מורשת יהדות מרוקו

ד׳׳ר דן מנור

על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.

'בערב ההוא

היו השמים תכולים בעמק המוזהב,

האדמה דממה בשקט של מארב,

והזוכרים אומרים,

שהאויר מתוק בחזה,

בערב שלישי זה היה,

איך קורה, הוי אימא אימא,

שאנשים מכובדים, מיושבים בדעתם,

יקומו באחת לגשש בזעקות בחושך?

איך קורה, הוי אימא אימא,

שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך?

ואחר כך,הוי אימא אימא, מה חושב היושב

מול שאריות ביתו, מול חוסר יקיריו?

מה הדבר הראשון שיעשה באותו בוקר?

הוי אימא אימא, ולוואי לא בא בוקר,

והזוכרים אומרים, כי בערב ההוא

היתה תאוה מתוקה לשינה,

בערב יום שלישי זה היה, הוי אימא',

('מנחה מרוקאית', עמי 40)

השיר-יעל רעידת אדמה באגדירי-הוא מעין הספד פיוטי על הקהילה היהודית בעיר אגאדיר, שזועזעה על ידי רעידת אדמה עזה בליל ראש חודש אדר של שנת תש"ך (1960). המשורר עצמו לא חווה את המאורע, ואף אינו נמנה עם בני הקהילה. אך כרבים מבניה שעלו לארץ לפני כן, אף הוא רגש מן השמועה ששודרה בכלי התקשורת, והביע את צערו בלשון פיוטית כיד בת השיר הטובה עליו.

הפשטות והתום המאפיינים את לשונו ותוכנו של השיר הם סימן להמיית נפש המובעת, לרוב על ידי אליגיה, או במקרה דידן קינה עממית, שאינה מפליגה מעבר לרחשי לבו של המשורר, וממילא אין בה מקום ליסודות הגותיים. לפיכך מצאנו לנכון לבדוק את השיר לפי הבנתנו, כדין כל יצירה הפוקעת מרשות היוצר לרשות הרבים. ואם ירדנו לסוף דעתו של המשורר, יהיה בכך שכרנו.

אכן, היסודות המאפיינים את השיר כקינה הם זכרי לשון של הקינה המקראית המשובצים בו. השאלות:

'איך' הנשנות בשיר הן ביטוי לתהייה, אם על הסדר העולמי ואם על הצדק האלוהי, כמשמעותן במקרא: 'איך נפלו גיבורים, 'איך שודדנו', 'איכה ישבה בדדי. כיוצא בזה קריאת הצער : 'הוי' החוזרת בשיר,מופיעה לעתים במקרא כביטוי להספד : 'ויספדו עליו הוי אחיי, ובקריאת הצער : 'הוי אריאל', הביע הנביא את יגונו על חורבן ירושלים.

בחצות הלילה, לפי המתואר בשיר, זועזעה העיר לפתע. והתושבים התעוררו משנתם בבעתה ופרצו בזעקות שבר כשהם מגששים באפילה : 'הוי אימא, שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך', המהלומה שהייתה כה עזה ופתאומית, כתיאורו של המשורר, עוררה בהלה גם בקרב אנשי מעמד המכונים בפי המשורר : 'כאנשים מכובדים ומיושבים בדעתם', שקרוב לודאי, היו ביניהם גם פרנסי הקהילה. הללו היו אמורים, כיאה למעמדם, לנהוג בקור רוח, להרגיע את מוכי ההלם ולהחיש עזרה לחסרי אונים. אך למרבה האכזבה הם עצמם עמדו כחסרי ישע. ברם, לא עליהם תוהה המשורר, וקריאת ההשתוממות: 'הוי אימא', שנפלטה מפיו אינה מכוונת כלפיהם, אלא כלפי יד הגורל ששיתק אותם והפכם לחסרי תועלת.

אכן,מחזה כזה של מנהיגים אבודי עשתונות בשעת חירום, מזכיר לנו שוב מחזה מקראי אחר מנבואות הפורענות המתאר תוך הבעת תהייה את מנהיגי הדור כאובדי עצות ערב החורבן על פי גזירה אלוהית : 'ואבדה חכמת חכמיו', קונן הנביא על מנהיגי אותו דור. כיוצא בזה, גם תמונת האנשים : 'המגששים בחושך תוך זעקות', כמתואר בשיר, גלומה בה אסוציאציה של תמונה אחרת מנבואות החורבן המתוארת בזו הלשון:'נגששה כעוורים קירי.

