מורשת יהדות מרוקו

 וגזר אומר המזי"ד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק ככרתי כלל ולא בגד ירוק ובא השר להאלקסבא והכריזו על פי המזיד ע"ז, וכן בכל ערי המערב גזר כן והפסידו היהודים ממון רב.

נמצא שישבנו בהאלקסבא בגולה כ"ב חודשים כנגד כ"ב אותיות התורה לכפר עלינו. ואם באתי לספר חטאת הציבור יכלה הזמן ולא סיפרתי, כי אם צרת ציבור היו צועקים לילה ויום, עד שעלתה צעקתם את פני ה' שילך לתפוס עיר מראכש, והלך להגיע לשערי העיר בסוף שבט שנת 1792, ולא רצו לפתוח לו השער, כי המלך מולאי היסא"ם לא היה שם, ויראו ממנו והיו מתלוצצים עליו באומרם שהמלך הנזכר הוא בעוזרם ולא יכול לעשות להם דבר.ובא שוער אחד ופתח לו השער הפונה לעיר היהודים ונכנס משם בלילה והרג כל השוערים וקודם עלות השחר שלח כל מחנות שלו לשלול ולבזוז בז קהל מראקס ובעוונותינו שרבו באו אל העיר בטח ועדיין רובם ישנים נשים וטף ושללו אותם בזוזי ובזוזי דבזוזי והרגו מהם ובעלו ואסרו כמה נשי כהנים, והיו בועלים הנשים בפני בעליהן כשזה קם וזה נופל, ונהרג תלמיד חכם, ונשבו כמה נשים ובתולות ופגעה בהם מדת הדין ושהו בשלל ג' ימים ונטלו אפילו דלתות הבתים והחצרות ועשואה כמצולה שאין בה דגים, ונאספו כל הקהל אנשים ונשים וטף בבית הקברות, והיו ערומים רעבים גם מצאים בימי הקור הנזכר ג' ימים, וביום השלישי שלח להם המזיד וגזר על הגויים הדרים שם כמה גזירות והרג כמה גדולי העיר. ואחר כך עשה במרמה והכריז שיתקבצו כל הגויים בג'אמע הגדול לחדש פני המלוכה, וכשנתקבצו אמר להם, חרב , חרב !

וסבב אותם במחנותיו והרגו בהם הרג רב. ושמענו שכל המבואות והשווקים היו מלאים בפגרים מתים ואחר כך ביום ב' בשבת יצא למלחמה עם אחיו מולאי היסאם הנזכר וניתח אותו במלחמה. אף על פי שהיה במתי מעט נגד אחיו הנזכר והרג בהם הרג רב. כי היה אביר לב וגיבור כוח בקרבות.

ואמרו שאין מספר להרוגים שהרג באותה מלחמה והגיע עד מחנה אחיו וכ'זאנה שלו, ואלולי ברח אחיו היה נתפס חי, ונטל כל כליו והתיבות. ולמחר יצא למלחמה והתחיל לנצח אותם והרג ברהב.

וירא ה' את עוני עם בני ישראל ונתמלאת סאתו ויצא גוי אחד מתוך המלחמה ויך בו מרובה ונכנסה כדור עופרת בו סמוך לכיסו והחלה מעט וקשר אותם וחזר למלחמתו והיו אחריו ג' רעיו בזירזבנאת והיו ממלאים לו והוא מכה בהם, ומעולם לא החטיא כלל כי כולם היו באים בגופות מתים.

ולעת ערב החלה הרבה, ואמר להם שיחזירו אותו לעיר. ושלח אחר גדולי העיר כמו מאה ועיור עיניהם בצפאפאד (מחטים) ואחר כך הרגם. ואמר לסופר שיכתוב לעיר פאס אלבאלי שיתפסו הגדולים שלהם ולכולם בשם יקרא ויהרגו אותם.

וכן למכנאס כתב שיתפסו הגדולים שלהם ויהרגום. והיהודים שיצאו מן העיר, וכן לצווירא. באופן שכתב להשמיד כמה נפשות כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, מלכו של עולם ולא יניח ברכה אחריו. ולעת ערב יום ג' מת בלי חמדה ובלי תאווה. עם היות שלא הניח פינה שלא נשחטת בה לעבירה, והיו לו עמו מאה נשים והיה בועל אותם זו בפני זו, כמו שסיפרו לי מי שראו אותו.

והיה צד נשים מתחת בעליהן, יש בגלוי ויש בסתר. וכן במשכב זכר וכמו שנאמר השתיה לקבל אלפא חמרא שתי, ויין ושכר ומלבושים נאים כמו התוגרמים. ברוך הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו. ברוך האל המושיע.

אין כמעט קהילה שניצלה מידי המזיד ועושה דבריו. נשתמרו עדויות על מעללי המלך ביהודי תנג'יר, ארזילה, אל עראייש, מוגאדור ורבאט. קינות רבות נכתבו לזכר מעשי הזוועה אלה שאמרו לכלות את בית ישראל. נביא קטעים מן הקינה הארוכה של גדולי משוררי המערב בכל הזמנים, שהיה עד ראייה למאורעות אלה בעיר הולדתו מכנאס . רבי דוד בן אהרן חסין.

מותו של המזיד, בעת שנתפס בטירוף רצח מחודש, נתקבל כאות הצלה משמים. יהודה בן עטר מסיים כך את הסיפור ב "זיכרון לבני ישראל" : פעם אודה את ה' על הנסים ועל הנפלאות שעשה עמנו לטובת אות, ונשיר תודה לפניו ברוב ההודאות… ואנו באזננו שמענו ועינינו ראו ולא זר, נסים שנעשו לנו ממש כיציאת מצרים לכן יסדתי אני הצעיר שיר הודאות להודות ולהלל לפניו יתברך ובל נהיה מכפוי טובה חס וחלילה.

כך מסתיים פרק אימים שלא היה ולא יהיה אח ורע בתולדות המערב.

בִּשְׁנַת נְתַ"ק לִפְרָט קָטָן / נִתַּק הֲדַר עִיר מֶכְּנָאסָה
וַיָּקֶם ה' שָׂטָן / לִשְׁלוֹמָהּ, פָּרַץ בָּהּ פִּרְצָה
בַּלֶּשֶׁת לָעִיר נִכְנְסָה
.
אֶל עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ אֶקְרָאָה / מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה
הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה / כַּבֶּצַע הַזֶּה לֹא נַעֲשָׂה

אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִי, בָּבַת / בְּחֹדֶשׁ זִיו זִיוָהּ שָׁבַת
בְּיוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת / פָּסַח שְׁנֵי לִטְמֵא – נַפְשָׁהּ

5- נִתַּן לַמְּחַבֵּל רְשׁוּת / בְּמַאֲמָרָהּ שֶׁל רְשׁוּת
חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת / מַדָּד לוֹ מִדָּה גְּדוּשָׁה

כְּחוֹטֵב עֵצִים בְּקַרְדֻּמּוֹת / נָתְצוּ בָּהֶם, פָּרְצוּ חוֹמוֹת
נִגְלוּ לָהֶם תַּעֲלוּמוֹת / דָּבָר מֵהֶם לֹא נִתְכַּסָּה

יָמִים גַּם לֵילוֹת שָׁלָלוּ / יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה אָכָלוּ
10- בָּאוּ פָּרִיצִים חִלֵּלוּ / תּוֹרַת מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

דִּינֵי נְזִיקִים וַחֲבָלוֹת / וּקְנָסוֹת וְגַם גְּזֵלוֹת
וּטְרֵפוֹת בָּהֶם כְּלוּלוֹת / עִקּוּר, חֲלָדָה, דְּרָסָה

דִּבְרִי אֵלִיָּה הַנָּבִיא / נִבָּא עֲלֵי אֶרֶץ הַצְּבִי
עֲלֵיהֶם אֱלֹהִים הֵבִיא / לֹא נָפַל דָּבָר מֵהֶם אָרְצָה

15- וּמֶה חֳרִי אַף הַזֶּה / בָּזוֹזֵי בָּתַר בָּזוֹזֵי
גָּזְזוּ אוֹתָנוּ כְּגוֹזְזִי / עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וְכָבְשָׁה

יָצְאוּ בַּגּוֹלָה עֲרֻמּוֹת / נָשִׁים יְקָרוֹת וּנְעִימוֹת
מִפַּחַד אוֹיֵב וְחֵמוֹת / אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה

דַּלְתֵי שַׁעֲרֵי פְּתָחִים / נִתְּחוּ אוֹתָם לִנְתָחִים
20- וְסִפְרֵי תּוֹרָה שְׁטוּחִים / כְּמַחְצֶלֶת פְּרוּשָׁה

בְּעֵינֵינוּ הֵן רָאִינוּ / חִלְקוּ לָהֶם בְּגָדֵינוּ
לֶחֶם אֲלֵיהֶם שָׁאַלְנוּ / עַד כַּזַּיִת, עַד כַּבֵּיצָה

נַעֲנֵינוּ אָמְרוּ בְּחֵמָה / כִּי אֵין בְּיָדָם מְאוּמָה
אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה / וְאוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה

25- אוֹי לָעֵינַיִם כָּךְ רָאוּ / סִפְרִי קֹדֶשׁ חוּצוֹת מָלְאוּ
עַל כָּתֵף רֹאשָׁם יִשָּׁאוּ / עַד לֹא יוּכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא

הִכּוּ אוֹתָם עַד חָרְמָה / בִּשְׂאָט נֶפֶשׁ, בְּיָד רָמָה
מַכֶּה רַבָּה וַעֲצוּמָה / לֹא זוֹרוֹ וְלֹא חֻבָּשָׁה

רָאשֵׁי הָעֵדָה, גְּבִירִים / חֻבְּשׁוּ בְּבַיִת הָאֲסוּרִים
30- בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת קְשׁוּרִים / לְבִזָּהּ וְגַם לְשִׁמְצָה

נוֹטְפִים יִרְבּוּ עַל זוֹחֲלִים / עַל עֲשִׂירִי עָם גְּדוֹלִים
הָיוּ עֲנִיִּים וְדַלִּים / כָּלְתָה פְּרוּטָה מִכִּסָא

חָבַל עֲלֵיהוֹן דְּאָבְדִין / כֶּסֶף, זָהָב אִזְמָרַגְדִּין
סָפְדַיָּא עֲלֵיהוֹן סָפְדִין / בָּתַר דַּנְבָּא אָזְלָה רֵישָׁא

35- סְפֹד אַגְדִּיל כָּל הַיָּמִים / עַל חִבּוּרֵי הַחֲכָמִים
אֵין קוֹנֶה לֶחֶם בְּדָמִים / סִפְרֵי פְּרִישָׁה וּדְרִישָׁה

יָגֹז וְיִמְרֹט כָּל שְׂעָרוֹ / כָּל מְחַבֵּר עַל חִבּוּרוֹ
חָכָם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ / נִסְרְחָה חָכְמָה, נִמְאָסָה

יְרִיעוֹת סִפְרִי תּוֹרָה / עָשׂוּ מַרְצוּפִין בִּתְפִירָה
40- עֲלֵי זֹאת שַׂקִּים אַחֲגוֹרָה / וּבָאֵפֶּר אֶתְפַּלָּשָׁה

נוֹרָא בְּעַם רָם נִשְׁפָּכָה / בָּעֲרָה וְלֹא שָׁכָבָה
אַל אֱלֹהִים ה' כָּכָה / בָּאָרֶץ הַזֹּאת עַל מֶה עָשָׂה

חַמְרָא בְּטָשׁ שְׁרָגָא / שָׂם אֶת יִשְׂרָאֵל לְחַגָּא
וּרְמָא עֲלַיְהוּ כְּרַגָּא / עַד בְּלִי קִצְבָּה וּקְצִיצָה

45 – זָכוֹר תִּזְכֹּר וְתָשֹׁחַ / עָלֵי נַפְשִׁי, לֹא תָּנוּחַ
וְאֵלֵךְ קוֹדֵר שְׁחוֹחַ / אֵין תְּנוּעָה, אֵין הַרְגָּשָׁה

קִוִּינוּ טוֹב, וְהִנֵּה רַע / רַב צַעַר וְגָדֵל פָּרַע
גְּזַר–דִּין נִגְזַר לֹא נִקְרַע / וְהִנֵּה הַנֶּגַע פָּשָׂה

אַחֲרֵי זֹאת רַע מָצָאנוּ / צָרוֹת רַבּוֹת סְבָבוּנוּ
50- לֶחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ / כְּסוּת בַּקָּרָה לֹא נִמְצָא

מֵרְבָדִים טוֹבוֹת חֲשׁוּבוֹת / חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת רַבּוֹת
אֶת הַכֹּל לָקְחוּ לְרַבּוֹת / כְּלִי בַּיִת וּכְלֵי קֻפְסָא

צַדִּיק וְיָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ / כִּי עוֹנוֹתֵינוּ הִטּוּ
הִרְבֵּינוּ מְאוֹד לַחֲטֹא / וּמַכַּתְנוּ אֲנוּשָׁה

55- צִוָּה הָאֵל חַסְדּוֹ לָנוּ / לֹא נֶהֱרַג אֶחָד מִמֶּנּוּ
נָשִׁים וּבְתֻלוֹת לֹא עִנּוּ / לֹא הָיְתָה בְּזֶה קְדֵשָׁה

אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל צָעַר / חֲמַת מֶלֶךְ כָּאֵשׁ בָּעַר
תָּלָה אֲנָשִׁים בְּשַׁעַר / מִיתָה מְשֻׁנָּה מְאוֹד קָשָׁה

מֵי מַעְיָן עֵינַי יָזוּבוּ / עַל מְדִינוֹת שֶׁנֶּחְרְבוּ
60- כְּסֻכַּת כֶּרֶם נֶחְשָׁבוּ / וְכִמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה

יַחַד בְּעָרֵי מַעֲרָב / הִזִּיק נָחָשׁ, שָׂרָף וְעַקְרָב
וְאוֹרָם חָשַׁךְ וְעָרָב / הָיוּ לְקָמֵיהֶם לְשִׁמְצָה

צַר וּמָצוֹק מָצָא אוֹתָם / עַד מֵהֶם הֵמִירוּ אֶת דָּתָם
וּמֵהֶם מָסְרוּ נִשְׁמָתָם / עַל קְדֻשָּׁת רָם וְנִשָּׂא

65- יְלָלָה אַגְבִּיר וְקִינוֹת / עַל טִטְוַאן שָׂרַת מְדִינוֹת
מִמֶּנָּה הִתְחִילָה פֻּרְעָנוּת / וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה

מַר אֶצְרַח עַל הָעִירָה פָּאס / דַּל כְּבוֹדָהּ, הוֹדָהּ אֶפֶס
מְקוֹר מָשְׁחַת מַעְיָן נִרְפָּשׂ / כִּי הוֹצִיא אוֹתָם הַחוּצָה

יִדְווּ הַדֹּוִים עָלֶיהָ / עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹתֶיהָ
70- אָבְלוּ אָנוּ פְּתָחֶיהָ / קִינָה כְאַלְמָנָה אֶשָּׂא

צַר וָאוֹר חָשַׂךְ בָּם לִהְיוֹת / רֶפֶת שֶׁל סוּסִים עֲשׂוּיוֹת
בָּתִּים הַיּוֹשְׁבִים בְּנוּיוֹת / אוֹצָר לִכְלִי מַחֲרֵשָׁה

דְּבָרוֹ בְּגֵאוּת פִּימוֹ / אוֹיְבִים לְנַתֵּק מוֹסְרוֹתֵימוֹ
כְּהֶמְיַת יָמִים יֶהֱמוּ / אֶת נְאוֹת יַעֲקֹב נִירְשָׁה

75- וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה / צָרַעַת מַמְאֶרֶת פָּשָׂתָה
בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הָיָתָה / יָד נְטוּיָה זֹאת עוֹשָׂה

דּוֹפֵק וְגוֹלֵל חָפְרוּ / וְעַד הַיְּסוֹד עָרוּ עָרוּ
לְהוֹצִיא הַמֵּת מִקִּבְרוֹ / חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי אֲנוּשָׁה

בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים זֹאת הָיְתָה / לִיבְעֵי אִינֵּישׁ רַחֲמָנוּתָא
80- עַד לְזִבּוּלָא בָּתְרָיְתָא / מַעֲנֶה עַל זֹאת נְבַקְּשָׁהּ

רַחֲמִים יַרְבֶּה וַעֲתִירָה / לְעֵת מְצֹא זוֹ קְבוּרָה
מִשּׁוּם בִּזְיוֹנוֹ וְכַפָּרָה / מָצָא אוֹתָם טוֹבָה מָצָא

אִישׁ הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ / יִשְׁפֹּךְ אֱלֹהַּ בַּחֲמָתוֹ
עַל מֵתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ / וַעֲוֹנָם כְּבָר נִרְצָה

85- הֵן מְאֹד הַרְבֵּה מַר לִי מַר / עַל כָּל צַדִּיק חָסִיד גָּמַר
אֵיכָה תּוֹךְ קִבְרוּ לֹא נִשְׁמַר / מִן הָרִאשׁוֹנוּת זוֹ קָשָׁה

רָצוֹן מֵאַל חַי יִתְעַלֶּה / לְמֵתִים יַעֲשֶׂה פֶּלֶא
תִּהְיֶינָה עֲצָמוֹת אֵלֶּה / עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ הַגִּישָׁה

נְקַוֶּה אֲרוּכָה לָהֶם / בָּשָׂר וְגִידִים עֲלֵיהֶם
90- וְרוּחַ יָבוֹא בֵּינֵהֶם / וְיִהְיוּ בִּרְיָה חֲדָשָׁה

חֶבְלֵי מָשִׁיחַ רָאִינוּ / וְלֹא רָץ לָבוֹא אֵלֵינוּ
כָּל הַיּוֹם אֵלָיו קִוִּינוּ / בַּחֲשִׁיקָה, בַּחֲפִיצָה

זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ / וְהַצֵּל, הַצֵּל עַמָּךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתְךָ / הַטְּהוֹרָה, הַקְּדוֹשָׁה

קָדוֹשׁ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם / לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם
מָתַי מֶלֶךְ כִּכְפִיר יִנְהָם / וְאַתָּה אֶל רָם וְנִשָּׂא

חוֹבָה מֻטֶּלֶת עָלֵינוּ / לְהִתְפַּלֵּל אֶל מַלְכֵּנוּ
בִּשְׁלוֹמוֹ יִהְיוּ לָנוּ / גִּילָהּ רִנָּה וְגַם דִּיצָה

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / שָׁלַח אֶת קַנָּא קַנָּאִי
אֵלִיָּהוּ יִרְאוּ עֵינָי / גּוֹי אֶל גּוֹי חָרֵב לֹא יִשָּׂא

קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מִבְטָחוֹ / מְהֵרָה יִשְׁלַח מְשִׁיחוֹ
יִרְאוּ יְשָׁרִים יִשְׂמְחוּ / וְכָל עוֹלָה פִּיהָ קָפְצָה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– שלטון האימים :סוף שלטון המזי"ד-כולל קינתו של רבי דוד חסין עמ' 80

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

ה־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בנכּום סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד-מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר

הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.

