פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה

כשעובר יהודי ליד המסגד חייב לחלוץ מנעליו ואם היה רכוב, חייב לרדת מעל בהמתו. ביטול רשמי של גזרה זו הושג רק בימי המלך מולאי אלחאסאן (1894—1873), לאחר ששריף אחד סטר על לחיו של שד״ר מארץ ישראל, על שלא חלץ מנעליו בעברו ליד מסגד. בהיותו נתין־זר, התלונן השד״ר בפני הקונסול שלו, תוצאת הטיפול בתלונה זו היתה, שהמלך העביר קול קורא לאזרחים המוסלימים לבל יקפידו על כך. אסור להעביר מת יהודי על פני המסגד. עקב כך נאלצו יהודי צפרו להעביר מתיהם לבית העלמין בדרך עקיפין ארוכה ומיגעת משום שדרך קצרה עברה על ידי המסגד. איסור זה בוטל רק בשנת תרפ״ז (1927) בימי מושל העיר הצרפתי Maréchal Roland. הלה שלח שאלה לקאדי עבאדי אלפאסי. אם יכולים להעביר נבלת בהמה על פני המסגד. הקאדי השיב לתומו שאין איסור בכך, אמר מרשל: אם כן מותר ליהודים להוליד מתיהם ליד המסגד. גופת יהודי לא יכולה להיות גרועה מנבלת בהמה.

בלדר גוי שחזר מן ״אלחאז״ [=ביקור במכה] היה מוחזק כמקודש, ואסור לו לשאת איגרות יהודים פן יטמאוהו. מריבה בין שני נערים יהודים, נוצלה על ידי השר כדי להטיל על הוריהם קנס המשולשל לכיסו

״מושל חדש״ שנתמנה למושל צפרו ערב כניסת הצרפתים למארוקו, אסר על היהודים לקנות פרחים, ורדים ופרחי עצי־הדר, בטענה שריח טוב ובשמים אינו יאה ליהודים, בו בזמן פלשו שבטי הברברים לצפרו ויהודים רבים נרצחו.

על אף המקרים העגומים והתפרצויות הזעם שתוארו לעיל ידעו היהודים לתמרן בין מצרים אלה, לשתף פעולה עם המוסלימים ולעתים קרובות לפתח אף יחסי ידידות עמם. יש להבחין בין היחסים שהיו בין יהודים וערבים לצרכי מסחר ומלאכה לבין היחסים של יהודים בעלי הון שהלוו כספים לערבים ברבית ואף עשו אתם שותפויות במקנה ובחקלאות. רמתו השכלית של היהודי הגבוהה מזו של הגוי, גרמה לכך, שהוא ידע לכלכל את ענייני השותפות לשביעות רצונו של הגוי, שנמצא נהנה מכך. יהודים אלה היו קשורים בקשרי ידידות כל עוד שהגוי מצא תועלת בכך. יהודים אלה אומצו כבני חסותם של השבט והמשפחה אתם היו קשורים. היו יהודים ש״שחטו״  כבש או עגל ליד בית הגוי, בטקס כזה היתה הזמנה רשמית של היהודי אל הגוי שיאמצו כבן חסות. משפחה שלכבודה שחטו ראתה את עצמה מחוייבת להגן על בן חסותה, לפעמים עד כדי יציאה לקרב עם שבט או משפחה אחרים כדי להגן על היהודי בן חסותה. יהודים היו באי ביתו של השר ונכבדים אחרים והם שימשו סוכניהם או ספקיהם. יהודי־חצר אלה, מכריו של השר, נבחרו במקרים רבים, לתפקיד ״נגיד הקהל״, בגלל השפעתם על השר. היו שרים שהשתדלו לקנות את לב היהודים. לבל יתלוננו עליהם לפני המלך, והיו אתם בקשרי ידידות.

יהודי שמצא עצמו חבר ורע לאחד ממקורבי המלך, היה מרשה לעצמו לכתוב שטרותיו על שמם. זה שימש לו ערובה ובטחון לגביית חובו. על יסוד יחסי אימון העמוקים שהתפתחו בין יהודים לידידיהם הערבים ניתן להבין את העובדה, שבימי מהומה, כשפשטו שמועות על פלישה קרובה של שבטי הברברים למללאח, היו היהודים מעבירים תכשיטי זהב וכסף, וצרורות כסף מזומן לבית הגוי מכרם להצניעם שם אצלו עד יעבור זעם.ולפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית הבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר34.

המסחר בעיר נתון היה בעיקרו בידי היהודים. בשבת, כשהיהודים סגרו את חנויותיהם, שבת המסחר בעיר. והערבים לא יכלו לבצע קניותיהם. כשחל חג יהודי ביום השוק, העבירו את יום השוק ליום אחר לפני החג.  מנהגיהם ודרכי חייהם של היהודים היו גלויים וידועים לגויים וכן להיפך.

ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (=החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל מוצאי החג ״ליל המימונה״ קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבית היהודים, ויש ששתו ״מאחייא״ והשתכרו. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון, חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית, וטה.

בין יהודי השר לבין השר התפתחו לפעמים יחסים אינטימיים. במשרע אל־רמלא, משדך השר בתו של יהודי שלו אל יהודי אחר מבני חסותו. והוא קובע מי יהיה חתנה של הבת. שר אחר מעכב ירושה של אשה שנתאלמנה אלא אם כן תתחתן עם אחד מיהודי השר.

גם במישור של חיי רוח, היה קיים שיתוף פעולה. גויים השתטחו לעתים קרובות, על קברי צדיקים יהודים, כי האמינו שיכולים להתרפא על ידם והיו תורמים כספים לקופות שבקברות אלו. חוץ מבתקופות משבר, שררו על פי רוב יחסים של סובלנות דתית. היהודים הורשו לשפוט לפי משפטי התורה הן בדיני ממונות, ונזיקים והן בדיני אישות וירושות. ר׳ שמואל עמאר, במאה הו׳ לאלף הה' בשרטטו את ההבדל בין בני אשכנז ובני המערב בשטח זה אומר: ״ואמת אם היינו מתגוררים ביניהם ומכריחים אותנו לבטל את כל דיני תורתנו ולהתנהג עמהם כדתם וכמנהגיהם, החרשנו, ברם כגון דא עקא שמימי אבותינו ורבותינו עד היום לא נשמע כזה בגלילותינו כי הם רחוקים הרבה מארצותיגו ותחת יד ישמעאל אנחנו שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתינו ומצוה עליהם מנביאם לתמוך את ידינו בחיזוק אמונתנו״

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 146

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר