תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון המצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

ד. השורשים הספרדיים של התקנה – כוחות מנוגדים

גם אם לא הייתה כאן העתקה ישירה של תקנה דומה, הרי שאין ספק שאת השראתם קיבלו המגורשים מן המורשת ההלכתית הספרדית שבמסגרתה צמחו. נראה ששני כוחות חשובים בעלי מגמה מנוגדת השפיעו כאן. מצד אחד הלכת המורדת, שהלכה ונשחקה מאוד והיא לחצה לכיוון של הימנעות מחיוב בגט או בחליצה שלא מכוח דין התלמוד. מצד אחר, נכחה מאוד מסורת הרא״ש, שדחתה את מצוות הייבום ושחקה את מעמדה המשפטי.

לפי הלכת המורדת שרווחה בתקופת הגאונים היה אפשר לכוף את האיש לתת גט לפי דרישת האישה ללא עילה מסוימת בתלמוד – מה שמכונה דין המורדת – והמחיר שנדרשה האישה לשלם היה במישור הכלכלי. חיבורים שונים מתקופת הגאונים והראשונים מייחסים הלכה זו למקורות משפטיים שונים: היו שביססו הלכה זו על תקנה שנחקקה במאה השביעית בידי גאוני בבל מכוח אילוצים שונים; היו שביססו הלכה זו על דין התלמוד עצמו לפי פרשנות מסוימת או לפי גרסה מסוימת שהייתה תחת ידם. הלכת המורדת התקבלה במרכזים השונים ברחבי העולם היהודי ובכלל זה בספרד ובאשכנז, ועל פיה נהגו במשך מאות בשנים. בפאס ולאחר מכן בספרד תמך הרי״ף בהלכת המורדת וביסס אותה על תקנת הגאונים בלבד, ואילו הרמב״ם בספרד המוסלמית ולאחר מכן במצרים ביסס את ההלכה על דין התלמוד עצמו. באמצע המאה השתים־עשרה החל רבנו תם במתקפה חריפה נגד ההלכה, בנימוק כי פרשנות התלמוד מעין הפרשנות שנקט הרמב״ם שגויה היא. כמו כן סבר שאין ליצור עילות חדשות לכפיית האיש לתת גט וכי גאוני בבל חרגו מסמכותם בהתקינם תקנה זו. תהליך השחיקה של הלכת המורדת של הגאונים הלך ונמשך במאות השנים הבאות. בסוף המאה הארבע־עשרה כבר נקטו גדולי חכמי אראגוניה וקטלוניה, הלא הם הריב״ש והתשב״ץ, גישה החלטית נגד הלכת המורדת, בין שבסיסה בהלכת הרמב״ם ובין שבסיסה בתקנת הגאונים. עם בואם למגרב בעקבות גזרות קנ״א הם התעמתו עם בני קהילות מקומיות שונות שפגשו ואשר דבקו עדיין בפסיקת הרמב״ם. חותם העמדה הספרדית הוא ר׳ יוסף קארו שדחה בחיבורו שולחן ערוך את הלכת המורדת וכלל לא הזכירה בסימן הדן בהלכות מורד ומורדת. מכאן, שהתקנה הנוכחית לחייב חולה מסוכן לגרש את אשתו כדי לחסוך ממנה את זיקת הייבום מנוגדת ברוחה למגמה הבסיסית שרווחה בקרב גדולי חכמי ההלכה בספרד.

שמא נאמר כי מגורשי קסטיליה ייצגו מסורת מנוגדת לזו של הריב״ש והתשב״ץ, והם אף מצאו בפאס גורמים מקומיים שדבקו בעמדת הרמב״ם? עיון בתהליך הדחיקה של הלכת המורדת מלמד כי השערה זו אפשרית. כבר בתשובות הרשב״א אנו מוצאים בני קהילות שונות הממשיכים לדבוק במשנתו של הרמב״ם, שהתיר לכוף את האיש שאשתו מרדה בו ותבעה גירושין. הרשב״א אף נתן הכשר בדיעבד למסורת משפטית זו, והורה לשואלים אותו להניח לבני הקהילות הללו לנהוג כמנהגם. עימות חריף בין בני קהילות האוחזים בהלכת המורדת לבין אוטוריטה הלכתית גדולה פרץ ברבע הראשון של המאה הארבע-עשרה בין הרא״ש, בעת שכיהן כרבה של טולדו בירת קסטיליה, לבין חכמים בקורדובה שבדרום ספרד. הרא״ש תקף בחריפות מסורת זו ודרש בתוקף להפסיק להשתמש בהלכת המורדת, יהא בסיסה המשפטי אשר יהא. לכאורה, צריכה סמכותו של הרא״ש להיות מכרעת בעיני בני קסטיליה ולהביא להפסקת השימוש בהלכת המורדת, אך לא כך היה הדבר וכבר בימי בנו ויורשו ברבנות בטולדו, ר׳ יהודה בן הרא״ש, אנו מוצאים עמדות וניסיונות להמשיך ולנהוג כפי הלכת הרמב״ם בנושא המורדת. גם בנו השני של הרא״ש, ר׳ יעקב מחבר ספר הטורים, הביא בחיבורו את מסורת הרמב״ם המורה לכוף את האיש באישה שמורדת בבעלה בצד המסורת של אביו. הוא הדין למחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה, שמצאנו בתשובת הר״נ קהילה מקומית בספרד שמתקינה תקנה לפסוק כרמב״ם בכל דבר ובכלל זה בעניין המורדת. כמו כן מצאנו בחיבורו של התשב״ץ עדות על קהילה שבסוף המאה הארבע-עשרה התקינה תקנה מעין זו. מכאן ואילך אין בידינו עדויות על אשר התרחש בקסטיליה בכלל, ולכן לא ניתן לדעת אם זרמים אלה המשיכו להתקיים. בכל מקרה, לא יהיה זה מן הנמנע לשער כי אף במאה החמש-עשרה עדיין נותרו מסורות מקומיות שהמשיכו לאחוז בהלכת הרמב״ם. הוא הדין לאלג׳יריה שבה נאלץ נכדו של התשב״ץ לצאת נגד המסורות המקומיות שפסקו כרמב״ם, לכוף את האיש לגרש בשל טענת מורדת. אין אנו יודעים אם הסתיים המאבק ואימתי הסתיים, אך לא מן הנמנע שבסביבת פאס נותרו גורמים שתמכו בהלכת הרמב״ם.

לעומת עניין המורדת שדחף את המערכת המשפטית לכיוון של ריסון בתחום החיוב בגט היה קיים גורם נגדי שפעל לכיוון דחיקת הייבום. כפי שכבר ציינו, אין בידינו מידע על המסורת ההלכתית בקסטיליה במאה החמש-עשרה, ולפיכך נצטרך להקדים למאה הארבע- עשרה ולהזדקק ליצירה ההלכתית שנוצרה בתקופה זו. במרכז הכובד של היצירה ההלכתית בקסטיליה במאה הארבע-עשרה עומדים ללא עוררין הרא״ש ובית מדרשו, שחיבוריהם השונים היו למסד שעליו נשען המשפט העברי בחבל ארץ זה. ייתכן כי תורתו של הרא״ש ובית מדרשו נוכחת ומורגשת בחקיקה זו בענייני הייבום של מגורשי קסטיליה, והיא זו שהייתה מקור השראה להטבה שהיטיבו עם האלמנה הזקוקה לייבום.

הרא״ש אימץ בצורה קיצונית את המסורת האשכנזית בימיו, שקבעה שמצוות חליצה קודמת, וסבר שכופין על החליצה בכל מקרה שהאלמנה תובעת כן. באופן נחרץ והחלטי הוא ביטא את עמדתו בתשובה שנתפרסמה בשנים האחרונות, ובה קבע את עיקרי עמדותיו ומדיניותו המשפטית בספרד. הוא הבחין בין שלושה מצבים שונים: 1. יבם פנוי שמעוניין לייבם ולא ידוע על קיום מניע זר; 2. יבם פנוי שידוע על מניע זר כמו הרצון בממון או ביופיה של היבמה; 3. יבם נשוי אישה אחרת. עמדת הרא״ש באופן אישי הייתה, שבכל מקרה כופים את היבם לחלוץ גם אם הוא פנוי ולא נגוע במניע זר. ואולם הוא היה ער לכך שלפי מסורת הרי״ף השלטת בספרד אין בכל המצבים הללו כדי לשמש עילה לכוף על החליצה, שהרי לפי שיטת הרי״ף מצוות ייבום קודמת, והסטטוס האישי של היבם או מניעיו אינם מעלים ואינם מורידים. עם זאת התערב הרא״ש בהלכה הספרדית ודחק בה לנקוט גישה מצמצמת לגבי מרחב התמרון שעומד בפני היבם. כרבה הראשי של טולידו ויהדות קסטיליה בכלל הוא קבע את עקרונות הפעולה האלה: במקרה שהיבם נשוי אישה הוא יתערב באופן ישיר ואקטיבי לכוף אותו לחלוץ, בהתאם למסורת המשפטית האשכנזית וחרף המסורת המשפטית הספרדית הנוגדת. אם היבם פועל מתוך מניע זר, כי אז יסתפק בהמלצה חמה מאוד לבית הדין המקומי הדן בדבר לכוף את היבם לחלוץ, אך הוא יימנע מלהתערב אם דעתו לא תישמע. רק במצב שהיבם פנוי ולא ידוע על מניע זר הוא יימנע לגמרי מלהתערב בעמדה שינקוט בית הדין המקומי חרף עמדתו האישית האומרת שיש לכוף את היבם לחלוץ.

