פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים

יחסים עם הגויים

ברקע יחסים אלו, מונח העיקרון לפיו היהודים— אהל־לכיתאב— הם ״דמי״, שאין להם זכות קיום אלא כ״בני חסות״ בלבד ולא כעצמאיים בעלי זכויות. מותר אפוא לרדפם ואף מצוה לשימם ללעג. ואכן רבים הם החוקים והנוהגים שהיו בארצות האיסלאם, שמגמתם לדכא ולהשפיל את היהודים.

יהודי בעימותו עם גוי, ידו תמיד על התחתונה. אם לא שמרצה הוא את השליט בשלמונים. המקורות מלאים ספורים מהסוג הזה. יהודי שניסה להציל נערה יהודיה מידי גוי שביקש לאנסה, העליל עליו האנס שקלל את מוחמד, והוצא להורג על פיו של הגוי בלבד.

אחד שהעז לחשוד בגוי שגנב ממנו הושם בבית הסוהר וחוייב לשלם קנס לשר. ״מעשים בכל יום שהגוי מעליל על ישראל בשקר גמור וכשישראל משיב לגוי להד״מ, הגוים מתקנאים ואומרים איך אתה מכחיש לגוי… ואף כשידוע להם שהגוי דובר שקרים הם מקפידים למה יעיז ישראל בפני הגוי ויכחישהו״ 3

 שנים ממנהיגי הקהל הורשעו במכירת יין לגוי על פי דברי הגוי השיכור בלבד

יהודי שהיכה את הגוי או קיללו בפני שנים, יש סכנת מות לו ולבני משפחתו הדברים אמורים בימים כתיקונם. כשהמלך שולט, ומלך במשפט יעמיד ארץ, בימים שבין ״מלכא למלכא״

בימי אנרכיה חיי היהודים היו אז תלויים מנגד ודמם נחשב הפקר. מרובים הם הפוגרומים וההתנפלויות על שכונת היהודים ואפילו אחר בוא הצרפתים. כל סכסוך שהיה לברברים עם המלך מצא לו ביטוי בהתנפלות על שכונת היהודים. בנסיבות אלה היהודים היו מתגוננים על נפשם בשתי דרכים. א) על ידי סגירת שערי־ השכונה והעמדת שומרים ולוחמים על החומה6. ב) צום ותפלה ותחנונים בבתי הכנסת. וכל זה לא עזר תמיד להרתיע את המון המתנפלים שפרצו למללאח, שדדו רצחו ואנסו נשים ובתולות. אך ליהודים לא היתה ברירה ומיד לאחר הפוגרום חזרו אט אט היחסים למסלולם הרגיל, ומחדש טופחו יחסים של שיתוף פעולה וחיים בצוותא. בימים כתיקונם הגויים נכנסים ויוצאים במללאח. יש שנתנו עיניהם באשה, נכנסו לביתה ואנסוה. במיוחד פקידי המלך שאין מי שיאמר להם מה תפעלו. נמצאו אף נשים יהודיות שסייעו בידיהם ושימשו כסרסור לדבר עבירה. ואף שהגויים גם כן הקפידו באיסור הזנות ואשה שנתפסה בזנות היא ומשפחתה היו בסכנת מות, בכל זאת לא תמיד רצו היהודים להתלונן בפני המושל על גוי זה או אחר מחשש עלילת קללת הדת וכיוצא, והעדיפו לשתוק. נמצאו משפחות שהעדיפו לעקור מהעיר במקרה של הטפלות של גוי אליהן.

שוד ורצח יהודים שיצאו לרכול בכפרים לפרנסתם הוא מהדברים השכיחים.( ביניהם היה דוד יוסף פילו, אחי אבי מהעיר אנטיפה פ.א) על מנת לגזול את כספו הדל של הרוכל לא היססו הגויים מלרצחו. ופעמים רבות נתאכזבו כשלא מצאו אצלו כלום לאחר שהרגוהו.

היו גם הטיפות יהודים, נערים ונערות שהחזיקום אצלם כדי לקבל כופר פדיונם. ילדה נשבית בידי גוי בעד חוב שאחיה היה חייב לו. לשותפיהם היהודים, רימו ואכלו את כספם במרמה. פגיעות לא חמורות ביהודים הם מעשים של יום יום.

גויים מהכפר הבאים ליום השוק, הכניסו בהמותיהם לחצרות היהודים, ללא כל צורך בבקשת רשותם. נזק שנגרם בחצרות בעקבות כך, לא עלה על דעתם כלל לשלם. ולפיכך אם נמצא החמור מת בבוקר, חוייב היהודי בעל החצר בדמיו. גנבים גויים פרצו בלילות לבתי יהודים, מחשש זה היו משכיבים את הסולמות בלילות על האדמה. גויים נכנסו לבתי כנסת במללאח לקחו נרות שעוה מתוך הפנסים לעיני המתפללים. ואי אפשר היה למונעם ממעשיהם  

כשמזכירים בשטרות הנעשים בערכאותיהם את שם היהודים מוסיפים לידו את הקללה ״נעלת אללאה עלייה״ [=קללת אלקים עליו»] לשטרות שנעשו בידי סופרים יהודים לא היה כל תוקף בערכאותיהם.

בשנת תקכ״ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו היהודים קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוצרך להוציא הוצאות מרובות להציל נפשו.

בפטירת החכם ר׳ יש״י עולייל, בשנת ת״ר (1840) תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלווייה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל». כדי לרפאת מחלה שפרצה בצאן היו צריכים להשתמש בעצמות מתים. והוציאו מתי ישראל מקברותיהם כדי לעשן בעצמותם. עצמותיו של שד״ר בשם ר׳ נתן יפה שנפטר בצפרו הוצאו לשם כך.

בשנת תרנ״ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעי״ת תאזא כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כששה חדשים. האיסור על היהודי לרכב על סוס או פרד זולתי על חמור הוא מהמפורסמות.

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 144

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר