מורשת יהדות מרוקו

מבצע יכין

חזרתי לפאריז, בשעה טובה ומוצלחת, ביום שישי (2.8.63). הספקתי בינתיים להשתתף בישיבה עם מר יוסף מלמד בג׳נבה אשר על כך אדווח לכם בנפרד.

ברצוני למסור לכם סקירה כללית על הנעשה במ. [הכוונה למרוקו] אם גם ידוע לי שרוב העניינים מוכרים לכם ממקורות טובים. המצב ביהדות מרוקו השתנה לחלוטין לגבי נושא העלייה במשך החודש האחרון נוכחתי לדעת שהגענו לקצה העלייה ההמונית. הדבר בא עלינו בצורה פתאומית היות והיינו שקועים בעבודה היום־יומית; מצב זה שיערנו בדיון המשותף בו השתתף גם יהודה בהיותו בפ. אולם לאמיתו של דבר יעלה מספר היהודים שיצאו בעלייה המונית על אמדן שהיה במאי ש.ז. הערכנו את מספרם ל־15 אלף איש ואכן אי״ה בסוף חודש זה נגיע למספר ששיערנו אז ואף נעלה עליו.

היום נמצאים בידינו כ-3,600 דרכונים חדשים אשר הסעתם תתחיל עם הגעתה של האנייה הגדולה לאירמה[אירמה, הכוונה בלשון ׳המסגרת׳ לעיר ולמחוז קזבלנקה]. ב-8 לח.ז., בשלב זה טרם ידוע אם האנייה תסע פעם נוספת ובוודאי תתפלאו על כך – לאור מספר הדרכונים שבידינו. אולם הדבר תלוי במספרם הגדול של אנשי אירמה הרשומים על דרכונים אלה. על מנת להסביר זאת היטב אאלץ בנקודה זו למסור לכם ביתר פירוט את המצב באירמה:

לפני כחודש החלטתי להתרכז יותר בעלייה מאירמה, לאור העובדה שביתר חלקי הארץ העלייה הולכת ונחלשת. אך בגלל גישתו העוינת של דון החלטנו לשמור יותר על חשאיות ושקט ובראש ובראשונה להוציא את היהודים בקבוצות קטונות, ובהיותם גרים באזורים צפופים ומרוכזים ־ יציאתם מעל ל-150-100 תגרום לרעש ולתקלות. זאת נוכחתי בעצמי כשבפברואר ש.ז. נתתי הוראה להסיע על אנייה גדולה 200 איש, הגיע הדבר עד לאוזני דון ודי צרות היו אז.

בהזדמנות זו אציין שמתוך 4,133 שיצאו את הארץ בחודש יולי, היו כ-2,000 מאירמה. הפתרון הטוב ביותר כדי להוציא יהודים מאירמה הוא להוציאם בקבוצות קטנות, בכל יום שני ואולי בעתיד גם בכל יום, ולהסיעם בלילה באוטובוסים מיוחדים עד לטינו. אך גם על אנייה גדולה לא נוכל להעלות יותר מ-100־150.

מבין המסמכים הנמצאים בידינו בחודש אוגוסט ישנם כ-2,000 מאירמה וכ-1,600 מיתר חלקי מ. מספר זה מאפשר למעשה נסיעה נוספת של האנייה הגדולה אולם ביניהם ה״מתאחרים״ רובם אנשי הדרום. אנשינו בודקים כיום כמה מבין ה-1,600 מוכנים ליציאה בחודש זה וכמה מהם ישתייכו לקבוצת ה״מתאחרים״, ובהתאם לתוצאות נוכל לקבוע אם האנייה הגדולה תחזור ב־15 לאוגוסט או שנסיעתה ב-8 לח.ז. תהיה, בשלב זה, האחרונה.

המצב במ. לאחר חודש אוגוסט

לאחר יציאתם של 4,000 (מספר משוער לחודש זה) ישארו באירמה כ-6,000 יהודים המוכנים לנסוע בכל עת. יש להניח שעם 6,000 אלה קשורים בני משפחה בלי דרכונים רגילים שמספרם נע בין 2,500-1,500. הבטחות לעלייה ישנן גם מ-500 יהודים מאזור טפיללט (בעיקר בארפוד) עשירים בחלקם הגדול אשר נשארו מבודדים בכפרים וביקשו לנסוע בספטמבר לאחר שיחסלו את רכושם. במשרדנו מונחים דרכונים של יהודי טזנדט (הדרום הרחוק) 450 במספר, שהחליטו לנסוע בצוותא בסביבות 15 בספטמבר ש.ז. היות וכ-20 משפחות בעלי רכוש מחפשים דרך לחיסולו.

״המתאחרים״

מספר ה״מתאחרים״ הלך וגדל מאז ינואר 1963. כיום מונחים במשרדנו דרכונים של כ-3,500 יהודים. החלטנו לחקור מה בעצם גרם לכך שאלה החליטו ברגע האחרון לדחות את עלייתם. מתברר שהיו לכך כמה סיבות:

• לפני שנה רגילים היו שמיום בו נרשמו לעלייה עד ליציאתם עברו שבועות ואפילו חודשים, כי מספר הקולקטיב היה קטן יותר מהשנה ועל כן חשבו שגם השנה יהיה כן. הקצב המהיר בו יצאו, לפעמים שבוע לאחר רישומם, גרם לכך שלא היו מוכנים לכך.
• אשתקד מספר ה״מתאחרים״ היה כמעט אפסי. אז לא הכרנו היטב את הטכניקה ונהגנו לחסל דרכונים שלא נוצלו. השנה אנו מחברים את הדרכון הבודד למחברת אחרת כך שיהודי יכול לנסוע בכל עת שירצה. דבר זה התפרסם מהר מאוד במ. ואנשים נוהגים כאילו דרכון אינדיבידואלי בכיסם.
• היחס האידיאלי השורר בין השלטונות לבינינו נותן להם ביטחון כי יכולים הם לעלות בקולקטיב גם לאחר החיסול, ללא הפסדים, של עסקיהם.

לפני שנה היתה זו יציאה כ״יציאת מצרים״, כלומר בחיפזון. השנה היציאה דומה יותר ל״עליית בבל״. ישנם כמובן גם מקרים של חרדה.

• הזכאים לחובות העם ערים יותר מאשר בשנה שעברה ועומדים הם על המשמר. לא פעם נתפס עולה זה או אחר על-ידי התובע ממש ברגע האחרון ועל-ידי כך נמנע ממנו מלעלות עד להסדר החוב. יש לנו ״סיפור יפה״ על מקרה שקרה באחד הכפרים בטפיללט.

כמובן שרוב רובם של ה״מתאחרים״ ממשיכים להיות מועמדים לעלייה. ההתקפה הרצינית הראשונה נעשתה באנט, משה שואבי הוציא חוזר ל-24 משפחות והזמין אותן למשרד. הוא הודיע להם שלא נוכל להחזיק לעולמים בדרכוניהם אלא אם כן יחליטו על מועד סופי לעלייתם. 21 מהנדרשים הופיעו במשרד – 18 מהם במועד מוקדם יותר משנקבע ־ ולאחר שנאמר להם שבמצב הנוכחי ייתכן שהמשרד שלנו באנס ייסגר ודרכוניהם יוחזרו לשלטונות, קבעו את תאריך יציאתם (רובם בסוף אוגוסט והשאר במחצית ספטמבר). התכנית היא כעת להסתער על ה״מתאחרים״ באשר הם שם.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

 

ב. ״לקחת כיפי מֵאֲנוֹ

ישנו עוד עניין מיוחד במינו בפיוט הזה ביחס לפיוטים האחרים. מונסונייגו טוען בשירו שמעניה של סול סירבו לקחת כופר תמורת שחרורה מעונש מוות:

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוֹ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

לעובדה זאת משנה חשיבות, והיא דורשת מראשי הקהל היערכות כספית. ואמנם, אם הקהילה אכן הציעה כופר כנאמר בשיר, סביר להניח שהרשויות המשפטיות המוסלמיות יידעו את הנהגת הקהילה, על רבניה, על דייניה ועל נגידיה, בפרשת סול חשואל. סול הייתה בחורה מעיר רחוקה שנשפטה בפאס בבית משפט מוסלמי. היהודים לא יכלו לדעת על המקרה אלמלא יידעו אותם הרשויות המוסלמיות על הדבר. אולם אם הקהילה הציעה כופר, היה העניין צריך לקבל גושפנקה כלשהי בפנקסי הקהילה או לפחות להיות מוזכר בכתביהם של הדיינים ושל מנהיגי הקהילה. אך הכופר לא הוזכר כלל, כשם שלא נזכר אצל שמואל אלבאז, שהיה בעת המקרה מבוגר יותר ממונסונייגו ונתן דיווח מפורט יותר על השתלשלות העניינים. אילו התרחש דבר כה חשוב מעין זה, ודאי היה זוכה לאזכור ולפירוט אצלו. למוסלמים לא היה כל צורך ליידע את הקהילה על סול, כיוון שמבחינתם סול הייתה מוסלמית כופרת החייבת לתת את הדין על כפירתה על פי חוקי האסלאם. אשמה בסעיף ״רידה״ שוללת מהנאשם כל אפשרות לחנינה או להקלה מסוימת בדרך ביצוע גזר הדין, כך שהאפשרות של הצעת כופר אין לה אחיזה במציאות במקרה של עוון כפירה בדת האסלאם. במציאות החברתית והדתית שתיארנו לעיל, לרשויות המשפטיות של פאס לא הייתה כל חובה להודיע לקהילה היהודית על הימצאותה של נערה בשם סול חשואל ברשותן, זאת מכוח החוק. ואם קיבלה הקהילה את הבשורה, כנראה נעשה הדבר בדרך בלתי רשמית ולפנים משורת הדין, יזמה חסרת תועלת וחסרת מוצא מלכתחילה כיוון שגזר הדין, שניתן כנראה כבר בטנג׳יר (על פי המסתבר מהפיוטים עצמם), אינו ניתן לשינוי.

אם כן, הצעת הכופר על ידי הקהילה היהודית של פאס נראית בלתי סבירה. וכאן מתבקשת השאלה: האם השערת הכופר עולה באופן טבעי בדמיונו של כל יהודי כאשר הוא נתקל בדבר חמור כגון הוצאה להורג של יהודי בידי עריץ אכזר שאינו יהודי? כידוע, בקינה על עשרה הרוגי מלכות שקוראים בשחרית של תשעה באב, מדובר על הצעת כופר למענים ולמוציאים להורג:

תקפו עלינו מצוות להפר / ומיאנו לקחת הון וכופר

בפיוט של מונסונייגו, דמותה של סול וצרותיה נראות כאילו הן משתקפות מתוך הקינה על עשרה הרוגי מלכות, ולא לחינם מופיעה ההשוואה הזאת בסוף הפיוט:

יונתי מנוח חן תמצא / עם הרוגי לוד במחיצה

הקינה על עשרה הרוגי מלכות פותחת ב״אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה", ובפיוט של מונסונייגו נאמר:

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה / שיחו לבניכם ספרו

מקור אחר שהשפעתו נראית מכרעת בשילוב נושא הכופר הוא פיוט העקדה ״עת שערי רצון״ של אבן עבאם, שבו מסופר על התערבותם של מלאכי מרכבה שהתחננו לאל שימצא כופר תמורת יצחק:

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ

לפיכך, עולה נושא הכופר במסורת היהודית בהקשר של מוות על קידוש השם גם באמצעות המורשת של עשרה הרוגי מלכות. אם מעניהם ״מיאנו לקחת כופר״, כך יהיה גם באשר לדמות ההיסטורית סול, כי פרשת הרוגי המלכות חייבת לחזור על עצמה עם כל האטריבוטים המאפיינים אותה.

אפשר להניח שהקינות לתשעה באב, ובאותה מידה גם הפיוט ״עת שערי רצון״, נכחו בתודעתו של מונסונייגו בעת חיבור הפיוט על הרוגת המלכות שהייתה בת דורו. אולי חזר לקרוא בקינות כדי לכתוב את פיוטו, ואז צץ הכופר והשתלב כקונוטציה ספרותית ולא כעובדה היסטורית, כי כל כולו צץ ועלה בהשראת הקינות של תשעה באב בכלל ושל עשרה הרוגי מלכות בפרט. בעניין זה יש להזכיר שפיוטו של מונסונייגו חובר ביום השלושים למותה של סול, כלומר בכ״ז בסיוון לערך, עשרים יום לפני י״ז בתמוז, ומכאן חותמן של קינות תשעה באב על ״צדקת אשת חיל זכרו״.

בגרסה הקודמת של סיום הפרק העלינו השערה שהפיוט חובר בסביבות חודש אב, בתקופת האבל על חורבן ירושלים, וזאת כשעוד לא ידענו על מכתבו של דרומון היי (1844) למשרד החוץ הבריטי. בעקבות התאריך החשוב באותו המכתב והתאמתו ללוח העברי התברר בדיעבד שמסקנותינו היו נכונות: הפיוט מאמץ ניבים וביטויים מקיבות על הרוגי מלכות גם בגלל הסמיכות לימי האבל על חורבן בית המקדש.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 32

 

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד, נתייעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנאס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם, אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים אל המלך מסיר״א והיו משלחים כתות כתות. ויתקבצו ביום א׳ ד^, בחודש רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר_־ ופקדתי בשבט פשעם. ויהי היום ויעלו בכתות ללקצבא של המלך מסיר״א ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל, ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו את בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המם לפניו לתת דין וחשבון על כל מת שגבו מן אלמלאח. וישלח אגרת על ידי הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנאם במאמר המלך לתת דו״ח. וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם. אוי לנו מיום הדין לפני דיין נאמן ב״ה; וילכו הנגידים וא׳ מן גובי המס והע­לו אותם למלך ס׳  ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הם מדב­רים ומתחננים לפני המלך יר״ה ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות את היהודים ברצאץ ימח שמו וזכרו, שם רשעים ירקב. וכן עשו ומתו ב׳ יהו­דים אחד שמו משה מאמאן ואחר עמו והשלישי נשפך דמו ולא מת. הכתה אותו הארצאצא ועברה בין הקנה ובין הוושט ולא מת ועדיין הוא חולה.

