אלי פילו
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942
תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942
תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של העיר, זורה אור על יישום החוקים במקום. המסמך כולל שמות של חמישים ושלושה יהודים ילידי צפאקץ או שגרו בעיר, ושנפגעו כתוצאה מחוקי וישי, והם ביקשו להחזירם למשרות בהן שימשו לפני יוני 1940. הרשימה המלאה מובאת להלן בנספח א למאמר וכאן אעמוד על משמעויותיה העיקריות
המסמך המרתק במידע החברתי כלכלי שיש בו. הוא מעיד על מידת המעורבות של היהודים בחיי הכלכלה של העיר ועל עמדות המפתח שהחזיקו בהן. בעלי מקצועות שנחשבו יוקרתיים, כמו רופאים ועורכי דין, לא היו ילידי העיר צפאקץ, וחלק מהעובדים המקצועיים באו מאלג'יריה. ניתוח של מידע מסוג זה על יהודים נוספים בצפאקץ ובערים אחרות היה נותן לנו תמונה רחבה יותר של דפוסי העיסוקים של היהודים ושל הניידות הכלכלית החברתית שלהם.
המסמך מציג את היהודים לפי קטגוריות של עיסוקיהם.רדיו – אחד, ביטוח – שלושה, מסחר – אחד, קולנוע – אחד עשר, בנקאות – שלושה, רופאים, בתי חולים – ארבעה, צבא – שלושה, משפט – שישה, עיריות – אחד, מכס – שלושה, אנרגיה – אחד, משטרה – אחד, חינוך – שבעה, דואר – חמיה, עבודות ציבוריות – שלושה. המאפיין העיקרי של העיסוקים האלה הוא שנדרש בהם לקיים קשר עם חברות צרפתיות או לעמוד במגע עם ציבור צרפתי. זה אולי ההסבר למספרם הגדול יחסית של היהודים שעבדו במקצעות הקשורים לבתי קולנוע ( בצפאקץ היו שלושה בתי קולנוע ). אין לדעת אם היהודים ששימשו כסוכנים מסחריים של חברות ביטוח פוטרו על ידי השלטונות הצרפתיים או על ידי החברות שהעסיקו אותם. אחד עשר מהיהודים המופיעים ברשימה נולדו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה ורובם היו בתקופת וישי בעשור החמישי לחייהם. עשרים ושניים מבין היהודים שברשימה היו בעלי אזרחות צרפתית וחלקם אף שירתו בצבא לפני המלחמה. השאר היו בעלי אזרחות תוניסאית, להוציא אחד בעל אזרחות איטלקית ואחד בעל אזרחות ספרדית. המספר הגדול של בעלי האזרחות הצרפתית אינו צריך להפתיע, שכן חוקי וישי כוונו קודם כול אל היהודים שקיבלו אזרחות צרפתית.
היהודים שברשימה עסקו בעיסוקיהם למעלה מעשר שנים, והיו שעבדו ארבעים שנה, בבנקאות למשל, באותו מקום עבודה. שישה יהודים נושלו ממשרותיהם כבר בשנת 1940. מרביתם עבדו במנהל הציבורי הצרפתי, מורות למשל, שבעה עשר נושלו ממשרותיהם בשנת 1941, וגם הם הועסקו במנהל הצרפתי, וביניהם הרפאים, עורכי הדין ופקידים. עשרים ושלושה יהודים נושלו בשנת 1942. מספרים מקריים אלה מלמדים על ההרחבה של חוקי וישי למקצועות נוספים וכן על יישומם של החוקים לאורך כל התקופה שעד אמצע 1942. מעניינת במיוחד העובדה שבחלק מהמקרים ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין.
לא ברור מה היו הקריטריונים להענקת הפיצויים ומה פשר ההבדלים הגדולים בין מי שלא קיבלו כל פיצויים למי שקיבלו פיצויים בשיעור של שמונה עשרה ואפילו עשרים משכורות חודשיות. העובדה שלמרות אפלייתם על רקע גזעני ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין עשויה ללמד על מרקם היחסים שבין היהודים לבין מעסיקיהם, שככל הנראה לא תמיד השלימו עם הוראות חוקי וישי.
בצפאקץ היה בית ספר אחד של אליאנס והלימודים נמשכו גם בתקופת וישי. עדות אחת שנשארה מתקופה זו היא מכתב אנונימי שנשלח מצפאקץ ביוני 1941 אל קסוויה ואלה – Vallat, הממונה על ענייני היהודים בשלטון וישי, המכתב הופנה אל "נמרי המלכותי הקטן י' – כך בחר הכותב לכנות את ואלה.
הכותב האנונימי קבל מרות על היחס המפלה של משטר וישי כלפי היהודים, בעיקר כלפי היהודים הצרפתים. לדבריו כואב הדבר במיוחד כאשר מדובר בצרפת, מולדת זכויות האדם והאזרח. מה הן בעצם טענותיך כלפי יהודי צרפת ויהודי האימפריה הצרפתית ?, שאל הכותב " פחדן גדול, יקשה עליך להשיב על כך. היהודים כאן שפכו את דמם בשדה הקרב…והתחייבו במיליארדים למלוות המלחמה. אני יכול להבטיח לך שאין פטריוטים גדולים יותר מאתנו. והכותב ממשיך ושואל " אז מה נהיה ? אנחנו, נשותינו, זקנינו וילדינו ? לא עדיך היה לירות בנו מאשר לגרום לנו לסבול מרעב ומחסור או להביא אותנו למעשה פחדנות של התאבדות. והוא סיכם באיום הבא : אני לוחם ותיק של מלחמת 1914 והרגתי כמה גרמנים, זאת כדי לומר לך שאיני אוהב את הנשק, אף שאני כבן חמישים, ובעיקר שאיני פחדן. אני מקבל על עצמי את הנקמה של בני עמי. אני דן אותך לעונש מוות….לא יהיו לי שום רחמים למענך מאחר ואין לך רחמים למען עם שלם…יחי המוות.
כלום זה היה מכתב יחיד מסוגו ? כלום משקף הוא את תחושתם של רבים מיהודי צפקאץ ? קשה להשיב על שאלות אלה באפן חד משמעי. עם זאת אין ספק שהמכתב משקף את האכזבה הרבה של יהודים, גם מצפקאץ. לנוכח המדיניות האנטישמיות של צרפת. הגשה המובעת במכתב היא אמנם קיצונית אך הייתה זו אחת העמדות שיכלו היהודים לנקוט בתור יחידים. תקופה וישי כמעט לא זכתה לתיעוד בכתב או בעל פה. מטילדה גז סיכמה כל את התקופה :
"הטעם המר הגיע אלינו לא דרך הנאצים בתחילה. לא דרך הגרמנים, אלא דרך הצרפתים של מרשל פטן. הגרמנים השתוללו בארצות אירופה, אבל הצרפתים האנטישמיים השתוללו בתוניסיה ובכל ארצות צפון אפריקה. כשהתחילו להגביל את הילדים בבתי הספר ולמנוע מלהגיע אל האוניברסיטאות. התחילו להכניס את אפם בעסקים של היהודים, להתווכח על רווחים של יהודים. הכניסו עצם לכל הדברים, אלו הצרפתים, שחיינו אתם בידידות ובחברות טובה, והיו בני בית אצלנו. פתאום הפכו את עורם, ופתאום שמו את הברבאסך על הראש והברסו ( סרט בד שעונדים על השרוול, ובמקרה זה מדובר בסמל הפשיסטים ) בזרועם, ומיד נהפכו לעוינים, ופחדנו מהם לא פחות מאשר מן הערבים במקום".
מתקבל הרושם כי התקופה לא הותירה חותם עז בלב היהודים. אף שיהודים נושלו ממשרותיהם, חיי היהודים ככלל התנהלו ללא הפרעה. הכלכלה לא נפגעה, חיי היומיום התקיימו פחות או יותר כסדרם, ואף חיי התרבות לא נפגעו. ייתכן כי הפרספקטיבה שלאירועי המלחמה גימדה בדיעבד את חשיבותם והשפעתם של חוקי וישי.
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח עמ 19-17
יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון
אברהם אביחצירא
מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם'
דוד אביחצירא
נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו ופרישתו לא יכילו מגילות. היה עושה כל התקונים והיהודים שמסר האר״י ז״ל למהרח״ו. כל דרכיו בהצנע. רוב ימיו עברו עליו בצומות וסגופים ובפרט בימי השובבים.
נפטר שם י״ד כסלו תר״פ. נכלל בין הרוגי מלכות עם כמה יהודים מתושבי העיר. מספריו נדפסו בירושלים. ביניהם — פתח האהל על חמשה חומשי תורה ע״ד פרדס׳ רישא וסיפא המכיל רמזים על הקבלה, שכל טוב דרושים ועוד. מלכי רבנן עמ. כ.
יעקב אביחצירא
מרבני תאפילאלת. מקובל וחסיד מפורסם. נודע לבעל נס ברוב ערי המערב, במצרים ובא״י. יסופר כי גגלה אליו אליהו. אהב להתבודד ולהתיחד עם למודו, שרובו ככלו היה בקבלה. התענין גם בצרכי עדתו ודאג הרבה לטובת העניים. היה יוצא לאסף כסף כפעם בפעם ומחלקו בין הנזקקים. מכמה עדים וכפרים נהרו אליו בכדי לקבל את ברכתו. בהחליטו לעלות לארץ מנעוהו תושבי עירו ויניחו מעצורים בדרכו באמצעות שר הפלך, ואולם חבתו לא״י לא ידעה גבול, ובהחבא נמלט מן העיד ונסע. תוך כדי כך נתעכב באלג׳יר ומצרים. בהיותו בדמנהור הסמוכה לאלכםנדדיא חלה פתאום, ושם נפטר ביום כ' טבת תר״מ. מועד פטירתו נקבע ליום הלולא, והמון רב מיהודי מצרים ומחוצה לה נוהר ביום ההוא להתפלל ולהשתטח על קברו.
ח ב ו ר י ו : א. דורש טוב, והוא דרשות במוסר לזמנים ולנפטרים (ירושלים תרמ״נ (ב. שערי א וכה כנ״ל ג. פתוחי חותם פי׳ על התורה. ד. יורו משפטיד ליעקב, שו״ת ירושלים תרמ״ג ה. בגדי השרד, ביאור ע ל הגדה של פסח . ו. מחשוף הלבן ע ל התורה, תרנ״ב. ז. מעגלי צדק, פרפראות ע״ד הקבלה תרנ״ג. ח. גנזי המלך באורים בפרד"ס, ירושלים תרמ״ט, ט. אלף בינה פי׳ ע ל א״ב, תרנ״ג. י. יגל יעקב, פיוטים, אלג׳יר תרס"ח . יא. לבונה זכה חדושי הש״ס הוציאו לאור נכדו ר׳ שלום אביחצירא, ירושלים תרפ״ט. יב. שערי תשובה עניני תשובה ושבת הדש כ"י. וכו.
שמואל אביחצירא
ר׳ שמואל אבו חצירי איש אלהים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום גובר (כפר הסמוך לדמשק), ולרוב פרישותו מצרכי העולם הזה קורין לו רב שמואל אבו חצירי. שה״ג, מע״ג ש. סי׳ עד,. נתן להניח כי קודם לכן ישב בא״י. ובשו"ת מהר״מ אלשיך סי, מ״ג נזכר יוסף בכר רבנו תושב גובאר ופרט זה מוכיח שהיתה שם קהלת יהודים קטנה במאות האחרונות. בבקורי שם בקיץ תרצ״ג, מצאתי רק קייטנים בודדים מבני דמשק.
אברהם ב״ר משה אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בתאפילאלת מרוקו. בכסלו תרל״ב עלה עם הוריו לירושלים. ראשית חנוכו קבל בביה״ם ״דורש ציון׳ להרה״ג יצחק מפראג. אח״כ למד תורה מפי הרב הנודע לשם ר׳ אלעזר בן טובו בעל הס׳ ״פקודת אלעזר״ על או״ח ג׳ חלקים, שהיה רב לעדת המערבים בעיה״ק ירושלים. באייר תרנ״ב נסע מירושלים בשליתות עדת המערבים, ובעברו דרך נא אמון נמנה לסופר ומזכיר בית הדין של הקהלה, ע״י הרה״ג אליהו חזן ז״ל. יחד עם הרב אליהו חזן ז״ל יסד את חברת ״עמלי תורה״, שמטרתה היתה להפיץ תורה בין יהודי נא אמון, ויפתחו בית ספר לנערים והוא נתמנה שם למנהל למודי הקדש. לתועלת ילדי בית הספר הנ״ל, הדפיס את ספרי הלמוד שלו ״העברי״ בד׳ חלקים, אשר עזרו הרבה להפצת השפה העברית וספרותה בערי מצרים. אח״כ החל להתענין במוסדות הצדקה של העדה וגם בהם הנהיג סדרים ידועים לטובת העניים. בראות ראשי העדה כי מרוב עבודתו במשרד הרבנות לא יוכל לעסוק בשאר ענינים, מנוהו למנהל ויועץ ועד הקהלה, ומאז היה המוציא והמביא בכל עניני עדת היהודים באלכםנדריא. אחרי פטירת הרה״ג אליהו חזן ז״ל בסיון תרס״ח נתמנה לאב״ד ולממלא מקום רב ראשי לעדה. הוא כהן במשרה זו עד זמן מנויו של הרב רפאל די לה פירגולה, ובמותו של זה, באלול תרס״ג, היה שוב ממלא מקומו עד בוא הרב דוד פראטו. גולי ארץ ישראל באלכסנדדיא בשנות מלחמת העולם זוכרים, כל מה שפעל הרב הצנוע הזה לטובתם, ועד כמה השתמש בכח השפעתו לבסוס כל חברות החסד שנוסדו בעת ההיא לעזרת הגולים. עיניו היו תמיד נשואות אל העיר הקדושה ומוסדות החסד שלה. כפעם בפעם היה אוסף סכומי כסף הגונים בין ידידיו ומכיריו, ושולחם לאה״ק בכדי לחלקם לעניים. באייר תרפ״ט התפטר ממשרתו ושב לעיה״ק ירושלים. לאות הוקרה על פעולותיו הרבות והמועילות לטובת הצבור, בחרה, בו עדת המערבים בירושלים לנשיא הכבוד שלה.
יעקב חי אביכזיר
יליד צפת בשנת התרמ״ת. בצעירותו שמש סופר ומזכיר של בית הדין. בראשית תרפ״ח נסע בשליחות כולל צפת למצרים, ובתרצ״א נשלח שוב לתוניס. כן היה שד״ר של כוללות עדת הספרדים בירושלים למערב הפנימי בין השנים תרצ״ה—תרצ״ז.
משה אביכזיר
מרבני תאפילאלת במאה הששית למניננו. וכתב הרב בע״ס מלכי רבנן כי כל הכפרים הסמוכים לעיר הנ״ל היו סרים למשמעתו. היה למדן מופלג וטרת ויגע וקבץ ספרים רבים מארצות רחוקות. ובס׳ שופריה דיעקב הובאו מתשובותיו. מלכי רבנן עמ. צ״ו.
אליעזר בן שמואל משה די אבילה
נולד תע״ד. מגדולי רבני המערב. בן אחותו של מוהר״ח בן עטר. ישב על כסא הרבנות ברבאט. חיד״א הפליג בשבחו בשה״ג. חבוריו יצאו לאור ע״י נכדו דר׳ יוסף. התכונן לעלות לא״י יחד עם ר״ח בן עטר, אך נטרפה לו השעה ולא הספיק. נלב״ע בשנת תקכ״א.
ח ב ר : א. מנן גבורים, חידושים ע ל התלמוד ב״ח ליוורנו תקמ״א ,תקמ"ה. ב. מלחמת מצוה על שרשי הלכות בש״ס ובפוסקים ובסופו קונטרס חסד ואמת, שם תקס״ו. ג. באר מים חיים, ל״ו תשובות ליוורנו תקס״ו. ד. מעין גנים, חידושים ע ל טור יו״ד וחו״מ ליוורנו תקס״ו.
השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ יוסף שיטרית
פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933
לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט 
הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם מנגד, בעקבות מה שנקרא ׳הט׳היר הברברי׳ של 1930, שביקש לנתק את האוכלוסיות דוברות הברברית מן האוכלוסיות דוברות הערבית ולתקוע טריז ביניהן, בין היתר על ידי הכרה רשמית במסורת המשפט הברברי שבעל פה, התחילו באותה עת לצוץ ולהתארגן חוגי צעירים לאומניים שניסו לקשור קשרים עם חוגים לאומניים בארצות ערב הרחוקות כמו מצרים וערב הסעודית. כפי שנראה להלן, גם חוגים צרפתיים שהתנגדו מאז ומתמיד למדיניות הקולוניאלית של צרפת בכלל ובמרוקו בפרט החלו להשמיע את דברם בפרהסיה מתוך ניסיון להתחבר לחוגי הצעירים המוסלמים ולעזור להם בבירור ובגיבוש של האוריינטציות הלאומניות שלהם.
אשר לקהילות היהודיות ולבתי הדין הרבניים שלהן, שהיו עיקר הרפורמות שהחליט עליהן הפרוטקטורט לשיפור מעמד היהודים במרוקו, הם זכו אז ליציבות ולפעילות שבשגרה מזה יותר מעשר שנים במתכונתם החדשה. מעמד היהודים לא היה מבוסס עוד על מסורת ה׳דימה׳ המוסלמית, שקבעה הגבלות והשפלות על היהודים ובכללן תשלום ה׳ג׳זיה׳, אף שה׳ד׳ימה׳ לא בוטלה באופן רשמי, אלא רק הושתקה בשיח הפוליטי הצרפתי. לעומת זאת, תמורת הכרה מסוימת בזכויות היהודים למעמד אזרחי בדומה לזה של המוסלמים, איבדו היהודים את האוטונומיה המשפטית שהיתה להם עד אז. תחום הפסיקה של בתי הדין הרבניים הצטמצם לענייני אישות ולענייני ירושות, אך מונה גם בית דין רבני גבוה ברבאט ששימש ערכאה גבוהה ומרכזית לערעורים בעבור כל בתי הדין הרבניים, שהיו אז חמישה במספר. אשר לעניינים האזרחיים והפליליים, היהודים נאלצו להופיע בפני הערכאות של ה׳מח׳זן, היינו הממשל המוסלמי, שהיה מקביל כביכול לממשל הצרפתי אך למעשה היה כפוף לו. הן מינוי הדיינים והן סדרי פעולתם התקינים והביורוקרטיים של בתי הדין הרבניים היו נתונים מעתה לפיקוחם הישיר של השלטונות הצרפתיים, המקומיים והמרכזיים. הפיקוח נעשה הן במישרין הן באמצעות שירותי המפקח על המוסדות היהודיים שהתמנה ב־1919 וריכז את הטיפול בענייני היהודים מטעם שלטון הפרוטקטורט. בראש שירותים אלה שהיו מסונפים למשרד העניינים השריפיים הועמד יחיא זגורי, שקיבל את אמונם של השלטונות הצרפתיים ועשה את דברם.
הערת המחבר: ב־1945 הוקמה מועצת הקהילות היהודיות שהורכבה מראשי הוועדים הקהילתיים ובראשה הועמד מזכיר המועצה, ובשנים 1947־1954 התכנסה מועצת הרבנות של קהילות יהודי מרוקו בראשותו של הרב הראשי וראש אב בית הדין הגבוה לערעורים, שהיה אז ר׳ שאול אבן דנאן. על מוסד מועצת הרבנות ומפעליה ראו מ׳ עמאר, א׳ עצור ום׳ גבאי(עורכים),ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו, מועצת הרבנות במרוקו, ירושלים תש״ם; א׳ בשן, ׳בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש״ז-תשט״ר, בתוך א׳ בשן, מחקרי אליעזר – אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב, לוד תשס׳׳ז, עמ׳ 454-443.
אשר לקהילות היהודיות, הט׳היר של מאי 1918 קבע שיעמדו בראשן ועדים של חמישה עד עשרה מכובדים – לפי גודל הקהילה – מבני הקהילות שיטפלו בענייני הפולחן הדתי, בענייני צדקה ורכוש ההקדש, אך לא היה להם כל מעמד פוליטי בעיני השלטונות מבחינת ייצוג הקהילות והכוונתן הפוליטית. הפרוטקטורט דאג שהיהודים והקהילות היהודיות יורחקו מכל פעילות פוליטית – גלויה וסמויה. האמנציפציה שחסידי הפרוטקטרט ה׳ממוערבים׳ או ה׳מצורפתים׳ מבין היהודים קיוו שיהודי מרוקו יזכו בה תחת שלטון צרפת לא קמה ולא עלתה, ובמקומה בא הפיקוח הצמוד על המוסדות היהודיים, הגם שמבחינה רשמית לפחות חדל שלטון הפחד וההשפלות שהיהודים היו רגילים בו עד לפרוטקטורט.
זהו בקצרה הרקע הפוליטי והחברתי שבו התנהלה פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר, וכל הסדרים הקהילתיים, הכוחות הפוליטיים וההתארגנויות החדשות שנמנו כאן השתתפו באופן כלשהו בהכוונתה, בהתפתחותה ובסיומה. המסמכים הדנים בפרשה ויובאו בהמשך בליווי דברי פרשנות קצרים נכתבו כולם בידי סוכנים רשמיים, ביורוקרטיים, עיתונאיים או תרבותיים. הם מאירים את הדמויות הפועלות ואת ההתרחשויות מנקודות ראות שונות ומקדם־הנחות שונות. בין הנפשות הפועלות היו יצחק אלחראר ובני משפחתו, אך רק את אשתו ואותו אנו שומעים, אם במישרין ואם בעקיפין. לבעלי בריתו החדשים במוגאדור אין זכר בתיעוד הכתוב, לבד מן הקאדי (מסמכים ח, י), אך קיומם אינו מוטל בספק. הכוונה קודם כול לאהובתו המוסלמית, שהתיעוד בעל פה שאספתי ושירו של יצחק הלוי (מסמך י) מעמידים אותה במרכז הפרשה ורואים בה את הגורם העיקרי שחולל אותה וכנראה גם כיוון אותה לאחר שאשתו הגישה את קובלנתה לבית הדין הרבני.
