מורשת יהדות מרוקו

קשרים עם קהלות מרוחקות במערב. ר׳ שלמה אביטבול כותב לדאדש הרחוקה, בדרום מארוקו, כדי לברר השמועה ששמע אודות מלחמותיהם, ויחוסם על עשרת השבטים. ר׳ יהודה אלמאליח מתיטוואן, שהה בצפרו ואף הכניס סדרים חדשים בשררת השחיטה». חכמים וסתם אנשים מצפרו נסעו למקומות אחרים ושהו שנים מספר, ולעתים לא חזרו למקומם, ונשתקעו במקום מגוריהם החדש. ר׳ אברהם אצ׳יני תלמיד ר׳ שאול ישועה אביטבול נסע לאלג׳יר ונשאר שם שנים ». ר׳ רפאל בן יתאח נסע לקסנטינה שבאלג׳יריה, שם מונה כמלמד גמרא לתלמידים והיו מרוצים ממנו; ר׳ רחמים יוסף אזייני אף הוא נוסע לאלז׳יר ומגיע עד לתוניס. שם הוא לומד עם החכמים ומעתיק את רוב ס' ״משכנות הרועים״. נסים אלקובי מצפרו נסע לתלמסאן ונשאר שם שנים רבות. ר' אליהו ן׳ הרוש מצפרו שירת בקדש זמן קצר בק״ק ארזילה הסמוכה לתיטוואן. בכל המקרים דלעיל, מלבד יציאתו של האיש למקום האחר, התפתח קשר מכתבים בגללו בין חכמי צפרו לחכמי הקהלה אליה הגיע, בהם ביקשו להחזירו לאשתו שנשארה עגונה, דרשו הספקת מזונות לאשתו וכיוצא. כמו כן הם נתנו המלצות בידי הנוסע ובכך הגיע שמעם למרחקים.

יחסים עם קהלות מרוחקות מעבר למערב כגון אירופה, איטליה ותורכיה אין לק״ק צפרו. אך בימי התסיסה הגדולה במארוקו, ערב כניסת הצרפתים החלה התענינות יהודי אירופה בגורל אחיהם שבמערב. חברת כל ישראל חברים שלחה לחכמי הקהלות במארוקו לכתוב דו״ח על מצב קהלותיהן. באותה הזדמנות כתב ר׳ רפאל משה אלבאז דו״ח ארוך על קהלת צפרו בזמנו, ושלחו להם על ידי ר׳ מרדכי ן׳ ג׳ו דיין טנג׳יר. גם לארצות הברית שלח ר׳ רפאל משה אלבאז מכתבים על דבר הקונסול Felix a. Mattheros שנתמנה קונסול ארה״ב במארוקו בשנת התרכ״ט (1869) וישב בטאנג'יר. פיליכס הג״ל פעל כנראה רבות להטיב תנאי קיומם של יהודי מארוקו. כשרצתה ממשלת ארה״ב להחזירו למולדתו, כתבו יהודי מארויקו בקשות להשאירו בתפקידו. ר׳ רפאל משה כתב לועד היהודי הראשי בארה״ב, ובקשם להשתדל שישאר על כנו. עם כניסת הצרפתים למארוקו נתחזק הקשר ביו יהודי מאירוקו ואחיהם בארצות איירופה. בשנת תרע״ד (1914) בא למארוקו ר׳ זאיב הלפרין מרוסיה וייסד ישיבות עם סדרים מיוחדים בכמה מערי מארוקו, ומכללים גם בצפרו. עתונים יהודייים החלו לחדור גם למארוקו. בין השאר הגיעו עתוני הצפירה, העולם, ההד ועוד.

כשהיה פוגרום ביהודי רוסיה, נאספו קהל צפרו בביהכ״ן הגדול כדי להספידם, ונתחברה תפלת ״יזכור׳" מיוחדת לזכר חללי הפוגרום.

THE FOREIGN SERVICE OF THE

UNITED STATES OF AMERICA

Ambassade des Etats-dnis d'Amerique, Rabat, Is 10 octobre 1963.

Monsieur le Grand Rabbin David Obadia, 62, Rue Cuny,

Fes.

J'ai recu votre lettre du 10 julllet 1963 que J'ai adressee a "!'Historical Office" du Department d'Etat.

Selon les Archives du Departement, Felix A. Matthews, de Oalifornie, fut nomme Tanger le 16 avril 1869, prit possession de son poste le 9 septembre 1869 et se demit de ses fonctlons le 31 mars 1870. II fut de nouveau nome Consul a Tanger le 9 juillet 1870, occupa son poste le ler octobrs 1870 et se demit de ses fonctlons le 4 mars 1887. II fut nome une troisieme fois Consul a Tanger le 12 fevrier 1890, occupa son poste le ler mai 1890, y fut promu Consul General le 13 aout 1890 et exerca cette function jusqu'au 13 decembre 1893. Matthews mourat le 17 avril 1899.

Certaines des depeches de Matthews ont ete publedes dans les volumes sulvants de la publication periodique du Departement intitules relations Exterieures des Etats-Unis" (Washington, 1861): 1873, page 711; 1877, pages 430-1878, pages 840-846; 1880, pages 799-805.

Cette correspondance comprend un resume des efforts de Matthews pour ameliorer le sort des minorites opprimes au Maroc.

