הקשר המרוקני-שמואל שגב


הקשר המרוקני. שמואל שגב.

הקשר המרוקני.

שמואל שגב,

מומחה לבעיות המזרח התיכון, שימש בעבר כסופר "מעריב" בוושינגטון ובפריז, לימד ״הפוליטיקה של המזרח התיכון" במשך עשר שנים באוניברסיטת "הופסטרה״ בלונג איילנד, ניו יורק. בין 11 ספריו נמנים: "סדין אדום״ על מלחמת ששת הימים; "בודד בדמשק״- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן הי״ד; "המשולש האיראני״ על יחסי ישראל־איראן בתקופת השאח הפרסי. ארבעה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.

הקדמה – שמואל שגב

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל היא אחת האיפופיאות ( יצירה פיוטית גדולה המתארת עלילות גבורה ומאורעות, אפוס ) המופלאות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. למרבה הצער, לא זכתה איפופיאה זו עדיין למלוא החשיפה המחקרית והספרותית שלה היא ראויה. פרטים רבים הקשורים בעלייתם של יהודי מרוקו לישראל היו חסויים במשך תקופה ארוכה. רק בשנים האחרונות, ובזכותם של אישים רבים, ובעיקר הודות למאמציהם של שר החוץ לשעבר דוד לוי וחבר הכנסת לשעבר שמואל טולידאנו, הוסר מעטה הסודיות מעל מבצעי העלייה השונים. אך עדיים קיים איפול על רבים מההקשרים המדיניים והביטחוניים שהתפתחו מאז עם מרוקו. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את חשיפתם המלאה של קשרים אלה. הגילויים הנחשפים לראשונה בספר זה, הם אך מעט ממה שהותר לפרסום על אותם קשרים שישראל קשרה עם מרוקו בארבעים השנים האחרונות.

חסן השני, מלכה השני של מרוקו, ציין בהזדמנויות שונות כי היהודים באו לארצו עוד לפני האסלאם. ואכן, שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. במשך אלפיים שנות גלות הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי, המדיני והכלכלי של מדינה זו. למרות 300 שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית. חרף בידודה הגיאוגרפי שימרה יהדות מרוקו את דתה ואת תרבותה היהודית, וכל המאמצים לבולל אותה בין עמי הארץ נכשלו. כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח הייתה תמה ועמוקה. מבחינה מוסדית היה ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית.  אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת ה "בילויים" ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה. על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם בידיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית מקדשם ושאליה נשאו עיניהם בתחינה כל השנים. כמי שספגו את אמונתם היהודית ואת כמיהתם לציון מהתפילות והפיוטים, שחוברו על ידי חכמי מרוקו בכל הדורות, הקריאה "לשנה הבאה בירושלים" לא הייתה לדידם בבחינת סיסמה ריקה. זו הייתה קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה הם מימשו מיד עם קום מדינת ישראל.

לצורך כתיבת ספר זה הסתייעתי בעדויותיהם של אנשים רבים. חלקם נחשפים כאן לראשונה, אחרים נותרו עלומים. לכולם, ובעיקר לאלה שנשארו עלומים, נתונה תודתי העמוקה על האמון הרב שנתנו בי.

שמואל שגב

הרצליה, נובמבר 2007

מבוא – אפרים הלוי

מערכת הקשרים והיחסים שבין ישראל ומרוקו היא נושא שהצית את הדמיון של רבים וטובים בישראל ומחוצה לה במשך רוב שנות קיומה של ישראל. מדי פעם פרצו אירועים דרמטיים לכותרות והדהימו את הציבור בראשוניותם ובמקוריותם. ביקורו המפתיע של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בשנת 1977 הסיר את המסווה מעל מרכזיותה של מרוקו בעשיית השלום שבין ישראל ושכנותיה הערביות. התברר כי את המהלך הזה רקחו ישראלים ומצרים על אדמת מרוקו במשך תקופה מאוד ארוכה וכי את ראשית מלאכת המשא והמתן ביצע לא אחר מראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, אלוף במילואים יצחק (חקה) חופי. מדוע היתה זו דווקא מרוקו שמילאה תפקיד כה מרכזי בפרשייה היסטורית זו? ומדוע הוסתר תפקיד המפתח שמילא חופי, ולא אחר, בפרק חשוב זה בתולדות עיצוב יכולת עשיית השלום של ישראל עד לפרסומו של ספר זה של שמואל שגב?

הקורא בדפי הספר נחשף למלך חסן השני, אישיות יוצאת דופן שהילכה על במת ההיסטוריה כארבעים שנה. הוא מתגלה שוב ושוב כדמות מפתח במאמץ לעצב מערכת יחסים של אחווה ורעות בין יהודים ומוסלמים לא רק במזרח התיכון כי אם ברחבי תבל כולה.

מה היה סוד הקשר הנדיר והמיוחד הזה בין מדינת ישראל היהודית הצעירה והמודרנית לבין מלכות מרוקו השוכנת מרחק אלפי קילומטרים מישראל בפינה הצפון־מערבית של יבשת אפריקה לחופי מערב הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי? למה נמשכו ראשי המוסד בזה אחר זה לקשר ייחודי עם המלך ומה חיפש ומצא המלך בקרבתו אליהם?

האם וכיצד נשתרבבה מסכת העלייה החשאית של רבבות יהודי מרוקו לישראל בתמונה הכללית של הדרמה המרוקנית־ישראלית? איך אפשר להסביר את הסתירה, לכאורה, שבין מערכת הקשרים המדינית לבין המחזה הממושך של עלייה בלתי חוקית שגם גבתה קורבנות אדם כאשר טבעה הספינה ״אגוז״ בים התיכון ועל סיפונה עשרות עולים וביניהם קצין מוסד אחד?

לראשונה מתפרסם ספר החושף שלל נתונים, סיפורים ופרשיות הרואים כאן אור לראשונה. המכלול לא היה זר לי במשך ארבעים שנות שירותי במוסד, ולמרות זאת מצאתי בספר פרקי היסטוריה שבהם לא שותפתי ועליהם לא ידעתי עד לימים אלה.

הספר פורש לפני הקורא חמש עלילות שונות שהתרחשו לאורך יותר מחמישים שנה ואשר להן היו שותפים ״שחקנים״ רבים.

העלילה האחת היא זו של יהדות מרוקו, זו שהועלתה בהמוניה לישראל, בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. בני עדה זו ימצאו בספר גם עדויות מהימנות המתעדות את התלאות הקשות שרבים מהם חוו וגם הערכה עמוקה לדרך שבה נהגו חרף הקשיים העצומים בהם נדרשו לעמוד. בצד סיפור המעשה מגולל המחבר את התפקידים החשובים שמילאו דמויות מפתח במנהיגות הקהילה ביצירת חלק מהאמצעים ששימשו את שרי ישראל בנסותם לבנות ערוצי קשר עם בית המלוכה.

העלילה השנייה הנפרשת בפרטי פרטים בספר היא זו של המוסד והמשרתים בו שסיכנו את חייהם הן כדי להרים מבצע הצלה של רבבות לאורך שנים בתנאי שטח קשים והן כדי לאפשר לקהילה הנותרת להגן על עצמה עד כמה שרק ניתן. זה סיפורם של בודדים, של קציני מודיעין נועזים ויצירתיים, שיצאו בשליחות הצלה ואשר התמידו בה חרף תקלות וקשיים שהמחבר מגולל לפעמים בפרטי פרטים. אך בד בבד ובצד סיפורי היחיד, זהו אפס קצהו של סיפור המוסד כזרוע ממלכתית שביצעה משימות שאף שירות מודיעין בעולם לא התנסה בהן בתולדות ה״מקצוע״ הזה. חלק מהעושים במלאכה היו קציני שטח שהמשיכו דרכם בארגון ומילאו ברבות הימים תפקידים בכירים מאוד בפיקוד ובמטה. אחרים היו אנשים שבאו מתוך רצון לשרת ולתרום לעניין העלייה בלבד ולאחר מכן חזרו לחיים אזרחיים ועשו חיל בהמשך דרכם בחיים.

שפע החומר, השמות, התפקידים וסיפורי המעשה הוא בבחינת כמות ההופכת לאיכות, והוא ממחיש את ההיקף העצום של מבצע זה שהתבצע בו בזמן שהמוסד נדרש לעמוד בכל המשימות המורכבות של שירות מודיעין החייב להשיג את המידע החיוני הדרוש לישראל שנים מעטות אחרי מלחמת העצמאות, שהסתיימה במצב בו כל שכנותיה ממשיכות שלא להכיר בה ועדיין שואפות ופועלות להשמידה.

לקורא מזומנת הזדמנות נדירה להציץ אל תוך העשייה המבצעית של המוסד, להתוודע לשיטות הפעולה ולסוגי המצבים והבחנים בהם נדרש הלוחם הבודד לעמוד בתנאי סביבה בלתי ידידותיים, ולפרקים עוינים ממש. לא פעם נתבע היחיד לגלות כושר אלתור, אומץ לב ותושייה באורח מיידי־ספונטני כאשר לרוב אין הזמן או הנסיבות מאפשרים להתייעץ ולקבל הדרכה או הנחיה מדרג פיקודי. שגב מספר את סיפוריו, את סיפוריהם של מפקדים וקציני המודיעין בשטח, ואגב כך לומד הקורא על ייחודיותו של שירות המודיעין של ארצו המוביל מבצעי הצלה רבי היקף במשך שנים תוך שהוא מעמיד את משאבי האנוש, את הידע, את המקצוענות ואת האמצעים הטכניים והטכנולוגיים לרשות פעילות שבמהותה אינה מודיעינית כלל.

העלילה השלישית היא של המוסד שכונן מערכת יחסים יוצאת דופן עם מדינה מוסלמית חברה בליגה הערבית, שכלפי חוץ היתה שותפת מלאה לא רק למדיניות המכוונת להשמדת ישראל אלא גם השתתפה בפועל במאמץ זה. הסיפור המופיע בספר מתאר את הדרך שבה חתר המוסד לאורך שנים ליצור מסד חזק ואמין של אינטרסים אסטרטגיים משותפים בין ישראל למרוקו. מטבע הדברים המחבר נדרש לגלות טפח ולכסות טפחיים, אך ככל שהקורא יתקרב לסיום הקריאה הוא יוכל להסתכל ברצף המעשים ולהיווכח בתמונה המגוונת של נושאים ועניינים שחברו יחדיו להפוך קשר זה לערכי מאין כמוהו לשני השותפים. לא היתה זו יד המקרה שראשי מוסד בזה אחר זה ראו במשימות מאין אלה כלים מרכזיים בביצור עצמאותה של מדינת ישראל. הקורא את סיפורו של האלוף במילואים יצחק חופי בכל הנוגע למרוקו, יתרשם מרציפות הטיפול שהעניק לפרק זה בפעילותו שהקיפה את כל שמונה שנות שירותו כראש המוסד. קודמיו והבאים אחריו הוסיפו כהנה וכהנה יוזמות ומהלכים שטרם נגלו ואשר משרתים את ענייניה החיוניים ביותר של המדינה עד עצם הימים האלה.

