במרוקו ב־1864, הביעו עמודי ה׳ג׳ואיש כרוניקל׳ הלונדוני עניין תדיר ביהודי האימפריה השריפית. ב־26 באפריל פרסם השבועון את המאורעות במרוקו והציג סיכום המשלב את המידע מהתקשורת הבריטית והידיעות הרשמיות שמסר הקונסול הבריטי במרוקו. יצחק אברהם אבן צור, נשיא הקהילה בטנג׳יר, שמע על הפרעות מפי הציר הבריטי בעיר, רג׳ינלד ליסטר(Reginald 1865-1912 , ,(Lister ומיד יצר קשר עם העיתון כדי לבקש סיוע מן הקהילה היהודית

באנגליה. בגיליון מ־3 במאי דווח על טבח של ׳מאות קרבנות׳ מקרב היהודים. גיליון זה סיפק גם פרטים ראשונים על הסיוע שהושיטה הקהילה היהודית הבריטית לנפגעים. ב־10 במאי פרסם ה׳ג׳ואיש כרוניקל׳ את עדויותיהם המזעזעות של עדי הראייה, את עדותה של אנגלייה מפאס ואת עדותו של הד״ר ורדון, שטיפל בפצועים .

הערת המחבר:יצחק אברהם אבן צור (נפטר ב־1937) היה מתרגם וסגן קונסו7 ש7 בריטניה במרוקו. הוא נבחר לנשיא הקהילה היהודית ומאוחר יותר לנשיא המועצה המשפטית של טנג׳יר.

רג׳ינלד ליסטר מילא תפקידים מגוונים בברלין, בפריז, באתונה ובקושטא, ובשנת 1908 מונה לציר בריטי בטוג׳יר.

מעתה עדכן ה׳ג׳ואיש כרוניקל׳ באופן סדיר בין דפיו על התרומות לקרן פאס שנפתחה בלונדון. ׳אמריקן היברו׳(The American Hebrew}, שנוסד בניו יורק ב־1879, הציע ניתוח מעמיק ביותר כמעט נבואי הכולל מידע רב על המצב במרוקו, פרי עטו של דייוויד ותר עמרם .(David Werner Amram

דייוויד ורנר עמרם (1939-1866) היה עורך דין נודע וגם היסטוריון וחוקר מקרא מלומד. לעתים קרובות הוא כתב ב׳ג׳ואיש אקספוננט׳(.(Jewish Exponent

אין לשכוח שגם לגרמניה היו אינטרסים קולוניאליים בצפון אפריקה ושחברת העזרה של יהודי גרמניה הציעה את תמיכתה ליהודי מרוקו מתחילת המאה. העיתונות היהודית־גרמנית הקדישה ליהדות מרוקו מקום נכבד ועקבה מקרוב אחרי הפרעות בפאס, אפילו אם בדרך כלל היא הסתמכה על העיתונות הצרפתית.מעניין במיוחד מאמר המערכת ב׳די ולט׳ (Die Welt, הביטאון המרכזי של התנועה הציונית, מ־26 באפריל, שהוקדש לשאלת מרוקו. מאמרו של רפאל לנדאו(1943-1870) הוא אחד הניתוחים הצלולים ביותר לתסבוכת המרוקנית בהקשרה ההיסטורי. עם הגעתן של החדשות הראשונות על התריתל, ׳די ולט׳ הביע חמלה כלפי יהודי מרוקו הנתונים לייסורי האנרכייה, שבהם ראה העיתון השלכה של מצב היהודים חסרי הנתינות.(jüdische Heimatlosigkeit בגיליונות הבאים פורסם תרגום של הדיווח של הובר ז׳ק, שהופיע ב׳לה מטין׳( וגם כל מכתביו של עמרם אלמליח לכי״ח.

התקשורת העברית במרכז אירופה עקבה אחרי המהומות ממרחק מסוים. את היומון ׳הצפירה׳ ערך נחום סוקולוב בוורשה, הוא שאב את ידיעותיו מסוכנות הידיעות הווס ומהעיתונים הגרמניים, ואף הוא התלונן על הצנזורה הצרפתית. בשבועות שלאחר התריתל הוא פרסם את הדיווחים של וייסגרבר שהופיעו ב׳לה מטין׳, ומידע שמקורו בחברת העזרה של יהודי גרמניה, לפני שפרעות פאס פינו את מקומן בעמודי העיתונים לאסון הטיטניק, ובפרט למשפט בייליס, שהיה קרוב יותר מבחינה גאוגרפית וחברתית.

נראה כי עיתונות היידיש במרכז אירופה, ובייחוד ׳דר פראינד׳(DerFraind), יומון שיצא לאור בוורשה, הייתה מעודכנת במה שהתרחש במרוקו. היומון התעניין בעיקר, כמו העיתונות היהודית כולה, בשלומם של בני קהילת פאם, וגינה את ניסיונם של הצרפתים להרגיע את הרוחות ולטשטש את היקף הטבח, שבתחילה העריך את קרבנותיו היהודים בכ־1,000. לאחר מכן הוא שטח ביקורת על המדיניות הקולוניאלית של צרפת ועל פלישתה למרוקו והכריז עליה כעל הסיבה העקיפה לשפיכות הדמים: ׳בעוד היא צריכה לתת דין וחשבון לאומות על ההרוגים האירופים, איש לא יבקש ממנה לתת דין וחשבון על הדם היהודי שנשפך, מכיוון שהיהודים הם יתומים, ובעבורם נותרה רק רחמנות׳. אחרי ההאשמות נכתבה ההצהרה הקשה: ׳קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהתחולל ברובע היהודי בפאם׳.

ה׳פארווערטס׳ הניו יורקי הסתפק במסירת הידיעות שהפיצו סוכנויות העיתונות, שהגזימו במספר ההרוגים, לפני שפסק להתעניין באירועים במרוקו לטובת דיווחים על אסון הטיטניק. עם זה, מעניין שהעיתון הזה כינה את הפורעים הערבים בפאס ׳פוגרומצ׳יקים׳, וכך קישר את הייסורים של יהדות מרוקו לעינויים של קדושי אשכנז. העיתונות היהודית בעברית וביידיש ניזונה מהעיתונים בפריז ובברלין, ובסופו של דבר לא חידשה דבר משמעותי בטוריה, אך היא שיקפה להפליא את רגש האחווה היהודית.

ראה:הפרעות בפאס או התריתל התרע"ב-יוסף ינון פנטון מכון בן צבי תשע"ב עמ'-57-54

ד. השורשים הספרדיים של התקנה – כוחות מנוגדים

גם אם לא הייתה כאן העתקה ישירה של תקנה דומה, הרי שאין ספק שאת השראתם קיבלו המגורשים מן המורשת ההלכתית הספרדית שבמסגרתה צמחו. נראה ששני כוחות חשובים בעלי מגמה מנוגדת השפיעו כאן. מצד אחד הלכת המורדת, שהלכה ונשחקה מאוד והיא לחצה לכיוון של הימנעות מחיוב בגט או בחליצה שלא מכוח דין התלמוד. מצד אחר, נכחה מאוד מסורת הרא״ש, שדחתה את מצוות הייבום ושחקה את מעמדה המשפטי.

לפי הלכת המורדת שרווחה בתקופת הגאונים היה אפשר לכוף את האיש לתת גט לפי דרישת האישה ללא עילה מסוימת בתלמוד – מה שמכונה דין המורדת – והמחיר שנדרשה האישה לשלם היה במישור הכלכלי. חיבורים שונים מתקופת הגאונים והראשונים מייחסים הלכה זו למקורות משפטיים שונים: היו שביססו הלכה זו על תקנה שנחקקה במאה השביעית בידי גאוני בבל מכוח אילוצים שונים; היו שביססו הלכה זו על דין התלמוד עצמו לפי פרשנות מסוימת או לפי גרסה מסוימת שהייתה תחת ידם. הלכת המורדת התקבלה במרכזים השונים ברחבי העולם היהודי ובכלל זה בספרד ובאשכנז, ועל פיה נהגו במשך מאות בשנים. בפאס ולאחר מכן בספרד תמך הרי״ף בהלכת המורדת וביסס אותה על תקנת הגאונים בלבד, ואילו הרמב״ם בספרד המוסלמית ולאחר מכן במצרים ביסס את ההלכה על דין התלמוד עצמו. באמצע המאה השתים־עשרה החל רבנו תם במתקפה חריפה נגד ההלכה, בנימוק כי פרשנות התלמוד מעין הפרשנות שנקט הרמב״ם שגויה היא. כמו כן סבר שאין ליצור עילות חדשות לכפיית האיש לתת גט וכי גאוני בבל חרגו מסמכותם בהתקינם תקנה זו. תהליך השחיקה של הלכת המורדת של הגאונים הלך ונמשך במאות השנים הבאות. בסוף המאה הארבע־עשרה כבר נקטו גדולי חכמי אראגוניה וקטלוניה, הלא הם הריב״ש והתשב״ץ, גישה החלטית נגד הלכת המורדת, בין שבסיסה בהלכת הרמב״ם ובין שבסיסה בתקנת הגאונים. עם בואם למגרב בעקבות גזרות קנ״א הם התעמתו עם בני קהילות מקומיות שונות שפגשו ואשר דבקו עדיין בפסיקת הרמב״ם. חותם העמדה הספרדית הוא ר׳ יוסף קארו שדחה בחיבורו שולחן ערוך את הלכת המורדת וכלל לא הזכירה בסימן הדן בהלכות מורד ומורדת. מכאן, שהתקנה הנוכחית לחייב חולה מסוכן לגרש את אשתו כדי לחסוך ממנה את זיקת הייבום מנוגדת ברוחה למגמה הבסיסית שרווחה בקרב גדולי חכמי ההלכה בספרד.

שמא נאמר כי מגורשי קסטיליה ייצגו מסורת מנוגדת לזו של הריב״ש והתשב״ץ, והם אף מצאו בפאס גורמים מקומיים שדבקו בעמדת הרמב״ם? עיון בתהליך הדחיקה של הלכת המורדת מלמד כי השערה זו אפשרית. כבר בתשובות הרשב״א אנו מוצאים בני קהילות שונות הממשיכים לדבוק במשנתו של הרמב״ם, שהתיר לכוף את האיש שאשתו מרדה בו ותבעה גירושין. הרשב״א אף נתן הכשר בדיעבד למסורת משפטית זו, והורה לשואלים אותו להניח לבני הקהילות הללו לנהוג כמנהגם. עימות חריף בין בני קהילות האוחזים בהלכת המורדת לבין אוטוריטה הלכתית גדולה פרץ ברבע הראשון של המאה הארבע-עשרה בין הרא״ש, בעת שכיהן כרבה של טולדו בירת קסטיליה, לבין חכמים בקורדובה שבדרום ספרד. הרא״ש תקף בחריפות מסורת זו ודרש בתוקף להפסיק להשתמש בהלכת המורדת, יהא בסיסה המשפטי אשר יהא. לכאורה, צריכה סמכותו של הרא״ש להיות מכרעת בעיני בני קסטיליה ולהביא להפסקת השימוש בהלכת המורדת, אך לא כך היה הדבר וכבר בימי בנו ויורשו ברבנות בטולדו, ר׳ יהודה בן הרא״ש, אנו מוצאים עמדות וניסיונות להמשיך ולנהוג כפי הלכת הרמב״ם בנושא המורדת. גם בנו השני של הרא״ש, ר׳ יעקב מחבר ספר הטורים, הביא בחיבורו את מסורת הרמב״ם המורה לכוף את האיש באישה שמורדת בבעלה בצד המסורת של אביו. הוא הדין למחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה, שמצאנו בתשובת הר״נ קהילה מקומית בספרד שמתקינה תקנה לפסוק כרמב״ם בכל דבר ובכלל זה בעניין המורדת. כמו כן מצאנו בחיבורו של התשב״ץ עדות על קהילה שבסוף המאה הארבע-עשרה התקינה תקנה מעין זו. מכאן ואילך אין בידינו עדויות על אשר התרחש בקסטיליה בכלל, ולכן לא ניתן לדעת אם זרמים אלה המשיכו להתקיים. בכל מקרה, לא יהיה זה מן הנמנע לשער כי אף במאה החמש-עשרה עדיין נותרו מסורות מקומיות שהמשיכו לאחוז בהלכת הרמב״ם. הוא הדין לאלג׳יריה שבה נאלץ נכדו של התשב״ץ לצאת נגד המסורות המקומיות שפסקו כרמב״ם, לכוף את האיש לגרש בשל טענת מורדת. אין אנו יודעים אם הסתיים המאבק ואימתי הסתיים, אך לא מן הנמנע שבסביבת פאס נותרו גורמים שתמכו בהלכת הרמב״ם.

לעומת עניין המורדת שדחף את המערכת המשפטית לכיוון של ריסון בתחום החיוב בגט היה קיים גורם נגדי שפעל לכיוון דחיקת הייבום. כפי שכבר ציינו, אין בידינו מידע על המסורת ההלכתית בקסטיליה במאה החמש-עשרה, ולפיכך נצטרך להקדים למאה הארבע- עשרה ולהזדקק ליצירה ההלכתית שנוצרה בתקופה זו. במרכז הכובד של היצירה ההלכתית בקסטיליה במאה הארבע-עשרה עומדים ללא עוררין הרא״ש ובית מדרשו, שחיבוריהם השונים היו למסד שעליו נשען המשפט העברי בחבל ארץ זה. ייתכן כי תורתו של הרא״ש ובית מדרשו נוכחת ומורגשת בחקיקה זו בענייני הייבום של מגורשי קסטיליה, והיא זו שהייתה מקור השראה להטבה שהיטיבו עם האלמנה הזקוקה לייבום.

הרא״ש אימץ בצורה קיצונית את המסורת האשכנזית בימיו, שקבעה שמצוות חליצה קודמת, וסבר שכופין על החליצה בכל מקרה שהאלמנה תובעת כן. באופן נחרץ והחלטי הוא ביטא את עמדתו בתשובה שנתפרסמה בשנים האחרונות, ובה קבע את עיקרי עמדותיו ומדיניותו המשפטית בספרד. הוא הבחין בין שלושה מצבים שונים: 1. יבם פנוי שמעוניין לייבם ולא ידוע על קיום מניע זר; 2. יבם פנוי שידוע על מניע זר כמו הרצון בממון או ביופיה של היבמה; 3. יבם נשוי אישה אחרת. עמדת הרא״ש באופן אישי הייתה, שבכל מקרה כופים את היבם לחלוץ גם אם הוא פנוי ולא נגוע במניע זר. ואולם הוא היה ער לכך שלפי מסורת הרי״ף השלטת בספרד אין בכל המצבים הללו כדי לשמש עילה לכוף על החליצה, שהרי לפי שיטת הרי״ף מצוות ייבום קודמת, והסטטוס האישי של היבם או מניעיו אינם מעלים ואינם מורידים. עם זאת התערב הרא״ש בהלכה הספרדית ודחק בה לנקוט גישה מצמצמת לגבי מרחב התמרון שעומד בפני היבם. כרבה הראשי של טולידו ויהדות קסטיליה בכלל הוא קבע את עקרונות הפעולה האלה: במקרה שהיבם נשוי אישה הוא יתערב באופן ישיר ואקטיבי לכוף אותו לחלוץ, בהתאם למסורת המשפטית האשכנזית וחרף המסורת המשפטית הספרדית הנוגדת. אם היבם פועל מתוך מניע זר, כי אז יסתפק בהמלצה חמה מאוד לבית הדין המקומי הדן בדבר לכוף את היבם לחלוץ, אך הוא יימנע מלהתערב אם דעתו לא תישמע. רק במצב שהיבם פנוי ולא ידוע על מניע זר הוא יימנע לגמרי מלהתערב בעמדה שינקוט בית הדין המקומי חרף עמדתו האישית האומרת שיש לכוף את היבם לחלוץ.

קשה לדעת עד כמה הצליח הרא״ש להחדיר בימיו את הגישה האשכנזית העקרונית, שמעדיפה את מצוות החליצה באופן מוחלט על פני מצוות הייבום בתחום השפעתו הישיר בקסטיליה. לפי עדות הרא״ש עצמו, נראה כי בשלב מסוים של פעילותו המשיכו לנהוג סביבות אלה לפי מסורת הרי״ף חרף נוכחותו שם וכך כתב: ״ובזאת הארץ ראיתי נוהגין ליבם כדברי רב אלפס ועל כן משכתי את ידי מלפסוק לחלוץ או ליבם״.

יש רגליים לסברה שעמדה זו של הרא״ש חדרה מאוחר יותר במינון כזה או אחר למסורת הפסיקה המקומית, מכוח הערצה הגדולה שהעריצו בני טולדו וקסטיליה את הרא״ש והעובדה שהציבו אותו בראש סולם הפוסקים. בולט ביותר הדבר בעיר פאם בתקנה שנעשתה בידי חכמי המגורשים בשנת ש״ה (1545) כחמישים שנים לאחר התקנה שאנו דנים בה. נושא התקנה היה הברחת נכסים מנושים והערמה עליהם, והתקנה ביקשה לסתום פרצות בהלכה הקיימת. בסופה של התקנה מציינים המתקינים כי הצידוק לתקנה זו הוא שהשעה ״צריכה לכך״ ו״כל שכן כי אל אשר יפנה הרא״ש אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״. בכך המשיכו חכמי המגורשים בפאס מגמה שהחלה כבר לאחר פטירת הרא״ש והתבטאה בתקנה שהתקינה מיוזמתה קהילת העיר טולידו בירת קסטיליה האומרת שיש לפסוק כרא״ש במחלוקתו עם הרמב״ם. יוקרתו של הרא״ש ומעמדו לא פחתו בעיני יהודי קסטיליה, וכעבור כמאה וחמישים שנים סמוך לגירוש ספרד כתב יהודי מקסטיליה ליהודי רומא, כי הם פוסקים הלכה כרמב״ם זולת אם חולק עליו הרא״ש שאז הלכה כמותו. בתקופה זו גם העיד ר׳ אברהם זכות על הרא״ש כי ״אנו נסמכים על דבריו יותר מדברי הרמב״ם ז״ל, לפי שהרמב״ם כתב כדברי נבואה בלי ראיה. כך שמעתי מגדולי קשטיליה״. גם במאה השש-עשרה במערב האימפריה העות׳מאנית קבע מהריב״ל ״שיש לחוש להחמיר לסברת הרא״ש […] ומי לנו גדול ממנו בכל האחרונים ומפיו אנו חיים ובפרט בכל מלכות ספרד״.