אחד היסודות העממיים בשיר הוא הפנייה :'אימא; החוזרת ונשנית. כידוע, האם במסורת העממית מסמלת רגשות של אהבה,רוך וחמלה. היא הדמות הנישאת בפינו בעת שמחה ובעת מצוקה, כפי שהנביא הטיב לבטא : 'כאיש אשר אמו תנחמנו', והפרשן הוסיף הבהרה משלו: לפי שדרך האם לנחם יותר מן האבי. אכן,לולא דמסתפינא [לוּלא הייתי חושֵש (הייתי אומר ש־) – ביטוי של הִסתַייגוּת מראש לפני הבּעת דעה נועֶזת א.פ] הייתי מעז לפרש את הקריאה-, לא רק לאם האנושית, אלא אף לאם האלוהית, הלא היא השכינה הפורשת את חסותה על האומה, נוטלת חלק בסבל בניה ומצירה בצערם.

הביטוי-"בערג יום שלישי זה היה"-המודגש פעמים בשיר אינו תאריך,אלא מעין יום זיכרון, ומיותר להעיר,כי לפי הלוח העברי,יום שלישי בערב הוא ליל רביעי שלילו כיומו, כדין כל ימות השנה שלילם כיומם. מועד האסון הוא, אפוא, יום רביעי, שעליו נאמר במקורותינו : 'לית סימנא טבא בשני וברביעי^,. משמעות הדבר היא שיום רביעי מסמן מזל רע . לפיכך יש להימנע בו מכל חידוש : 'אין מתחילין בב"ד'=(יום ב' וים ד'). לא בכדי קבעו המקובלים שביום רביעי נבראה 'לילית' אם השדים, ובו ביום מתעמעם אורה של השכינה, כשמידת הדין הגוברת עליה נוטה להרס וחורבן בעולמנו. רשאים, איפוא, להניח שמועד-ייום שלישי בערב', (קרי : יום רביעי)- המודגש בשיר, גלום בו הרמז, כי חורבן קהילת אגאדיר הוא תוצאה של מזל רע ,לפי האמונה העממית; או תוצאה של תגבורת הדין בעולמות העליונים בהתאם לתיאולוגיה הקבלית על אודות היחסים בין עולם האצילות לעולמנו.

אולם, לא כל זכרי הלשון מן המקורות המשוקעים בשיר עולים בקנה אחד עם האמונה האורתודוכסית, כפי שראינו כאן, אלא יש שזכר לשון זה, או אחר, מתאר סיטואציה הפוכה מזו של המקור תוך גישה אירונית- סימן לספקנות במסורת. כדוגמה לכך נתייחס לאותו ביטוי עצמו-ייום שלישי בערב^, כפשוטו, כמקובל בעגה העברית של ימינו. דהיינו, יום שלישי ממש. אם כך, הרי על יום שלישי נאמר פעמים :'כי טובי, ומזה משתמע שיום שלישי הוא יום של ברכה. כפילות ספרותית זו -פעמים כי טוב- מתפרשת במשנת המקובלים כשני ייחודים המתרחשים בעולם האצילות, בין הזוג העליון־אבא ואימא והזוג התחתון־תפארת ומלכות. ייחודים אלה משרים חדווה והרמוניה בעולמות העליונים, וכתוצאה מכך זוכים הבריות בעולמנו לשפע וברכה^,. אולם 'יום שלישי^, הנקוב בשיר אינו יום של ברכה, ולא של חדווה, אלא זהו יום של זעם ופורענות שבו נחרבה קהילה שלמה. הרי לנו,איפוא, מה שמוחזק במסורת כברכה, מתואר בשירנו זה כקללה. והפקפוק במסורת המשתמע מהדברים האלה גלוי למדי, כשריח של אירוניה נודף ממנו.

כתובים שונים במקרא, הנוטים לייחס לטבע יסודות אנתרופומורפיים, מציירים תמונה שבה שוררת הרמוניה בין האדם והטבע, עד כדי חוויה זהה ביניהם. חדוות האדם מעוררת גם חדווה בטבע . כשאבותינו חגגו לרגל חירותם משעבוד מצרים, גם הטבע חגג עמהם : 'ההרים רקדו כאלים^,. וביגונם של אבותינו על חורבן הבית השתתף גם הטבע :'גם שמש וירח קדרו^,. כתובים מסוג זה רבים, ואין מקום להאריך.