הגיית האותיות

ללשון הערבית המוגרבית במרוקו, ניבים שונים, והוא לא אחיד בכל מקום, אצל היהודים. קיימים הבדלים לשוניים רבים בין איזור למשנהו ובמיוחד בין תושבי הצפון לתושבי הדרום.

בקהילות הצפון למשל (מכנאס, פאט, צפרו רבאט- סאלי) ועוד, ההיגוי שונה משאר הקהילות. הגיית האות ק׳ שם, דומה להגיית האות א'. יהודי יוצא הערים האלו יאמר: תתאבל, במקום תתקבל שב״קדיש״; אסר, במקום: קצר; אבלה במקום: קבלה; אריעה במקום: קריעה.

הגיית האותיות ש׳ ימנית, ש׳ שמאלית ס׳, צ׳, הגויות באותה הצורה ברוב אזורי מרוקו, כמו האות ס׳ ללא שום הבדל. רוב יהודי המגרב יאמרו סיבולת במקום: שיבולת;סוד במקום שוד; סדק במקום צדק; סעיף במקום צעיף.

ליהודי צפרו בעיה נוספת: הגיית האותיות ד׳־כ׳, קשה עליהם, והם יהגו ת׳ במקום ד׳ ובמקום האות ס, ישתמשו באות א׳, כך למשל יבטאו את המלים: תבורה במקום דבורה; ביתא במקום: ביצה.

ההבדל הלשוני בין קהילת צפרו ליתר הקהילות מורגש במיוחד כאשר במ­קהילה זו מדברים ערבית־יהודית, זה בלתי אפשרי להבחין בין א׳ לאות כ׳. למשל יהודי מצפרו יאמר בערבית: א-יאלל במקום כא-יקלל שפירושה הוא אומר. או יאמר: נטרת במקום נדרת שפירושה ראית!

אצל יהודי דבדו והסביבה, הגיית האות כ׳, דומה להגיית האות ת׳, והם יאמרו: ת׳פרה במקום כפרה; ת׳יפור במקום כיפור.

גם בקרב קהילה זו מורגשים הבדלים רבים בינם לבין יתר הקהילות, כאשר הם מדברים ערבית-יהודית. הם יאמרו: האת' א-כ׳וייא במקום האכ א-כ׳וייא (קח חביבי). או אללאה יתיוון מנית במקום אללאה יכוון מנניכ, שפירושה-ה׳ יצליחך. כמו כן האות ק׳ וכן האות כ׳ מבוטאות אצלם כמו האות כ׳ ללא כל הבדל.

באיזור תאפילאלת, לא שומעים את האות א׳ ובמקומה משתמשים באות ע׳, כך למשל יאמר יהודי מאיזור זה: רפעל במקום רפאל. או ישרעל במקום ישראל עבד במקום אבד; עני במקום אני.

לעומת המקומות שהזכרנו, במראכש ובנותיה, הגיית האותיות יוצאת מן הכלל: השין הימנית והשין השמאלית, מודגשות היטב. האות ק׳ הגרונית מודגשת במיוחד, להבדילה מהאות כ'. אולם האות צ׳ מבוטאת כאות סי, ולא רק שם, בכל המגרב ללא יוצא מהכלל. כך יוצא ״סדק סדק תרדוף״ ולא ״צדק צדק״. ראוי להוסיף שבאיזור מראכש וכן בכל איזורי האטלס מבטאים את האות ו׳ כמו האות הלועזית W כך יאמרו: ווידבר ולא וידבר, וויקרא, וויאמר, וכדומה.

מערכת שעות הלימודים ותוכן הלימודים בחדר

מסגרת הלימודים במכנאס התנהלה כך: יום יום התלמידים למדו את פרשת השבוע עם תרגום לערבית(א-סאראח), וכל חבר(סאחאב) השגיח על חניכיו, שינן להם את החומר ועידכן את ה-רבבי על כל תלמיד, על כל חריג שאינו קולט, ועל העדרויות מן הלימודים. בשעה ארבע אחר הצהרים התפללו מנחה, ולעת ערב עם סיום הלימודים, התפללו ערבית. התלמידים הגדולים (החברים) נשארו ללמוד ״חוק לישראל״ עם ה-רבבי.

א-סאחב או חבר הוא בעצם עוזר המלמד (ריש דוכנא). סגן המלמד המטפל בקטנים. השם חבר קיים במסורת היהודית עוד מימי האמוראים ומתקופת ישיבות בבל. בזמנם של האמוראים היה הכינוי ״חבר״ לשם נרדף לתלמידי-חכם, עד שאמרו: ״אין חברים אלא תלמידי- חכמים (בבא בתרא, עה, ע״א). גם בין היהודים שבארצות דוברות ערבית, המונח חבר הוא שם נרדף למלמד, מלומד, חכם.

ביום רביעי אחר הצהרים, למדו את ההפטרה של השבוע עם תרגום לערבית (ה-סאראח). ביום חמישי, למדו כתיבה וכן ״החסר והיתר״. ביום שישי, התלמידים נבחנו בפרשת השבוע ובהפטרה. תלמיד שהוריו קנו לו את העליה להפטרה בבית הכנסת, שינן אותה היטב ביום שישי, כדי שביום שבת יקרא אותה ללא שגיאות בפני קהל המתפללים.

מנהג היה, שבפעם הראשונה הורים קנו לילדיהם את ההפטרה של פרשת נח, ״רני עקרה״ (ישעיה, נד) , משום שהיא ההפטרה הקצרה והנוחה ביותר לשינון. התלמידים הגדולים והמתקדמים, למדו ביום שישי איך לנסח מכתב. החברים העוזרים קיבלו מהמלמד, הוראות ותוכניות עבודה לשבוע הבא ולמדו איתו את הפרשה הבאה.

ביום שבת הלכו התלמידים גם כן ל-סלא, אבל לא על מנת ללמוד, כי אם להקשיב ולהיבחן ע״י התלמידים שכבר עזבו או סיימו את לימודיהם והיו לבחורים גדולים. הללו באים ביום שבת אחה״צ, בחנו את התלמידים הצעירים, אחר כך קראו פרקי תהלים והתלמידים הצעירים הקשיבו להם. במשך הזמן הם גם למדו לקרוא את התהלים, ונמנעו מלהסתובב באפס מעשה בשכונה.

חסר ויתר

אלה הן פעולות חיסור וחיבור. התלמיד רשם את המספרים באותיות עבריות ולא בספרות ההודיות המקובלות. מטבע ה־ריאל (מטבע מרוקני) צויין בסימן * .

בחסר והיתר היו איפוא פעולות חשבוניות פשוטות שה-רבבי לימד, ובכך השיג שתי מטרות אם לא יותר: א. התלמיד קיבל מושג על שתי מיומנויות יסוד בחשבון, חיסור וחיבור. יש לזכור שהתלמידים ברובם פנו בתום לימודיהם בחדר, לעבודה במקצועות קלים ופשוטים או למסחר זעיר_עיסוקים שלא דרשו ידע רב בחשבון. ב. התלמיד מגיל רך למד להשתמש באותיות עבריות כספרות, וכך הוא נכנס לעולם הגימטריא.

מלאכת הכתיבה

התלמיד למד לכתוב בכתב רש״י, ואחר כך בחצי קולמוס (נס-קלאם אן תעליק). כתב רש״י שימש להעתקת חומר לימודי בעל חשיבות ומסמכים כגון כתובות, תעודות ספרותיות וכר, ואילו הקורסיב נס-קלאם, שימש לכתיבת איגרות רגילות לצורכי יומיום. התלמידים המוכשרים שניחנו בכתב־ יד יפה, היו הציירים והסופרים של ה״חדר״. לפני פורים הם העתיקו מגילות אסתר על גלילי נייר, עיטרו אותן בציורים של בן־המדתא ועשרת בניו ומכרו אותן לחברים ב״חדר״. בשבוע של שבת שירה (פרשת בשלח), הם נהגו לכתוב את שירת־הים, לעטר אותה בצבעים נאים ולמכור אותה שוב לחברים.

 יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'184

מנחם ויינשטיין

המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט

מצבה הכלכלי של קהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט היה איתן החל מן המחצית השנייה של המאה הט״ז, ניתן למנות באלג׳יר 19 בתי־מסחר יהודיים מרכזיים, שעסקו ביבוא ויצוא, שכרו ורכשו ספינות, וסחרו עם כל ארצות הים־התיכון, ארצות אירופה־המערבית וארצות־הברית. בין המשפחות היהודיות המרכזיות שעסקו במסחר, ניתן למנות את משפחות בוג׳נאח, בושערה וכהן־בקרי. האינטרסים המסחריים, יצרו קשרים הדוקים בין הסוחרים היהודיים באלג׳יר לבין השליטים המוסלמיים של אלג׳יריה, והביאו אף למעורבות עמוקה של הסוחרים היהודיים בקשרים ובתככים המדיניים, שהיו לאלג׳יריה עם המדינות שעמדו עמה בקשר מסחרי, וחובה הכספי הגדול של צרפת למשפחות בקרי ובוג׳נאח, הוא שגרם לסכסוך המדיני, שבעקבותיו כבשה צרפת את הציר המרכזי של המסחר הקיף אמנם מספר קטן של משפחות, אבל היקפו הגדול של המסחר הביא, ללא כל ספק, לפרנסת עשרות ואולי מאות משפחות יהודיות מן המסחר, כפקידים, סוכנים ומתווכים וכיוצא בזה.

התנאים הכלכליים הטובים איפשרו אף צמיחה וגידול במספרם של החכמים והדיינים באלג׳יר. חלקם ידועים ומפורסמים, כרי״ש צרור, ר׳ יהודה עייאש, ר׳ יעקב בן־נאים, והפחות ידועים, ר׳ סעדיה אזוביב, ר׳ צמח דוראן, ר׳ מימון יאפיל, ר׳ אברהם יאפיל, ר׳ יוסף בושערה, ר׳ נהוראי אזוביב, ר׳ אברהם טובייאנה, ר׳ יוסף אזוביב, ר׳ ישועה סידון, ר׳ יעקב מרעלי ור׳ יצחק אבולכיר. :בבית־הכנסת הגדול של אלג׳יר ערכו הזכרת־נשמות במנחה בשבת, ל־24 חכמים מן המאה ה־.18

מספר כה גדול של מנהיגים רוחניים בקהילה אחת ובתקופה אחת, יכול היה, לכאורה, להעלות את הרמה הרוחנית ולשפר את המצב החברתי בקהילה. אולם, המציאות הרוחנית־חברתית המתגלה לעינינו במחקר המקורות היא קשה ביותר.

המקורות מלמדים על משבר קשה ועמוק בקהילה היהודית. משבר זה פגע בראש ובראשונה בהנהגה הרוחנית־דתית, שהיתה מפולגת בתוכה. ר׳ יהודה עייאש כתב ביקורת קשה כנגד אחד החכמים, על שפסק בחפזון וגרם למכשלה; ואילו חכם אחר התיר את אשר אסר ר׳ יהודה עייאש.

סמכותם של החכמים התערערה על־ידי תלמידי חכמים שהוציאו לעז על פסקיהם. ר׳ יהודה עייאש תלה את אשמת המשבר כחלק מן החכמים בדבריו:

ראיתי חכמים בעיניהם נשבעים בתורה לשוא ולשקר, וכשהיו מוכיחים אותם היו טוענים שלא ימצאו להם עוון…ואלה מחללים שם שמים וגורמים להשניא לומדי התורה בעיני עמי הארץ, לומר שהם מתירים מה שהם רוצים, וגורמים לזלזל בנדרים ושבועות, וקורא אני עליהם חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו.

גם אם נחשוב שאולי ר׳ יהודה עייאש יכול להיחשב נוגע בדבר, ולכן אולי יש לקבל בהסתייגות את דבריו הבוטים. מצויות עדויות נוספות על המשבר, כגון: כניעת חכמים ללחץ הקהל בעניינים חמורים שבערווה, כתיבת גט תחת לחץ הקהל.^, והוצאת שם רע על אחד הדיינים (אביו של אותו דיין היה רב דאתרא במשך ארבעים שנה) שקיבל שוחד."

מצב זה הגיע לאוזני הקהילות היהודיות מחוץ לאלג׳יריה, והד לכך חזר בצורר. שמועות שהגיעו לאלג׳יר ממזרח וממערב, וסיפרו על התמעטות חכמיה.

חכמי ודייני אלג׳יר לא העלימו עינם מן הנעשה סביבם, לכן כל הדייניב באלג׳יר ערכו הסכמה, שלא לדון בין איש ובין רעהו כולל דיני אישות וכתובה, היות וידעו שבית־דינם היה חסר כוח לכפות את הדין, האמת והצדק.

הסכמה זו של הדיינים היתה צעד חסר תקדים וחמור ביותר, הדבר הביא להתערבות השלטונות, שהדיחו את ארבעת הדיינים, והענישו בהגליה אחד מהם. במצב זה אין פלא שמקורותינו מציינים, כי נפגם כבוד החכמים והתלמידים, עד שהם מאוסים ושנואים עיני ההמון.

הביטוי החריף ביותר למשבר הפנימי מצוי בצעדו הקיצוני של ר׳ יהודה עייאש, שעזב את צאן מרעיתו ויצא מן העיר מחשש: ׳פן יספה בעוון העיר׳, ועלה לשכון בירושלים. ר׳ יהודה עייאש הסביר את יציאתו, בשאיפתו וכיסופיו לעלות לירושלים וללמוד שם בקביעות. ברור שלולא הרגשת הכשלון בהנהגה, לא היתה שאיפה זו מתגשמת במהרה, כי קשה להניח שלא היה נעתר להפצרות בני־עדתו להמשיך להנהיגם ולהדריכם. במקור אחר הוא הסביר במפורש, שיציאתו קשורה במשבר בקהל, שהוא הנהיגו כחכם ודיין קרוב לעשרים ושמונה שנים. לאחר תקופה כה ארוכה ראה כי:

רבו הפרוצים והחצופים שמעיזין בפניהם בפני הבית דין, ואין לך יום שאין קללתו מרובה. גם יש רבים דלא צייתי לדינא והפרוץ מרובה על העומד…גם רוב שנאת חנם שנתקעה בעיר הזאת…גם רוב לשון הרע שמדברים זה בזה…אין לך שעה בלא רעה, ועוד רבות רעות וצרות, אין ראוי לפרסמן ולגלותן.

ר׳ יהודה חש שלמרות הפצרות הקהל לא היתה תועלת בישיבתו באלג׳יר. המצב הרוחני והדתי הלך והורע, אזלת־יד לומדי־התורה וסרחתה של חכמת־ סופריה נמשכה, עיוות הדין גדל, האמת נעדרה, ולא היה בידו להעמיד משפטי­ הדת על תילם ולהציל עשוק מיד עושקו. למראה זאת, הבין ר׳ יהודה עייאש שאין טעם בעיכוב יציאתו ובהמשך ישיבתו באלג׳יר, לכן החליט לעזוב את הארץ. החלטתו הביאה חלק גדול מן הקהל ללחוץ עליו להישאר בקהילתם. הדבר נגע ללבו של ר׳ יהודה עייאש, אשר הסכים לשהות תקופה נוספת בעיר בשלושה תנאים: (א) שיסתלק מן הדיינות ומכל צורכי־ציבור, ויעסוק בדברי־תורה בלבד. (ב) שלא יתבקש על־ידי אף אחד מבני־עירו לדון בדיני־ממונות. תפקידיו יצטמצמו להוראת איסור והיתר ודרשה ברבים בשבת, כמנהג הקדום. (ג) עיכוב יציאתו יימשך עד לחודש אייר באותה שנה בלבד. הצעתו של ר׳ יהודה עייאש התקבלה, והציבור באלג׳יר הסכים להמשיך לקבל על עצמו את עול פרנסת החכם.

משמעות ביצוע ההצעה של ר׳ יהודה עייאש מתבטאת בצמצום תפקידי החכמים והדיינים להוראת איסור והיתר ודיני אישות, הפקעת ענייני־הקהל, והפקעת דינים שבין אדם לחברו ודיני ממונות מתחום סמכויותיו ותפקידיו של החכם הדיין. לפיכך השתחרר הציבור מן החובה לציית לדברי החכם הדיין, בעניינים שהוצאו מידו, ואילו החכם השתחרר מן החובה להתריע על עיוות הדין ומעשי־עוול, משום שידע שקולו לא יישמע.

המשבר והפתרון בדרך של חלוקת תפקידים וסמכויות בין הדיין לבין החכם, שכונה גם מורה צדק, היו ללא־ספק אחד השלבים, ואולי גם אחד הגורמים בהמשך ההתדרדרות הרוחנית והחברתית, אשר בוודאי רק חלק קטן מתופעותיה באו לידי ביטוי במקורותינו, כפי שנראה להלן.

מנחם ויינשטיין–המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט-עמ' נה

אחי הקבצו בואו –המהדורה החדשה

קינה^א קוננתי על חכם יודע ששה סדרי משנה בעל פה

תמרור: ידידי זכרו חיבה

סימן: אנכי דויד חזק

אַחַי הִקָּבְצוּ בּוֹאוּ / לְשֶׁבֶר זֶה קִנִּים שְׂאוּ
הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ / לִמְקוֹנְנוֹת וּתְבְוֹאֶנָה

נְהִי ונִהְיֶה חַדְּשׁוּ / בְּחוּצוֹת עִיר בַּקְּשׁוּ
הַנִּמְצָא אִישׁ בּוֹ נִקְבְּצוּ / כָּל שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה

כָּל סִדְרֵי הַמִּשְׁנָה גּוֹעִים / וּבְרֹאשָׁם סֵדֶר זְרָעִים
אָן פָּנָה יָפֶה אַף נָעִים / וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה ? 