Malheureusement, nous n'avons pas ces publications ici a  Rabat, mais les originaux des depeches de Matthews sont, conserves a la Section Diplomatique, Juridique et Fiscale du Service National des Archives et des Enregistrements, Batiment des Archives Nationales, Washington 25, D.C. (the Diplomatic, Legal and F'iscal Branch of the National archives and Records Service, National Archives Building, Washington 25, D.C.). On a tire des microfilms de ces depeches: le microfilm en question est connu sous le nom de Kicrocopie T-61, y compris les bobines 9-15 et 17-19: une serie de ce microfilm peut etre obtenue aupres du Service National des Archives et des Enregistrements pour la somne globale de 45 dollars.

 On pourrait naturellerment obtenir des photocopies des pages des "RelationExterieures" citees dans ce qui precede, a un prix moins eleve.

Je continuerai a  rechercher des details supplementaires concernant la mission de Matthews. En attendant, si je peux encore vous aider, n'hesitez pas a m'ecrire.

Veuillez agreer. Monsieur le Rabbin, 1'assurance de ma consideration distinguee.

John H.Ferguson

Ambassadeur des Etats-Unis d'Amerique

מכתב משגריר ארה״ב במרוקו בו מפורטים המקורות, לקורות ימי חייו של פ. מאטיוס

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד-141

המלצות של הממשל הבריטי

ב־12 בנובמבר כתב מונטיפיורי ביומנו שהלך למשרד החוץ כדי לקבל את מכתבי ההמלצה לקראת נסיעתו למרוקו, ונועד עם ראש העיר ועם כמה נכבדים שהתעניינו בשליחותו. ובאותו היום, ב־12 בנובמבר 1863, הודיע שר החוץ לדרומונד האי שמונטיפיורי מסר לו שהוא עומד לצאת דרך מדריד למען שני היהודים האסורים באשמת סיוע לרצח האזרח הספרדי בסאפי. בפרשה הזאת כבר הוצאו להורג שני יהודים. השר מורה להעניק לו כל סיוע כדי שמשימתו תצליח. ואם יבקש מונטיפיורי לבקר במקומות אחרים בשטחה של מרוקו כדי לשפר את מצב היהודים שם, על דרומונד האי לצייד אותו במכתבים של הקונסוליה שמופנים לממשל המאורי באותם המקומות

תעודה מספר 44:

F.O. Nov[ember] 12 1863

FO 99/116 Draft

Sir J. D. Flay Separate

Sir,

Sir Moses Montefiore having informed me that he is about to proceed to Morocco through Madrid in the hope of being of service to the two Jews now imprisoned on a charge of being concerned in the murder of a Spanish subject at Saffi on account of which two other Jews have already been executed, I have to instruct you to afford to him all such assistance as you can with propriety in carrying out his object, and if he should desire to visit other places in the Moorish dominions in the hope of improving the condition of the Jews residing there you will furnish him with letters to Her Mfajesty’s] Consular officers, & as far as may be to the Moorish authorities at such places.

12 בנובמבר 1863 – שני אסירים שוחררו

ב־12 בנובמבר 1863 כתב דרומונד האי לקונסול ספרד מכתב מפורט בקשר לפרשה זו, והנימה בו פייסנית. ואלה עיקרי הדברים:

ידוע שאין שגריר ספרד במרוקו קשור לפרשה, והספרדים לא ידעו מראש על המשפט שנערך לנאשמים היהודים על ידי ממשל הסלטאן. הוא ביקש ממנו לשפר את היחס לשני האסירים. הוזיר ברגאש הודיע להאי שאין הממשל של ספרד נוטה להפסיק את ההתנכלויות ליהודים. דרומונד האי ביקש מברגאש שיסירו את הכבלים מן האסירים היהודים ויתנהגו אליהם יותר בהגינות. נאמר גם להאי ששני האסירים היהודים יוגלו לתיטואן. סגן הקונסול של בריטניה בתיטואן דיווח לדרומונד האי כשפינתה ספרד את תיטואן, הבטיח המושל המאורי לקונסולים שבעתיד לא ייענשו היהודים בעונשים גופניים. לבסוף שוחררו שני האסירים היהודים אזואלוס ובן עטר לפי הוראתו של קונסול ספרד .

ב־13 בנובמבר 1863 נכתב בנושא מאמר מערכת ב־JC בכותרת: The Mission‘

’to Morocco. במאמר הועלו נימוקים לחיוניות שליחותו של מונטיפיורי למרוקו כדי לשחרר את האסורים המעונים. המערכת המליצה שאחינו בני ישראל יתפללו לשלומו ולהצלחת שליחותו.

תפילות בבתי הכנסת להצלחת שליחותו של מונטיפיורי במרוקו

ואכן, בשבת ב־14 בנובמבר ביקר מונטיפיורי בבתי הכנסת Duke’S – Bevis Marks Place ובבית הכנסת של האשכנזים שבלונדון, והרב הראשי אדלר והרב ברנט אברהמס, ראש בית המדרש לרבנים בלונדון, ניסחו תפילות מיוחדות וברכות להצלחת שליחותו ולשובו בשלום.

נוסחאות התפילות השונות

תפילת הספרדים בבית הכנסת Bevis Marks

אב הרחמן, מכל היצורים את האדם בחרת, ואת זרע ישרון מכל העמים הבדלת, חקים ומשפטים אותם צוית, ומבחר תבל להם לנחלה נתת, ואף כאשר על חטאתם ועל פשעיהם עליהם קצפת ובכל קצות הארץ אותם הגלית, גם אז לא עזבתם ולא געלתם, ובכל דור ודור העמדת להם נדיבים ושועים ותט להם מסד לפני מלכי הגויים למען ועמדו לימין עמף ונחלתך.