תפיסה זו על הזדהות הטבע עם האדם מוסיפה להופיע גם ביצירה הפיוטית. נביא כאן לשונן של קינות אחדות על החורבן: 'גם סהר וחמה בקצה זבול נשקעו / וכוכבי עש וכימה ירדו לתחתית האדמה^,. אך לא רק הטבע הדומם, אלא אף עולם החי נוטל חלק באבל על החורבן : 'ועורב יקונן / ויעלות ותנות / מתנות אנייה^,. כיוצא בזה כותב משורר אחר בן המאה השבע עשרה כשהוא מקונן על החורבן: יחפרו וגם חשכו סהר וחמה^,.

בניגוד לתפיסה מסורתית זו בדבר ההרמוניה שבין האדם והטבע, הרי מכמה תיאורים בשירנו מבצבצת, דווקא ,תפיסה שונה המראה על התנכרות הטבע לגורלו של האדם. כך,למשל,בשעה שבני אדם היו שרויים תחת צלו של האסון, מופיע הטבע במלוא יפעתו : 'השמים תכולים בעמק המוזהב^,. זוהי אווירה פסטורלית אפופה צבעי זהב ותכלת, כשהיא מדיפה :'אויר מתוק ונעים בחזה^,. בעיצומה של אידיליה זו אורבת לאדם אווירה אחרת של הרס וחורבן. אם כן, לא זו בלבד שהטבע אינו מצר בצרת האדם, אלא הוא אף חוגג בפידו של האדם, והיסוד האירוני כלפי המסורת בולט       כאן למדי. מן הראוי להעיר,וללא שום התגדרות, שלעגו זה של ביטון על המסורת, מזכיר לנו את שירו של ביאליק, שבלעג שנון הוא מתאר תמונה של טבע זוהר על רקע אווירה של פוגרום ביהודים : 'השמש זרחה / השיטה פרחה / והשוחט שחט'.

עוד זאת, ביטון מתאר אווירה של דממה באותו לילה גורלי לפני פרוץ הזעזוע. אך זו לא הייתה דממה המקרינה על האדם מנוחה ושלווה מעמל היום, וביטחון מפני פגעי לילה בבחינת: 'לא תירא מפחד לילה', אלא מדובר בדממה מתעתעת כדרכו של מארב עוין : 'האדמה דממה בשקט של מארבי. כאן ראוי להעיר, שהאדמה מוחזקת כאם האדם לפי המסורת העממית בהתאם לכתוב : 'וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה'. והנה עתה אותה אדמה רוקמת בחשאי מזימות נגד האדם, ובכך היא מועלת באימונו בה, כמעילה של אם באימון בנה.

עמדה צינית זו כלפי המוסכם והמקובל נקוטה גם לגבי מוטיב השינה המופיע בשיר. ביטויים שונים מציינים את השינה, לעתים כהנאה לגוף ולנפש : 'ושנתי ערבה לי', הצהיר הנביא לאחר חזון נפלא, ולעתים כמחסה מפני עמל היום: 'מתוקה שנת העובד’, מצהיר החכם המקראי, והחרה אחריו המשורר אשר בטא את בטחונו בשינה : 'בשלום יחדיו אשכבה ואישן'. איוב שלקה בייסורים מרים מצא מזור בשינה, כדבריו : 'ישנתי אז ינוח לי. אומנם, חז״ל הגדירו את השינה כאחד חלקי ששים מן המוות, אך בו בזמן הם טיפחו תודעה בדבר עליית הנשמה למרום כמעין פיקדון בשעת השינה, שישוב לבעליו עם היקיצה; על ידי כך חיזקו את בטחונו של האדם בשינה : 'בידך אפקיד רוחי', כך היהודי פונה לאל בעלותו על משכבו, וכשהוא מתעורר מברך : 'ברוך המחזיר נשמות לפגרים',

אין, איפוא, תימה בכך שהמשפט : 'באותו ערב הייתה תאווה מתוקה לשינה', נראה כביטוי לביטחון שחשו אותם קורבנות בשנתם. ובאוזני הקורא מהדהד הכתוב שהוזכר לעיל : 'מתוקה שנת העובד', אכן, השינה לא הייתה מתוקה כלל, אלא היתה זו שנת עולמים מרה. הלעג המסתמן כאן הוא, כי מה שהוגדר על ידי חז״ל כאחד חלקי ששים ממוות, הפך למוות ממש, ומייד עולה אסוציאציה מיצירה קלאסית אחרת שבה קרא מאן דהו בטון של מחאה: 'מקבת רצח שינה',

תוך כתיבת הדברים עלה בזיכרוני שיר בעל ניגון ערב ששמעתי בילדותי. הניגון היה כה נוגה שכל שומעו היה מזיל דמעה. אך הפזמון בלבד נשתייר מן השיר בזיכרוני ממנו. וזו לשונו של הפזמון: 'מסאוו מגידורין פי לאמן עלא לאמן ועלא לאמן'. תרגום הדברים : נבגדים נספו למרות אמונתם, ודווקא בשל אמונתם. כלומר, אלה שהשליכו את יהבם על ( האל?, הטבע?, האדם?) התרגש עליהם אסון פתאומי שהביא למותם, והמשורר דאז ראה בכך בגידה באימון.

זקני העיר ידעו לספר על עבר רחוק שבו זעזעה פורענות פתאומית את בני קהילת אגאדיר בשנתם. אך על מהות הפורענות יש שתי גרסאות : לפי גרסה אחת הייתה זו רעידת אדמה, לפי גרסה אחרת מדובר בהצפת ים.

(אני פונה בזה לכל היודע פרטים נוספים על השיר ועל רקעו ההיסטורי שיואיל לספק את סקרנותנו, ויבורך על כך).

מכל מקום, תהיה זו רעידת אדמה, או שיטפון, האסוציאציה תואמת את שירו של ביטון, המתאר אף הוא בני אדם, שהלכו לישון לתומם חדורי אמונה, בהשגחה השומרת עליהם מפני כל פגעי לילה, כפי שעתרו לאל בקריאת 'השכבנו' של תפילת ערבית. אלא שלמזלם הרע הם נחרדו בשנתם על ידי מהלומה פתאומית. ושירו של ביטון, כשירו של אותו משורר עלום שם, מתאר את המאורע הזה במעילה באימון מצד הטבע.

ד׳׳ר דן מנור

על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.

פרופ׳ אליעזר בשן

קחילת סאפי במהלך חדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים

סאפי שוכנת בחוף האוקיאנוס האטלנטי במרחק כ-250 ק"מ דרומית לקזבלנקה (בקו אוויר), כמאה ק"מ צפונית למוגדור וכ-150 ק"מ מערבית למרקש, בירת הדרום. לפי ספירה שנערכה ב-1994 חיו בה 262,000 תושבים. נמלה ידוע מתחילת המאה ה-16. עד 1660 היה הנמל העיקרי בחוף האוקיאנוס בגלל קרבת העיר היחסית למרקש. היום היא מרכז לדיג, לייצוא פוספטים ומוצרים כימיים. בנות הברית נחתו בנמלה ב-8 בנובמבר 1942. סאפי התפרסמה בעיקר בעקבות העלילה ב-1863 על היהודים לפיה הרעילו איש מכס ספרדי, ובעקבותיה נסע משה מונטיפיורי לפגישה עם סולטן מרוקו. מטרת מאמר זה המתבסס על מקורות שונים, לתאר כמה פרטים על הקהילה.

העדות הקדומה על יהודי סאפי היא מדור הגירוש מספרד. יהודי ממגורשי ספרד נפדה בסאפי. מכאן שהייתה בה קהילה כבר לפני הגירוש.

מוסלמי שהתנצר בשם ליאון האפריקני ואשר ביקר בסאפי בשנת 1500 כתב כי בסאפי גרות כמאה משפחות יהודיות. באותו זמן הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שהיה תחת חסותה של פורטוגל. העיר הייתה תחת שלטונה של פורטוגל החל מ-1507 (לפי גרסה אחרת, מ-1508), והיא נעזבה על ידם לאחר 23 שנים.