אם אכן חדרה מסורת הרא״ש בעניין העדפת החליצה לפסיקה המקומית בקסטיליה, ומתנה את החשיבות המופלגת של הייבום, כי אז מסתבר שהיא השפיעה על יצירת הנורמה המשפטית שחייבה את האיש החולה לגרש את אשתו: בפאס באמצעות חקיקה ובסביבת מהריב״ל באמצעות תניה בכתובה. ואולם הכלל המשפטי שקבע הרא״ש ביחסי חליצה וייבום אין בו די כדי להוות תשתית ליצירת נורמה משפטית בתבנית סטטוטורית מעין זו שחוקקו המגורשים בפאס. נראה שבני קסטיליה הביאו עמם מסורת זו של קביעת נורמות כלליות בדרך של חקיקה כחלק מן התרבות המשפטית הספרדית שאף הרא״ש היה חלק ממנה.

ראה: תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון המצבי ייבום-אלימלך וסטרייך.הוצ' בר אילן תשע"ג, מתוך הספר " אלף שנות יצירה" עמ' 329-325

ומ״ש ויש לו יחס עד רבינו תם, כן כתב ג״כ בהקדמת ספר תומת ישרים וז״ל, ושוב בא לידינו ספר הרי״ף של החכם הנעלה מוהר״ר אברהם צרפתי ז״ל מבני בניו של הרב בעל ברכת אברהם מגזע רש״י ז״ל, והיה מוגה מידי אבותיו ואבות אבותיו הקדושים ז״ל, גם אותם העתקתי בתוך הרי״ף הנז' ע״כ. וכן כתוב בספר ברכת אברהם שהוא מגזע רש״י ומן המקובל אצלינו שבני משפחת צרפתי שבאו מגירוש לפאם ושעלו לצפת שורש אחד להם.

מוה״ר יששכר בכמוה״ר מרדכי דידיע בן סוסאן מערבי המחבר ספר תקון יששכר בשנת שד״י (1554) כמפורש כל זה בהקדמת ספרו הנז'. ושם כתב שהוא משבט בנימין, והיה ממדינת פאם, וז״ל בדף ס״ח מהספר, וזכורני כשהייתי קטן במדינת פאס העיר הגדולה לאלקים במערב שהיתר. עצירת גשמים גדולה, וגזרו החכמים על קהלותיה יצ״ו (שמרם צורם) כל הי״ג תעניות ככתוב למעלה והוציאו התיבה לרחוב העיר, אבל מקטנותי איני זוכר מה קראו ומה הפטירו וכו' ע״כ. ובספר חזון למועד על דניאל שהיה בשנת חמשת אלפים שמ״ה (1585) כתב בדף כ״ז וז״ל, וז״א ודי חזייתא רגלייא ואצבעתא וכר מלכו פליגא תהוה, והנה לידיעת ענין זה ראוי שתדע שיש מלכות מתוגרמים אחרים לצד צפון אשר הם תמיד באהבה עם המלך הזה שכבש כל מלכות יון וקצת מלכות פרס, והטעם הוא היותם אחדים באמונה אחת בהחלט כי הנה אף שהפרסיים גם הם מאמינים בנביא התוגרמים הנז', יש להם הבדל רב בקצת ענינים ושומרי יחס עמהם כיחס ששומרים עמנו הקראים, אמנם אותם התוגרמים אשר הם לצד צפון וקצה מלכותם מגיע עד הפרסיים וסמוך אליהם הם בהחלט מאמינים אמונת התוגרמים ואין בענייני דתם הבדל מה אפילו כמלא נימה. ולזה אינם עושים אלו עם אלו מלחמה ועוזרים כל אחד לזולתו ואלו הם הטארט׳רים. ויש ג״כ תוגרמים אחרים לצד מערב, אשר דתי המלך הזה עושים ומכבדים אותו ונעזרים ממנו. ולרמוז לשני מיני אלה התוגרמים אשר זה המלך אינו מולך עליהם, אמר שזה המלכות הב׳ המאמין באמונת מוחמד יהיה מלכות במקומות מתחליפים, במלכות זה המלך, ובמלכות מלך פיס ומלכות הטארטרים לצד צפון. ורצה שהיות הרגלים מנהון פרזל ומנהון חסף טינא מחוברים יחד, היא להורות על חלקי המלכות הזה במקומות מתחלפים כמו שמתחלף הברזל מחרס. ולהיות זה המלך הוא היותר גדול מהשנים הנשארים כי הוא עוזר וסומך להם, אמר כי מכח הברזל יהיה בכל אחד מאותם המלכות, כי על פיו הם חיים כנודע בזמנינו, זה שמלך פיס הומלך בעזר המלך הזה, ע״כ. ולפי שיש חפץ בידיעות אלו העתקתים.

מהר״ר שאול סרירו זלה״ה החתום בספר התקנות הנ״ז משנת ש״ס (1600) ואילך, כתב עליו הרב מהר״ש צרור בחלק ב׳ מחוט המשולש המחובר לתשב״ץ שאלה ח׳ וז״ל, ומה גם שכבר הושגו לפני החכם השלם הדיין המצויין יחיד בדורו כמוהר״ר שאול סרירו נר״ו, אשר נודע שמו בשערים המצוייגים בהלכה, שדבריו הלכה בכל מקום, ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו .

הרב מוה״רר יהודה עוזיאל החתום בתקנות סביב לשנת ש״ס חיבר ספר העוזיאלי ונדפס בויניציה שנת ישמח״ו (1604), וזה נוסח המודפס בתחילת הספר ספר בית העזאילי חברו וגם חקרו ברוב עיון ופלפול, הרב הגאון כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, אשר אור תורתו זרחה והאיר על הארץ ולדרים בכל ארצות מערב כולם, אשר שתו את מימיו זכים וברים מבארות מים חיים עמוקים מתוקים מדבש ונופת צופים תטופנה שפתותיו שושנים וכו'.

הרב מוהר״ר יעקב חאגיז חתום בתקנות בזמן הנ״ז וכתוב בהקדמת הלכות קטנות וז״ל; אמר הצעיר תולעת יעקב בן לא׳׳א (לאדוני אבי) כמוהר״ר שמואל בן כמוהר״ר יעקב בכמוהר״ר שמואל בכמוהר״ר יעקב חאגיז בכמוהר״ר וכר זצ״ל, מזרע המלוכה ומן הפרתמים גלות ירושלים אשר בספרד, אשר גורשו משם, והם יצאו ראשונה לעיר גדולה של חכמים ושל סופרים פיס יע״א.

הרב מוהר״ר אהרן ן׳ חיים החתום בתקנות הנז׳ בזמן הגז׳ כתב עליו הרב חיד״א ז״ל במערכת גדולים וז״ל, מהר״ר אהרן ן׳ חיים ממדינת פאס מבית דינו של הרב וידאל הצרפתי, בא לויניצוא והדפיס חיבורו הנכבד קרבן אהרן א׳ מארבעה מהדורות, ולב אהרן על נביאים ראשונים, ושם נאמר כי חיבר על סיפרא ומכילתא, ועוד לו ספר מצח אהרן, ומצנפת אהרן בכתב יד, ועבר בארץ מצרים והרביץ תורה שם וראיתי חתימתו בפסק רבני מצרים כתב יד. ונכדו אשר ישא את שמו היה אחד מרבני עיה״ק (עיר הקודש) חברון תובב״א וראיתי תשובותיו כ״י בספר הרב חנניה אשפריל מרבני חברון בזמן הרב המוסמך מהר״ח אבולעפייא הזקן. גם ראיתי תשובתו כתב יד שקיל וטרי עם הגאון מהר״א אמיגו איש ירושלים, ובספר דרכי נועם ושו״ת כנה״ג (ושאלות ותשובות כנסת הגדולה) הנדפסות ובשו״ת מהר״ש הלוי אב״ד (אב בית דין) איזמיר, כתב יד, הובאו קצת תשובותיו, והיה רב באיזמיר ויכפר על בני ישראל ברעש, ע״כ. ומדרוש אשר דרש הרב בינה לעתים בהספדו, מוכח דנפטר בויניציא כאשר בעיניו יראה הרואה, מתוך דברי הדרוש הנ״ז. ובספר קורא הדורות דף מ״ז כתב דנפטר בעיר הקודש ירושלים תובב״א, ע״כ.

הרב מוהר״ר אברהם אזולאי זלה״יה, בעל חסד לאברהם זקנו של הרב חיד״א היה מעיר פאס וז״ל הרב זזיד״א במערכת הגדולים, הרב כמוהר״ר אברהם אזולאי בכמוהר״ר מרדכי בכמוהר״ר אברהם אזולאי, היה ממדינת פאס ממשפחת חכמי קאסטיליא אשר באו תכף מגירוש ספרד לפיס, הוא הרב החסיד מר זקננו זצ״ל, ודרך אניד. בא לאפוטקייא ויצאו ליבשה, והניחו כל אשר להם בספינה, ותכף קמה רוח סערה ונשברה הספינה ונטבע הכל, והיתה נפשם לשלל, ולזכר נס שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה, וראיתי חתימתו ז״ל. ומז״ה (ומר זקני הנזכר) מהר״א אזולאי, חיבר ספר חסד לאברהם וזהרי חמה, ונדפסו. ועוד לו בכתב יד פירוש הכ״ד (תנ״ך) ופירוש

פאס וחכמיה

המשניות והגהות על הלבושים, וזהר י חמת ח״ב, וספר אור החמה, וספר אדר הלבנה, וספר אור הגנוז, וספר מעשת חושב, והזכירו גינת ורדים א״ח כלל ב׳ סי׳ יא' וספר כנפי רננים, והזכירו יד אהרן א״ח סי' קל״ג וכר. הרב מר זקני עלה לשמים יום הששי פרשת חיי שרה שנת הת״ד (1644) בעיר הקודש חברון תובב״א. ובנו מוהר״ר יצחק חיבר ספר זרע יצחק ונאבד, ונח נפשיה בקושטנטינא יע״א זיע״א. ובתולדות הגאון חיד״א שבתחלת ספר מערכת הגדולים כתב בהערה ג' משפחת אזולאי עודנה בפאס ע״כ. ואני מוסיף בה דברים כי עדיין מחזיקים בשמות אבותיהם וקראו בשמותם אברהם מרדכי כשמות אשר נקראו בהם אבותיהם.