ואח״כ נתרפא ושמו משה ן' חנינא, והשם ית׳ ינקום נקמת דם השפוך, אכי״ר. וכשראה המלך את דם ההרוגים קצף קצף גדול וחמתו בערה לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הא׳. וגזר על היהודים אשר נשארו חיים והנגידים לשרוף אותם באש בתנור הסיד ויוליכו אותם לשורפם. ואח״כ אמר להחזירם וכשחזרו שאל לנגידים שבהם, וגזר עליהם לשורפם, ויוליכו אותם לשורפם; ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים. ויטב המלך את פניו לשר א׳ שהיה לפניו ויאמר לו: החזר את היהודים מן כבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פאס בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש. וכן עשה והביאם לפאס בש״ק כשגמרנו בס׳ אם רעה בעיני אדוניה וכו׳. בעוה״ר היו אלה, הי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל.

ונתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך נ״ע ושם חנה האלקאייד וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ ובו ביום גזר האלקאייד על הקהל לפנקס כל אחד לפי ערכו מה שיכול לתת כל א׳, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והוסיף עוד ואמר להם: לא תערכו רק מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים, אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו, וג״כ הנ­גיד היה מבקש מן המלך יר״ה ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית ליתנו עכשו, והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו, והלקאייד מכה ומענה בחכמים ובבעלי תורה. והיה מענה לעשיר א׳ ומרוב המכות והענוי שהיה מענהו ולא היה יכול לסבול, המיר דתו. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות! ומן היום ההוא והלאה גזר אלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף, וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר.

וביום ח״ה [חול המועד פסח] של שנה הנז'(תס״ד 1704) בא ס׳ לחאג׳ מסעוד כסוס לגבות האלגזייא וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ את כל היהודים כדי ליתן באותו יום אלגזייא ואחר כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור חג הפסח, וכן היה.

בר״ח תמוז ש׳ התס״ה (1705) ליצי׳ בא לעיד אסגיר [] של גוים ביום ש״ק וכעם המלך מסיר״א על הנגיד הנד, שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עיד, והטיל קנס על הקהילות של המערב לתת לו ככר זהב במשקל, שהוא שור. תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאם האומללים הרביע של הככר הנז' ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו ללקאייד הנז' סוכרא  והוצאות ח׳ אלפים אוקיות. [22] סוכרא — סח'רה, עבודת כפייה; נראה שבתקופה מסוימת אפשר היה להשתחרר ממנה על־ידי כופר־כסף — וכך שינתה המלה את הוראתה לתמורה, מתנת־כסף; ר׳ דוזי בערך.

הערת המחבר:         אל־עיד אל צגיר, הוא עיד אל־פטר, החג המוסלמי לאחר צום חודש רמצ׳אן. התאריך משובש ללא תקנה. באותה שנה חל חג זה ביום ג׳ בשבוע, 27 ביאנואר. נראה כי חרה לאסמאעיל פי שניים, שלא קיבל את המתנות הנהוגות, כי היה מנהג, שאם חל החג המוסלמי בשבת היו צריכים להוסיף על המתנה הרגילה. והשווה וואנדל, 109 ,Danmark.(ע"כ)

וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר. ונטלו הזהב והלכו עם האל־קאייד למקנאם והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ך שמול [נזכר בשו״ת משפט וצדקה ביעקב של ר׳ יעקב אבן צור, א, סי׳ רפח, בשאלה משנת תנ״ו, ובהסכמה משנת תנ״ח ,- עיין טולידאנו,.], וכשהוא רוכב על הפרדה יצאה נשמתו ומת והביאו אותו לאלגיסא [בית־קברות בשם זה נמצא בקרבת באב גיסה שבצפון העיר, והיה מיועד לקבורתם של אלה שנהרגו מחוץ לעיר ; עיין כה״י 29 ב (ויידה, 84) ; 32 ב (ויידה, 96). בדבר המקום עיין לה טורנו במפה,] וקברוהו. סוף דבר משנת התס״א (1701) אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את הצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה תכופות זל״ז. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״צ [19],

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 265

פרק שבעה עשר

החינוך בצפרו

כדי לעמוד על טיבו ומהלכו של החינוך בק״ק צפרו, וכדי להבין את שלבי התקדמותו, נחלק את סקירתנו לשש תקופות. בכל תקופה נצביע על אישיות מרכזית שפעלה בתחום החינוך והצעידה אותו קדימה. נעמוד על שיטתו, תוצאותיו, מצבו החומרי של המורה ועוד.

תקופה א׳: (הרב דוד אראג׳יל) מראשית הקהלה עד שנת ה׳שפ״ה (1625).

תקופה ב׳: (הרב משה בן המו) משנת ה׳שפ״ה (1625) עד שנת ה׳ת״ע (1710).

תקופה ג׳: (הרב שאול ישועה אביטבול) משנת ה׳ת״ע (1710) עד שנת ה׳תק״ע (1810).

תקופה ד׳: (הרב ר״מ אלבאז) משנת ה׳תק״ע (1810) עד שנת ה׳תר״ס (1900).

תקופה ה׳: (מוא״ב עט״ר הרב ישמח עובדיה) משנת ה׳תר״ס (1910) עד שנת ה׳תרצ״ה (1935).

תקופה ו׳: (אני ע״ה דוד עובדיה) משנת ה׳תרצ״ה (1935) עד שנת ה׳תשכ״ד (1963) (שנת עלייתי לארץ).

תקופה א׳

הרב דוד אראג׳יל (שפ״ה 1625)

על מצב החינוך בתקופה זו, היינו, מייסודה של הקהלה עד שנת שפ״ה (1625) אין לנו ידיעות ברורות. קרוב להניח שלא היה לימוד התורה נפוץ בין כל בני הקהלה, כי רבנים רבים, שהם ההוכחה העיקרית והעדות היחידה לקיומו של חינוך ממשי, לא נודעו לנו מתקופה זו, מלבד הרב דוד אראג׳יל, שעליו אמר בעהמ״ח ״מלכי־רבנן״! שהוא היה הראשון הידוע לחכמי צפרו ושהיה בימיו של מרן הקדוש ר׳ יוסף קארו ז״ל, ואשר בא כנראה לצפרו מק״ק פאס, שם למד. מאידך, ודאי היתה לו לר׳ דוד אראג׳יל ישיבה אשר בה למד ולימד, ובודאי היה גרעין קטן של תלמידי חכמים ובני תורה.

תקופה ב׳

הרב משה בן חמו (שפ״ה—ת״ע— 1710—1625)

מצב החינוך

בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לאלף החמישי, זרח אורו של הרב משה בן חמו, ששימש רבה ונשיאה של הקהלה עד שנת ת״ע. הוא השקיע הרבה ממרצו ומכושרו לחינוכו התורני של הדור הצעיר וזכה להעמיד דור ישרים, תלמידים רבים גדולים בתורה ובמעשים.

למרות העול הכבד של הנהלת הצבור, בו נשא לבדו, טיפל גם בעניני חינוך הילדים בגיל הרך במגמה לחסל את הבורות שהיתה נפוצה בקרב הקהילה. הוא פתח ״חדרים״ רבים בבתי הכנסת, הושיב מורים ומלמדים שאולי הביא מערים אחרות ובעיקר מפאס הקרובה, דאג לספרים ולדרכי לימוד והדריך את המורים. אחרי שנים של מאמץ ראה פרי בעמלו וזכה להעמיד דור חדש מלא תורה ויראת שמים.

בימיו היו הלימודים התורניים (משנה, גמרא ופוסקים) בהישג ידו של כל תלמיד מחונן בכשרון ללא הבדל של משפחה או ייחוס, כי בתי אבות בעלי שררה ובעלי חזקה לא נודעו עדיין בקרב הקהלה וכל התפקידים הציבוריים (רבנות, דיינות, נשיאות, הוראה, חינוך, שחיטה ובדיקה, מילה, ספרות סת״ם ושטרות וכו') ניתנו לכל מי שראוהו פרנסי הקהלה ראוי והגון לכך.

למצב החינוך בתקופה זו הלם מאמר חז״ל: ״תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול״, מאמר שהיה [אולי] הנושא העיקרי בנאומיו ובדרשותיו אשר נשא ברבים; מגמת דבריו היתה להשפיע על ההורים לתת לבניהם חינוך יהודי תורני שהנו חובה, ולא רשות, לגבי כל בן ישראל.

שיטת החינוך

התכלית היחידה אשר הציב לו הרב משה בן חמו למטרה בחינוך היתה ״הרבצת תורה והפצתה ברבים״. הוא עמד לימין המורים, ניהלם והשגיח עליהם בעיגא פקיחא, על דרכי עבודתם ועל שיטת לימודיהם, השתדל שהלימודים בחדרים יינתנו בצורה מודרגת, כפשוטו של מקרא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

כנראה שמלבד ביקוריו הרבים הבלתי רשמיים, ביקר באופן רשמי בחדרים ובישיבות פעמיים בשנה (אחרי חג הפסח ואחרי חג הסוכות. כאשר היה נהוג אחריו עד ימיו של רבי אליהו בן הרוש.

כעבור כמה שנים, הגדיים נעשו תיישים, ובתוך הקהלה פרחו אברכים אשר כשרונותיהם וידיעותיהם בתורה וביראת שמים העידו עליהם שהם כדאים וראויים להמשיך ולהתעלות בלימודים. הרב דאג להם במיוחד ולמענם יסד ישיבה שהוא עצמו לימד בה גמרא שו״ע ופוסקים, מלבד מקצועות שיעזרו להם בחיי יום יום (ספרות סת״ם, ספרות שטרות, שחיטה וכד).

מהישיבה הזאת יצאו רבנים שהיו למופת לדורות הבאים הרבנים הידועים לנו, אשר ישבו בשבת תחכמוני של הרב משה בן חמו הם הרבנים:

רבי ישועה בן חמו, בנו, החליף מכתבים בהלכה עם רבי יהודה בן עטר ועם ר׳ יעקב בן צור, ז״ל.

רבי דוד בן־שטרית, הכם ודיין, החליף מכתבים בהלכה עם הרב יהודה בן עטר, מפאס.

רבי יוסף גבאי, ראב״ד(ראש אב בית דין), שהיה לו יד ושם בחכמת הקבלה. רבי יהודה בן עטר מפאס כותב לו: ״אלו עיינת עיון שלם לא היית כותב כך דלאו קטיל קני באגמא את כי כבר תלי״ת אנו יודעים ומכירים זכות שכלך״.

רבי יוסף עטייא, רמו״ץ (רב ומורה צדק), החליף מכתבים בהלכה עם הרב יעקב אבן צור.

רבי יחייא באנון, רמו״ץ, וחתם בהרבה פס״ד בספרי מוצב״י.

רבי מאיר די אבילא (בעהמ״ה ספר ״קבוץ גלויות״) ולמד תורה גם מפי רבי יהודה בן עטר מפאס.

רבי מסעוד בן רבוח בן בתו של רבי משה בן חמו וחתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

רבי משה בן רבוח. ן יוסף.

רבי שמואל בן חותא. חתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

משעמדו החכמים הללו בראש הקהלה, לא פסקה שוב התורה מצפרו, הם העמידו תלמידים ותלמידי תלמידים שהנחילו את התורה לדורות מאוחרים עד היום הזה.

מצבו החומרי של המלמד

ההורים דאגו לשלם שכ״ל לכל מורה ומלמד, כפי ערכו ומדת אחריותו בעבודה, משכורת קבועה לצורך פרנסתו, בסוף כל חודש. הסכום שקבל מצומצם, ולא היה בו אלא בכדי לחיות חיי דוחק ועוני.

המורים לא מלאם לבם מעולם לבקש משכורת הגונה, אולי משום שלא רצו בהנאה מרובה מן הצבור או משום שידעו מראש מה תהיה תגובתם של פרנסי הקהלה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ' 206

(389) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

בשקל ״זיתךּ יא רצם לבאהיא / ציבתךּ כאלי מהג׳ור״

 

"אֶפְרוֹשׁ אֶת כַּפַּי לַייָ, נָאַם —

אָמַר מֹשֶׁה; אָזַל לוֹ, / וּבְעֵת קָרָא שָׁלַח לוֹ / "קוֹל וּבָרָד נֶחְדָּלוּ"

צוּרִי בִּגְלָלִי. / וּמְחוֹלְלִי / גּוֹאֲלִי —

 

כנפי שחר

 (389) — הנושא: ארבע מכות ברד ארבה חושך מכת־בכורות מתוך הפרשיות ״וארא־בא״ (שמי ט,כט — יב,כט).

אפרוש… — אתפלל לה׳ בידים שטוחות. אזל — הלך. ובעת קרא… — כאשר התפלל, וקולות וברקים פסקו, שלח משה לפרעה לקיים הבטחתו. צורי בגללי… — דברי המשורר מפי העם: אבל ה׳ צורי וגואלי, בגללי, כדי להעניש פרעה על מה שעשה לי, הקשה לבו באבנים חזקים.

 

לֵב פַּרְעֹה הִקְשָׁה כַּאֲבָנִים מוּצָקִים

וַיֹּאמֶר לְמֹשֶׁה "בּוֹא אֵלָיו וְהַתְרֵה בּוֹ, עַמִּי יִנְהֲרוּ / יֵצֵא וְעָבָר":

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

נָקָם אֶקַּח טֶרֶם יוֹם מוּצָאָם

כִּי אָז אָשִׁית בְּקִרְבּוֹּ / אֶת אוֹתוֹתַי בְּלִבּוֹ / עַד יַכִּיר אֶת מַצָּבוֹ

וּבְנִי־אוֹהֲבִי / וּנְצִיבִי / כִּלְבָבִי

סַפְּרוּ לָהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים צוֹדְקִים

עוֹלַלְתִּי בְּמִצְרַיִם נִפְלָאוֹת וּגְבוּרוֹת לָעַד יְסֻפְּרוּ / עָשִׂיתִי כְבָר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

יָשָׁר הָלְכוּ לִקְרָאתוֹ עֵת בּוֹאָם

קָרְאוּ לוֹ וְצָרְחוּ: / "שַׁלַּח לְעַם נִדְחוּ / עַם יְיָ־מִבְטָחוֹ

בְּנֵי־אֶזְרָחִי / וְאִפָּרְחִי; נִדָּחִי"

־כִּי הוּא רָאָם וְשׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים־

"וְאִם מָאֵן אַתָּה אָבִיא אַרְבֶּה הַרְבֵּה בָּעִיר יִתְגּוֹרָרוּ / יֹאכַל כֹּל־הַבָּר"

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דִּבְרַת עֲבָדָיו קָרְאוּ כֻּלָּהַם

"עַד מָתַי יִהְיֶה לָנוּ / לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ? / שַׁלַּח הָעָם לִמְעוֹנוֹ,

עַד אָן תְּעַנֶּה / וְנִתְאַנֶּה? / קוּם .קַנֵּא —

לְמִצְרַיִם אָבְדָה וְעָמָהּ נְמַקִּים".

