אלי פילו
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית
שנים אחדות עברו אחרי כן ליהודי מרוקו באה עוד שואה נוראה, אשר המיטה עליהם חרבן וכליון חרוץ משנת תפ"א עד תפ"ד 1721 – 1724, הייתה עצירת גשמים ורעב כבד מאד כי מהיהודים מתו בכל שנה מהשנים ההם כאלפים נפש, והמירו דתם עוד כאלף נפשות, גם נהרסו בכלל, בערך ארבע מאות וחמשים בתים וחצירות מרחוב היהודים. ולמען תהיה לנו ידיעה מפורטת מהקורות האלה, הננו נותנים פה את הספור בעצמו כאשר ספר מפי עד ראיה רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן הלא כה דבריו.
" חם לבי בקרבי לספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבת משנת תפ"ד היינו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית. שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזעיר בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה. ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחטה הולכת ומתיקרת, ובשנה שעברה היא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שוה החטה מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא…ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר כך וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלשה ימים. ומראש חדש ניסן ירדו השערים והייתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו"מ חזר והוסיף ועולה כל היום יום עשרה בטבת מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא. ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו….ומי יתן ראשי מים ועיני מקור דצעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה.מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם לחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוצאין עשרה לכל דבר שבקדושה.
ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה. עוד נתקיים בנו בעוונותינו הרבים והרעים ארציכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצירות סגורים, ועלו עליהם העשבים. ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח (רחוב היהודים) הם חריבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ויותר ממאה וחמשים חצירות היו בנוים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא אלגורנא. ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים עד לעפר ולקחו הגוים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד (חלק העיר החדש) וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בנוים בה קרוב לשלש מאות חצירות ובעלי בתים שוכנים בתוכם, כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם ובתיהם מלאים מרוב תבואות, ועתה הם חריבים ושוממים, והורסים את הבנין ומוכרים את העצים ואת האבנים לגוים ובונים בהם בפאס אזדיד. ויכולנו לומר…לא נתמלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשוקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים, ועיני ראו ולא זר.
פָּעַל צָפַד (פעו"י)
1. (פ"ע) יָבַשׁ, הִצְטַמֵּק וְהִתְכַּוֵּץ: "צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ" (איכה ד ח). "הֻכְמַר עוֹרֵנוּ עַל עֶצֶם וַיִּצְפּוֹד" (סידור רס"ג, רצז). "כִּמְעַט אֶצְבְּעוֹת יָדָיו צָפְדוּ רֻתָּקוּ" (יל"ג, שירה סב). "פְּרִי זְהָבִי צָפַד גִּלְדּוֹ" (ביאליק, קינה).
2.ח (פ"י) יִבֵּשׁ, צִמֵּק: "שְׁרָיָן (אֶת הַשְּׂעוֹרִים) בְּחֹמֶץ – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹמֶץ צוֹפְדָן" (ירושלמי פסחים כט ג). "צְפָדַתּוּ הַצִּנָּה" (ירושלמי יבמות טו ד). "חַשְׁתִּי אֶת הַצְּמַרְמָרוֹת הַחוֹלְפוֹת לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתִי, צוֹפְדוֹת אֶת עוֹר פָּנַי"
מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים מוצץ וגוזז בהם כגוזז את המת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם, או לעינים שכך רואות, והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים מכוסים בבלויי הסחבות והם מחזרים על החנויות… ובשנים הנזכרות מתו ברעב כל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסין אצל בעלי החברה (קוברי המתים) בפנקסם.
והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, אוי נא לנו כי שתים רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון כיס ומיעוט השפע, בית המטבחים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת ואין נמכר אפילו מחציתה מאין קונים, ובמקום אשרי העם איכה יועם. שאני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית מטבחים, מלבד הכבשים והעזים, ומלבד מה שהיו שוחטים בעלי בתים בבתיהם, ומלבד תרנוגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת, וקרוב לארבע שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א, והייתי גובה שני פרוטות לכל תרנגול, והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים וזה שלש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו בכל שבוע…."
מדברי כותב הקורות הנזכר יכולנו לדעת דבר מענין אודות מספר יהודי פאס וחשיבותם אז במאה הזאת לפני שנות הרעב ההם. לפי דברי הכותב הנאמן ההוא, היה מגרש היהודים האלמללאח בפאס. אז לפני שנות הרעב, עוד גם אחרי רוע מצבם בשנים הקודמות, גדול כל כך יותר מעשרים אלף נפשות.
כן גם כותב אחר מאוחר בו העיר פאס, יאמת את הדברים האלה ויעיד, כי בבית הקברות של יהודי פאס מוצאים עד כה יסודות של בתים וחצירות, מדרגות ומרצפות אבנים שנחרבו אז, בשנות הרעב ההם, ובשנת הרעב שהייתה אחר כך בשנת תצ"ח – 1838, כמו שנזכיר הלאה לפנינו, וכי מערה אחת שנקבר בה רבי יהודה בן עטר אז בסוף המאה הזאת, הייתה לראשונה בית כנסת גדולה של בני משפחת צרפתי בפאס.
וכשנחרבה אז בשנות תפ"א נעשתה למערת קברים, הכותב הזה סיים בדבריו עוד ככה "באפו שלא נשאר מהאלמללאח ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנות תפ"א פ"ד אכל הרעב של שנת ת"ץ הידוע.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפ
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים
״שמך יה קדשה״ ו״היפה בנשים״ לשמואל אלבאז
שמואל אלבאז נולד בד בכסלו תק״ן(1790) ונפטר בי״ב בתמוז תר״ד (1844), והוא כבן 55 שנה, כלומר בעת מותה של סול באייר תקצ״ד היה בן 44 וחצי. שמואל אלבאז הוא נצר לשושלת ארוכה של דיינים, של משוררים ושל שוחטים. זקן זקנו, רפאל משה אלבאז, הצטרף לישיבתו של רבי חיים בן עטר בפאם.
בשנת תקס״א (1801) הסכימו חכמי פאס לצרף את אביו, יהודה אלבאז, כדיין בבית הדין בפאם. הוא כיהן בדיינות עם בנו עמרם אלבאז ועם רבנים נוספים כמו יעקב עולייל, עמור אביטבול ורפאל אהרן מונסונייגו. יהודה אלבאז כיהן בדיינות עד יום פטירתו בשבט תר״ז(1847), כלומר עוד כ־13 שנה מיום הוצאתה להורג של סול בפאס, ועוד שנתיים וחצי מיום פטירת בנו שמואל, שגם הוא נמנה עם רבני פאם הרשומים. בשנת תקצ״ג (1833), כשנה לפני מותה של סול, באחת ההסכמות שהתקבלה בקהילה בדבר חלוקת ההכנסות מהשחיטה לשוחטים, נכלל שמואל אלבאז בין הזכאים להכנסה. הדבר מצביע על מעמדו הרם כתלמיד חכם וכשוחט. הוא לא התמנה לדיין העיר אבל תואר על ידי בנו, רפאל משה אלבאז, כ״מרביץ תורה ברבים״.
לאחר מותו בשנת 1844 שלחו חכמי מכנאם, הרבנים יהודה ברדוגו, יוסף ברדוגו וחיים טולדנו מכתבי נחמה לאביו ובהם קוננו במליצה נאה על גודל האבדה. הוא נקבר בעיר פאם, אבל בשנת 1880, כשציווה המלך להעתיק את בית הקברות למקום אחר, החליט בנו רפאל משה לקחת את עצמותיו ולקבור אותן בעיר צפרו:
היה משורר והניח אחריו קובץ אחד שירים וקרא אותו ״נועם שיח״ ובסופו נוסח איגרות וקרא אותו"עט דודים״ וחיבר ספר קינות לנפטרים וחיבר שיטה על איזה מסכתות וספר דרשות ופירוש על הגדה של פסח, כל החיבורים הנזכרים המה עדיין בכתבי יד ביד זר׳עו […] והרביץ תורה בישראל.
בקורפוס הקינות שבכתבי היד נתגלו שתי הקינות על סול. יוסף בן נאים לא ידע על קיומן. הקריאה בהן מוכיחה שהן חדורות אותן איכויות פואטיות הבאות לידי ביטוי גם בשיריו האחרים.
שירתו דתית בעיקרה ומטיפה למוסר ולקיום מצוות, כעולה מתוך הפיוטים "אביע לכם רוחי״ ו״בן אדם הנכשל״. כתיבתו הפיוטית נועדה לחנך לערכים יהודיים, אבל המגמתיות שלה אינה פוגמת בערך האמנותי של הפיוטים. הוא חיבר גם עקדה, ״זכות אבות", בהשראת"אם אפס רבע הקן״ של רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג.
על פי הממצאים הביוגרפיים המצומצמים שברשותנו, קרוב לוודאי ששמואל אלבאז שהה בפאס בעת הוצאת סול להורג. כרב שאביו ואחיו כיהנו כדיינים בפאם, יכול היה להשיג דרכם מידע מפורט יותר על המקרה, אם לא מפי השופטים המוסלמים בפאס אז מפי הרב משה בנז׳יו מטנג׳יר או מפי הרב יצחק בן ואליד מתטואן, שהיה קרוב מאוד לענייניהם של יהודי טנג׳יר באותה עת. על סול כתב שתי קינות, אחת ארוכה ואחת קצרה. בראשונה, "שמך יה קדשה״, ניכר הזעם של בן הקהילה על הוצאת העלמה היהודייה להורג, מעשה שהוא מתאר כשיא האכזריות והרשעה. בכתיבתו ניכרת נטייה לשיח משפטי, הנובעת מתוך בקיאות יתרה ומתוך מורשת אבות. הקינה ״שמך יה קדשה״ ערוכה כמשנה סדורה המתעדת את קורותיה של סול מרגע ההאשמה בעיר מולדתה עד ההוצאה להורג, כשכל שלב ושלב מקדם לסוף המר. הצירופים והניבים בקינה שאובים רובם ככולם משפת המשפט העברי ומשפת התוכחה. הקינה השנייה, ״היפה בנשים״, נמצאת בכתב יד; היא קצרה בהרבה מהראשונה. בקינה הזאת באה לידי ביטוי סגולתו של אלבאז כמשורר, המרשה לעצמו להשתפך כאשר הוא מצליח להתחבר לנשמתה ולהווייתה הרוחנית של סול הצדיקה. סביר להניח שהקינה הראשונה נכתבה מיד לאחר המקרה, והקינה השנייה לאחר תקופת־מה, כי היא טבועה יותר בחותם התקווה והנחמה ונימת הזעם בה פחתה ושככה.
העיון שלנו ב״שמך יה קדשה" בכתב היד (אוניברסיטת בר־אילן, מס' 566, עמ׳ צו) הראה שיש אי דיוק בנוסח של יהודה רצהבי(תשנ״א, עט׳ 87-84), דבר שחייב אותנו להעריך מחדש את הפרשנות. במהדורה המדעית של הפיוטים ניסינו גם להציע פתרונות לבתים שרצהבי לא התגבר על סתימותם.
״עם אשר נבחרו״ לחיים חלואה
רבי חיים חלואה, מחכמי מכנאס, היה בן דורם של הרב ידידיה מונסונייגו ושל הרב יעקב ברדוגו. בערך ״חיים חלואה״ ב״מלכי רבנן״(בן נאים, תרצ״א) נאמר: ״עוד ראיתי מכתב השלוח מאתו למוהר״ר ידידיה מונסונייגו ז״ל בענין דין אחד, ממנו מוכח או שהיה מו״ץ או גדול בתורה, והוא בנו של מוהר״ר יוסף זצ״ל ויש ממנו הסכמה בספר קול יעקב למוהרר״י בירדוגו זצ״ל שחתום בה הוא ואחיו הגדול ממנו כהה״ר משה ז״ל שנת תר״ב פ״ק״.
מכאן יוצא שבשנת תר״ב (1842) היה רבי חיים חלואה בין החיים. פעילותו כמשורר וכחכם במכנאס מתרכזת במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. בשנת 1843 נפטר ברדוגו, ובשנת 1844 יצא ״קול יעקב״ בלונדון. לפיכך יש לשער שהשיר על סול, ״עם אשר נבחרו", חובר בין השנים 1840-1834. השיר מופנה לעולים לקברה, כדי שיקראוהו שם. על פי כתובת השיר, כבר אז הייתה מוצבת מצבה על קברה, אשר היה מקום עלייה לרגל:
השיר יהיה לכם נאה ויאה לעורר חבצלת השרון לשיר בקול נעים על מצבת קבורתה עוברים ושבים לשחר פניה אשר כל ימיכם מכאובים ימצאו ארוכה למחלתם בריאים וטובים.
נראה שהפולחן סביב קברה של סול כצדקת וכמליצת יושר על ישראל התבסס במשך מספר שנים בקרב קהל המאמינים בפאס, במכנאס ובצפרו, ואולי גם בערים נוספות שמעבר למרכז המדינה. לפיכך אין להעלות על הדעת שהשיר חובר מיד לאחר ההוצאה להורג.
הכתובת של ״עם אשר נבחרו״, ובאותה מידה הפיוט עצמו, מכוונים לנישואין המיסטיים בין סול לבוראה, בהשראת שירת ה״כתובה״ של ישראל נג׳ארה, כפי שמעידות שורות אלה מהכתובת ומגוף השיר:
ותעל נשמתה אל האלהים / היא העול׳ה כֻּלָּהּ כָּלִיל
דסלקא לגבוה להתעלס באהבים
בפיוט נאמר:
ודא היא נדוניא / הנעלת עם נפשה
שם שוכן עֲלִיָּה / ברבים קִדְּשָׁה
כְּתֻבָּתָהּ עז׳ר / משדי ונזר
זהב ועליו זֵר / כ״ד קשוטי כַּלָּה
הפיוט מתרכז בנימוקים של סול לנאמנותה לדת ישראל יותר מאשר בקללת הנוגשים. סול מצהירה כי מחובתה להיות נאמנה לאלוהיה, כשם שאישה חייבת להיות נאמנה לבעלה, ושואלת איך אפשר לבגוד בעם ישראל, הבן הבכור לאלוהיו, אשר יקרו ניכר בעולם כולו.
האם חלואה קבע את נוסח הפיוט ככתובה בהשראת השיר של ברדוגו, המזווג בשמים בין הצדקת שמתה רווקה לבין הצדיק מאורו שגם הוא מת רווק? אין לנו סימוכין לכך, אבל המגמה המשותפת לשני השירים אומרת דרשני. נזכיר שפיוטיו של חלואה נכללו בספרו של ברדוגו ״קול יעקב״. כיוון ששניהם חיו באותה התקופה ובאו מאותה העיר ומאותה השכונה (המלאה הישן של מכנאס השתרע על מרחב קטן של כמה רחובות צרים שבהם גרו אנשים בצפיפות גדולה), יש מקום להניח שהיה קשר ביניהם גם בכתיבה על סול הצדיקה. כתבי יד של הפיוטים היו עוברים בין הרבנים והפייטנים לשם הפצה, קריאה והלחנה כדי שיהיו מושרים בזמנים ובמקומות המתאימים.
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 26
משה גבאי-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-שבועות
שבועות
התמונה מורכבת מ־26 דמויות. מתוארת מלחמת המים, כנהוג בימי שבועות במרוקו.
יהודי יוצא מבית הכנסת, ״נפלו בו אזהרות״ ושופכים עליו מים; רחוב ״במלאה״ בגיטו ובו שתי קבוצות נלחמות במים, היינו שופכות מים אחת על השניה.
״בתיתו״ — כלי להתזת מים. הכלי היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית: בין שתי הטבעות היו כורכים אריג, כעין בוכנה.
אזהרות של הגאון רבינו יצחק ב״ר ראובן אלברגלוני (בתקופת חכמי ספרד) — סוג של פיוט המאורגן על פי כל מצוות התורה(אזהרות — בגימטריה תרי״ג, 613). בתחילה על פי מניין מצוות לא־תעשה (לאווין — 365) שבתורה ואחר כך לפי מניין מצוות ״עשה״ (עשין — 248) שבתורה.
ה״אזהרות״ נאמרות בחג השבועות, יום מתן תורה, וכתובות לפי סדר א-ב. במרוקו היו נוהגים לקרוא את ה״אזהרות״ בימי שבועות במנחה. כל אחד היה קורא פסוק לפי תורו, ומי שמגיע לפסוק ״הערב רינתי״ (או במקומות אחדים — לפסוק ״שבת אחים״) קוראים לו ״שנפלו בו האזהרות״. בצאתו מבית הכנסת שופכים עליו דליים של מים, כנאמר ״הוי כל צמא לכו למים״ ואין מים אלא תורה. נהגו שאחרי ארוחת הצהרים יוצאים הגברים לרחובות ה״מלאח״ בקבוצות, ו״נלחמו מלחמת המים״.
תיקון ליל שבועות. בליל שבועות נוהגים להישאר ערים כל הלילה ולקרוא ״תיקון״ מיוחד, שחובר בצפת במאה ה־16, בימיהם של ר׳ יוסף קארו בעל ה״בית יוסף״ וה״שולחן ערוך״ ורבי שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר ״לכה דודי״. ה״תיקון״ הזה נערך לזכר ליל מתן־תורה, שבו היו ישראל ערים והתכוננו לקבלת התורה. ה״תיקון״ כולל פסוקים ראשונים ואחרונים מספרי תורה נביאים וכתובים, פרשיות מענייני דיומא, מזמורי תהלים ומגילת רות. אחר־כך קוראים משנה ראשונה ואחרונה מכל אחד משישה סדרי משנה, וזוהר. דיני החג ומנהגיו:
בשבועות קוראים בתורה בפרשת עשרת הדברות (את עשרת הדברות קוראים בציבור שלוש פעמים בשנה: בפרשת יתרו, בשבועות ובפרשת ואתחנן).
רק חכם וגדול בשנים עולה לעשרת הדברות.
את עשרת הדברות קוראים בטעם העליון, שבו כל דיבר נקרא כפסוק אחד, מבלי להפסיק בין הפסוקים השונים מהם מורכב הדיבר.
מפטירים במעשה מרכבה של יחזקאל.
קוראים ״הלל״ כמו בכל חג.
אומרים תפילת ״יזכור״ לנפטרים, לחללי השואה ולחללי צה״ל.
המזמור של החג הוא מזמור ס״ח בתהילים: ״למנצח לדוד מזמור שיר״ המתאר את קבלת התורה על הר סיני.
לפני הקריאה בתורה, בשעת פתיחת ההיכל, יש קהילות הקוראות ״כתובה של חג שבועות״ שחיבר ר׳ ישראל נג׳ארה, ובה מסופר על התנאים בין החתן והכלה: בין ישראל והתורה. הכתובה מתחילה במילים: ״ירד דודי לגנו״.
אשכנזים קוראים ״אקדמות״.
קוראים במגילת רות.
ספרדים קוראים ״אזהרות״.
לפני מנחה קוראים מזמורי תהלים של דוד המלך, שזהו יום פטירתו.
Moche Gabbay-Chavouot-Racines-Roots
CHAVOUOT
Le tableau est composé de 26 personnages, on y voit les joutes d’eau selon la tradition marocaine.
Un fidèle sort de la synagogue et on déverse sur lui un seau d’eau parce que le sort a fait que les “azharot sont tombées sur lui”. Une rue du Mellah avec deux groupes se jetant de l’eau.
Batito — pompe à eau pour asperger les passants
Les Azharot de Rabénou Itshak Bar Réouben Al-Barceloni (de l'époque de l'Age d'Or espagnol), poème construit sur le canevas de toutes les mitsvot de la Torah (la valeur numérique du mot Azharot est 613-les 613 mitsvot), d'abord les mitsvot qu'il ne faut pas enfreindre (les mitsvot de non-action au nombre de 365) et ensuite les mitsvot qu'on est tenu de faire (248), négatives et positives.
La lecture des Azharot se fait le jour de Shavout, selon l'ordre alphabétique, car c'est le jour où Dieu a donné la Torah à Israël. Au Maroc cette lecture avait lieu à l'office de Minha. Chaque fidèle lit un passage selon son tour et celui sur qui tombe le passage "ha'areb rinati״(dans certaines synagogues sébet ahim), était aspergé de seaux d'eau à la sortie de la synagogue conformément au verset “tout assoiffé va à l'eau" et il n'y a pas d'eau plus fraîche que la Torah. Il était de coutume jadis pour les hommes de mener des combats d'eau dans les rues du Mellah après le déjeûner, en se jetant le contenu de seaux.
TIKOUN La nuit de Shavouot était consacrée à l'étude et à la lecture du Tikoun composé à Safed au 16ème s. au temps de Rabbi Yossef Caro, l'auteur du Shoulhan Aroukh et Beit Yossef et de Rabbi Shlomo Halévy Elkabetz, l'auteur du poème Lékha Dodi. Ce Tikoun était récité en souvenir de la nuit d'octroi de la Torah. Le Tikoun est composé de passages du Pentateuque, des Prophètes et des Chroniques, de parachot, de versets des Psaumes, du Livre de Ruth, puis lecture de la première et de la dernière Michna des Six Livres de la Michna et des passages du Zohar.
PRESCRIPTIONS ET COUTUMES;
Lecture des Dix Commandements (cette lecture se fait à la synagogue trois fois l'an: parachat Ytro, gendre de Moïse, parachat vaéthanan, Deutéronome 3-4 et à Shavouot)
Cette lecture est réservée au grand rabbin de la synagogue.
Ce passage est lu selon la cantilation dite "supérieure" sans Interruption entre les phrases.
La Haftara est tirée du livre de Ezechiel, pasage sur le charriot — merkava
Lecture du Halel (Louanges) comme les jours de fête.
Prière à la mémoire des disparus, des victimes de la Shoa et des soldats tombés
Lecture du verset 68 des Psaumes qui décrit l'octroi de la Torah au Sinaï.
Avant la lecture de la Torah, après l'ouverture du Heikhal, il est de coutume dans certaines synagogues de lire la "Kétouba de la fête de Chavouot" composée par Rabbi Israël Najara qui détaille les engagements entre époux, entre Israël et la Torah et qui commence par les mots 'dodi yarad legano׳׳ “mon chéri est descendu dans son jardin"
Les Achkénazim lisent les “Akdamot"
Lecture du Livre de Ruth
Lecture des Azharot par les Sépharades
Lecture de Psaumes de David qui est mort le jour de Shavout.
SHEVUOT
The picture is made up of 26 images. The "water battle", customary in Morocco during the days of Shavuot is depicted.
A Jew is leaving the synagogue "naflu bo hazharof and water is poured over him. A street in the ghetto (malach) where two groups are having a water fight.
BATITO — A utensil used to spray water, in the form of a modern pump: Between the two rings a cloth would be wrapped to form a kind of piston.
WARNING OF THE GAON RABBENU YITZCHAK B"R REUVEN ALBARGLONI (from the period of the Sephardi hachamim) — A kind of piyut arranged according to all the mitzvot of the Torah (Warning — the Hebrew letters of this word in Gematria (numerology) equal the numerical value of 613). At first according to the count of the prohibitory precepts (365) in the Torah and following that according to the count of the positive mitzvot of the Torah (248).
The “Azharot" are read on the Shevuot holiday, the day the Torah was handed down from Sinai, and are written according to the aleph-bet. In Morroco it was the custom to read the "Azharot" at the time of the minchah service of Shevuot. Every one would read a verse in turn, and the man who arrived at the verse “Ha'erev Rinat¡" (or in certain locations — at the verse “Shabbat Achim") would be given the name “Shenaflu bo ha"azharot" — “his lot has fallen". Upon his departure from the synagogue, buckets of water would be poured over him, as it is written, “All who thirst, go to the waters", and water is Torah. It was the custom in the afternoon for the men to go out in groups to the streets of the “Malach" and to “fight the water battle."
TIKUN LEL SHEVUOT — On Shevuot night it was the custom to remain awake all night and to study a special “Tikun", which was written in the city of Zefat in the 16th century, in the days of Rabbi Yosef Karo, the author of “Bet Yosef' and the “Shulchan Aruch", and Rabi Shlomo Halevi Alkabetz, the author of the poem “Lecha Dodi". This Tikun was conducted in honor of the evening of the Torah giving, on which the children of Israel remained awake and readied themselves to receive the Torah. The “Tikun" includes the first and final verses of the books of the Holy Scriptures, Torah, the Prophets and Holy Writings, chapters which referred to current topics, chapters from the Book of Psalms and the Book of Ruth. Following this the first and last Mishna of each of the six sedarot (orders) were read, as well as the Zohar.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב
מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנתה תשומת לבה ליהדות אירופה. קול קורא של בנימין זאב הרצל, מנהיג התנועה הציונית, לקהילות צפון אפריקה בתחילת המאה שעברה היה 'קול קורא במדבר'. לצורך מחקר זה אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה- 30 של המאה שעברה עד סיום מלחמת העולם והשנייה, בין השנים 1948 1947.
במשך השנים הסוכנות היהודית לא סמכה על המנהיגות המקומית לנהל את ענייני התנועה הציונות במגרב. השליחים, אפרים פרידמן ויגאל כהן, המליצו למנות את ד"ר ליאופולד ברטוואס כבא כוחה של הסוכנות היהודית בתוניס. בנימין הלר היה בא כוחם של מספר מוסדות ציוניים באלג'יר. לפי עדותו של השליח אפרים צור –
"בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות".
כלומר, אם היו במגרב מסגרות אירגוניות הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי הנציגות מטעם הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. עמדתו של משה שפירא, מהמדור הדתי בסוכנות היהודית, לוועד הפועל של מפלגתו 'הפוהמ"ז' הבהירה עד כמה ניתן לסמוך על המנהיגות המקומית –
"בטוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה. שאלת הקמת משרד ארץ ישראלי בטוניס בהרכב התנועות כפי שנהוג בארצות אירופה – עלולה לעורר חיכוכים וסכסוכים העלולים להזין לפעולה במקום ולהרוס את זה שנבנה ע"י שליחנו".