מן המסמכים מצטייר יצחק אלחראר כאדם נחרץ ונמרץ, שגילה זה עתה את אור האמונה המוסלמית והפך למקנא לה ולפועל מכוחה. בשום מסמך רשמי שנכתב עליו או שהיה שותף בכתיבתו(כמו מסמך ח) אין הוא מזכיר במישרין או בעקיפין לא את אהובתו המוסלמית ולא קרובים מוסלמים אחרים במוגאדור. עד לגירושיו הכפויים מאשתו היהודייה הוא התמיד בהצגת עמדתו כמיוסדת כולה על ענייני אמונה עקרוניים ועל בחירתו החופשית בדרך חיים חדשה ולא על עניינים רומנטיים או חומריים. על פי הצהרתו בבית הדין הרבני ושרשרת הפעולות שהוא נקט לביסוס עמדתו הוא ראה את עצמו כמוסלמי לכל דבר ועניין ברגע שהצהיר בפומבי על המרת דתו, ולכן כפר מלכתחילה בסמכות בית הדין הרבני וסירב למלא את קביעותיו(מסמכים ב, ג, ח, ט). כל פניותיו וכל מעשיו מאז מתן פסק הדין כוונו להשגת מטרה עקרונית זו מבחינתו, אך בני הקהילה היהודית שעקבו אחרי הפרשה מקרוב ומרחוק היו משוכנעים שמניעיו ותוקפנותו נבעו בעיקר משיקולים כלכליים ורומנטיים, שכן סכום הכתובה שהיה עליו לשלם לאשתו היהודייה היה גבוה ונקבע לחמשת־אלפים מטבעות זהב ספרדיים (מסמך ג). בעניין זה הוא זכה כנראה לתמיכה ולעידוד ניכרים מבני משפחתו וקרוביו החדשים מקרב המוסלמים במוגאדור, והם כיוונו אותו להיוועץ במכובדים ממוגאדור ולאחר מכן ברבאט כדי לחזק את עמדתו ולהיפטר מתשלום הכתובה. הוא הגיע אל פקידים בכירים במשרדי המח׳זן ברבאט, והם הביעו את אהדתם ונתנו לו בתחילה את חסותם; הם אף ניסו להדריך אותו ולכוון את צעדיו המשפטיים, אך לבסוף נאלצו להיכנע בגלל עמדתם הנחרצת של אנשי הפרוטקטורט (מסמכים ח, ט). גם פנייתו לערכאה המוסלמית העליונה במרוקו, המלך בכבודו ובעצמו, לא התקבלה והוא הוחזר לטיפולם של פקידים במח׳זן(מסמך ח).
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 418-416
נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר
נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א
ע״ע ״מקוה טהרה״
רבותי!
בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל.
אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳ מ׳ בוטבול יש״ץ אבי״ר. שיודע בעצמי כי לא איש דברים אנכי והן ערכי עלי.
אבל, מקומי הכריחני לצאת חוץ ממחיצתי, וההכרח אם לא ישובח לא יגונה לבוא עד הנה לענות חלקי גם אני לפני מעלתכם, לערוך שלחן במדבר דוקא. ולפני מלכים רבותי, אתיצב לחקור ולברר הדבר, כי לכם משפט הבחירה.
רבותי, לא נעלם ממעלתכם היקרה חומר עונש הבא על הנדה רח׳׳ל, בין פנויה בין בעולה. ומקרא מלא דבר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו׳ ונכרתו שניהם מקרב עמם רח״ל. ורבותינו אמרו שהנדה אפי׳ שהתה זמן ארוך ולא טבלה היא בנדותה. ואפי׳ בזמן לבונה כל דין נדה יש לה, עיין ביו״ד סי׳ קצ״ה וקצ״ז. וש״ך שם. וכל הנוגע בה יטמא. וכמה הרחקות עשו רבותינו לאיש עם אשתו נדה כדי שלא יפגע בדבר הזה. עיין שם ביו״ד סי׳ נ״ז, וגם ידוע לרבותי מעשה של ההוא תלמיד שקרא הרבה וכו׳ ובשביל שלא נזהר מאשתו בימי לבונה ששכב עמה במט״א וכו׳ מת בחצי ימיו חו״מ. ואי׳׳ץ להאריך בדבר זה דזיל קרי בי רב הוא, ומכ״ש לרבותי שאין דבר נעלם מהם.
רבותיי בעוה״ר בדורותנו אלה, אנו רואים כמעט כל בנות ישראל הפרו ברית, עברו חקה זאת חקת התורה, ונבעלות נדות, ומולידות בנים זרים אשר בשם בני הנדה יכונה להם. ורבתה המספחת בעוה״ר בכל עם ישראל, שמתערבות המשפחות זב״ז הכשרים עם בני הזרים. ואין איש שם על לב. ודבר זה נפל גם במשפחות המיוחסות, בתי אבות רח״ל, יען שבנות הדור חפשיות מן המצות ופרקו עול התורה והמצוה מעליהן. ומכ״ש למצוה הזאת לטבול לנדתן במי המקוה העשוי עפ״י התורה והדת, אשר מצוה זו ללעג וקלס נחשבה בעיניהן, שאומרות, אחר שרחצו וסכו במים חמים, זכים וטהורים, שממקור מים חיים באו, עוד תצטרכנה לבוא בחפירת מים, גומא עכורה של מים קרים ומאוסים שנעשו ממים ישנים וקרוב להיות נתלעים? ומכ״ש אם מקום המקואות במבואות אפלים ומטונפים, ודבר זה כמשא כבד עליהן לקיים מצות טהרה זאת. ואפי׳ נשים אשר עדיין יש בהן רוח חיים רוח היהדות בקרבן, ומקיימות כל מצות ה׳. דבר זה קשה בעיניהן, כיון שרואות מקום טהרתן באי הנקיות כנז״ל. וע״י כן נמנעות הן מלקיים מצות הטבילה לטבול במים סרוחים ומאוסים, ובאות גם הנה במצודה הזאת, ונכשלות גם הנה בעבירה רחמנא ליצלן.
ועל כן רבותי, לכם המצוה הזאת, אל תאחרו אותה. קומו והתעודדו ושנסו מתניכם ודברו על לב בנ״י ועל ראשי אלפי ישראל שיתאמצו בכל עז ותוקף לגדור הפרצה הזאת מעל עמנו, ע״י שיזלו מכספם וזהבם סכומים יפים ויבנו מרחצאות יפים והדורים בבנין יפה ומפואר, טוב ובמקומות נקיים זהירים ובהירים, ובתוכם מקואות של טהרה עשוים עפ״י הדין. אשר מימיהן צחים ונקיים וצנורות חמין עוברים בתוכן. ומימיהן משתנים בכל עוזם וכו׳.
ואזי מובטחים אנחנו בעז״ה שכל בנות ישראל תקדמנה ללכת בזריזות לקיים מצות טבילה בזמנה. ואפי׳ מי שאינה אדוקה במצות, תחישנה לטבול במים החיים, במים החמים. שמתוך שלא לשמה באה לשמה. ואשה אל אחותה תקרב אל הדבר הזה ואזי יטהרו כל זרע ישראל בעז״ה.
וכמו שראינו בעינינו בעיר המהוללה עי׳׳ת מקנאם. אשר בנו שם זה זמן בתי מרחצאות בבנין מפואר, ובתוכן רצוף מקוה טהרה של מים חיים. מעין נובע אל תוך המקוה. והמים עוברים בקרבו בהיותם חמים, והכל נעשה בנקיות יתירה ונמצאו כל בנות העיר הנז׳ טהורות, ומקורן טהור. כי״ר גם אנחנו נזכה לקיים המצוה הזאת בכל תפוצות ערי ישראל אמן. ובזכות מצוה זו יבוא בעז׳׳ה משיח צדקנו בימינו אכי׳׳ר.
תמצית אמרינו בזה לכל ערי ישראל
א – בנין מרחצאות חדשות בבנין יפה אף נעים ובתוכן רצוף מקואות שמימיהן חיים וחמין ומשתנים בכל עת וזמן.
ב – בנין המקואות והכשרתן ושיעורן וכו׳ יהיה בהשגחת הב״ד.
ג – ההוצאות תהיינה בעזרת שלמי צבור ויחיד.
ד – הב״ד והרב הדיליגי וחברי הקהלה חובתם להוציאה לפועל בלתי איחור.
ה – הב״ד והרב וכו׳ יעוררו לב בעלי הקרקעות לעשות בבניניהם ״מקוה טהרה״ לשכנים, לבד מקואות הצבוריים.
ו – המקואות הצבוריים יהיו בנוים במקום ראוי, ובהצנע לכת.
ז – הרבנים יכרזו אזהרות כפעם בפעם בבתי כנסיות על חובת טהרת בנות ישראל ועל עונש בטולה. ועל הנזקים הנגרמים מטומאת הנדה רח״ל.
כל זה נתקבל בהסכמה
המשפט העברי בקהילות מרוקו- מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר-עמ' 230-228
Conile des rabbins du Maroc des 15 et 16 Fevrier 1955
CONCILE DES RABBINS DU MAROC
DES 15 ET 16 FEVRIER 1955
DISCIPLINE
1") Les « morchim » sont tenus à beaucoup d’égards envers les juges toutes les fois qu’ils sont reçus par eux dans leur bureau particulier, à plus forte raison lorsqu’ils siègent en audience.
2") Ils doivent s’incliner devant les règles de la procédure en usage.
3") En présence des juges, les « morchim » doivent parler avec pondération.
4”) Leurs conclusions doivent refléter exactement les prétentions de leurs clients.
5")Leurs aveux ou dénégations engagent leur responsabilité personnelle.
6") Les « morchim » professionnels doivent présenter leurs conclusions par écrit avant l’audience sous forme de résumé et peuvent par la suite les développer oralement.
SANCTIONS
- Un rabbin-délégué peut prononcer une sanction maximum de 15 jours de mise à pied.
- Un tribunal peut ordonner une mise à pied d’un mois ou plus.
- Au cas où un rabbin-délégué juge grave la faute commise par le morché, il doit en saisir le tribunal régional.
- La première faute disciplinaire commise pendant six mois (d’exercice) entraînera un avertissement à son auteur. La 2ème faute commise dans le même laps de temps entraînera une mise à pied à temps. La 3ème faute commise en l’espace de six mois sera sanctionnée par une mise à pied définitive prononcée par le Conseil supérieur prévu au paragraphe 1er du chapitre suivant.
Toute décision sanctionnant l’une des fautes sus-indiquées devra faire l’objet d’une délibération écrite et signée à l’instar des jugements.
VOIE DE RECOURS
1") Dans les trois jours de leur notification, les décisions ordonnant une suspension supérieure à un mois peuvent être frappées d’appel devant un conseil composé de M. l’Inspecteur des Institutions Israélites, d’un magistrat du Haut Tribunal Rabbinique, d’un magistrat du tribunal régional.
2“) La mise à pied de quinze jours prononcée par le rabbin-délégué n’est pas susceptible d’appel.
3“) Ni le délai d’appel, ni le dépôt d’appel ne suspendent l’exécution de la décision.
4°) Au cas où le rabbin-délégué estimerait que la décision du tribunal régional ne réprime pas suffisamment la faute, il a la faculté d’en appeler au conseil mentionné ci-dessus au paragraphe 1er.
Dans toute instance d’appel les rabbins-juges se borneront à adresser leurs conclusions par écrit.
DATE D’EFFET
La présente réglementation entrera en vigueur le 1er janvier 1956.
BAREME DES FRAIS
DES REPAS DE FIANÇAILLES
Soucieux d’éviter désormais aux ex-fiancés les contestations — se produisant fréquemment — relatives aux frais des repas des fiançailles, le grand rabbin DANAN propose au Concile qui l’adopte, la résolution suivante :
1") Les rabbins sont priés de procéder, avec la collaboration des membres du Comité de Communauté local, à l’établissement d’un barême des frais des repas de fiançailles comprenant cinq catégories à l'instar de celui des pensions alimentaires, savoir indigent ; gêné ; moyen ; riche ; très riche.
2’) Au cas. où l’un des fiancés prétendrait que son adversaire n’a pas dépensé la somme prévue au barême, son argument ne vaudra que dans la mesure où il est appuyé d’une preuve testimoniale. La règle du serment ne peut jouer dans ce cas, le revendiquant étant présumé avoir dépensé ladite somme.
