שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים
ר׳ יום טוב קריספי, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718), זכר את מיטיבו ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי מכנאס, ובחזרו משליחותו ובעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, קנה שם את ספר ״שיירי כנסת הגדולה״ שנדפס באותן השנים בקושטא, ושלח אותו לידי מיטיבו הנכבד, וכתב עליו הקדשה זו: ״קניתי אותו לשם הרב המובהק הדו״מ בנן של קדושים כמוהר״ר יעקב בן צור גר״ו בסך א״ם ד״ת פה נא אמון היום כ״ה תמוז התפ״ב, יה״ר שיראה בניו יושבים על כסא ההוראה…כה דברי צעיר המשתלח מעה״ק ירושלים ת״ו יום טוב קריספי ס״ט״.
שלוחים לעצמם מדפיסים ספרים וכן אנו מוצאים ״שלוחים לעצמם״, כלומר תושבי א״י שלא נשלחו על־ידי שום איש, לעצמם אלא יצאו מחמת דחק לחוץ־לארץ כדי להתפרנס, מדפיסים ספרים בדרכם כדי להבנות מהם, ומפיצים אותם בין נדיביהם. כך עשה, למשל, מוכר־הספרים מצפת ר׳ מנחם יעקב ב״ר אלעזר יהודה, שהדפיס בשאלוניקי בשנת ש״ם (1600) את הספר ״שיר השירים״ עם תרגום לאדינו, ובהקדמתו הוא מתאר בפרוטרוט את הרפתקאותיו בדרכו. אחר־כך הדפים בויניציאה בשנת שס״ג(1603) את הספר ״אורים ותומים״, פירוש על ישעיה וירמיה לר׳ מאיר עראמה, ובהקדמתו הוא מספר: ״הפעם אודה את ה׳ אשר הנחני באורח מישור אחרי אשר עברו עלי מקרי הזמן וטרדותיו… זאת נחמתי בעניי ובא לידי ספר הלז…ותכף קמתי… ואמרתי עת לעשות לה׳…ואולי בזה אחזור לאיתני הראשון בביתי…בעיר גדולה…צפת…שכל ימי שמשתי תלמידי חכמים בין בגופי בין בממוני והייתי נהנה מיגיע כפי במכירת ספרי קדש ובסבת הרעב יצאתי ממחיצתי והייתי הולך נע וגד בארצות הנכריות… עד שמצאתי עיר גדולה של חכמים [ויניציאה]… שלח ידיו בשלומיו איש אמונים והוא פלאי ונתן לי הנייר ומעות…
היו גם אנשים מתושבי ארץ־ישראל שיצאו במיוחד לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר, ומשהגיעו לשם כינו את עצמם בתואר ״שליח״ מתוך אמתלא שנשלחו במיוחד ע״י חכמי א״י לשם הדפסת הספר, כי בתואר ״שליח״ היתה משום סגולה להצלחה. כך, למשל, עשה ר׳ דוד ב״ר מרדכי אשכנזי, שיצא בשנת תק״ה (1745) מירושלים לאיטליה כדי להדפיס שם את שאלות־ותשובות הרדב״ז [רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט 1479 [לפי כתב־יד שנמצא בגנזי ירושלים. הספר נדפס על־ידו בויניציאה בשנת תק״ט (1749), ובמכתב לאחד מרבני איטליה שאת עזרתו ביקש, כתב: ״באתי להודיע לכ״ת שבאתי מימשלם תוב״ב וששלחו אותי רבני ירושלם להדפיס את ספר…״ ועל סמך זה הוא חותם: ״שליח ירושלים תוב״ב״.» וכן עשה ר׳ אברהם עייאש, שיצא מירושלים לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר־דרושיו של אביו ר׳ יהודה עייאש בשם ״וזאת ליהודה״, ובהקדמה לספר, שנדפס בזולצבאך בשנת תקל״ו (1776), הוא קורא לעצמו ״שלוחה דרחמנא מעיר הקודש ירושלם תוב״ב להדפסת ספר וזאת ליהודה״.