ערך נוסף, שלא יסולא בפז, נודע לקשר זה מנקודת ראותה של ישראל. בשלושים שנות קיומה הראשונות היתה ישראל בודדה ומבודדת בלב האגן המזרחי של המזרח התיכון. לא היתה לה נגישות ישירה ורחבה ליריביה למעט פגישות תקופתיות של קצינים משני הצדדים בוועדות שביתת הנשק וכמובן דרך איסוף מודיעין בדרכים ידועות. הצוהר שנפתח לפני ישראל במרוקו אפשר לה לחוש את העולם המוסלמי באורח בלתי אמצעי, להבין את היריבים בשלל היבטים שחלקם מסופרים ורובם מרומזים, ולנצל את המידע רב־הערך כדי לחזק את ישראל הן במישור המדיני והן בתחום האסטרטגי הגבוה ביותר. הקשר למרוקו הרחיב את אופקיה המדיניים של ישראל בראשית שנותיה של המדינה ושימש במובן מסוים ״בית ספר״ לסוג ייחודי של דיפלומטיה שלה נדרשה ישראל באותם ימים. העלילה המרוקנית הפכה נדבך חשוב בפיתוח תפישת העולם האסטרטגית של ישראל. כשם שהיא למדה להעריך נכונה את חשיבותם של קשרים מסוג זה לתועלתה שלה, כן נוכחה לדעת עד כמה יש לה, לישראל, שפע נכסים ויכולות שבאמצעותם תוכל לשרת אינטרסים של מדינות קרובות ואף רחוקות ממנה. מנהיג מדיני גאה ורב־ניסיון כמלך חסן ה־II לא היה מקרב את ישראל אליו ובוודאי לא את ראשי המוסד לדורותיהם אילולא היה משוכנע שבעשותו כן ובנטלו על עצמו סיכונים לא מבוטלים בשל כך, הוא תורם תרומה רבת ערך לקיום ארצו ולביטחון עמו.

העלילה הרביעית המתוארת בספר היא זו של הדיפלומטיה הישראלית הרשמית שפעלה במשך מספר שנים ואשר הצליחה בסוף לתקוע יתד ברבאט, בירת מרוקו, ולהקים שם נציגות רשמית. הדמות המרכזית, הגם שאיננה יחידה, בפרשייה זו היא זו של שמעון פרס, הן כאשר כיהן בתפקיד רשמי של ראש ממשלה או שר חוץ והן כאשר פעל כמנהיג האופוזיציה בכנסת. מאמצים אלה ידעו הצלחות וגם פה ושם כישלונות, והתמונה העולה מן הכתוב היא מהימנה מאוד והוגנת. סיפור מרוקו נותן לקורא הזדמנות נדירה להבין למה נזקקת ישראל לערוצים דיפלומטיים מקבילים – של משרדי הממשלה הגלויים ובראשם משרד החוץ מחד גיסא ולזרוע החשאית של המוסד מאידך גיסא. שיטות הפעולה השונות, סוגי הטיעון השונים וגם מבני האישיות השונים של העושים במלאכה מספקים הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המדינאות של ישראל ביובל הראשון לקיומה. העלילה החמישית היא זו ששייכת כולה למרוקו, למלכה, חסן ה־II, ולדרך ההתנהלות של מדינה זו כלפי העולם בכלל וכלפי מדינת ישראל בפרט. לפנינו ״חקר מקרה״(case study) שמאפשר לנו להבין כיצד מתנהלת לה מדינה מוסלמית כלפי ישראל ואיזה ערך יש לייחס למערכת הקשרים של ישראל עם העולם הערבי־מוסלמי בכללו. אי אפשר לגזור גזרה שווה על מרוקו כמו על כל ארץ אחרת. מקרה מרוקו הוא ללא ספק ייחודי, אך האמת היא כי כל ארץ אחרת היא ״מקרה ייחודי״ ואם ניתנת לנו הזדמנות להציץ בחלון אחד וללמוד ממראה עינינו, חזקה עלינו כי נשפר את יכולתנו להבין את שנראה ברבות הימים כאשר יתאפשר לנו להסתכל פנימה דרך חלונות נוספים.

שמואל שגב הוא דמות מוכרת בעולם העיתונאות זה שנים. קצין מודיעין בעברו הרחוק, מראשוני הכתבים לעניינים ערביים ונציג ״מעריב״ בצרפת שעה שפריז היתה תחנת מעבר חשובה בנתיב המרוקני. הוא הכיר אישית חלק מהנפשות הפועלות ונשם את אווירת העשייה ממקור ראשון באחדות מתקופות הפעילות.

כמי שהכיר מקרוב חלק מהדברים וחלק גדול מהעושים במלאכה אני חייב להודות כי היטיב לתאר אירועים ומצבים. ניכר כי המחבר הזדהה מאוד עם נושאי כתיבתו, אך הזדהות זו לא מנעה ממנו לתת ביטוי לביקורת כאשר מצא זאת לנכון.

והערה אישית אחרונה – בשעתו פנה אלי מחבר הספר וביקש לראיין אותי לקראת כתיבתו. השבתי פניו ריקם. כאשר הסכמתי להיענות להצעת הוצאת הספרים ״מטר״ לערוך את הסדרה ״ענייני דיומא״, נמסר לי כתב היד כמשימה ראשונה. אני שמח שנזדמנה לי האפשרות להביא ספר זה לעיון הציבור. כל יוצא מרוקו ימצא בו מקור גאווה לעברו ולדרך עליית משפחתו, וכל ישראלי ימצא כאן עלילה המחברת אותו לפרק רווי דרמה והישגים של ישראל המעלה את תפוצותיה בחשאי והמעצבת מדיניות שלום אותנטית בתעוזה, במקוריות ובהצלחה.

הקשר המרוקני-שמואל שגב-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו.

על אש קטנה

המעמד בארמון המלוכה בטנג׳יר היה מרשים ומרגש. מלך מרוקו, מוחמד ה־VI ולצדו אחיו הצעיר מולאי רשיד, עמדו במרכז הלשכה המרווחת כשידיהם פרושות לצדדים, כפי שמקובל בעתות תפילה במסגדים. מולם – חבוש במצנפת אדומה עם סרט רחב בצבע שחור, שאותה נוהגים לחבוש חכמי מרוקו לדורותיהם – עמד הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, הרב הספרדי הראשי לישראל. בקול חזק וברור השמיע הרב עמאר את תפילת ״הנותן תשועה למלכים״, שאותה נוהגים יהודים בישראל ובכל קצווי תבל להשמיע במועדי ישראל לכבוד ראשי המדינות בהן הם מתגוררים. המלך ואחיו ענו אמן. מיד לאחר מכן ביקש המלך שהרב עמאר יישא ברכה גם לחיי בנו הקטן.

בגמר התפילה העניק הרב לבן המלך מדליון מזהב מעשה ידי אמן ישראלי. למלך הוא העניק ספר תנ״ך בכריכת עור מהודרת. בהקדשה לספר בצרפתית הביע הראשון לציון תקווה כי המלך ימשיך בדרכי אבותיו, הזכורים לטוב בשל יחסם החיובי ליהודים ובשל ההגנה שהעניקו תמיד לבני חסותם. על כך השיב המלך: ״יא סידי, אינני מבדיל בין יהודים לבין ערבים על פי דתם. כולם מרוקנים וכולם שווים בעיני.״

טקס זה ביטא יותר מכל דבר אחר את הערצת יהודי מרוקו למלכם ואת יחס הכבוד שגילו מלכי מרוקו כלפי נתיניהם היהודים וכלפי דתם בכל הדורות.

ביקורו של הרב עמאר במרוקו ב־28 ביולי 2003 היה חסר תקדים. מאז החלה מרוקו במעורבותה בסכסוך הישראלי־ערבי, שסללה את הדרך לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, ביקרו ברבאט כמה ראשי ממשלה ושרים ישראלים. מעולם לא ביקר בה הרב הראשי לישראל. המלך חסן ה־11 רצה מאוד בביקורו של מנהיג ש״ס הרב עובדיה יוסף, אך מצב בריאותו של הראשון לציון לשעבר לא אפשר זאת.

המלך מוחמר ה־VI היה מודע, כמובן, לעובדות אלה. הוא הביע קורת רוח רבה מכך שרב יליד מרוקו הגיע למעמד הרם של הראשון לציון בישראל. הרב עמאר, בן 58, נולד בקזבלנקה ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1962, בהיותו בן 14. לאחר שירותו בצה״ל, במחלקה לזיהוי חללים ברבנות הצבאית, ולאחר שהוסמך לרבנות שימש הרב עמאר כדיין בבתי הדין הרבניים בבאר שבע ובפתח תקווה. בטרם נבחר לראשון לציון שימש הרב עמאר כרב ראשי ספרדי בתל אביב.

הרב עמאר בא לטנג׳יר ביום בו הגיע לרבאט גם ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן). המנהיג הפלשתיני היה אורח קבוע ורצוי במרוקו. בתקופת השיחות החשאיות באוסלו נהג ״אבו מאזן״ לדווח בקביעות למלך על התקדמות השיחות או על המכשולים בדרך. למרות שידע על ביקורו של הראשון לציון, השניים לא נפגשו על אדמת מרוקו.

ביקורו של הרב עמאר בטנג׳יר אורגן על ידי רוברט אסראף, יהודי מרוקני המתגורר בפריז ומקורב מאוד לבית המלוכה ברבאט. מבין כל המנהיגים היהודים במרוקו, אסראף הוא בעל הזהות היהודית העמוקה ביותר וקשריו עם ישראל ומנהיגיה הדוקים מאוד. אחת משתי בנותיו גרה בישראל עם בעלה וארבעת ילדיהם. אסראף נפגש מספר פעמים עם המלך מוחמר ה־VI. הוא מתאר אותו כאדם נבון מאוד, חד־עין ורחב אופקים.