הרב מוהר״ר שלמה דוראן בתשובה לתלמידו מוהר״ר יהודה כלץ מעיר תלמסאן בספר חוט המשולש ח״ד מהתשב״ץ שאלה ל״ב על ענין חלב שחלבו גוי, כתב וז״ל, גם בעיר הגדולה לאלקים פאס יע״א נהגו היתר בחמאה שלא ע״י בישול. הרב מהר״ש דוראן הנ״ז או נכדו, בספרו מגילת ספר בדף קל״ז ע״ב כתב וז״ל, וזה הפירוש שמעתיו בשם חכם גדול מחכמי פאס, איני זוכר שמו, ברוך הוא וברוך טעמו, ע״כ.

הרב מוהר״ר יהודה כלץ הנז', הוא או זקנו קרוב לשמוע שהוא המחבר מגיד משנה על י״ד פרקי הרמב״ם הלכות שחיטה, שהדפיס כמהר״א אגקאווא בספר זבחים שלמים. ויש בדי העתק שאלות ממנו בענין כתובות וגיטין. ותשובות הרב באורך ששלחם לחכמי ורבני פאם, וחכמי ורבני פאס השיבוהו דבר. ובסוף התשובה כתוב בזה״ל, שנת והקימותי את השבע״ה ליצירה (1617) פאס יע״א ^. וחתומים אני צעירם שמואל דנאן ס״ט והחכם השלם הישיש כמוהר׳ר וידאל הצרפתי נר״ו, והחכם השלם ה״ר שאול סרירו נר״ו, והחכם השלם ה״ר יהודה עוזיאל נר״ו, והחכם השלם ה״ר יעקב ן' דנאן נר״ו, ע״ך.

הרמ״ע מפאנו החליף בהקפות הו״ר (הושענה רבה) הקפה הרומזת ליוסף בפינחס כסדר הברייתא כמ״ש בספר שלוש רגלים, וסיים ושמעתי שבמדינת פאס נוהגין כסדר הברייתא, שהרי יוסף, צדיק הוי. מכורתי ברית לא הוי.

ראה "פאס וחכמיה" כרך א- אגרת יחס פאס-דוד עובדיה- תשל"ט עמ' 111-108

 חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות׳ הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי
ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים׳ ודויים, זמירות ותפלות.  לפיכך אין לתמוה, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת, וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה. בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם, שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח.

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה, שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חטר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו״.

בתקופת ספרד שאז היתה השירה העברית רווחת מאד, רבו היצירות השיריות מכל הסוגים ביחוד על כנסת ישראל הנתונה בשבי. התולדה מספרת, כי את השירים והפיוטים היו כותבים בעת ההיא לשם נוי על רדידים וצניפים, על בגדים ועל כתלי הבית. השפחות היו מקעקעות חרוזי שיר על בשר לחייהן על חזיהן ועל ברכיהן, והפסוקים היו משתקפים מבעד לשמלות המשי הדקות.

מתפלת נוחם לתשעה באב.

נחם אדוני אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים
ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה –

האבלה – מבלי בניה, החרבה – ממעונותיה, הבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה

ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים —

ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון
על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה
לבי לבי על חלליהם מעי מעי על הרוגיהם.

אנשי כנסת הגדולה.

תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו

וקבצנו במהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה ומלֹך עלינו מהרה

אתה ה׳ לבדך ברחמים בצדק ובמשפט. —

תשכון בתוך ירושללם עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין
ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.

את צמח דוד עבדך במהרה תצמיח וקרנו, תרום בישועתך
כי לישועתך קוינו כל היום.

ואתה ברחמיך הרבים תחפץ בנו ותרצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי.

ובכן: תן כבוד לעמך תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך
ופתחון פה למיחלים לך —
שמחה לארצך, ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך
ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו —
ותמלך אתה אדוני לבדך על כל מעשיך
בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך
ככתוב בדברי קדשך: ימלך יהוה לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

יצחק ב״ר אברהם אברהב

חי בספרד במאה הי״ד לספירה הרגילה. רוב שנותיו עסק במסחר אך קבע עתים לתורה ודרש ברבים. חבר שלשה ספרים ואלה הם: א. ארון העדות, נזכר בהקדמה לספרו מנורת המאור. ב. שלחן הפנים כנ״ל. ג. מנורת המאור, חברו בשנת ה״א ס׳—ס׳ לערך. כולל ז׳ חלקים הנקראים נרות. תכנו. לקוטים מש״ס, אגדות ומדרשים. ביתר דיוק: אסף של דברי מוסר ודרך ארץ וכללי המצוות מלוקטים מאגדות שני התלמודים והרבה מדרשים. הספר נועד ״לקטנים ולנערים ולזקנים ולשלמים ולריקנים לאנשים ולנשים״, וזכה לתפוש מקום חשוב בספרות המוסר העממית. נדפס בפעם הראשונה בקושטנדינא, שנת רב חסד (רע״ד), ועד מהרה נפוץ בישראל ותורגם לקשטילית, אשכנזית ויודית. נראה הדבר, כי היו לרב הזה קשרים אמיצים עם א״י וישובה, או שחי בה זמן מה ואח״כ יצאה. הרב חיים הלוי הורוויץ בספרו חבת ירושלים, מביא מהקדמת ס׳ ״עמק המלך״, שביה״כ של האריז״ל בצפת ושל מהר״י אבוהב היו סמוכים זה לזה, ונחרבו ברעש בשנת תקי״ח. מקץ שנים אחדות נבנה שוב ונודע בשם ביה״כ הגדול ובו ס״ת המיוחס לו ״ואין מוצאים אותה לקרות בה רק ג׳ פעמים בשנה, ר״ה, יוה״כ, ושבועות.״ אח״כ מוסיף : ״בהיותי בצפת (לפני שנת תקצ״ז) נגנבה הס״ת, ומאת ה^' היתה שהתקוטטו הגנבים עליה, והחזירוה למקומה. והס״ת היא של האדם הגדול המפורסם בפוסקים וספרי מוסר בע״ס מנורת המאור. עוד זאת. אחר הרעש אמרו לטלטל הס״ת של מהר״י אבוהב לביהכ״נ הגדולה, וטהרו וקדשו עצמם עשרה אנשים בטבילה ונשאו אותה לשם, ולא השלימו שנתם, ומתו כלם. והעמידוה בהיכל מיוחד עם הס״ת של הגאון המקובל מהר״ר סלימן אוחנא ז״ל.״ אוצר הספרים לבן יעקב, אות מ. סי^, 1443.

יצחק אברהב

יליד ספרד בשנת ה״א קצ״ג. היה רב בטולידו. הרביץ שם תורה הרבה והוחזק לגדל הדור. תלמידו ר׳ אברהם זכות בע״ס ״היוחסין״ קוראהו: ״חכם וחסיד חריף ומחודד״. גם ר״י קארו בשו״ע או״ח, ס״י קמ״א, הזכירו בשם ״רבנו הגדול״. מסופר כי היה סומא בעינו האחת. בערב גרוש ספרד יצא עם שלשים מנכבדי היהודים לפורטוגל, לבקש מאת המלך יואן השני זכות ישיבה בארצו בשביל המגורשים. הוא עצמו התישב בפורטו, וכפי עדות ר״י מיטראני היה חשוב מאד בעיני מלך פורטוגל. נפטר בפורטו מקץ ז׳ ירחים אחרי הגרוש, בסוף שנת רנ״ג. בין תלמידיו נמנו: ר׳ משה דאנון, מהר״י בירב, דון יצחק אברבנאל, ואחרים.

חבוריו: א. פירוש לביאור רמב״ן על התורה. נדפס בקושטנדינא ש׳ רפ״ה ב. נהר פישון.
דרושים על התורה ושאר כתבי הקדש ומאמרי רז״ל, קושטנדינא רצ״ה. ב שיטות על קצת מסכתות
דתלמוד, ויניציה שס״ח, ווילמרשדורף תע״ו. ד. ביאור על פירש״י על דתורה כ״י. גנזי אוקספורד.
ד- פרושים על ד׳ הטורים, שהרב חיד״א ראם בכ"י. ו. קובץ שו״ת כ״י. ז. רשימת ספרים. ר׳ אוצה״ס
ר. סי׳ 260. שם נזכר עזבונו הכולל ח״׳י ס״י, שע׳ג ספרים נדפסים, ונ״ג בשאר לשונות אמשטרדם תנ״ג.