יִצְרַח אֲהָהּ בְּמָרָהּ / סֵדֶר מוֹעֵד וְיִקְרָא
הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / תִּשְׁכֹּן עָלָיו עֲנָנָה

דְּבָרִים מָרִים וְקָשִׁים / יִצְעַק יִצְרַח בָּדֶר נָשִׁים
לֵילוֹת כְּיָמִים יָשִׂים / יְקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה

וְיַעַן סֵדֶר נְזִיקִין / כָּל פִּרְקֵי מַר צוֹעֲקִין
אֵיךְ הָיוּ אָכִּין וְרַקִּן / לְמָשָׁל וּלִשְׁנִינָה

יַחַד, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / חִרְדוּ הֱיוּ מִתְכַּנְּסִים
לִסְפֹּד עִם סֵדֶר קֳדָשִׁים / מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה

דִּמְעָה יִקְבַּע לְדוֹרוֹת / וְיִבְכֶּה סֵדֶר טְהָרוֹת
מִי יָקוּם בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת / לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה

חוֹן יָהּ וְרַחֵם עָלָיו / נִחוּם שָׁלֵם לֵאֲבֵלָיו
וּרְצֵה צוּרִי מִפְעָלָיו / חַטֹּאתָיו לֹא תִּמָּצֶאנָה

זִיו הוֹדְךָ עָלָיו הַשְׁרֵה / וְיִתְעַדֵּן בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה
נַחֲלֵי נַהֲרֵי / דַּאֲפַרְסְמוֹנָא 

קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ / אָמַר לוֹ כְּגִבּוֹר רוּץ
קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ / קִנָּמוֹן וּלְבוֹנָה

ביאור רינת יעקב

 א. ובה י״א בתים, ובכל בית ג׳ טורי ענף וטור אזור, ומשקל כל טור ח׳ הברות: ש לשון מספד ונהי, ודוגמתו ביחזקאל ב, י: ג. ירמיה ט, טז: ד. קריאות אבל, והכפל יורה על הריבוי, וראה מיכה ב, ד ובדברי הראב״ע שם: ה. בוכים בצעקה, כמו אם יגעה שור וגו׳(איוב ו, ה): ו. ע”פ שה”ש א, טז: ז. מליצה נאה ע״פ שמות יז, יב, וסיים רבנו בפסוק זה, כי ״אמונה״ זה סדר זרעים, כדאמר ריש לקיש (שבת לא, א), מאי דכתיב (ישעיה לג, ו), והיה אמונת עתין חוסן ישועות חכמת ודעת וגו׳ ״אמונת״ זה סדר זרעים. ״עתיך״ זה סדר מועד. ״חוסן״ זה סדר נשים. ״ישועות״ זה סדר נזיקין. ״חכמת״ זה סדר קדשים. ו״דעת״ זה סדר טהרות, ואפילו הכי יראת ה׳ היא אוצרו וכו׳: ח. לשון כאב, ראה לדוגמא שופטים יא, לה: ט. ע״פ צפניה א, טו: י. איוב ג, ה: יא. מליצה נאה ע׳׳פ מו״ק כה, ב ע״ש ודוק: יב. כי דומה לאלמנה שמת בעלה: יג. ראה סנהדרין מט, א וע״י לימוד אכין ורקין חזקו את לימוד התורה ולא ביטלוהו כיע״ש בדברי רש״י, ועתה בטלה תורה עם מיתת הצדיק, שישב ״אן ורק״ על לימודו: יד. ע״פ דברים כת, לז: טו. ראה עזרא י, א והבן כח המליצה: טז. ע״פ איכה ב, יט: יז. ע״פ מ״א ח, כת והרינה היא רינה של תורה, ואחריה באה התפילה: יח. ע״פ ישעיה נז, יח: יט. ע״פ

ירמיה נ, כ: כ. י״ג נחלי אפרסמון והם כינוי עמוק לעוה״ב, כיעוי׳ בתענית כה, א. ע״ש. ודבר זה עמוק, כי ירמוז אל ענין אורות העליונים החצובים ונמשכים מן שלש עשרה מכילן דרחמי, מה שאין שכל האנושי יוכל לצייר בדעתו שיעור וגודל העונג המגיע מהם: כא. ע״פ ישעיה מא, ד: כב. ע׳׳פ תהלים ים, ו: כג. ע״פ שמות ל, כג:        

המרכיב העברי בלשון הסתרים

תחום לשוני מיוחד שהעברית משמשת בו יסוד עיקרי, הוא לשון הסתרים של הסוחרים היהודיים. מרדכי הכהן ציין שבלוב כונתה לשון זו ״לשון הקודש הטוואפה״ (״שפת עבר של הרוכלים״) ובטריפולי — ״לשון קודש אל־עטארא״ (״שפת עבר של מוכרי בשמים״), ואף הוסיף נימוק לכינוי השני: ״יען בבוא יהודי הכפרים טריפולה רוב משאם ומתנם עם סוחרי היהודים מוכרי הבשמים״.^, בשאר ארצות צפון אפריקה היא כונתה ״לשון״, ״לשתייה״ או ״ישורוניה״, ^, ובמרוקו — אף ״סלאגות״; השמות הראשונים גזורים מן העברית ואילו האחרון גזרונו לא נתברר סופית. י׳ שיטרית^{, ,} גורס ש ״שלאג״ היא מילה ערבית אף שאינה מתועדת במילונים, והסיומת ״־ות״ היא צורן הרבות בעברית. לעניות דעתי, עדיף לגזור את הבסיס ״שלאג״ מן המילה הברברית ״שלאגם״ בהוראה ״שפם״. הזיקה הסמנטית בין שני המונחים תהא כך: ״דברים שאדם אומר או מבטא אותם מתחת לשפם כביכול״ — כלומר, ״שהוא אומר אותם בחצי־פה ושאינם נהירים לשומע הלא מיומן, כאילו גומגמו מאחורי השפם״. ואמנם לשון הסתרים לא זו בלבד ששאלה מילים עבריות אלא שעיבדה אותן, ופעמים אף עיוותה אותן, כנראה כדי להסוותן אף באזני פשוטי העם היהודים. הפזמון המפורסם ״שתוק שתוק יא חכם מא תבזיש בדבר וכו' האדו חמורים בני בקר״,- בתרגום מילולי: ׳שתוק שתוק, חכם! אל תגרום לי ביזיון בדבר זה ובו׳ אנשים אלו הם חמורים ובני בקר״.   המבוסס כולו על לשון הסתרים האמורה, מכוון, על פי תוכנו, נגד קהילה שלמה של יהודים עמי הארצות, ונאמר על ידי יהודי ערמומי מחוץ לקהילה ליהודי אחר — ערמומי אף הוא — מבני הקהילה, בפני אנשי הקהילה עצמה. מסתבר שעגה זו משותפת הייתה לכל הסוחרים היהודים בצפון אפריקה, ומהם כנראה עברו יסודות מסוימים של העגה ליתר הדוברים. ד׳ כהן אומר שלשון הסתרים של יהודי תוניס היא ביסודה כמו זו של אלג׳יר. הדוגמה שהוא נותן שם היא שיחה בין שני סוחרים: debber lu bquf, el hasi selluk  (=דבר לו בקו״ף החצי שלך; כלומר: אמור לו שזה עולה במאה, וחצי הסכום יהא שלך); stuk, ya suti sayah isuruni yida bellasun=שתוק, שוטה, הוא נראה (=שייך) יהודי, ושמא הוא יודע את ה״לשוך, כלומר את לשון הסתרים). הביטויים העבריים שבשיחה זו ידועים בשאר ארצות צפון אפריקה וכך גם ביטויים רבים אחרים.

 תפוצה רחבה זו מרמזת על עתיקותה של העגה. אף השינויים במבטא מרמזים על תהליך לשוני ממושך. באלג׳יר, למשל, a (אחורית) האופיינית למבטא העברית הפכה בכמה מילים מלשון סתרים זו ל־a (קדמית) האופיינית למבטא מילים ערביות. דומה שהדוברים שוב לא חשו במוצא העברי של מילות סלנג אלה ופעמים מעתק זה מרמז על תהליך מורכב יותר. למשל, המילה gni:ba (גניבה) ידועה גם ־'מוסלמים הכפריים, ששאלוה מהיהודים בצורתה העברית gniba והתאימוה למבטאם הערבי; לימים חזרו היהודים והושפעו מהמבטא שבפי שכניהם המוסלמים וביטאוה אף ־ב gni:ba אולם אין אפשרות להגדיר, לפחות לפי שעה, את הזמן והרקע ההיסטורי שבהם חדרו רוב המילים העבריות ללשון הסתרים כמו למוגרבית בכלל.

שאילות מהברברית

וכן הוא בשאילות מהברברית. אין לדעת אימתיי ובאלו נסיבות חדר ביטוי זה או זה מהברברית למוגרבית; אף אין הניבים השונים של המוגרבית שווים בביטויים הברבריים השאולים בהם — והרי בברברית עצמה יש להגים שונים: תאמאזיגת, תשלחיית והלהגים הזנאתיים. ביטוי כמו ״זנווי״ או ״אזנווי״ (=סכין) ידוע בעיקר בדרום. מספר השאילות באלג׳יר מועט ביחס מאלה שבניבים אחרים. למשל- fertattu            (=פרפר) ידוע למוסלמים בעיר אך אינו ידוע ליהודים, אבל המילה ידועה ליהודים באזורים אחדים במרוקו, בדרך כלל בצורת fertittu.