הרב עמאר טס למדריד בלווית אשתו ובנו, ומשם המשיך במטוס מרוקני מלכותי לטנג׳יר. הראשון לציון מסר למלך איגרת ברכה מראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. בשיחתו עם הרב הביע המלך הערכה רבה לשיתוף הפעולה החקלאי והכלכלי בין שתי המדינות, וביטא את תקוותו להיווצרות התנאים הדרושים לחידוש הקשרים הדיפלומטים הפומביים בין שתי המדינות. קשרים פומביים אלו נותקו לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלשתינית השנייה בספטמבר 2000, ולא חודשו מאז.

חודשים מעטים לאחר ביקור זה נמנה הרב עמאר עם חברי משלחת רבנים ואנשי אקדמיה, שיצאו ב־ 21 במרס 2004 לרבאט כדי להיפגש עם כוהני דת ואקדמאים מוסלמים. קבוצה קטנה מחברי המשלחת הישראלית אמורה היתה להיפגש גם עם המלך. המשלחת באה לרבאט ביום בו חוסל בעזה מנהיג חמאס, השיח' אחמד יאסין. בשל התסיסה הרבה בקרב החוגים המוסלמיים במדינה בוטלה הפגישה עם המלך, ומטעמי ביטחון נאסר על חברי המשלחת הישראלית לצאת מפתח המלון שבו שהו. לצורך התפילות הובא למקום ספר תורה מבית הכנסת המקומי. כעבור שלושה ימים שבה המשלחת לישראל. בספטמבר 2005 עשה המלך מחווה יוצאת דופן כלפי הראשון לציון. הוא שיגר שליח מיוחד לירושלים כדי לנחם את הרב עמאר על מות אחותו.

תקופת שלטונו של המלך מוחמד ה־VI שונה מאוד מזו של אביו, המלך חסן ה־11, הן בנושאי מדיניות חוץ ופנים והן בשאלת היחסים עם ישראל. הסכסוך הישראלי־ערבי אינו עומד עוד בראש סולם עדיפויותיה של מרוקו. תרמו לכך שתי סיבות: העלייה המתמדת בכוחם של המוסלמים הקנאים והצטמקות מעמדה של הקהילה היהודית. בעת מותו של המלך חסן מנתה הקהילה היהודית 8,000 נפש, והיא מונה כיום 2,500 נפש בלבד – רובם בקזבלנקה. בתחום אחד יש לבית המלוכה המרוקני יתרון על פני המנהיגים הערבים האחרים: שני הצדדים נותנים בו אמון. מנהיג אש״ף לשעבר, יאסר ערפאת, הצהיר פעם בגלוי כי מבין כל המנהיגים הערבים, ישראל מתחשבת יותר מכול בדעתו של מלך מרוקו.

בניגוד לימי מלכותו של חסן ה־II, ״הדגש היהודי״ במדיניותו של מוחמר ה־VI עבר לישראל ולקהילה היהודית בארצות הברית. המלך המרוקני מודע, כמובן, לכך שמרבית יהודי ארצו חיים כיום בישראל והם שמקרינים על הקהילות האחרות של יהודי מרוקו בצרפת, קנדה, ונצואלה וארצות הברית. לאחר תהליך מכאיב של קליטה בשנותיה הראשונות של ישראל, בא תהליך אטי ומתמיד של התערות בחייה הפוליטיים, הכלכליים, הצבאים והתרבותיים של המדינה. לעומת ה״ספרדי התורן״ בממשלות ישראל הראשונות, אין כיום ממשלה בישראל שאין מכהנים בה כמה שרים ממוצא מרוקני. דבר זה הביא בהדרגה להתחזקותם הפוליטית של יהודי מרוקו בישראל. במרוצת השנים הם הצמיחו מקרבם שני שרי חוץ, שר משפטים אחד וחברי כנסת רבים. שר הביטחון, עמיר פרץ, שימש במשך שנים רבות מזכיר ההסתדרות בטרם הפך למועמד של מפלגת העבודה לראשות ממשלת ישראל. גם אמותיהם של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ושל הסופר א. ב. יהושע הן ממוצא מרוקני. כך גם בצה״ל, שם מכהנים קצינים ממוצא מרוקני במספר גדל והולך בעמדות פיקוד שונות, ושניים מהם – ראש אמ״ן לשעבר עמוס מלכא וגבי אופיר – הגיעו לדרגת אלוף. פרופסור משה בר־אשר, חתן פרס ישראל, הוא נשיא האקדמיה הישראלית ללשון העברית, שלא לדבר כלל על מספרם הרב של ראשי ערים ומועצות מקומיות. מבחינת בית המלוכה המרוקני, כל אלה יצרו עתודה נכבדה של רצון טוב שניתן להסתייע בה בשעת הצורך לקידום האינטרסים הלאומיים ומעמדה הבינלאומי של מרוקו. מסיבה זו שומר המלך מוחמר ה־VI על מעמדו של אנדרה אזולאי, לשעבר סגן נשיא בנק ״פאריבה״ בפריז, כיועץ כלכלי וכמקשר עם יהודי מרוקו בישראל ובכל רחבי תבל. אזולאי, בן 64, הוא היהודי הבכיר ביותר בחצר המלך מאז שנת 1825. הוא גם היחיד מבין ששת יועצי המלך חסן ה־11 שבנו, מוחמר ה־VI הותיר בתפקידו. עובדה זו היא לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. למרות שאזולאי מגדיר עצמו כ״יהודי־ערבי״ ומשקיע מאמץ רב בקידום הדו־שיח הישראלי־פלשתיני, עצם נוכחותו בארמון מעוררת התנגדות רבה. הקיצונים המוסלמים מפגינים נגדו פעם בפעם, אף רואים בו ״סוכן ישראלי״ ותובעים לגרשו מהמדינה. אולם המלך לא נכנע ללחץ זה. להפך. כבר בימי מלכותו הראשונים אותת המלך מוחמר ה־VI על כוונתו להוסיף ולטפח את הקשרים שטווה אביו עם ראשי הקהילה היהודית בארצות הברית. בתיווכו של אנדרה אזולאי הגיעה לרבאט ב־3 באוגוסט 1999 משלחת מטעם ״מועדון הנשיאים״ של ראשי כל הארגונים היהודיים, כדי להביע באוזני המלך את תנחומי יהדות ארצות הברית על מות אביו ולהבטיח המשך תמיכה במרוקו ובבעיותיה הלאומיות. בראש המשלחת עמדו רון לאודר, לסטר פולק ומלקולם הונליין – סגן יו״ר ״מועדון הנשיאים״ והרוח החיה בו. בשיחה שנמשכה 45 דקות אמר המלך למנהיגים היהודים כי למרות שבתקופת האבל אין זה נהוג לקבל משלחות זרות, הוא ראה צורך לחרוג ממסורת זו כדי להדגיש בכך את החשיבות שהוא מייחס לקשריו עם יהדות ארצות הברית. מוחמר ה־VI הבטיח להמשיך במדיניות השלום של אביו ואמר כי בדעתו להזמין את ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, לביקור רשמי ברבאט, כפי שתכנן אביו. בתשובה לשאלה ביחס לנרמול היחסים עם ישראל, אמר המלך כי אם תחול התקדמות בתהליך השלום עם הפלשתינים – הוא ישקול בחיוב הקמת קשר אווירי ישיר בין ישראל למרוקו, כדוגמת הקשר שנוצר בזמנו בין קזבלנקה לעזה.

בפגישה נוספת עם ראש הממשלה, עבד אל־רחמן יוסופי, עלו נושאים מהותיים יותר. יוסופי ביקש את תמיכת יהדות ארצות הברית בנושא הסהרה המערבית ואמר כי בדעתו לכנס בהקדם את המועצה האמריקנית־מרוקנית כדי לדון בעידוד השקעות אמריקניות במרוקו ולהרחיב את קשרי הסחר בין שתי המדינות.

שמואל שגב- הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו

ב־18 באוגוסט 1999 קיבל המלך משלחת יהודית נוספת מטעם ״הוועד היהודי האמריקני״, ובשיחה עלו אותם הנושאים.

בתחום היחסים הישירים עם ישראל המשיך המלך בשיתוף הפעולה הביטחוני במסגרת המאמץ הבינלאומי למלחמה בטרור. התיירות הישראלית למרוקו נמשכת, אף כי בקצב אטי יותר מבעבר. יש אפילו ניצנים של שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות.

למרות דעת הקהל העוינת נמשכו גם ביקורי אישים ושרים ישראלים ברבאט. ניגוד זה בין העוינות ברחוב לבין עמדת בית המלוכה התבטא לאחרונה בביקורו של עמיר פרץ במרוקו. בעקבות הנסיגה הישראלית המלאה מרצועת עזה, בקיץ 2005, מחלתו של אריאל שרון, הפילוג בליכוד והקמת ״קדימה״ וההתמודדות בין שמעון פרס לעמיר פרץ על ראשות מפלגת העבודה, עודדו כמה מנהיגים יהודים במרוקו ובצרפת את הזמנת מנהיג ה״הסתדרות״ לביקור בארץ מולדתו. המלך דחה בתחילה את הפנייה. ״שמעון פרס היה ידידו של אבי. על כן אינני רוצה לפגוע בו על ידי הזמנת מתחרהו,״ אמר המלך לפונים אליו. אולם לאחר שפרץ גבר על פרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה ועם מעברו של פרס ל״קדימה״, נסללה

הדרך לביקורו של פרץ ברבאט. עמדותיו המתונות של פרץ בנושא הפלשתיני תאמו את השקפות המלך ועלו בקנה אחד גם עם מעמדו, שאותו ירש מאביו, כיו״ר הוועדה לענייני ירושלים מטעם ארגון 56 המדינות המוסלמיות בעולם.