מִדַּרְכָּם שָׁבוּ וּשְׁאֵלָם "מִי הַהוֹלְכִים וּמִי יִשָּׁאֲרוּ ? / יֵלְכוּ לַמִּדְבָּר":

 

ומחוללי — יוצרי. והתרה בו — הזהירהו. ינהרו — יצאו לאור החופש. זאת היא אשמתי — אם גליתי ממשכני — ארצי וזבולי — בית מקדשי נחרב, והגעתי למצב שאין לו מזור־רפואה, ולבי מכה אותי על בך — הרי זו אשמתי. אנהום למו… — נאנח אני עליהם שחרבו ואינם בגלל חטאי הכבד. נקס אקח — אעניש. מוצאם — צאתם. אוהבי — אברהם. ונציבי — נשיאי, ע״ש נשיא א-להים אתה בתוכנו(ברא׳ בג,ו). עוללתי — עשיתי. וצרחו — בצ״ל, צעקו ללא מורא. נדחו — גלו ממקומם. עם ה׳… — עם אשר ה׳ מבטחו. אזרחי — אברהם. ואיפרחי־נדחי — חי״ת־צירה, צורת רבוי ארמי, כמו חיי אריכי ומזוני רויחי; איפרחי כמו נדחי, גולים ופורחים ממקום למקום. יתגוררו — יתקבצו. כל הבר — יאכל כל הדגן. למוקש — למכשול. למעונו — למקומו. תענה ונתאנה — עד מתי תמשיך לענותו, שא־להיהם ימצא מקום לחפש לנו עלילה להענישנו? נמקים — נמוגים ונמסים, כלים ואובדים.

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "יֵלְכוּ בִּצְבָאָם

 חַג לַיְּיָ יָחֹגּוּ / שָׂב וָטָף חַיִל יִשְׁגּוּ / צֹאן וּבָקָר יִנְהָגוּ

וְשָׁם נְהַגֶּה / בְּלִי מִשְׁגֶּה / וְנַשְׂגֶּה

שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים"

אֲהָהּ ! זָעַק, " רְאוּ כִּי רָעָה חֲרַשְׁתֶּם וּמִרְמָה תִּקְצוֹרוּ / רָגַז הִתְעַבָּר

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דָּאֲבָה נַפְשׁוֹ, קָם כְּאִישׁ נִדְהָם

נִתַּר לֵב מֵחֶרְדָתוֹ / וְגָזַר בִּגְזֵרָתוֹ / לְגַרְשָׁם בְּעֶבְרָתוֹ

לָכֶם קָרָאתִי / שׁוֹמְרֵי דָּתִי / אָמַרְתִּי

קָרָא "גָּרְשׁוּם, כִּי חִצָּמוֹ לִי זוֹרְקִים"

טֶרֶם יָצְאוּ אָמַר הָאֵ-ל "נְטֵה יָדְךָ בָּאַרְבָּה", מוּסָרוֹ / וְרוּחַ

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

קִרְבַת אֱ-לֹהִים בָּאָה עָלֵימוֹ וַיִּגְזוֹר

לַהֲקַת אַרְבֶּה בָּאָה, חַיִל גָּדוֹל, גָּבְרוּ / וּבְכֹל־מַעֲבָר:

 

כנפי שחר

בצבאם — כולם, בהמוניהם. שב וטף — זקן ונער. חיל ישגו! — יגדל כוחם! כמו מלת ״הי״ו״ הבאה אחרי הזכרת שם אדם ״הי ישמרהו ויחייהו״, וכמו מלת ״יצ״ו״, ישמרהו צורו, ודומיהם, גם כאן אחרי שהזכירם בירך אותם. נהגה בלי משגה — נדבר ככל העולה על רוחנו ללא חשש של שגגת לשון. ונשגה… — נרבה להתפלל. רעה חרשתם… — הרעה אשר חשבתם לא יעלה לכם ממנה אלא אוון ומרמה, כלומר, נגלו תעלומותיכם והעליתם חרס בידכם. רגז — קצף. והתעבר — לי עברה וזעם. דאבה — עגמה נפשו, נעצב. כאיש נדהם — אובד עצות. ניתר… — זועזע מרוב חררה. וגזר… לגרשם בעברתו — וגזר בעברתו לגרשם. לכם קראתי… קרא: גרשום! — שיעורו: קרא: לכם קראתי שומרי דתי־אמרתי, גרשום! הכוונה, צעק ואמר: לכם, עבדי שומרי דתי ואמרתי, אני קורא, גרשו אותם מעל פני! כי חצמו לי זורקים — דוקרים אותי בדבריהם כמו בחץ. מוסרו — במכה זו יקבל מוסר. ורוח גבר — ומיד התחזק הרוח להביא את הארבה. קרבת א-להים — רוח הקודש. להקת ארבה — קבוצה; להקה, אותיות קהלה.

 

כִּנְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹרוֹ־כֵּן לֵב פַּרְעֹה נָזוֹר

רָאָה כִּי אָכַל כֹּל־עֵץ גַּם יָרָק בַּעֲפָרוֹ / נִרְאֶה וְנִקְבָּר:

 

גַּאֲוַת הָרָשָׁע הִשְׁפִּילַתּוּ; וַיִפְזוֹר —

אֶת רַגְלֵי עֲבָדָיו, וּלְמֹשֶׁה קָרָא, מִהֲרוּ / כֹּל־שַׂר וְדַבָּר:

 

חָטָאתִי הַפַּעַם, מִדְּבָרָי לֹא אֶנְזוֹר.

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָנָּא, אַל פָּנַי יֶחְוָרוּ / שְׁלִיחֵי הַבַּר:

 

הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי לַייָ בִּשְׁמוֹ אֵזוֹר

מִבְטָחִי וְחֵילִי רַחֲמָיו עָלַי יֻכְמָרוּ / וַאֲנַשֵּׁק בַּר:

 

יָצָא מִשָּׁם, הִתְפַּלֵּל, בָּא רוּחַ וַיָּזֹר

לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד וְכָלוּ וְנִגְמָרוּ / שָׂמוּהוּ מִצְבָּר:

 

יֹשֶׁר אֳמָרָיו בְּחֵטְא מִלְּאָם

רוּחַ נֹחַם פְּעָמוֹ / שָׁב וַיְחַדֵּשׁ אֲשָׁמוֹ / כָּכָה חָשַׁב בִּזְמָמוֹ

"בּוֹנֵי אוּלַמִּי / נוֹתְנֵי לַחְמִי / וּמֵימִי —

לֹא אֲשַׁלֵּחַ! יְאֻסְּרוּ בְּזִקִּים"

וַייָ אָמַר לְמֹשֶׁה "נְטֵה יָדְךָ בַּחֹשֵׂךְ יְסֻגְּרוּ / לֹא יֵצְאוּ בַּבָּר:

 

ז זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

מַכַּת הַחֹשֵׂךְ הָאֵ־ל הִמְצִיאָם

עֵינֵי מִצְרִים נִסְתָּמוּ / וְיִשְׂרָאֵל אוֹר לָמוֹ / מִסְתָּרָם לֹא נֶעֱלָמוֹ

קָרָא "בֵּן־זַעְמִי, / בֵּן־עַמְרָמִי, / הֵן טַעְמִי —

 

כנפי שחר        

כנטות… בן לב פרעה נזור — כצ״ל, גזור בנו״ן, ור"ל כמו שהשמש שוקעת ואורה נעלם ובא חושך במקומה כן לב פרעה נסוג מהבטחתו. ראה מעשה חרש. ראה… — כי אכל הארבה כל ירק, גם זה הנראה וגם הנקבר תוך עפרו — ויפזור… — פיזר עבדיו בכל עבר, ואלה, כל שר ודבר, מיהרו — לחפש את משה; לא אנזור — לא אסוג, לא אחזור בי מהבטחתי. אנא… — שיעורו: אנא, שליחי הבר, אל פני יחוורו — אל תשיבו פני ריקם, שילבינו מבושה; שליחי הבר, שלוחיו של ה׳ הצדיק, הזך והצח; העתירו… — התפללו עלי לה^,, אשר מכאן ולהבא אאזר ואתחזק רק בשמו, והוא כוחי ומבטחי. רחמיו עלי יוכמרו — יהמו ויתגלגלו רחמיו עלי. ואנשק בר — ומעתה אכבד עם ישראל שהם בניו. בא רוח ויזור — פיזר ונשא את הארבה. מצבר — גדיש, ערימה. רוח נוחם… — מחשבת חרטה קשקשה במוחו כפעמון, הטרידה אותו, ויחדש אשמו — חזר לסורו. ככה חשב בזממו; בוני אולמי… — לא יתכן שאשלח אנשים הבונים לי ערים ומביאים ברכה לכלכלת המדינה, לא אשלח! יאסרו בזקים… — ישארו אסורים בכבלים, לא יצאו החוצה, לא ישוחררו; בר, שדה, מדבר. המציאם — הביא עליהם, ל׳ את כל התלאה אשר מצאתם בדרך (שמי יח,ח), אירעה להם. מסתרם… — מקומות בהם הסתירו המצרים דברי חפץ לא נעלמו מהישראלים שהיו שרויים באור. בן זעמי…, הן טעמי… — אתה, משה בן עמרם, אשר הבאת עלי מכות הזעם, שמע את עצתי: תלכו, אבל בידים ריקניות.

 

אֲשַׁלַּח הָעָם, אַךְ בְּיָדַיִם רֵיקִים

וְצֹאנָם וּבְקָרָם יֻצָּג, וּלְכוּ עִבְדוּ הַשֵּׁ"ם כְּמַאֲמָרוֹ / טַף זָקֵן וּגְבַר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

"חֲדַל לָךְ מִדְבְּרֵי חֵטְא מְזֹהַם,

עָנָה מֹשֶׁה בְּנַאְקוֹ, / זִמּוֹתֶיךָ נִתָּקוּ / גָּבְרוּ וְלֹא עָמָקוּ

צוּרִי צוֹדְקִי / וּמְחוֹקְקִי / מַמְתַּקִּי—

מָה־נִזְבְּחָה־לוֹ כְּמִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים?

לֹא־דַּי כִּי תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים, מִקְנֵנוּ לֹא יֶחְסָרוּ / לָהֶם יְחֻבַּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

זַעַף נִמְלָא וְעֶבְרָתוֹ הֶרְאָם

גָּזַר עָלָיו וּפְקָדוֹ / רַגְלֶיךָ לֹא יַעַמְדוּ / וַיָּצַר אֶת צַעֲדוֹ

" לִפְנֵי כְּבוֹדִי / וְקָדְקֳדִי / וְנֶגְדִּי

שָׁמוּר, אַל תִּרְאֶה פָּנַי, מִמָּךְ רְחוֹקִים

וּבַיּוֹם רְאוֹתְךָ פָּנַי תָּמוּת, אַל תַּמְרֶה פִּי הַמֶּלֶךְ וִיקָרוֹ / שִׁלְטוֹן וְגִזְבָּר:

 

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

קַיָּם גָּזַר "עוֹד אָבִיא, לְיָרְאָם,

נֶגַע לָעָם, עַם פַּרְעֹה, / אַחַר יָשׁוּב מִפִּשְׁעוֹ / יְשַׁלַּח הָעָם יִסְעוּ"

צִירִי וְרוֹעִי, / מְיֻדָּעִי / [וְרֵעִי]

דַּבֵּר בְּאָזְנֵי עַמִּי יִהְיוּ מְפָרְקִים

 

כנפי שחר        

יוצג — יהיה מוצג ועומד במקומו. במאמרו — כאשר אמר. וּגְבָר — יחיד מן גברים. חדל לך… — תפסיק מדיבורים מלוכלכים! קרא משה בקולו הרם. זמותיך נתקו — קשריך הותרו, כלומר לא הועלת כלום בקשיות לבן. גברו ולא עמקו — זמותיך היו רבים, אבל לא היתה להם אחיזה בעומק. צודקי — ה׳ המוכיח צדקתי, ומחוקקי — הקובע לי חוקים, ממתקי — ע״ש חבו ממתקים (שה״ש ה,טז), ומתוקים מדבש ונופת צופים (תה^, יט,יא). לא די כי תתן… — שיעורו: לא מספיק שמקנהם יחובר ויצורף אליהם, אלא גם אתה תתן להם משלך. זעף — נמלא חימה. ופקדו — פקד עליו, גזר עליו. ויצר את צעדו — צמצם את מהלכו, שלל ממנו חופש הכניסה אליו. לפני כבודי… — דבק אל ״רגליך לא יעמדו״ (קרא: יעומדו). אל תמרה… — אל תסרב לפקודה היוצאת מפי מלך שליט וגזבר, ממונה על הכנסות המדינה. קיים — ה׳ החי וקיים לעד. ליראם — להפחידם. צירי ורועי מיודעי ורעי — ראה מעשה חרש; צירי, שלוחי; ורועי, שאני מיניתיו להיות רועה את עמי; מיודעי, שאני כבדתיו ודוממתיו, ע״ש ידעתיך בשם (שמי לג,יב) וכן ת״א: רַבִּיתָךְ בְּשׁוּם, וכפירוש ראב״ע ורמב״ן ז״ל. וגם ע״ש שהודיעו י״ג מדותיו (שם לד, ו־ז); ורעי —שהוא דבק אלי.