יצחק ב״ר דוד אבוהב

יליד קשטרו בפורטוגל, בשנת שס״ה (1605). הוריו היו אנוסים שם, ואח״כ ברחו לספרד. נודע גם בשם די פונסיקו. תלמיד הרב יצחק עוזיאל. מרבני אמשטרדם במאה הי״ז. בן זמנו ועמיתו של ר׳ מנשה בן ישראל, המפורסם בספריו ודעותיו. נחשב בין בוני קהלת
היהודים באמשטרדם והצטיין כדרשן נעלה. שמש במשרות חשובות שונות. מעיר זו עבר בשנת ה״א ת״ב עם קבוצת מהגרים לברזיליה, שהיתר. בעת ההיא ברשות ממשלת הולנד, בכדי ליסד שם קהלה יהודית ולהיות לה לרב. מקום מושבו בארץ החדשה היה פרנמבוקו.

הערת המחבר: אמר הכותב. בהיותי בשנת תרפ״ט בברזיל, חקרתי ודרשתי אחרי שרידי הישוב היהודי בערים הללו, ולצערי לא נשאר זכר. זקני הארץ ספרו לי, כי שמעו מאבותיהם על רדיפתם את הזרים, וקרה שפעם שחטו כמה עשרות משפחות של יהודים באחת העירות הסמוכות לסאו־פאולו, בכדי להפטר מהם בבת אחת. ע"כ

בעקב המלחמות הממושכות שהתנהלו שם בין המתישבים הפורטוגיזים ובין המתישבים ההולנדים סבלו המהגרים היהודים צרות צרורות. הר״י אבוהב בהקדמת ספר ״שער השמים״ לר^, אברהם די הירידה אשר תרגמו מספרדית לעברית (וכן את חבורו השני בית אלהים) יספר על המנוסה מארץ זו כדברים האלה: ״כי הוציאנו מכור הברזיל ממצרים, כאשר הציקונו האויבים בלעג וקלס לסביבותינו, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימת מות, ובאלף החמישי וארבע מאות (1642) עברו על האומה החשובה כמה וכמה תלאות לא יכילון ספרים ומגילות. פשט הגדוד וישטחו
להם שטוח בשדה וביער, זה יעט אל השלל וזה הנפש צודה. אלה נהרגו ואלה מחוסר כל נאספו אל אבותם, ואנחנו נשארנו במתי מעט צפויים להרג ולבזיון. האוכלים למעדנים ערב להם לחם יבש וגם הוא אזל מכליהם, ואחרי כמה צרות רבות ורעות קלות וחמורות, קל מן שמיא נפל, כלה גרש יגרשו אותם, זעיר שם זעיר שם, ערומים דחפים שבו דרך אניות בלב ימים, המחנה הנשאר לפלטה, ואני בתוך הגולה…״ ושוב מוצאים אותו מכהן ברבנות
באמשטרדם. בשנת תט״ז (1656) היה בין מחרימי ברוך שפינוזה, יחד עם הרב שאול מורסיירה. לעומת זה התיחס באהדה לתנועת ש״צ, דוגמת כמה רבנים גדולים בני תקופתו. הציץ לתוך אור מתעה זה ולא נפגע. מליץ ומשורר בלשון העברית. חבר כמה שירים ופיוטים, דרשות והספדים. מהם נדפסו ורובם נמצאים עדיין בכ״י. בין שאר סגולותיו יש להזכיר כי היה מזמר נעים ומטיב נגן בנבל. בהשתדלותו נבנה בשנת תל״ה בית הכנסת הגדול של הספרדים באמשטרדם. נלב״ע באמשטרדם, ביום כ״ז אדר. ב. שנת תנ״ג (1693) בהיותו בן פ״ח שנה. על מצבתו חרות« שפט את ישראל שבעים שנה.

יצחקו ב״ר מתתיה אבוהב

יליד אמשטרדם. רב במאה הי״ז. מחכמי קהלת היהודים הפורטוגיזים שם. כתב לבנו ספר מוסר בפורטוגיזית הדן על כללי האמונה ויראת ה׳ שנדפס באמשטרדם שגת 1680. כן חבר עוד ספרים שנשארו בכ״י, ביניהם מחזה על חלום יוסף וגדולתו, וקובץ מאמרים בפילוסופיא שתכליתו להגן על הדת היהודית בפני טענות חכמי הנוצרים. נפטר באמשטרדם ברבע
הראשון של המאה הי״ח.

עמנואל אבוהב

יליד עיר פורטו בפורטוגל בשנת שט״ו לערך. נכדו של הרב יצחק אבוהב הראשון.מאימת ד״אנקויזיציה עזב את עיר מולדתו ויתישב באיטליה. ידע שפות ומדעים והצטיין בתור נואם ומטיף. בשנת 1603 התיצב בפני הסינט בוינציה להגן על אחיו היהודים ולזכותם מאשמה, כי העלילו עליהם שאינם נאמנים למולדת. בערוב ימיו, היה בדעתו לעלות לארץ, ולהשתקע בצפת. בה חשב להדפיס את ספריו אשר חבר, אך שאיפתו זו לא נתקימה. נפטר
בוינציה ש׳ שפ״ח (1628). די״י לנר׳ו — שפ״ר, כרד ח. עם. 268.

הערות המחבר: אנציקלופדיה אשכל, הוצאה עברית, כרך א. עם. 94. באוצה״ס ז. סי׳ 117 צוין ספרו זכר רב בכ״י, הכולל תפלות ודויים ותחנות שחברו בברזיליה שנת הת״ו, שירים ותשבחות … ובאור מלאכת הדקדוק בלשון
צח ובקצרה.        

לאחר כמה שנות גורות, ורדיפות וענויים שאין לתארם במלים, נוסדה בשנת תרפ״ו קהלת יהודים בפורטו, ובה מכהן רב אחד משאלוניקי שהוזמן באפן מיוחד לשם כדי לחנך את האנוסים לשעבר בדרכי היהדות. כן נבנה שם בית כנסת מפואר, ויוצא לאור גם שבועון יהודי בפורטוגיזית, בשם "הלפיד״ בעריבת נשיא העדה בארום באסטו המכונה בן ראש.

חבוריו: א. רשימת מיסדי ההלכה לפי סדר הזמנים. נדפס בשנת שפ״ט באמשטרדם.

ב. לוח תמידי לקביעת השנים. ג. ספר מבצר האמת, להוכיח שכל טענות שונאי ישראל על התלמוד
הן מחמת העדר ידיעת תכנו. ד. שלמון השכל, על ערכם של גרי הצדק.

השמלה הגדולה — ׳׳אלכסווא אלכבירה״

התמונה מתארת אשה בתלבושת מסורתית, השמלה הגדולה (״אלכסווא אלכבירה״),

בחצר ביתה.

EL-KSOUA EL-KBIRA

Le tablesu représente une femme juive portant la “grande robe” traditionnelle dans la cour de sa maison.

THE GRAND DRESS – ALKASWA ALK'BIRE

The painting depicts a woman in the traditional garb of The Grand Dress ALKASWA in the courtyard of her home

תרבותם של יהודי הערים במרוקו ראשיתה בספרד; מגורשי ספרד שמרו על זיקה לארץ מוצאם. היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי מרוקו בולט בעיקר בתלבושת. תלבושת הפאר של היהודיה העירונית, ״השמלה הגדולה״, היא דוגמא של המסורת הספרדית. השמלה מורכבת מגיזרת החצאית הגדולה המכונה ״זלטיטה״ (מן המלה הספרדית ז׳יואל דאטה שפירושה ״סובבת״). רקמות הזהב המעטרות את השמלה עשויות בסגנון ספרדי. החלק השני הוא האפודה, והשלישי — החושן: שלושתם עשויים קטיפה בצבע אדום כעין היין(לפעמים סגול או כחול כהה) ורקומים בחוטי זהב.

״השמלה הגדולה מכונה גם ״שמלת הכלה״ אף על פי ששימשה את האישה אחרי נשואיה בכל השמחות והחגים.

עיטור הראש, שהוא חלק בלתי נפרד מן השמלה הגדולה, מורכב מחלקים רבים. תחילה נקשר הראש בצעיף הגדול(פשטול). על ״הפשטול״ קושרים פאה המכונה ״סוואלף״ שמחברים באופן שיווצר מעין כובע. בחודו של הכובע — צעיף של משי, על פי רוב ״סבניה״ של משי בעלת ציציות ארוכות. במקומות אחדים ובעיקר בקרב העשירים, קשרו על המצח מעל ל״סוואלף״ את ה״ספיפה״ — מעין עטרה המכוסה כולה פנינים ואבנים יקרות.

En venant d'Espagne pour s'installer dans les villes septentrionales et les ports, les Expulsés d'Espagne ont amené avec eux la richesse de leur culture matérielle. C'est dans le domaine de l'habillement que cette influence espagnole est restée prédominante chez les femmes. La meilleure Illustration est la grande robe, en arabe El-ksoua el-kbira, remarquable par sa richesse et sa splendeur. La robe se divise en une jupe ample appelée "zltita"brodée de fils d'or avec un motif géométrique, un chemisier, et un corset.

Le matériau utilisé est un lourd velours rouge-sang ou parfois bleu clair ou vert Cette grande robe porte aussi le nom de "robe de mariée" parce qu'elle était portée la nuit de noces mais également les jours de fête et pour les grandes occasions familiales.

La coiffe qui accompagne toujours la robe est composée de plusieurs pièces: tout d'abord le grand foulard et au-dessus le "soualef", sorte de couronne avec sur les deux côtés des tresses de faux cheveux et un riche foulard de soie aux longues tresses — sbnya. Dans certains foyers riches le soualef était recouvert d'un foulard brodé entièrement de pierres précieuses — Sfifa.