שאילות מהשפות הלטיניות

שאילות מהספרדית

לשון אחרת שהשפיעה השפעה רבה על המוגרבית־היהודית, בפרק הזמן שאנו דנים בו, היא הקסטיליאנית. ראינו למעלה שמגורשי ספרד החזיקו בלשונם דורות רבים, עד שנתבוללו לגמרי בלשון התושבים, ויש שהמשיכו לדבר בה עד דורנו, בדרך כלל באזורי ההשפעה של השלטון הספרדי. עקבותיה של דו־הלשוניות ההיסטורית ניכרים היטב בלשונות ששימשו במגרב, בכתב ובעל פה. ר׳ שלמה הכהןמציין שמילים ספרדיות רבות שאולות בערבית של דבדו ולדעתו מילים אלה הן משקע מלשון אבות אבותיהם של תושבי דבדו, גולי ספרד:

״גם יתאמתו דברינו שאבותינו הם מגולת ספרד, שעד היום נשארו איזה מלות שרישומן ניכר שהם מלות ספרדיות כמו הכתונת, שבלשון ערבי קורים אותה קסאבא ואנו קורים אותה קאמיזא.

• camisa. המילה רווחת בכל רחבי צפון אפריקה וכיוון שהיא נמצאת גם בערבית הכללית מסתבר שהיא מנחלת העבר הלטיני הקדום. במזרח היא הוטמעה כליל בפונטיקה של הערבית הקלסית בצורת قميص

כמו כן לחמץ קורים אותה ההמון גראבאנצוץ. הכוונה ל-garbanzo, ״גרגרי חומוס״.

 כמו כן הסולת קורים אותו סמידא.

ובמובן זה המילה משמשת בכל רחבי מרוקו. גם לערבית הכללית היא חדרה, אם כי לאו דווקא במובן של ״סולת״ אלא של ״קמח לבן״. אף כאן אפשר להניח שהמילה עולה ומגעת עד לתקופה הלטינית,

והיא נשאלה ממנה, כלומר מן simila (שממנה גם המילה האנגלית הידועה semolina), כמובן בהנחת חילוף העיצור המכתשי־צדי 1 בשכנו המכתשי d ; אך אפשר שהערבית הכללית שאלה אותה מן הארמית — והרי היא מתועדת בתרגומים ובתלמודים (ראו יאסטרוב בערכו) — כפי שסובר S. Frankel, Die 32 .aramäischen Fremdwörter im Arabischen, Leiden 1886, p — ושהיא עצמה שאלה אותה מן היוונית semidalis

וכמו כן מלת הפרש קורים אותה דיפיראנץ. diferencias — אך לפי צורתה, מילה וו יכולה להיות גם שאילה מצרפתית.

גם כן אומרים מן דין פוראדא לדין פוראדא, שפירושה מזמן לזמן. צורה וו נתגלגלה מן período

גם מרגלא בפומייהו כשמקלל(י)ם זל״ז (=זה לזה): כוונתו המעשית של הביטוי מקיפה משרע של דברי גנאי הנאמרים על אדם שכועסים עליו(בדרך כלל שלא בפניו), למן ״בלי טובות״ ועד ״שילך לעזאזל!״.

 ביין די מאל עליה ביין די ניגרו.

כלומר ״ניכר שהוא רע״. ״ניגרו״ (negro, כושי) הייתה באותם הימים מילת גנאי חריפה, במובן ״רע, שטני״ ואולי אף בקונוטציה של ״מלשין״. (ראו דוגמה ש״ניגרו״ באה בה בהקשר של ״מלשין״ אצל בוניס, לקסיקון, ערך 2506), אך קשה להלום את הביטוי בתרגום מילולי חד־משמעי. ״ביין״ השנייה היא כפשוטה בערבית, ״מביין, ״ביין״(ניכר), ואילו הראשונה נראית גרירה אגב השנייה. המחצית הראשונה ידועה גם במערב הפנימי בצורת ״מן די מאל עליה״ וכמה אינפורמנטים ששאלתי לא ידעו להסבירה מילולית.

 גם המידה שמודדין בה דבר הלח קוראים אותה כרובא ובספרד קוראים אותה רובה. גם הכלי ששותים בו קאפי קורים אותו טאצא וגם אנשים במקצת קוראים לראש קאביצא. המלות האלו יעידון יגידון שהם באו מגולת ספרד ונשארו איזה מלות ספרדיות למזכרת״.

כיום roba היא מידת משקל של עשרים וחמש ליברות. המילים האחרות הן  cabeza-ו taza

־־! אשר למילה ״מאל״, מרציאנו, דברו, עמ^׳ 75 הע׳ 10, ציין ששמע קללות אלה מסבו, ושמא רק את ביאורן, ״לשון נזיפה״. ברם, בעל פה הוסיף, שהוא מכיר את הנוסח ״בן די מאל עליה״ ומשער ש״מאל״ היא המילה הקסטיליאנית mal (״רע״). הוראת הביטוי תהא אפוא ״פלוני הוא בן הרע, או הרע חל עליו״. ברם, הגיית mal ב-a קדמית (כפי שאנשי המערב הפנימי הוגים אותה) מלמדת שאין היא נתפסת(עוד) כמילה לועזית אלא כמילה ערבית. מכל מקום אילו באנו לגזור את המילה מהשורש הערבי מי״ל היינו אנוסים להניח השמטים וגלגולים שונים.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 25

מוּחַמַּד וְהַקָּרִיקָטוּרוֹת

אִמָּא שֶׁלִּי מַזְהִירָה 
אוֹתִי שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב 
עַל הַקָּרִיקָטוּרוֹת שֶׁל מוּחַמַּד

"שֶׁלֹּא תִּכְתֹּב עַל זֶה 
אַתָּה וְהָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלָּךְ! "

הִיא עֲדַיִן מְבַטֵּאת 
אֶת פָּחֲדָה הַכָּל כָּךְ מָרוֹקָאִי 
מֵהֶהָמוֹן הַמֻּסְלְמִי

כִּי הֶהָמוֹן הַמֻּסְלְמִי לֹא מַפְגִּין
הוּא מִתְלַהֵם 
הוּא לֹא מַבִּיעַ אֶת דַּעְתּוֹ 
מְטֻמְטֶמֶת כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה 
הוּא מֵכִין פּוֹגְרוֹם

לֹא הַנּוֹצְרִים וְלֹא הַמֻּסְלְמִים 
מוֹצְאִים חֵן בְּעֵינַי 
שְׁתֵּי דָּתוֹת-תַּרְבֻּיּוֹת 
שֶׁשּׁוֹאֲפוֹת לְשְׁלֹט בָּעוֹלָם

צָרִיךְ רַק לְהוֹדוֹת לֶאֱלֹהִים 
שֶׁהוּא לֹא הוֹתִיר אֶת הַנַּצְרוּת לְבַדָּהּ 
וְשָׂם אֶת הַמְּסַלְּמִים נֶגְדָּם 
וְשֶׁהוּא שָׂם אֶת הַנּוֹצְרִים כְּנֶגֶד הַמֻּסְלְמִים 
וְכָךְ שְׁנֵיהֶם לֹא יְכוֹלִים לְהַצִּיל אוֹתָנוּ בָּרוּךְ הַשֵּׁם
וּלְהָבִיא אוֹתָנוּ לִגְאֻלָּה הַמְיֹחֶלֶת שֶׁלָּהֶם 
אוּלַי בְּכָל זֹאת 
יֵשׁ אֵיזֶה אָזוּן 

שֶׁנּוֹצַר בָּעוֹלָם
בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּישֶׁהוּ מְנַסֶּה לְהָפֵר אוֹתוֹ. 

אָז הִנֵּה, אִמָּא,
לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל הַקָּרִיקָטוּרוֹת 
הַדֶּנִיּוֹת 
שֶׁל מוּחַמַּד.

ליל תשעה באב

התמונה מורכבת מ־26 יהודים, היושבים על הריצפה כשהם יחפים, ומקוננים לאור הנרות על חורבן בית המקדש. בית הכנסת שרוי באפלה.

תשעה באב — תענית ציבור מערב עד ערב, זכר לחורבן הבית הראשון(ג׳ אלפים קע״ד לבריאת העולם, 586 — כמנין ״שרפו" לפני הספירה), וזכר לחורבן הבית השני(ג׳ אלפים תת״ל לבריאת העולם — 70 לספירה). יום מר ומועד לפורענות בדברי ימי עם ישראל, כי כמה וכמה מאורעות עגומים אירעו לעמנו ביום זה במרוצת הדורות.

לפי המסורת, ט׳ באב נקבע כיום בכייה לדורות עוד במדבר, בעטיים של המרגלים מוציאי הדיבה על הארץ. ״ותשא כל העדה את קולם ויבכו״(במדבר י״ד, ה׳) אמר להם הקב״ה — אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות (מסכת תענית כ״ט, א׳). שארית הפליטה, שגלתה עם חורבן הבית הראשון לבבל ולמצרים, נהגו לבכות ולצום באותו יום.

ביטוי לחורבן הבית היא מגילת איכה, אשר המסורת מייחסת אותה לירמיהו הנביא. לפי תיאורו של עד הראייה לחורבן, יוסף פלאביוס (״מלחמות היהודים״), החל החורבן בשמונה לחודש אב, ורק בעשרה באב ״לא חיכה אחד מאנשי הצבא הרומי לפקודת המפקד ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו צווה למלא שליחות, תפס בידו לפיד בוער ואחד מחבריו הרים אותו למעלה והוא שלח את האש אל חלון הזהב, וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה כי ראו בעיניהם באובדן מקדש ובית חייהם.״

בתלמוד מסופר, שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט׳, ע״ב) בין קמצא ובר־קמצא: בר־קמצא הוזמן בטעות לסעודה של שונאו. גרשו בעל הסעודה לעיני החכמים שהסבו לסעודה ולא מיחו בידו. נעלב בר־קמצא ובא לפני נירון, הקיסר הרומי, ואמר לו: ״מרדו בך היהודים״. עלה עליהם הקיסר למלחמה, שם מצור על ירושלים במשך שלוש שנים, ולבסוף גבר בה הרעב והעיר הובקעה.

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

נולד בטולידו בשנת 1247 וישב בעיר מולדתו. היה עוד בחיים בשנת 1298

מְשׁוֹרֵר לֹא יְדַבֵּר רַק הֲתוּלִים / וְעַל לֹא נִהְיָה יִשָּׂא מוּזָלִים. 
וּמָה הַשִּׁיר לְבַד דִּבְרִי שְׁקָרִים / מְשׁוֹרֵר יִפְרְטֵם עַל פִּי נְבָלִים? 
וְהַשִּׁיר יְיִף וְנֶהֱדָּר בַּכְּזָבִים / וּבִמְשַׁלִּים–כְּעֵץ נֶהֱדָר בְּעָלִים. 
וְעַל כֵּן נֶהֱנוּ שָׁרִים לְקַדֵּם / בְּרֹאשׁ כָּל מַהֲלָל דִּבְרִי הֲתוּלִים:

תקופתו של אלפונסו העשירי׳ המכונה החכם׳ שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית. שליט בעל כשרון ורב־ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני־ספרד ובני־חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ויש מקום לומר, שלא היה מלך ספרדי נוצרי לפניו שהשתמש בכל־כך הרבה משכילים יהודים. עוד יותר מאנשי־הרוח הצליחו בחצר המלכות אנשי־הכלכלה. הואיל ולא היו די סוחרים נוצרים בטולידו, נודעה חשיבות יתירה למומחים בעסקי כספים שבין יהודי העיר׳ ולפיכך נטלו הללו מקומות חשובים בהנהלת משק המדינה; וכן הוטל על אחדים מהם לעסוק בגביית מסים, או לספק בגדים, נשק ומזונות לצבא או שניתנו להם זכיונות לעסקי־מסחר מסוימים. לעתים הגיעו אנשי כספים אלה לעושר מופלג, אלא שבדרך כלל לא נהנו ממנו זמן רב מפני הרפיפות שבמעמדם. המוני־עם גדולים לא עמדו לימינם ומשלמי־המסים שנאו אותם תכלית שנאה. אפילו ביחסו של המלך אליהם חלו במרוצת הזמן שינויים מכריעים: בסוף ימיו נכנסה בו רוח קנאות דתית והוא פנה בגלוי נגד יהודי ארצו. מזמנו ואילך הולך וחוזר תהליך מסוים בקורות יהודי ספרד: אם יש אנשי־כספים, המצליחים בחצר המלכות, סופם שהם משלמים בעד הצלחה זו ברכושם, ולעתים קרובות גם בנפשם.

בין משוררי התקופה הספרדית היה אחד׳ שנתאווה כל ימי חייו להתעשר ולעלות לגדולה בחצר מלך קאסטיליה, ואף נתן בשיריו ביטוי במרץ לתשוקתו זו, והוא טדרוס בן־יהודה הלוי אבולעאפיה נצר לאחר המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. אולם נראה שאצלו לא היה ייחוס זה כרוך בממון, ועל־כן נאלץ הוא מימי נעוריו לחבר שירים לכבוד נדיבים ולהתרפס לפניהם. בין הראשונים שזכו לקילוסיו היה ה״גזבר״ (גובה־המסים העליון׳ Almoxarife mayor) דון שלמה בן־צדוק. טדרום הגיש לו מפרי עטו לעתים שונות, ובין התשורות הללו היה גם קובץ שירי־צימוד מיוחד בעל עשרה שערים (כדוגמת ״ספר הענק״ של משה אבן־עזרא). בשנת 1273 נפטר דון שלמה, ומשוררו הנאמן נשא שתים־עשרה קינות על מותו.

זיקתו של טדרום לבנו של נדיב זה, לדון יצחק דֵי לַא מַלֵחַה (Don Caq de la  Maleha), נתהדקה עוד. הלה היה בעל עסקים גדולים, וכינויו המשונה בא לו מזכיונות למלח שהיו בידו. טדרוס היה לבן הפמליה של השר היהודי ונלווה אליו בנסי­עותיו, כדרך הטרובאדורים שהיו מלווים את הנדיבים רמי־המעלה. אמת, יחם זה לאיש חסדו היה כרוך בהשפלת כבוד למשורר, אבל הוא הביא לו גם יתרונות מסוימים. דון יצחק, שהיה בעל השפעה גדולה למדי, יכול לעזור לו הרבה, אף נתן לבן־לוויתו חלק בתענוגות שמשכו את לבו. נראה שטדרוס סיגל לעצמו עד מהרה את אורח חייהם של רבים מסולתה ומשמנה של יהדות טולידו. ואף־ על־פי שלא פרק עול תורה ומצוות ככמה וכמה מבני המעמדות האלה, הרי בהליכותיו עם נשים לא־יהודיות נהג קלות־ראש כמותם ולא ראה בכך כל פסול. אמנם, לא כל אנשי טובתו של טדרוס היו ממינו של דון יצחק: אתם נמנה גם אחד מעמודי־התווך של שלומי אמוני ישראל שבטולידו הרב דון טדרוס בן־יוסף הלוי, אף הוא מבני משפחת אבולעאפיה. גם הוא היה איש עשיר ומקורב למלך קאסטיליה, ואף־על־פי־כן ידע לשמור על עצמאותו וטוהר מידותיו. לו הקדיש המשורר את היפה שבקובצי שיריו, המסודר לפי ענייניו (כמו קובץ הצימודים הנ״ל) בעשרה שערים.

יום אחד נתמלאה אחת מתאוות לבו: אלפונסו החכם קיבל את פניו, ובמעמד חגיגי זה הגיש למלך מזרק, שעליו היו חרותים בתיו של שיר עברי קטן שהוא חיבר לכבודו. לשבחו של אלפונסו חיבר טדרוס גם שיר סטרופי בעל צורה מעניינת, המזכירה את הקאנצונות של הטרובאדורים הנוצרים. בין שיכול המלך ליהנות מדברי־שבח אלה בין שלא יכול, מכל מקום נראה, שקיבל ברצון שירים שנכתבו בלשון הקודש.

אבל ימי האושר לא ארכו. בשנת 1279 אסר המלך את גובי־המסים היהודיים וביניהם את דון יצחק; איש חסדו של המשורר נידון למיתה בתלייה, ופסק־הדין הוצא לפועל באכזריות גדולה. על אסון זה חיבר טדרוס קינה ארוכה מאוד, ומתוכה עולים ובוקעים צלילים חמים, שכמותם לא נשמעו בשיריו הקודמים. לפנינו הימנון על אדם, שאף־על־פי שחטא בחייו, עמד בנסיון בשעת השמד ולא המיר את דתו, הראה עח־רוח וקידש שם שמים ברבים. לאחר משך זמן לא־ארוך נדמה לו לטדרום, שגם עליו נגזרה אותה גזירה. בינואר 1281 נתפסו פתאום רוב הנכבדים היהודים מקאסטיליה והושמו במאסר. המלך תבע בעד פדיון נפשם סכום של 4,380,000 זהובים, ויחד עם זה דיברו על לב האסירים שימירו את דתם (יש להניח שדבר זה היה תנאי לשחרורם).

גם טדרוס המשורר ישב אז בבית־הכלא, והוא נזדמן שם דווקא עם פושעים פליליים נוצרים. בזמן ישיבתו בתוך האספסוף ובשעות יסוריו הקשים נתעוררו בקרבו כוחות טמירים. תחילה היה דומה לו שנפשו השלימה עם המיתה על קידוש השם, אם ייתבע לכך. כאדם שדבר זע בלבו הכיר טודרוס שהיה ראוי לגזרה שנגזרה עליו׳ הודה על חטאיו וביקש לחזור בתשובה. אבל הלך־רוח זה לא עמד בו. לימים נתברר לו, לפי הנראה שעוד לא כלו כל הקיצים, שיש לו עוד תקוה להחלץ ממצוקתו ושמא אף לחזור לאיתנו. ובאמת, באחד הימים של שנת 1281 נשתחרר ממאסרו, אף כי איננו יודעים היום כיצד אירע הדבר. בבית־הכלא היתה שהות בידו לחבר שירים הרבה מאוד, ובהם נתן ביטוי מלא לדאגותיו ולתקוותיו.

המאסרים ־בהמון עשו רושם קשה מאוד על יהודי קאסטיליה. אותה שעה הרים הרב טדרוס הלוי את קולו, קולו של מנהיג טהור־הלב. בידו עלה להחזיק בתקופת המאסרים במעמדו המכובד במדינה. עתה, כעבור זעם, קם ותבע מבני עמו, שיחזרו בתשובה שלמה, שידקדקו במצוות התורה, היינו שינהלו את עסקיהם ביושר, ובייחוד שיתרחקו מן הנשים הנכריות׳ ובהגבהת ספרי־תורה ובהשמעת קול שופר הוטל החרם הגדול על כל מי שיקל ראש בעבירות הללו.