 

"שָׁאֲלוּ אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ כֶּסֶף וְזָהָב נַצְּלוּ וּסְחָרו / מִגָּר בְּפַרְבָּר":

זֹאת הִיא אַשְׁמָתִי בָּהּ יַ־ / אָשִׂים לִבִּי, אֵין מָזוֹר

מִשְׁכָּנִי וּזְבוּלִי אֶנְהוֹם לָמוֹ, אַיִן, סָרוּ / מֵחֶטְאִי הֻגְבָּר:

 

דרידכה

 

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִכָּה בְּכוֹר כַּהַךְ צוּר

אַךְ בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל פָּלַט מִשַּׁחַת נְצָרוֹ / בְּבֵיתוֹ נִשְׁמַר:

 

צְעָקָה גְּדוֹלָה הָיְתָה  בְּאֶרֶץ מָצוֹר

מֹשֶׁה הוּבָא בַלַּיְּלָה, כִּי בָּא יוֹם לוֹ גְּזָרוֹ / וְדִינוֹ נִגֶמָר:

 

"קוּמוּ צְאוּ כֻּלְּכֶם'/ קָרָא בְּאֵין מַעֲצוֹר

"טַפְּכֶם גַּם מִקְּנֵיהֶם אֲלֵיכֶם יִתְחַבָּרוּ" / שַׁ־דַּי לִי הֵמַר:

 

יַד הַמִּצְרִים קָשְׁתָה עֲלֵיהֶם בְּמָצוֹר —

לְשָׁלְּחָם, פֶּן קְבָרִים לָהֶם פֹּה פָּעֲרוּ / אַחֲרִיתָם מָר:

 

אָנָּא, יְיָ, תִּשְׁמַע הֶגְיוֹנִי, וְתִקְצוֹר —

פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנוֹתַי בְּסִפְרְךָ הֻסְפָּרוּ / כִּי רֵיחִי נָמָר:

 

קָרַב קֵץ גְּאֻלָּתֵנוּ, בֶּן־דָּוִד יַעֲצוֹר

מֶלֶךְ־חַי־וְקִים יִמְלוֹךְ וְיִגְדַּל יְקָרוֹ / יִפְרָח כַּתָּמָר:

 

כנפי שחר

יהיו מופרקים — שעוד הערב יהיו נגאלים, ל׳ ויפרקנו מצרינו (תה׳ קלו,כד). נצלו — הריקו אותם מכסף וזהב (קרא נצלו כבשוא נח). וסחרו מגר בפרבר — קחו לכם סחורה מן השוכן בפרבר, שבונה בקצה העיר. כחך צור — במכת אבן; ואולי יתכוון, שהביא עליהם מכה איומה כזו שהביא על צור(עי׳ ישע׳ פרק בג), ואז יש לנקר צור, צד״י־חולם. פלט — נמלט, ניצל. משחת נצרו — הצילו ממות. בביתו נשמר — כי לא יצא מביתו. בארץ מצור — בארץ מצרים. כי בא יום… — כצ״ל; כי הגיע היום שקבע לו, לפרעה, יום שדינו נגמר לטביעה בים־סוף. ראה מעשה חרש. באין מעצור — קומו צאו ללא כל מניעה ועיכוב. ש-די לי המר — השביעני ממרורים. במצור — המצרים צרו עליהם ודחקו אותם לצאת מיד. פן קברים… — מחשש שמא ימותו כולם; פה פערו — פתחו פה, הנושא: קברים. אחריתם מר — פן, גם הם בבכורות, מרה תהיה אחריתם. אנא ה׳… — המשורר מסיים בתפלה. ותקצור פשעי… — תכרות, תבלה ותמחה פשעי אשר נכתבו בספרך. כי ריחי נמר — כי יודע אני שריחי נבאש בפניך. בן־דוד יעצור… — ימשול, ירבה כבודו ויגבה כתמר במהרה בימינו אמן!

החיים במרוקו אכן תוססים היו , גם במאה ה-18. מובאת כאן הודעה על שביתת מורים ושוחטים שדרשו קבלת השכר בזמנו וגם תוספת..
האגרת שתצלומה מופיע כאן, מובאת במקורה בערבית יהודי, תורגמה יעל ידי רבי דוד עובדיה ז"ל וגם פרשנות של רבי ישועה….
השביתה ההיא שהוכרזה גם על ידי שוחטים, התחשבה במיעוטי יכולת, תלמידי חכמים וגם יתומים ואלמנות, שזכו להעדפה מסוימת על פני בעלי היכולת…
השוחטים סירבו לשחות לאלה האחרונים, אך התחשבו מאוד במצבה של השכבה הנזקקת והחלשה…

בע״ה התקמ׳׳ג

בראותינו אנחנו החתומים כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכמייא למהוי כעמא דארעא לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה מא נשנפעוסי מן צבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובד. ומא נקריוולהום אדרארי דייאלהום גיר אידא יכון בשרט די כיף כא יקבדו פלמדינה די הווא דבר המספיק ויכון בתשביק דהיינו חתא ישבקו אלמלמדים קימת כל צהר בצהרו ודיך אשעה יקריוולהום אדארי דייאלהום, וראיין אלמלמדים יכונו כלהום בשותפות אחת בלימוד הנערים, ועוד ע״ע השחיטה מא נדבחולהום סי כלל ואידא הכריחונו באש נדבחולהום מא נדבחולהום גיר אידא יכון בהאד תנאי דהיינו יעטיוו עלא אתור ־אם־ ועלא לכבש ־דת־ די כיף כא יעטיוו פלמדון ופתשור, וג׳דאד יעטיוו עליהום ששה פש״ן אלוואחדא ומא נדבחו גיר אידא שבקולנא ליזארא ודיך אשעא נדבחו די כיף מביין פתקנת קדמונינו נ״ע  וכל החוזר בו וכו' כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות מא יקבדוהום בש״ח גיר חתא ישבקו ליזארא די כיף כא יעטיוו פלמדון דהינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות פחות שבערכים ־אם־ וידא כאן אסר מרובה יעטיוו עלא שום שמנה פש״ן אלמתקאל לפחות, ושטר דשכירות דליתומים ולאלמנות יקבד אסופר ־ת־ אלמתקאל וידא ווקף סי ת״ח יחאשב סי שותפים וכיוצא אוו יזממלהום סי זמאם מא יחאשב אוו יזמם גיר התא יקבד שט״ו וצריך לאודועי באיין אידא תק'ארא סי יתום מעא סי חד ודהרלנא אנקסולו מן סך־דת־ די יעטי פחקו נקדרו אנקסולו אוו נסמחולו כפי ראות עינינו, ושכר הספרות כלו כנז' הוא בשותפות בינינו, חלק כחלק יתחלק בינינו וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הגנז׳ פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכוי ולראיה שכך הסכמנו חת״פ בשבעה ימים לחדש תשרי שנת אם שכיר הוא בא בשכרו לפ׳׳ק וקיים.

שלמה א״א מימון נ״ע אביטבול        יעקב א״א כהה״ר יוסף זלה״ה ארהאן ס״ט

אהרן אפרייאט סיל״ט  ישועה א״א יהודה נ׳׳ע אזולאי ס״ט  מסעוד א״א עמור ן׳ יתאה סי״ט ישראל יעקב א״א מרדכי׳ עולייל ס״ט

בה״ו

יפה עשו ויפה תקנו בני תורה סייג לתורה והצנועים מושכים את ידיהם ומה נעים גורלם לקוה רחמי שמים ליהנות מיגיע כפם, ולא ישמעו עוד חרפת אנוש וגידופיהם אשר מתנתם מעוטה ובשעת חרפתם מחריפין במתנה מרובה, ואם הם לא חשו לבזיון התורה ולא ידעו תועי רוח בינה שאין תרופה למכתם ונזרקה בהם אפיקורוסות בזלזול התורה ולומדיה כי זה הוא אפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, עמדו בני תורה ומחלו להם מנתם, אולי בהמנע מתנתם, תמנע חרפתם, וכראותי טוב כוונתם, אף ידי תכון אתם, והולך ומסכים על הסכמתם, והאיש אשר יעשה בזדון לגרוע כחם, משכר טרחם, מלבד דקאי בארור אשר לא יקים את דברי התורה ותורה חוגרת שק לנקום נקמתם, עוד קאי באיסור מוסיף דלא תעשוק שכיר עני ואביון, והתורה תתבע עלבונה וממרחק תביא לחמה לתת לבניה לחם לאכול ובגד ללבוש ולראיה בידם חתמתי וסלקתי גם אנכי עצמי מליטפל בצרכי צבור כאחד מהם.

שאול ישועה ס״ט

תרגום

בראותינו אנחנו החתומים מטה כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכימייא למהוי כעמא דארעא, לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה לא נהנה מן הצבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה. שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחדשו. ואחרי שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים. ועל ענין השחיטה לא נשחוט כלל ואם יכריחונו שנשחט לא נשחוט רק על פי התנאים הללו שישלמו על שחיטת שור ־אם־ ועל כבש ־דת־ כמו שמשלמים בשאר ערי וכפרי המדינה וששה פרוטות של נחושת על כל עוף והשוחט לא ישחט כ״א עד שיקבל שכרו במוקדם כמו שמבואר בתקנות קדמונינו נוחי עדן. וכל החוזר בו וכר כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות שום סופר לא ימסור סודרו בקנין ושבועה חמורה רק עד שישלמו במוקדם את שכר סופר כפי מה שמשלמים בשאר המדינות דהיינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות אם יהיה בסכום גדול ישלמו עליו לפחות שמנה פרוטות של נחושת לכל מתקאל ובסכום מועט ישלמו עליו ככלל לפחות סך קצוב — אם — ושטר שכירות השייך ליתומים יקח הסופר בשכרו — ת — לכל מתקאל, ואם איזה תלמיד חכם יהיה כמתווך בין שותפים ויפנקס, או יסדר להם חשבונות לא יעשה שום עבודה מהעבודות הנ״ל רק עד שיקבל שכרו שכר הטורח והעמל־ וצריך להודיע שאם איזה יתום נשכר כפועל אצל מי שהוא ובאו אצל הסופר לכתוב שטר שכירות ונראה לסופר להוריד מן סר — דת — שעל היתום הנשכר לתת בחלקו. אי לוותר לו, הרשות בידו לעשות כפי ראות עיניו, וכל שכר הספרות יהיה בשותפות בין כולנו חלק כחלק וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הנזכרים פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכו' ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה בשבעה ימים לחדש תשרי שנת התקמ׳׳ג וקיים.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה ז"ל-אגודת המורים ושביתתם

על פי חלמיש, סדר קבלת שבת בתפילת ליל שבת בספר "היכל הקודש" נכתב על פי הנהגות רבי משה קורדוברו והאר"י. ואולם על פי רבי יעקב ששפורטש, כותב ההקדמה לספר "היכל הקודש ", לא הושפע רמב"ם אלבז מקבלת צפת או מקבלת ספרד: "לכן בראותי תפארת הספר הזה הגם שלא חידש אלא מה שלקט מספרי המקובלים קודם שנתפשטו ספרי ר' משה קורדוברו ז"ל וספרי האר"י ז"ל".

רבי יעקב איפרגאן נולד בשנת שמ"א – 1581 -, ובהקדמה לספרו  "מנחה חדשה" הוא מכנה את עצמו "יעקב צורף"  כנראה בשל עיסוקו בחוכמת הצירוף. בשנים ש"ע–שע"ה כתב את ספרו "פרח שושן" פירוש קבלי על מסכת אבות, ובשנת שע"ט כתב את הספר "מנחה חדשה" פירוש קבלי על התורה, שכתיבתו נמשכה תשעה חודשים בלבד.

בשנת שנ"ח גורשו היהודים מהאזור שישבו בו בתרודאנט. חבורת המקובלים בראשות הרמב"ם אלבז התפרקה, ומקצתם עברו לאלג'יר, לאקה ולאיפראן, כפי שכתב רבי יעקב איפרגאן בהקדמה לספר" מנחה חדשה" הוא תיאר בהקדמה את כל התלאות שעבר, את הרעב, את הביזיונות ואת הגירוש מהכפר אקא עד לתאמגראת ומשם לאיפראן, ומספר שפדה את נפשו בכסף: "ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו ]…[ ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו ]…[ ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי ]…[ ונסעתי משם לכפר אופרן יע"ה".

מכתביו של רבי יעקב איפרגאן עולה כי לא הכיר את תורת האר"י שצמחה בתקופתו וגם לא את תורת רבי משה קורדוברו שקדמה לה, ועיקר לימודו היה מהכתבים הנזכרים רבות בחיבוריו: "היכל הקודש", ביאור התפילה לימי החול, לשבת ולימים טובים לרמב"ם אלבז; פירוש הרקנאטי לתורה; "אבני זכרון" לרבי אברהם אדרוטיאל, ממגורשי ספרד; "תולעת יעקב" לרבי מאיר אבן גבאי; "שערי אורה" לרבי יוסף ג'יקאטיליה, מגדולי המקובלים בספרד ומי שהיה תלמידו המובהק של רבי אברהם אבולעפיה; פירוש רבי מנחם ציוני לתורה, שבחיבורו "פרח שושן" ציטט אותו איפרגאן כמה וכמה פעמים.

חלמיש מעלה אפשרות שרבי יעקב איפרגאן הכיר את הספר "כתם פז" ומצביע על נקודות דמיון בין דבריו לבין דברי רבי שמעון אבן לביא, אך מציין כי אפשר שדמיון זה נובע ממקורותיהם המשותפים.

בספר "מנחה חדשה" רבי יעקב איפרגאן מסביר מושגים קבליים עמוקים, כמו עשר הספירות, ספירת הכתר, אין-סוף, האצלה, צחצחות, הסיטרא אחרא והקליפות, ללא שום קשר לקבלת האר"י. אין בספריו אזכור של תפיסה קבלית לוריאנית או קורדובריאנית, והוא מסתמך כאמור על מקורות קבליים מוקדמים. כמו כן הוא מייחס חשיבות רבה ללימוד הקבלה: "אדם חייב לעסוק בתורה ולידע סודותיה ולחפש גנזיה כי באמצעותם ידע סוד ה' והשגחתו".

איפרגאן רואה באדם את נזר הבריאה, וייעודו הוא לעבוד את הבורא. הוא מדגיש את עליונות ישראל על האומות, כפי שמתחייב גם מתפיסתו את הקדושה והטומאה בעולם, ומציג רעיונות קבליים מובהקים בדונו בחשיבות לימוד התורה וקיום המצוות.

לסיכום, במרוקו נשמרה תורת קבלה קדומה וייחודית בתרודאנט ובעמק דרעה, והיא לא הושפעה מקבלת ספרד וצפת. המקובלים הבולטים בחבורה היו רבי יעקב איפרגאן ורבי דוד הלוי. בערים הגדולות כמו פאס ומכנס, שבהן היו המגורשים דומיננטיים, נראתה לאחר הגירוש השפעה של קבלת ספרד. קבלת צפת חדרה למרוקו רק בסוף המאה השבע עשרה ובתחילת המאה השמונה עשרה, ואז נכתבו בה ספרי קבלה בהשפעה לוריאנית. גם לאחר חדירתה של קבלת צפת למרוקו המשיכה הקבלה במרוקו, בעיקר בדרום המדינה, לשמור על ייחודיותה.

ספר הזוהר היה מרכזי ביצירה הקבלית ובלימוד הקבלה במרוקו, ורא"א כתב את פירושו לספר הזוהר,"אור חמה", על פי הספר "אור יקר" של רבי משה קורדוברו. לדעתי בחירתו של רא"א לכתוב פירוש דווקא לספר הזוהר מבטאת את ההשפעה שהשפיעה קבלת מרוקו, שספר הזוהר היה כאמור מרכזי בהגותה הקבלית. כמו כן נכתבו פירושים לזוהר גם בתקופה מאוחרת לו במרוקו או בידי ילידי מרוקו.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

אני מתכבד להביא בפניכם את הספר "המנהיג המזרחי הראשון" מאת ד"ר מרדכי נאור, באישורו ובהסכמתו של פרופ' לטר ורבקה (חיון) לטר נינתו של אברהם מויאל..האישורים נמצאים אצלי בהתכתבות פנימית..
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל….
אברהם מויאל הוא אגדה בחייו.הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
קריאה חובה…..

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים.

על פעילותו של הסב אברהם מויאל מרחיב ספר זה. דוד חיון, אביו של יגאל, הגיע לפתח- תקווה בשנת 1904 כאיש חינוך. הוא היה מחנך דגול וניהל במשך 43 שנים את בית הספר פיק״א. לאחר מותו נקרא בית הספר על שמו.

את לימודיו התיכוניים השלים יגאל בגימנסיה הרצליה, ולאחריה סיים לימודי הנדסה אזרחית בטכניון בחיפה בשנת 1940. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי ונמנה עם ראשוני הבריגדה היהודית (החי״ל). לחם בחזית איטליה והיה בין משחררי הניצולים במחנות ההשמדה. השתחרר ב-1946.

יגאל שירת כקצין מודיעין בצה״ל, והשתתף במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. בשנת 1952 נישא לד״ר אידה דנון, בת לשני הרופאים הראשונים ביפו, ד״ר משה דנון וד״ר רגינה דנון, שעבדו ופעלו ביפו משנת 1924.

יגאל שימש משנה למהנדס העיר תל-אביב והיה יוזם ומבצע של פרויקטים מרכזיים בעיר. יגאל, שהחיוך לא מש משפתיו, היה איש אציל נפש, ניחן בשאר רוח, היה ישר דרך, טוב לב ואהוב על כל הבריות.

נפטר ביום 19.5.1996 כשכל אוהביו מסביבו.

יגאל היה גאה במורשת משפחתו והיה ער לפער שנפער במרוצת השנים בין ההנצחה של תרומת בני העדה הספרדית לתנועה הציונית ולמאמץ בניין הארץ, לבין הנצחת שאר העוסקים במלאכה. ספר זה בא לתקן את המעוות.

רבקה (חיון) למלשטריך לסר, בתו של יגאל חיון ונינתו של אברהם מויאל, ובן זוגה נעם למלשטריך לסר מקדישים ספר זה לזכרו של יגאל חיון.

פתח דבר

מטרתו של ספר זה היא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה, ובמיוחד עם אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות ה-50 של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. העלייה הראשונה, שפתחה את עידן העליות ה״ציוניות״ לארץ ישראל, סבלה במשך שנים רבות מקיפוח מתמשך. עורך ספר העלייה הראשונה (1982), פרופ׳ מרדכי אליאב, כתב באירוניה כי ״איתרע מזלה של העלייה הראשונה ולא עמדו לרשותה ׳יחסי ציבור טובים׳״. לאמיתו של דבר, לא רק יחסי הציבור שלא היו פגעו בעלייה חלוצית זו. אף שזכות הראשונות עמדה לה, ויותר מעשרים היישובים שהוקמו בתקופתה תרמו רבות להקמת היישוב החדש, לצד ניצני החינוך העברי והנחלת העברית כשפת כתיבה ודיבור, היא התקשתה להתמודד עם העליות שבאו אחריה: העלייה השנייה – שהביאה את הקיבוץ, את העיר העברית הראשונה, את הסופרים הגדולים הראשונים ואת המנהיגים שצמחו והיו לראשי היישוב ומדינת ישראל לעתיד: העלייה השלישית – שיצרה את הסתדרות העובדים וה״הגנה״, את גדוד העבודה והקימה חבל ארץ חקלאי לתפארת – עמק יזרעאל; העלייה הרביעית – שהפכה את תל-אביב מעיירה לעיר, ובתקופתה נפתחו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים; והעלייה החמישית על אלפי הרופאים, המהנדסים, האמנים, המוזיקאים וההון הרב שהזרימו לארץ עולי מרכז אירופה. כל אלה נחשבו יותר – הרבה יותר – מאשר ההתחלות הצנועות של העלייה הראשונה. לעומת קיפוחה של העלייה הראשונה, קיפוחן של העליות שקדמו לה גדול עוד יותר. במהלך המאה ה־19, ובמיוחד בשנים 1880-1850, עלו ארצה, לפי הערכות שונות, כ־30 אלף נפש, רובם מקרב אלה שכונו אז ״ספרדים״. הם הגיעו מארצות צפון אפריקה(מרוקו ואלג׳יריה בעיקר), מארצות הבלקן, מהממלכה העות׳מאנית, מהקווקז ומארצות נוספות. חלק גדול מהם התיישב בערי הקודש, עם ירושלים בראש, אולם החלו לצמוח קהילות יהודיות של מאות ולאחר מכן של אלפים ביפו, בחיפה, בעזה ועוד. ספר זה מתרכז בצמיחתה של הקהילה היהודית ביפו, שבמהלך המאה ה-19 עלה מספר אנשיה מאפס ל-5,000, וב-14 השנים הראשונות של המאה ה-20 – עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה – הכפיל היישוב היהודי את כוחו, וביפו ישבו 10,000 יהודים. מתוכו צמחה תל- אביב.

רוב מניינם ובניינם של יהודי יפו עד העלייה הראשונה ב-1882 היו יהודים ספרדים, ובתוכם גדול היה חלקם של העולים מארצות צפון אפריקה, שכונו ״מערביים״. שמות משפחה כמו שלוש, ארווץ, אמזלג ומויאל העידו על מוצאם ממרוקו או מאלג׳יר, ככל הנראה צאצאיהם של מגורשי ספרד.

כמה מבני משפחות ה״מערביים״ עשו חיל ביפו – רכשו קרקעות, נטעו פרדסים, ניהלו עסקים חובקי עולם וייצגו מעצמות בתפקידי סגן קונסול. כאלה היו בני משפחת מויאל, ואחד מהם הוא גיבורו של ספר זה.

אברהם מויאל(1885-1850) היה אגדה בחייו. את שנותיו אפיינה עשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה, עשייה המעמידה לרשות הקורא בן זמננו תמונה לא מוכרת של ימי העלייה הראשונה ושל התרומה הגדולה של פעילים ציוניים מזרחיים – לפני שהמילה ״ציונות״ נולדה. אברהם מויאל היה הבולט שבין פעילים אלו. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה בגיל שנתיים, וכל חייו עברו עליו ביפו. מויאל נחשב למנהיג הקהילה ושימש במהלך שנותיו כנציגו של הברון רוטשילד – שראה בו את שליחו הנאמן ביישוב ארץ ישראל. מראשית ימי העלייה הראשונה התמסר מויאל לקליטת הבאים ולפיתוח המושבות הראשונות. הוא הקדיש את כל מרצו ואף את כספו להקמתן של המושבות הראשונות ולקליטת העלייה הראשונה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו, ליווה אותם בשנתם הראשונה בארץ והיה הדוחף והמגונן עליהם מפני השלטון הטורקי וערביי הסביבה בהקימם את גדרה. ייסוד המושבה עקרון(מזכרת בתיה) היה מעשה ידיו, והוא אף התגורר במקום בחודשיה הראשונים. נוסף על כך סייע מויאל לשקם את פתח-תקווה, שנעזבה עוד לפני שהגיעו חלוצי העלייה הראשונה, הקים בה בתים וביסס ענפים חקלאיים; כמו כן עזר ליסוד המעלה ולמושבות הברון, דוגמת ראשון־לציון. הוא אף תכנן להקים שכונות יהודיות בשכם, עזה, רמלה ולוד. מכתבים של חובבי ציון, של הברון רוטשילד ושל כל ישראל חברים, כמו גם דיווחים בעיתוני התקופה, מעידים על כך שידו הייתה בכל מעשה חלוצי.

שיא פעילותו היה בשנת 1885 , כאשר שליח חובבי ציון, איש העסקים והנדבן הנודע, קלונימוס זאב ויסוצקי, סייר בארץ במשך שלושה חודשים, ולאחר שלמד את נושא ההתיישבות, מינה את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. ליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, אישר את המינוי בהתלהבות. כך, התנועה הכל כך אשכנזית של ציוני רוסיה, מינתה יהודי מזרחי לנציגה הבכיר בארץ ישראל, ולמעשה למנהיג היישוב החדש.

מנהיגותו של אברהם מויאל נבעה מכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון הטורקי בארץ ומיכולתו ליצור אסטרטגיה חכמה ומתוחכמת. זו אפשרה את תנופת בניין הארץ ואת קליטת העלייה בד בבד עם יצירת תשתית יחסים של אמון וכבוד הדדי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, לרבות בין ערבים ויהודים. דוגמאות רבות לכך מפורטות בין דפי ספר זה.

פעילותו של אברהם מויאל נגדעה באופן פתאומי בשלהי 1885. הוא נפצע ברגלו, ובשל טיפול כושל נפטר בייסורים גדולים בגיל 35. עד רגעיו האחרונים המשיך לטפל בבעיות המושבות הצעירות.

המחנך ומייסד בית הספר פיק״א, בית הספר העברי הראשון בפתח-תקווה, מר דוד חיון, נשא דברים בשנות ה־40 של המאה ה־20 בטקס בבית ספרו, ואמר בהתייחס לשכחה של תרומת יהדות המזרח להקמת היישוב הציוני:

"אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר״. כדי ללמוד על אברהם מויאל יש להתחיל במקורות – ביפו של המחצית הראשונה של המאה ה-19, בתרומתם של עולי מרוקו, מאה שנה ויותר לפני העליות הגדולות מארץ זו, ובקורותיה של משפחת מויאל ביפו, שבנה השני, אברהם מויאל, היה אחד המנועים הראשיים של המכונה ההתיישבותית שזה עתה החלה לפעול.

ד״ר מרדכי נאור

המחבר מבקש להודות למשה אלון, שטרח הרבה ואסף חומרים על משפחת מויאל ועל פעילותו של אברהם מויאל לקידום ההתיישבות היהודית בארץ. ערן ליטוין המשיך והביא נתונים ומקורות בשלב מאוחר יותר. שניהם תרמו לרוחב היריעה של ספר זה. ־מובאות מטקסטים של המאה ה־19 מובאות כלשונן – בכתיב חסר.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור

פרק ראשון

יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יפו היא עיר בעלת היסטוריה של אלפי שנים, והיא חוותה עליות ומורדות לרוב במהלך הדורות. לאחר הכיבוש העות׳מאני, במאה ה־16, היא ידעה ימים קשים, והייתה לכל היותר כפר גדול. עיר החוף עכו תפסה את מקומה כנמל הראשי של הארץ. במאה ה-18 החלה התאוששות איטית, אלא שזו נקטעה לחלוטין סמוך לסוף המאה.

בימים הראשונים של מרס 1799 חוותה יפו אסון נורא: הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליון, שעדיין לא היה קיסר צרפת, תקף אותה במטרה לכובשה. הכיבוש גבה אלפי קורבנות: חיילים טורקים בהמוניהם, חיילים צרפתים במאות, ועוד מספר לא ידוע – אך גם הוא נמדד באלפים – של תושבי יפו, שנקלעו בכף הקלע בין הצבאות הלוחמים. למעשה היה זה טבח שערכו הצרפתים. עד ראייה צרפתי, רופא צבאי בשם ד״ר מאלוס, תיאר את שראה: ״חרון אפו של איש הצבא פרץ את כל הגדרים. הכל ניתן לפי חרב… החיילים גזרו אנשים ונשים, זקנים וילדים, נוצרים וטורקים. כל אשר נברא בצלם אנוש היה קורבן לזעמם״.

הערת המחבר: ל׳ מאלוס נמנה עם משלחת נפוליון למזרח. מצוטט אצל חנה רם, היישוב היהודי ביפו – מקהילה ספרדית למרכז ציוני, 1939-1839, ירושלים 1996, עמ^׳ 12. להלן, רם, יפו.

 לאחר הטבח שערכו חייליו ביפו, הצפין נפוליון לעכו וערך את ״קרב תבור״ המפורסם שלו – שלאמיתו של דבר היה באזור עפולה של ימינו. כידוע, הוא כשל בניסיונותיו לכבוש את עכו, כשמושל העיר מטעם הטורקים העות׳מאנים, ג׳זאר פאשא, הדף אותו בסיוע אוניות הצי הבריטי. נפוליון חזר ליפו עם גייסות מובסים, הורה להרעיל את חייליו שחלו בדבר ולא יכלו להמשיך איתו, ועזב את הארץ בדרכו למצרים.

העיר יפו נותרה הרוסה ומדממת. הנוסע והחוקר הגרמני, אולריך יאספר זטצן, שביקר בה בשנת 1806 לאחר שנעשה בעיר שיקום חלקי, דיווח: ״יש בה שתי מצודות ועליהן תותחים אחדים. רק שער אחד פתוח בחומה וזה גורם לאי נוחות לתושבים. מאז הכיבוש הצרפתי הרבה מבתיה עוד נמצאים בחורבנם וחושבים על שיקומם. בקרב התושבים יש מוסלמים, יוונים, ארמנים, קתולים ושני שומרונים. מספר התושבים 2,500־3,000. יהודים אין בה״.

 רק לאחר שנים אחדות החלה העיר להתאושש. שיקומה של יפו בשנים הראשונות של המאה ה-19 רשום כולו על שמו של מוחמד אגא א-שאמי, שכונה ״אבו-נבוט״ (אבי האלה), מי שהיה מושל העיר במשך 12 שנה (1819-1807). אבו-נבוט היה מושל תקיף, וסופר עליו כי תמיד הלך מלווה במאבטחים ובידו אלה כבדה, שלא היסס להפעיל אותה נגד מי שנראה לו לא נאמן לשלטונו.

הוא תיקן את חומת העיר, שיפץ את דרכיה ובעיקר נודע כמי שהקים מחדש את המסגד המפואר, ה״מחמודיה״. מבנה נוסף הנושא את שמו בולט עד היום ביציאה המזרחית מיפו – סביל(רהט) אבו-נבוט. ב־1819 נעכרו יחסיו עם הממונה עליו, סולימאן פאשא מעכו, והוא הוחלף על ידי אחיינו מוצטפא, ככל הנראה מחשש שזכה לעוצמה שלטונית רבה מדי.

בשנים שלאחר מכן חזרה יפו למעמדה הקודם – כנמל הבית של ירושלים. מעצמות אירופה הכירו בערכה והחלו למנות בה סגני-קונסול, שטיפלו באינטרסים שלהן, במיוחד בכל הקשור לספינות שעגנו בנמלה. בשנים הבאות ימלא אחד מבני משפחת מויאל, יוסף, תפקיד של סגן קונסול של ספרד ולאחר מכן של פרס.

יהודים עברו דרך יפו, אך לא התיישבו בה באותה עת. בשנת 1820 רכש יהודי טורקי אמיד, ישעיה אג׳ימאן, בניין לא הרחק מהנמל, שבשנים הבאות כונה ״בית היהודים״ (דאר אל- יהוד). בשלב הראשון הוא שימש את עולי הרגל היהודים לירושלים.

ב-1831 חלה ביפו טלטלה גדולה, והיא ״החליפה ידיים״. עד אז היה השלטון בידי מושל עכו ושלוחיו בעיר, שקיבלו את סמכותם מהסולטן הטורקי, ואילו משנה זו ולאורך עשור שלם כמעט, שליטי יפו היו מוחמד עלי המצרי ובנו המאומץ אברהים. מוחמד עלי היה שליט ממוצא אלבני שעלה לגדולה במצרים, מרד באדוניו העות׳מאניים, ובשנים 1840-1831 כבש והחזיק חלקים גדולים מארץ ישראל ומסוריה, והגיע עד למרכז אנטוליה. אלי שילר כתב במאמר על הכיבוש המצרי של יפו: ״המצרים כבשו את ארץ ישראל ללא התנגדות של ממש ובלי שהקיזו טיפת דם אחת עד שהגיעו לעכו. זאת, בשל היעדר צבא עות׳מאני בערי החוף, והכוח הגדול והמאורגן שעמד לרשותם. הכוח המצרי כלל כ-20,000 לוחמים (ויש גורסים הרבה יותר), ובהם פרשים, תותחנים ובדווים. לכל חטיבת פרשים היו 400 גמלים לנשיאת מטען ואספקת מים. הצי, שאורגן באלכסנדריה, כלל 18 אוניות חמושות בתותחים, שנשאו לוחמים, ציוד, ארטילריה וחומרי ביצור״.

יפו נכנעה ללא קרב, והפכה למשך כעשור לבסיסו הראשי של צבא מצרים בארץ ישראל. על נסיבות הכניעה כתב שמואל טולקובסקי, מחוקרי יפו הראשונים בזמן החדש: ״למראה הצי המצרי נתאספו טובי העיר יחדיו והחליטו למסור אותה תיכף ומיד בידי אברהים פחה. משלחת יצאה אליו אל אניית הדגל ולא עברו שעות מרובות עד שעלה לחוף חיל משמר קטן והעיר נמסרה לרשותו״.

שנות השלטון המצרי היו תקופה טובה ליפו בפרט ולארץ ישראל בכלל. המצרים הכניסו חידושים, טיפלו טוב יותר מהטורקים קודמיהם בתשתיות ואפשרו כניסת תיירים בקנה מידה גדול יותר מבעבר. כל אלה סייעו לנמל יפו להתפתח ולהתרחב.

על כך כתב החוקר נתן שור: ״השלטון המצרי, היציב, האוהד את בני המערב, פתח את שערי הארץ לרווחה בפני זרם גדל של נוסעים [במשמעות תיירים]. לאחר כל הקשיים שנערמו בעבר על דרכו של הנוסע לארץ הקודש, לאחר כל הסכנות שנשקפו לו מן השודדים וסתם תושבים מוסלמים, נוצר לפתע מצב שונה לחלוטין – השלטון החל לרסן את הנטיות הקסנופוביות [שנאת זרים] של האוכלוסייה המוסלמית וניסה להשתלט אפילו על שבטי הבדואים, שלא ידעו שלטון מהו זה מאות שנים״. הארץ החלה למשוך אליה לא רק הרפתקנים צעירים וחסונים, אלא גם אנשים מבוגרים ואף נשים״.

גם העיר עצמה התרחבה בעקבות השלטון המצרי. חלק מהמצרים שהגיעו עם הצבא לא שבו כשהסתיימה אחיזתה של מצרים ביפו. מקצתם התיישבו בסביבות העיר ובנו כפרים קטנים שכונו ״סכנאת״ – בהם היו סכנאת מוצריה, סכנאת אבו-כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל־ דרוויש. כמה מהסכנאות האלה היו ברבות השנים לשכונות ערביות, שהרחיבו את תחומה של יפו. בסך הכול ידוע על 10־12 יישובים דלים, שבתיהם עשויים בוץ, תושביהם עסקו בעיקר בחקלאות או שהועסקו בשמירה בפרדסים.

אולם אין פירוש הדבר שהכול היה טוב בעת השלטון המצרי. המצרים הטילו חובת גיוס לצבא על בני הארץ, ונתקלו בסירוב. המתח הגיע לשיאו בשנת 1834, עת פרץ מרד נגד השלטון המצרי. השליט המצרי העליון, מוחמד עלי, הגיע במיוחד ליפו עם כוח צבאי גדול על מנת לטפל במצב. בסופו של דבר הצליחו האב והבן לדכא את המרד, שמרכזו היה בעיר שכם, והשקט הוחזר על כנו למשך שש שנים נוספות.

ב-1840 הגיע העידן המצרי המודרני של יפו לסיומו. בלחץ מעצמות אירופה נאלצו מוחמד עלי ואברהים פאשא לסגת מכל אחיזותיהם בארץ ישראל ובסוריה, והארץ חזרה לשלטון טורקי שנמשך עוד 77 שנה, עד שלהי 1917, עת נכבשה יפו על ידי הצבא הבריטי.

השלטון הטורקי החדש-ישן היה שונה במידה רבה מקודמו בתקופה שלפני הכיבוש המצרי. המעצמה העות׳מאנית עברה שינויים, נחקקו בה חוקים שהקלו על המיעוטים וחיזקו את אחיזתן של המעצמות. שלטון הקפיטולציות, כלומר הענקת זכויות יתר לאזרחי המעצמות שנשמרו בקפדנות על ידי הקונסולים שלהן, אִפשר התפתחות מזורזת של כנסיות נוצריות, של מתיישבים מצרים ושל עולים יהודים. יפו, כמו ערים גדולות אחרות בארץ, נהנתה מהתפתחות זו.

אוכלוסיית יפו צמחה באיטיות, אך בקו עולה, במהלך המאה ה-19. פרופ׳ יהושע בן־אריה, במחקרו על ערי ארץ ישראל במאה האמורה, מציין כי מאז הערכתו של זטצן בתחילת המאה (וראו לעיל), הוכפל לערך מספר התושבים עד אמצע המאה, ולאחר מכן אף המשיך לגדול. ב־1880 שוב הייתה הכפלה, ומספר התושבים הגיע ל־10,000. כאמור, גם מעמדה של יפו בקרב ערי ארץ ישראל עלה באותן שנים.

במאה ה-19 התפרנסו רבים מתושבי יפו מענפים חקלאיים. בשדות, בגני הירק ובמטעים אפשר היה למצוא גידולים כמו כותנה, תפוחי אדמה, סוגים שונים של ירקות, רימונים, אפרסקים, משמשים, שקדים וענבים. לזמן מה בלט גידול עצי תות, שעליהם היו חומר מאכל לתולעי משי. לאחר דעיכתו של ענף זה תפס את מקומו גידול ההדרים, ששמה של יפו נקשר בו לעולמים – ״תפוזי יפו״ הם מותג בינלאומי.

הימצאות מי תהום בעומק מועט יחסית אפשרה את שאיבתם בעזרת בהמות(באמצעות מתקני אנטיליה), והדבר זירז את התפתחותם של ענפים אינטנסיביים, ובמיוחד צמח במהירות ענף ההדרים. לפי טולקובסקי, שהיה פרדסן והיסטוריון של ענף ההדרים, ראשיתו של הענף ביפו כבר במאה ה־18, והוא התפתח במהירות במהלך המאה ה-19. מעדות של חוקר טבע שבדי בשם הסלקוויסט באמצע המאה ה-18, אנו למדים על מציאותו של תפוח הזהב המתוק ביפו כבר אז. דור אחד לאחר מכן ישנה עדות נוספת, שגם אותה מביא טולקובסקי, לפיה ״העיר מוקפת יער של עצי לימונים ותפוחי זהב״.

הזינוק הגדול של ״תפוזי יפו״ היה תוצאה של אִקלום הזן ״שמוטי״, שהגיע ככל הנראה מסין. זהו תפוז גדול מן הרגיל, מתוק מאוד, כמעט ללא גרעינים, משתמר זמן רב לאחר הקטיף ונקלף בקלות. תכונות אלה הפכוהו ללהיט, תחילה בארץ ולאחר מכן בארצות שאליהן נשלח פרי ההדר. כשאמרו ״תפוזי יפו״, התכוונו בדרך כלל לזן זה.

בן־אריה מסביר את עלייתה של יפו במאה ה-19 באמצעות שתי סיבות עיקריות: ״הסיבה הראשונה נעוצה בעצם היותה עיר נמל-הקשר הישיר והקרוב ביותר לירושלים. עם תחילת עלייתה של זו, בראשית שנות ה-40 (של המאה ה-19), החל עולה עמה גם נמלה הישיר – הנמצא ביפו. הסיבה השנייה היא הסביבה הפורייה, ריבוי המים והאקלים הנוח, שאפשרו לחלק ניכר מן הבאים לעיר, ביניהם גם קבוצות של אירופאים, להתנחל בתוכה ולעסוק בחקלאות או במסחר… במידת מה ניתן לראות באור זה גם את הקמת בית הספר מקווה ישראל, ב-1870״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 16

סמוך ירושלים תבוב״א

למעלת ותהלת ידידינו הגביר המרומם והנעלה לש״ט ותהלה. רודף צדקה וחסד. אוהב התורה ולומדיה נדיב לב הזריז במצוות כמהרד סי׳ אהרן לבאז יצ״ו.יחי שמו לעד, כיר"א

ידיד ה׳ו הנה לשלום אין קץ!

טעמא דאיכא דיבור אליך השר לחלות פניך אודות חברתינו הקדושה חסד ואמת תבב״ץ אשר יגיע לידו תו"ד משטר פעולותיה המיוסדים על יסוד העבודה ואדני היראה. ותלי״ת במעט בכל ערי המערב קבלו את חברתינו. ויתנו את ידם לבא בבריתה ה^, ישלם פעלם. האמנם למח״ת גם כי שלחנו הרבה כתבים עוד לא זכינו להיות מבעלי תשובה. ובאשר כי עתה נוסע להתם ידידינו הרב הכולל בישראל להלל דט״ל כמהר״ר שלמה אלעלוף נ״י חלינו פניו שיוליך להם את המכתבים האלה, ומפיו ישמעו את סדרי הנהנת חברתינו המתנהגת בטוב טעם ודעת כי עיניו ראו ולא זר ובאשר את שמעו שמענו חפץ חסד ומרבה להיטיב. ע״כ נגשנו לבקש מלפניו שיעורנו על המצות היקרות האלה בכל כחו להיות גבאי חברתנו במח״ק הוא ואתו מני' הגביר היקר רוצ״ו סי׳ דוד לקבי יצ״ו. טובים השנים איש את רעהו יעזורו. לחלק קבוצת המכתבים האלה. לשם בעליהם. ולהלהיב את רוחם הטהורה על המצות היקרות האלה. ואל תקטן המצוה היקרה הואת בעיניו. כי לפי גודל טרחה וכבדה. כן רב שכרה. וגמירי גדול המעשה. בטחנו ברב חסדם כי לא ישיבו פנינו ריקם. ואנן מהכא נברך את שמם הטוב. כי יהיה כבוד ביתם. הון ועושר בביתם. וצדקתם עומדת לעד, ועיניהם תחונה בנחמת ציון ובנין ירושלים כיר״א

כ״ד פקומ״ש החברה הדושו״ט מק״ל, בעה״ח בש״א לחדש תמת ש^, התר״ן ליצירה. המצפים לתשובתם הרמתה ברב עו ושלום.

עה׳	עה׳	הצעיר	שמואל	עה׳	עה׳
חיים שלם	יוסף	חיים משה	אלעלוף	עיוש שמואל	ראובן
אצראף	אלמאליח	סמאנא	הי״ו	בוחבוט הי״ו	בוינום

 

כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

מציון ישפות ה^, שלום. ורב ברבה וטובה. ויקר וגדולה, מעטה תהלה, ואורך ימים ושנות עולמים בטוב ובנעימים

אדונינו היקר! זה כשתי שנים נוססה בקרבנו רוח טהרה ויראת אלדים. ליסד חברה קדושה. חברת חסד ואמת לטובת כוללנו ק״ק בני מערבא יצ״ו אשר לרגלי העוני והמחסור השורר בעדתנו באופן נורא ואיום. כולנו כצאן תעינו. איש לדרכו פנינו, ותהיין כמה מצות רמות ונעלות אשר המה מוסדות תוה״ק שכוחות במת מלב. ולא מזדון חלילה, אך מעצר רעה וינון. הדלות והאבחנות אשר דכאה לארץ חית כל יושב ציון בכלל. ולעדתנו בפרט. אי לזאת! למטרה זו כוננו יסודות החברה לחזק בדקי התורה הנשכחות. ולעודדן ממצב שפלותן, ובאשר עיני״ק יחזו בהיריעה החוברת את כל התקנות ומפעלי החברה המיוסדים על אדני התורה והמצוה. ותלי״ת במשך הימים האלה חפץ ה^, בידינו הצליח לשמור ולעשות את בל תנאי החברה בכלל ובפרט. נם בשנתי^, זאת באשר נברה מחלת הראננה בארצנו. התנדבו נדיבי ונכבדי חברתנו להלוות למצות פקוח נפשות ועשינו בקור חולים כללי לבל עניי עדתנו. וזה משפטו: להעניים השוכנים בבתי מחסה אשר לבוללנו עשינו תמחוי בבל יום. בבקר תבשיל מקמח, ובערב בשר וארז. וליתר העניים מנינו שני ת״ח לסובב בבתים ובחצרות ולחלק להם בשר וארז נא. ולהיותר צנועים שלחנו אליהם מעות, עד אשר ריחם ה׳ על עמו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ובאשר עיני צדיק תחזינה בחשבון נ לוי הכנסה והוצאה אשר נוציא לאור בקרוב בע״ה! האמנם סנור לבבנו יקרע מראות ברע היתומים ובני עניים. תשב״ר, ערומים הלכו מבלי לבוש, כבלויי הסחבות ובגדים צואים בסו מערומיהם. רגליהם מיחף נגפים בצור נגף ובאבן בושל, עד שפך דם עליהם, ובפרט בימי החורף אשר הקור והקרח הגדול מנשל בארצנו ביתר שאת, עורם צפד על עצמם, השלג יאבל את בשרם ועצמותיהם יגרם, וענינו רואות ובלות ואין לאל ידינו להושיע. בי לפי מיעוט ההכנסה מפעה״ק לא נובל לבלבל את ההוצאה הרבה הואת אשר יצטרך אליה לפחות סך אלף פראנק ואת היותרת.

ובאשר בי את כבודו ידענו לאיש חסד ומרבה להטיב. גב״ר. ע״ב נגשנו לחלות פני״ק, אנא שר החסד, חוסה נא ורח על צעירי הצאן האלה. החונים בתורה ה^, יומם ולילה. הבל שאין בו חטא, הנתונים לחרב ביום וקרח בלילה. ובחסדו הגדול יסייענו על המצוה הגדולה הואת, מצות הלבשת ערומים אשר מתן שברה בצדה, בכתוב כי תראה ערום וכסיתו ובר אז תקרא וה׳ יענה. בטחוננו בהי בי דברינו אלה היוצאים ממעמקי לבבנו יפעלו בלב שומעם פעולת החמלה והחנינה. ובעל הגמול ישלם גמולו מנה אחת אפים. אורך ימים ושנות עולמים. ועיניו תחזינה בנות ציון בב״א.

כ״ד מנהלי החברה חסד ואמת תבב״ץ דק״ק בני מארוקו בעה״ק

ירושלים ת״ו בש״א לחרש            שנת התר"נ לפ״ק הדוש״ט ברב עז

ושלום.

עה' ראובן בוינוס – עה' רפאל שמואל בוחבוט ס"ט- עה'מסעוד חי ן' שמעון- עה' חיים משה סמאנא- שמואל אלעלוף

ס"ט- עה' יוסף אלמליח – עה' חיים שלם אצראף ס"ט

 

תעודת הרבנים

אנן בדידן חו"ר ופקומ״ש כוללות עדתנו ק״ק המערבים ה^ו״ו. לשמחת לבבינו ראינו את החברה הקדושה אשר התנוצצה בקרב עדתנו. ושמה נאה לה חסד ואמת אשר הוסדה מחברים מקשיבים מבני עדתנו אשר התנוסס רוח טהרה בקרב לבם. ואגודתם נוסדה למפעלי החסד ויראת אלדים ולטובת כוללנו. באשר עין הקורא תחוינה מישרים במשטרי תקנותיה. וסדרי הנהנותיה אשר שמו להם לקו. הנם בכתובים בספר הוה. ובל חדרי לבבנו מלאו גיל:

אם הח״ק הנז' תתמוך מעגליה על שבילי היושר אשר כוננו עליהם מוסדותיה. ולצורנו נוחילה יואל אלו-ה לכונן אגורת חברתם לנצח. וחפץ ה^, בידם יצלח לשמור ולעשות את אשר קיימו עליהם מוסדותיה. ולצורנו נוחילה יואל אלוה לכונן אגודת חברתם לנצח.

 וחפץ ה^, בידם יצלח לשמור ולעשות את אשר קיימו וקבלו. וטהור ידים יוסיפו אומץ להגדיל מפעלי חסד בעניינים טובים ומועילים בע״ה. ותהיה החברה הזאת כגפן פורחת לשמחת לב כל אוהב עמו. והבוחר בציון ישלח עזרם מקדש ומציון יסעדם כי תקדמם ברכות טוב. במרומי ההצלחות. כנה״ר וכנא״ה הדושו״ט הבעה״ח פעה״ק ירושלם תובב״א בש״א לחדש סיון המב״ת דשנת התרמ״ט ליצירה בא' סי לראות טוב לפ״ק והיה זה שלום:

ע״ה ב״ה            הצעיר    הצעיר    הצעיר

יששכר אצראף   שלמה אבושדיד   רפאל אהרן         משה מלנה

ס״ט      ס״ט       ן׳ שמעון ס״ט      ס״ט

מקום החותם      מקום החותם       מקום החותם       מקום החותם

הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-עמ' קלב

קדושת ״השישיים״

האמונה בקדושת השישיים נשתמרה מאז גם אצל יהודי מרוקו שהחזיקו בה עד התקופה האחרונה. בראשית המאה הנוכחית, בשנת 1900 , שהיא שנת תר״ם (660) לספירה שלנו, נמצאו במרוקו מחשבי קצין, יהודים ולא יהודים, שחישבו ומצאו ששנת הגאולה הקרובה היא שנת תרס׳׳ו (666) כלומר שנת 1906. הדים לאמונה זו ששררה באותם ימים בקרב קהילות יהודי מרוקו אנו שומעים באחד השירים שנכתב בשנת תר״ס 660 (1900) על־ידי ר׳ דוד קיים, משורר יהודי ממרוקו. שם השיר ״אל יושב שמימה״ והוא חלק ממחרוזת שירים לפרשת ״וארא״, ותוכנו מעניני פרשת השבוע ״עשר מכות מצרים״ ובמובן גם צרות עם ישראל והכמיהה לגאולה. הבית האחרון המסיים את השיר אומר:

ולירושלמה בית מחניים

בבניו מקדש בניה ינוחמו

וספה ותמה שנאת עם עיים

עם מחרף בי חטאתיה נכתמו

קץ פדות נשלמה חשבון שישיים.

עוד שישים וששה נקוה בו יושלמו.

[שיר ידידות – עמוד שס״א]

המשורר מבטא את בטחונו שקץ הפדות נשלם בשישיים, כלומר ב־660 ומקוה כי יושלם לחלוטין כאשר יתוסף לשישיים עוד שש, כלומר ב־666.

צידוק ההמרה אצל יוסף בן צור

יוסף בן־צור, שראה את עצמו נביא ומשיח, מצדיק גם הוא בהתלהבות רבה את מעשה ההמרה. כמו כל ראשי התנועה גם הוא מאמץ את האידיאולוגיה הידועה של ההמרה ומוסיף עליה ״חידושים״ משלו. הוא חוזר בשם המגיד על ההסבר שניתן לו, לפיו שבתי צבי קיבל עליו את דה האיסלם על מנת לאסוף את ניצוצי הקדושה שהם פזורים בין אומות העולם בתוך הקליפות וכדי להצילן ולהעלותן מתון הטומאה כי על־ידי המצאותו של המשיח בתוך הטומאה, ניצוצות הטהרה השבויות בתוך הקליפות ידבקו בו ועל־ידי כך יציל אותן ״כי כל מין למינו״.

צידוק ההמרה אצל דניאל בהלול

ועוד טעם אחר בפיו של יוסף בן־צור כדי להצדיק את המרת המשיח, והוא ״יסוד המצנפת הטהור׳/ ור׳ דניאל בהלול בשמו של יוסף בן־צור, מסביר:

״אמר הבחור נ״ב (נאמן בית) הידוע כי מלת שב״ת רומז ליסוד אות ברית קודש ושבתי אדונינו יר״ה (ירום הודו) הוא רומז למלת שב״ת שבאלפא ביתא שהוא שבתי הנודע וכשם שהאות ברית קודש שהוא יסוד מחופה בערלה בקליפות שהקליפות מסתבכים עד המקום ההוא שהוא העטרה כנודע, ולכן הוא רמז שהאדם נולד ומכתר בערלה על העטרה ואנו חותכים הערלה ונשאר קדוש הילד כן שב״ת שהוא שבתי שהוא האות ברית קודש בעצמו בא מחופה בערלה שהוא המצנפת עד שיבוא השם ב״ה (ברוך הוא) ויסיר לו המצנפת ויסיר לו הערלה, אז תתגלה הקדושה שהוא יסוד ב״ה ובזה תבין היטב מה שכתוב בס׳ פרקי היכלות לרבותינו ר׳ ישמעאל כהן גדול ור' עקיבא שאל מטטרון רתימה וענה זרובבל בן שאלתיאל שכשיבוא משיחנו בעה״ו (בעזרת השם וישועתו) אדונינו לעולם שישאר שבעה שנים שיסתיר ה׳ פניו ממנו כעד שבעת ימי המלה שאין ראוי לבוא בקהל הילד הזה ואח״כ ביום השמיני הוא ראוי לבוא בקהל, שבתי נסתתר בקהל הז׳ שנים שמשנת התב״ז (1667?) חודש אלול עשה המצנפת ונסתתר בז׳ שנים וב״ה ישרה שכינתו עליו ויבוא בקהל שאז יסיר הערלה בעה״ו.״

פרוש דבריו של ר׳ דניאל בהלול הוא ש״שב׳׳ת״ שבאלפא ביתא רומזת לברית קודש שהיא ברית מילה והשם שבתי רומז למלה ״שב״ת״, וכשם שהעטרה של המילה מכוסה בערלה ורק לאחר שאנו חותכים את הערלה ביום השמיני נעשה הילד קדוש כך שבתי צבי שהוא בבחינת ברית קודש בעצמו גם הוא מכוסה בערלה – כלומר מצנפת, עד שיבוא הקב״ה ויסיר לו את המצנפת בשנה השמינית שהיא הערלה, ורק אז תתגלה הקדושה וכך תבין מה שגילה מטטרון לזרובבל (ראה הנבואה לעיל) שהקב״ה יסתיר פניו מהמשיח שבע שנים כנגד שבעת הימים שאין הילד ראוי לבוא בהם בקהל ה׳. שבע השנים מתחילים מחודש אלול תכ׳׳ו (1666), (במקור של כתב־היד כתוב אלול תכ״ז – בודאי פליטת קולמוס), עד שנת תל״ג(1673), אך בשנה השמינית שנת תל״ד יסיר הקב״ה המצנפת שהיא בבחינת הערלה כמו שמסירים הערלה מהילד ביום השמיני, ואז ישרה הקב״ה שבינתו עליו ויבוא בקהל.

ובמקום אחר שואל יוסף בן־צור: למה שבתי צבי ״חזר תוגר ולא אדום״? כלומר למה התאסלם ולא התנצר? והוא משיב מפני שכל ניצוצות הקדושה שישנם בנצרות נמצאים אצל התוגר (תוגרמה – תורכיה – שפרושו מוסלמי) (״ענייני שבתי צבי״).

תפישה זו המעדיפה את התוגר על פני האדומי, היינו את האיסלם על פני הנצרות, פותחה על־ידי חכמי השבתאות והופצה על־ידי פרשני התנועה. הם הסבירו כי תורת האיסלם נקראת ״תורת חסד״ כי הישמעאלים אין להם אלא מה שמסרו להם אבותיהם ועל כן נקראת תורתם ״תורת חסד״ ואילו תורת ישראל נקראת תורת אמת, ועל־ידי האקט של ההמרה, כאשר שבתי צבי היה מזמר וקורא ״בתורת חסד״ שהוא הקוראן של האומה הישמעאלית היה מקיים מה שנאמר במשלי ל״א: ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" כלומר שהוא נכנם בתורת החסד וצירף על־ידי כך את תורת החסד אל תורת האמת וזהו הפרוש למה שכתוב ״חסד ואמת נפגשו״ (תהלים, פ״ה 11), היינו שתי התורות יחד נפגשות בשבתי צבי.

עדויות על יוסף בן צור

התופעה של התגלות משיח בדמותו של אדם כיוסף בן־צור הוא נושא למחקר לפסיכולוגים ולסוציולוגים, אן אולי דוקא משום היחוד שבאישיו­תו, הופעתו היתה משכנעת, אמינה, ועשתה רושם רב, והעדות של אותו ״יהודי מסאלי״ משקפת כנראה את המציאות. היהודי מסאלי כותב לאחיו מליוורנו, ״שכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי יר״ה״.

אחד מרבני מרוקו, ר׳ אברהם בן־עמרם כותב לחברו ר׳ בנימין דוראן מאלג׳יר מכתב נלהב. הוא מספר לו שלאחר ששמע על הבחור ממקנס ועל הסודות שהוא מגלה בתורה לא יכול להתאפק והחליט לראות במו עיניו את הבחור והלך אליו, לקח עמו ספר זוהר וספרים אחרים, והתכון לשאול אותו דברים סתומים בזוהר. הבחור עשה עליו רושם עז. הוא מצא בו כל המידות הטובות, עניו, ירא שמים וכו'.

בלילה הראשון שהה במחיצת יוסף בן־צור עם עוד שני חכמים מן העיר אלקצאר (עיר צפונית לפאס). ״ונשארנו בהקיץ עד אחר קריאת הגבר (ער אור הבוקר) והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות עליונים, על הקץ והיד אומר אותם בלשון צח ומצוחצח ואילו היו לו ג׳ או ד׳ פיות היה מדבר בכלן כמו נהר מלא.״

ר׳ אברהם בן־עמרם מסכם את ביקורו אצל יוסף בן־צור בזו הלשון: ״בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שנתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד ב״מ (בר מינן) מפני שהוא מיושב בדעתו וכל דבריו על ייחודו יתברך.״

רבים וטובים, ביניהם תלמידי חכמים שכיהנו במשרות רמות ברבנות בקהילותיהם, נגרפו גם הם בהתלהבות ונתפסו בהזיות משיחיות. אכן הציפיות שיצר יוסף בךצור היו גבוהות.

בין הרבנים הידועים שנתפסו להזיותיו של יוסף בן־צור היו: ר׳ יעקב אבוהב שעתיד בשנת ת״מ (1680) לשמש בכהונת אב בית־דין בעיר טטואן. בשנת תל״ה (1675) הוא כותב את האני מאמין שלו לר׳ שלמד הלוי יצ״ו: ״בערב פסח הבא יתגלה משיח אלוקינו בלי ספק והוא אדונינו המלך שבתי צבי יר״ה.״ ומוסיף ר׳ יעקב אבוהב: ״שהלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו… והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל.

ר׳ ידידיה צרפתי, בן התקופה, היה בין המחזקים את ידי הנאמנים לאחר האכזבות של שנות תל״ה ותל״ו, וקבע את זמן הגאולה העתידה לשנת עת״ה (1715). עיין להלן.

בין הוגי הדעות של ההתגלות החדשה של המשיח היה ר׳ דניאל בהלול, אותו הזכרנו. ר׳ דניאל נמנה כאמור עם חבורתו של יוסף בן־צור והיה מחסידיו וממעריציו ואף שימש שופר לכל דרשותיו.

ר׳ אלעזר בהלול ור׳ שמואל בהלול, שני בניו של ר׳ דניאל, הלכו גם הם בעקבות אביהם ונתפסו לאמונה במשיח. ר׳ אלעזר בהלול כתב ספר בשם ׳מראה עיניים״, בו הוא מרבה לצטט את אביו; ור׳ שמואל בהלול גם הוא היה מורה הלכה בישראל. שניהם זכו לכינוי ״אדירי דארעא״.

אותו ר׳ דניאל עצמו שסיים בכתב־ידו את העתקת הספר ״ירח יקר״ למקובל האלוהי ר׳ אברהם גאלאנטי (שהובא למרוקו על־ידי ר׳ אלישע אשכנזי) על פי מצותו של ר׳ יעקב בן־צור זצ״ל לאחר שר׳ חיים טולידאנו לא הספיק לסיים את העתקתו. הוא אינו מהסס לסיים את העתקת הספר בהבעת תקוה בביאת נביאנו נתן וכו'.

גם היהודי מסאלי מעיר במכתבו אל אחיו בליוורנו שיוסף בן־צור מגלה סודות וחידושים בתורה שאפילו רבנים וחכמים גדולים לא ידעו ״עד אשר לא נמצא חכם בכל חכמי המערב שיכול לנצחו.״

האם סימני התעוררות מחודשים אלה של התנועה הם סימפטומים המוכיחים ומעידים על כושר השרדותה של התנועה במרוקו לתקופה ארוכה, או אלה הם הבהובים אחרונים של להבת התנועה לפני שתדעך ותכבה לחלוטין?

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 125

ר׳ יום טוב קריספי, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718), זכר את מיטיבו ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי מכנאס, ובחזרו משליחותו ובעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, קנה שם את ספר ״שיירי כנסת הגדולה״ שנדפס באותן השנים בקושטא, ושלח אותו לידי מיטיבו הנכבד, וכתב עליו הקדשה זו: ״קניתי אותו לשם הרב המובהק הדו״מ בנן של קדושים כמוהר״ר יעקב בן צור גר״ו בסך א״ם ד״ת פה נא אמון היום כ״ה תמוז התפ״ב, יה״ר שיראה בניו יושבים על כסא ההוראה…כה דברי צעיר המשתלח מעה״ק ירושלים ת״ו יום טוב קריספי ס״ט״.

שלוחים לעצמם מדפיסים ספרים וכן אנו מוצאים ״שלוחים לעצמם״, כלומר תושבי א״י שלא נשלחו על־ידי שום איש, לעצמם אלא יצאו מחמת דחק לחוץ־לארץ כדי להתפרנס, מדפיסים ספרים בדרכם כדי להבנות מהם, ומפיצים אותם בין נדיביהם. כך עשה, למשל, מוכר־הספרים מצפת ר׳ מנחם יעקב ב״ר אלעזר יהודה, שהדפיס בשאלוניקי בשנת ש״ם (1600) את הספר ״שיר השירים״ עם תרגום לאדינו, ובהקדמתו הוא מתאר בפרוטרוט את הרפתקאותיו בדרכו. אחר־כך הדפים בויניציאה בשנת שס״ג(1603) את הספר ״אורים ותומים״, פירוש על ישעיה וירמיה לר׳ מאיר עראמה, ובהקדמתו הוא מספר: ״הפעם אודה את ה׳ אשר הנחני באורח מישור אחרי אשר עברו עלי מקרי הזמן וטרדותיו… זאת נחמתי בעניי ובא לידי ספר הלז…ותכף קמתי… ואמרתי עת לעשות לה׳…ואולי בזה אחזור לאיתני הראשון בביתי…בעיר גדולה…צפת…שכל ימי שמשתי תלמידי חכמים בין בגופי בין בממוני והייתי נהנה מיגיע כפי במכירת ספרי קדש ובסבת הרעב יצאתי ממחיצתי והייתי הולך נע וגד בארצות הנכריות… עד שמצאתי עיר גדולה של חכמים [ויניציאה]… שלח ידיו בשלומיו איש אמונים והוא פלאי ונתן לי הנייר ומעות…

  היו גם אנשים מתושבי ארץ־ישראל שיצאו במיוחד לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר, ומשהגיעו לשם כינו את עצמם בתואר ״שליח״ מתוך אמתלא שנשלחו במיוחד ע״י חכמי א״י לשם הדפסת הספר, כי בתואר ״שליח״ היתה משום סגולה להצלחה. כך, למשל, עשה ר׳ דוד ב״ר מרדכי אשכנזי, שיצא בשנת תק״ה (1745) מירושלים לאיטליה כדי להדפיס שם את שאלות־ותשובות הרדב״ז [רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט 1479 [לפי כתב־יד שנמצא בגנזי ירושלים. הספר נדפס על־ידו בויניציאה בשנת תק״ט (1749), ובמכתב לאחד מרבני איטליה שאת עזרתו ביקש, כתב: ״באתי להודיע לכ״ת שבאתי מימשלם תוב״ב וששלחו אותי רבני ירושלם להדפיס את ספר…״ ועל סמך זה הוא חותם: ״שליח ירושלים תוב״ב״.» וכן עשה ר׳ אברהם עייאש, שיצא מירושלים לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר־דרושיו של אביו ר׳ יהודה עייאש בשם ״וזאת ליהודה״, ובהקדמה לספר, שנדפס בזולצבאך בשנת תקל״ו (1776), הוא קורא לעצמו ״שלוחה דרחמנא מעיר הקודש ירושלם תוב״ב להדפסת ספר וזאת ליהודה״.

שלוחי א״י העבירו גם שלא מדעת ספרים ממקום למקום, כי בדרכם רכשו ספרים, ישנים וגם חדשים, לצורך עצמם, ובהגיעם למקום אחר הראו את הספרים לחכמי המקום והללו השתמשו בהם. כך מספר ר׳ יעקב ן׳ צור, מחכמי מרוקו, על ספר שראה בידי ר׳ חיים יעקב ב״ר יעקב דוד שליח צפת בצפון־אפריקה בשנות תפ״א—תפ״ח (1721—1728) : ״ובבוא לכאן החכם השלם כמה״ר חיים יעקב שליח א״י, הביא עמו ספר בני יעקב [שו״ת לר׳ יעקב שלטון, נדפס בקושטא בשנת תע״ד] וראיתי שפסק כך. י גם ר׳ יעקב ב״ר יוסף כלפון, מחכמי מרוקו, כותב בשנת תק״ף (1820) לערך, ששליח א״י ר׳ חיים שלמה פראנקו, בעברו דרך עירו, השאיל לו ללילה אחד ספר שהביא אתו. היו גם שלוחי א״י שבצאתם לשליחותם לקחו אתם ספרים שונים למכירה, ומכירת הספרים היתה כלולה בתוך עצם עבודתם. עתים עשו כך לשם ריוח צדדי, כי חלקם בכספי השליהות לא הספיק להם. ועתים דרשו השולחים שגם הריוח ממכירת־הספרים יחולק בין השולחים והשליח, ממש ככספי התרומות, והתנו שכל ריוח שמרויח השליח בדרכו יהא מוקדש למטרת השליחות, והשליח לא יקבל אלא את חלקו הקבוע בלבד.

ר׳ אברהם ב״ר יצחק אשכנזי, שיסד בית־דפום עברי בצפת. בשנת של״ז (1577), לקח אתו בשעה שיצא בשליחות הישיבה בטבריה לתימן בשנת של״ט (1579) ספרים שונים למכירה, בין ספרים שנדפסו בבית־דפוסו ובין ספרים אחרים. המשורר התימני ר׳ זכריה המכונה יחיא אלצ׳אהרי מהלל את השליח על אשר ״הביא ספרי הקדש…שלא ביקש אלא דמיהם… שכוונתו להתרחק מהנאת כבוד תורה… ותכלית בקשתו היתה להרביץ תורה, וליהודים היתה שמחה ואורה, ויפשטו בכל ארץ התימן, לכל משכיל ומבין מזומן, ויגיע מהם למגדלות״, הם בתי־הסוהר, שבתוכם היו רבים מיהודי תימן כלואים בימים ההם.

שליח חברון שיצא לתימן בשנת ת״ן (1690) לערך, לקח אתו אף הוא ספרים למכירה ״ומכרם בדמים יקרים״ והרויח ריוח הגון, מה שהביא לידי סכסוך בינו ובין שולחיו, כי השולחים טענו שהתנו אתו בפירוש, ״שכל מה שיזמין לו הי״ת, בין נדרים בין נדבות בין מתנות… ואפילו מציאה בדרך… שיתחלק לשלשה חלקים, ב׳ חלקים לק״ק [השולח] וחלק אחד לראובן [השליח]״ ודרשו לכלול בכלל זה גם את הריוח ממכירת הספרים, והשליח טען, שאין זה דומה למציאה ״שהיא באה בלי קרן ובהיסח הדעת, וזה הנידון אם לא היה מוליך הספרים מהיכן היה בא לו הריוח״, ולכן דרש את כל הריוח ממכירת הספרים לעצמו. הדבר הובא לפני ר׳ יוסף הלוי נזיר, מחכמי חברון ואח״כ אב״ד מצרים, שפסק לטובת השולחים.

שני שלוחי א״י שעמדו לצאת ממצרים לתימן בשנת תצ״ד. (1735), ר׳ יעקב בונשיניור שליח חברון ור׳ רחמים נוח שליח ירושלים, לקחו אף הם אתם ספרים למכירה בתימן, ואיש אחד ממצרים הלוה להם כסף לשם כך, על מנת שהריוח יהא בשותפות לשלשתם, ובין התנאים שהתנו ביניהם, קבעו גם תנאי למקרה שהשליח ״יתן מהספרים הנזכרים לשום בעל־הבית הדר שם בערים ההנה ויתנו לו מתנות רבות בעבורם״, מה שמראה באיזו שמחה קיבלו יהודי תימן את הספרים.״ ואם אנו מוצאים עתה בתימן ספרים מהדפוסים הראשונים שבאיטליה ושבתורכיה, וביניהם טפסים יחידים בעולם, ומשתו­ממים מאין הגיעו ספרים אלו לתימן, בהעדר כמעט כל קשר בין יהודי תימן ויהודי אירופה, עלינו לזכור את התפקיד שמילאו שלוחי ארץ־ישראל בהפצת הספרים בתימן.

הם הם שהביאו לידי התפשטות השלחן ערוך והקבלה הצפתית בתימן. וכאן ראוי להזכיר' גם את הקשר בכיוון ההפוך בין יהודי תימן ויהודי ארצות אירופה בתיווך שליח א״י. כתבי־היד הראשונים מגנזי תימן וחיבוריהם של חכמי תימן הובאו לארץ־ישראל, ודרכה לבתי־העקד באירופה, ע״י שליח ירושלים ר׳ יעקב ספיר, האיש הראשון שקשר קשר של קיימא בין יהודי תימן ויהודי שאר הארצות.»

בין שלוחי א״י שעסקו בדרכם במכירת ספרים, יש להזכיר לבסוף את ר׳ רפאל ישעיה אזולאי בן הרב חיד״א, שהיה שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785). וכאן המקום לציין, שאביו החיד״א, אף שלא עסק במכירת־ספרים, הרי ניצל את שני מסעותיו בשליחות חברון כדי לראות בעיניו בקהילות ישראל, בגנזי צבור ובבתי יחידים, ספרים עתיקים וכתבי־יד, ואסף מהם מה שניתן לאסוף, וספרו הביבליוגרפי הקלסי ״שם הגדו­לים״ הוא במדה רבה פרי מסעותיו בשליחות ארץ־ישראל.»

ולא החיד״א בלבד, שעיקר עיסוקו והתענינותו בספרים ובמחברים, אלא גם שלוחי ארץ־ישראל אחרים השתמשו בשעת־הכושר של נדודיהם כדי לגלות כתבי־יד בלתי מצויים ולהביאם אתם לארץ־ישראל. הם חיפשו לא רק באספים הנמצאים בידי יהודים, אלא גם בגנזי מוסדות וחכמים נוצרים. חיד״א ביקר בספרית האקדמיה בפאריז. ואפילו קנאי כר׳ משה חאגיז לא נמנע מלבקר את הביבליוגרף הנוצרי י. כ. וולף, כדי לראות את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שברשותו, והפליג בדברי שבח למלומד הנוצרי ולאוספו. ר׳ יעקב אריה שליח ירושלים בארצות ערב בשנת תל״ט (1679) הביא אתו העתק כתב־יד ספר הפרכוס המיוחס לרב האי גאון. ר׳ יום טוב אלגאזי מצא בדרך־ שליחותו באירופה בשנות תק״ל—תקל״ה (1770—1775) את כתב־היד של הלכות בכורות ונדרים להרמב״ן, ונתעורר להדפיסו בצרוף פירושו המפורסם. ר׳ חיים שמואל הכהן, שליח טבריה באיטליה באמצע המאה התשע־עשרה, הביא משם כתבי־יד מרובים הנמצאים עד היום בטבריה. 18 ר׳ נתן עמרם, שליח חברון באירופה בשנות תקצ״ד—תר״ג (1834— 1843) הביא מנסיעותיו כתבי־יד מרובים. בשביל ר׳ חיים ן׳ ואליד, שליח ירושלים בארצות צפון־אפריקה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, העתיקו שם מתוך כתב־יד שאלות־ותשובות של חכמי המדינות ההן.19 ר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, שליח עדת המערביים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז(1887) יסד בפאס חברת ״דובבי שפתי ישנים״ לשם הדפסת כתבי־יד של חבורי חכמי מרוקו.

 כללו של דבר, לשלוחי א״י היו הזדמנויות יותר מאשר לרב סתם בקהילתו לראות ספרים יקרי־מציאות וכתבי־יד בלתי ידועים, ועל־ידיהם נתגלו ונשתמרו כתבי־יד אלה, או גם נודעו ברבים ויצאו לאור הדפוס.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים-עמ' 79