The culture of the city Jews of Morocco originates in Spain; the Jews exiled from Spain kept an attachment to the land of their origin. The Spanish element In the secular culture of these Jews was most obvious in their dress. The splendid dress of the city Jews was most obvious in their dress. The splendid dress of the city Jews, the "Grande Dress," Is an example of the Spanish tradition. This dress is made up of the cut of the large skirt called Zaltita. The golden embroidery embellishing the dress is made in the Spanish mode. The second part is the vest and the third — the bodice; these three parts were made wine-red velvet (sometimes purple or deep blue) and embroidered with golden thread.

"The grand dress" is also called the "bride's dress", although It served the woman after her wedding for all holidays and celebrations.

The head decoration, an Inseparable part of the grand dress, Is composed of many parts. First the head was tied in a large scarf FASHTOUL. On this FASHTOUL a wig called SWALFwas tied, attachged in a hat-like manner. At the tip of this hat — a silk scarf, usually a SEBANIYA of silk with long fringes. In certain locations, espec a . among the wealthy, on the forehead above the SWALF the SFIFA was tied, a kind of crown entirely covered with pearls and precious stones.

בשנת 1925 פרסם בפריס אברהם אדבר נבון(1952-1864) יליד אדירנה שבתורכיה האירופית, את ספרו יוסף פרץ. הרומן שנכתב במקורו בצרפתית, מגולל את עלילת־העל של ההשכלה של יהודי המזרח באמצעות סיפורו של נער תאב דעת. נבון שוזר בין המאבק להשגת השכלה לסיפור אהבה, ויוצר רומן חניכה פרדיגמטי.

יוסף פרץ תורגם באותה שנה לעברית על ידי המלומד והאינטלקטואל הירושלמי אברהם אלמאליח (1967-1885). כמעט מאה שנה לאחר שנכתב, זוכה ספר זה להדפסה מחודשת, אות להכרה בחשיבותו ההיסטורית כרומן חניכה מזרחי. העורכים מבקשים להביאו יחד עם יצירות נוספות שכתבו יהודי המזרח, למרכז הבמה, ולעשותו מושא מחקר וחדק מקאנון חדש.

לספר מצורפים שלושה מאמרים:

מאמרו שד דוד גדג׳ עוסק בדמותו שד אברהם נבון, משכיל, מחנך ומחבר יהודי־ספרדי במפנה הדורות, על סיפה של המודרניות. גדג׳ פורש את פעילותו החינוכית הנמרצת באליאנס (״כל ישראל חברים״) ומחזיר לתודעה ההיסטורית את דמותו של אינטלקטואל פעיל ומרתק.

מאמרו של ירון בן־נאה קורע חלון רחב אדל תוככי אסתאנבול היהודית במחצית השניה שד המאה הי״ט, בעידן התמורות החמידיאני, זמן התרחשותו של הרומן. בן נאה משתמש ברומן כמקור להבנת צדדים שונים בחייהם של יהודים ספרדים בבירה העות׳מאנית, ובפרט חיי העניים שכמעט ולא נדונו במחקר.

קציעה עלון מציעה קונטקסטואליזציה ליצירה זו, ועומדת על חשיבותו של יוסף פרץ במכלול ההיסטוריוגרפי של תולדות הספרות העברית תוך השוואה ליצירות ידועות. עלון מסבירה במאמרה את מהלך האינטלקטואלי שמבקש לבצע אברהם אלמאליח בתרגום ובהקדמה לספר.

טקסי בר־מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס

הנרי טולידאנו

פתיחה

עדה ועדה ומנהגיה, חג וחג וטקסיו. ליהדות מרוקו מנהגים רבים המשותפים לה ולקהילות אחרות של יהודי ספרד והמזרח, ובצדם מנהגים המיוחדים אך ורק ליהודי מרוקו. מנהגים מיוחדים כאלה קיימים גם בחגיגת מאורעות משפחתיים במעגל החיים וגם בחגיגת חגים ומועדים במעגל השנה. לפעמים יש הבדלים ניכרים בטקסים מסוימים גם בין עיר אחת לאחרת במרוקו עצמה. במאמר זה נדון בעיקר בחגיגת הבר־מצווה וטקסיה בקהילת מכנאס, אף שבדרך כלל רוב המנהגים האלה (אם לא כולם) היו נפוצים ברוב ערי מרוקו.

הערת המחבר : המאמר הזה מבוסס ברובו על זיכרונות מחוויות^, האישיות והמשפחתיות בעירי מכנאס, שבה גדלתי וחונכתי. נוסף לחגיגות הבר־מצווה שלי ושל אחיי ודודניי הרבים שנערכו בחיק המשפחה, הייתי עד לחגיגות בר־מצווה רבות שנערכו בבית־הכנסת של מר אבי הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל (שהיה ידוע כצלאת רבי ידידיה). בית־כנסת זה היה צמוד לביתנו, ועובדה וו אפשרה לי להתבונן (וגם להשתתף) בכל החגיגות מקרוב, ולחקוק זיכרונות אלו בלבי לתמיד. מאמר זה מבוסס גם על זיכרונותיו של מר רפאל בן סמחון, יליד מכנאס וקרוב משפחתנו, שהואיל ברוב טובו להזכיר לי מספר פרטים שנשכחו ממני או מנהגים שלא היו נהוגים עוד בזמני. מאמריו של מר בן סמחון על מנהגי יהודי מכנאס ידועים לכל קוראי הירחון הספרדי ״במערכה״. מאמרים אלה מכילים חומר עשיר ומגוון על חיי היהודים במכנאס ועל מנהגיהם השונים. לשם השוואה עם טקסי בר־מצווה בערים אחרות במרוקו, ראה: הרב יוסף משאש, מים חיים, חלק ב, ירושלים 1985, סימן א, עט׳ א-ב; ר׳ יוסף בן נאיים, נוהג בחכמה, ישראל 1987, עמ^׳ 139, 246-244; דוד עובדיה, קהלת צפרו, חלק ג, ירושלים 1973, ״נהגו העם״, עמ^׳ 271-265. ראה גם: .Elie Malka

Essai d’ethnographie traditionnelle des mellahs ou croyances, rites de passage et vieilles pratiques des Israélites marocains,

Rabat 1946, pp. 46-49 ע"כ

מרכזיותה של מצוות תפילין בחגיגת הבר־מצווה

לחגיגת הבר־מצווה קראו יהודי מרוקו אתפלין (התפילין, דהיינו מצוות התפילין), ולבן- המצווה קראו מול־אתפלין (בעל התפילין, דהיינו בעל מצוות התפילין). כמו כן הם קראו לליל הבר־מצווה לילת־אתפלין (ליל התפילין), וליום הבר־מצווה נהאר־אתפלין (יום התפילין). בדרך כלל התרכזה חגיגת הבר־ מצווה סביב למצוות הנחת התפילין, ולכן חגיגות הבר־מצווה נערכו תמיד ובכל ערי מרוקו ביום שני או ביום חמישי, הימים היחידים שבהם יכול הבחור המתחנך למצוות גם להניח תפילין וגם לעלות לקריאה בתורה.

הערת המחבר: בדרך כלל ניכרת אצל יהודי מרוקו נטייה לקרוא לחגיגות המשפחתיות במעגל החיים על שם הטקס הספציפי העומד במרכז החגיגה. כך למשל הם קוראים לחגיגת ברית מילה אלמילה (המילה, ולא ברית, כי גם מצוות שבת נקראת ברית), ולזבד הבת הם קוראים אתסמייא (נתינת השם). כמו כן חגגו יהודי מרוקו את היום שבו התחיל הילד ללמוד חומש, וקראו למאורע טלוע אלפרשה (עלייה לפרשה, דהיינו מעבר מסתם קריאה מכנית ולימוד תפילות וכדומה ללימוד החומש, שתמיד התחיל בלימוד פרשת השבוע).

גיל הבר־מצווה

אף ששנוי ״בן י״ג למצוות״ (אבות ה, כו), ושאין הילד חייב במצוות עד גיל שלוש־עשרה, נהגו יהודי מרוקו לערוך את חגיגת הבר־מצווה בגיל צעיר יותר, עשר או אחת־עשרה, ולפעמים אפילו בגיל שמונה או תשע. הרב יוסף משאש, אחד מרבניה המפורסמים של מכנאס, שכיהן בסוף ימיו כרבה הראשי הספרדי של חיפה, מעיד בספרו מים חיים (ח״ב) כי ״רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם [את בניהם] מבני עשר ומבני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה״. הרב משאש מכנה את אלו המחכים עד גיל י״ג לחנך את בניהם למצוות ״כת עצלנים״.

הכנות לחגיגה

ראשית כול, המשפחה קובעת את תאריך הבר־מצווה כמה חודשים לפני הזמן. מיד אחרי זה פונים ההורים ל״מלמד״ (הנקרא ארבבי — הרבי) ומודיעים לו על כוונתם לעשות בר־מצווה לבנם, ומבקשים ממנו להכין את בנם ליום המיועד. באותו מעמד עושים ההורים אלחלאווא (ממתקים), דהיינו, מכבדים את הילדים הלומדים עם בנם בכיתה בכל מיני עוגיות וממתקים; ובדרך כלל גם נותנים משהו לרבי כמפרעה משכרו.

5. הערת המחבר: קביעת התאריך הייתה תלויה בעיקר בשני גורמים, והם רצון ההורים העז לחנך את בנם למצוות בהקדם האפשרי מצד אחד, ורמת הידע של הילד ונכונותו לקבל עליו את האחריות הכרוכה בשלב זה בחייו מצד שני.