פגישתו של המלך מוחמר ה־VI עם יו״ר מפלגת העבודה התקיימה ביום שישי ה־17 בפברואר 2006 בארמון המלכותי בפאס. בפגישה נכחו גם אנדרה אזולאי וטייב פאסי פיח׳רי, שר המדינה לענייני חוץ, שהיה גם בין יוזמי הביקור ומארגניו. למרות שפרץ עלה ארצה בגיל צעיר, התחנך בארץ ושירת כקצין בצה״ל, הוא ניהל את השיחה עם המלך בערבית־מרוקנית. פרץ העלה על נס את מעורבותה של מרוקו בתהליך השלום במזרח התיכון וראה בה ״שחקן חיוני״ גם בהמשך התהליך. הוא פירט באוזני המלך את ״משנתו הפלשתינית״, והתחייב שאם ייבחר לראשות הממשלה הוא יעשה כל שביכולתו כדי לקדם הסדר עם הפלשתינים על בסיס העיקרון של ״שתי מדינות לשני עמים״. פרץ ציין כי ניצחון חמאם בבחירות הפרלמנטריות בינואר 2006 סיבך את המצב, ״אך אנו לא במצב מלחמה עם העם הפלשתיני.״ הוא הביע תקווה כי ישראל תוכל לשתף פעולה עם אש״ף ועם המועצה הלאומית הפלשתינית, אך לא עם ממשלת חמאם. פרץ הסביר למלך שאם הסיוע הבינלאומי יוגש לפלשתינים באמצעות ארגונים הומניטריים, עלולים היוצרות להתהפך והכוחות הפלשתיניים המתונים בראשותו של מחמוד עבאס עשויים לשוב לשלטון. על כן, כך אמר פרץ למלך, בכוונתו להשקיע מאמצים לחידוש ההידברות עם ״אבו מאזן״.

מלך מרוקו הגדיר את עמדותיו של פרץ כ״אמיצות״ ועודד את ישראל לקיים דו־שיח עם מחמוד עבאס. הוא אמר ש״הממד האנושי״ שפרץ הביא עמו הוא בעיניו ״משמעותי ביותר״. עם זאת, המלך הזהיר מפני ״קטסטרופה אנושית״ אם הסיוע לפלשתינים ייפסק.

לאחר שיחתו עם המלך יצא פרץ בלווית אנדרה אזולאי לקזבלנקה, שם ביקר בחלקת הקברים של המלכים מוחמר ה־V וחסן ה־II. ביקורו של פרץ במרוקו הסתיים בסעודת ערב שערך לכבודו במוצאי שבת, ה־18 בפברואר, מנהיג הקהילה היהודית במרוקו, השגריר־הנודד סרז׳ ברדוגו. בארוחה השתתפו בין היתר שגריר ישראל לשעבר בפריז ובאו״ם, ד״ר יהודה לנקרי ורעייתו היפהפייה יולנדה, וכן גם יאסין מאנסורי ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו, שהוא יליד העיירה בוז׳אד שבה נולדו גם עמיר פרץ ולנקרי.

במאמץ לקדם את הרעיונות שעלו בשיחתו של עמיר פרץ עם מלך מרוקו, נעשה מאמץ ליזום מפגש ברבאט בין פעילי שלום ישראלים ופלשתינים שהיו מעורבים בעבר בשיחות כאלה. במפגש עמדו להשתתף מן הצד הישראלי ח״כ עמי איילון, השגריר לשעבר לנקרי והשגריר לשעבר בפריז פרופ׳ אלי בר־נביא. ואילו מן הצד הפלשתיני עמדו לקחת חלק במפגש יאסר עבד רבו, סופיאן אבו־זיידה

וזיאד אבו־זיאד. אולם יוזמה זו נקטלה באיבה. בעת ביקור במרוקו באפריל 2006, ולאחר פגישות עם המלך מוחמר ה־VI ועם אנדרה אזולאי, התנגד מחמוד עבאס לפגישת נציגים מטעמו עם נציגים ישראלים ברבאט כל עוד הוא עצמו טרם נפגש עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט.

ההתפתחויות בחודשים הבאים הקשו מאוד את חימום קשריה הפומביים של מרוקו עם ישראל. חטיפתו של החייל הישראלי גלעד שליט בדרום רצועת עזה ב־26 במאי 2006, ובעיקר מלחמת לבנון השנייה ב־12 ביולי 2006, הלהיטו שוב את היצרים בכל רחבי העולם הערבי. ב־26 ביולי נועד יו״ר סיעת הרוב בפרלמנט הלבנוני, סעד חרירי, בנו של ראש ממשלת לבנון לשעבר, עם המלך מוחמר ה־VI וביקש ממנו להפעיל את השפעתו על ישראל כי תפסיק את מבצע ״שינוי כיוון״. הפגנות נערכו ברבאט ובקזבלנקה. בנאום פומבי גינה המלך את ישראל ותבע להפסיק את פעולות מה שהוא כינה ״מכונת המלחמה הישראלית״. פנייה ישירה לישראל נעשתה גם באמצעות הצינורות החשאיים. פעיל השמאל המרוקני, היהודי אברהם צרפתי, הגיש לבית המשפט בקזבלנקה תביעה להעמיד לדין את שר הביטחון, עמיר פרץ, באשמת ״פשעי מלחמה״. על פי החוק המרוקני גם מי שעזב את מרוקו בגיל צעיר, נתינותו המרוקנית אינה מתבטלת. לכן תביעתו של צרפתי נגד פרץ נתקבלה בבית המשפט, ושר הביטחון הישראלי לשעבר עלול להיאסר אם וכאשר תדרוך רגלו שוב על אדמת מרוקו.

עם זאת, תוצאות מלחמת לבנון השנייה הנחילו אכזבה עמוקה למלך המרוקני. בדומה לסעודיה, מצרים, ירדן ונסיכויות המפרץ הפרסי, כך גם מרוקו ציפתה למכה ישראלית מוחצת נגד ארגון חיזבאללה הפרו־איראני. במקום זאת יוקרתו של חיזבאללה במרוקו עלתה והביאה להקצנה נוספת בעמדותיהם של הקיצונים המוסלמים בממלכה.

על רקע מורכבות זו של היחסים הפנימיים במרוקו, יש להעריך מאוד את המשך ביקוריהם – המצומצמים אמנם – של שרים ישראלים בממלכה. הראשון ביניהם היה דוד לוי, שר החוץ בממשלת אהוד ברק.

לוי נולד ברבאט בשנת 1937, עלה לישראל בשנת 1957 ושב לראשונה לארץ הולדתו ביולי 1999 כדי להשתתף בהלוויית המלך חסן ה־11.

בעקבות הדיווח החיובי על שיחות המלך מוחמר ה־VI עם משלחת ״מועדון הנשיאים״ ברבאט, נועדו סמנכ״ל משרד החוץ יואב בירן ומנהל מחלקת צפון אפריקה השגריר דוד רדון עם שר החוץ המרוקני מוחמר בנעאיסה. השלושה בחנו אפשרות לפגישה עם דוד לוי בניו יורק, במסגרת העצרת הכללית של האו״ם בספטמבר 1999.

ב־30 באוגוסט נפגש ראש הנציגות המרוקנית בתל אביב עם לוי ומסר לו איגרת מאת המלך מוחמר ה־VI תוכן האיגרת לא פורסם. בנובמבר 1999 נועד ראש הממשלה, אהוד ברק, עם עמיתו המרוקני עבד אל־רחמן יוסופי, במסגרת כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בפריז. ברק קיווה לקבל הזמנה לביקור רשמי במרוקו. היה לו יסוד לתקווה זו. זמן קצר לפני מותו אמר המלך חסן לז׳אן דניאל, עורך שבועון צרפתי־שמאלני בפריז, כי לאחר בחירתו של ברק לראשות הממשלה הוא לא יחסוך שום מאמץ כדי לשקם את האמון בין ישראל לפלשתינים. לדעתו, אמון כזה היה רעוע בתקופתו של יצחק רבין. אם לא כן, לאחר הירצחו של רבין  לא היה שמעון פרס מפסיד בבחירות מול מנהיג הליכוד בנימין נתניהו. המלך חסן הוסיף: ״כל קשרי היו תמיד עם ראשי מפלגת העבודה. על כן אני מקווה להיפגש בקרוב מאוד עם ברק.״

ואכן, המלך חסן ה־11 הסתייג מהליכוד וסירב בהתמדה להיפגש עם מנהיגיו. גדי גולן, הנציג הדיפלומטי הישראלי ברבאט, דיווח בזמנו כי בארמון המלך עקבו מקרוב אחר מערכת הבחירות בישראל, והם נשמו לרווחה כאשר ברק הביס את נתניהו. המלך ראה בניצחונו של ברק שעת רצון לחידוש תהליך שלום ישראלי־פלשתיני. הוא ייחל לכך שלמרות עברו הצבאי, יחתור ברק לשלום כולל ולא ידבר כל הזמן על עליונותה הצבאית של ישראל. המלך האמין שברק יתרום גם לשיתוף פעולה אזורי.

ביקורו של ברק היה מתוכנן לחודש אוקטובר 1999.

הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008

באותה תקופה כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים מלאים עם מאוריטניה – מדינה שלגביה היתה קיימת במרוקו רגישות מיוחדת בשל משבר הסהרה. ישראל הבהירה אז מיד כי היחסים עם מאוריטניה לעולם לא יבואו על חשבון הקשרים עם מרוקו. אף על פי כן, מרוקו הבהירה שהעיתוי לביקור ברק בחודש אוקטובר אינו נוח לה.

במחצית דצמבר 1999 בדקה ישראל שוב אפשרות לביקור ברק ברבאט. ראש הממשלה סיים אז סיבוב נוסף של שיחות שלום עם סוריה, בחסות הנשיא קלינטון. ישראל קיוותה שעצם קיום השיחות עם דמשק יביא לפריצת דרך גם ביחסים עם מרוקו. משרד הקישור הישראלי ברבאט בחן אפשרות שמטוסו של ברק ינחת בבירה המרוקנית בדרכו חזרה לישראל. אולם מרוקו השיבה כי בשל צום הרמדאן, המלך לא יוכל להיפגש עם ברק באותו מועד.

במקום זאת נמסרה ההזמנה לשר החוץ דוד לוי לערוך ביקור רשמי ברבאט. היותו של לוי ממוצא מרוקני הקלה מאוד על המלך הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינערבית. ההזמנה נמסרה ללוי על ידי ראש משרד הקישור המרוקני בישראל, טלאל ג׳ופראני. מיד לאחר קבלת ההזמנה יצא המנכ״ל המנוסה של משרד החוץ, איתן בנצור, לרבאט כדי להכין את ארבעת ימי הביקור. בנצור ביקר כבר ברבאט ב־1995, בתוקף תפקידו כמתאם הפעילות הישראלית ב״פרויקט ברצלונה״ לשיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון. ביולי 1999 נמנה בנצור גם עם חברי המשלחת הישראלית שנכחה בהלווייתו של המלך חסן ה־11.

על פי התוכנית שסוכמה, נקבעה ללוי פגישה אחת עם המלך מוחמד ה־VI פגישה עם ראש הממשלה וכן שתי שיחות עבודה וארוחת ערב חגיגית במעונו של שר החוץ, מוחמר בנעאיסה. כמחווה של רצון טוב אורגן ללוי גם ״ביקור שורשים״ בבית שבו נולד ברבאט.