ועתה ה׳ השקיפה נא ממעון קדשך מן השמים וברך את השר משה מונטיפיורי אשר זה ימים כבירים התנדב לשום נפשו בכפו לבוא לפני מלכים ואדירים למען דבר טוב על עמו, וכעת הערב את לבו ללכת אל ארץ מרחקים ולהוציא לאור משפט אביונים.

צור ישראל וגואלו, כאשר עד הנה גנות עליו כן מעתה ועד עולם היה עמו, פצה אותו והצילהו מכל צרה ומצוקה ומכל מחלה ונגע והגיעהו לשלום אל מחוז מפצו. תן חנו בעיני השרים והרוזנים, הדריכהו בדרףך הנכונה להועיל, ואתה ה׳ תגמר בעדו והשיבהו לונה שאנן בהשקט ובטחה יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, ויזכה לעמד על משמרת הקדש עד עת ביאת גואל במהרה בימינו, אמן.- המגיד כ"א כסלו תרכ"ד-2 בדצמבר 1863

תפילת האשכנזים

רועה ישראל, אתה הודעתנו על ידי נביאיך כי אבינו אתה, באהבתך ובחמלתך תשאנו ותטלנו כל ימי עולם. אתה קשרת לבות בני ישראל להיות אגודה אחת וציוית להם לפתח חרצבות רשע ולשלח רצוצים חפשי. בכל דור ודור שלחת להם מושיעים אשר הלבישו צדקה כשריון ויעטו כמעיל קנאה. בך בטחו ולא בשו לעמד בפרץ מעד העם נגד הקמים עליהם ולהתפלל ולהתחנן בעדם.

גם הלום נשיא אלקים בתוכנו השר משה מונטיפיורי, זה פעמים .רבות שם נפשו בכפו ויצא אל אחיו וירא בסבלותם לגֹל מעליהם חופת חורפיך ולהוציא לאמת משפטם.

גם עתה נדב לבו לשום לדרך פעמיו ולארץ מורוקו להמליץ בעד אחינו האמללים אסירי עני וברזל לבוא לעזר הנאנחים ונאנקים על לא חמס בכפם להוציא ממסגר אסיר ומבית כלא יושבי חשך.

שלח נא מלאכיך לפניו ולפני כל הנלוים אליו לשמרם בדרך אשר ילכו להביאם אל מחוז חפצם. אל ימעטו לפניך כל התלאות אשר ענה בדרך כוחו בימי זקנה ושיבה. זכור עינו הפתוחה ואזנו הקשבת וידו הפרושה אל העשוק ואל הרצוץ, לא תאנה להם רעה צאתם ובואם יברך.

אל הרחמים, אשר לב מלכים בפלגי מים תטנו, הופע חסדך עליו בהתיצבו לפני נסיכים היה עם פיהו גם הפעם בהוכיחו למישור את ענוי הארץ ולהוציא לאור משפט דלים. אוהבי רע יאחזמו רעד. יעלזו כל תמימי לב.

השיבה לנו ששון ישעך ורוח נדיבה ותתמך ארצנו ונספר בציון שמך ותהלתך בירושלים אמן.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'64

בד בבד עם לימודיו התורניים הוא למד באופן שיטתי את מסורת הפיוטים של מראכש, ועם צאתה לאור של האנתולוגיה שיר ידידות (1921), שגובשה ונערכה במוגאדור, היה לחסיד נלהב של השיטה המוסיקלית שהיא בנויה עליה. הוא למד את קורפוס הפיוטים על בוריו אצל האחראי על הוצאת האנתולוגיה במראכש, ר׳ חיים עטאר, שהיה ידוע כפייטן מומחה ובעל ידע רב במסורות הפיוטים של מראכש ומוגאדור. לימים, הודות לביצועיו הנמשכים והמרשימים של מסורת זו ולהכשרתו של דורות של פייטנים לאורה הפכה מסורת שיר ידידות למסורת הפיוטים העיקרית ואף הבלבדית של יהודי מרוקו, והחליפה בקרב יוצאי כל הקהילות כמעט את המסורות השונות והמגוונות שהיו קיימות בהן במשך מאות שנים. בגלל ביצועיו המקצועיים והידע המוסיקלי הרב שרכש הן במסורות היהודיות והן במסורות המוסלמיות של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית הפך רד״ב חיש מהר בקזבלנקה לפייטן ראשי ולמנהיג חבורת פיוטים פופולרי ביותר. עצמת קולו ואמנותו עשאוהו גם חזן מבוקש, שאת שירותיו שכרו בעלי שמחה ובתי כנסת בקזבלנקה ובקהילות אחרות לניהול התפילות של שבתות שמחה משפחתיות ולהשמעת חזנותו ופייטנותו.

הערת המחבר: רד״ב ערך במשך שנים רבות בבתי כנסת שונים בקזבלנקה מעין ״עונג שבת״ כזה בשבתות שלא נהגו לקום בהן לבקשות, כנראה בלחצם של חובבי הפיוטים. לפגישות אלה, שנקראו קוראי עונג ונערכו בין מנחה לערבית לרוב בבית הכנסת של יוצאי לאראש שבצפון מרוקו (״צלאת לעראייסיין״), נהרו חובבי שירה רבים מכל בתי הכנסת של העיר. רד״ב ביצע אז בעיקר משיריו ומשירים קיימים שהרכיב על סדרות מסודרות של המוסיקה האנדלוסית־ המרוקנית. פרטים אלה שמעתי מפיו של הפייטן נסים שושן מקרית שמונה, מתלמידיו המובהקים של רד״ב, ומפיהם של מסרנים נוספים.

 בשנות השלושים והארבעים הוא אף היה זמר מבוקש שחבורת נגנים בראשותו של שלמה אסוירי (אבן־חיים) ליוותה את ביצועיו בקזבלנקה ובקהילות הגדולות. רד״ב השלים את פעילותו הפייטנית בקזבלנקה בהקמת מקהלות של ילדים ונערים שלמדו במוסד החינוכי ״אם הבנים״. הילדים והנערים ליוו אותו לפעמים בביצוע הפיוטים. כן באו חובבי פיוטים רבים להסתופף בצלו של הפייטן המהולל, קמו אתו בהתמדה לשירת הבקשות בלילות השבת שבין שבת בראשית לשבת זכור ובאו לשמוע את ביצועי הפיוטים שלו אחרי תפילת מנחה של שבת בבתי כנסת שונים של קזבלנקה בחודשי האביב והקיץ. רד״ב המשיך בפעילות פייטנית אינטנסיבית זאת בקזבלנקה וביתר הקהילות הגדולות גם לאחר שאיבד את מאור עיניו בשנת 1949 כתוצאה מסיבוכים של מחלות שונות. עיוורונו, שאילץ אותו לוותר על הוראתו ועל הופעותיו כזמר, הניעו להתעסק באופן בלבדי בחזנות ובפייטנות. אז גם ביקשו פרחי פייטנים לשהות במחיצתו וללמוד מפיו את מסורת הפיוטים על בוריה ואת סודות המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית ומקצביה. בשנות החמישים למדו אצלו רבים מן הפייטנים המובילים היום בארץ, כמו ר׳ יצחק רווח, נסים שושן וחיים לוק. עיסוקו זה הפך עקב מגבלותיו הפיזיות למקור פרנסתו היחיד, והוא השקיע בו את שארית כוחותיו הגופניים והנפשיים על אף כל המכאובים והייסורים שהיו כרוכים בדבר. באחד הטקסטים האוטוביוגרפיים הבודדים שלו הוא העלה את הפרדוקס הכרוך בעיסוקו זה, שמהותו לשמח ולבדר את קהל השומעים והמתפללים שעה שהפייטן עצמו סובל ממכאוביו הנמשכים והקשים. אין הוא מצליח להתעלות עליהם ולשלוט בהם אלא הודות לחובת עינוג שבת, המצווה עליו לשמוח הוא עצמו כדי שישמח אחרים ומשכיחה ממנו עקב כך את יגונו ואת סבלו.

פעילות פייטנית זאת היא כנראה שהניעה את רד״ב לחבר פיוטים רבים עוד במרוקו על פי מנגינות של שירים ערביים עממיים בני תקופתו, מרוקניים ומצריים במיוחד, שהופצו החל משנות השלושים ברדיו, בקולנוע ובתקליטים. גם אם אין אפשרות לתארך כיום את רוב הפיוטים שכתב במרוקו, יש להניח שרד״ב התחיל בכתיבת שיריו כבר בשנות השלושים. במרוקו הוא כתב בעיקר שירי גלות וגאולה וכן שירי מוסר וקריאה לחזרה בתשובה, נושאים העומדים במרכז שירת הפיוטים והבקשות הכללית. כל עוד היה במרוקו הוא הקדיש רק לעתים רחוקות שירים לאירועים אקטואליים, כגון שתי הקינות, האחת בעברית והשנייה בערבית יהודית, שקונן על קרבנות רעידת האדמה של אגאדיר בפברואר.1960 גם במלחמת העצמאות ולאחריה הוא הקדיש פיוטים אחדים לגודל הניצחון והתקומה ולקריאה לשלום בין עם ישראל לשכניו.

הערת המחבר: רד״ב חיבר את הפיוט על פי הלחן של השיר הידוע ממלחמת העצמאות ״באב אל־ואד״ שכתב חיים גורי וששרה יפה ירקוני. השיר היה ידוע במרוקו כמו שירים ישראליים רבים נוספים. מפיו של הפייטן צבי תורג׳מן (כיום בירושלים) למדתי, שהוא שלימד את המנגינה לרד״ב לאחר שהוא עצמו התוודע לה בשנת 1952 בארץ, שבה שהה תקופה קצרה לשם השתלמות בהוראת העברית.

רד״ב כתב עשרות רבות – אולי אפילו מאות – של פיוטים בעברית, בערבית יהודית ובשתי הלשונות גם יחד מסוג ה״מטרוז״ במרוקו ולאחר מכן בישראל. אף על פי כן לא ראה את עצמו כמשורר, ומעולם לא שעה להפצרות תלמידיו וידידיו לפרסם את שיריו או לכנס אותם. הוא גם לא חתם מעולם את חתימת שמו בכל צורה של אקרוסטיכון בגוף שיריו, והוא מן המשוררים העבריים הבודדים בכל תולדות השירה העברית במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל בחמש מאות השנים האחרונות שנהגו כך ביצירי רוחם בשירה.

מה הסיבות לכך? תלמידיו וחסידיו מעלים בנדון את ענוותנותו הרבה. גם הוא רמז על כך באחד ממכתביו הבודדים ששרדו, שבו הרחיק לכת ושלל כל ערך מתמיד מיצירי רוחו.

הערת המחבר: ״מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס. על כן חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התבה קולטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום״, כתב רד״ב בשנת תשי״א. ראה שד״ה, עמ׳ 404.