קשה לדעת עד כמה הצליח הרא״ש להחדיר בימיו את הגישה האשכנזית העקרונית, שמעדיפה את מצוות החליצה באופן מוחלט על פני מצוות הייבום בתחום השפעתו הישיר בקסטיליה. לפי עדות הרא״ש עצמו, נראה כי בשלב מסוים של פעילותו המשיכו לנהוג סביבות אלה לפי מסורת הרי״ף חרף נוכחותו שם וכך כתב: ״ובזאת הארץ ראיתי נוהגין ליבם כדברי רב אלפס ועל כן משכתי את ידי מלפסוק לחלוץ או ליבם״.

יש רגליים לסברה שעמדה זו של הרא״ש חדרה מאוחר יותר במינון כזה או אחר למסורת הפסיקה המקומית, מכוח הערצה הגדולה שהעריצו בני טולדו וקסטיליה את הרא״ש והעובדה שהציבו אותו בראש סולם הפוסקים. בולט ביותר הדבר בעיר פאם בתקנה שנעשתה בידי חכמי המגורשים בשנת ש״ה (1545) כחמישים שנים לאחר התקנה שאנו דנים בה. נושא התקנה היה הברחת נכסים מנושים והערמה עליהם, והתקנה ביקשה לסתום פרצות בהלכה הקיימת. בסופה של התקנה מציינים המתקינים כי הצידוק לתקנה זו הוא שהשעה ״צריכה לכך״ ו״כל שכן כי אל אשר יפנה הרא״ש אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״. בכך המשיכו חכמי המגורשים בפאס מגמה שהחלה כבר לאחר פטירת הרא״ש והתבטאה בתקנה שהתקינה מיוזמתה קהילת העיר טולידו בירת קסטיליה האומרת שיש לפסוק כרא״ש במחלוקתו עם הרמב״ם. יוקרתו של הרא״ש ומעמדו לא פחתו בעיני יהודי קסטיליה, וכעבור כמאה וחמישים שנים סמוך לגירוש ספרד כתב יהודי מקסטיליה ליהודי רומא, כי הם פוסקים הלכה כרמב״ם זולת אם חולק עליו הרא״ש שאז הלכה כמותו. בתקופה זו גם העיד ר׳ אברהם זכות על הרא״ש כי ״אנו נסמכים על דבריו יותר מדברי הרמב״ם ז״ל, לפי שהרמב״ם כתב כדברי נבואה בלי ראיה. כך שמעתי מגדולי קשטיליה״. גם במאה השש-עשרה במערב האימפריה העות׳מאנית קבע מהריב״ל ״שיש לחוש להחמיר לסברת הרא״ש […] ומי לנו גדול ממנו בכל האחרונים ומפיו אנו חיים ובפרט בכל מלכות ספרד״.

אם אכן חדרה מסורת הרא״ש בעניין העדפת החליצה לפסיקה המקומית בקסטיליה, ומתנה את החשיבות המופלגת של הייבום, כי אז מסתבר שהיא השפיעה על יצירת הנורמה המשפטית שחייבה את האיש החולה לגרש את אשתו: בפאס באמצעות חקיקה ובסביבת מהריב״ל באמצעות תניה בכתובה. ואולם הכלל המשפטי שקבע הרא״ש ביחסי חליצה וייבום אין בו די כדי להוות תשתית ליצירת נורמה משפטית בתבנית סטטוטורית מעין זו שחוקקו המגורשים בפאס. נראה שבני קסטיליה הביאו עמם מסורת זו של קביעת נורמות כלליות בדרך של חקיקה כחלק מן התרבות המשפטית הספרדית שאף הרא״ש היה חלק ממנה.

ראה: תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון המצבי ייבום-אלימלך וסטרייך.הוצ' בר אילן תשע"ג, מתוך הספר " אלף שנות יצירה" עמ' 329-325