ערב ביקורו של שר החוץ הגיע לרבאט ראש הממשלה הפלשתינית, מחמוד עבאס. הוא סיפר למלך על הקשיים במשא ומתן עם ישראל והפציר במלך לשוחח על כך עם לוי, בתקווה שישראל תגמיש את עמדותיה.

לקראת ביקורו של שר החוץ עברו על גדי גולן, ראש משרד הקישור הישראלי ברבאט, כמה רגעי מתח מובנים. מטעמי ביטחון נבדקו בקפדנות כל דברי הדואר שנשלחו לנציגות הישראלית. בין החבילות היתה אחת, שמתוכה נשמע תקתוק שעון. מיד פונה משרד הנציגות מיושביו ולמקום הוזמנו מומחי נפץ מרוקנים. הוברר שהחבילה הכילה שעון קיר שנשלח במתנה לשר החוץ מטעם חברה מסחרית מרוקנית, שנציגה ביקר לא מכבר בישראל.

שר החוץ יצא לרבאט במטוס מיוחד, ב־12 בינואר 2000, ונתקבל שם בכל הגינונים המקובלים בביקורים רשמיים. לוי בא למרוקו בלווית אשתו וארבעה מבניו. שר החוץ נתקבל בנמל התעופה של רבאט על ידי עמיתו המרוקני, מוחמר בנעאיסה, ועל ידי יועץ המלך אנדרה אזולאי ומנהיג הקהילה היהודית הקטנה במרוקו, סרז׳ ברדוגו. לוי ובני פמלייתו שוכנו במלון ההארחה הרשמי בטמארה, ליד רבאט. לאחר שיחת הכנה עם אזולאי נועד לוי בו ביום עם המלך. היתה זו פגישתו הראשונה של מוחמר ה־VI עם שר ישראלי, מאז ירש את כיסאו של אביו ביולי 1999. שיחתו של המלך עם שר החוץ היתה חמימה מאוד ונמשכה כשעתיים. לוי כינה את מוחמר ה־VI ״מלך של שלום״. הוא דיווח למלך על הסיבוב השלישי בשיחות השלום עם סוריה ועל התעקשותה של דמשק על נסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן עד שפת ים כינרת ממש, למרות שקו גבול זה חרג מהגבול הבינלאומי בין שתי המדינות.

לעומת תיאור זה של המשא ומתן עם סוריה, פרסם השבועון המרוקני בשפה הצרפתית "מרוק הבדו", שהנשיא חאפז אסר הסכים לנסיגה ישראלית עד למרחק של 10 מטרים משפת ים כינרת – דבר החופף את הגבול הבינלאומי ומשאיר את כל האגם בריבונות ישראלית. כן דיווח השבועון המרוקני שאסר הסכים להקמת מערך התראה ברמת הגולן, כדי להפיג את חששותיה של ישראל מפני התקפת פתע סורית.

כפי שניתן היה לצפות, בייחוד לנוכח ביקורו המוקדם של מחמוד עבאס ברבאט, המלך היה מעוניין דווקא בנושא הפלשתיני והוא עודד את לוי להמשיך במשא ומתן עם יאסר ערפאת. כמי שעומד בראש ״ועדת ירושלים״ שליד ארגון המדינות המוסלמיות, מוחמר ה־VI דיבר על פתרון שישמור על מעמדה של הרשות הפלשתינית בחלקה המזרחי של העיר. לוי הסביר למלך את הקושי הישראלי בניהול שיחות מקבילות עם סוריה והפלשתינים.

נושא ירושלים עלה כמעט תמיד במגעיו של המלך עם אישים ישראלים וגורמי חוץ. כך למשל, במאי 2007, בעקבות ידיעות על חפירות ארכיאולוגיות ברחבת הכותל המערבי ולאחר שפורסם על תוכניות לבניית אלפי יחידות דיור חדשות, הזהיר מוחמר ה-VI מפני ההשפעות השליליות שיהיו למהלכים הללו על תהליך השלום הישראלי־ערבי. באיגרות לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ובאיגרות דומות לראשי האיחוד האירופי, במאי 2007, כתב המלך כי התוכניות הישראליות לבניית יחידות דיור נוספות באזור ירושלים יביאו ל״ניתוק סופי״ בין ירושלים לבין העורף הפלשתיני שלה. המלך האיץ בגורמים אלה להתערב ולשכנע את ממשלת ישראל, כי צעדים מעין אלה אינם משרתים את מטרות השלום באזור ובעולם. ביחס לקיפאון בשיחות השלום בין ישראל לפלשתינים, המלך מוחמר ה-VI הזהיר כי הצעדים המתוכננים על ידי ישראל יסכלו כל מאמץ לחידוש תהליך השלום.

במישור היחסים הדו־צדדיים, ביקש לוי מעמיתו המרוקני להעלות את דרג הייצוג הדיפלומטי בין שתי המדינות ״יותר מאשר משרדי קישור ופחות מאשר שגרירויות״. לוי חזר גם על הצעה קודמת של שמעון פרס לפתוח קו תעופה ישיר בין שתי המדינות. אולם בהיעדר התקדמות ממשית בנושא הפלשתיני, מרוקו לא היתה מוכנה עדיין להיענות לבקשות אלו. גם נושא מאוריטניה עלה בשיחות. לוי הבהיר לבן שיחו כי יחסי ישראל עם מדינה אפריקנית זו לא יבואו לעולם על חשבון הקשרים ההיסטוריים עם מרוקו.

לוי שוחח עם שר החוץ המרוקני גם על הרחבת הקשרים הכלכליים, הטכנולוגיים והחקלאיים בין שתי המדינות. משלחת של אנשי עסקים מרוקנים ביקרה בישראל בדצמבר 1999, והיא שבה לרבאט עם תקוות גדולות להרחבת הקשרים בין שתי המדינות. בהתאם לכך, הסכימו לוי ובנעאיסה על הקמת ועדות משותפות לקידום הקשרים בין שתי המדינות בתחומי החקלאות, הבריאות, החינוך הטכנולוגי והכלכלה. מנכ״ל משרד החוץ, איתן בנצור, ועמיתו המרוקני נתמנו לתאם את פעולותיהן של הוועדות המשותפות. בשיחה פרטית עם בנצור ביקש אנדרה אזולאי כי ישראל תארגן גם קורס מיוחד לניהול בתי חולים.

לפני שובו לישראל, ערך לוי ביקור מרגש בבית שבו נולד לפני 63 שנים ב״מלאח״(הגטו) של רבאט. המקום המה אנשים. ניכר היה ביהודי מרוקו שהיו גאים על כך ש״אחד משלהם״ הגיע למעמד כה רם בממשלת ישראל. רעייתו של לוי, רחל, ביקרה בעיר הולדתה אל־סווירה (מוגאדור).

אולם למרות האווירה החמימה והשיחות החיוביות, שיתוף הפעולה הישראלי־ מרוקני עלה חיש מהר על שרטון. ביוזמתו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, התכנסה בקמפ דיוויד ועידת שלום ישראלית־פלשתינית, לבחינת אפשרויות להסדר בגדה המערבית וברצועת עזה. ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וכן הנשיא קלינטון הגישו ליאסר ערפאת הצעות מרחיקות לכת, כולל בעניין ירושלים. אולם ראש הרשות הפלשתינית לא היה אז בשל להסדר, והוועידה נכשלה.

הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-שמואל שגב-תשס"ח-2008 – עמ'22-20

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008

ברק יצא לקמפ דיוויד ביולי 2000 באווירה של משבר בתוך ממשלתו. נוכח סירובו של ברק לגלות לדוד לוי את תוכן ההצעות שנשא עמו לארצות הברית, הגיש שר החוץ את התפטרותו מהממשלה. ברק מינה מיד את השר לביטחון פנים, שלמה בן־עמי, לממלא מקום שר החוץ. לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד הודיע המלך מוחמר ה־VI על כוונתו לכנס בהקדם את הוועדה הבינערבית והבין־מוסלמית לענייני ירושלים, שהוא עומד בראשה. הוועדה התכנסה באגאדיר ב־28 באוגוסט 2000.

ברק שיגר את בן־עמי למרוקו כדי לקבל דיווח על דיוני הוועדה, וכן כדי להסביר למלך את העמדה הישראלית ביחס לכישלון ועידת קמפ דיוויד. פגישתו של מוחמר ה־VI עם ממלא מקום שר החוץ הישראלי נערכה בארמון הקיץ באגאדיר ב־4 בספטמבר 2000, ונמשכה שעתיים. ״אביך חסר לנו מאוד בתהליך זה,״ אמר בן־עמי למלך, ״אולם אני סמוך ובטוח כי תמשיך בדרכו של חסן ה־II ובגישתו העניינית לפתרון המשבר.״

לפני פגישתו עם המלך, נועד בן־עמי לשיחת הכנה עם שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה.

בשיחתו עם המלך הדגיש בן־עמי ש״ערפאת הגיע לרגע האמת״, וכי עתה דרושה הכרעה מדינית ואין להניח לתהליך השלום לגלוש לעימות בין־דתי. בן־ עמי דן עם המלך בהצעותיו של הנשיא ביל קלינטון לחלוקת ירושלים המזרחית, כאשר הרובע היהודי והרובע הארמני יהיו בשליטה ובריבונות ישראלית ואילו הרובעים המוסלמי והנוצרי יהיו בשליטת יאסר ערפאת. כן דנו השניים בהצעות המצריות לפתרון המשבר.

בתום השיחה הזמין בן־עמי את המלך לביקור בישראל, ואילו מוחמר ה־VI שלח באמצעות ממלא מקום שר החוץ דברי עידוד חמים לראש ממשלת ישראל, אהוד ברק.

אולם מאמץ מדיני זה לא הניב פירות. בספטמבר 2000 יזם יאסר ערפאת את האינתיפאדה השנייה נגד ישראל. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה ב־1987, ההתקוממות הפלשתינית החדשה היתה מלווה בשימוש בנשק חם ומספר ההרוגים בשני הצדדים עלה בהתמדה. בתגובה על כך הקפיאו מדינות ערב את שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל. טוניסיה ומרוקו סגרו את לשכות הקישור שלהן בתל אביב וכפו על ישראל להחזיר את נציגיה מטוניס ורבאט. הנציגות במרוקו מנתה אז שישה דיפלומטים ישראלים ברמות שונות. ישראל סברה אז שהחלטת מרוקו לסגור את נציגותה בישראל היתה ״משגה׳, והיא קיוותה שתנהג כמו קטאר שלא סגרה את הנציגות הישראלית בדוחא.