MAJORATION DE L’INDEMNITÉ
DE RUPTURE DES FIANÇAILLES
Se félicitant des résultats positifs obtenus grâce à la résolution du Concile de l’an 5707 décidant, en matière de rupture des fiançailles, qu’au cas où la rupture non valablement motivée serait le fait du fiancé, après les premiers six mois de fiançailles, celui-ci sera tenu de payer une indemnité allant de 2.500 frs à 15.000 frs ;
Considérant toutefois que ce taux s’avère à l’heure actuelle pratiquement incapable de limiter les cas de jeunes gens délaissant leur fiancée sans motif valable.
Le Rabbin MAMANE a proposé au Concile de majorer convenablement l’indemnité dont il s’agit et le Concile a décidé :
1“) Que les nouveaux taux soient compris entre 25.000 et 200.000 frs.
'2“) Que seuls sont susceptibles d’être restitués les bijoux en or ou en argent et les pierres précieuses. Les autres cadeaux : parures, effets vestimentaires, maquillage, etc… ne sont pas restituables en cas de rupture imputable au fiancé, interviendrait-elle au cours même du premier semestre des fiançailles.
SUPPLÉANCE EN CAS DE RECUSATION
DU SECOND NOTAIRE
Signalant le nombre de fois où, dans les petits centres où il a eu à exercer, les notaires israélites étaient récusables en raison des liens de parenté qui les unissaient ;
Exposant les sérieuses difficultés qu’il a eu souvent à surmonter au point de se voir presque toujours contraint de faire venir un autre notaire d’une ville voisine ;
Le Rabbin MALKA propose au Concile, qui l’adopte, la résolution suivante :
Toutes les fois qu’un deuxième notaire officiel sera récusé sans qu’il y ait sur place un autre le remplaçant, le rabbin-juge désignera une personne, convenable pour la circonstance, pour instrumenter et signer (l’acte) concurremment avec le notaire officiel.
CONCILE DES RABBINS DU MAROC DES 15 ET 16 FEVRIER 1955 –takanots page 437-435
שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי במרוקו-התנור הציבורי-The public bakery oven-Le four public
שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו
משה גבאי-הצייר והעורך
ישראל 1988
" והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם (ירמיה י"ז-ח)"
אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.
גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.
התנור הציבורי
יהודיה ובנה, מביאים בערב שבת, קדרות החמין ״סכינה״, לתנור הציבורי. ברקע בעל המאפיה שולח את נערו (״הטרח״) לחלוקת הלחם לבתי־היהודים.
THE PUBLIC BAKERY OVEN
A Jewess and her son are bringing pots of "chamim" called SECHINA to place In the public baking oven. It is Shabbat eve. In the background, the baker sends his apprentice TERAH to deliver bread to the homes of the Jews.
LE FOUR PUBLIC
Une femme juive accompagnée de son fils, apporte la marmite de la Skhina du chabbat à cuire dans le four public. A l’arrière-fond le patron envoie les mitrons porter leurs planches de pain dans les maisons juives avant l’entrée du chabbat.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- גזזת -אלק סרור- Ringrow – سعفة الراس
הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי.
קרן מתנאל Ɩ הוצאות מא"י
פרוזה
Ringrow – سعفة الراس
2016
© כל הזכויות שמורות למחבר ול:
מכון האירו ים־תיבוני לדיאלוג בין ציוויליזציות
The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog
יהודי המזרח בירושליםחלק ב' מ.ד.גאון-דוד בן מאיר אבישר
משה בן יצחק די אבילה
מתושבי ונכבדי מכנאס. מטיף ועסקן מפורסם. בעבר ר״ח בן עטר ובני ביתו בשנת תס״ה דרך עירו, עכבהו אצלו וספק לו כל צרכיו במשך שנתים וחצי. אחדים מפסקי הדין שלו נדפסו בס׳ משפטים ישרים, קרקוי תרנ״א, ומדדושיו הובאו בס׳ אזן שמואל. נלב״ע לפני ש' ה״א תפ״ה.
אברהם אבינון
מגדולי רבני שאראי בושנא. גדל בבית הרב מוהר״מ פירירה שהיה ר״מ ואב״ד בטראב׳ניק ואח״כ בערוב ימיו עלה לאה״ק והתישב בחברון. מלא את מקום רבו כ״ו שנה, ובעברו לעיר הבירה שאראי לכהן פאר ברבנות השאיר את אבא מארי תחתיו. בשנת תרנ״ט עלה לבקור ממושך באה״ק. חשב להשתקע בירושלים אולם בני ויחידי עדתו בחו"ל לא הסכימו. חזר לשאראיו וישב שם על כסא הרבנות עד יום מותו. נלב״ע כ״ו שבט תרס״ג.
דוד בן מאיר אבישר
יליד חברון, כ״ח חשון תרמ״ח. ראשית חנוכו קבל מאביו ז"ל, שהיה ת״ת צנוע, ותמים עם אלהים ואנשים. אח״כ למד בישיבות, והרבה להגות בכתבי הקודש. בהיותו לבר מצוה דרש ברבים בנוכחותו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני, בע״ס ״שדי חמד״ שאז בא להתישב בחברון. שנות רבנותו של הגאון הנ״ל היו לברכה לכל תושבי העיר, בפרט לדור הצעיד אשר שאף להשתלם בחכמה ודעת. מחבתו הרבה לשוחרי תורה, שם עינו הפקוחה על שלשה אברכים עניים, ויכנס בשם כולל רב אד״א. הם למדו זמן מה גם אצל רבנים אשכנזים ומתוך מגע עמהם דברו בשפה העברית. בעת ההיא נשבה רוח חדשה בעיר האבות. בני המשפחות המיוחסות מני, חסון, קמחי, וכו', נסעו להשתלם לירושלים, למקוה ישראל, לביירוט ולקושטא, ויציאתם את העיר עשתה רשם. נדידה שיטתית זו של צעירי חברון עודדה את חברת כי״ח לפתוח בית מדרש לרבנים בעיר הנ״ז, תחת השגחתו של הרב מדיני.
ואולם חו״ר האשכנזים ראו ביסודו של המפעל נזק לעניניהם החיוניים, ויצרו דעת קהל כנגדו. בעקב זה נשללה האפשרות לממושו. קנאותם הדתית הנפרזה של רבני חברון האשכנזים, נגד הצעירים ושאיפותיהם בערה בהם כאש אוכלה. בהגיע השמועה על מות הרצל, החליטו צעירי חברון לקרא את העם לבכי ולמספד, בבית הכנסת הגדול המיוחס לאברהם אבינו. לשם כך היתה דרושה הסכמת הרב מדיני. בקשר עם זה פנה אליו ד. אבישר ויחד עם הסכמתו קבל גם הבטחה מפורשת, להיות נוכח באזכרה, ולומר מצדו מלים אחדות לכבוד המת הגדול. לכאורה היה זה נצחון מעודד — נצחון האור על החושך, והתלהבות הצעירים עברה גבול. בהודע הדבר לרבני האשכנזים מהרו להקים רעש והמולה, רגזו ויניעו ראשם, ולפתע היתה העיר כמרקחה. כתוצאה מהמבוכה אשר התעוררה בצבור הופרע הסדר, והאזכרה הפומבית נדחתה.
בו ביום התכנסו הצעירים הדואבים במחבואים, בבית אשר שמש לפנים בית מרזח, ובמהשך, לאתר שסתמו את הארובות שבו, לבל תשורם עין זר, הדליקו נרות סביב לתמונת הרצל, והקריאו ביראה ורעד מיצירותיו. ההספד החשאי הזה גגמר באסף תרומות לטובת הקרן הקימת, וכן ביסוד אגודה של דוברי וכותבי עברית, אשר רכזה תתת דגלה את כל צעירי הדור ההוא. בשנת תרס״ו, נסע דוד הצעיר ירושלימה, בכונה מראש להשתלם בבית המדרש למורים של חברת העזרה. עם הכנסו למוסד הנ״ל היתה רוח אחרת עמו, ויפתחו לעיניו אפקים חדשים. תנועת העלית של חלוצי העבודה הראשונים לארץ, חברי הפועל הצעיר ופועלי ציון, השפיעה במדה מרובה על חניכי ביהמ״ד הנ״ל. מאז נמשך אחר תעודותיה והשקפותיה של מפלגת פועלי ציון.
גורם חשוב לכך היה הסופד י״ח ברנר, שהתהלך כאח ורע עם התלמידים המבוגרים. מתוך משאו ומתנו עמם, נתן עינו בג׳ צעירים ספרדים שבלטו בבית המדרש הנ״ל, והם: שמי, בורלא, ואבישר. שלשה אלה נסו אז למשוך בעט סופרים, ודבריהם נדפסו בעתוני הארץ. עוד כחניך ביהמ״ד לקח חלק פעיל בחיי התלמידים ובתנועתם. למד ולמד, ויהי מן הראשונים אשר התנדב להורות בשעורי הערב ״מוריה״.
בה בעת, יסד יחד עם חבריו י. בורלא, לוי ואחרים, מוסד דומה להנ״ל גם בעיר העתיקה, בשביל בני ההמון הספרדי. הוא נלחם בחרף נפש במוסדות המסיון למיניהם, נמנה בין יוזמי השביתה הראשונה נגד חברת העזרה בראשית שנת תרע״ג, שגגמרה בנצחון מוסרי מוחלט לצד התלמידים, עזר בארגון פועלי ירושלים, פרסם מאמרים בעתונות אף חרז חרוזים במסתרים. בכלותו חוק למודיו נשלח ע״י חברת ״העזרה״ לנהל בית ספרה בחברון, ואח״כ עבר כמורה ראשי אל חדr תורה ״תחכמוני״ בירושלים. מקץ זמן קצר נתמנה למנהל ״תלמוד התורה״ של הספרדים.
שמונה שנים נהל את המוסד הזה, ויצליח להעמידו בשורת בתי הספר המתוקנים. בין הזמנים נהל הקורס העברי, שנועד להכין מורים עברים לבתי הספר של חברת כי״ח, והביא לידי סיום את המחזור הראשון. בשנים האתרונות עובד בבית הספר העירוני לבנים בירושלים, תוך כדי עבודתו בהוראה, הקדיש הרבה מעתותיו הפנויות לצדכי צבור. בהוסד הסתדרות הספרדים בשנת תר״פ, היה בין חבריה הותיקים ונכלל בין באי כחה באספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י. אח״כ נבחר ברשימת אגף העבודה שהוא משתייך אליו ובשמו נכנם אל הועד הלאומי. בין הזמנים היה ציר הועידה השניה של הסתדרות העובדים. כוון עבודתו מבוסם על אחדות פזורי האומה לגוש לאומי אחד, הגנה על עניני ההמון הסובל והרמת מצבו התרבותי. בשם סיסמאות אלו הוא פעל ונלחם, ולאורן הוא דוגל ועמל. שנים מספד היה יו״ר הסתדרות ״חלוצי המזרח״ והודות לעבודתו המסודר, בה, הועמדה זו בין הכתות המאורגנים שהשתתפו ביצירת המסכת המדינית של הישוב העברי בארץ. השם ״חלוצי המזרח— במקום צעירים ספרדים — ניתן על ידו, ובתור אחד מקובעי מטרתה הציב בראש תעודותיה את הסעיף: ״אחוד יהודי א״י לקהלה אחת״.
מרץ רב השקיע לקיום שורת ההרצאות השבועיות של הסתדרות זו, אשר משכו אליהן המונים מכל החוגים, והוא עצמו נמנה בין המרצים על כל ענין צבורי שעמד על הפרק. בשנת תרפ״ג, עת התאסף הכנסיה הציונית הי״ג בקרלסבד שאליה נסע כציר יהודי ארם נחרים, הניח שם, יחד עם חברו מאיר לאניאדו את היסוד לפתיתת המשרד המכין את הועידה העולמית הספרדית, שהתקים ופעל בשם זה עד תמוז תרס״ה.
בראשית תרפ״ה יצא מטעם הלשכה הראשית של הקהק״ל, למסע תעמולה בערי יון ומצרים, ושליחותו זו הוכתרה בהצלחה. בשנים האחרונות נהל טיולים עממיים ברחבי הארץ, הפיץ תרבות וידיעות בין הגדולים, נטל חלק פעיל בעבודת הקהק"ל, בעדת היהודים הספרדים ומוסדותיה, עניני החנוך וכיוצא. כן השתתף בפרי עטו בהחרות, האחדות, ארץ ישראל, הארץ, דאר היום, העולם, השלח, הפועל הצעיר, הד התנוך, — ובעתונים האשפניולים בשלוניק: לה ב׳ידדאד, איל טיימפו, איל פרוגריסו וכו', וכן בעתוני קהיר הצרפתים ל׳ אורור, וישראל. במאמריו דן תמיד על שאלות ישוביות, צבוריות ולאומיות.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן – אורות המגרב תשע"ח
הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס
העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras
פיתוחה של קזבלנקה והנמל
בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון דרך נמל קזבלנקה היה בשנת 1922, חמש שנים לאחר מכן, הגיע הייצור למיליון טון ומעלה, וב-1930 הגיע לשיא. בשנים הבאות חלה ירידה. ובפרוץ מלחמת העולם השניה היתה שוב עלייה ביצור וביצוא, שהכניסה סכומים גדולים לכל המעורבים ביצוא דרך נמל קזבלנקה. אחד המוצרים שעברו דרך נמל קזבלנקה היה יצוא דגים. וב-1936 היתה קזבלנקה הנמל הרביעי באימפריה של צרפת בכמות הדיג שהנמל יצא. חל תהליך של תיעוש העיר, ומחצית מכלל הפעילות הכלכלית, וענפי התעשיה והמסחר במרוקו, התרכזה בקזבלנקה. פירסומה של קזבלנקה כעיר תעשיה ושיש בה עבודה בשפע, הביא אליה המוני מהגרים, רובם פרולטרים מהכפרים ומערים אחרות. אלה היוו איום לבטחונה של העיר. הדרך כפי שבוצעה לפני השנים של מלחמת העולם השניה היתה ״טיהור״ העיר, כשהכוונה, שהמונים גורשו ממנה, ורבים אחרים הועלו על אוניות גירוש. קזבלנקה הפכה לנמל השלישי בחשיבותו בעולם, והשביעי בגודלו בכל הנמלים של צרפת. ב-1936 היבוא שעבר דרך הנמל הגיע ל-706 אלף טון, והיצוא למיליון ו-847 אלף טון, כולל פוספאטים.
עליה במספר התושבים
בשנים 1836-1834 חיו בקזבלנקה 700 תושבים, ובשנים 1867-1866 ששת אלפים. בשנת 1897 מספר התושבים 25 אלף מהם שלושת אלפים יהודים, ו-6000 אירופאים. בשנת 1911 גרו בקזבלנקה כ-9 אלפים אירופאים, 8000 יהודים, מוסלמים 30 אלף. ס״ה 47 אלף תושבים. ב-1917 חיו בה כ-75 אלף תושבים מהם 28 אלף אירופאים ו-47 אלף ילידים. ב-1918 מספר התושבים הגיע ל-92 אלף, מהם 37 אלף אירופאים. ב-1936 נימנו בה כרבע מיליון נפש, מהם 146 אלף מוסלמים, 72 אלף אירופאים 28 אלף יהודים. עשרים שנה לאחר מכן סיים המרשל ליוטי הנציב הצרפתי הראשון במרוקו, את בניית הנמל שהוא הנמל הראשון במרוקו, הבטוח בכל מזג אויר. כפר הדייגים הפך לעיר של בנקים, חברות ביטוח, וחברות ספנות. נבנתה שכונה אלגנטית, והיתה הרגשה שניתן ליצור הרמוניה בין המסורת המאורית והשליטה הצרפתית. אחרי מלחמת העולם השניה, קזבלנקה הפכה לנמל הגדול ביותר במגרב. גדולה יותר מהנמלים באוראן ובתוניס. מספר התושבים עלה פי שלושים ממספרם ב-1906, והגידול הוא כחמישים אלף בשנה. קזבלנקה היא הלב והרוח של צרפת במרוקו. היה קיים שיתוף פעולה בין הבנקאים והסוחרים הצרפתים המקומיים ובין הבירוקרטיה המקומית. השקעות של צרפתים מושקעות בעיר והרווחים מגיעים החוצה.
תיאורה של קזבלנקה ע׳׳י תיירים וסופרים בשנות ה-20 של המאה הכ׳
צרפת גאה על קזבלנקה בהיותה העיר שהיא יצרה וביססה, זו עיר לפי דגם אמריקאי. לפני כעשר שנים לא היה כאן ולא כלום, ועתה עיר פורחת. אבל למעשה נמלה כנמל עיקרי של מרוקו, הוא הגרוע לעומת נמלים אחרים במרוקו. אין איש המצדיק את הקמתה, העיר צמחה מהחולות. משעה לשעה היא צומחת מעיירה מוסלמית קטנה חסרת חשיבות על הריסות מבצר פורטוגלי ששמה נשכח, לעיר הבירה האמיתית של מרוקו. אוכלוסיתה מונה עתה מעל מאה אלף תושבים. הנשים הולכות כשפניהן מכוסות ברעלות, ואין איש יודע אם הן יפות או לא, צעירות או זקנות. הילדים מהם מתרוצצים ברחובות, אחרים שוכבים על הארץ, מהם ישנים על המדרכות.
מצויים שם גם יהודים ויהודיות שהם נפרדים מהמאורים והנוצרים, אף שהושפעו על ידי אלפי שנים של מסורת משותפת. הגברים לבושים בלבוש אירופאי-כובעים וחליפות אירופאיות. אין להם את השלוה של המוסלמים, ולא האוירה היציבה והפעילה של הצרפתים. פניה של יהודיה זקנה האוחזת בארגז של מצרכים, מעידה על הטרגדיה של בני עמה, שהם זכרונות של אירועים חשוכים. אין לה פנים של אירופאית, ולא לגמרי פנים של אשה מזרחית. על פניה אגדה של חיה נרדפת עם נשמה, במשך דורות עיניים אלה ראו אירועים של יאוש. אנשים אלו גאים, למרות זאת צנועים. אין להם בית עלי אדמות, הם היו נודדים וגורלם שיהיו נודדים לעד.
ליד שער מראכש מקום שהאדמה הכפרית והעיר נפגשים, תחת החומות של צ׳אר אלבידא – העיר המאורית, עוד ניתן לראות כמה יסודות אופיניים של הכפר. אני רואה לפני את השער הפתוח שדרכו עוברות צעקות של ילדי המוסלמים, וכן חמורים קטנים. כל הנוצרים דומים, והיהודים מחליפים צורה. האסלאם מטביע חותמו על כל פניו של מאמין. מחוץ לחומה, יהודים בעלי אף כמו גמלים. האף הפינאנסי והפה מלא שיניים שבורות, הם יושבים כשהם מחכים לצרכן. מהו הדבר שמושך את תשומת לבי? אנשים עניים מצויים בכל מקום, וכובסות נמצאות בכל העולם. התשובה – כי אנשים אלה אינם חיים בהווה ולא בעתיד, אלא בעבר. הם עבדי הזמן של מאות שנות דיכוי. המאורי נושא אתו גאוה טבעית, לכושי יש בעל חיים משלו, אבל בפניהם של היהודים אין גאוה, יש משהו של יאוש. הם באים מהכפרים לעיר. מצויות יהודיות שמבריזות שהן מוכנות לשאת כדי מים על כתפיהן, ואחרות המושחות את פניהן וצובעות באדום את שפתותיהן. אדם שנעמד לידי רוצה למסור לי מידע: ׳קרוב למקום זה שאתה עומד מצוי רובע הזונות ואין זה מקום מכובד בלילה׳.
על מעמד היהודים: צרפתי מקומי אמר למחבר – לפני שאנחנו באנו היו כמה תקנות: א. ליהודי אסור להסתכל על פניו של הערבי. ב. על היהודי לרדת מחמורו אם מוסלם בא לקראתו. ג. בהליכה ברחוב עליו לתת למוסלם זכות קדימה. ד. להשאיר זרוע אחת בלתי מכוסה.
ב־1923 יצא לאור ספרו של פרופסור באוניברסיטאות של קמברידג וליברפול, חבר הפרלמנט הבריטי סיר Martin Conway שכתב על ארץ ישראל ועל מרוקו. בתיאור מסעו הוא מזכיר את קזבלנקה. במעבר של יום מליסבון הפליג לקזבלנקה ב-14 בינואר 1923, ומציין את ההתקדמות תחת החסות של צרפת. עתה נמסר לו כי הנמל הורחב, וגם אניות המפליגות באוקינוס יכולות לעגון שם. לפני עשר שנים בלבד קזבלנקה היתה עיר מאורית קטנה מהעיר פאס, ובלתי אירופאית כמראכש. עתה ברחובותיה רואים גמלים, חמורים, מכוניות ואופניים. בצד אחד של הרחוב קפה צרפתי, בצד השני מצוי פונדוק מוקף קיר לעוברי אורח, המזכירים את אלה שבמארסי. שווקים ובהם חנויות זעירות שנמצאות בדרכים במזרח, ממרוקו עד סמרקנד. אירופה המודרנית ואסלאם עתיק מחוברים. העיר מעוררת תמיהה והיא מכניסת אורחים, בה השמש יוקדת. קזבלנקה הצרפתית היא עיר של ניסיון למבקר המתעניין בארכיטקטורה. נסללו מחדש רחובות בסגנון המאפיין את הסגנון בצרפת. בבריכות של קזבלנקה רק הגוף השחור של השוחים העיד מי אינו צרפתי.
היהודים המבוססים גרים באזור המגורים של הצרפתים
לפני שנת 1912 העיר המרוקאית היתה מחולקת לשני חלקים: הרובע המוסלמי והיהודי, הנקרא מלאח. לאחר הכיבוש הצרפתי, האירופאים גרו בדרך כלל במקומות בהם הותר גם ליהודים לגור, לרכוש קרקעות ולבנות בתים. אף שאין נתון סטטיסטי, המגמה של הדור הצעיר היתה לגור באזור האירופאי של העיר, מחוץ למלאח. בקזבלנקה רוב העיר חדשה, והיהודים גרים גם מחוץ למלאה, לצדם של הצרפתים ואירופאים אחרים. ליהודי בן המעמד העליון או הבינוני מבחינה כלכלית, היתה לו אפשרות בדרך כלל לרכוש את ביתו, או לשכור דירה ברובע החדש של העיר.
הכיבוש של מרוקו ע״י צרפת יצר אפשרויות כלכליות. צרפת סללה כבישים, מסילות לרכבת, נמלי ים ושדות תעופה. עודדה חקלאות מודרנית, תעשיה, כוח לחשמל, רשתות השקיה ומכרות. יחד עם ההתקדמות התעשייתית, הונהגו תנאים סוציאליים לעובדים, לפי הדגם בצרפת.
המשבר העולמי ב-1929 פגע גם בקזבלנקה. התוצרת החקלאית ירדה בגלל פגעי טבע: שנות בצורת בדרום מרוקו, ועודף גשמים בצפון ובמזרחה של מרוקו, שפגעו בגידולים. בגלל עודף אוכלוסיה בכפרים, היתה הגירה מהכפרים לערים, וביניהן לקזבלנקה. הדבר התבטא במספרים: בשנת 1931 חיו בקזבלנקה כ־115 אלף תושבים. וחמש שנים לאחר מכן מעל 184 אלף. כלומר, גידול של כ-57 אחוזים. מוסלמים ויהודים היגרו לקזבלנקה כדי למצא פרנסה. אבל המהגרים שרובם חסרי מקצוע, התקשו למצוא עבודה בתעשיה המתוחכמת. בשנים 1937-1935 היה משבר כלכלי במרוקו בגלל בצורת, והוא השפיע על הכלכלה בכל צפון אפריקה. הדבר גרם לנדידה של שבטים רעבים לעבר קזבלנקה, והתגלו מעל מאה בני אדם שחלו במחלת הטיפוס בקזבלנקה. החובות של סוחרים, שלא היה סיכוי לפרעונם, כוסו על ידי קרן פדרלית שנוסדה בדצמבר 1930. באוגוסט 1932 ביקש משרד החקלאות ביטול החובות בסכום של 126 מיליון פראנקים. בסוף שנה זו דרשו המתיישבים ביטול חובות בסכום גבוה יותר. שלטונות החסות סירבו להעניק מתנה בגובה הנקוב הנ״ל.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 32-29
הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008
באותה תקופה כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים מלאים עם מאוריטניה – מדינה שלגביה היתה קיימת במרוקו רגישות מיוחדת בשל משבר הסהרה. ישראל הבהירה אז מיד כי היחסים עם מאוריטניה לעולם לא יבואו על חשבון הקשרים עם מרוקו. אף על פי כן, מרוקו הבהירה שהעיתוי לביקור ברק בחודש אוקטובר אינו נוח לה.
במחצית דצמבר 1999 בדקה ישראל שוב אפשרות לביקור ברק ברבאט. ראש הממשלה סיים אז סיבוב נוסף של שיחות שלום עם סוריה, בחסות הנשיא קלינטון. ישראל קיוותה שעצם קיום השיחות עם דמשק יביא לפריצת דרך גם ביחסים עם מרוקו. משרד הקישור הישראלי ברבאט בחן אפשרות שמטוסו של ברק ינחת בבירה המרוקנית בדרכו חזרה לישראל. אולם מרוקו השיבה כי בשל צום הרמדאן, המלך לא יוכל להיפגש עם ברק באותו מועד.
במקום זאת נמסרה ההזמנה לשר החוץ דוד לוי לערוך ביקור רשמי ברבאט. היותו של לוי ממוצא מרוקני הקלה מאוד על המלך הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינערבית. ההזמנה נמסרה ללוי על ידי ראש משרד הקישור המרוקני בישראל, טלאל ג׳ופראני. מיד לאחר קבלת ההזמנה יצא המנכ״ל המנוסה של משרד החוץ, איתן בנצור, לרבאט כדי להכין את ארבעת ימי הביקור. בנצור ביקר כבר ברבאט ב־1995, בתוקף תפקידו כמתאם הפעילות הישראלית ב״פרויקט ברצלונה״ לשיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון. ביולי 1999 נמנה בנצור גם עם חברי המשלחת הישראלית שנכחה בהלווייתו של המלך חסן ה־11.
על פי התוכנית שסוכמה, נקבעה ללוי פגישה אחת עם המלך מוחמד ה־VI פגישה עם ראש הממשלה וכן שתי שיחות עבודה וארוחת ערב חגיגית במעונו של שר החוץ, מוחמר בנעאיסה. כמחווה של רצון טוב אורגן ללוי גם ״ביקור שורשים״ בבית שבו נולד ברבאט.
ערב ביקורו של שר החוץ הגיע לרבאט ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס. הוא סיפר למלך על הקשיים במשא ומתן עם ישראל והפציר במלך לשוחח על כך עם לוי, בתקווה שישראל תגמיש את עמדותיה.
לקראת ביקורו של שר החוץ עברו על גדי גולן, ראש משרד הקישור הישראלי ברבאט, כמה רגעי מתח מובנים. מטעמי ביטחון נבדקו בקפדנות כל דברי הדואר שנשלחו לנציגות הישראלית. בין החבילות היתה אחת, שמתוכה נשמע תקתוק שעון. מיד פונה משרד הנציגות מיושביו ולמקום הוזמנו מומחי נפץ מרוקנים. הוברר שהחבילה הכילה שעון קיר שנשלח במתנה לשר החוץ מטעם חברה מסחרית מרוקנית, שנציגה ביקר לא מכבר בישראל.
שר החוץ יצא לרבאט במטוס מיוחד, ב־12 בינואר 2000, ונתקבל שם בכל הגינונים המקובלים בביקורים רשמיים. לוי בא למרוקו בלווית אשתו וארבעה מבניו. שר החוץ נתקבל בנמל התעופה של רבאט על ידי עמיתו המרוקני, מוחמר בנעאיסה, ועל ידי יועץ המלך אנדרה אזולאי ומנהיג הקהילה היהודית הקטנה במרוקו, סרז׳ ברדוגו. לוי ובני פמלייתו שוכנו במלון ההארחה הרשמי בטמארה, ליד רבאט. לאחר שיחת הכנה עם אזולאי נועד לוי בו ביום עם המלך. היתה זו פגישתו הראשונה של מוחמר ה־VI עם שר ישראלי, מאז ירש את כיסאו של אביו ביולי 1999. שיחתו של המלך עם שר החוץ היתה חמימה מאוד ונמשכה כשעתיים. לוי כינה את מוחמר ה־VI ״מלך של שלום״. הוא דיווח למלך על הסיבוב השלישי בשיחות השלום עם סוריה ועל התעקשותה של דמשק על נסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן עד שפת ים כינרת ממש, למרות שקו גבול זה חרג מהגבול הבינלאומי בין שתי המדינות.
לעומת תיאור זה של המשא ומתן עם סוריה, פרסם השבועון המרוקני בשפה הצרפתית "מרוק הבדו", שהנשיא חאפז אסר הסכים לנסיגה ישראלית עד למרחק של 10 מטרים משפת ים כינרת – דבר החופף את הגבול הבינלאומי ומשאיר את כל האגם בריבונות ישראלית. כן דיווח השבועון המרוקני שאסר הסכים להקמת מערך התראה ברמת הגולן, כדי להפיג את חששותיה של ישראל מפני התקפת פתע סורית.
כפי שניתן היה לצפות, בייחוד לנוכח ביקורו המוקדם של מחמוד עבאס ברבאט, המלך היה מעוניין דווקא בנושא הפלשתיני והוא עודד את לוי להמשיך במשא ומתן עם יאסר ערפאת. כמי שעומד בראש ״ועדת ירושלים״ שליד ארגון המדינות המוסלמיות, מוחמר ה־VI דיבר על פתרון שישמור על מעמדה של הרשות הפלשתינית בחלקה המזרחי של העיר. לוי הסביר למלך את הקושי הישראלי בניהול שיחות מקבילות עם סוריה והפלשתינים.
נושא ירושלים עלה כמעט תמיד במגעיו של המלך עם אישים ישראלים וגורמי חוץ. כך למשל, במאי 2007, בעקבות ידיעות על חפירות ארכיאולוגיות ברחבת הכותל המערבי ולאחר שפורסם על תוכניות לבניית אלפי יחידות דיור חדשות, הזהיר מוחמר ה-VI מפני ההשפעות השליליות שיהיו למהלכים הללו על תהליך השלום הישראלי־ערבי. באיגרות לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ובאיגרות דומות לראשי האיחוד האירופי, במאי 2007, כתב המלך כי התוכניות הישראליות לבניית יחידות דיור נוספות באזור ירושלים יביאו ל״ניתוק סופי״ בין ירושלים לבין העורף הפלשתיני שלה. המלך האיץ בגורמים אלה להתערב ולשכנע את ממשלת ישראל, כי צעדים מעין אלה אינם משרתים את מטרות השלום באזור ובעולם. ביחס לקיפאון בשיחות השלום בין ישראל לפלשתינים, המלך מוחמר ה-VI הזהיר כי הצעדים המתוכננים על ידי ישראל יסכלו כל מאמץ לחידוש תהליך השלום.
במישור היחסים הדו־צדדיים, ביקש לוי מעמיתו המרוקני להעלות את דרג הייצוג הדיפלומטי בין שתי המדינות ״יותר מאשר משרדי קישור ופחות מאשר שגרירויות״. לוי חזר גם על הצעה קודמת של שמעון פרס לפתוח קו תעופה ישיר בין שתי המדינות. אולם בהיעדר התקדמות ממשית בנושא הפלשתיני, מרוקו לא היתה מוכנה עדיין להיענות לבקשות אלו. גם נושא מאוריטניה עלה בשיחות. לוי הבהיר לבן שיחו כי יחסי ישראל עם מדינה אפריקנית זו לא יבואו לעולם על חשבון הקשרים ההיסטוריים עם מרוקו.
לוי שוחח עם שר החוץ המרוקני גם על הרחבת הקשרים הכלכליים, הטכנולוגיים והחקלאיים בין שתי המדינות. משלחת של אנשי עסקים מרוקנים ביקרה בישראל בדצמבר 1999, והיא שבה לרבאט עם תקוות גדולות להרחבת הקשרים בין שתי המדינות. בהתאם לכך, הסכימו לוי ובנעאיסה על הקמת ועדות משותפות לקידום הקשרים בין שתי המדינות בתחומי החקלאות, הבריאות, החינוך הטכנולוגי והכלכלה. מנכ״ל משרד החוץ, איתן בנצור, ועמיתו המרוקני נתמנו לתאם את פעולותיהן של הוועדות המשותפות. בשיחה פרטית עם בנצור ביקש אנדרה אזולאי כי ישראל תארגן גם קורס מיוחד לניהול בתי חולים.
לפני שובו לישראל, ערך לוי ביקור מרגש בבית שבו נולד לפני 63 שנים ב״מלאח״(הגטו) של רבאט. המקום המה אנשים. ניכר היה ביהודי מרוקו שהיו גאים על כך ש״אחד משלהם״ הגיע למעמד כה רם בממשלת ישראל. רעייתו של לוי, רחל, ביקרה בעיר הולדתה אל־סווירה (מוגאדור).
אולם למרות האווירה החמימה והשיחות החיוביות, שיתוף הפעולה הישראלי־ מרוקני עלה חיש מהר על שרטון. ביוזמתו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, התכנסה בקמפ דיוויד ועידת שלום ישראלית־פלשתינית, לבחינת אפשרויות להסדר בגדה המערבית וברצועת עזה. ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וכן הנשיא קלינטון הגישו ליאסר ערפאת הצעות מרחיקות לכת, כולל בעניין ירושלים. אולם ראש הרשות הפלשתינית לא היה אז בשל להסדר, והוועידה נכשלה.
הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008 – עמ'22-20
Les dernieres annees de David Ben Hassine
LES DERNIERES ANNEES DE DAVID BEN HASSINE
La joie de savoir que son oeuvre va être publiée ne dure pas bien longtemps. Les derniers jours de David Ben Hassine sont endeuillés par les événements sanglants qui accompagnent le règne du sultan Elyazid. En avril 1790 ce dernier succède à son père Sidi Mohammed Ben 'Abdallah. Aussitôt monté sur le trône, il "déchaîne les soldats sur les juifs de Tétouan, les livre au pillage", écrit l'historien marocain Ennasiri. Des hommes et des enfants sont massacrés, les femmes sont violées. Elyazid donne l’ordre de détruire les grandes communautés juives du Maroc.
Le 28 avril 1790, le mellah de Meknès est mis à sac. Le pillage et les violences durent quinze jours, les juifs errent dans la campagne, nus, pendant trois semaines. Au début, comme le note David Ben Hassine avec soulagement, les juifs de Meknès échappent aux meurtres aveugles et aux viols généralisés qui ont été le lot des autres villes du Maroc. Mais, le 10 mai, Elyazid lui-même arrive à Meknès, où il exécute, dans des conditions atroces, les grands courtiers juifs de son père défunt. Mordekhay Shriqi est brûlé vif. Mes‘od Ben Zekri et d’autres notables sont pendus par les pieds à la porte du mellah pendant quinze jours, sous les huées de la populace. Le 6 juin, Elyazid chasse les juifs de Fez de leur quartier, pille leurs biens, détruit les synagogues et l’antique cimetière juif, où étaient enterrés les Expulsés de Castille. Il fait construire une mosquée au mellah, et torture les chefs de la communauté pour en extorquer une rançon. Les juifs de Fez sont forcés de camper dans des huttes de paille, dans un terrain vague insalubre, pendant vingt-deux mois. Les mêmes scènes de cruauté gratuite se répètent dans toutes les villes.
Profondément affecté, David Ben Hassine épanche son amertume dans une élégie déchirante, dans laquelle il brosse un tableau saisissant de ces persécutions cruelles:
Qui jamais entendit parler d’un pareil forfait?
Qui a vu venir semblable ignominie? …
Les brigands furent autorisés par les autorités
A agir à leur guise. Ils se livrèrent à tous les excès…
Ils se livrèrent au pillage jour et nuit,
Dévorèrent Israël à pleine bouche.
Dans les rues, fuyaient toutes dévêtues,
Des femmes chéries … terrorisées par l’ennemi en furie. Les mères furent écrasées avec leurs enfants …
Ils nous battaient à mort,
Avec mépris, de façon délibérée …
Les chefs de la communauté …
Chargés de chaînes, livrés au mépris et à l’humiliation … La colère du sultan s’est enflammée.
Il a pendu plusieurs hommes aux portes (du mellah de Meknès).
Une mort atroce, si cruelle! …
Le malheur et l’affliction ont frappé (les juifs du Maroc) Si bien que nombre d’entre eux ont abjuré leur foi. D’autres sont morts en martyrs Pour sanctifier le Tout-Puissant …
Souviens-Toi, mon Dieu! N’oublie pas Ton alliance! Sauve, sauve Ton peuple! Ce cauchemar ne prend fin qu’en février 1792, lorsque le sultan Elyazid, blessé à mort pendant une bataille près de Marrakech, est remplacé par son frère Moulay Sliman. Les juifs marocains connaissent enfin un peu de répit.
MORT DE DAVID BEN HASSINE
En 1792, la renommée de David Ben Hassine est bien établie au Maroc. Son talent et son érudition sont respectés partout, et il a la satisfaction de savoir que son oeuvre poétique va être publiée. Les plus hautes autorités rabbiniques des grandes villes lui ont témoigné leur estime en rédigeant des préfaces élogieuses pour son oeuvre. Le dimanche 10 Tammouz 5552, soit le 30 juin 1792, il s’éteint à Meknès, au milieu des siens, à l’âge de soixante-cinq ans. Pendant les obsèques, Aharon Ben Simhon, de Meknès, prononce une oraison funèbre en prose rimée, où il fait l’éloge du sage, du poète et du maître qu’il vient de perdre, en termes dithyrambiques. Le poète meknassi Shélomo Halewa, qui se considère comme le disciple de David Ben Hassine, compose quatre élégies en son honneur, où il exalte sa science rabbinique et son talent d’orateur, sa notoriété de poète, sa grande modestie et son amour de l’étude: "Ce sage, ce juste, chantre des cantiques d’Israël … Sans lui, je reste orphelin … Même pendant ses vieux jours, sa réputation n’a cessé de croître. Il était honoré comme un roi par tout Israël … Il a étudié la Thora de façon désintéressée, dans la gêne et la pauvreté".
״נעים זמירות ישראל … בלתו נותרתי אלמן… איה שוקל וסופר? גלה כבוד מישראל … גם עד זקנה ושיבה, שומעו גדל והולך. מכובד כמו מלך בעיני כל ישראל …ולומד תורה לשמה, מדוחק ומעוני״.,
David Ben Hassine est enterré dans l’ancien cimetière, maintenant désaffecté, du vieux mellah de Meknès. Aujourd’hui, sa tombe allongée, vieille de deux siècles, n’est plus qu’un simple monticule de terre arrondi, chaulé de blanc, qui ne porte plus aucune inscription. Très rares sont ceux qui connaissent son emplacement, tant elle est semblable aux innombrables tombes anonymes qui l’entourent de toute part. Yossef Ben Naïm précise que David Ben Hassine est enterré près des rabbins Shémouel Ben-Wa‘ish et Shémouel Abensour.
Comme pour beaucoup de rabbins marocains, sa tombe a fini par devenir l’objet d’un culte touchant. On raconte qu’une vieille femme avait fait le voeu de chauler la tombe de Rabbi David Ben Hassine, à Meknès, une fois par an. Mais une année, elle était si pauvre qu’elle ne put acheter la chaux nécessaire. Comme elle se lamentait, un homme vêtu comme un musulman fit son apparition au seuil de sa porte, et lui laissa un seau plein de chaux, sans se faire payer. Tous les voisins furent convaincus que le musulman était le messager de Rabbi David, dont le renom s’étendit encore davantage.
Tehila le David- Section francaise-Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan-1999-page 92-96
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב
פתיחה לבקשות
הפיוטים בחלק השני של מעמד הבקשות נושאים אופי קבלי, והם חוברו ע״י המקובלים־פיטנים שחיו בצפת במחצית השניה של המאה ה־16.
הפיוט ״דודי ירד לגנו״: הפיוט נכתב ע״י ר׳ חיים כהן מצפת שפעל גם בארם ־ צובא (חלב שבסוריה). הוא היה תלמידו של ר׳ חיים ויטאל (שהיה יורשו הרוחני וממשיך דרכו של האר״י הקדוש שעמד בראש חכמי הקבלה של צפת). הפיוט נושא אופי קבלי, בן 27 בתים, מתחרז בצלעותיו עם אקרוסתיכון אלפא־ביתי בראשי בתיו. שני הבתים האחרונים נושאים את שם המחבר. הפיוט כתוב בצורת דו־שיח בין ה׳ לכנסת ישראל ונותן ביטוי עמוק לרגשות הלאומיים. בפיוט יש שפע של ביטויים המעידים על האהבה המיוחדת והגעגועים שיש בין עם ישראל ־ הבת ובין אביהם שבשמים שהוא ה״דוד״:
הערת המחבר: לא חסרים פיוטים בעלי אופי קבלי, ״דודי ירד לגנו״ הוא אחד הבולטים שבהם. כדוגמא נוספת אפשר לציין את הפיוט שכתב ר׳ דוד חסין ״משכיל שיר הידידות״. ״בתהילה לדוד״ דף י״א, א׳ הוא כותב בהקדמתו ״פיוט מפואר יסדתיו על עשר ספירות״.
"דודי ירד לגנו לרעות בגנים
להשתעשע וללקוט שושנים
קול דודי דופק פתחי לי תמתי
שערי ציון אשר אהבתי"
הפיוט ממצה את הרעיון המרכזי של "תיקון חצות" כפי שרצו ויזמו המקובלים. בו פנייה ל"דודי" הקב"ה לגאול את עם ישראל מיסורי הגלות:
"זר טמא היכל קדשי…
בעלונו אדונים-זרים זולתך"
העם רוצה בהחשת הגאולה:
"נא חיש גואלנו אדון הנפלאות
יבנה ציון ויכנס נדחי עמי
מארבע כנפות אל בית חמדתי"
האל, אליו פונה העם, עונה בחיוב ובתשובתו הוא מזכיר את העתיד המזהיר של עם ישראל:
"דעי כי אחישנה עת רצון
ותשאבי מים חיים בששון
כי בנייך אגאל עני ואביון
תשכח ימיני אם אשכחך"
- 2. הפיוט ״ידיד נפש׳׳: הפיוט נכתב ע"י ר׳ אליעזר אזכרי(מתלמידי האר"י הקדוש) שחי בצפת במאה ה־16. גם פיוט זה בעל מסר קבלי. פיוט בן 4 בתים בני 3 שורות בכל בית, 2 שורות ראשונות בכל בית מתחרזות. השורות האחרונות בכל בית מתחרזות זו עם זו. בפיוט קיים אקרוסתיכון בשם ה׳.
הערת המחבר: ר׳ אליעזר אזכרי היה תלמיד חכם מובהק, איש קבלה וחכמת הנסתר. הוא הקים סביבו חבורת מקובלים ״חברה קדושה״ שתכליתה להביא את עם ישראל לידי חזרה בתשובה. בספרו ״ספר חרדים״ ניכרת אהבתו העזה לא״י.
יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן. מְשׁוךְ עַבְדְךָ אֶל רְצונֶךָ.
יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמו אַיָּל. יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ.
יֶעֱרַב לו יְדִידותֶיךָ מִנּופֶת צוּף וְכָל טָעַם:
הָדוּר נָאֶה זִיו הָעולָם. נַפְשִׁי חולַת אַהֲבָתֶךָ.
אָנָא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בְּהַרְאות לָהּ נועַם זִיוֶךָ.
אָז תִּתְחַזֵק וְתִתְרַפֵּא. וְהָיְתָה לָהּ שִׁפְחַת עולָם:
וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ. וְחוּסָה נָא עַל בֵּן אוהֲבָךְ.
כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסוף נִכְסַפְתִּי לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶךָ.
אָנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי. חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם:
הִגָּלֶה נָא וּפְרוס חֲבִיבִי עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלומֶךָ.
תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבודֶךָ. נָגִילָה וְנִשמְחָה בָּךְ.
מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מועֵד וְחָנֵּנִי כִּימֵי עולָם:
הפיוט כולל רגשות עזים וכיסופים כלפי ה׳ שהפיטן מכנהו ״ידיד נפש, אב הרחמן. הדור, נאה, זיו העולם, אלי, ותיק, חמדת לבי, חביב, אהוב״. עשר לשונות של פניה לה׳ ב־ 12 שורות של הפיוט. ישנם בפיוט יחסים בין הדובר ־ המשורר ־ המדבר בשמו עם ישראל ולבין האל המתואר כאהוב.
הפיוט כולל מובאה מקראית ״אל נא רפא נא לה׳״ ומובאה מחז״ל ״ירוץ כמו איל״ הפתיחה של ״שירת הבקשות״ דוקא בפיוטים ״דודי ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ מעידה על רצון העורכים כי נאה יותר, אם סדרת הבקשות לה׳ תפתח בפיוטים קבליים. למדים מכאן עד כמה השפיעה הקבלה על הפיוט ובמיוחד על זה של יהודי מרוקו. הדבר ניכר כמובן בעצם שילוב הפיוטים שכתבו ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ אליעזר אזכרי, האר״י הקדוש ועוד.
הדבר צריך להיות מובן מאליו, כי הרעיון ב״שירת הבקשות״ מקורו בצפת הקבליסטית. צירופם של שני פיוטים אלה מתאים ומשתלב בכיוון התוכני הכללי של הפיוטים ב״שיר ידידות״. אחוז ניכר מהפיוטים ב״שירת הבקשות״ בעלי מסר של גלות וגאולה וכיסופים לארץ־ישראל.