ראוי להעיר מראש שכל ילד יהודי במרוקו, ובמיוחד בעיר מכנאס, ידע בגיל תשע או עשר את כל התפילות על בורין. כמו כן הוא ידע לקרוא בטעמי המקרא את פרשת השבוע ואת הפטרתה. במקרים לא מעטים כבר הספיק הילד בגיל זה ללמוד גם קצת משנה ואגדה (״חוק לישראל״). אי לכך, ההכנה לבר־מצווה לא דרשה מאמצים מיוחדים לא מן הרבי ולא מן הנער המתחנך למצוות. ההכנה התרכזה בעיקר בלימוד ״ברכות השחר״ בעל־פה ובהכנת הדרשה או הדרוש שעל בן־המצווה לדקלם לפני הוריו ומוריו ולפני קהל המוזמנים. מכל מקום, הרבי נרתם למשימה מניה וביה, ומתחיל ללמד את הבחור את ברכות השחר בעל־פה. בד בבד הרבי מלמד אותו את הדרשה שעליו לדקלם. כמו כן, הוא מלמד את הנער איך להניח תפילין, קצת מהלכות טלית ותפילין, וכמובן הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״ וברכות התורה. לפעמים הרבי מלמד את הנער גם קטע מפרשת השבוע שעליו לקרוא בעלותו לתורה ביום הבר־מצווה. אם הילד יתום, מלמד אותו הרבי גם לומר קדיש יתום ביום הבר־מצווה, ומכין בשבילו תוספת מתאימה לדרשה (״דרשת יתום״).

ההורים גם מזמינים בהקדם האפשרי מרוקם מומחה (אטרראג׳) תיק מיוחד לטלית(סכארא דטלית) ותיק מיוחד לתפילין(סכארא דתפלין) העשויים מעשה רקמה. התיקים עשויים קטיפה אדומה או ירוקה על גבי קרטון. על הקטיפה רקומים בחוטי כסף וזהב ציורים מציורים שונים. מתוך הציורים או מעליהם בולטת רקמת שם הבחור, המלה טלית או תפילין, ולפעמים גם תאריך הבר־מצווה.

אחרי כל ההכנות הורי הבר־מצווה קובעים תאריך סופי ומדויק לחגיגה. כמו כן הם קובעים מי תהיינה אלערראדאת (המזמינות), כי לפנים לא היו כרטיסי הזמנה כמו היום, ואז הנשים מילאו תפקיד זה להזמין את הקרובים ואת הידידים. המזמינות, שהיו בדרך כלל שלוש במספר, היו תמיד נשים צעירות שאך זה נישאו. הן מתלבשות יפה בלבושים מיוחדים כמו אלכסווא אלכבירה (השמלה הגדולה), אלעזאמא (קפטנים רקומים), אלמדממא דנקרא (חגורה מצופה כסף) וכדומה, מקבלות רשימה של המשפחות שעליהן לבקר, והולכות אצל כל אחת מהן. המזמינות מנסות להשפיע על המשפחות המוזמנות להשתתף בחגיגה, והן עושות זאת בכל סגנוני הבקשות המקובלים בערבית, כגון מְסי כְּפַארַא, עַאפַאק יַא כְתִּי, יִעִיסוּלֵיךּ לוּלַאד (אני או אנחנו כפרתך, בבקשה ממך אחותנו, שיחיו לך הבנים) וכדומה. המשפחות המוזמנות כמובן נענות להזמנה, ומבקשות מצדן לשלוח להן את בן־המצווה (סַאפְדְלי מול־אתפלין). המזמינות מדווחות על כך להורי בן־המצווה, ומוסרות להם רשימה של המשפחות שעליו לבקר, בעיקר קרובי משפחה וידידים ותיקים. שבוע לפני הבר־מצווה באים קרובי המשפחה מכל עבר ופינה לעזור בהכנות לחגיגה; הם עוזרים במטבח בבישול, באפייה ובהכנת עוגות, וגם בניקיון ובכיבוד הבית. כשמצבם הכלכלי של הורי בן־המצווה מאפשר זאת, הקרובים שבאו לעזור מתארחים בביתם כל אותו שבוע.

הערות המחבר:ללימוד ברכות השחר בעל־פה ודרוש הבר־מצווה נודעת אצל יהודי מרוקו חשיבות מקבילה לחשיבות קריאת ההפטרה בשבת הבר־מצווה אצל האשכנזים. במכנאס הקפידו מאוד שהילד ידע את ברכות השחר (או את ״אלהי נשמה״, כפי שברכות השחר נקראו בפי ההמון) בעל־פה. היו מקרים מצחיקים שבהם ההורים התחננו בפני הרבי שילמד לבנם את ״אלהי נשמה״ בעל־פה באמרם בתמימות בערבית מדוברת טלעלו אנשמה, דהיינו למד לו בעל־פה את אלהי נשמה, אלא שהמובן המילולי המדויק של הביטוי הערבי הוא ״תוציא לו את הנשמה״.

למעשה, גם כשהופיעו כרטיסי הזמנה בסוף התקופה הצרפתית במרוקו, לא הסתפקו בכרטיסי הזמנה, שלא נחשבו להזמנות אישיות, ולכן הורגש תמיד הצורך בהזמנות אישיות יותר ורשמיות על ידי ה״מזמינות״.

ראה: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-בעריכת יששכר בן עמי-הוצ' ועד עדת המערבים תשנ"א-עמ'98-97

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

חמי

אשריכם ישראל.

הַאדַאךּ לְכּבִיר שְמַע לְכְּלַאם דְלקַּאיִיד וּסִיפְד עְלַה לחכם בַאס יזי לבלאד פילעון יע׳יא וציפד האדאך לכביר עשרין דלמכאזנייה – المخزنيه – מילה בערבית–  בַאס יזיבו לְחַכַם וּצַצאהום וקַאלהום אילה צקצאכּום לאס חְבּני לכּביר דלבלאד קולולו חתה חנה מה תה נעארפוס לאס חבךּ, והאדוךּ למכאזנייה מה תה יעארפוס אְלְבַלוֹר – מילה בצרפתית שפירושה, ערך, אם אנושי או חומרי, la valeur דלחכם ז״ל בלחק כיף אוצלו לבלאד דלחכם ע״ה וזאדו אוצלו לטריבונאל – שוב מילה בצרפתית שהושאלה לדיאלקט היומי tribunal שפירושה בית משפט – פאס תה יעטי שרע ארב .

 תכלתהום ואחד רעדה כבירה ולכוף כתיר ומה קְּדרוּס חתה ינזלו מן לכיל דייאלהום ופהאדיךּ סאעה תכלו שלוחי בית דין וקאלולו לחכם באיין סי מכאזנייה ואקפין פם טריבונל ואזבהום הווא וקאלום נְחְבּכּוּם תמסיו ותצקציוהום אס חבבו ועלאס זאוו. מן די מסאוו וצקצאוהום צאבוהום סאכּתין ומחיירין וצצה לחכם מררה אוּכְרַה לשלוחים דייאלו באס יקבדו לעצה דייאלו פידיהום ויצקציוהום אס חבבו ועלאס זאוו להינה פהאדיךּ סאעה, ואזבהום לכּבִיר דיאלהום באיין הומה זאוו בלוצאייה דלכּביר דלמכזן די בלאדהום באס יעביולו לחכם לענדו.

 וּמסה שליח –מילה בעברית- דלחכם וקאלו לכּלאם די קאלולו האדוךּ למכאזנייה קאלהום לחכם נחבכּום תמסיו ותקולולהוּם באיין לחכם מה יקדרס יִמְסִי מעַאהום וזיד קואלולהום באס יקולו למכאזנייה ללכּביר דיאלהום באס יחדי ראצו מן ואחד לחאזה קביחה די זאייאה רח״ל – רחמנא ליצלן (הרחמן יצילנו( – וכבר איאמו תכון קביחה ויעטיוה האד לימארה מן ענדי ויקולולו באיין האד לימארה מן ענדי.

 ויקולולו באיין האד זמעה ציפד הווא זוז בראואת מעה רְקַּקאץ – מילה בערבית שפירושה – שליח – דייאלו וחדה לפראנצה ותאנייה לוארשא יע״א ותבדלולו לבראואת לברה די וארשא ציפדהא לפראנצה ולברה די פראנצה ציפדהא לוארשא וכיף זאווה למכאזנייה מן ענד לחכם ועאודולו אס קאלהום לחכם וחתה לימארה דלבראואת.

 וכיף שמע האד לכּלאם האדאךּ לכּביר תפכּר באיין חק תבדלולו לבראואת – מכתבים – לאיין פהאדוךּ לייאם כאנו ידארבו פראנצה ורוסיא והאדאך לכביר די בלאד פילעון יע״א פלברה די ציפד לוארשא נווה פולונייא באס תקום תעאוון פראנצה ופבראתו די ציפד לפראנצה ציפד תה יקול פיהא באיין הווא תה יחב רוסייה. ודג'ייה פהם באיין אילה אוצלו האדוף לבראואת למואליהום תוקעלו הווא חאזה קביחה. פי האדיך סאעה דג'ייה ציפד באס ירזזעו רקקאץ דלבראואת דג'ייה ומן האדאךּ נהאר תְכְלְתְלוּ כוּפַה כּבירה להאדאךּ לכּביר מן לחכם וכּאן עזיז ענדו בזאף וחדאז לכּביר ברוחו ימסי ויטלב למחילה מן לחכם עליו השלום : ויהי רצון תכּון מעאנה זכות הצדיקים דימה אכי״ר :

הערה: כל המילים המודגשות הן תוספת שלי א.פ

 התעמולה הגרמנית

עוד לפני עליית היטלר לשלטון, לא השלימה האגודה הפן־גרמנית ״פישטה בונד״ עם כך שברלין זנחה את שאיפותיה לגבי מרוקו, וויתורה עליהן לטובת צרפת. אגודה זו ניהלה תעמולה נגד האויב הצרפתי שהופצה בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מסע התעמולה, שניצל עד תום את המקלט שנתנה לו ספרד באזור חסותה, השתנה עם עליית הנאצים לשלטון, ולבש ממדים אחרים בתכלית. החידוש העיקרי היה בהכנסה מסיבית של מוטיבים אנטישמים בתעמולה שכוונה נגד צרפת ונגד היהודים.

