שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו

בד בבד עם לימודיו התורניים הוא למד באופן שיטתי את מסורת הפיוטים של מראכש, ועם צאתה לאור של האנתולוגיה שיר ידידות (1921), שגובשה ונערכה במוגאדור, היה לחסיד נלהב של השיטה המוסיקלית שהיא בנויה עליה. הוא למד את קורפוס הפיוטים על בוריו אצל האחראי על הוצאת האנתולוגיה במראכש, ר׳ חיים עטאר, שהיה ידוע כפייטן מומחה ובעל ידע רב במסורות הפיוטים של מראכש ומוגאדור. לימים, הודות לביצועיו הנמשכים והמרשימים של מסורת זו ולהכשרתו של דורות של פייטנים לאורה הפכה מסורת שיר ידידות למסורת הפיוטים העיקרית ואף הבלבדית של יהודי מרוקו, והחליפה בקרב יוצאי כל הקהילות כמעט את המסורות השונות והמגוונות שהיו קיימות בהן במשך מאות שנים. בגלל ביצועיו המקצועיים והידע המוסיקלי הרב שרכש הן במסורות היהודיות והן במסורות המוסלמיות של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית הפך רד״ב חיש מהר בקזבלנקה לפייטן ראשי ולמנהיג חבורת פיוטים פופולרי ביותר. עצמת קולו ואמנותו עשאוהו גם חזן מבוקש, שאת שירותיו שכרו בעלי שמחה ובתי כנסת בקזבלנקה ובקהילות אחרות לניהול התפילות של שבתות שמחה משפחתיות ולהשמעת חזנותו ופייטנותו.

הערת המחבר: רד״ב ערך במשך שנים רבות בבתי כנסת שונים בקזבלנקה מעין ״עונג שבת״ כזה בשבתות שלא נהגו לקום בהן לבקשות, כנראה בלחצם של חובבי הפיוטים. לפגישות אלה, שנקראו קוראי עונג ונערכו בין מנחה לערבית לרוב בבית הכנסת של יוצאי לאראש שבצפון מרוקו (״צלאת לעראייסיין״), נהרו חובבי שירה רבים מכל בתי הכנסת של העיר. רד״ב ביצע אז בעיקר משיריו ומשירים קיימים שהרכיב על סדרות מסודרות של המוסיקה האנדלוסית־ המרוקנית. פרטים אלה שמעתי מפיו של הפייטן נסים שושן מקרית שמונה, מתלמידיו המובהקים של רד״ב, ומפיהם של מסרנים נוספים.

 בשנות השלושים והארבעים הוא אף היה זמר מבוקש שחבורת נגנים בראשותו של שלמה אסוירי (אבן־חיים) ליוותה את ביצועיו בקזבלנקה ובקהילות הגדולות. רד״ב השלים את פעילותו הפייטנית בקזבלנקה בהקמת מקהלות של ילדים ונערים שלמדו במוסד החינוכי ״אם הבנים״. הילדים והנערים ליוו אותו לפעמים בביצוע הפיוטים. כן באו חובבי פיוטים רבים להסתופף בצלו של הפייטן המהולל, קמו אתו בהתמדה לשירת הבקשות בלילות השבת שבין שבת בראשית לשבת זכור ובאו לשמוע את ביצועי הפיוטים שלו אחרי תפילת מנחה של שבת בבתי כנסת שונים של קזבלנקה בחודשי האביב והקיץ. רד״ב המשיך בפעילות פייטנית אינטנסיבית זאת בקזבלנקה וביתר הקהילות הגדולות גם לאחר שאיבד את מאור עיניו בשנת 1949 כתוצאה מסיבוכים של מחלות שונות. עיוורונו, שאילץ אותו לוותר על הוראתו ועל הופעותיו כזמר, הניעו להתעסק באופן בלבדי בחזנות ובפייטנות. אז גם ביקשו פרחי פייטנים לשהות במחיצתו וללמוד מפיו את מסורת הפיוטים על בוריה ואת סודות המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית ומקצביה. בשנות החמישים למדו אצלו רבים מן הפייטנים המובילים היום בארץ, כמו ר׳ יצחק רווח, נסים שושן וחיים לוק. עיסוקו זה הפך עקב מגבלותיו הפיזיות למקור פרנסתו היחיד, והוא השקיע בו את שארית כוחותיו הגופניים והנפשיים על אף כל המכאובים והייסורים שהיו כרוכים בדבר. באחד הטקסטים האוטוביוגרפיים הבודדים שלו הוא העלה את הפרדוקס הכרוך בעיסוקו זה, שמהותו לשמח ולבדר את קהל השומעים והמתפללים שעה שהפייטן עצמו סובל ממכאוביו הנמשכים והקשים. אין הוא מצליח להתעלות עליהם ולשלוט בהם אלא הודות לחובת עינוג שבת, המצווה עליו לשמוח הוא עצמו כדי שישמח אחרים ומשכיחה ממנו עקב כך את יגונו ואת סבלו.

פעילות פייטנית זאת היא כנראה שהניעה את רד״ב לחבר פיוטים רבים עוד במרוקו על פי מנגינות של שירים ערביים עממיים בני תקופתו, מרוקניים ומצריים במיוחד, שהופצו החל משנות השלושים ברדיו, בקולנוע ובתקליטים. גם אם אין אפשרות לתארך כיום את רוב הפיוטים שכתב במרוקו, יש להניח שרד״ב התחיל בכתיבת שיריו כבר בשנות השלושים. במרוקו הוא כתב בעיקר שירי גלות וגאולה וכן שירי מוסר וקריאה לחזרה בתשובה, נושאים העומדים במרכז שירת הפיוטים והבקשות הכללית. כל עוד היה במרוקו הוא הקדיש רק לעתים רחוקות שירים לאירועים אקטואליים, כגון שתי הקינות, האחת בעברית והשנייה בערבית יהודית, שקונן על קרבנות רעידת האדמה של אגאדיר בפברואר.1960 גם במלחמת העצמאות ולאחריה הוא הקדיש פיוטים אחדים לגודל הניצחון והתקומה ולקריאה לשלום בין עם ישראל לשכניו.

הערת המחבר: רד״ב חיבר את הפיוט על פי הלחן של השיר הידוע ממלחמת העצמאות ״באב אל־ואד״ שכתב חיים גורי וששרה יפה ירקוני. השיר היה ידוע במרוקו כמו שירים ישראליים רבים נוספים. מפיו של הפייטן צבי תורג׳מן (כיום בירושלים) למדתי, שהוא שלימד את המנגינה לרד״ב לאחר שהוא עצמו התוודע לה בשנת 1952 בארץ, שבה שהה תקופה קצרה לשם השתלמות בהוראת העברית.

רד״ב כתב עשרות רבות – אולי אפילו מאות – של פיוטים בעברית, בערבית יהודית ובשתי הלשונות גם יחד מסוג ה״מטרוז״ במרוקו ולאחר מכן בישראל. אף על פי כן לא ראה את עצמו כמשורר, ומעולם לא שעה להפצרות תלמידיו וידידיו לפרסם את שיריו או לכנס אותם. הוא גם לא חתם מעולם את חתימת שמו בכל צורה של אקרוסטיכון בגוף שיריו, והוא מן המשוררים העבריים הבודדים בכל תולדות השירה העברית במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל בחמש מאות השנים האחרונות שנהגו כך ביצירי רוחם בשירה.

מה הסיבות לכך? תלמידיו וחסידיו מעלים בנדון את ענוותנותו הרבה. גם הוא רמז על כך באחד ממכתביו הבודדים ששרדו, שבו הרחיק לכת ושלל כל ערך מתמיד מיצירי רוחו.

