מורשת יהדות מרוקו

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

נולד בטולידו בשנת 1247 וישב בעיר מולדתו. היה עוד בחיים בשנת 1298

מְשׁוֹרֵר לֹא יְדַבֵּר רַק הֲתוּלִים / וְעַל לֹא נִהְיָה יִשָּׂא מוּזָלִים. 
וּמָה הַשִּׁיר לְבַד דִּבְרִי שְׁקָרִים / מְשׁוֹרֵר יִפְרְטֵם עַל פִּי נְבָלִים? 
וְהַשִּׁיר יְיִף וְנֶהֱדָּר בַּכְּזָבִים / וּבִמְשַׁלִּים–כְּעֵץ נֶהֱדָר בְּעָלִים. 
וְעַל כֵּן נֶהֱנוּ שָׁרִים לְקַדֵּם / בְּרֹאשׁ כָּל מַהֲלָל דִּבְרִי הֲתוּלִים:

תקופתו של אלפונסו העשירי׳ המכונה החכם׳ שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית. שליט בעל כשרון ורב־ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני־ספרד ובני־חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ויש מקום לומר, שלא היה מלך ספרדי נוצרי לפניו שהשתמש בכל־כך הרבה משכילים יהודים. עוד יותר מאנשי־הרוח הצליחו בחצר המלכות אנשי־הכלכלה. הואיל ולא היו די סוחרים נוצרים בטולידו, נודעה חשיבות יתירה למומחים בעסקי כספים שבין יהודי העיר׳ ולפיכך נטלו הללו מקומות חשובים בהנהלת משק המדינה; וכן הוטל על אחדים מהם לעסוק בגביית מסים, או לספק בגדים, נשק ומזונות לצבא או שניתנו להם זכיונות לעסקי־מסחר מסוימים. לעתים הגיעו אנשי כספים אלה לעושר מופלג, אלא שבדרך כלל לא נהנו ממנו זמן רב מפני הרפיפות שבמעמדם. המוני־עם גדולים לא עמדו לימינם ומשלמי־המסים שנאו אותם תכלית שנאה. אפילו ביחסו של המלך אליהם חלו במרוצת הזמן שינויים מכריעים: בסוף ימיו נכנסה בו רוח קנאות דתית והוא פנה בגלוי נגד יהודי ארצו. מזמנו ואילך הולך וחוזר תהליך מסוים בקורות יהודי ספרד: אם יש אנשי־כספים, המצליחים בחצר המלכות, סופם שהם משלמים בעד הצלחה זו ברכושם, ולעתים קרובות גם בנפשם.

בין משוררי התקופה הספרדית היה אחד׳ שנתאווה כל ימי חייו להתעשר ולעלות לגדולה בחצר מלך קאסטיליה, ואף נתן בשיריו ביטוי במרץ לתשוקתו זו, והוא טדרוס בן־יהודה הלוי אבולעאפיה נצר לאחר המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. אולם נראה שאצלו לא היה ייחוס זה כרוך בממון, ועל־כן נאלץ הוא מימי נעוריו לחבר שירים לכבוד נדיבים ולהתרפס לפניהם. בין הראשונים שזכו לקילוסיו היה ה״גזבר״ (גובה־המסים העליון׳ Almoxarife mayor) דון שלמה בן־צדוק. טדרום הגיש לו מפרי עטו לעתים שונות, ובין התשורות הללו היה גם קובץ שירי־צימוד מיוחד בעל עשרה שערים (כדוגמת ״ספר הענק״ של משה אבן־עזרא). בשנת 1273 נפטר דון שלמה, ומשוררו הנאמן נשא שתים־עשרה קינות על מותו.

זיקתו של טדרום לבנו של נדיב זה, לדון יצחק דֵי לַא מַלֵחַה (Don Caq de la  Maleha), נתהדקה עוד. הלה היה בעל עסקים גדולים, וכינויו המשונה בא לו מזכיונות למלח שהיו בידו. טדרוס היה לבן הפמליה של השר היהודי ונלווה אליו בנסי­עותיו, כדרך הטרובאדורים שהיו מלווים את הנדיבים רמי־המעלה. אמת, יחם זה לאיש חסדו היה כרוך בהשפלת כבוד למשורר, אבל הוא הביא לו גם יתרונות מסוימים. דון יצחק, שהיה בעל השפעה גדולה למדי, יכול לעזור לו הרבה, אף נתן לבן־לוויתו חלק בתענוגות שמשכו את לבו. נראה שטדרוס סיגל לעצמו עד מהרה את אורח חייהם של רבים מסולתה ומשמנה של יהדות טולידו. ואף־ על־פי שלא פרק עול תורה ומצוות ככמה וכמה מבני המעמדות האלה, הרי בהליכותיו עם נשים לא־יהודיות נהג קלות־ראש כמותם ולא ראה בכך כל פסול. אמנם, לא כל אנשי טובתו של טדרוס היו ממינו של דון יצחק: אתם נמנה גם אחד מעמודי־התווך של שלומי אמוני ישראל שבטולידו הרב דון טדרוס בן־יוסף הלוי, אף הוא מבני משפחת אבולעאפיה. גם הוא היה איש עשיר ומקורב למלך קאסטיליה, ואף־על־פי־כן ידע לשמור על עצמאותו וטוהר מידותיו. לו הקדיש המשורר את היפה שבקובצי שיריו, המסודר לפי ענייניו (כמו קובץ הצימודים הנ״ל) בעשרה שערים.