על התעמולה ניצח המסית הגרמני אדולף לנגנהיים, שהתיישב בטנג׳יר ב-1905. הספינות הגרמניות שהגיעו לנמלי האיים הקנריים ולמובלעת הספרדית של סאוטה בצפון מרוקו, הביאו כמעט תמיד חבילות כרוזים בעגה הערבית המקומית, שנועדו למרוקו ולאלג׳יריה. היה זה שילוב של שנאת היהודים ושנאת הקולוניאליזם, שהציגה את צרפת כ׳אומה יהודית׳: ״היהודי מכרסם בכם כפי ששרץ מכרסם בכבשה… צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה וסייענה. גרמניה כולאת ורודפת יהודים, היא מחרימה את רכושם. לולא הייתם עבדים של צרפת, הייתם גם אתם יכולים לנהוג באותה דרך״.

תעמולה כתובה זו הועילה רק במידה מועטה, בשל רמת ההשכלה הנמוכה של האוכלוסייה. נוספו לה שידורי רדיו ברלין בערבית ובברברית, וגם רדיו בארי, תחנה הרדיו האיטלקית הפופולרית באפריקה הצפונית. ההצלחה של שידורים אלה הדאיגה את הנציב העליון, וכך הוא דיווח לפריז:

״העלייה במכירת מכשירי הרדיו לילידים חושפת אותם יותר ויותר לתעמולה המשודרת… רדיו בארי זוכה להאזנה הולכת וגדלה, והוא מגביר את התקפותיו על צרפת. הקריין הערבי מרבה בסקירות על המצב בפלסטינה… המדיניות האנטישמית תופסת גם כן מקום רב: הוא לא מחמיץ שום הזדמנות למנות את הארצות באירופה האוסרות על כניסת פליטים יהודים לשטחן״ (18.11.38 ).

בנוסף על כך, פעלו במרץ מספר יוצאי גרמניה המעטים שעדיין הורשו להתגורר דרך קבע במרוקו, במיוחד בטנג׳יר ובאזור החסות הספרדית. הפעיל ביותר היה אדולף רנשאוזן שהתיישב בטנג׳יר לפני 1914, שם התאסלם ואחר כך עבר ללאראש.

חרם על מוצרי גרמניה

עליית היטלר לשלטון בגרמניה גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילה היהודית המרוקאית. גם בקרב השכבות שנחשפו פחות להשפעה מערבית, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו זרעה דאגה והעלתה תחושת סולידריות ספונטנית עם האחים הנרדפים. החוגים העממיים והמסורתיים הגיבו כבעבר בתפילות, בצומות ובציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. רבנים חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.

האליטות החילוניות החדשות בערים הגדולות, שנהגו אורח חיים מערבי, ובפרט בכרך הכלכלי קזבלנקה, הגיבו באמצעים מודרניים יותר של מחאה פוליטית וחרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי האידיאולוגי העולמי של גרמניה הנאצית ולחרם הכלכלי עליה. אולם סיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל אופי היחסים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.

דמן רב לפני הפרוטקטורט הייתה גרמניה המתחרה הקשה ביותר של צרפת על השליטה במרוקו. צרפת המשיכה לחשוש ממרצה הכלכלי הבלתי נלאה של גרמניה, והיא ניצלה את תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כדי להכניס לפרק החמישי של חוזה ורסיי מ-1919 הגבלות קשות על סחר של גרמניה עם מרוקו. אולם מאז כניסתו למשרד החוץ של שוחר השלום אריסטיד בריאן (Aristide Briand) ב-1925 גברה מגמת הפיוס, ופריז הסכימה לצמצום הדרגתי של חומרת ההגבלות. הסידורים החדשים שאומצו ב-1933 אפשרו מתן אשרות כניסה למרוקו לסוכני מסחר גרמנים לשישה חודשים, אך לא נתנו להם אותן זכויות כמו לאזרחי מדינות אחרות החתומות על אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras כך יכול היה איום החרם היהודי לשבש את הרגיעה ואת החזרה של גרמניה לזירה הכלכלית המרוקאית. זהו ההסבר להתנגדות, בתחילה לא חד-משמעית אבל בהמשך נחושה, של שלטונות הפרוטקטורט ליוזמות החרם היהודי.

כבר באפריל 1933 הוקם בקזבלנקה ועד החרם, ובראשו הרוח החיה של כל המאבקים היהודים, שמואל דניאל לוי, נשיא הקרן הקיימת לישראל במרוקו. מזכירו היה איש העסקים יוסף רפאל טולדנו יליד טנג׳יר, והגזבר היה סוחר התה האמיד רפאל בנאזרף יליד טיטואן, שנהנה מחסות אמריקאית והיה אחד המייסדים והעורכים של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״. חברי הוועד היו: זֵדֵה שולמן, יליד פולין, יצרן הרהיטים המפורסם ביותר במרוקו, מייסד ׳ארמון הריהוט׳ (Le Palais du Mobilier); ליאון בנאסראף; אדון אטדגי; דוד אזנקוט; לואי טארואל; י׳ לוי שושן; ועו״ד קגאן. הוועד התכנס מידי שבוע במועדון הבורגנות היהודית (Cercle de l'Union} בקזבלנקה.

אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras ההסכם הדלת הפתוחה הבטיח שיוון לכל המדינות החתומות בסחר עם מרוקו.

הוועד היה בקשר עם הארגונים היהודים הגדולים בפריז, לונדון וניו-יורק שהשתתפו בחרם נגד המוצרים הגרמנים. הוועד ניסה ללמוד את שיטות העבודה שלהם ולחשוב יחד אתם על צעדים מתאימים להגברת פעילותו. הוא ייסד תת-וועדה כדי לאתר באירופה ובאמריקה יצרנים חלופיים למוצרים המיובאים מגרמניה, וכתובותיהם הופצו לכל יבואני המרוקאים הנוגעים בדבר.

הוועד שלח לכל הסוחרים היהודים בעיר ולכל בתי הכנסת הודעה בצרפתית וביהודית-ערבית וזו לשונה:

אדון נכבד, ובן ברית יקר,

אתה בוודאי סבלת כמונו כשנודעו לך מעשי האלימות והטרור שאנשי היטלר מנהלים כנגד אחינו בגרמניה. ידוע לך ללא ספק שיהודי כל העולם, כמו כל חסידי הדמוקרטיה ברחבי תבל, העלו מחאות נמרצות נגד צעדים אלה, ובתגובה החליטו להחרים כל סחורה גרמנית… החרם הוא הנשק היחידי שבו יכולה היהדות להשתמש. יעילותו הגדולה הוכחה. לכן אנו מתכוונים להשתמש בו בהתמדה ובלי להרפות, כל עוד יימשכו שיטות היטלר הברבריות והבלתי אנושיות. על כן אנחנו מפנים קריאה נרגשת ודחופה לכלל האוכלוסייה המרוקאית, ללא הבדל גזע ואזרחות. חובה על כל שוחרי השלום והשלווה, על כל הלוחמים למען זכויות האדם, שנקנו ביוקר במאות השנים, לצאת לחרם שיטתי נגד כל סחורה גרמנית – גם אם הדבר כרוך בקורבנות כספיים ניכרים. הצלת כולנו תלויה בכך… אנו מעודדים מפעלים וחנויות לתלות בחלונות הראווה כרזות שאנחנו נספק להם, ועליהן כתוב: ״אנו לא מוכרים סחורות גרמניות!״, ״אנו לא מקבלים נציגים או סוכנים של חברות גרמניות!״, ״אם אתה קונה גרמני, אתה מכין את מותך! קנה צרפתי ותחזק את המדינה המגנה עליך!״

בקזבלנקה רבאט, פאס ומכנאס אורגנו אספות המוניות, והוזמנו אליהן אישים ליברלים ונציגים של הארגונים הצרפתיים האנטי-פשיסטים. ב-28 במרס 1933 התכנסה אספה גדולה בבית קולנוע ״לה רז׳נט״ (Le Régent) בקזבלנקה. השתתפו בה כ-3000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות, נציגים מהליגה לזכויות האדם, מהליגה הבינלאומית של לוחמי השלום ומהסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.(sfio) המאמצים, הפושרים למען האמת, לגייס גם אישים מוסלמים לא העלו פרי.

בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה בתשואות את ההחלטה הבאה:

״נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות רשויות הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. הוחלט על:

־ הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמים.

– סגירת החנויות למשך שעה כאות אבל״.

ראה "רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדנו-הוצ' אורות המגרב-תשע"ז עמ' 18-21