אפשר שטדרוס כבש באמת את יצרו לאחר שיצא מבית־הכלא, ולעומת קלות־ראשו שלפני מאסרו היה נוהג במידה של התאפקות. אבל קשה היתה עליו הפרישות הגמורה מנשים נכריות, ובאמת בא היום והוא חזר ונתפס על חטא זה וטרח ללמד זכות על עצמו. ומפני שנשאר נאמן לדת אבותיו וטיפח באהבה ובגאווה את הלשון העברית (שלא כיהודים רבים שזלזלו בה)׳ ראה עצמו באחד משומרי־תורה, והואיל ולא הצליח במעשיו, עשה את עצמו צדיק ורע לו! תמיד התפלל לאלוהיו בתמימות וביושר־לבב, שיזכהו לחזור ולעלות לגדולה. ובאמת נשמעה תפילתו. בשנת 1289 נרשם שמו בתעודות הנוצריות יחד עם שמותיהם של אנשי־עסק יהודיים אחרים, שעשו בחסותו של המלך סאנצ׳ו הרביעי. במעמדו זה החזיק טדרוס לפחות עד שנת 1295, היא שנת מותו של המלך. סימן חיים אחרון שהגיע ממנו אלינו היא כתובת פיוטית לבית־כנסת בעיר אוקאניה, שחיבר בשנת 1298. יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק. מקורותינו אינם מגלים לנו, אס משורר בעל־תאוות זה האריך ימים ואם הצליח לשמור על מעמדו עד יום מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב-עמ' 415

09/08/19

לוב

הקהילה היהודית בלוב היא מן הקדומות בעדות ישראל. עם גירוש ספרד והתפשטות השלטון העות׳מאני במאה השש־עשרה, החל שלב חדש בהתיישבות היהודית בלוב. ההתעוררות הרוחנית בלוב מיוחסת לרב המקובל שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד. המתיישבים החדשים שהגיעו בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל, וכן יהודים מליבורנו שבאיטליה, הצטרפו לבני המקום והתרכזו בערים בנגזי וטריפולי, ובכמה יישובי ספר. הקהילה המרכזית היתה בטריפולי, ובראשה עמד בתחילה קאיד(נשיא) אשר ניהל את ענייניה. בשנת 1874 הוחלפה משרת הקאיד, שהיתה מנהלית בעיקרה, במשרת החכם באשי, שהיה המנהיג הרוחני. הראשון בתפקיד זה היה הרב אליהו חזן, אשר הגיע כשד״ר מארץ ישראל ונענה לבקשה להישאר בלוב. בקהילות האחרות כונתה הסמכות התורנית העליונה ״הרב הכולל״.

במאה התשע־עשרה הובאו רבנים מבחוץ לכהן בלוב – דבר המעיד על חולשה או התרופפות בלכידותה הדתית ובמעמדה הרוחני של הקהילה. אולם, בטריפולי לבדה פעלו בראשית המאה העשרים כעשרים ישיבות ובהן התקיימה פעילות לימודית ענפה. יש מהן שעסקו בתחום ידע ספציפי, וכך למשל אצל הרב משה אסרוסי (מחבר הספר"וישב משה") התמחו בדיני שחיטה. לימוד הקבלה היה נפוץ בקהילות לוב, ובטריפולי הוקמה ״חברת זוהר״, שעיקרה לימוד וקריאת ספרות הסוד. רבני לוב נהגו לכתוב שירי קודש וראו בכך אמנות חשובה. לצד כניסת רבנים ללוב מקהילות אחרות, יצאו כמה רבנים בני המקום ללמד מחוצה לה.

לאורך הדורות פעלו בלוב חכמים בולטים אשר חיברו ספרי קודש בתחומים שונים. המקובל שמעון לביא כתב את החיבור הקבלי ״כתם פז״ ותיקן תקנות חשובות. רבי חוכמה מקדם

אברהם כלפון כתב את הספר ״חיי אברהם״ ובו טעמיהם של כחמש מאות דינים ומנהגים. הרב יעקב רקח חיבר יצירה גדולה בשם ״שולחן לחם הפנים״: עשרים ואחד כרכים ובהם ביאור על ה״שולחן ערוך״. פירושים רבים נכתבו גם לספרי תהילים, משלי ושיר השירים, משום שקראו בהם בציבור.

במאה התשע־עשרה החלה חדירה של השפעות מודרניות ללוב, אשר התעצמה עם הכיבוש האיטלקי בתחילת המאה העשרים. יחסם של יהודי לוב לשינויים שחלו במדינה תחת השלטון האיטלקי היה מתון וסובלני, והם הסתגלו לחלק מן התכנים שהביאה עמה התרבות האיטלקית. בעקבות זאת, היהודים מילאו תפקיד חשוב בתיווך בין האוכלוסייה הערבית המקומית לשליטים האירופיים החדשים.

החינוך הושתת על אדני המסורת ופעל בבתי כנסת ובבתים פרטיים, והשתתפו בו בנים בלבד אשר למדו בעיקר תפילה ומקרא. לעיון במשנה ובגמרא הגיעו רק מעטים – המצטיינים שבחבורה ומי שידו השיגה ונפשו חשקה בתורה. הלימוד היה בקבוצות גדולות ורב גילאיות, ועיקרו למידה בקול רם ושינון של כתבי הקודש. בשבתות הונהג לימוד למבוגרים בבתי הכנסת.

החכם באשי, הרב אליהו חזן, מצא את מצב החינוך בלוב בכי רע וביקש להנהיג רפורמה, שכללה: ארגון התלמידים בקבוצות גיל, צמצום הכיתות והכנסת לימודי חול ותוכני לימוד כלליים. הרב חזן ביקש גם לכלול את לימוד השפה האיטלקית בחינוך היסודי. גישתו נתקלה בהתנגדות מצד רבנים בטריפולי ומצד חלק מאנשי הקהילה. עם זאת, תהליכי המודרניזציה לא נעצרו, והכיבוש האיטלקי בראשית המאה העשרים חיזק את הנהירה למסגרות חינוכיות איטלקיות. בשנת 1876 הקים האיטלקי גנטו פאגי בית ספר לבנים, וב־1887 הוקם בית ספר לבנות. בבתי ספר אלה למדו שפות רבות, ובראשן איטלקית, ומטרתו היתה להכשיר את התלמידים למסחר עם איטליה. בשנת 1890 הוקם בלוב בית ספר של כי״ח, אשר העניק חינוך צרפתי. הקמת בית הספר עוררה מתח רב ואצל רבים התעורר חשש כבד מהשפעה שלילית בגלל אופיו החילוני, אולם בית הספר משך תלמידים רבים. עם הידרדרות המצב בחינוך וכישלון היוזמה של הרב חזן, שעבר למצרים, יזמו ראשי הקהל גיוס כספים לטובת שדרוג מערכת החינוך. הקמת הארגון הציוני"בן יהודה" בלוב של שנות השלושים של המאה העשרים, בישרה תקופה של חידושים רבים בתחום החינוך, ולימוד העברית הפך מרכזי יותר ויותר.

יהודי לוב תמכו בתנועה הציונית כבר מראשיתה במאה התשע־עשרה. עם זאת, התמיכה לא היתה מוחלטת, והתפתחה בעצלתיים. תחת השלטון האיטלקי הפאשיסטי היה מצבם של היהודים קשה, ומהומות דמים ופרעות ביהודים המשיכו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. מצב זה עודד את היהודים לעזוב את לוב, והאיץ את תהליכי עלייתם לארץ. חלקם עלו בעליה הבלתי לגאלית. ביטוי לתמיכה בציונות ובהקמת מדינת ישראל עולה מפסיקת בית הדין בטריפולי לחגוג את יום העצמאות באמצעות קריאה בתורה בשחרית ובמנחה, ונשיאת תפילות מיוחדות ובכלל זה תפילה לשלום המדינה. ב־1949 החלה עלייה המונית: רובם של יהודי לוב ורבניה עלו לארץ והשתלבו במדינת ישראל.

הרב כמוס אג׳רבי

תלמיד חכם ודיין בלוב (1913-1840). נודע בחריפותו בלימוד התלמוד ונושאי כליו. היה בן למשפחה ענייה ועבד למחייתו בעבודות קשות. פעמים רבות, משאזל השמן במנורתו, למד לאור הירח. נתמנה לאב בית הדין בטריפולי עם הדיינים אברהם חביב ושלום תשובה. כשביקר בג׳רבה ונפגש עם רבניה, נפעם הרב משה כלפון הכהן מחריפותו וידיעותיו בתורה. הרב אג׳רבי העמיד תלמידים הרבה ובהם הרב חי גביזון, שהיה לימים אב בית הדין בטריפולי.

לחשוב על כל הקושיות

הרב אג׳רבי אמר פעם ששאיפתו היא להבין את הגמרא היטב עד שיעלה מעצמו את כל קושיות הראשונים.

טעות סופר

פעם אחת התקשו בישיבה במאמר סתום בתלמוד. התלמידים חזרו וקראו את הכתוב ולא הצליחו להבינו. משהגיע הרב אג׳רבי, הבחין בתכונה בבית המדרש ושאל במה עסוקים התלמידים, והשיבו לו שיש מאמר גמרא תמוה. הרב אג׳רבי עיין בגמרא דקות ארוכות, ולבסוף הכריז, ״יש כאן טעות סופר. השורה העליונה התחלפה עם השורה התחתונה.״ בדקו ומצאו כי הצדק בידו, ובאה הבעיה על פתרונה.

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן-עמ' 66