לסוכנות היהודית היו 'נאמנים' אירופאים ולא מקומיים שעשו את דברה ופעלו ישירות מול ולפי הנחיות המטה בירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י בכול הקשור לעלייה מהמגרב.
במזכר פנימי של נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר כי הקשיים בטיפול וסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כול יהדות המזרח תחת חסותה 'האימפריאלית של הסוכנות' ]הדגשה שלי, ב.ד[. מפני ש"חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית". תפיסה 'אימפריאליסטית' זו שאין מבלעדי הסוכנות היהודית, אם במודע ואם לא במודע, ננקטה כלפי ארצות המגרב ולוב. זו גירסת הסוכנות היהודית, בנוסח הקולוניאליזם האירופי, שהתנשאה על יהדות המגרב.
חיים ברלס, ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, העביר לאליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים בסוכנות היהודית, תזכיר ובו הצעה ליישום המלצות 'ועדת אונסקופ' שדנה בגורל הפליטים היהודים וחלוקת פלשתינה א"י. ההצעה דיברה על עליית – 150,000 עולים מאירופה ומארצות המזרח התיכון לפלשתינה א"י ללא התייחסות לקהילות היהודיות בצפון אפריקה. – התזכיר נכתב חודשיים אחרי ששתי ספינות העפילו כבר מצפון אפריקה וגורשו לקפריסין. לא ברור אם התזכיר הביא בחשבון את תוכנית 'המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' שהגו בן גוריון ודובקין. אפשר להניח שרמת התיאום בין מחלקות העלייה, הארגון, המדינית והכספים של הסוכנות היהודית היה רופף.
התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה 'לחץ מתון' על הסוכנות היהודית שתדאג לאחיהם במגרב ולגרעינים הראשונים שעלו כבר ארצה. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כארגון מייצג של העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. סיכום תמים לכשעצמו, אך הוא ביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה. ניתן לשער שהסביבה בה פעלה הסוכנות היהודית ארצות המגרב הייתה מורכבת, אם מביאים בחשבון את שואת יהודי אירופה, היה עליה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים ללא פשרות. לתנועה הציונית היו עקרונות ברזל לגבי העלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב"שלושה יסודות בפרוצס: הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית". העולים- חלוצים הפוטנציאלים מצפון אפריקה לא עמדו בעיקר בתנאי של ההכשרה החקלאית, אלא רק בידיעת השפה העברית ובשאיפתם לעלות ארצה.
בתחילת שנות ה- 30 של המאה שעברה היו ניסיונות היוליים להעלאת יהודים מארצות המגרב. מתוך 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933 1932 לא נופק רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ ישראלי המקומי ששימש גם מקום משכנה של הפדרציה ציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים, כמו קרן היסוד וקק"ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתינה א"י והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לנגד עיניה של – הסוכנות היהודית עמדה בנוסף הצלת פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה ולא עמדו בסכנת חיים.
מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב ינסה להפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב לפני ומיד לאחר שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים.
בקשות עלייה מלוב. מידת ההיכרות של מוסדות היישוב בפלשתינה א"י עם קהילות היהודים בארצות – המגרב גבלה בבורות או בהתעלמות. פנייתה של ועדת הרווחה של הרבנות בפלשתינה א"י לסוכנות – היהודית, משנת 1945 , לגבי בקשתו של חדד הריה, יהודי טריפוליטאי, הבהירה שהרבנות "אינה יודעת היכן העיר טריפולי ואם היא בצפון אפריקה הם אינם יכולים להתקשר איתו" כך גם לגבי פנייתו של קבילו חיים. זאת, למרות שהרב הצבאי אפרים אורבך, ששירת בצבא הבריטי, הכיר את הקהילה בטריפולי והתכתב עם סוכנות היהודית וסיפר על מפגשיו עם יהודי טריפולי, כמו גם חיילים יהודים ששרתו בבריגדה והגיעו לטריפולי. עם שחרור לוב מעול האיטלקים והגרמנים נפגשו לראשונה חיילי הבריגדה בלוב עם קהילות בנגאזי וטריפולי. החייל יעקב בן עמי העביר לסוכנות היהודית רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה מבנגאזי. אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, אמנם המליץ להעניק 20 15 רישיונות אבל רק 10 אושרו. שני חיילים עבריים ששהו בבנגאזי לאחר הכיבוש הבריטי שלחו דיווח למחלקת העלייה על פעילותם החינוכית ועל צורכי הקהילה במורים לעברית. הם אף המליצו להעלות 30 צעירים בני 18 14 , 10 בוגרים ו- 3 משפחות, ומסרו את שמו של רנאטו טיסאוולה כאיש קשר. שנה לאחר מכן יידע בנימין הלר, נציגה של הסוכנות היהודית באלג'יר, את הוועד הפועל הציוני על קשיים לצאת מאפריקה הצפונית בתעודות המיועדות לפלשתינה א"י והמליץ לשנות את יעד – היציאה בתעודות המעבר לאיטליה. הוא הציע לתאם את השינוי מול פלדמן במרוקו, פריץ ליכטנשטיין וליאון זמורסקי בליסבון, ומנדל קראוט בתוניס מארגון הסיוע היהודי HICEM
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה
יושב ראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר גולדמן , שב והסביר, כבשנה שעברה, כי עבורו 45.000 בשנה זה מקסימום, וכי אם יעלו 100.000 בשנה, עלולים הם להרוס את הכול. מובן שכוונתו הייתה ליהודי צפון אפריקה או ליוצאי עדות המזרח. ועוד הוסיף גולדמן :
אם עומדת בפני השאלה אם להציל עוד 36 אלף יהודים או להציל את הכלכלה הישראלית – אני משיב : יש להציל את הכלכלה הישראלית……אינני רואה את המצב במרוקו ככל כך רע שבגללו ניקח על עצמנו את הסיכון הזה.
עמדתו של ד"ר גולדמן הייתה מעוותת ומניפולטיבית, שכן כשנה קודם לכן, ביולי 1954, כאשר מצב היהודים במרוקו היה יחסית טוב יותר, אמר : "אני רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתי צפויה סכנה ליהודי מרוקו" – אך גם אז אמר שאסור להקים קול צעקה.
ד"ר נ' ניר, חבר ההנהלה מניו יורק, לא הסכים לדעתו של ד"ר גולדמן ואמר, כי לדברי שרגאי ניתן להעלות 100.000 מיהודי מרוקו – בעוד אנו ניתן פתרון ל-36.000 בלבד. האם זהו אכן פתרון ? ובפנותו לד"ר גולדמן :
למה אתה מטיל פחד שעלייה מוגברת מעמידה בסכנה את קיום המדינה? ואם נחליט במקום 45 אלף נעלה 80 אלף, האם זה יסכן את קיום המדינה? יש פה שאלה שלהצלת יהודים. כיום אנו ישוב של מליון וחצי תושבים תוספת של עוד כמה עשרות אלפים אין בו לסכן את המדינה. אמנם עוד לא הגענו למצב ששוחטים יהודים במרוקו, אבל אף אחד אינו ערב שלא נגיע לכך.
ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, התבטא גם הוא :
אני הסכמתי על עלייה של 45 אלף ואני מצטער על כך. אני מתנגד לאידיאולוגיה של יוספטל, משום שהמצב במרוקו הולך ומחמיר. אתמול סופר לי על מקרה טראגי – לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי, יצאו צרפתים לפעולת תגמול כנגד הערבים. אחר כך הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אימותיהן. עד עכשיו החרשנו את האמת, דבר זה אין אנו צריכים לעשות..אילו מצב זה שבמרוקו היה בארץ אירופית – היינו מדברים אחרת…צריך לתת ליהודי אמריקה וליהודי העולם תמונה ברורה של המצב. עד עכשיו טשטשנו אותה.
ומשה קול הציע תכנון של מעל 45.000 :
1 – תכנון של עלייה המונית, אם יוחמר מצבם של יהודי מרוקו.
2 – העלאה במסגרת עליית הנוער של כל הילדים הבוגרים מתוך 35.000 שאושרו לאחר סלקציה, תוך התחייבות, שתוך זמן מה יעלו גם הוריהם.
3 – להציג בפני יהדות אמריקה והעולם את מצבם האמיתי והקשה של יהדות מרוקו.
מנהל מחלקת הקליטה, צבי הרמן, אמר שלדעתו אין להעלות את עניין יהדות צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, וכי יש להתאים את העלייה לכושר הקליטה.
לדעתו של שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, אין לדבר על עלייה של יותר מ-45.000 עולים, משום שאין לכך כסף ; וכל המספרים, הנזרקים על ידי חברי ההנהלה, אין להם אפוא שום משמעות, מפני שאינם מגובים בתוכנית כספית.
יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, שתמיד הובל על ידי לוי אשכול וגיורא יוספטל והחליט כדעתם, סיכם כך את הדיון :
אין כל ביטחון שהעלאת יהודים ממרוקו אינה עניין של הצלה. אין לי כל ביטחון גמור שזה עניין של הצלה היום. אינני יודע כמה יהודים נפלו בהתנגשות של היום – המאורעות שנבעו מהחזרת הסולטאן מגלותו – אני מחליט על 45 אלף במצפון בלתי שקט. לפי שעה עוד אינני בטוח שזה עניין של הצלה .
עוד אומר היושב ראש, כי ביום ג' מתכננים בירושלים הפגנה של עולי צפון אפריקה, "ונצטרך לדעת איך לדבר אתם, עלינו להיות מאוד אחראים"
ואלה החלטות ההנהלה שהתקבלו :
מטילים על החברים יוספטל, שרגאי, ברגינסקי, דובקין ואשכול ושני חברים מאמריקה להביא למליאה הצעה מעובדת לביצוע תוכנית העלייה, שהוסכם עליה במוסד לתיאום – 40 אלף מצפון אפריקה – 36 אלף ממרוקו ו-4 אלפים מתוניסיה – ו-5 אלפים משאר הארצות.
ב-23 לאוגוסט 1955 הביאה הוועדה את המלצותיה בפני מליאת הסוכנות להעלאת 45.000 עולים לשנת תשט"ז, מהם 40.000 מצפון אפריקה. במליאה היה רוב קולות להמלצותיה, והיחיד שהתנגד היה ברגינסקי : להעלות 60.000 בשנת תשט"ז. תוצאות ההצבעה במליאה : 13 הצביעו בעד ושניים התנגדו : ברגינסקי ולוריא.
להלן החלטות המליאה :
1 – מליאת ההנהלה תמליץ בפני הוועד הפועל הציוני להחליט לעת עתה על עליית 45.000 נפש בשנת תשט"ז, מזה 40.000 מצפון אפריקה.
2 – אם יהיה הכרח בעליית חירום – תנקוט ההנהלה בכל האמצעים הדרושים להעלאת יהודים, גם ללא תנאי קליטה מסודרים.
סעיף ב' לא עמד במבחן המציאות, שכן גם כאשר עמדו הצרפתים לעזוב את מרוקו לקראת עצמאותה, לא נקטו הממשלה והסוכנות את הצעדים הנדרשים להצלת יהודי מרוקו.
ב-4 בדצמבר 1955 נערכה ישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בעניין מצוקת יהדות מרוקו. בישיבה זו אמר ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ששאלת ההצלה ממרוקו "בוערת", כי המצב הביטחוני שם חמור. הוא דיווח על איומים על יהודים, ועל מקרה של רצח שני יהודים – אחד מאוג'דה ואחד מבני מלל, משום שלא רצו לבטל את בקשת עלייתם לישראל.
כן ציין שרגאי, שמנהיגי הקהילה במרוקו מוכנים להיקלט אפילו במעברות ; וכי כרגע מצויים במרוקו 60.000 יהודים, המוכנים לעלייה מיידית לאחר שעברו סלקציה, ובנוסף להם ניתן להעלות 40.000 עולים. כן הזכיר כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה משום צמצום המכסות המוקצות לעלייה :
"אני רוצה לומר שאלה יהודים שבכל לבם ונפשם צמאים לגאולה. אלה יהודים שתבעו את עלייתם קודם, לפני העברת השלטון למרוקאים. הם יהודים מושרשים באמונתם ונושאים את עיניהם למדינת ישראל. אנשים שמכירים את המצב במרוקו טוענים שהזמן העומד לרשותנו הוא שישה חודשים, והאופטימיסטים אומרים שמונה חודשים. אף אחד לא טוען שהשערים יישארו פתוחים יותר מזה, ויתכן שאלה הם 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית, ואם לא נעלה אותם, יתכן שנפסיד את 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית. לא נוכל לומר לא ידענו לא הוזהרנו".
עוד אמר שרגאי, כי 5.000 צעירים בגילאי 17 – 30 מוכנים לעלות מיד : 2.000 מהם – ללא כל תנאים, ואילו 3.000 האחרים מבקשים כי בעתיד יועלו גם משפחותיהם.
שר הפנים י' בר יהודה, תמך בהצלת יהודי מרוקו בשל הסכנה הגדולה שבה היו נתונים – אפילו על חשבון רמת השיכון ורמת הקליטה.
הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו : "קיימת החלטה על 45.000 עולים ולפיה אנו פועלים. אני חושב שהשיקולים שלנו צריכים להיות סכנת המלחמה – בעקבות מתיחות עם מצרים – ולא המצב הפוליטי במרוקו.
שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, התנגד גם הוא להגברת העלייה ממרוקו, וסיבתו – חוסר הכסף הדרוש קליטתם.
גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות מ' גרוסמן, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו. הוא טען כי אכן יש יהודים במרוקו, וזה חשוב – אבל יש גם מדינת ישראל, וגם כאן יושבים מיליון וחצי יהודים, שנשקפת להם סכנה של השמדה.
הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 177
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951
׳אנשים העוברים בארץ מוצאם תלאות של בחירה סוציאלית, בחירת גיל, בדיקות רפואיות והשגת דרכון׳, כתב דווינגר ליצחק רפאל, ׳שורפים את הגשרים מאחוריהם מלאי תקוה שנפטרו מהגלות השפילה [״.] הוא עולה מלא תקוה שישאיר את הצרות מאחוריו ובהגיעו למרסי מתחיל הענין מחדש […] מהפחד עצמו של חידוש התלאות אפשר להעשות חולה […] מחזיקים אותם לעולמים במחנה במרסיי והאשם בדבר הרי זה משרד הבריאות׳. המעוכבים במרסיי לא היו חולים במחלות מידבקות או זקוקים לאשפוז אלא סבלו מ׳ראות לקויה׳, או שהיו זקנים שבני משפחתם האחרים יכלו לפרנסם, טען דווינגר והוסיף: ׳זהו עמך ישראל […] אין לנו ממה לבחור מחוץ למה שאנו בוחרים […] כבר חמש שנים שבוחרים, תבין שמה שנשאר ולא עלה עד עכשיו זה בגלל אבא זקן שלא רואה טוב או אם זקנה שלא רואה בכלל או ילד עם מום. לא הילדים יעזבו את הוריהם ולא יעזבו ההורים את הילדים. ואם לא נסכים לעלייה כזו הרי שאי אפשר לדבר על עלית הצלה או על עלייה המונית בכלל׳. דווינגר אף העביר את פרטי העולים ואת הסיבה לעיכובם. על פי פירוט זה האנשים שעוכבו היו זקנים שראייתם לקויה אך הם נלוו למשפחות בריאות.
הערות המחבר: כאמור סלקציה רפואית של העולים בוצעה בצפון אפריקה עוד בטרם הנהלת הסוכנות קבעה זאת במדיניותה הרשמית(לעיל, עט׳ 67).
דווינגר לבר גיורא, 4.9.1952, שם. בניסוח זה משתקף היטב הסדר הקולוניאלי שהיה טבוע עמוק בתודעתם של רבים. אפילו אדם בעל גישה שילובית מובהקת כדווינגר גייס את ׳אירופיותם׳ של העולים כדי להצדיק את שליחתם ארצה. הדגשת פעילותם בפועל המזרחי נועדה לרצות את ראש מחלקת העלייה יצחק רפאל.[ע"כ]
בתגובה להאשמות חריפות נגדו גייס דווינגר מסכת שלמה של טיעונים מארסנל גישת ההצלה. הוא תיאר משפחה אחת שנגד האישור לעלייתה יצא הקצף. משפחה זו קיבלה אישור לעלייה ביוני 1952. לטענתו זו משפחה עירונית, ׳לא משפחה כפרית שפילה [שפלה] […] כולם פעילי מפלגה (ודווקא של הפועל המזרחי) וזה אומר על התפתחותם, על הניבו [הרמה] שלהם, בן אחד אפילו שרת כמזכיר הפדרציה הציונית בתוניסיה׳. הם מכרו את דירתם, המתינו לאישור סופי ממשרד הבריאות ובינתיים נכנסו הקונים החדשים לדירתם והם עמדו להיזרק ממנה. דווינגר אישר את עלייתם אף על פי שהתשובה מהארץ בעניינם טרם הגיעה. עם הגיעם למרסיי הם עוכבו משום שהנלווים אליהם, כנראה הורים זקנים, היו בעלי ראייה לקויה.[ דווינגר נמנע מלכתוב שאחת מבנות המשפחה הייתה נגועה בשחפת פעילה. כך עולה בהמשך חליפת המכתבים (בר גיורא לדווינגר, 2.12.1952, אצ״מ, 86/6008)]. דווינגר גם טען שהוא שלח את האנשים בהתאם להחלטות המוסד לתיאום, שדיברו על נלווים כשיעור עשרים אחוזים מן העולים. על פי הבנתו ׳רק משפחות שמהוות בשלמותן מקרים סוציאלים יפסלו׳. בהעדפת צורכי התפוצה על צורכי המרכז הלאומי ראה דווינגר את הפירוש הנכון של הציונות. ׳תרשה לי להטיף מעט מוסר יהודי וציוני […] לו ממשלת המנדט הייתה מעכבת משפחה כפי שעשה משרד הבריאות היה זעזוע עולמי מפשע זה׳. גם הצרכים של הפעילות הציונית המקומית גויסו כדי להצדיק את העלאתה של אותה משפחה. על פי דווינגר עיכובה הרס את כל העבודה שנעשתה בתוניסיה מאז קום המדינה. ׳בארץ יש עשרות מקרים של שחפת ודווקא בת של פעיל ציוני ותיק צריכה להיות מעוכבת׳.
הערת המחבר: שם. דבריו אלה של דווינגר על התרעומת הרבה שעורר עיכוב העולים לא היו מופרכים. ׳אפילו משפט רשעים בגהינום רק יב׳ חודש, כתב הרב משה הכהן מג׳רבה לבן־גוריון, בהתייחסו למשפחה שעוכבה במרסיי יותר משנה. הוא גם מחה על הכוונה של נציגי משרד הבריאות להחזיר את העולים החולים לתוניסיה. ׳איך ישמע נשיבה אותם מצרימה׳. החזרתם לתוניסיה הייתה בעיניו בעלת השפעה לא רק על אותה משפחה אלא על תנועת העלייה מדרום תוניסיה כולה. הדבר ׳יהיה גורם להניא לב השבט הנלהב ונכסף לארצו ולמולדתו׳(הרב משה הכהן לבן־גוריון, 9.6.1953, ג״מ/43/ג/5558/7).[ע"כ]
בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות היו אמנם מחלוקות רבות, אך במקרה הזה סברה הנהלת מחלקת העלייה שאכן הצדק היה עם משרד הבריאות. הנהלת המחלקה, שישבה בירושלים והכירה טוב יותר מדווינגר את המצוקה הקשה של מערכת הקליטה והבריאות, הכריעה בעד טובת המדינה ונגד טובת התפוצה. בפעילותו חרג דווינגר מן הכללים ומן ההנחיות המפורשות של מחלקת העלייה ׳תוך התעלמות מדעת מתוך לחץ מובן ומידת הרחמים׳. האחראי לשירות הרפואי במחלקת העלייה נפתלי בר גיורא ייצג נאמנה את העמדה שביכרה את טובת המדינה על עניינה של התפוצה. הוא הסביר לדווינגר את מצוקת הקליטה והאשפוז בארץ וטען שבגין שהותו הארוכה בתוניסיה אין הוא מודע למצב הקשה בארץ. הוא גם הבליע תובנה שחידדה את הדילמה שבין הבניין להצלה ובין התפוצה למרכז: ׳העלייה אינה באה רק משלילת הגולה אלא היא צריכה להיות ברכה לארץ,. בגלל עלייה בלתי סלקטיבית נכנס לארץ ׳אלמנט המגביר את תמותת התינוקות מילדי הארץ כי הם תופסים מיטות […] נשים בלתי שפויות גרות באוהל עם ילדיהן והן סכנה לסביבה׳. בעיני בר גיורא העובדה שהצעירים, הבריאים והעשירים בתוניסיה לא חשבו על עלייה ביטלה את טיעוני ההצלה של דווינגר.
העולים עצמם ניסו לשכנע את קברניטי העלייה שיתירו להם לעלות. הם שלחו ממרסיי מכתבים בכתב יד ובעברית נמלצת ובהם התלוננו על תלאותיהם במחנה גרנד ארנס: ׳החיים במחנה הם בכל רע לא חומרי ולא רוחני […] החורף ממשמש ובא וכסות החורף במטען ויש שהמטען כבר הגיע לארץ. […] אין בתי ספר ואין שיעורים, אין ספריה ואין עיתונים, ההפקרות שוררת במחנה ומאן דאלים גבר׳. לדידם, דווינגר ומשרד הבריאות עמדו מאותו צד של המתרס ועל כן הם באו בטענות על עיכובם בעוד שבעבר התירו. הם ביקשו מיצחק רפאל ׳להסיר מעלינו את הכבלים ששמו עלינו משרד הבריאות׳ מאחר שהם באו באישור – אישורו של דווינגר.
הערת המחבר: עולים מתוניסיה ליצחק רפאל, 12.9.1952, שם, 86/6283. לטענתם רק 27 מתוכם היו חולים והם תמהו אם מספר כזה של חולים יכביד על המדינה עד כדי כך שיש למנוע את עלייתו, ועוד הוסיפו שכל המעוכבים במרסיי שילמו עבור נסיעתם. אם אכן כך, נראה שבמקרה הזה הסלקציה סתרה את חוק השבות, שכן בהצהרות הפומביות נאמר שהיא חלה רק על מי שהסוכנות מביאה על חשבונה – הגבלת העלאה ולא הגבלת עלייה. בהתאם לחוק השבות המדינה לא ראתה לעצמה זכות למנוע את כניסתם של יהודים שהגיעו לחופי ישראל בכוחות עצמם.[ע"כ]
לאחר יותר משנה של עיכוב במחנה המעבר במרסיי הותרה ככל הנראה עלייתם ארצה של עולים אלה. אולם העולים ששלח דווינגר, ובהם חולים בשחפת פעילה ובמחלות נוספות, הרעו את היחסים בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות.
בנובמבר 1953 מונה שמואל מרקוזה, איש משרד החוץ בעבר, למנהל משרד העלייה בתוניסיה. מרקוזה הזדהה עם מדיניות הסלקציה הרבה יותר מדווינגר, וההתנגשויות בינו לבין הממונים עליו בעניין זה היו אפסיות.
יישומה של העלייה הסלקטיבית הן במרוקו והן בתוניסיה נתקל בקשיים רבים. העלייה הסלקטיבית נגעה בעקרונות ציוניים מרכזיים, עוררה לבטים והקשתה על פעילי העלייה לבצעה ככתבה וכלשונה. זאב חקלאי, שליח העלייה במרוקו, שניסה לתמרן בין שני צרכים של המדינה: להביא עולים צעירים ובריאים רבים ככל האפשר ועם זאת למנוע עליית נזקקים, גילה שאינו יכול לרבע את המעגל. הוא הקים מנגנון בקרה וסינון מסועף ורב תחנות שפסל את רוב המועמדים לעלייה עד כדי כך שלתחנה הסופית, העלייה לישראל, הגיעו רק שליש מהם, והעלייה ממרוקו לא הגיעה למספרים המקווים.
שליח העלייה בתוניסיה עד 1953, נחום דווינגר, לא הזדהה כלל עם העקרונות שהגבילו את העלייה. ריחוקו הפיזי מהארץ ומקשיי הקליטה הביאו אותו לראות בכללי הסלקציה גזרה חיצונית שיש לנקוט את כל האמצעים לעקפה. בתווך עמדו העולים שטולטלו מגורם אחד למשנהו ושהו תקופה ארוכה מאוד במחנות מעבר בתנאים קשים.
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 123–119
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית
הנה כי כן היו שנות הרעב ההם של תפ"א–פ"ד, צרות המשכחות ראשונות, בהשאירם כה באופן נורא שממון וריקות תוך קהלות יהודי מרוקו, ופאס בפרט, ואמנם עוד יותר נוראים גם הצרות שאחרי כן במשך השנים האחרונות של המאה הזאת המאה החמישית, כי יחד עם פגעים רעים היו אז מהפכות ורדיפות.בשנת תפ"ז – 1727 חלה מולאי ישמעאל, ושבטים שונים התקוממו אז, ועל ידי זה היו היהודים בפחד ובחלחלה, וזה מה שיאמר אחד מרבני פאס אז:
" מעת בוא….לא ראינו מאורות, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים וחתחתים בדרך מעת חלות המלך יר"ה, ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים וכידים".
בשנת תפ"ח מת המלך ההוא אשר ימי מלכותו ארכו יותר מיובל שנים, ואז הייתה שערוריה רבה כי עשרת בניו התנשאו כל אחד מהם למלוך ויהי זה קם וזה נופל במלחמתם איש באחיו. ובחדש אב של השנה ההיא התלקחה מלחמה היותר נוראה, בין מולאי חמד אדהבי ובין עבד אלמליך שני בני מולאי ישמעאל.
לעזרת הראשון, מולאי חמד אדהבי, באו גם מחנה רב של עבדים (שחורים) אשר עשו בחיל עבד אלמליך שמות, ויבוזו את כל אוצרות הממשלה אשר היו בעיר מענאס, ואחר כך פשטו לשלול שלל, את הכנסיות ובתי הנוצרים אשר במכנאס, שבם נאצר הון רב שללו ביום כ"ח לחדש ההוא ויבוזו אותם.