מלך פורטוגל הבטיח ליהודי העיר שלא יגרשם ולא יאלץ אותם להתנצר, ואם טובת המלך תדרוש את פינויים, תינתן להם שהות של שנתיים כדי שיוכלו לקחת אתם את רכושם. אחד המגורשים בשם ר' אברהם בן זמירו, נתמנה לרב על ידי המלך. ב-1510 באה העיר במצור על ידי המוסלמים. על שמירת קטע מהחומה הופקדו היהודים תחת פיקודם של אחים ממשפחת בן זמירו. כמו כן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים בחומה.

קבריהם של בני זמירו: העיר התפרסמה תודות לקבריהם של החכמים בני זמירו, ויהודיה גאים בזכות זו שנפלה בחלקם. למקום באים המונים בל״ג בעומר להילולה סביב הקברים. לפי המסורת קבורים שם שבעה חכמים בני משפחה אחת.

תורגמנים יהודים: בשנת 1523 מונה יעקב רותי לתורגמן אצל הממשל הפורטוגלי, הוא גם כיהן בתור יועצו של אחמד אלוטאם (1524 -1548). בשמו של הנ״ל ניהל משא ומתן עם מלכות פורטוגל יחד עם יהודי בשם יעקב רוזאליס, לשם השגת שלום ביניהם. בשנים 1538 ו-1541, כיהן יוסף לוי בתפקיד תורגמן. ב-1541, עזבו הפורטוגלים את סאפי ואת אזמור.

 האם היהודים גרו במלאה? בספר שהודפס ב-1671, נאמר כי ליהודים מקום מיוחד ונפרד למגורים, ויש להם בית כנסת . לפי מידע משנת 1886 הורשו יהודי סאפי על ידי הסולטן לבנות מלאח מחוץ לעיר. כשהבנייה תיגמר, על כל היהודים לעבור לשם  דומה כי עד אז לא היה מלאח, אבל מדרך הטבע גרו היהודים יחדיו בגלל חיי הקהילה ומקום לתפילה וללימוד תורה. לפי מידע אחר, לא היה להם מלאח.

שמואל רומאנילי(1817-1757) מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כותב כי ביקר בסאפי ו״הגדול ביהודים שם ר' מרדכי".

עדויות של אירופאים על יהודים בסאפי

מקור מהמאה ה-18, אדם מדנמרק, שכתב על רשמיו מסיור במרוקו בין השנים 1768-1760, רשם כי בסאפי חיים יהודים עניים, לכן אינם משלמים מס גולגולת. אנגלי שיצא מגיברלטר וסייר במרוקו במאה ה־18, גר בביתו של יהודי בסאפי  אמריקאי יליד 1777, רב חובל של אנייה שנטרפה בחוף מרוקו ב-1815, הצליח לשרוד, עלה לחוף, נקנה על ידי ערבי וכתב על חוויותיו במרוקו. הוא סייר מטנגייר לסאפי והלך בלוויית מדריכו לראות את העיר ואת הנמל. תיאורו הוא המפורט ביותר על סאפי ויהודיה מבין כל התיירים האחרים. הוא רשם פרטים שונים, ביניהם כי העיר קטנה ומבוצרת בחומה המקיפה אותה מכל צדדיה. אין בה מסחר ולכן חיי היהודים בה קשים. הם עניים ועלובים ולבושים רק בחצי גופם בסמרטוטים מלוכלכים. הוא הביע את צערו על מצבם ועניותם. "היהודים גרים כאן סמוך לבתי הערבים." הוא ביקר בביתו של יהודי, שהיה קודם בית של נוצרים ובו גרות כעשרים משפחות יהודיות מסכנות. הוא היה עד לתפילות של היהודים. "בשבת, כל הגברים היהודיים הולכים לבית הכנסת ובאותו זמן הנשים לובשות את שמלותיהן הטובות, כשהן עונדות תכשיטים." הוא ביקר בבית שנחשב קדוש, ויהודי אמר לו כי המקום נבנה על שרידי ביתו של איש קדוש, כי כל אדם שאינו מוסלמי חייב ללכת יחף וכי באים לבקר כאן ממקומות שונים כדי להירפא. הוא אמר למבקר כי, היות שהוא אדם טוב וחלש, מותר לו לעבור כשהוא רכוב, אבל עליו לשלם דולר לשם החזקת הבית ושיפוצו. כמו כן, סיפר לו ששום נוצרי אינו מורשה לעבור כאן ללא תרומה וכי הדבר נדרש עם הכניסה לעיר. המבקר שילם את הדולר. נראה שהכוונה לקבריהם של בני זמירו.