 אם כך, מדוע כתב כל כך הרבה שירים, כמאה וחמישים לפחות? התשובה לכך נעוצה כנראה בעובדה שרד״ב ייחס חשיבות בעיקר להיבטים הפייטניים והמוסיקליים של מומחיותו עם דגש מיוחד על ביצועיו הקוליים האמנותיים, וראה משום כך בשיריו העבריים והערביים־היהודיים כאחד נשאים מילוליים בלבד של המלודיות והמנגינות החדשות והישנות, שהוא החליט לאמצן או לנצלן למטרות פייטניות. בלא תמליליו המקוריים לא יכול היה לבצע את המנגינות הקליטות של השירים החדשים בהקשרים הליטורגיים והפארה־ליטורגיים שבהם הוא שר אותם. זו גם, כנראה, הסיבה לעובדה, שכל עוד ישב במרוקו הוא העדיף להרכיב את רוב שיריו על מנגינות של ״להיטים״ חדשים, מצריים, תוניסאיים או מרוקניים שמשכו את אוזני המאזינים לשירתו ולפיוטיו, והזניח את המנגינות הישנות של אלפי הפיוטים העבריים ששרו במשך דורות בקהילות היהודיות במרוקו.

אולם כשם שסירב לכנס את שיריו ולפרסמם כך סירב בעקשנות להתיר הקלטה של ביצועיו הקוליים ושל שירתו. נראה כי חשש שהטקסטים שלו ישובשו בפיהם של פייטנים הדיוטות, וגם ביקש למנוע אולי את תפוצת זמרתו שמא יתמעטו ההזמנות שקיבל, שהרי קולו וביצועיו היו כל פרנסתו. הדבר מתמיה עוד יותר כשלומדים, שעל פי עדויות רבות הוא נהג להפריש כמחצית מהכנסותיו למתן צדקה בסתר לעניים ולתמיכה קבועה בפייטנים זקנים שאיבדו את מקור פרנסתם. רק הודות לעקשנותם של אחדים ובזכות קרבתם הרבה של כמה מחסידיו ותלמידיו נותרו בידינו הקלטות בלתי מקצועיות מעטות. גם על פי מסמכים קוליים אלה ניתן להתרשם מעצמת קולו ומאמנותו המיוחדת בביצוע הפיוטים ובלימודם לתלמידיו. עקב עיסוקו זה בפייטנות בלבד היה רד״ב בין הבודדים בתרבות יהודי מרוקו שהתפרנסו בכבוד ממקצוע זה, שכן לגבי כל היתר הפייסנות הייתה רק עיסוק נוסף, שלא שימש להם כמקור פרנסה עיקרי.

הערת המחבר: בשנת 1957 הצליח פרופ׳ חיים זעפרני להקליט את רד״ב שעות רבות בביצועי פיוטים וקטעי תפילה. מהקלטות אלה הוכן תקליט אריך נגן בבית התפוצות בשנת 1984, והוא הוצא לאחרונה גם בצורה של תקליטור. השווה שיטרית, שירת רד״ב. הפייטן הדגול ביצע גם כמה מפיוטיו וקטעי חזנות בתכנית היהודית השבועית של רדיו מרוקו, ששודרה בשנות החמישים לפני תום הפרטוקטורט וגם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה. תכניות אלה הוקלטו על גבי תקליטים; חלק מהם נמצאים בידי ח׳ זעפרני, ורובם אבדו כנראה. מלבד ואת הקליטו תלמידיו של רד״ב את מורם אם באישורו ואם בהיחבא, וניתן למצוא אצלם עד היום הקלטות שונות של ביצועיו, אך לרוב לא ברמה מקצועית סבירה.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו-עמוד 324

ארגונים ללימוד השפה העברית בתוניס. מזכירות תנועת הצופים קיבלה כמות גדולה של ספרי היסטוריה ציונית, שירי ביאליק, וביקשה גם את ספריהם של גורדון והרב פישמן בצרפתית ומפה של פלסטין. חבר בתנועת 'יושבת ציון' בעיר בג'ה, פנה גם הוא לקבל ספרים בהיסטוריה ציונית וארץ ישראל. בראיון עם מרדכי כהן, מתנועת 'תורה ועבודה' ש"הבסיס לפעילות התנועה היה קבוצת 'דורשי גאולה ישראל')'דג"ל'  שצמחה עם תנועת הנוער של בני עקיבא". כהן אישר קבלת ספרים רבים שחלקם היו בעברית, אנגלית וערבית. עם זאת, ציין שהפדרציה הציונית בתוניס ]…[ "לא מצאה עד היום מעון אשר בו יתאסף כל הנוער ותתקיים ספרייה בשמה". הכותב היה בדעה שהקמת ספרייה מרכזית תהיה מקור משיכה לנוער. הוא ביקש שהסוכנות היהודית תמשיך לשלוח ספרים כדי להפיצם ברחבי תוניס. הוא זיהה גם את המחסור במורים ומדריכים לעברית בתוניס כבעיה המרכזית בכל הקשור ללימוד השפה העברית.