ובו ביום לעת ערב נכנסו לרחוב היהודים, האלמללאח, ושללו כל אשר להם וישאירום ערומים, גם נהרגו מאה ושמונים יהודים, והרבה עוד הוכו ונפצעו, ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם, והבתולות כלם – יאמר סופר דברי הקורות האלה – נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם.
כסא המלכים כ״י, ובקונטרס רשימת הנפטרים כ״י כתב גם כן וז״ל ״יום ג׳ כ״ח לאב תפ״ח נכנסה בלשת למכנאס יע״א ונשללו הבתים והחצירות כלם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה מרת אמי תמ״ך׳ והנה במקור הזה כתוב רק שנהרגו יותר ממאה נפשות, מבלי להודיע כמה יותר, אך בהמקור הראשון כתב בפירוש שנהרגו מאה ושמנים ועל פיו הצגתי בפנים.
תוצאות יום ההפכה והפרעות ההוא היה עוד כי התחוללו סכסוכים ודברי ריבות משך זמן מה בין יהודי מכנאס לרגלי הסכומים העצומים שאבדו להם איש אצל רעהו, בפקדונות והלוואות וכדומה.
וככה ארך מצב כזה של מלחמות אחים בני מולאי ישמעאל עוד כשתי שנים בערך, עדי באה הממשלה ליד מולאי עבדאללאה בו מולאי ישמעאל ומלכותו נכונה בידו, אך גם הוא הטיל מסים כבדים על היהודים והרבה מהם נתפשו למלכות אז בעלילות שונות.
בשנת תצ"ג ביום כ"ח כסליו נהרג – כנראה בפקודת הממשלה – רבי שלום נעמיאש חכם וסוחר נכבד מארץ ישראל אשר נמצא במורקו לרגלי מסחרו. ובשנת תצ"ו בכחצי חדש חשון נשללו היהודים במכנאס עוד פעם אחרת, אך לא נודע אם גם אז היו הרוגים ופצועים, או אם רק בזת כסף ושלל הון, ועל כן פה ברור הדבר, כי סבת השלל הזה היה לא מפני בלבול מדיני כי אם רק מפני הרעב שהחל אז להיות בעצם תוקפו.
הרעב הוא נודע בפי כותבי הקורות מעמנו במרוקו בשם "הרעב של שנת ח"ץ כאשר זכרנו כבר. ואמנם עוד מקודם, משנת תצ"ה, ניכרו עקבותיו עד שנת תצ"ח נמשך ויגיע למרום תוקפו, מפני הרעב הזה נשמו קהלות רבות במרוקו ורבים גלו ממקומם ויפוצו אנה ואנה, אחד מחכמי פאס שגלה לעיר תיטואן יספר אודות הרעב הזה את הדברים האלה :
"שנת ד' לחרבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב של חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר"א (המואלי סעיד ירחמו אל) והיו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות ומוכרים לוחות ארז וקירות, והיו הולכים הלוך ומוסף לנתוש ולנתץ להאביד ולהרוס, ומוכרים האבנים גם כן.
ומתו בעוונינו רוב אנשי המדינה מתי רעב והנשארים הרה נסו, והרבה גלו פה העיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר פאס רק כמו ארבעים בעלי בתים, ונתקבצו כלם במבוי אחד הנקרא אצאבא ה' ירחם עלינו.
הדברים המעטים האלה דים הם לשפוט על דרך המצב אז בימי הרעב הגדול ההוא של סוף המאה הזאת החמישית, אשר כמו שזכרנו כלה הרעב זה כמעט את שארית הנמצאה את אשר הותירו שנות הרעב שהיו לפנינו.
ומה נפלא הדבר, כי גם אז בחצי האחרון של המאה החמישית בימים המשכלים ההם, גם אז היה היו פה ושם במרוקו, אנשים בעלי צורה ונכבדי עם, שכבודם היה יקר גם בעיני המלך והשרים, מלבד האנשים בני המשפחות טולידאנו, מאימראן שנזכרו מעלה. חי עוד במכנאס בסוף המאה הזאת נגיד העדה שמואל הלוי בן יולי, איש עשיר ונכבד מאד ועם זה גם עושה חסד ומטיב, ובמדותיו אלה רכש לו חבת כל קהל יהודי מרוקו, עד שיש מחכמי דורו שכתבו שירי תהלה לכבודו.
כן יסופר כי פעם אחת הלך הנגיד הזה לפאס ליסר לאיש אחד שהיה מוסר ומלשין, וישלם לו כרשעתו, וגם קנס אותו בסך מה למען ישוב מדרכו הרעה, אך הדבר נודע אחר כך להממשלה שכמובן חרה לה מאד על זה על כי הביא המוסר ההוא תמיד תועלת לה, ותחפוץ לתפוס את הנגיד, אך הוא ידע תיכף ויברח לעירו למכנאס, וקפיצת הדרך נעשית לו.
ואמנם השר שבפאס כתב אודותיו לשר הממשלה במכנאס, ועד מהרה נתפש הנגיד שם ויובל אסיר בנחשתים לפאס ליהרג שם, בכל זאת – יסיים כותב המעשה הזה – ניצול הנגיד אחרי כן על ידי נס.
וזולת הנגידים הראשיים, נגידי העדה במכנאס, היו עוד בערים אחרות, אז בחצי הראשון של המאה החמישית, הנגידים האלה.
רבי אברהם בן שימול נגיד בפאס סביב לשנת תנ"ח
רבי סעדיה בן להבוז נגיד אחריו סביב לשנת תע"ו
רבי יהודה בן רבי נסים בן הרוש נגיד העדה בעיר צפרו בשנות ת"ע – תפ"א
ואז בשנת תפ"א נתפש הנגיד הזה במאסר על ידי שר העיר לקאייד עבד ארפא שהלשין על הנגיד ועל אחיו בפני המלך, אמנם הם ניצלו אחר כך על ידי שוחד. ובעיר סאלי חי אז הנגיד רבי שם טוב בן עטר אחי רבי חיים בן עטר הזקן. הם ניהלו בשותפות מסחר גדול, ויכלו לבסס להם מעמד חשוב.
בשנת ת"ס או קודם מעט בעת שרבים מיהודי מרוקו בערים שונות החלו להמלט מפני הרעה למכנאס כשאר זכרנו למעלה, בא גם רבי שם טוב בין הגולים לשם, אך כנראה לא יכול לסבול על הנדוד והטלטול וימת שם אחרי זמן קצר בחדש צתשרי תס"א – 1701. ואת מקומו בנגידות מלא בנו אחריו רבי משה בן עטר, אשר תפקידו זה מלא עוד יותר מאביו, ולא רק בסאלי כי אם גם בין כל יהודי מרוקו נחשב לאיש נגיד בעמו, ונדיב ושוע, הוא ואחיו הייתה אימתם מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו. בשת ת"ף נתפס רבי משה הנגיד בעלילה והוטל עליו במאמר המלך לשלם סכום עצום, ובשנת תפ"ה מת.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפה
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda- d-es- chelhat Qasida des filles chleuhs
Qseda- d-es- chelhat Qasida des filles chleuhs
Hde rasek/ la ifozo bik s-selhat y a flan .
S-selhat homa mzebbdat / el-ketra fi-hom zofriat
Homa t-tayhin del- bladat/ reddo roshom Parizyanat.
Redd balek mleh men-chelhat
Ilatba‘tihom ‘abbak er-reh.
Hada klam -t-tesheh.
Men bladha / s-selha zat ‘aryana.
Dkhelt tekhdem b-s-semana.
Deghya wertet l-patrona.
‘abbat-lha razelha b-el khwana.
S-selha b-razelha u-oladha
Deghya ‘arratrash
L-polbo u t-tahmera f-wozeh ha
U-l manikür f-dfarha
Deghya nsat izarha
Llah iktter kher America
Di ksat Itto u Solika /
B-hwaiz d-l -bala / hiyya msiyyka
El hedra dyalha b-t-telwika
F-lotelat ka-tseyyed l-amirican
Tghemzo b-‘ineha u-tqo-llo “ kaman ! ”
U-t-tawa m ‘ah et-taman
S-selha deghya t-teksat
Ullau ‘andha ‘ser keswat
B-et-telq rfetthom m-el-l-hwant
Ka tkhalleshom b-et- ta ‘niqat u-l-bosat
U-dzid Ihom hetta l-embatat
F-es- sebt u-lhadd trahom farhanin
F-‘in Diab tsebhom sekranin
F-wost er-rzal ‘aryanin
Teht -s -szer metgergbin
Auteur : Moché Der‘i (Casablanca)
Méfie-toi des filles Chleus !
Si tu n’y prends garde elles pourraient te rouler
Elles, la lie du peuple, pour Parisiennes elles se font passer.
De son bled, la chleuh a débarqué pieds nus, à la semaine elle s’est placée.
Vite, patronne elle est devenue, et du mari elle s’est aussitôt emparée. Sa tête, elle l’a découverte, son visage elle l’a poudré Ses doigts, elle les a manucurés.
De ses origines, elle n’a pourtant cure .
Longue vie aux Américains qui ont vêtu Ito et Sulika !
De friperie elle se nippa et avec un accent, elle parla.
Dans les hôtels, l’Américain elle raccola, d’un clin d’œil discrètement “ Corne on !”, lui dit-elle, et le prix, elle négocie calmement Une garde-robe elle s’est montée, à crédit elle a tout acheté.
En baisers, embrassades et passades elle a tout payé.
Le samedi et le dimanche on peut les voir à Ain Diab
Nues et ivres sous les arbres, avec des hommes bourrés en diable.
L’arrivée des Américains au Maroc en 1942 a eu pour conséquence de libérer quelque peu les mœurs avec de nouvelles modes vestimentaires, l’usage du chewingum et l’imitation de quelques expressions américaines courantes aussi bien au mellah qu’en médina. A ce propos on se souvient peut-être de ces fameuses petites chansons populaires qu’on y fredonnait à l’époque :
Au mellah :
Ma twela ma qsera
T-ta Ion di ‘allaha (bis)
' El polbo u t-tahmera
L-Amirican m-n-noraha
Viens, viens dans mes bras
Elle est ni grande ni petite
Ce sont ses talons qui la grandissent
Poudrée et maquillée
L’Américain est derrière elle
Viens, viens
Viens viens dans mes bras
Ana nhabbekya ‘dra ( bis)
Ana nhabbek ana n ‘azzek
Ma tehlali hetta mra
Viens viens dans mes bras
Viens viens dans mes bras
Je t’aimerai ô fille vierge
Je t’aimerai, je te chérirai
Aucune autre femme
Ne pourra me charmer
En médina :
Ay yay ‘la had z-zman
U chno kan ?dakhlet-l-marican
N-nas tqewwat u n-nsa ‘lina jaru
Hetta men la ‘gaizat n-ngab daru
U ‘la chwingom saru
Aïe Aïe Aïe ! Quel temps !
Qu’est-il arrivé ?
Depuis que les Américains sont entrés
Les hommes se sentent plus assurés
Les femmes, leur nigab, ont enlevé
Même les vieilles, le chewingum, ont adopté
Z-zin u-l'in z-zerga
Jana kull kheir
El-yom imchiu la-bnat
‘lina nafkhin
Hetta men hiyya ma ,mucha
Daru lha cha’n l-amirican
Ma te s ma’ger OK,OK
BYBYu KAMAN
La beauté et les yeux bleus
Nous les avons eus grâce à Dieu !
Aujourd’hui les filles sont pleines d’arrogance
Même celles aux yeux chassieux
Ont gagné de l’importance
Aux yeux des Américains
Tu n’entends que OK, OK B Y, B Y et KAMAN
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda- d-es- chelhat Qasida des filles chleuhs
ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001
באותה תקופה הוקם עוד גוף מרכזי של היהדות המרוקנית – מועצת רבני מרוקו. גם מועצה זו היתה מוסד מרכזי חדש שלא היה דוגמתו במסורת הארגון הקהילתי היהודי המקומי, אך היו לו שורשים בניסיון היהודי המודרני באירופה. כמו באירופה גם במרוקו ביקשו השלטונות להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם. האיש שעמד מאחורי יוזמה זו, מוריס בוטבול, מילא תפקיד מפתח גם בכינון מקימ״ר ובמאמץ לנכסה לטובת הפקידות הצרפתית. בוטבול היה, כאמור, המפקח החדש על המוסדות היהודיים, שנכנס לתפקידו בתקופת מלחמת העולם השנייה(זגורי פרש מן התפקיד בשנת 1939). מכל מקום, גם מועצת הרבנים, משעה שהוקמה לא היתה נתונה לשליטה מלאה של השלטונות וחבריה לא צייתו בהכרח לצרפתים או לבוטבול. חלק מהרבנים היו אישים בעלי רקע תורני ומעמד קהילתי איתן, שפיתחו עמדות משלהם לגבי גורל היהדות בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בענייני המיעוט היהודי חזרה אפוא התופעה המוכרת מתולדות החברות הקולוניאליות, שהשלטונות במאמצי המודרניזציה שלהם ובכריתת בריתות עם אליטות מקומיות יוצרים כלים מוסדיים המשרתים בסופו של דבר את קולם של המקומיים ואת האינטרסים שלהם.
בשורת התיקונים שעשו הצרפתים לאחר המלחמה בארגון הפנימי של יהודי מרוקו ובמעמדם יש להזכיר אף את שילובם במועצת הממשלה (Conseil du Gouvernement). בשנת 1947, בתקופת כהונתו של הנציב אלפונס ז׳ואן, הצטרפי לראשונה יהודים לגוף זה, שהוקם בשנת 1919 ונהנה מסמכות לייעץ לנציב בענייני כלכלה ותקציב. במועצה היו שתי סקציות נפרדות: האחת לאירופים והאחרת למרוקנים, היינו לילידים, והיהודים נכנסו כמובן לסקציה המרוקנית, ותפסו שם שישה מושבים. לשילובם של היהודים במועצה הממשלה היתה משמעות סמלית ברורה: היהודים נחשבו עתה ראויים בעיני השלטונות ליטול חלק בגוף הייצוגי העליון המכהן לצד הנציב העליון, ושבו שותפים גם ילידים.
בכך השלימו הצרפתים את הרפורמות שביצעו החל משנת 1945 במגמה לשקם את יחסיהם עם היהודים. עד כמה עלו מאמציהם יפה, זאת נראה בפרק הבא, העוסק בחברה היהודית ובלאומיות. מכל מקום, כחמש שנים אחרי הנחיתה האמריקנית, נראה היה בבירור כי הצרפתים נוקטים מדיניות חיובית כלפי המיעוט היהודי. ההתקרבות המחודשת בין השלטונות ליהודים הושלמה, לפחות לכאורה, בתקופת נציבותו של הגנרל ז׳ואן, עם הקמת מקימ״ר וצירוף הנציגים היהודים למועצת הממשלה. בעיני היהודים נחשב ו׳ואן לנציב הראשון האוהד אותם באמת לאחר המלחמה. דומה כי מכאן ועד תום תקופת השלטון הצרפתי לא התקרב שום נציב צרפתי אחר למעמדו בעיניהם.
פשרה מסוכנת עם ישראל
בטרם הצליחו השלטונות לבסס את יחסיהם עם היהודים מחדש התברר כי הסכנה מכיוון הלאומיות היהודית, ולאו דווקא המרוקנית, הפכה לבעיה חמורה. בעקבות מלחמת־העולם השנייה גאו הרגשות הציוניים הן בחוגי הנוער המתמערב והן בקרב הציבור היהודי הרחב. על תופעה זו נעמוד בפרוטרוט בפרק הבא. השלטונות היו ערים לשינוי בהלך הרוח כלפי הציונות, וזה היה אחד הגורמים החשובים לניסיון לתת לעילית היהודית פורקן פוליטי מסוים באמצעות הרפורמות בארגון הקהילתי. עם זאת, בשלב הראשון לא נדרשו הצרפתים למאמצי ריסון מיוחדים של הציונות מעבר לדפוסים שנקבעו לפני המלחמה. לא הותרה פעילות ציונית מרוקנית עצמאית, הוטל מעקב ופיקוח על מי שנחשדו בתעמולה ציונית, והמשטרה ושירות הביטחון דאגו ליידע את ראשי הפקידות על כל התפתחות חריגה.
הבעיות הקשות בריסון הפעילות הציונית החלו לאחר 1947, עם התמורה שחלה במתח הלאומי בין יהודים לערבים, ובמיוחד עם הגידול בעלייה שהחלה אז להתפתח. תנועת העלייה היתה קשורה להגירה הפנימית, שבה חלה האצה בשנים 1948-1945. ״ב־1945 חיו בקזבלנקה היהודית 55,000 יהודים שחיו בצפיפות איומה״ – ציטט השליח הציוני אפרים פרידמן מידע שכנראה נמסר לו על־ידי אנשי הקהילה – ״ב־1948 היו 85,000 ולא נוסף בניין״.ייתכן שהוא הגזים, אך לא בהרבה. האבטלה והייאוש בקרב הצעירים גברו וכן המתיחות ביחסים בין יהודים למוסלמים על רקע התגברות הסכסוך הלאומי בארץ־ישראל. אין לדעת אם התפתחויות אלו לכשעצמן היו מולידות גל עלייה ספונטני לארץ־ישראל, ראשון מאז כישלון ״האקסודוס מפאס״ בשנת 1922. מכל מקום, משנת 7194 החלה תנועת עלייה שונה: לא ביזמה מקומית אלא פרי תעמולה וארגון של שליחי היישוב הציוני. תנועת ההגירה הבלתי לגאלית, ההעפלה, היתה אז בשיאה והשליחים ניסו לצרף את התפוצה הצפון אפריקנית לסוג זה של המאבק הלאומי.
השלטונות הצרפתיים למדו חיש מהר על בואם של השליחים הארץ־ישראלים, ואולם זמן רב יותר נדרש להם להבין את מהות פעולתם ואת תוצאותיה. השליחים תמרנו בין השלטונות הצרפתיים השונים בארצות השונות, כולל צרפת עצמה. בסיסם לפעולות ההעפלה בצפון אפריקה לא היה במרוקו אלא באלג׳יריה, שם הצליחו לקשור קשרים טובים יחסית עם הגורמים האחראיים. חלק מן הצרפתים חשו רגשי אשמה על התנהגותה של ארצם בתקופת המלחמה, במיוחד כלפי יהודי צרפת, והקרקע היתה כשרה מבחינה זו ליחס חיובי כלפי הציונות. גם עמדת ההשפעה של יהודים שמילאו תפקידים בכירים בחיים הפוליטיים של צרפת הקלה על השליחים הציונים. ולבסוף, התחרות המסורתית בין צרפת לבריטניה מילאה לעתים גם היא תפקיד בנכונותם של פקידים צרפתים להקל על ההעפלה. השליחים הציונים לא נרדפו אפוא באלג׳יריה, והצליחו לקיים שם בסיס קטן שחנך את תנועת ההגירה ההמונית של יהודי צפון אפריקה לארץ־ישראל.״
יחסם של שלטונות מרוקו כלפי תנועת ההגירה החדשה היה בתחילה הססני. הואיל והמצוקה בקרב המיעוט היהודי היתה גדולה, ומספר העוזבים היה קטן למדי (כלל העולים הבלתי לגאלים מצפון אפריקה עד הקמת המדינה היה פחות מ-1300נפש), הם עצמו עין נוכח פעולות פרידמן וחבריו, שכללו גם גרעין קטן של פעילים ציונים מקומיים. ואולם אז התממש התרחיש שממנו חששו הצרפתים – התנגשות לאומית בין יהודים לערבים על אדמת מרוקו, ששיאה — בפרעות ג׳ראדה ואוג׳דה, זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הפרעות החיו את פחדם של יהודים רבים, שממילא היו שרויים כבר בהתרגשות לאומית, והובילו לתנועת בריחה של מאות ואלפים החל מחודש מאי 1948. השלטונות נרעשו עתה מהשלכות העלייה הבלתי לגאלית על הסדר הציבורי ועל מערכת יחסיהם עם המוסלמים. שוב לא היה יחסם כלפי תנועת הבריחה סובלני כלל וכלל. בדו״ח מאותה תקופה סיכם פרידמן את התמורה במילים הבאות:
סגירת הגבולות, אי נתינת ויזה ליהודי, הורדה ומעצר אוטומטי של כל יהודי ברכבת ובכביש 400 ק״מ מגבול אלג׳יר, הכאות אכזריות, החזרת האנשים, מאסרים המוניים ורדיפות, עינויים בכדי לגלות את המארגניב וכו'. על אף כל זה הצלחנו בעזרת חברים במקום לפתוח את הדרכים ולפרוץ את הגבול והחלה נדידה המונית. באוגוסט יצאו והגיעו למרסיל כ־700 איש, בספטמבר כ־1500, באוקטובר כ־2700 – ובנובמבר הגיעו כ־1500 למרסיל, 1500 יושבים באלג׳יר ו־400 נמצאים עדיין בעיר הגבול […] העליה הולכת באניות ובאווירונים. נפרצו הסכרים, נפתחה הדרך והחלה נדידת העם.
ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 106-102
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
פתח דבר
קובץ פיוטיו של הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) ׳שיר חדש׳ נזדמן לידי לפני עשרים שנה בספרייתו התורנית של מו״ר שמעון אזוולוס מתל אביב. שעה קלה של עיון בקובץ זה הספיקה לי להימשך בעבותות של אהבה ליצירתו היפה של הרמ״א, ומאז לא זזתי מחבבה. באותה תקופה תרתי אחרי נושא לדוקטורט, לאחר שסיימתי את העבודה לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן בנושא ׳הכתובה לחג השבועות׳ מאת ר׳ ישראל נג׳רה בהנחייתו של פרופ׳ אהרן מירסקי ז״ל. טבעי מאוד היה לבחור בשירתו של הרמ״א כנושא לדוקטורט. הוכנה הצעה בהדרכת פרופ׳ אפרים חזן יבדל׳׳א והוגשה לוועדה לתואר שלישי שאישרה אותה. ההצעה כללה מגוון נושאים לדיון וביניהם הזיקה בין פיוטי הרמ׳׳א לבין מקורות לחניהם, שרובם קצידות ערביות מסוג ה׳מלחון׳, ז׳אנר של שירה עממית במרוקו. סקרנותי לממצאי הזיקה הזו הובילתני עד למרוקו, ושם במשך עשרה ימים תרתי אחרי קבצים של הקצירה הערבית ואחרי המחקר שנכתב על הסוגה הזאת, וברוך ה׳ יגעתי ומצאתי. באותו ביקור מבורך נסעתי עד לציונו של הרמ״א, וקבעתי אומר, כי לא אנוח ולא אשקוט, עד שאוציא בע״ה מהדורה מכובדת על פיוטיו. עם שובי לארץ ושללי בידי גיליתי, שאכן קיימים קשרים פרוסודיים לא רק בין פיוטי הרמ״א למקורות לחניהם בקצירה הערבית, אלא גם בין זו האחרונה ובין כלל הפיוטים מסוג ׳הקצירה העברית׳, שחלקם הגדול מיוצגים ב׳שיר ידידות׳. על פי המחקר ההשוואתי שעשיתי גיליתי, שהקצירה העברית נשענת על הקצירה הערבית בכל היסודות הפרוסודיים: במבנה הכללי, בתבנית הסטרופית, במשקל ובנורמות החריזה. בעצה אחת עם המנחה הגשתי הצעה חדשה לדוקטורט שבסופה נכתב חיבור בשם ״הפרוסודיה של הקצירה העברית ב׳שיר ידידות׳ לאור הקצירה הערבית (אלמלחון) במרוקו״, אוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשנ״ז. במהלך השנים העשרתי את המחקר והקדשתי מספר מאמרים העוסקים בזיקה של שירי הרמ׳׳א למקורות לחניהם בהיבטים שונים: זיקה פרוסודית, אלגורית ותמטית, שפורסמו בכתב העת ׳בין עבר לערב׳ בעידודו של העורך פרופ׳ יוסף טובי הי׳׳ו, שהמאמר האחרון שבהם פורסם בספר היובל לכבודו ׳מטוב יוסף׳. כמו כן פרסמתי מאמרים נוספים בשירת הרמ״א בבמות אחרות המפורטים ברשימה הביבליוגרפית והרציתי על שירת הרמ״א בכנסים מכובדים וביניהם פעמיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות. והנה דבר בעתוץמה טוב, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על ההצעה הראשונית לכתיבת מהדורה מדעית על שירת הרמ׳׳א כמו על ׳הכתובה לחג השבועות׳ זכיתי לכמה המלצות מכובדות מגדולי החוקרים, וביניהם שני חתני פרס ישראל: פרופ׳ אהרן מירסקי והפרופ׳ יהודה רצהבי, זכר שניהם לחיי העולם הבא, ועל ידי פרום׳ אפרים חזן ופרופ׳ בנימין בר תקוה, ייבדלו,לחיים טובים וארוכים.
קובץ פיוטיו של הרמ״א נדפס שלוש פעמים וזכה לשבחים בהקדמות. להלן קטעים קצרים מהן: ההקדמה הראשונה מאת ר׳ אבא אלבאז זצ״ל, שכתב עליו בין היתר כך:
…״ומודעת זאת בכל הארץ שהרב… רפאל משה אלבאז זצוק״ל המחבר ספר השירים הזה… המרוקם בפתילי רוה״ק ויערבו עליו [על הקורא] פניני אמריו וספירי מליצותיו, ועיניו יחזו כי הוא מתהלך בגן עדנים. המשובץ בפרחים נאים. נטעי נעמנים. ורדים שושנים. מינים ממינים שונים. אשר נופת יטיפו שירי הודאות לאל חי, שירי מוסר השכל, נוקב ויורד לחדרי מוח האדם אשר הוא אדם, שירי התבוננות בטבע המציאות, שיר לאומי, ובסופו ספר קול בוכים אשר קונן הרב הנז׳ןכר] על הרבנים הראשונים ועל קרוביו שנעדרו ממנו, המכאיבים לב ושומעיהם, מדבריו הנחמדים, ומליצותיו הנעימים״…
ההקדמה השנייה מאת ר׳ ישועה שמעון עובדיה זצ״ל. לאחר סקירתו את תחנות השירה בישראל החל מן השירה המקראית, דרך השירה בספרד ועד לשירת ר׳ ישראל נג׳ארה מגיע הוא לשירת הרמ״א בדור האחרון:
ובימי הדור הזה האחרון… הפליא לעשות במלאכה הזאת מארי דאתרין איש חיל רב פעלים ורב מהללים פאר הדור והדרו. ועליו יציץ נזרו. הרב המופלא. וכבוד ה׳ מלא. עטרת חכמים. מבחר עצמים. סבא דמשפטים. הדו״מ כקש״ת כמוהר״ר רפאל משה אלבאז זלה״ה. הרב הנאור הזה מלבד ידיעתו בכל דבר חכמת בינה היה גם מליץ מפואר ועטו עט סופר מהיר, ולשונו ממהרת לדבר צחות חן חן יוצק על שפתיו. ויעש גם הוא מטעמים. שירים מפוארים. מעולפים ספירים… כלם נכוחים למבין. מפותחים פתוחי חותם. ומשובצים זהב במלואותם. ורוח חכמה ומוסר על פניהם. לא בא כבושם הזה. וליקרת חן ערכם מצאו חן ושכל טוב בעיני כל רואיהם בכל ערי מרוקו, ויבזרו לו מלא חפנים תהלה ותפארת. וכל העם מקצה יחדיו ירננו בשיריו ופיוטיו… והיו בפיהם כדבש למתוק״…
ובהקדמה של הרב שמואל הרוש מגלה המו״ל דברים מעניינים על שירת הרמ״א:
…״כשהגיעו ׳המעפילים הראשונים מעיר צפרו בדרך לא דרך לארץ, והביאו אתם חלק משירי הצדיק, פעם אחת במסיבה שרו את הפיוט ׳קול דודי דופק/ והיה שם רב ירושלמי, והקשיב לנוסח השיר שהקסים אותו ושאל: מי חיבר שיר זה? אמרו לו: הרב רפאל משה. העודנו חי? שאל. אמרו לו: כן. נשבע בארצו הקדושה, כי ילך לראות רב זה, ונסע ובא העירה צפרו והוכנה בשבילו מסיבה… אמר להם: באתי לראות הרב רפאל משה אלבאז. ענהו הרב: משה הקטן הנו לידך. חבקו ונשקו איש לרעהו ולמדו תורה יחד, וכמובן שילמו לו הוצאות הדרך וחזר לארץ״…
אחרון חביב, האי ניהו הרב מאיר אלבאז שליט״א, שהקדיש לרמ״א מבוא מפורט ומקיף לכלל יצירתו במהדורת השו״ת החדש לרמ״א ׳הלכה למשה/ ירושלים תשס׳׳ט.
חיבור זה נמשך כעשרים שנה לסירוגין, שבמהלכן נערכו כל שירי הרמ׳׳א, נוקדו ופורשו בליווי מקורות ומבואות, כאשר המהדורה הסופית נעשתה מתוך עיון במהדורות הדפוס וכתבי היד.
שירי הרמ״א עשירים במקורות, והיה צורך בכל פיוט לעיין בעשרות מקורות מקראיים ותלמודיים ופירושיהם כדי להבין את ההקשר השירי. התבנית, החרוז, והמשקל של השירים נקבעו גם בהשוואה למקור לחניהם שרובם הם שירי המלחון הערביים. לאחר עריכת המהדורה נכתב המבוא לפיוטים הכולל פרקים מרכזיים, כמו: סוגים, נושאים ותכנים; מקורות השראה ולחן; לשון ותחביר, השיבוץ הלשוני לסוגיו, תבנית, חריזה ומשקל ועוד.
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא
איפיוני היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא נוסח יגל יעקב
להלן תקציר האיפיונים של שירה זו למשורריה:
ר׳ יעקב הוא מייסדה של השירה בתאפילאלת ומחוללה נוסח יגל יעקב. הוא קבע את סוגי השירה ונושאיה על כלל מקורותיה, רבדיה הלשוניים וסגולותיה האמנותיות והתווה אותה כדגם לבאים אחריו, שכל אחד הוסיף לה נופך משלו והתבלט בתכונה פואטית משלו: ר׳ מסעוד הוא אמן העלילה, הדרמה ותיאורי ההוויי; ר׳ יצחק ניחן בתמימות, בהתפעמות, בהסתכלות ובדמיון; ר׳ דוד מייצג שירה של השתפכות הנפש ושל הרגש; ר׳ ישראל מייצג את הלמדנות, את אמנות ההוראה בשירה במבע הברור והקולע; ור׳ מאיר מייצג שירה של תלמידי חכמים, שכל מקורות היהדות פרושים לפניו, ושבילי הלשון על רבדיה נהירים לו היטב.
חלק ראשון – מבואות
הספר כולל שלושה חלקים; א. מבואות; ב. מהדורות הפיוטים; ג. נספחים. החלק הראשון כולל שלושה מבואות: מבוא לשירה העברית בישראל, מבוא כללי לשירה העברית בתאפילאלת ומבוא ליצירה הפיוטית של חכמי אביחצירא נוסח ׳יגל יעקב׳. במבוא הראשון נסקרים ציוני דרך של השירה העברית לדורותיה ולאסכולותיה: השירה המקראית, השירה התלמודית, הפיוט הקדום הקלאסי והקדם קלאסי, השירה העברית בספרד, שירתו של ר׳ ישראל נג׳ארה, השירה בתימן, השירה בצפון אפריקה בכלל והשירה במרוקו בפרט מראשיתה נוסח דונש בן לברט ועד המאה ה-20 תוך ציון התמורות הכלליות שחלו בה ובמיוחד התמורות הז׳נריות בסוגים ותכנים, כמו: פיוטי הדרן, ריבוי קינות לאומיות וקינות אישיות לנפטרים, נושאים ייחודיים וחיבורן של איגרות מליציות על דרך המקאמה ועד לשינויים הפרוסודיים שחלו בה בהשפעת שירת המלחון הערבית: בתבנית הסטרופית, בנורמות החריזה מגוון של משקלים חדשים. המבוא השני מתמקד בשירה העברית באזור תאפילאלת בשתי תקופותיה: 1. השירה הקדומה שלפני קובץ יגל יעקב למשפחת אביחצירא ובכללה סקירה של פיוטים ופייטנים קדומים, כמו: בקשות נוסח סלימאן בן דוד בן חמו, פיוטים למעגל השנה מאת יהודה בן סוסאן ופיוטים אחרים למשוררים מחוץ לתאפילאלת. 2. השירה הפילאלית במאה ה-20 שבה נסקרים קובצי פיוטים לר׳ מכלוף פדידא, לר׳ יחיא אדהאן ולר׳ יהודה סמחון ׳שבח ורנה׳.
המבוא השלישי מוקדש ליצירה הפיוטית של חכמי אביחצירא נוסח ׳יגל יעקב׳, ובו מתוארים מאפייניה מבחינת סוגים, נושאים ותכנים, מקורות ולשונות, סגולות השיר והיסודות הפרוסודיים.
החלק השני של הספר מוקדש למהדורות הפיוטים לחכמי אביחצירא ונחלק לשישה קבצים של פיוטים בהתאם לששת המשוררים למשפחת אביחצירא: 1. פיוטי ר' יעקב, מייסד האסכולה; 2. פיוטי בנו הבכור ר׳ מסעוד; 3. פיוטי בן הזקונים ר׳ יצחק; 4. פיוטי ר׳ דוד, בנו הבכור של ר׳ מסעוד; 5. פיוטי ר׳ ישראל, אחיו של ר׳ דוד; ופיוטי ר׳ מאיר ב״ר ישראל. כל מהדורה מלווה לפניה בקורות חיים של המשורר ובסקירת הפיוטים, ולאחריה מופיע סיכום חידושי המשורר והדגשיו. הפיוטים מוהדרים על פי כללי ההדרה המדעית וכוללים עריכה סטרופית של הבתים, ניקוד דקדוקי נורמטיבי ופירוש המלווה במקורות. לפני כל פיוט מופיע מבוא פרוסודי הכולל את הפריטים הבאים: סוג השיר, התבנית, החריזה, המשקל, החתימה, הלחן, הפזמון ומקורות השיר.
החלק השלישי של הספר כולל שלושה נספחים: נספח א, מיועד לקינה בתאפילאלת על שני סוגיה: קינות לאומיות לחכמי אביחצירא המיועדות להיאמר בתשעה באב וקינות אישיות לנפטרים מאת ר׳ ישראל אביחצירא ובמיוחד הקינות החרוזות לכבוד אחיו ר׳ דוד המצטיינות בסגולותיהן האמנותיות. במדור זה מתפרסמת גם קינה אחת של רבי מאיר אביחצירא על יעקב בנו של דודו באבא חאקי. נספח זה מתפרסם כאן על פי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל מכון בן צבי. נספח ב׳ כולל פיוטים נוספים למשפחת אביחצירא שלא נכללו ביגל יעקב, ומדגם מהם מובא באן, כמו פיוטי ר׳ מכלוף ור׳ ברוך אביחצירא ונספח ג׳ כולל פיוטים נפוצים שאינם למשוררי אביחצירא המושרים בקהילות תאפילאלת. הספר נחתם בביבליוגרפיה ובמפתחות. תכונותיה של היצירה הפיוטית לבית אביחצירא
ר׳ יעקב אביחצירא הוא מייסד השירה החדשה בתאפילאלת נוסח ׳יגל יעקב׳ על נושאיה וסגולותיה, שבעקבותיה הלכו גם ממשיכיו צאצאיו, שאת סממניה המשותפים אנו מביאים כאן:
סוגים ונושאים: שבת, פסח, מתן תורה, שבחי צדיקים, תוכחות, בקשות, שבחי ה׳ ופעולותיו בבריאה וגלות וגאולה הם סוגים משותפים לכל המשוררים לצד נושאים ייחודיים אצל משורר זה או אחר כמו שני הפיוטים לר׳ יעקב: פיוט למתענה הפסקה שבועית רצופה ופיוט המוקדש לנערה סוליקה הנכללת בגלריה של צדיקים ועשרה הרוגי מלכות, פיוט הפותח את הקובץ יגל יעקב למהדורותיו.
מקורות הפיוטים של המשוררים נשענים על בל ענפי היהדות: מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה.
מדרשים ייחודיים מפרנסים את הפיוטים במו בקשת ה' מישראל להביא ערבים לתורה, התקבצות האומות אצל בלעם מפני החשש לקץ היקום בפיוטי התורה ומעמד הר סיני נוסח ר׳ יעקב ור׳ יצחק.
לשון הפיוטים: כוללת את רובדי הלשון השונים: לשון מקרא (80%), לשון חז״ל (15%) ולשון ימי הביניים(5%) בנוסף ללשון הארמית, שבה כתובים גם ארבעה פיוטים שלמים: לר׳ יעקב (יד, לד), לר' מסעוד(ז) ולר׳ דוד(ו).
סגולות השיר: 1. תיאור כלולות אלגורי המשמש אמצעי אמנותי לעיצובם של קשרים שונים בין ה׳ החתן לישראל הבלה, בין ישראל החתן לבין התורה או השבת, כאשר מעמדים שונים: מתן תורה, השבת, הגאולה, הכנסת ספר תורה ואף יום פטירתו של רשב״י מעוצבים באירועי כלולות. 2. השימוש הנומרולוגי הוא יסוד מגוון בפיוט כמו חישוב המונח שבת השווה לשורש כפר כביטוי לרעיון שכל השומר שבת מוחלין לו על כל עוונותיו(פיוט ה) לר׳ יעקב. יסוד זה יש שמפרנס את כל השיר כמו הפיוט של ר׳ יעקב לכבוד אליהו הנביא, שדמותו מגלמת את כל שמות ה׳ בחישובים נומרולוגיים שונים שווי ערך לשם אליהו(פיוט יא). 3. עיצוב דמויות הצדיקים: תיאור מעמדו של רשב״י(יב) כאהוב ה/ שהעולם עומד בזכותו עד בוא המשיח הדומה למעמדו של משה: לשניהם נגלו סודות התורה, ועל כל אחד משניהם נאמר: ׳בכל ביתי נאמן הוא׳ או סיפור מופת בפיוט (יד) נוסח ספר הזוהר שבו נשקף רשב״י כדמות עילאית המעזה להתעמת עם המלאך, שנשלח להחריב את העולם בהעדר 30 צדיקים בעולם ולהפנותו לריבון העולמים עם שדר חד משמעי, כי די בזכות רשב״י לקיום העולם המקבל אישור בקול משמים ׳אשריך ר, שמעון, שהקב״ה גוזר למעלה ואתה מבטל למטה׳. 4. האווירה אופטימית של תקווה ואמונה האופפת את כלל הפיוטים כמו פיוטי השבת או פיוטי הגאולה בדו שיח בין הדוד והיונה הרוויים כינויי חיבה וציורי כלולות של כניסה לחופה וחידוש שטר הכתובה.
חידושי ממשיכיו: בעקבות ר׳ יעקב הלכו צאצאיו הן בנושאים ובתכנים והן בסגולות השיר בנושאים דומים תוך שהם מטביעים בהם את חותמם האישי החדשני. להלן חידושיהם בקצרה:
- ר׳ מסעוד: שלושה סממנים מאפיינים את פיוטי ר׳ מסעוד: 1. הקבלה המפרנסת במה פיוטים שלמים מהווה סממן עיקרי הניכר ברוב פיוטיו, כמו: פיוטי השבת המתארים את מנהגי השבת על פי מקורות לוריאניים, הפיוט לכבוד ספר תורה המתאר את מעלותיו הרוחניות וכן עיצוב דמויות רשב״י וחבריו ודמותו של ר, יעקב אביחצירא באורן של י׳ הספירות. 2. היסוד העלילתי מאפיין את רוב פיוטיו של ר׳ מסעוד, ויש שכל הפיוט הוא תיאור של עלילה כמו פיוט ז המפייט את העלילה של הזוהר סביב רשב״י או פיוט ח המעצב את דמותו של ר׳ מאיר בעלילה דרמטית תלמודית סביב, שחרור אחותה של ברוריה. גם הפיוט המתאר את ליל הסדר (ג) נפתח בהתרחשותה של עלילה בעולם הרוחני: התגלותם של האורות העליונים הנאבקים עם החיצוניים ומכניעים אותם או פיוט התוכחה(יח) המתאר ויכוח בין הגוף לנפש שבמהלכו מתפתח ויכוח נוסף בין מלאכי החבלה שנולדו מחטאי האדם המאיימים עליו לבין האדם השואל ׳מי ןלד לנו את כל אלה בנים ךבים׳ ותשובתם אליו'את ילדתנו ממעשים אשר לא טובים׳.
- ר׳ יצחק: שירתו של ר׳ יצחק היא שירת ההתפעמות, התמימות, הרגש וההסתכלות. פיוטיו מתאפיינים בחידתיות ובמסתורין, בתיאורים נומרולוגיים בעלי משמעות ובדרכי עיצוב מיוחדים. כמו התיאור התמים בפיוט ׳אעופה אשכונה׳(ח) של היונה ההולכת למסע חיפושים נוסטאלגי אחר דודה השובה את לב הקורא בקסמו ובחנו המלבבים או פיוטי התורה (ב־ד) הקובעים להם פינה ססגונית בתיאורים מדרשיים נדירים וייחודיים ובתיאורים דרמטיים על אירועי מעמד הר סיני. בתאפילאלת היין לא היה נפוץ, והמאחיא (=הערק) הייתה חמר מדינה, השכר המקומי המקובל והאהוב, שליווה כל אירוע.
השמועה מספרת, שהמאחיא הייתה מקור חיותו של ר׳ יצחק אביחצירא, והמאחיא הזאת, שעטפה את ר׳ יצחק בחיות ובשמחה, הפיחה רוח מיוחדת בשירת החן שלו תרתי משמע על קסמיה והגיגיה, מסתוריה והפתעותיה בבחינת ׳נכנס יין יצא סוד.
- ר׳ דוד – קווים ייחודיים ביצירתו: 1. השתפכות הנפש ועומק הלב והרגש מאפיינים את פיוטיו, במיוחד פיוטי הבקשות(יד־טז) השואבים השראתם ממזמורי התהילים רצונך אשאלה רגע אזי אגוע בלא נגע בנאות דשא תרביצני אין ערך לחיים חסרי משמעות ׳למה לי חיים של חנם׳, לפיכך ׳לב טהור ברא לי עתה 2. חוסר האונים של האדם בעת זקנתו ושאלת אחריתו, ומצבו האומלל השוקע בתאווה הם נושאי התוכחה (יב). 3. השבת (א) מוארת באור חדש: היא מייצגת את השלום, מקיימת את העולם, מקרינה אור רוחני מן הנפש היתרה ומגלמת את התשובה. 4. פנים חדשות מציג ר׳ דוד בתיאורי הכלולות האלגורי – יחסי חתן וכלה בין תושב״ב לתושב״ע מצד אחד (פיוט ג), ויחסי הכלולות בין הקב״ה לשכינה(פיוט יה). 5. דמויות הצדיקים מוצגות בביטויים עצמתיים וחד משמעיים המבליטים את המימד הרוחני העמוק שלהן: ר׳ מאיר בעל הנס – ׳יסוד העולם ומעלת הסלם' (ז); סבו ר׳ מסעוד (י) – ׳בסוד השם תוךתו / בכל גנזי המלך׳, ואילו ר׳ יצחק ׳דודי צח ואדם / עלה במחשבה׳(ט) דיוקנו של ר׳ יעקב אביחצירא (ח) מזוהה עם יעקב אבינו הנחשב לאחד מרגלי המרכבה וכמוהו גם הוא ירד מצרימה ובה נקבר. השכינה חונה אתו בבל מקום ובתורתו שאף ׳לתקן קומה' הרוחנית של מעלה. 6. מקורות שירתו של ר׳ דוד בוללים גם רעיונות מן הקבלה, מן הפילוסופיה היהודית נוסח חובת הלבבות ומפיוטי ספרד.
- שירתו של ר׳ ישראל היא שירה של מורה ומחנך ותיק ומלומד, ששבילי ההוראה והשירה נהירים לו היטב. זוהי שירה ידידותית, מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה. מגמתה לחנך להשפיע בפנים שוחקות על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לערוך חשבון נפש רוחני בעולם הארעי, לחוות את חוויית השבת, לאמץ את מנהגיה והלכותיה וללמוד מדמויות התנאים והאמוראים שבתלמוד. הטיעון וההנמקה מלוות את המסרים ובמיוחד שירי התוכחה והשבת.
- קובץ הפיוטים של ר׳ מאיר אביחצירא עטוף הילה של תלמיד חכם, והרוח המרחפת על שירתו היא אווירה של בית מדרש ואוצר בלום ועטור ספרים. יצירתו הפיוטית משקפת שליטה מלאה בכל ענפי היהדות, שליטה בדרכי השיר ובלשון תוך מעבר טבעי מעברית לארמית ושילוב הרובד המקראי עם לשון המשנה והתלמוד.
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמ' 16
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול
פסוקי דזמרה
׳ר׳ חנניה בן עקשיה': אין אומרים משנה זו לפני קדיש דרבנן של ׳הודו'
קדיש לפני ׳הודו׳: אומרים קדיש לפני ׳הודו/ ואם לא היה מניין אחרי ׳הודו׳ אלא לפני ׳ברוך שאמר/ אומרים את המשנה ׳ר׳ חנניה בן עקשיה׳ ואחריה קדיש ׳על ישראל
'קדש לי כל בכור: פרשה זו נאמרת אחרי ׳הודו׳ לפני ׳ה׳ מלך׳,
לפני ׳ה׳ מלך׳ נוהגים לומר את הפסוק בארמית ׳מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ולד(דניאל ג, לג), בין בחול בין בשבת.
אין מקפצים ברגליים ב׳ה' מלך.
אוחזים שתי ציציות קדמיות ביד ימין ב׳ה׳ מלך׳ עד סוף'ברוך שאמר' וכן ב׳ויברך דוד' עד ׳וצבא השמים לך משתחוים'
מוסיפים לפני ׳למנצח בנגינות׳ את הפסוקים: ׳כי עמך מקור חיים באורך נראה אור׳ (תהלים לו, י) ו׳שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט׳(שם טז, ח).
יש המקפידים לומר ׳למנצח בנגינות׳ בצורת מנורה, ויש המצמידים לסידור קלף ובו מזמור זה בכתב יד סופר בצורת מנורה.
תהלים בתפילה: מנהג ייחודי קדום בקהילות דרום תאפילאלת לקרוא תהלים כל יום מחולק לשלושים יום אחרי ׳קדש לי כל בכור' ואחרי התהלים אומרים קדיש ׳יהא שלמא'
נוהגים להוסיף לפני ׳ברוך שאמר׳ בחול ובשבת את הפסוקים ׳והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבֹשו קוי׳(ישעיה מט, כג) ו׳עזרנו בשם ה׳ עשה שמים וארץ׳(תהלים קכד, ח).
אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות, וסימנך ׳ראשו כתם פז.
כשאומרים ׳פותח את ידיך׳ פורשים ידיים כלפי שמים לקבל שפע.
בראשונה כל המתפללים היו אומרים ביחד את הזמירות עד ׳גאל ישראל׳, אחר כך התקינו שאחד יסדר את הזמירות בקול, והקהל עוקבים בלחש.
נוהגים שהשמש עובר בין המתפללים וקופה בידו לצדקה בזמן קריאת ׳ויברך דוד׳.
שירת הים נאמרת ביחד ובטעמי המקרא.
אומרים ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ ולא ׳ובכן ישתבח׳…
כשמגיעים ל׳ישתבח שמך׳ החזן עומד.
אין אומרים ׳ישתבח שמך׳ בנשימה אחת.
אין אומרים ׳מלך יחיד אל חי העולמים׳, אלא ׳מלך אל חי העולמים׳.
בעניית ׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳ אין עומדים, אבל נוהגים להדר על ידי זקיפה קטנה של הגוף.
קריאת שמע וברכותיה
החזן העולה בתיבה קבוע הוא בכל התפילות, חול ושבת, ואין אחר רשאי לעלות, ואפילו יש לו חיוב של יארצייט.
אין עומדים ב׳ברכו׳ שלפני היוצר וב׳ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד׳.
המילה ׳ובטהרה׳ שביוצר ׳בקדשה ובטהרה׳ לא נהגו לבטאה בתנועת 0 כדין חטף קמץ(ובטהרה), אלא בתנועה Aהנשמעת פתח או קמץ(ובטהרה).
הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳, כשם תואר, ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם כאחד׳ כשם עצם.
בנוסח ׳אהבת עולם׳ אומרים ׳למען לא נבוש׳.
מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לאחוז את כל ארבע הציציות בשעת קריאת שמע משעה שמגיעים ל׳והבא עלינו ברכה מארבע כנפות הארץ׳ עד ׳על אבותינו עלינו ועל בנינו׳, ולא רק את השתיים הקדמיות.
׳קריאת שמע׳ החזן אומר בקול, אבל את הפסוקים מ׳השמרו לכם׳ עד ׳ושמתם׳ אומר בלחש, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה היה אומרם בקול.
בסוף קריאת שמע אין היחיד אומר ׳אמת׳, וכן כשהחזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ אין הציבור עונים ׳אמת׳, אלא החזן אומר ׳ה׳ אלהיכם אמת׳ להשלים רמ׳׳ח תיבות, והציבור ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואף החזן ממשיך ׳אמת ויציב׳, ואין חוששים לחזרה.
הקטע ׳שירה חדשה… גאל ישראל׳ נאמר בשבת על ידי הציבור במנגינה ובקול רם.
החזן אומר בקול רגיל ׳ברוך אתה ה׳ גאל ישראל׳.
יא. תפילת ׳שמונח עשרה׳ וחזרת הש״ץ
החזן אומר בתחילת החזרה את המילים ׳ה׳ שפתי תפתח׳ בלחש, ורק ביום כיפור אומרן בקול רם.
רק החזן מכוון את עמידתו למזרח, אבל שאר המתפללים אינם מכוונים למזרח לא בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ולא בקדיש, וכל אחד מתפלל כנגד הקיר שממולו.
אין המתפללים מתנועעים בתפילה ואפילו בתפילת עמידה, אלא מתפללים ללא ניד וניע כעבד לפני רבו.
הכול עומדים בתפילת ׳שמונה עשרה׳ ברגליים צמודות וישרות, בבחינת ׳ורגליהם רגל ישרה'
אין החזן נשען על התיבה, אלא עומד בריחוק מה ממנה, אוחז את הסידור בידיו ומתפלל.
חזרה על תפילת ׳שמונה עשרה׳ על ידי החזן בשחרית – חובה.
המתפללים עומדים בכל חזרת הש״ץ.
נוסח ברכה ג׳ של תפילת ׳שמונה עשרה׳ הוא: ׳אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה כי אל מלך וקדוש אתה. ברוך אתה ה׳ האל הקדוש׳.
מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שקדושה של עמידה גם בשבת ובחג רק החזן אומרה, והקהל אין אומרים עמו ׳נקדישך…׳ אלא עונים אחריו: ׳קדוש… כבודו׳, ׳ברוך… ממקומו׳ ו׳ימלך… הללויה׳.
הנוסח הוא ׳ככתוב על יד נביאך, ולא ׳וכן כתוב׳; ׳ובדברי קדשךָ׳ ולא ׳קדשךְ׳.
מגביהים קצת את עקבי הרגליים שלוש פעמים ב׳קדוש קדוש קדוש׳ בקדושת יוצר, בקדושת תפילת ׳שמונה עשרה׳ ובקדושה דסדרא.
כשהחזן אומר ׳וקרא זה אל זה ואמר׳ הוא פונה לצד ימין ואחר כך לצד שמאל.
הנוסח בברכת ׳אתה חונן לאדם דעת׳ הוא ׳וחננו מאתך חכמה דעה בינה והשכל׳.
נוסח ׳למלשינים׳ הוא ׳למלשינים ולמינים׳, ובחתימה – ׳ומכניע זדים׳.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 41