מספר היהודים בעיר: בספר שחיבר גרמני והודפס ב-1844, דווח כי בעיר 12,000 תושבים, מהם 3,000 יהודים. 12.

האנגלי גיומס ריצרדסון, שסייר במרוקו באמצע המאה ה-19, ויומנו יצא לאור אחרי מותו על ידי אלמנתו, כותב בסיורו בחוף האוקיאנוס האטלנטי כי, לאחר יומיים של הליכה ממזאגאן דרומה מגיעים לסאפי. כינוי העיר על ידי המקומיים Asfee ובעת העתיקה נקראה Soffía או Saffía.היא עיר עתיקה במחוז Abda נבנתה על ידי אנשי קרתגו קרוב -Cape Pantin. היא שוכנת בין שתי גבעות בעמק בו הצפות לעתים קרובות. הדרך לעיר בקיץ טובה ובטוחה, והיא הייתה בעבר מעגן לסחר אירופאי בחוף האטלנטי. מספר התושבים כאלף, כולל מספר יהודים עלובים. חומות העיר חזקות וגבוהות. הפורטוגלים כבשו אותה ב-1508, ועזבוה מרצונם. הסביבה החקלאית מעובדת. כ-40 מייל ממנה אגם גדול. היא רחוקה ממוגדור מהלך יום וחצי.

לפי מכתבו של יהודי מגיברלטר, שפורסם ב-1860, חיו בעיר באותו זמן 700 יהודים. גרמני, שיצא למרוקו מטעם החברה הגיאוגרפית המלכותית ב-1861, ופרסם את רשמיו ב- 1874, כתב את הפרטים האלה: העיר מכונה על ידי האירופאים Asfi. המקומיים קוראים לה Saffí. העיר מוקפת חומה ובצד הצפוני שוכנת הקסבה. גרים בה כ-3,000 תושבים כולל כמה מאות יהודים וכחמישים נוצרים. היא נכבשה על ידי הפורטוגלים ב-1508, שנשארו בה עד 1541 כשעזבוה מרצונם.

לפי ספר בספרדית שיצא לאור ב-1878 בסאפי 8,000 תושבים, כולל 1,500 יהודים ובין 50 ל-60 נוצרים. 16

גרמני שביקר במרוקו בשנת 1878 כותב כי בסאפי מספר התושבים 9,000 ביניהם 1,500 יהודים. שם כיהן יהודי בשם יעקב בן זכר בתור סוכן קונסולרי של ארה״ב. הוא פגש שלושה נגנים יהודיים בצוות עם חמישה מאורים.

מזכיר הקונסוליה של גרמניה בטנגייר בשנות ה-80 של המאה ה-19 כותב כי בסאפי 10-12 אלף תושבים, מהם כאלפיים יהודים.

אנגלי, חבר בחברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית, שסייר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19, כתב כי בסאפי 8,000 תושבים מהם הרבה יהודים.

גרמני, שביקר במרוקו מטעם החברה הגיאוגרפית הגרמנית באפריקה בשנים 1879-1880, כתב כי בסאפי חיים 300 יהודים.

על מספר גדול יותר של תושבים כתב אנגלי בשם Crawford בספר שיצא לאור ב-1889 לדבריו, חיים בעיר 12,000 תושבים. העיר שוכנת ליד מפרץ והיא מוקפת חומה גבוהה. זו עיר המחוז של Abda והפורטוגלים החזיקו בה החל ב-.1508 לפי דו״ח שפורסם באותה שנה חיו בה 10,000 תושבים, מהם 2,000 יהודים ו-60 אירופאים.

במאה ה-20 , לפי ספר של גרמני שיצא לאור ב-1905, חיים בה 15,000 תושבים, מהם 1500 יהודים.

יהודי בשירות דיפפלומטי:בשנות ה-60 וה-80 של המאה ה-19, כיהן יהודי בשם יעקב בן זכרי סוכן קונסולרי של בריטניה ושל ארה״ב בסאפי.