אך חרף המשבר ביחסים הפומביים, נמשכו המגעים עם מרוקו בערוצים החשאיים כרגיל. בפברואר 2003, כאשר נראה היה שגם האינתיפאדה השנייה אינה משיגה את מטרותיה, חלה הפשרה מחודשת ביחסי ישראל־מרוקו. סילבן שלום, שר החוץ בממשלת אריאל שרון, השקיע מאמץ רב בשיקום היחסים הקפואים עם מצרים ומרוקו. האקלים הפוליטי היה נוח לכך. במרס 2003 מיגרה ארצות הברית את כיסאו של שליט עיראק, סדאם חוסיין. איראן וצפון קוריאה הוגדרו על ידי ארצות הברית כחברות ב״ציר הרשע״. סוריה נכנסה למגננה דיפלומטית בשל חלקה במעשי טרור. הקיצונים בעולם הערבי ספגו מכה אנושה והאינתיפאדה הפלשתינית דעכה לאטה. שליט לוב, מועמר קד׳אפי, נסוג מכוונתו לפתח כושר גרעיני ומסר את כל סודותיו בתחום זה לארצות הברית ולבריטניה. ומה שחשוב יותר: מדינות ערביות מתונות הרגישו פחות מאוימות על ידי הקנאים המוסלמים, והיו מוכנות לפעול על פי מה שנראה להן כמשרת את האינטרסים הלאומיים שלהן. זה היה, אם כן, הרגע ליזום מהלכים ישראליים חדשים בכיוון מרוקו. וכך, ביולי 2003, ערך שלום כהן – מנהל מחלקת צפון אפריקה במשרד החוץ וכיום שגריר ישראל בקהיר – ביקור חשאי במרוקו. זמן קצר לאחר מכן, ב־27 ביולי, נועד סילבן שלום עם שר החוץ המרוקני במעונו של שגריר מרוקו בלונדון. השיחה ארכה למעלה משעה. מאז אותו מפגש קיימו שלום ובנעאיסה שיחות טלפוניות רבות ועדכנו איש את רעהו לגבי ההתפתחויות השונות באזור. מגעים חשאיים בין ישראל למרוקו נמשכו גם ברבאט ובירדן והכשירו את הקרקע לביקורו הרשמי של סילבן שלום ברבאט.

כפי שאירע ערב ביקורו של לוי, כך גם לקראת ביקורו של סילבן שלום הגיע מחמוד עבאס ב־28 ביולי לשיחות מדיניות ברבאט. עבאס היה בדרכו חזרה מוושינגטון, והוא התעכב בבירה המרוקנית כדי לדווח למלך על שיחותיו עם הנשיא ג׳ורג׳ בוש. נוסף על בקשותיו השגרתיות, היתה בפיו של ראש הממשלה הפלשתיני בקשה יוצאת דופן: הוא הציע למלך לפתוח מחדש את הנציגות המרוקנית בישראל. הוא נימק זאת בכך שנוכחות מרוקנית רשמית בישראל תסייע להקלה בתחושת הבדידות של הפלשתינים ותקל את קשריהם השוטפים עם רבאט.

שר החוץ יצא ב־1 בספטמבר 2003 לרבאט דרך רומא, כשהוא מלווה על ידי מנכ״ל משרדו רון פרושאור ועל ידי שלום כהן. היה זה ביקור ראשון של שר ישראלי מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. פגישתו של סילבן שלום עם המלך נערכה ביום שלישי ה־2 בספטמבר בארמון המלכותי בטטואן שעל חופי הים התיכון, והיא נמשכה כשעה וחצי. שר החוץ הגיש למלך איגרת מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שתוכנה לא פורסם. הוא גם בירך את המלך לרגל יום הולדתו.

בשיחה הביע המלך נכונות למילוי תפקיד פעיל יותר בתהליך השלום ועודד את ישראל לחדש את השיחות עם הפלשתינים, על פי מפת הדרכים שאושרה על ידי ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו״ם. כיו״ר ועדת ירושלים שליד ארגון המדינות המוסלמיות, האיץ המלך בשר החוץ כי ישראל תכבד את זכויותיהם של המוסלמים והנוצרים בעיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות. המלך הביע את תקוותו כי ביקור סילבן שלום יעודד מדינות ערביות נוספות לקיים דו־שיח ישיר ופומבי עם המדינה היהודית.

שר החוץ העלה על נס את תרומתה של מרוקו לתהליך השלום וביקש מהמלך להפעיל את השפעתו במדינות ערב המתונות, כדי שיאיצו בפלשתינים לנטוש את דרך הטרור ולעלות על מסלול השלום. ה״מסר״ העיקרי בפיו של שלום היה: טיפוח הקשר בין ישראל למרוקו יסייע גם לשיפור יחסי ישראל עם הפלשתינים. שר החוץ הזמין את מלך מרוקו לבקר בישראל, אולם לא נראה היה שהמלך ייענה להזמנה זו בעתיד הנראה לעין.

בכנס רב משתתפים שנערך בבית הנשיא בירושלים, בנובמבר 2005, לרגל ״יום יהדות מרוקו״, חידש הנשיא קצב את ההזמנה למלך מוחמר ה־VI לבקר בישראל. הוא אמר כי ביקור המלך בירושלים יעודד את אווירת הפיוס בין יהודים לערבים בארץ הקודש.

בשיחתו עם שר החוץ המרוקני ברבאט, וכן בשיחה נוספת עמו בעצרת הכללית של האו״ם בניו יורק, העלה סילבן שלום גם את נושא פתיחתה מחדש של הנציגות הדיפלומטית המרוקנית בתל אביב. אולם בנעאיסה הסביר שהתנאים לכך עדיין לא הבשילו. לעומת זאת סוכם על הקלות נוספות לביקור תיירים ישראלים במרוקו. בשיחתו של שר החוץ עם ראשי הקהילה היהודית ברבאט עלתה שאלת הביטחון, נוכח התקפת הטרור על מוסדות הקהילה בקזבלנקה, ב־16 במאי 2003. התקפת הטרור לא היתה מכוונת נגד הקהילה היהודית בלבד. שנים־עשר מתאבדים תקפו חמישה יעדים בקזבלנקה, ובכללם את בית הכנסת ובית העלמין היהודי. כל המחבלים נהרגו, ועמם נספו שלושים ושלושה אזרחים חפים מפשע. שלום הביע קורת רוח מרובה מכך ששלטונות מרוקו עושים כל שביכולתם כדי להגן על היהודים ולמען סיכול פעולות טרור נוספות במדינה. כמחווה כלפי מרוקו הבטיח שלום להמליץ בפני גורמי הביטחון הישראליים לבטל את האיסור הזמני על נסיעותיהם של תיירים ישראלים למרוקו. ב־ 11 בספטמבר 2003 רצחו שני טרוריסטים מוסלמים את הסוחר היהודי אלברט רביבו, בפתח חנותו במרכז המסחרי של קזבלנקה. אולם רצח זה לא שיבש את המגמה ההדדית לשיפור היחסים בין שתי המדינות.

כצפוי, חידוש המגעים הפומביים בין ישראל למרוקו עורר רוגז רב בכמה מדינות ערביות. אפילו שר החוץ הסעודי הכריז כי אל למדינות ערב להזדרז בתהליכי הנורמליזציה עם ישראל. ואילו הקנאים המוסלמים במרוקו טענו כי שום דבר חיובי לא יצא מביקורו של שר החוץ הישראלי ברבאט. האווירה ברחוב המרוקני היתה אף היא עוינת. משאל דעת קהל שנערך מטעם חברה אמריקנית, בניהולה של שרת החוץ האמריקנית לשעבר, מדליין אולברייט, העלה כי 90 אחוז מהנשאלים כפרו בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה עצמאית לצד מדינה פלשתינית. הם הביעו את דעתם כי לא ניתן יהיה לערוב לביטחונם ולרווחתם של הפלשתינים כל עוד מדינת ישראל תוסיף להתקיים.

אף על פי כן, במושב עצרת או״ם האחרון שלו כשר חוץ הקפיד שלום להיפגש בניו יורק עם שרי החוץ של מרוקו, טוניסיה ומאוריטניה, כחלק מהמאמץ השוטף שלו להעמיק את הקשרים בין ישראל והעולם הערבי.

סילבן שלום היה שר החוץ הישראלי האחרון שביקר ברבאט באופן פומבי. התפתחויות שונות בזירה הבינערבית, ובעיקר מלחמת לבנון השנייה, חייבו את מרוקו למשנה זהירות ביחס לביקורים פומביים של אישים ישראלים ברבאט. וכך, למרות הנסיגה הישראלית החד־צדדית מרצועת עזה, מחלתו של אריאל שרון ומינוי אהוד אולמרט תחתיו, העדיפה מרוקו לקיים את קשריה עם ישראל באמצעות הצינורות החשאיים בלבד.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008 – עמ' 25-22

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008

בסוף מאי 2007 ערך מנכ״ל משרד החוץ, אהרון אברמוביץ, ביקור חשאי ברבאט וניסה לברר אפשרות לביקורה של שרת החוץ, ציפי לבני, במרוקו. שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה, דחה את הבקשה וטען כי ״הזמן אינו בשל לכך.״ עם זאת, בנעאיסה לא שלל את האפשרות לפגישה עם לבני ״במדינה שלישית״.

ואכן, ב־4 ביולי 2007 נועדה שרת החוץ עם עמיתה המרוקני בפריז. מנכ״ל משרד החוץ וכן השגריר יעקב הדס, סמנכ״ל משרד החוץ לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה, נלוו ללבני בפגישתה עם עמיתה המרוקני. בשיחה נדון המצב בשטחים לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, וכן נבחנו היבטים שונים של יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שאומצה על ידי הליגה הערבית כ״יוזמת שלום ערבית״. ישראל מצאה כמה אלמנטים חיוביים ביוזמה זו, אולם הסתייגה מכמה אלמנטים אחרים – במיוחד מאלה הנוגעים לסוגיית שובם של הפליטים הפלשתינים לבתיהם בתחומי מדינת ישראל.

יחסיו המאופקים של המלך מוחמר ה־VI עם ישראל עולים בקנה אחד עם נטיותיו להשקיע מאמצים רבים יותר בתחום מדיניות הפנים של ארצו. כבר ביום שלאחר הכתרתו למלך עקב מוחמר ה־VI בדאגה אחר העלייה המתמדת בכוחם של הקנאים המוסלמים. חוגים אלה מתנגדים לכל ליברליזציה בסדרי השלטון והם שואבים את כוחם, בין היתר, גם מההתנגדות החזקה לשחיתות הנפוצה בכל משרדי הממשלה. גם הלבנת כספים מסחר בסמים נפוצה מאוד במדינה. האזרח העני מגלה לפתע שפקידי ממשלה זוטרים הופכים בן לילה לעשירים מופלגים.