ארגונים ללימוד השפה העברית באלג'יר. חברי תנועת 'צעירי ציון' מההכשרה בריווט, אלג'יר, ביקשו מ'הקיבוץ המאוחד' לשלוח חומרי חינוך ועיתונים שיצאו לאור על ידי הסתדרות העובדים כדי להכין צעירים לחיי הקיבוץ. התנועה אישרה למזכירות 'הקיבוץ המאוחד' את קבלת הספרים בעברית. התכתבויות מהמגרב ביטאו ניסיונות של ארגונים וולונטריים ושל יחידים ממרוקו, תוניס, אלג'יר ולוב לשמר את הקשר עם היישוב כדי לקדם את לימוד השפה העברית ותרבותה בארצותיהם. ההתכתבויות נמשכו מספר שנים ולנמענים נאמר שהתשלום עבור הספרים יבוצע כאשר תוסדר ההעברה הכספית. הנכונות לשלם עבור חומרי הלימוד לא הרתיעה את הפונים שביקשו להתבשם באורה של העברית. ריבוי הפניות התקבל בהסתייגות מנהלי המחלקות בסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י והצורך בריכוז הפניות ניכר בתשובות גופים אלה. ניתן להניח, שהמגמה – הייתה לא לאבד שליטה במרחב העצום של המגרב. אספקת חומרי הסברה על הציונית וחומרים ללימוד עברית היו בין מטרותיה של התנועה הציונית. אלא שהיקף הבקשות הספורדיות של יחידים ושל ארגונים וולונטריים עמדו בדרכה של הסוכנות היהודית. שפת המכתבים הייתה מליצית ובעיני הקורא הייתה עשויה להישמע כחנופה. הייתה זו שפת המקרא ושפת חז"ל העברית היחידה המדוברת – בקהילות המגרב. מפליא שהפעילים הכירו שמות של ספרים בציונות ועורכי מילונים בעברית צרפתית- – עברית בעוד שהיו בין פקידי הסוכנות שהתקשו בקריאת כתב רש"י.

מאבקה של הסוכנות היהודית להשליט את חסותה על פעילות ספורדית של יחידים וארגונים וולונטריים במגרב היה ניסיון לרכז את הפעילות הציונית במסגרת אחת. הדרישה לרכז את הפעילות הציונית במרוקו עלתה, כאמור, בשיחה של חיים ברלס עם יוסף לוי בקונגרס הציוני בלונדון. יעידו על כך הגופים הוולונטריים שניסו לשמר את עצמאות הקהילות היהודיות בערים הגדולות במרוקו ולא נתמכו על ידי הסוכנות היהודית שניסתה להרחיב את שליטתה על פעילות זו במגרב. ניתן לשער, שהגיבוי שאגודת 'שארל נטר' בקזבלנקה קיבלה מהסוכנות היהודית ו'ברית עברית עולמית' הייתה טקטיקה שהסוכנות היהודית נקטה כדי לא לבזר את קשריה וכוחה ברחבי מרוקו ונועדה לחזק את שליטתה על הארגונים הוולונטריים שפעלו שם.

חנה אברהמי, חברת הגרעין הצפון אפריקאי לבית אורן, ציינה שהשליחים הארץ ישראליים בשליחותם הראשונה והשנייה לא פעלו בחלל ריק. פעילותם הייתה אמנם בהיקף מצומצם, אך סיפקה תשתית לפיתוח תנועת 'החלוץ ההסתדרותי האחיד' שמטרתה הייתה ]…[ "חיסול הגולה בצפון אפריקה".  נוספה לה הפעילות החינוכית של השליחים ומודל ההכשרה החלוצית, סמי חקלאית, – הצפון אפריקאי. הקהילה היהודית בארצות אלה תמכה בפעילות הציונית הזו והעמידה לה משאבים שסייעו להכין את הרקע לעלייה במהלך מלחמת העולם השנייה ולטובת מפעל ההעפלה מארצות המגרב אחרי המלחמה.

מדיניות העלייה כלפי יהדות המגרב המשיכה להעדיף פליטים יהודים מאירופה ופליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב על פני יהודים ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב. ולמרות זאת הצליחו השליחים לשכנע את המוסד לעלייה ב' לספק שלוש ספינות כדי להעלות יהודים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

ר׳ יעקב בן אלעזר (טולידו המאה ה12-ה13) כתב בהקדמתו ל״ספר המשלים״ שלו (רק חלקים ממנו נדפסו על ידי ח. שירמן ב״ידיעות המכון לחקר השירה העברית״ ה׳ 266-209):

תְּלִיצוּן לִי וְתֹאמְרוּ לִי: / לְשׁוֹן קֹדֶשׁ הַלֹּא נֶחְשָׁל!
וְהִיא תַּרְנִין לְשׁוֹן אִלֵּם / וּבָהּ יָרוּץ וְלֹא יִכְשָׁל,
לְהַלֵּל אוֹ לְגַדֵּף בָּהּ / וְחוּד חִידָה מְשֹׁל מָשָׁל.

ודברים דומים השמעו גם בתקופה מאוחרת יותר מפי המשורר טַדְרוס בן יהודה אבועאלפיה (ספרד המאה ה13-ה14) בהקדמתו לספרו ״גן המשלים והחידות״ מהדורת דוד ילין(ירושלים תרצ״ב-תרצ״ז):הַעִידוֹתִי בִּי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בַּעֲבוּר תִּהְיֶינָה לִי לְעֵדוּת, 

כִּי לֹא לִדְבַר פֶּשַׁע / וְחָלִילָה לִי מֵרֶשַׁע / וְלֹא לַחְטֹא וְהִתְכַּבְּדוּת / 

כִּי אִם לְגַלּוֹת בְּדַרְכִּי הַשִּׁיר סוֹדוֹת/וּלְהַרְאוֹת כִּי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ יֶעֱרָב/בַּשִׁיר כִּלְשׁוֹן עֲרָב/ 

וּמְדֻבָּר בּוֹ נִכְבָּדוֹת / מִנְהַג חֶבֶל נְבִיאִים וּמִצְוֹת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדוֹת…. (א' 2).

ח. שירמן חילק את השירה העברית בספרד, וזו של פרובאנס הכפופה לה ביותר, לארבע תקופות:

א-תקופת בראשית, מאמצע המאה העשירית עד שנת 1020 בערך. לתקופה זו, שבה נתחדש המשקל, שייכים מְנַחֵם וְדוּנָש, מדחי היסוד בהיכל השירה הספרדית.

ב-התקופה הקלאסית, משנת 1020 עד שנת 1150 בערך, ולה שייכים גדולי המשוררים העברים שמואל הנגיד, (קורדובה 993-גראנאדה 1056), שלמה אבן גבירול(מאלאגה 1021-וָאלֶנְסִיָה 1058), יצחק אבן גַּיַּאת(לוּסֵינָה 1038 – קורדובה 1089), משה אבן עזרא (גראנאדה 1055 – ספרד הנוצרית לפני שנת 1140) ויהודה הלוי (טוּדֵילָה 1075 – מצרים 1141).

ג-תקופת ההמשך, משנת 1150 עד שנת 1300 בערך, וראשי דובריה היו יהודה אלחריזי(ספרד המאה ה־12; מת לפני שנת 1235), יעקב בן אלעזר (טולידו המאה ה־12 – ה־13), אברהם אבן חַסְדַּאי, (בארצלונה המאה ה־13), יצחק אבן סַהוּלָה (ספרד המאה ה־13), וְטַדְרוֹס אַבּוּעַאלַפִיָּה (טולידו 1247 – ראשית המאה ה־14).

תקופת הירידה, משנת 1300 עד 1492, שנת גרוש היהודים מספרד. לה שייכים יוסף אבן סוֹלִי(טולידו המאה ה־14, קלונימוס בר קלונימוס (איש פרוֹבָאנס, אַרְל 1286 – אמצע המאה ה־14), יצחק פּוֹלִיקָאר (קאסטיליה המאה ה־14), שלמה דֵיפִיאֶרָה(קאטאלוניה 1340 – אחרי שנת 1417) ושלמה בוֹנְפִיד (קאטאלוניה המאה ה־14 – ה־15); אמנם גם בתקופה זו נצנצו לפרקים כשרונות הראויים לשמם.

עיקר החידוש בשירה הספרדית היה בשירי החול שבה, אבל גם בשירי הקודש נשמע טון חדש. המשוררים החלו להשתמש גם בהם בְּמִשְׁקָל ובצורות שאולות משירת החול.

הרי דוגמה משירי הקודש של רשב״ג:        

שְׁזוּפָה נְזוּפָה / בְּשִׁבֹּלֶת שְׁטוּפָה
מָה–לָךְ כְּפוּפָה / בְּלִי קוֹמָה זְקוּפָה
תֵּשְׁבִי עֲטוּפָה /כְּשׁוֹשַׁנָּה קְטוּפָה?…

(שירי רשב״ג ב' 13).

ורבי יהודה הלוי שר:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וּקְנֶנָּה בְּחֵיקֵךְ / בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָהּ בַּיְּעָרִים
וּמִכָּל עֲבָרִים / פֹרְשֵׁי מַכְמֹרִים
וִיסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים
וְהִיא בְּמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים… (דיואן רי״ה ד׳ 67).

בדומה לערבים היו גם לעשירים העברים משוררי החצר, ששרו להם שירי הלל ושבח כשתמכו בהם ביד רחבה (בלשונם כש״ידיו יזלו גשם נדבות׳/ לשון הראב״ע), ושירי בוז ולעג כשקפצו את ידם, כשהעבים מנעו את גשמם.

רבי משה אבן עזרא משבח את הרופא אבו עמר [יוסף1 בן קמניאל בשירו ״אולי בקרבת אהבים״ ואומר:

הַמּוֹשְׁלִים יָדָיו לְעָבִים – סִלְּפוּ / צֶדֶק וְקִשְׁרֵי הִפְלִילָה פָּקוֹ.
עָבִים בְּהַגְשִׁימָם פְּנֵיהֶם רָעֲמוּ, / פָּנָיו בְּהַשְׁאֵל שׁוֹאֲלָיו – צָחֲקוּ

(דיואן סי׳ קצט, ע«׳ ר).

והעניין קרוב לשירו של משורר ערבי:

אִם כָּתַב יָדֵךְ דּוֹמֶה לִפְנִינִים
אֵין בְּכָךְ שׁוּם תֵּמַהּ:
הֵן יָדֶיךָ הוּא יָם(הַנְּדִיבוּת)
וְהַיָּם מוֹצִיא פְּנִינִים

(מהרן, די ריטיריק דר אראנר, עט' 99).

שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן עמוד 143

כשעובר יהודי ליד המסגד חייב לחלוץ מנעליו ואם היה רכוב, חייב לרדת מעל בהמתו. ביטול רשמי של גזרה זו הושג רק בימי המלך מולאי אלחאסאן (1894—1873), לאחר ששריף אחד סטר על לחיו של שד״ר מארץ ישראל, על שלא חלץ מנעליו בעברו ליד מסגד. בהיותו נתין־זר, התלונן השד״ר בפני הקונסול שלו, תוצאת הטיפול בתלונה זו היתה, שהמלך העביר קול קורא לאזרחים המוסלימים לבל יקפידו על כך. אסור להעביר מת יהודי על פני המסגד. עקב כך נאלצו יהודי צפרו להעביר מתיהם לבית העלמין בדרך עקיפין ארוכה ומיגעת משום שדרך קצרה עברה על ידי המסגד. איסור זה בוטל רק בשנת תרפ״ז (1927) בימי מושל העיר הצרפתי Maréchal Roland. הלה שלח שאלה לקאדי עבאדי אלפאסי. אם יכולים להעביר נבלת בהמה על פני המסגד. הקאדי השיב לתומו שאין איסור בכך, אמר מרשל: אם כן מותר ליהודים להוליד מתיהם ליד המסגד. גופת יהודי לא יכולה להיות גרועה מנבלת בהמה.

בלדר גוי שחזר מן ״אלחאז״ [=ביקור במכה] היה מוחזק כמקודש, ואסור לו לשאת איגרות יהודים פן יטמאוהו. מריבה בין שני נערים יהודים, נוצלה על ידי השר כדי להטיל על הוריהם קנס המשולשל לכיסו

״מושל חדש״ שנתמנה למושל צפרו ערב כניסת הצרפתים למארוקו, אסר על היהודים לקנות פרחים, ורדים ופרחי עצי־הדר, בטענה שריח טוב ובשמים אינו יאה ליהודים, בו בזמן פלשו שבטי הברברים לצפרו ויהודים רבים נרצחו.

על אף המקרים העגומים והתפרצויות הזעם שתוארו לעיל ידעו היהודים לתמרן בין מצרים אלה, לשתף פעולה עם המוסלימים ולעתים קרובות לפתח אף יחסי ידידות עמם. יש להבחין בין היחסים שהיו בין יהודים וערבים לצרכי מסחר ומלאכה לבין היחסים של יהודים בעלי הון שהלוו כספים לערבים ברבית ואף עשו אתם שותפויות במקנה ובחקלאות. רמתו השכלית של היהודי הגבוהה מזו של הגוי, גרמה לכך, שהוא ידע לכלכל את ענייני השותפות לשביעות רצונו של הגוי, שנמצא נהנה מכך. יהודים אלה היו קשורים בקשרי ידידות כל עוד שהגוי מצא תועלת בכך. יהודים אלה אומצו כבני חסותם של השבט והמשפחה אתם היו קשורים. היו יהודים ש״שחטו״  כבש או עגל ליד בית הגוי, בטקס כזה היתה הזמנה רשמית של היהודי אל הגוי שיאמצו כבן חסות. משפחה שלכבודה שחטו ראתה את עצמה מחוייבת להגן על בן חסותה, לפעמים עד כדי יציאה לקרב עם שבט או משפחה אחרים כדי להגן על היהודי בן חסותה. יהודים היו באי ביתו של השר ונכבדים אחרים והם שימשו סוכניהם או ספקיהם. יהודי־חצר אלה, מכריו של השר, נבחרו במקרים רבים, לתפקיד ״נגיד הקהל״, בגלל השפעתם על השר. היו שרים שהשתדלו לקנות את לב היהודים. לבל יתלוננו עליהם לפני המלך, והיו אתם בקשרי ידידות.

יהודי שמצא עצמו חבר ורע לאחד ממקורבי המלך, היה מרשה לעצמו לכתוב שטרותיו על שמם. זה שימש לו ערובה ובטחון לגביית חובו. על יסוד יחסי אימון העמוקים שהתפתחו בין יהודים לידידיהם הערבים ניתן להבין את העובדה, שבימי מהומה, כשפשטו שמועות על פלישה קרובה של שבטי הברברים למללאח, היו היהודים מעבירים תכשיטי זהב וכסף, וצרורות כסף מזומן לבית הגוי מכרם להצניעם שם אצלו עד יעבור זעם.ולפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית הבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר34.

המסחר בעיר נתון היה בעיקרו בידי היהודים. בשבת, כשהיהודים סגרו את חנויותיהם, שבת המסחר בעיר. והערבים לא יכלו לבצע קניותיהם. כשחל חג יהודי ביום השוק, העבירו את יום השוק ליום אחר לפני החג.  מנהגיהם ודרכי חייהם של היהודים היו גלויים וידועים לגויים וכן להיפך.

ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (=החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל מוצאי החג ״ליל המימונה״ קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבית היהודים, ויש ששתו ״מאחייא״ והשתכרו. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון, חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית, וטה.

בין יהודי השר לבין השר התפתחו לפעמים יחסים אינטימיים. במשרע אל־רמלא, משדך השר בתו של יהודי שלו אל יהודי אחר מבני חסותו. והוא קובע מי יהיה חתנה של הבת. שר אחר מעכב ירושה של אשה שנתאלמנה אלא אם כן תתחתן עם אחד מיהודי השר.

גם במישור של חיי רוח, היה קיים שיתוף פעולה. גויים השתטחו לעתים קרובות, על קברי צדיקים יהודים, כי האמינו שיכולים להתרפא על ידם והיו תורמים כספים לקופות שבקברות אלו. חוץ מבתקופות משבר, שררו על פי רוב יחסים של סובלנות דתית. היהודים הורשו לשפוט לפי משפטי התורה הן בדיני ממונות, ונזיקים והן בדיני אישות וירושות. ר׳ שמואל עמאר, במאה הו׳ לאלף הה' בשרטטו את ההבדל בין בני אשכנז ובני המערב בשטח זה אומר: ״ואמת אם היינו מתגוררים ביניהם ומכריחים אותנו לבטל את כל דיני תורתנו ולהתנהג עמהם כדתם וכמנהגיהם, החרשנו, ברם כגון דא עקא שמימי אבותינו ורבותינו עד היום לא נשמע כזה בגלילותינו כי הם רחוקים הרבה מארצותיגו ותחת יד ישמעאל אנחנו שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתינו ומצוה עליהם מנביאם לתמוך את ידינו בחיזוק אמונתנו״

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 146