מיסיונרים אנגליקניס: החלו פעילותם במרוקו ב-1844 וכתבו פרטים שונים על סאפי ויהודיה. האגודה הפעילה ביותר הייתה London Society for Promoting Christianity amongtst the Jews. באותה שנה וכן ב-1874, נרשם בדו״ח השנתי שלהם כי בסאפי 3,000 יהודים עניים. ב-1885, פורסם כי מיסיונר בשם זרביב ביקר בסאפי, והוא מסר כי במקום בין 3,000 ל-4,000 יהודים, רובם עניים ופאנאטים. יש שם שני בתי ספר, בהם מלמדים רק עברית. הנ״ל ביקר שם במאי 1888 ומסר כי יש בה 12-13 אלף תושבים, מהם 3500 יהודים. ב-1892, דווח כי בעיר כ-3,000 יהודים ואין להם מלאח. לפי דווח מ-1905 חיו בה 150 אירופאים. 25

ב-1897 פורסם כי יהודי סאפי שולחים את ילדיהם לבית הספר של הפרנציסקנים.

סיוע לנזקקים: לפי דווח מ-3 ביולי 1878 של סגן הקונסול הבריטי בעיר לשגריר הבריטי דרומונד האי בטנגייר, היה רעב בעיר. הוא ציין כי בעלי היכולת היהודיים סייעו לעניים במזון.

בסוף שנת 1901 היו שטפונות בעיר ונגרם נזק ליהודים. יהודי מוגדור תרמו לנזקקים, נוסף למגבית שנערכה על ידי הנציגים הזרים בעיר.

בשנה שלאחריה סבלו תושבי סאפי ממחלת האבעבועות, ולפי מידע שהגיע ללונדון, לא היו תרופות למחלה זו בעיר.

תרמו להדפסת ספר: יהודים מסאפי תרמו להדפסת ספרו של ר' יוסף בירדוגו "כתונת יוסף", ח״א טבריה, תרפ״ד.

אנשים וחכמים בסאפי

ר' כליפא בן מלכא, שלמד מפי חכמי פאס וסאפי, עבר לאגדיר וחיבר את הספר "כף נקי", שהועתק באגדיר בשנת תקי״ד (1754). עיקרו של הספר על מנהגי תפילה. בחיבור באה לידי ביטוי זיקתו לסידור שחובר על ידי רב סעדיה גאון ושאיפתו לשמור על מנהגי מרוקו. אברהם בן יעקב בן שבת, יליד מוגדור בשנת תרי״ב(1852), חי רוב שנותיו בסאפי ומונה על ידי הממשל נגיד של הקהילה. הוא גם כיהן בתור תורגמן לקונסוליה אירופאית. עלה לארץ ונפטר בחיפה בשנת תרע״ז(1917). בנו שמואל, יליד סאפי.

חכמי המקום, ר' אברהם עזרא, ר' סעדיה בן רבוח ור' משה רפאל אביקציץ כתבו הסכמה לספרו של ר' יעקב בן שבת, רוח יעקב, ליוורנו, תרמ״א-תרמ״ב.

לספר של שאול נחמיאש, "גבעת שאול", שהודפס בטנגייר בשנת תרס״ה הסכימו חכמי סאפי דלקמן: ר' אהרון רפאל נחמיאש, ר' שמעון דהאן, ר' יעקב בן שלום, ר' אוחנה מסעוד בן דוד ור' יעקב מורציאנו.

ר' יהודה בן מויאל (1830-1911), דיין בסאפי, חיבר את הספר "שבט יהודה", ירושלים תשנ״ד. ר' יהושע ממאן, יליד 1918, כיהן שם בתור דיין בימי צעירותו. הוא כתב: "בימי חורפי בהיותי מכהן כרב ודיין בעיר אספי" (עמק יהושע, ח״ג, יור״ד, סי' יג'). הוא גם עמד בראש "חברת משכיל אל דל", שדאגה לעניי העיר (שם, ח״ג, עמי 89). החכם דן בבעיות שונות שעלו בעיר בתקופת החסות של צרפת, ביניהן נשואי תערובת. למשל, אשה הנשואה לנוצרי(שם, ח״א, יור״ד, סי', ט, י, ח״ג, יור״ד, סי', יג). בהקשר לברית מילה של ילד שאביו גוי. על עקרות של גבר: שם, אהע״ז, סי' נג.

ב-1932 מונה מטעם שלטון החסות הצרפתי החכם ר' אבנר בן וידאל הצרפתי בתור דיין בסאפי. בשנה שאחריה נפטר.

קשריהם של חכמי המקום עם חכמים בקהילות אחרות

היות שסאפי לא הייתה מרכז של תורה, פנו חכמי המקום לחכמים בקהילות הגדולות בשאלות דין ומנהג. הכינוי של העיר בדרך כלל "אספי".

מרקש: בשליש הראשון של המאה ה-19 נשאלו חכמי מרקש האם יהודי סאפי נגררים אחריהם בתקנות שלהם. חכמי סאפי שאלו את חכמי מרקש בקשר לתוקף המנהגים, והשיבו "דאם לא נודע שנהגו כן – אינם מחויבים לנהגו כמותו".

מקנס: באותה תקופה נשלחה איגרת מעיר אספי למקנס, על איש שיצא לקבץ נדבות בערי המערב ונפטר בדרך. אותו חכם נשאל בדבר בתולה שנמצאה מעוברת.

 סלא ורבאט: עדות על עגונה בסאפי נידונה בספרו של ר' יוסף בן יעיש אלמאליח (1788- 1823).

ר' רפאל אנקאווא ( 16 בדצמבר 1847, ב' בטבת ה'תר"ח – 3 באוגוסט 1935,), שפעל בעיר סלא, ענה לשאלות שונות מסאפי, רובן ללא תאריך. תשובת החכם בשנת תרס״ט (1909) על מנהג אספי: קרני ראם, ירושלים תר״ע, סימן רמה. ביניהן העלה את השאלה מהו המנהג השולט בסאפי, שיאם יתברר דמנהג אספי הוא כמנהג טיטוון' [תיטואן](שם, סי' רמה).

ר' שלום אסבאג מסאפי שאל בשנת תרע״ג(1913) את ר' שלמה אבן דנאן, חבר בבית הדין הגדול במרוקו, בקשר לזוג שאיבד את הכתובה וכתבו להם כתובה אחרת. לאחר זמן הסתכסך הזוג והבעל גירש את אשתו מביתו. ונציג האישה טען שאם רוצה לגרשה, עליו לשלם לה לפי הכתובה הראשונה, בה נקוב סכום גבוה מזה הכתוב בכתובה השנייה. החכם חתם על פסק הדין בפאס בהסכמת חכמי מוגדור.

מוגדור: בית הדין, בהרכב אהרון בן חסין, ר' שמעון אביקציץ ור' משה ויזגאן, נשאל מסאפי ופסק בין השנים תש״ח-תשי״ד (1954-1948) על שאלות שונות בדיני אישות החורגים מהנורמה הדתית המקובלת. ביניהן, אישה שהתעברה מאדם שעבדה אתו בבית מרזח עשר שנים. הבעל האשים את אשתו שהתעברה מגבר אחר. אחר רצה לגרש את אשתו כי מצא בה ערות דבר. אישה תובעת מבעלה לפוטרה בגט. אישה נשואה התיידדה עם גוי בחצר המיועדת לזנות.

ר' יהודה שטרית, שכיהן בסאפי, שאל את ר' מכלוף אביחצירא (1980-1894) בהיותו כבר בירושלים שאלה דלקמן: האם מותר לספרדי להניח תפילין הכתובים בכתב של אשכנזים.

 בנות רווקות יורשות כמו הבנים: הקהילה קיבלה את ההחלטה של מועצת הרבנים השלישית שהתקיימה בשנת תש״י, כי"הבנות שאינן נשואות תירשנה עם הזכרים בין באביהן בין באמן. ואפילו ירשו האם תירשנה גם כן באב וכן להיפך, אפילו נתגרשה אמן", יחד עם עשר קהילות אחרות, לעומת שבע קהילות שלא קיבלו את התקנה.

 ישיבה: בסאפי הוקמה ישיבת "עץ החיים" בשנת תרפ״ד (1924) ולימד שם ר' שמעון בן אברהם אוחיון בשנים תרפ״ד-תרפ״ה. הוא גם לימד בישיבת "כתר תורה" והיה ראש השוחטים בקזבלנקה. עלה לארץ וכיהן ברבנות ביפו.

לסיכום, תיארנו פרטים על הקהילה היהודית בסאפי החל בדור של הגירוש מספרד, עד המאה ה-20.

פרופ׳ אליעזר בשן–קחילת סאפי במהלך חדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים-ברית מס 22 בעריכת מר אשר כנפו.