המלך שוכנע, על כן, שהדרך היחידה לבלימת הקיצוניות הדתית בארצו היא באמצעות רפורמות ממשיות וליברליזציה מרחיקת לכת בכל תחומי השלטון. ואמנם, בשבע שנות מלכותו הנהיג מוחמר ה־VI רפורמות כלכליות וחברתיות מרשימות. הבחירות לפרלמנט בספטמבר 2002 היו החופשיות ביותר בתולדות מרוקו. כששת אלפים מועמדים התמודדו ב־26 רשימות על 325 מקומות בפרלמנט. לראשונה בתולדות המדינה התמודדו נשים ברשימות עצמאיות. גם אם שום רשימה לא זכתה ברוב והיה הכרח להקים ממשלה קואליציונית חדשה, כללית ניתן לומר שהנשים והמפלגה הדתית המתונה – מפלגת הצדק והפיתוח – הגבירו את כוחן בפרלמנט. גם הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות התנהלו בחופש רב.

כבר בחודשי מלכותו הראשונים חנן המלך אלפי אסירים פוליטיים. הוא התיר לבני משפחתו של מהדי בן־ברקה – האופוזיציונר המרוקני המפורסם, שנחטף בצרפת ב־29 באוקטובר 1965 והומת בידי אנשי ביון מרוקנים – לסיים את גלותם בצרפת ולשוב למרוקו. המלך אף חנן את אברהם צרפתי, לשעבר איש המפלגה הקומוניסטית המרוקנית שפעל נגד שלטונו האוטוקרטי של חסן ה־11 והתיר גם לו לשוב לקזבלנקה. מעמד האישה השתפר, חופש הביטוי גדל, ופרשנים שונים דנים כיום בגלוי בצורך להגביל את סמכויותיו של המלך. חופש הדיבור הוא תוצאה ישירה של ביטול המגבלות החמורות על חופש העיתונות. בשל מגבלות אלה הצטמקה בעבר השפעתה של העיתונות הממלכתית ועלה בהתמדה כוחן של תחנות הטלוויזיה הערביות הפרטיות, אל־ג׳זירה ואל־ערבייה.

בצעד חסר תקדים הסיר המלך באופן חלקי את מעטה הסודיות סביב בית המלוכה. נישואיו ביולי 2002 למהנדסת מחשבים בת 24, סלמה בנאני, נערכו ברוב פאר והדר בנוכחות אורחים זרים רבים, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. המלך מימן גם את נישואיהם באותו יום ובאותו מקום של מאתיים זוגות צעירים, שנערכו על מדשאות הארמון המלכותי ברבאט. בכך פתח המלך תקופה חדשה של ליברליזציה ומודרניזציה במדינה שבה החיים מאחורי שערי הארמון נשמרו תמיד בסוד.

גולת הכותרת של הרפורמות הפנימיות היתה ללא ספק הקמת ״הוועדה לצדק ולפיוס״, בראשותו של האסיר הפוליטי לשעבר דריס בן־זיקרי, שחקרה פגיעות בזכויות האדם בארבעים השנים האחרונות. הוועדה בת שבעה־עשר חברים היא הראשונה מסוגה בעולם הערבי. היא הוקמה בינואר 2004 והגישה את מסקנותיה במחצית דצמבר 2004. במשך קרוב לשנתיים בדקה הוועדה כשבעה־עשר אלף תיקים. היא מצאה שמשפחותיהם של 9,280 קורבנות זכאים לפיצויים מהמדינה. היא גילתה ש־322 אנשים נורו למוות בידי כוחות צבא או משטרה ו־174 מתו מעינויים במתקני כליאה שונים. הוועדה זיהתה 106 גופות של אסירים שמתו מעינויים בשני בתי כלא באזור העיר פאם. אין ספק שהמלך מוחמר ה־VI גילה אומץ לב רב בעצם מינוי הוועדה ואימוץ מסקנותיה. בכך הוא פתח דף חדש ביחסי הממשלה עם האופוזיציה המתונה בארצו. המלך החליף גם רבים מאנשי הביון והביטחון, כאות להיפרדותו מעיוותי המשטר שהיו מקובלים בתקופת אביו. כך, למשל, גנרל עבד אל־חק קדירי, ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו במשך מספר שנים, הוחלף על ידי יאסין מאנסורי, ידיד נעוריו של המלך שהיה חסר כל ניסיון בתחומי הביון והביטחון. למרות זאת, החילופים בוצעו ללא זעזועים.

למרות התפתחויות אלה תקפה האגודה המרוקנית לזכויות האדם את מסקנות הוועדה, ובעיקר את הימנעותה מלנקוב בשמות האחראים לפשעים שנעשו בארבעים השנים האחרונות. האגודה חלקה גם על המספרים שנזכרו. פעיליה טוענים, למשל, שמספר הקורבנות גדול בהרבה. ואילו חוגי האיסלם הקיצוני מוסיפים לטעון נגד המשך ההגבלות על דרשות האימאמים במסגדים. מתוך מגמה לצמצם את השפעת האיסלם הקיצוני, הקימה הממשלה ועדה מיוחדת לאישור מראש של הדרשות במסגדים בתפילות יום השישי. בתחום מדיניות החוץ שדרג המלך את יחסיו עם האיחוד האירופי וחיזק מאוד את קשריו עם ארצות הברית. הסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית תרם רבות לשיפור מצבה הכלכלי של המדינה. בדומה לישראל, גם מרוקו נהנית עתה ממעמד של ״שותף־לא־חבר״ בנאט״ו. צבאה משתתף דרך קבע בתמרונים הצבאיים הנערכים מטעם נאט״ו בים התיכון, בהשתתפות חילות הים של ישראל, מצרים, תורכיה ואלג׳יריה.

למרות זאת, גל הטרור האיסלמי הקיצוני לא פסח אף על מרוקו. מאז מוגר כיסאו של סדאם חוסיין במרס 2003, מהווה מרוקו מאגר מתמיד לטרוריסטים מוסלמים שפעלו גם בעיראק ובכמה מדינות אירופיות. בשנת 2004 הם היו מעורבים גם בהתקפה על תחנת הרכבת במדריד. ב־1 בספטמבר 2006 עצרה המשטרה המרוקנית 56 מחבלים, ביניהם רעיותיהם של שני טייסים בחברת התעופה המלכותית, שעמדו לבצע שורה של מעשי טרור במדינה – כולל חטיפת שני שרי ממשלה. אחת הנשים עמדה בקשר רצוף עם איש אל־קאעידה שהיה מעורב בתכנון ההתקפה על תחנת הרכבת במדריד. העצורים השתייכו לרשת שכינתה עצמה בשם ״אנסאר אל־מהדי״. מנהיגם, חסן אל־ח׳טאב המכנה עצמו ״אבו אוסאמה״, הקים מחנה אימונים בקרבת החוף הדרומי של מדבר סהרה, באזור הררי שמזכיר את תנאי השטה באפגניסטן. כמה מהמרוקנים שהתאמנו במחנה זה הגיעו בסופו של דבר לעיראק דרך אירופה וסוריה. מובן שההתרכזות בנושאי פנים הביאה גם להתרופפות הפעילות במסגרת הליגה הערבית. גם קודם לכן היתה ״הליגה״ מחולקת באופן בלתי רשמי לארבע ארצות העימות: סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי, מדינות ה״סהר הפורה״, עמק הנילוס וארצות צפון אפריקה. מה שאיחד את כולן בעבר היה הסכסוך הישראלי־ערבי והנושא הפלשתיני. כיום קיימת חלוקה נוספת: מדינות התומכות בטרור ומדינות הנלחמות בו. מרוקו נמנית עם המדינות הנלחמות בטרור.

בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי שומר המלך מוחמר הVI  על ההסכמה הבינערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנית השלום הסעודית, שאושרה בוועידת הפסגה הערבית בביירות במרס 2002. התוכנית קראה לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו ב־1967 ולהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית. כן קראה התוכנית לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים הפלשתינים. בתמורה לכך יעניקו מדינות ערב הכרה־משתמעת במדינת ישראל ויכוננו עמה ״יחסים רגילים״. ישראל דחתה בזמנו את התוכנית הסעודית, משום שאין בה הכרה מפורשת בישראל; היא אינה מאפשרת תיקוני גבול וחילופי שטחים; וכמו כן, היא קוראת ל״פתרון מוסכם״ של בעיית הפליטים הפלשתינים. אולם באביב 2007 חל ריכוך מסוים בעמדה הישראלית ביחס לתוכנית השלום הסעודית. לאחר ועידת הפסגה הערבית בריאד, במרס 2007, הודיעה ישראל כי יש בתוכנית השלום הערבית ״דברים חיוביים רבים״ והיא מוכנה לראות בתוכנית זו בסיס למשא ומתן בין הישראלים לפלשתינים ונציגי הליגה הערבית. מרוקו בירכה על שינוי זה בעמדה הישראלית.

בתחום המדיניות הבינלאומית, המאמץ המרוקני העיקרי מתרכז עתה בנושא הסהרה המערבית וארגון ה״פוליסאריו״ וכן בשאלת המתיחות המתמשכת עם אלג׳יריה והיחסים המורכבים עם ספרד. המשבר עם אלג׳יריה מעניין במיוחד. למרות ששפתן של שתי המדינות, דתן ותרבותן זהות, הגבול ביניהן סגור למעלה מ־12 שנים. המלחמה שפרצה ביניהן בשנת 1963 הותירה משקעים רבים בשתי המדינות, ומשבר הסהרה החריף עוד יותר את היחסים ביניהן. מרוקו מאשימה את אלג׳יריה כי היא מנצלת את המשבר בסהרה המערבית להרחבת שטחה כדי שתוכל להגיע לחופי האוקיינוס האטלנטי. ב־1994 האשימה מרוקו את שירות הביון האלג׳ירי בהתקפה על תיירים ספרדים במלון במרקש, במגמה לסכסך בין מרוקו לספרד. בתגובה על כך סגרה מרוקו את גבולה עם אלג׳יריה והטילה על אזרחים אלג׳ירים חובה להצטייד באשרת כניסה למרוקו. בשנת 2004 ביטלה מרוקו מגבלה זו, אך אלג׳יריה אינה ממהרת לבטל אותה מגבלה החלה על אזרחים מרוקנים.

הסהרה המערבית היא חבל ארץ צחיח בחופה הצפוני־מערבי של אפריקה, ששטחו קטן אך במעט משטח איטליה. מרוקו נטלה לידיה שטח זה לאחר שפונה על ידי ספרד, על פי אמנת מדריד, בפברואר 1976. בסיוען של אלג׳יריה וקובה, נלחמה חזית ״הפוליסאריו״ נגד הסיפוח המרוקני. המלך מוחמר ה־VI, כמו אביו חסן ה־11, רואה במאבק בחבל ארץ זה יותר מאשר סכסוך גבולות.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008- עמוד 28

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008

הקשר המרוקני

המאבק בסהרה המערבית הוא הסכסוך המזוין הממושך ביותר בעולם הערבי. מרוקו ראתה תמיד באזור רחב ידיים זה חלק מממלכתה והתעקשה על שליטה מלאה בו. מלכי מרוקו ראו בהחלטת בית הדין הבינלאומי בהאג משנת 1976, שהכיר ב״קשרים ההיסטוריים״ בין השבטים הסחראוים לבין הממלכה־האם, חיזוק לתביעתה.

 

חזית ה״פוליסאריו״, או בשמה המלא frente popular para la

liberacion de Saguia El-Hamra, y Rio Del Oro (Polisario)

– חתרה לניתוק האזור ממרוקו ולהכרה בזכות ההגדרה העצמית של תושביו. במרוצת 30 השנים האחרונות הסתייעה חזית ה״פוליסאריו״ תחילה בספרד ובלוב, אולם בעיקר באלג׳יריה, כדי לממש את תביעתה להינתקות ממרוקו. מטה ה״פוליסאריו״ פועל מטינדוף שבאלג׳יריה והוא מסתייע בכסף ובנשק לצורך המאבק נגד מרוקו.

 

בוועידת הפסגה האפריקנית בניירובי, ב־1982, הודיע המלך חסן ה־11 על הסכמתו למשאל עם בפיקוח או״ם, לפני יולי 2000. המלך האמין ביכולתו לזכות ברוב, כיוון שמרוקו שלטה ב־85 אחוז מהשטח ואילו ה״פוליסאריו״ החזיק רק ב־15 אחוז משטח המריבה.

במרוצת שני העשורים האחרונים פעל האו״ם למציאת פתרון לבעיה. ב־1991 הושגה הפסקת אש בין הצדדים, והאו״ם הקים באזור משלחת קבועה לפיקוח על שטח המריבה. ב־ 2001 הוצע להעניק לתושבי הסהרה המערבית אוטונומיה למשך ארבע שנים אשר בסיומן יוחלט על עתיד האזור. שליח האו״ם ושר החוץ האמריקני לשעבר, ג׳יימס בייקר, הציע ב־2003 תוכנית למשאל עם ולאוטונומיה והוסיף להצעה מ־ 2001 את האופציה לעצמאות. מרוקו דחתה תוספת זו והיא מוסיפה לתבוע ריבונות מלאה באזור. יתר על כן, מרוקו תומכת במשאל עם שיהיה מוגבל לתושבי האזור הנוכחיים ולא לרבבות הפליטים באלג׳יריה.

נוכח הקיפאון שנוצר הקים ארגון ה״פוליסאריו״ את ״הרפובליקה הסחראוית״, שבה הכירו עד כה מספר מדינות אפריקניות – ובכללן אלג׳יריה, קניה, דרום אפריקה, ניגריה ובורקינה־פאסו. כמו כן הכירו בממשלה זו קובה ואורוגוואי שבאמריקה הלטינית.

 

בשנים האחרונות, בייחוד לנוכח מעשי הטרור באירופה, שמקורם במחבלים בצפון אפריקה, גברה התחושה הבינלאומית שיש הכרח דחוף למציאת פתרון לבעיית הסהרה המערבית. ארצות הברית ובריטניה שקועות בבוץ העיראקי; רוסיה ראתה בסכסוך בין מרוקו לאלג׳יריה מכשול לפעילותה בצפון אפריקה; סין רואה ביבשת האפריקנית כולה כד נרחב לפעילותה הבינלאומית ואינה רוצה לנקוט עמדה ביחס לסכסוכים מקומיים. ואילו חאווייר סולאנה, הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, הביע השתאות על כך שמרוקו ואלג׳יריה שקועות בסכסוך על סהרה המערבית, במקום להגביר את שיתוף הפעולה ביניהן בתחומים כלכליים רבים ובמאבק נגד הטרור הבינלאומי הפוגע בשתיהן.

 

מציאות בינלאומית זו היא שהניעה את ארצות הברית ובעלות בריתה האירופיות להגביר את מאמציהן למציאת פתרון לבעיית הסהרה המערבית. גם המלך מוחמר ה־VI נרתם למאמץ זה. ב־ 31 באוקטובר 2006 קיבלה מועצת הביטחון של האו״ם את ההחלטה 1720, שאימצה מחדש את העיקרון של זכות ההגדרה העצמית של תושבי הסהרה המערבית. כן אישר האו״ם את מחויבותו לסייע לצדדים במציאת פתרון מדיני מוסכם, צודק ובר־קיימא. שאלת הריבונות נותרה פתוחה.

 

לקראת סוף 2006 החלה מרוקו בפעילות אינטנסיבית בקרב פלגים שונים בסהרה המערבית, במגמה למצוא פתרון מוסכם לזכות ההגדרה העצמית, במסגרת ״אוטונומיה רחבה״ אך תחת ריבונות מרוקנית. במסגרת ״אוטונומיה רחבה״ זו ייבחר פרלמנט ותוקם ממשלה מקומית. כחלק מן התוכנית החל המלך לגלות כלפי האופוזיציה הסחראוית יותר סובלנות. הוא שחרר עצורים פוליטיים, העניק להם דרכונים מרוקניים, והתיר לכמה מהם לצאת לאירופה ולארצות הברית כדי להסביר את עמדתם. עצורים אחרים, שנותרו בכלא, הורשו ללמוד בהתכתבות באוניברסיטאות שונות באירופה.

 

בפברואר 2007 הציגה מרוקו את תוכניתה לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וכן לאיחוד האירופי. באפריל 2007 הגישה מרוקו את תוכניתה למזכ״ל האו״ם, באן קי־מון (ban ki-moon).

אף על פי שהדרך לוושינגטון אינה עוברת עוד בירושלים, נושא ה״סהרה המערבית״ הוא היחיד שהמלך מוחמר ה־VI מרגיש עדיין צורך להסתייע ביהודי ארצו ובישראל כדי להשפיע על עמדות ממשלת ארצות הברית, באמצעות הלובי היהודי בוושינגטון. לצורך זה מינה המלך ב־20 במרס 2006 את סרז׳ ברדוגו – שר התיירות לשעבר ומנהיג הקהילה היהודית הקטנה במרוקו – לתפקיד ״שגריר נודד״. עיקר תפקידו לגייס את תמיכת ישראל ואת תמיכת הלובי היהודי בארצות הברית בעמדה המרוקנית.

 

 ברדוגו ביקר בירושלים וקיבל תמיכה ישראלית בלתי מסויגת בעמדתה של רבאט. שגרירי מרוקו בוושינגטון ובאו״ם נפגשים אף הם דרך קבע עם מנהיגי יהדות ארצות הברית באותו נושא. לעתים משתתף במפגשים אלה גם יאסין מאנסורי, ידיד נעוריו של המלך שעומד כיום בראש שירותי הביון והביטחון המרוקניים. המלך העלה את נושא הסהרה גם בשיחתו עם הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לישראל, הרב שלמה משה עמאר, בפגישתם בארמון המלכותי בטנג׳יר ביולי 2003. נושא זה עלה גם בשיחתו של המלך עם שר החוץ הישראלי לשעבר, סילבן שלום, בעת ביקורו הרשמי ברבאט, בספטמבר 2003.

 

ואמנם, הודות למאמץ זה פנו 169 חברי קונגרס אמריקנים לנשיא ג׳ורג׳ בוש בתביעה לתמוך ביוזמה המרוקנית למציאת פתרון לבעיית הסהרה המערבית. זאת על בסיס האיזונים האזוריים וללא שינויים גיאוגרפיים במפה הצפון אפריקנית.

ארצות הברית אכן הביעה תמיכה ביוזמה המרוקנית, וכחלק מהמאבק העיקש נגד הטרור הבינלאומי היא התנגדה לכל שינוי גיאוגרפי במפת האזור. ברוח עמדה זו הודיע שגריר ארצות הברית ברבאט, כי ארצו לא תתנגד למעורבות ספרדית בנושא זה, כפוף להחלטות מועצת הביטחון.

 

גם צרפת תומכת בתוכנית המרוקנית. בעת ביקור רשמי ברבאט ב־23 באוקטובר 2007, אמר נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי כי התוכנית המרוקנית מהווה בסיס הוגן לפתרון בעיית הסהרה המערבית.

בשל ההתפתחויות הללו קרא מזכ״ל האו״ם לצדדים והאיץ בהם למצוא פתרון לסכסוך ביניהם. חזית ה״פוליסאריו״ הודיעה מיד כי תהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן ישיר עם ממשלת מרוקו. ההודעה נמסרה במסיבת עיתונאים באלג׳יר. היה בכך רמז לכוונתה של ממשלת אלג׳יריה ליטול חלק במשא ומתן העתידי, אם אכן ייפתח. מרוקו מצדה נשארה דבקה בתוכניתה.

בתום ביקור המלך עבדאללה בפאס במאי 2007, הודיעה סעודיה כי היא תומכת בפתרון המוצע על ידי מרוקו.

 

המאמץ המרוקני ״היהודי״ אינו מוגבל רק לארצות הברית, כי אם מקיף גם מדינות אחרות שבהן מצויות קהילות של יוצאי מרוקו. כך, למשל, במהלך ביקורו הרשמי של המלך בארגנטינה, בדצמבר 2004, נועד מוחמר ה־VI גם עם הרב הראשי בבואנוס איירס. במהלך השיחה הזכיר הרב כי שגריר ישראל, רפאל אלדד, הוא ממוצא מרוקני. יועץ המלך אנדרה אזולאי יצר מיד קשר עם השגריר אלדד. כאשר שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה, ביקר בארגנטינה ב־26 בינואר 2006, הוא נועד גם עם השגריר אלדד ושוחח עמו באופן בלתי רשמי על בעיותיה השונות של מרוקו כיום.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008

עמוד 31

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר