מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט

מנחם ויינשטיין

המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט

מצבה הכלכלי של קהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט היה איתן החל מן המחצית השנייה של המאה הט״ז, ניתן למנות באלג׳יר 19 בתי־מסחר יהודיים מרכזיים, שעסקו ביבוא ויצוא, שכרו ורכשו ספינות, וסחרו עם כל ארצות הים־התיכון, ארצות אירופה־המערבית וארצות־הברית. בין המשפחות היהודיות המרכזיות שעסקו במסחר, ניתן למנות את משפחות בוג׳נאח, בושערה וכהן־בקרי. האינטרסים המסחריים, יצרו קשרים הדוקים בין הסוחרים היהודיים באלג׳יר לבין השליטים המוסלמיים של אלג׳יריה, והביאו אף למעורבות עמוקה של הסוחרים היהודיים בקשרים ובתככים המדיניים, שהיו לאלג׳יריה עם המדינות שעמדו עמה בקשר מסחרי, וחובה הכספי הגדול של צרפת למשפחות בקרי ובוג׳נאח, הוא שגרם לסכסוך המדיני, שבעקבותיו כבשה צרפת את הציר המרכזי של המסחר הקיף אמנם מספר קטן של משפחות, אבל היקפו הגדול של המסחר הביא, ללא כל ספק, לפרנסת עשרות ואולי מאות משפחות יהודיות מן המסחר, כפקידים, סוכנים ומתווכים וכיוצא בזה.

התנאים הכלכליים הטובים איפשרו אף צמיחה וגידול במספרם של החכמים והדיינים באלג׳יר. חלקם ידועים ומפורסמים, כרי״ש צרור, ר׳ יהודה עייאש, ר׳ יעקב בן־נאים, והפחות ידועים, ר׳ סעדיה אזוביב, ר׳ צמח דוראן, ר׳ מימון יאפיל, ר׳ אברהם יאפיל, ר׳ יוסף בושערה, ר׳ נהוראי אזוביב, ר׳ אברהם טובייאנה, ר׳ יוסף אזוביב, ר׳ ישועה סידון, ר׳ יעקב מרעלי ור׳ יצחק אבולכיר. :בבית־הכנסת הגדול של אלג׳יר ערכו הזכרת־נשמות במנחה בשבת, ל־24 חכמים מן המאה ה־.18

מספר כה גדול של מנהיגים רוחניים בקהילה אחת ובתקופה אחת, יכול היה, לכאורה, להעלות את הרמה הרוחנית ולשפר את המצב החברתי בקהילה. אולם, המציאות הרוחנית־חברתית המתגלה לעינינו במחקר המקורות היא קשה ביותר.

המקורות מלמדים על משבר קשה ועמוק בקהילה היהודית. משבר זה פגע בראש ובראשונה בהנהגה הרוחנית־דתית, שהיתה מפולגת בתוכה. ר׳ יהודה עייאש כתב ביקורת קשה כנגד אחד החכמים, על שפסק בחפזון וגרם למכשלה; ואילו חכם אחר התיר את אשר אסר ר׳ יהודה עייאש.

סמכותם של החכמים התערערה על־ידי תלמידי חכמים שהוציאו לעז על פסקיהם. ר׳ יהודה עייאש תלה את אשמת המשבר כחלק מן החכמים בדבריו:

ראיתי חכמים בעיניהם נשבעים בתורה לשוא ולשקר, וכשהיו מוכיחים אותם היו טוענים שלא ימצאו להם עוון…ואלה מחללים שם שמים וגורמים להשניא לומדי התורה בעיני עמי הארץ, לומר שהם מתירים מה שהם רוצים, וגורמים לזלזל בנדרים ושבועות, וקורא אני עליהם חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו.

גם אם נחשוב שאולי ר׳ יהודה עייאש יכול להיחשב נוגע בדבר, ולכן אולי יש לקבל בהסתייגות את דבריו הבוטים. מצויות עדויות נוספות על המשבר, כגון: כניעת חכמים ללחץ הקהל בעניינים חמורים שבערווה, כתיבת גט תחת לחץ הקהל.^, והוצאת שם רע על אחד הדיינים (אביו של אותו דיין היה רב דאתרא במשך ארבעים שנה) שקיבל שוחד."

מצב זה הגיע לאוזני הקהילות היהודיות מחוץ לאלג׳יריה, והד לכך חזר בצורר. שמועות שהגיעו לאלג׳יר ממזרח וממערב, וסיפרו על התמעטות חכמיה.

חכמי ודייני אלג׳יר לא העלימו עינם מן הנעשה סביבם, לכן כל הדייניב באלג׳יר ערכו הסכמה, שלא לדון בין איש ובין רעהו כולל דיני אישות וכתובה, היות וידעו שבית־דינם היה חסר כוח לכפות את הדין, האמת והצדק.

הסכמה זו של הדיינים היתה צעד חסר תקדים וחמור ביותר, הדבר הביא להתערבות השלטונות, שהדיחו את ארבעת הדיינים, והענישו בהגליה אחד מהם. במצב זה אין פלא שמקורותינו מציינים, כי נפגם כבוד החכמים והתלמידים, עד שהם מאוסים ושנואים עיני ההמון.

הביטוי החריף ביותר למשבר הפנימי מצוי בצעדו הקיצוני של ר׳ יהודה עייאש, שעזב את צאן מרעיתו ויצא מן העיר מחשש: ׳פן יספה בעוון העיר׳, ועלה לשכון בירושלים. ר׳ יהודה עייאש הסביר את יציאתו, בשאיפתו וכיסופיו לעלות לירושלים וללמוד שם בקביעות. ברור שלולא הרגשת הכשלון בהנהגה, לא היתה שאיפה זו מתגשמת במהרה, כי קשה להניח שלא היה נעתר להפצרות בני־עדתו להמשיך להנהיגם ולהדריכם. במקור אחר הוא הסביר במפורש, שיציאתו קשורה במשבר בקהל, שהוא הנהיגו כחכם ודיין קרוב לעשרים ושמונה שנים. לאחר תקופה כה ארוכה ראה כי:

רבו הפרוצים והחצופים שמעיזין בפניהם בפני הבית דין, ואין לך יום שאין קללתו מרובה. גם יש רבים דלא צייתי לדינא והפרוץ מרובה על העומד…גם רוב שנאת חנם שנתקעה בעיר הזאת…גם רוב לשון הרע שמדברים זה בזה…אין לך שעה בלא רעה, ועוד רבות רעות וצרות, אין ראוי לפרסמן ולגלותן.

ר׳ יהודה חש שלמרות הפצרות הקהל לא היתה תועלת בישיבתו באלג׳יר. המצב הרוחני והדתי הלך והורע, אזלת־יד לומדי־התורה וסרחתה של חכמת־ סופריה נמשכה, עיוות הדין גדל, האמת נעדרה, ולא היה בידו להעמיד משפטי­ הדת על תילם ולהציל עשוק מיד עושקו. למראה זאת, הבין ר׳ יהודה עייאש שאין טעם בעיכוב יציאתו ובהמשך ישיבתו באלג׳יר, לכן החליט לעזוב את הארץ. החלטתו הביאה חלק גדול מן הקהל ללחוץ עליו להישאר בקהילתם. הדבר נגע ללבו של ר׳ יהודה עייאש, אשר הסכים לשהות תקופה נוספת בעיר בשלושה תנאים: (א) שיסתלק מן הדיינות ומכל צורכי־ציבור, ויעסוק בדברי־תורה בלבד. (ב) שלא יתבקש על־ידי אף אחד מבני־עירו לדון בדיני־ממונות. תפקידיו יצטמצמו להוראת איסור והיתר ודרשה ברבים בשבת, כמנהג הקדום. (ג) עיכוב יציאתו יימשך עד לחודש אייר באותה שנה בלבד. הצעתו של ר׳ יהודה עייאש התקבלה, והציבור באלג׳יר הסכים להמשיך לקבל על עצמו את עול פרנסת החכם.

משמעות ביצוע ההצעה של ר׳ יהודה עייאש מתבטאת בצמצום תפקידי החכמים והדיינים להוראת איסור והיתר ודיני אישות, הפקעת ענייני־הקהל, והפקעת דינים שבין אדם לחברו ודיני ממונות מתחום סמכויותיו ותפקידיו של החכם הדיין. לפיכך השתחרר הציבור מן החובה לציית לדברי החכם הדיין, בעניינים שהוצאו מידו, ואילו החכם השתחרר מן החובה להתריע על עיוות הדין ומעשי־עוול, משום שידע שקולו לא יישמע.

המשבר והפתרון בדרך של חלוקת תפקידים וסמכויות בין הדיין לבין החכם, שכונה גם מורה צדק, היו ללא־ספק אחד השלבים, ואולי גם אחד הגורמים בהמשך ההתדרדרות הרוחנית והחברתית, אשר בוודאי רק חלק קטן מתופעותיה באו לידי ביטוי במקורותינו, כפי שנראה להלן.

מנחם ויינשטיין–המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט-עמ' נה