יום אחד נתמלאה אחת מתאוות לבו: אלפונסו החכם קיבל את פניו, ובמעמד חגיגי זה הגיש למלך מזרק, שעליו היו חרותים בתיו של שיר עברי קטן שהוא חיבר לכבודו. לשבחו של אלפונסו חיבר טדרוס גם שיר סטרופי בעל צורה מעניינת, המזכירה את הקאנצונות של הטרובאדורים הנוצרים. בין שיכול המלך ליהנות מדברי־שבח אלה בין שלא יכול, מכל מקום נראה, שקיבל ברצון שירים שנכתבו בלשון הקודש.

אבל ימי האושר לא ארכו. בשנת 1279 אסר המלך את גובי־המסים היהודיים וביניהם את דון יצחק; איש חסדו של המשורר נידון למיתה בתלייה, ופסק־הדין הוצא לפועל באכזריות גדולה. על אסון זה חיבר טדרוס קינה ארוכה מאוד, ומתוכה עולים ובוקעים צלילים חמים, שכמותם לא נשמעו בשיריו הקודמים. לפנינו הימנון על אדם, שאף־על־פי שחטא בחייו, עמד בנסיון בשעת השמד ולא המיר את דתו, הראה עח־רוח וקידש שם שמים ברבים. לאחר משך זמן לא־ארוך נדמה לו לטדרום, שגם עליו נגזרה אותה גזירה. בינואר 1281 נתפסו פתאום רוב הנכבדים היהודים מקאסטיליה והושמו במאסר. המלך תבע בעד פדיון נפשם סכום של 4,380,000 זהובים, ויחד עם זה דיברו על לב האסירים שימירו את דתם (יש להניח שדבר זה היה תנאי לשחרורם).

גם טדרוס המשורר ישב אז בבית־הכלא, והוא נזדמן שם דווקא עם פושעים פליליים נוצרים. בזמן ישיבתו בתוך האספסוף ובשעות יסוריו הקשים נתעוררו בקרבו כוחות טמירים. תחילה היה דומה לו שנפשו השלימה עם המיתה על קידוש השם, אם ייתבע לכך. כאדם שדבר זע בלבו הכיר טודרוס שהיה ראוי לגזרה שנגזרה עליו׳ הודה על חטאיו וביקש לחזור בתשובה. אבל הלך־רוח זה לא עמד בו. לימים נתברר לו, לפי הנראה שעוד לא כלו כל הקיצים, שיש לו עוד תקוה להחלץ ממצוקתו ושמא אף לחזור לאיתנו. ובאמת, באחד הימים של שנת 1281 נשתחרר ממאסרו, אף כי איננו יודעים היום כיצד אירע הדבר. בבית־הכלא היתה שהות בידו לחבר שירים הרבה מאוד, ובהם נתן ביטוי מלא לדאגותיו ולתקוותיו.

המאסרים ־בהמון עשו רושם קשה מאוד על יהודי קאסטיליה. אותה שעה הרים הרב טדרוס הלוי את קולו, קולו של מנהיג טהור־הלב. בידו עלה להחזיק בתקופת המאסרים במעמדו המכובד במדינה. עתה, כעבור זעם, קם ותבע מבני עמו, שיחזרו בתשובה שלמה, שידקדקו במצוות התורה, היינו שינהלו את עסקיהם ביושר, ובייחוד שיתרחקו מן הנשים הנכריות׳ ובהגבהת ספרי־תורה ובהשמעת קול שופר הוטל החרם הגדול על כל מי שיקל ראש בעבירות הללו.

אפשר שטדרוס כבש באמת את יצרו לאחר שיצא מבית־הכלא, ולעומת קלות־ראשו שלפני מאסרו היה נוהג במידה של התאפקות. אבל קשה היתה עליו הפרישות הגמורה מנשים נכריות, ובאמת בא היום והוא חזר ונתפס על חטא זה וטרח ללמד זכות על עצמו. ומפני שנשאר נאמן לדת אבותיו וטיפח באהבה ובגאווה את הלשון העברית (שלא כיהודים רבים שזלזלו בה)׳ ראה עצמו באחד משומרי־תורה, והואיל ולא הצליח במעשיו, עשה את עצמו צדיק ורע לו! תמיד התפלל לאלוהיו בתמימות וביושר־לבב, שיזכהו לחזור ולעלות לגדולה. ובאמת נשמעה תפילתו. בשנת 1289 נרשם שמו בתעודות הנוצריות יחד עם שמותיהם של אנשי־עסק יהודיים אחרים, שעשו בחסותו של המלך סאנצ׳ו הרביעי. במעמדו זה החזיק טדרוס לפחות עד שנת 1295, היא שנת מותו של המלך. סימן חיים אחרון שהגיע ממנו אלינו היא כתובת פיוטית לבית־כנסת בעיר אוקאניה, שחיבר בשנת 1298. יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק. מקורותינו אינם מגלים לנו, אס משורר בעל־תאוות זה האריך ימים ואם הצליח לשמור על מעמדו עד יום מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב-עמ' 415

09/08/19