הפיוטים ״שחר אבקשך״ ו״כי לו נאה״ מושמעים ע״י חלק מהחבורות לפני ״דודי ירד לגנו״. לעתים הם מועברים לסוף הבקשות (לפני דברי התורה שנושא הרב).
קטע התפילה ־ ״ח׳ חננו לן קוינו…״: גם כאן בלקט פסוקים אלה ממזמורי תהילים ומפרקי שיר השירים רואים את הכיוון הכללי של העורכים־שיבוץ פסוקים של נחמה לעם ושל גאולה עתידית ״וכבוד ה׳ עלייך זרח כן אנוכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו״.
קדיש: שוב הקדיש בסיומו של חלק הפתיחה לבקשות נותן את המסגרת לחלק כולו.
עד כאן ראינו כי חלקים א׳־ב׳ משמשים כחלק הקבוע בכל שבת, חלק בעל אופי דתי ־ פיוטים של נחמה וגאולה לעם כולו, לכל הקהילות שבתפוצות. על רקע זה קל להבין את מעמדה של הקבלה במרוקו ואת מידת היחס להם זכו המקובלים מצפת ומא״י.
המסר המרכזי של המקובלים שדיבר על גאולה ועל פעמי משיח ענה על הצורך הדחוף של יהודי מרוקו לשרוד בתנאים הקשים של הגלות ולהמתין בקוצר רוח לפעמי הגואל.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'45-42
שערי רצון…. אלי שפר….
שערי רצון….
אלי שפר….
בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.
המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.
בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.
בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.
המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.
היום האחרון ללימודים.
אהבנו במיוחד את היום האחרון ללימודים. הסתדרנו ליד שער בית הספר, תלינו את התיקים מלפנים ותופפנו עליהם בסרגלים ובמה שבא ליד.
שַׂמֵח תַּלמיד, שמח תלמיד
הגיע החופש לתמיד
שלום, שלום ולא להתראות
למבחן, להכתבה ולמחברות
מחוץ לבית הספר נשתולל
נָשִׁיר, נִשְׁבֹּר וְנִתְהוֹלֵל.
זה לא היה שיר שנכתב מראש וכל תלמיד יכול היה להוסיף שורה משלו. היו שהוסיפו הצעה לצאת דרך החלונות ובהזדמנות זו גם לשבור את השמשות והיו שהגזימו והציעו להתנקם במורה הקשוח ושנכתוב עליו משהו בלוח….
כן… גיבורים בדיבורים…. ורק מחוץ לכותלי בית הספר…. במציאות זה היה שונה בתכלית . היתה משמעת, היתה תלבושת אחידה, היתה יראת כבוד כלפי המורים אך גם יראה מפני עונשים. התלמידים חיכו בכיתה לתחילת כל שיעור ועמדו דום עם כניסת המורה . כדי להגיע אל שולחן המורה הכל יכול, הכל יודע היה צורך "לעלות" אליו , כלומר לעלות על בימה שהיתה לאורך כל הלוח ובקצה הבימה עמד שולחן המורה.
לבימה היה תפקיד נוסף והוא לגרום לתלמיד פיק ברכיים. תלמיד הוזמן אל הבימה בדרך כלל כדי לדקלם בעל פה את "הדיקלום היומי". היו הרבה כאלה, כמו למשל המשלים של לה-פונט״ן, או תקצירים לכל יחידת לימוד שהודפסו במיוחד לכך בספרי הלימוד, על מנת שנוכל לדקלם אותם בכיתה. כיוון שלא ידעת מתי תוזמן אל הלוח היית חייב להתכונן לכל שיעור, שאם לא כן היית צפוי לגערה הגונה, אם לא למעלה מזה. היו מקרים, אמנם חריגים, שהמורה נזקק לסרגל הארוך ששימש בדרך כלל כדי להצביע על הלוח או המפה, אלא שהפעם כדי להשאיר סימנים אדומים על קצות האצבעות של התלמיד שהדיקלום נעתק בפיו או שכלל לא טרח להתכונן. אסור היה לך לשכוח את כל הקטעים שלמדת בעל פה כי היה מבחן בסוף כל חודש ולא ידעת על איזה קטע תיבחן. עוד אספר לכם על מפגש מביך שהיה לי בעינ״ן זה.
שלא תהיינה אי-הבנות, אהבנו ללכת לבית הספר, אהבנו ללמוד, כל אחד לפי יכולתו, אהבנו את החצר בהפסקות ובמיוחד את מתקני הספורט כמו עמודי המתח שעליהם התנדנדנו, את הקורה להליכה בשיווי משקל, וסתם לרוץ ללא מטרה ולהשמיע מצהלות ילדים.
בהפסקה חילקו לנו כוס שוקו חם למי שרצה. הכוס הזאת החזיקה אותנו עד השעה 12.00 .
בהפסקת הצהריים שנמשכה כשעה ורבע נהגנו ללכת הביתה לאכול ולשוב להמשך הלימודים עד השעה ארבע אחר הצהר״ם. אבל….
לפעמים ויתרנו על ארוחת הצהר״ם רק כדי לצפות בקרב האבנים הגורלי שיכריע למי שייכת החלקה החקלאית שנראתה תמיד ירוקה והפרידה בין בית הספר היהודי לבין בית הספר המוסלמי. התקריות של ידוי אבנים היו בין התלמידים הבוגרים משני בתי הספר, בעוד אנחנו הצעירים יותר שימשנו את תפקיד הקהל המעודד . שמחנו במיוחד כאשר "כוחותינו" הניסו את "האויב" והשתלטו על שטח המריבה. בסופו של יום , היתה החלקה החקלאית זרועה באבנים, למגינת ליבו של בעל החלקה.
חוויות כתלמיד בבית ספר "אליאנס"
בבית הספר שלי למדו רק בנים. מעבר לחומה עמד בית הספר לבנות ולמרות היותו סמוך לבית ספרנו ולמרות שאחותי למדה בו, מעולם רגלי לא דרכה בו. בניין בית הספר "אליאנס" לבנים היה בנין ארוך, כל פתחי הכיתות פנו אל חצר גדולה. היציאה מן הכיתה היתה אל פרוזדור ארוך שחיבר בין כל הכיתות ושלוש מדרגות הפרידו בין הפרוזדור לבין מגרש המסדרים.
בכל בוקר עמדתי עם חברי לכיתה, כמו שאר הכיתות, בטורים ובזוגות. המסדרים גרמו לתלמידים להזדרז לפני נעילת שערי בית הספר. מי שאיחר נאלץ להמתין בפרוזדור בית הספר לבירור. לא יודע כיצד טיפלו בהם, כי מעולם לא איחרתי לבית הספר. לאחר מספר הודעות המנהל, צעדו התלמידים עם תיק בית הספר על הגב, לפי התור אל כיתותיהם. מיד לאחר בדיקת נוכחות התפנתה המורה לבדוק בהתאם לצורך את התלבושת האחידה שהייתה אמורה להיות נקייה ומגוהצת, או את הציפורניים או ניקיון הראש. נהגנו להניח את כפות הידיים על השולחן ולכופף מעט את הראש על מנת שהמורה תוכל להגביה קבוצת שיערות באמצעות עיפרון ארוך. לאחר שנרשמו שלוש הערות לתלמיד הוא נאלץ להביא את הוריו. תכיפות הבדיקות הלכה ופחתה ככל שעלינו כיתה.
הפרוזדור היה גם המקום בו חיסנו אותנו בכתף השמאלית, חיסון שהשאיר סימן על כתפי עד היום הזה. כל הכיתה נעמדה בשורה וכל אחד ניגש בתורו לקבלת החיסון. יותר משכאבה הדקירה הצחיקו אותנו עיוותי הפנים של חברים לכיתה לפני הדקירה ולאחריה. החיסון נתן אותותיו, חלק נעדרו יום או יומיים. ואני? כלום אפשר להעלות על הדעת שאעדר מלימודים? לא רציתי להפסיד לימודים, כי גם ככה הפסדתי מספיק ימי לימוד.
הסיבה להיעדרותי מבית הספר למספר ימים נבעה ממחלה שנקראת אבעבועות רוח. בהתחלה הופיעו על שתי רגלימעין כתמים קטנים אדומים ושטוחים ולאחר מכן בלטו מעל פני העור. הכתמים הפכו לשלפוחיות מלאות בנחל שקוף שהופך בהדרגה למוגלתי. בשלב זה ההורים לא שלחו אותי לבית הספר מחשש שאדביק ילדים אחרים. בשלב האחרון השלפוחיות מתכסות בגלד ומתחילות להתייבש עד אשר נעלמות. שלב זה היה הכי קשה עבורי כיוון שהבגד נדבק לפצעים וגובר הרצון לגרד. בימים כאלה ההורים לקחו אותי למרפאה כדי שימרחו לאורך שתי רגלי שיכבה עבה של משחה צהובה כדי לזרז את התייבשות הפצעים. הצטרכתי לשכב מספר ימים כשלצידי ספרי הלימוד שהיו אז החבר הטוב ביותר שלי.
לפעמים שמעתי נשים ערביות שבאו לתפור בגד אצל אמא בבית . הן הסבבירו לאמא כ׳ הפצעים הן תולדה של השפעת ה״ג'נון" כלומר הרוחות ויש לעשות משהו להגנת הילד. כעבור כשעה חזרה ערביה אחת אלינו לאחר שהלכה לשוק בו מציעים לכל דכפין צמחי רפואה לצד קמיעות. הערביה שבה עם שקית מלאה בצמחים ששימשו לקטורת והבטיחה שהדבר ירגיע את הרוחות. הערביה הבעירה את הצמחים בתוך כלי והקטורת הדיפה ריח והרבה עשן. הערביה מילמלה משהו לג'נון בשעה שאמא מילמלה תפילה לאליהו הנביא. מיד לאחר שיצאו מן החדר מיהרתי לפתוח את החלון , לפחות שאוכל לנשום.
אבא נהג לבוא בזמן העבודה לבקר אותי ולספר לי סיפור כדי להשכיח ממני את הכאב. אלה היו סיפורים שמוסר השכל היה חבוי בהם. כך למשל:
- בוא ואספר לך הפעם סיפור אמיתי על ערמומי שפגש פיקח ….
לא אלאה אתכם בסיפור אלא רק אומר שאבא רצה להזהיר אותי מפני איש ערמומי , שהוא בעל תככים וחורש מזימות . לעומת זה, הפיקח יודע להתחמק מתכסיסי הערמומי משום שהפיקח עיניו פקוחות וחדות. אולם, וכאן בא האווווולם הגדול , שאהב אבא להשמיע כדי למשוך תשומת לב, אולם האדם החכם עולה על הפיקח. והוסיף לטעון:
- אתה עוד תפגוש בחייך את החכם ואליו תדבק וממנו תלמד. יש אפילו אימרה האומרת – 'הפיקח מצליח לצאת ממצבים קשים, שחכם יודע לא להיכנס אליהם".
אבא הושיט את ידו בעדינות אל ידי שניסתה להתגנב מתחת לסדין לגירוד קל, איחל לי רפואה שלמה והותיר אותי עם מחשבות שהשכיחו ממני את הכאבים לזמן מה.
מיד לאחר שיצא , חשבתי לעצמי – למה לא להיות גם פיקח וגם חכם? ומה רע להיות פיקח שאינו חושש לנסות דברים בעוד שהחכם חושש לנסותם. ביום שלמחרת , לפני שאבא התחיל בסיפור חדש אמרתי לו מה אני חושב על הפיקח והחכם ואבא ענה לי :
- דע לך , בחכם תמצא את הפיקחות ואילו בפיקח לא תמיד תמצא את החוכמה. זה ההבדל !