שלוחי א״י העבירו גם שלא מדעת ספרים ממקום למקום, כי בדרכם רכשו ספרים, ישנים וגם חדשים, לצורך עצמם, ובהגיעם למקום אחר הראו את הספרים לחכמי המקום והללו השתמשו בהם. כך מספר ר׳ יעקב ן׳ צור, מחכמי מרוקו, על ספר שראה בידי ר׳ חיים יעקב ב״ר יעקב דוד שליח צפת בצפון־אפריקה בשנות תפ״א—תפ״ח (1721—1728) : ״ובבוא לכאן החכם השלם כמה״ר חיים יעקב שליח א״י, הביא עמו ספר בני יעקב [שו״ת לר׳ יעקב שלטון, נדפס בקושטא בשנת תע״ד] וראיתי שפסק כך. י גם ר׳ יעקב ב״ר יוסף כלפון, מחכמי מרוקו, כותב בשנת תק״ף (1820) לערך, ששליח א״י ר׳ חיים שלמה פראנקו, בעברו דרך עירו, השאיל לו ללילה אחד ספר שהביא אתו. היו גם שלוחי א״י שבצאתם לשליחותם לקחו אתם ספרים שונים למכירה, ומכירת הספרים היתה כלולה בתוך עצם עבודתם. עתים עשו כך לשם ריוח צדדי, כי חלקם בכספי השליהות לא הספיק להם. ועתים דרשו השולחים שגם הריוח ממכירת־הספרים יחולק בין השולחים והשליח, ממש ככספי התרומות, והתנו שכל ריוח שמרויח השליח בדרכו יהא מוקדש למטרת השליחות, והשליח לא יקבל אלא את חלקו הקבוע בלבד.
ר׳ אברהם ב״ר יצחק אשכנזי, שיסד בית־דפום עברי בצפת. בשנת של״ז (1577), לקח אתו בשעה שיצא בשליחות הישיבה בטבריה לתימן בשנת של״ט (1579) ספרים שונים למכירה, בין ספרים שנדפסו בבית־דפוסו ובין ספרים אחרים. המשורר התימני ר׳ זכריה המכונה יחיא אלצ׳אהרי מהלל את השליח על אשר ״הביא ספרי הקדש…שלא ביקש אלא דמיהם… שכוונתו להתרחק מהנאת כבוד תורה… ותכלית בקשתו היתה להרביץ תורה, וליהודים היתה שמחה ואורה, ויפשטו בכל ארץ התימן, לכל משכיל ומבין מזומן, ויגיע מהם למגדלות״, הם בתי־הסוהר, שבתוכם היו רבים מיהודי תימן כלואים בימים ההם.
שליח חברון שיצא לתימן בשנת ת״ן (1690) לערך, לקח אתו אף הוא ספרים למכירה ״ומכרם בדמים יקרים״ והרויח ריוח הגון, מה שהביא לידי סכסוך בינו ובין שולחיו, כי השולחים טענו שהתנו אתו בפירוש, ״שכל מה שיזמין לו הי״ת, בין נדרים בין נדבות בין מתנות… ואפילו מציאה בדרך… שיתחלק לשלשה חלקים, ב׳ חלקים לק״ק [השולח] וחלק אחד לראובן [השליח]״ ודרשו לכלול בכלל זה גם את הריוח ממכירת הספרים, והשליח טען, שאין זה דומה למציאה ״שהיא באה בלי קרן ובהיסח הדעת, וזה הנידון אם לא היה מוליך הספרים מהיכן היה בא לו הריוח״, ולכן דרש את כל הריוח ממכירת הספרים לעצמו. הדבר הובא לפני ר׳ יוסף הלוי נזיר, מחכמי חברון ואח״כ אב״ד מצרים, שפסק לטובת השולחים.
שני שלוחי א״י שעמדו לצאת ממצרים לתימן בשנת תצ״ד. (1735), ר׳ יעקב בונשיניור שליח חברון ור׳ רחמים נוח שליח ירושלים, לקחו אף הם אתם ספרים למכירה בתימן, ואיש אחד ממצרים הלוה להם כסף לשם כך, על מנת שהריוח יהא בשותפות לשלשתם, ובין התנאים שהתנו ביניהם, קבעו גם תנאי למקרה שהשליח ״יתן מהספרים הנזכרים לשום בעל־הבית הדר שם בערים ההנה ויתנו לו מתנות רבות בעבורם״, מה שמראה באיזו שמחה קיבלו יהודי תימן את הספרים.״ ואם אנו מוצאים עתה בתימן ספרים מהדפוסים הראשונים שבאיטליה ושבתורכיה, וביניהם טפסים יחידים בעולם, ומשתוממים מאין הגיעו ספרים אלו לתימן, בהעדר כמעט כל קשר בין יהודי תימן ויהודי אירופה, עלינו לזכור את התפקיד שמילאו שלוחי ארץ־ישראל בהפצת הספרים בתימן.
הם הם שהביאו לידי התפשטות השלחן ערוך והקבלה הצפתית בתימן. וכאן ראוי להזכיר' גם את הקשר בכיוון ההפוך בין יהודי תימן ויהודי ארצות אירופה בתיווך שליח א״י. כתבי־היד הראשונים מגנזי תימן וחיבוריהם של חכמי תימן הובאו לארץ־ישראל, ודרכה לבתי־העקד באירופה, ע״י שליח ירושלים ר׳ יעקב ספיר, האיש הראשון שקשר קשר של קיימא בין יהודי תימן ויהודי שאר הארצות.»
בין שלוחי א״י שעסקו בדרכם במכירת ספרים, יש להזכיר לבסוף את ר׳ רפאל ישעיה אזולאי בן הרב חיד״א, שהיה שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785). וכאן המקום לציין, שאביו החיד״א, אף שלא עסק במכירת־ספרים, הרי ניצל את שני מסעותיו בשליחות חברון כדי לראות בעיניו בקהילות ישראל, בגנזי צבור ובבתי יחידים, ספרים עתיקים וכתבי־יד, ואסף מהם מה שניתן לאסוף, וספרו הביבליוגרפי הקלסי ״שם הגדולים״ הוא במדה רבה פרי מסעותיו בשליחות ארץ־ישראל.»
ולא החיד״א בלבד, שעיקר עיסוקו והתענינותו בספרים ובמחברים, אלא גם שלוחי ארץ־ישראל אחרים השתמשו בשעת־הכושר של נדודיהם כדי לגלות כתבי־יד בלתי מצויים ולהביאם אתם לארץ־ישראל. הם חיפשו לא רק באספים הנמצאים בידי יהודים, אלא גם בגנזי מוסדות וחכמים נוצרים. חיד״א ביקר בספרית האקדמיה בפאריז. ואפילו קנאי כר׳ משה חאגיז לא נמנע מלבקר את הביבליוגרף הנוצרי י. כ. וולף, כדי לראות את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שברשותו, והפליג בדברי שבח למלומד הנוצרי ולאוספו. ר׳ יעקב אריה שליח ירושלים בארצות ערב בשנת תל״ט (1679) הביא אתו העתק כתב־יד ספר הפרכוס המיוחס לרב האי גאון. ר׳ יום טוב אלגאזי מצא בדרך־ שליחותו באירופה בשנות תק״ל—תקל״ה (1770—1775) את כתב־היד של הלכות בכורות ונדרים להרמב״ן, ונתעורר להדפיסו בצרוף פירושו המפורסם. ר׳ חיים שמואל הכהן, שליח טבריה באיטליה באמצע המאה התשע־עשרה, הביא משם כתבי־יד מרובים הנמצאים עד היום בטבריה. 18 ר׳ נתן עמרם, שליח חברון באירופה בשנות תקצ״ד—תר״ג (1834— 1843) הביא מנסיעותיו כתבי־יד מרובים. בשביל ר׳ חיים ן׳ ואליד, שליח ירושלים בארצות צפון־אפריקה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, העתיקו שם מתוך כתב־יד שאלות־ותשובות של חכמי המדינות ההן.19 ר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, שליח עדת המערביים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז(1887) יסד בפאס חברת ״דובבי שפתי ישנים״ לשם הדפסת כתבי־יד של חבורי חכמי מרוקו.
כללו של דבר, לשלוחי א״י היו הזדמנויות יותר מאשר לרב סתם בקהילתו לראות ספרים יקרי־מציאות וכתבי־יד בלתי ידועים, ועל־ידיהם נתגלו ונשתמרו כתבי־יד אלה, או גם נודעו ברבים ויצאו לאור הדפוס.
שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים-עמ' 79