הערת המחבר: ״מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס. על כן חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התבה קולטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום״, כתב רד״ב בשנת תשי״א. ראה שד״ה, עמ׳ 404.

 אם כך, מדוע כתב כל כך הרבה שירים, כמאה וחמישים לפחות? התשובה לכך נעוצה כנראה בעובדה שרד״ב ייחס חשיבות בעיקר להיבטים הפייטניים והמוסיקליים של מומחיותו עם דגש מיוחד על ביצועיו הקוליים האמנותיים, וראה משום כך בשיריו העבריים והערביים־היהודיים כאחד נשאים מילוליים בלבד של המלודיות והמנגינות החדשות והישנות, שהוא החליט לאמצן או לנצלן למטרות פייטניות. בלא תמליליו המקוריים לא יכול היה לבצע את המנגינות הקליטות של השירים החדשים בהקשרים הליטורגיים והפארה־ליטורגיים שבהם הוא שר אותם. זו גם, כנראה, הסיבה לעובדה, שכל עוד ישב במרוקו הוא העדיף להרכיב את רוב שיריו על מנגינות של ״להיטים״ חדשים, מצריים, תוניסאיים או מרוקניים שמשכו את אוזני המאזינים לשירתו ולפיוטיו, והזניח את המנגינות הישנות של אלפי הפיוטים העבריים ששרו במשך דורות בקהילות היהודיות במרוקו.

אולם כשם שסירב לכנס את שיריו ולפרסמם כך סירב בעקשנות להתיר הקלטה של ביצועיו הקוליים ושל שירתו. נראה כי חשש שהטקסטים שלו ישובשו בפיהם של פייטנים הדיוטות, וגם ביקש למנוע אולי את תפוצת זמרתו שמא יתמעטו ההזמנות שקיבל, שהרי קולו וביצועיו היו כל פרנסתו. הדבר מתמיה עוד יותר כשלומדים, שעל פי עדויות רבות הוא נהג להפריש כמחצית מהכנסותיו למתן צדקה בסתר לעניים ולתמיכה קבועה בפייטנים זקנים שאיבדו את מקור פרנסתם. רק הודות לעקשנותם של אחדים ובזכות קרבתם הרבה של כמה מחסידיו ותלמידיו נותרו בידינו הקלטות בלתי מקצועיות מעטות. גם על פי מסמכים קוליים אלה ניתן להתרשם מעצמת קולו ומאמנותו המיוחדת בביצוע הפיוטים ובלימודם לתלמידיו. עקב עיסוקו זה בפייטנות בלבד היה רד״ב בין הבודדים בתרבות יהודי מרוקו שהתפרנסו בכבוד ממקצוע זה, שכן לגבי כל היתר הפייסנות הייתה רק עיסוק נוסף, שלא שימש להם כמקור פרנסה עיקרי.

הערת המחבר: בשנת 1957 הצליח פרופ׳ חיים זעפרני להקליט את רד״ב שעות רבות בביצועי פיוטים וקטעי תפילה. מהקלטות אלה הוכן תקליט אריך נגן בבית התפוצות בשנת 1984, והוא הוצא לאחרונה גם בצורה של תקליטור. השווה שיטרית, שירת רד״ב. הפייטן הדגול ביצע גם כמה מפיוטיו וקטעי חזנות בתכנית היהודית השבועית של רדיו מרוקו, ששודרה בשנות החמישים לפני תום הפרטוקטורט וגם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה. תכניות אלה הוקלטו על גבי תקליטים; חלק מהם נמצאים בידי ח׳ זעפרני, ורובם אבדו כנראה. מלבד ואת הקליטו תלמידיו של רד״ב את מורם אם באישורו ואם בהיחבא, וניתן למצוא אצלם עד היום הקלטות שונות של ביצועיו, אך לרוב לא ברמה מקצועית סבירה.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו-עמוד 324