אלי פילו
יהדות מרוקו-בחזרה אל סמטאות המלאח-משה חיים סויסה-הספינות ירדו למצולות.
הספינות ירדו למצולות
אי שם בראשית המאה ה־18, בעיר אגאדיר שבמרוקו, חי רבי כליפא בן מלכא, שהיה עשיר גדול, תוך שהוא מנהל קשרי מסחר ימיים בין אגאדיר לאמשטרדם. ספינותיו היו יוצאות ובאות ממרוקו לאירופה ומאירופה למרוקו, כשהן טעונות סחורות. כך היה גם תלמיד חכם וחסיד, מקובל ומשורר נפלא.
זקני אגאדיר מספרים, כי באחת השנים, בעיצומו של יום הכיפורים – היום המקודש בשנה בו אנו שבים בתשובה ומקבלים קבלות טובות לשנה החדשה, עגנו בחוף שבע ספינות מלאות סחורות, שלרבי כליפא היה חלק בהם. רב החובל הגיע לבית הכנסת שבו התפלל רבי כליפא, כדי לקבל ממנו הוראות מה לעשות עם הסחורה שעל הספינות. אולם רבי כליפא, שהזדעזע מכך שביום המקודש מטרידים אותו בענייני מסחר וחולין, נשא את עיניו השמימה ואמר: ״ריבונו של עולם! הבלי העולם הזה רוצים לבטל אותי מעבודתך. יהי רצון שירדו הספינות כולן לתהומות״…
מיד כשסיים דבריו, הים החל לגעוש, ונחלי מים שטפו בפרץ אדיר את ספינותיו שירדו למצולות יחד עם כל הונו, עד שנותר עני מרוד. הגביר ר׳ משה בן יעקב גדליה מהעיר אמשטרדם, שהיה בקשרי מסחר עם רבי כליפא, כששמע על כך שידידו ירד מנכסיו, החל לשלוח לו מדי חודש תמיכה כספית, עד ששב רבי כליפא להתייצב כלכלית.
את תקופת עניותו תיאר רבי כליפא, שפעם אחת לא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו, ויצא לשוק כדי להביא אוכל לבני ביתו, אך לא היה לו אף לא פרוטה אחת כדי לשלם עבור לחם למשפחתו. כך הלך וחזר במשך שלש פעמים. והנה בדרכו פגש אדם מכובד, שהיה נראה אדם אמיד. אותו אדם פנה אל רבי כליפא ושאלו: ״מדוע הנך בצער? רואה אני עליך כי אדם עני אתה ואין הפרוטה מצויה בכיסך, לכך אוכל להלוות לך מעט כסף כדי שתוכל להביא מזון לבני משפחתך". אולם רבי כליפא, מחמת הבושה, השיב לו במבוכה כי הוא אינו זקוק לכסף, תוך שהוא מודה לו על נדיבותו. הוא שב לביתו במפח נפש. בביתו פתח את התיבה שבה היו ניירות, כדי לכתוב איגרת לעיר אחרת, ולהפתעתו הרבה מצא שם כסף שהיה חבוי בין הניירות. מיד נשא את עיניו למרומים והודה להקדוש ברוך הוא שעשה עמו חסד, שראה בעוניו ושלא רצה ליהנות ממתנות בשר ודם ולא מהלוואתם, אלא מידו הפתוחה והרחבה של אדון הכול.
רבי כליפא התייתם בגיל צעיר מאביו ומאמו, וכך גם משפחה כמעט ולא הייתה לו. אולם הוא לא נתן לתחושת הבדידות להשתלט עליו ולמנוע ממנו את שאיפותיו הרוחניות. ״מיום היותי עד עת עמדי״, יספר לימים רבי כליפא על ימי נערותו במילים מרגשות, ״במקלי עברתי יחידי. יחיד ועני אני, כי אבי ואמי עזבוני. גם דוד ואח אין לי, והשם היה חלקי וחבלי. ואבי יתומים נתנני לחן ולחסד רב, לפני כל אדון ורב, בכל ערי המערב״. הוא גדל במעלות התורה והיראה, כשהוא נעזר בחכמי הקהילות שאימצוהו ודאגו לו כבן, כמו רבי יוסף בואינו די מיסקיטא בעיר הולדתו אספי, ובהמשך בבית מדרשו של רבי יהודה אבן עטר ובבית מדרשו של רבי שמואל הצרפתי, בעיר פאס הרחוקה.
כשעבר מאוחר יותר לעיר אגאדיר, החל לעסוק במסחר, כשהוא מתקדם בעסקים צעד אחר צעד עד שהפך לסוחר גדול בעל עסקים מרובים בעיר אגאדיר ובנמל שלה, תוך שהוא מפתח קשרי ידידות עם השלטונות הודות לעושרו. סייע לו בעסקיו חמיו ר׳ יצחק מינדיס שהיה מבני משפחת מנדיס מאמשטרדם, אשר פעלו להשגת חוזה מסחרי בין מרוקו להולנד, וכך היה שותף לקשרי המסחר הימיים בין אגאדיר לאמשטרדם. בכך לימדנו רבי כליפא, כי אל לו לאדם להתייאש מן הרחמים, וגם כשבחייו האישיים גדל ללא אב ואם ובלי משפחה, לא ויתר על שאיפותיו, ובמסירות הלך ללמוד תורה אצל החכמים בעירו ובפאס הרחוקה, עד שצמח לגדול בישראל.
עיסוקיו של רבי כליפא במסחר הייתה כרוכה בטלטולי דרכים ובסיכון עצמי רב. לימים סיפר, כי באחד הלילות של עשרת ימי תשובה, בשנת ת״ס (1699), כשהיה בדרכו מהעיר מראכש לאגאדיר, כשהוא בשיירה עם שני יהודים ושני מוסלמים, עצרו לקראת ערב בפונדק בין ההרים כדי ללון את לינת הלילה. בעלי הבית של הפונדק היו נראים מגושמים תאבי ממון, ופחד גדול נפל עליו שמא יעמדו עליו לכלותו. מרוב פחד לא הצליח לעצום את עיניו למנוחה ממסעו המפרך, ולאחר שאמר סליחות באשמורת הבוקר, נמנם קלות. והנה בחלומו רואה הוא את עצמו עומד ומתרעם על פרנסתו ועל גורלו, כשהוא נאלץ ללכת במקום סכנה יחד עם שיירת גויים שהוא אינו מכירם, הרחק מאשתו ומילדיו. לפתע נעמד מולו אדם האוחז בידיו קלף, הכתוב בכתב יפה משובב עין, ובו ששה שורות, כשאותו אדם קורא מתוך הקלף ומשיב לו על כל הרהוריו ותלונותיו. כשהקיץ מחלומו לא זכר מה היה כתוב באותו הקלף, ורק זכר כי בשתי השורות האחרונות נאמר שמן השמים נגזר עליו שפרנסתו תהא ביגיעה רבה, אך במילים אלו היה בהם כדי להשקיט את פחדו והתנחם בהם.
על אף התרחבות עסקיו וריבוי האנשים יהודים ומוסלמים שסחר עמהם, הוא נזהר לשאת ולתת באמונה, בלי לרמות איש או לקחת דבר שלא מגיע לו. לכך לא סמך על עוזרים ומסייעים, מחשש שהם לא ינהגו כשורה, ודאג להיות מעורב אישית בכל עיסקה. באחת הפעמים, סיפר רבי כליפא, תבע בטעות מיהודי חוב גדול, בטענה שהלה חייב לו סכום זה. היהודי הכחיש, בעוד רבי כליפא טוען כלפיו בבטחון רב שאכן חייב לו. לאחר דין ודברים ובירורים, התברר לרבי כליפא שהוא החליף בין בעלי חובותיו, וכי החוב שהוא תובע מהיהודי, הוא חוב שאדם אחר חייב לו. כשהתבררה לו טעותו, הוא נרעש מהמכשול שכמעט בא על ידו. הוא הנציח את הדברים בכתב, כדי להחדיר לעצמו עד כמה אדם עלול לטעות, וכי להבא עליו לדייק יותר ברישום חובותיו. הוא גם פתח בשיר תודה לאל שהציל אותו ממכשול:
לְאֵל דֵּעוֹת מִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ, פֶּלֶא יוֹעֵץ מֵשִׁיב אָחוֹר חֲכָמִים.
הֵאִיר עֵינַי בְּגֶזֶל אֲשִׁיבֶנּוּ, אֲשֶׁר מְנָעַנִי מִבּוֹא בְּדָמִים.
עד היום אנו נהנים מפרי יצירתו של רבי כליפא – ספרו ׳כף נקי', שנדפס לאחרונה במהדורה מפוארת על ידי פרום׳ הרב משה עמאר. בספר זה הגיה והאיר המחבר על סידורי התפילה על פי מחזור השנה, תוך שהוא מתעד את מנהגי מרוקו ונוסח התפילה בימים ההם. ספרו זה מסייע בידינו עד היום הזה לדעת את מנהגי הקהילות היהודיות במרוקו בתקופה קדומה.
רבי כליפא בן מלכא
1760-1670
נולד בעיר אספי סביב שנת ת״ל (1670). הוא התייתם בגיל צעיר מאביו ומאמו, וככל הנראה היה בן יחיד. בנערותו למד בעיר הולדתו אצל רבי יוסף בואינו די מיסקיטא, ומאוחר יותר נדד לפאס, שם למד אצל רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי.
עבר לאגאדיר, שם עסק במסחר עד שהפך לסוחר גדול. בסיועו של רבו רבי יוסף, נשא לאשה את בתו של ר יצחק מינדיס מאגאדיר. בנו הבכור דוד, שהיה פיקח ושוקד על תלמודו, נפטר בגיל 11 שנה. אף אשתו נפטרה בחייו, במגיפה שפרצה בעיר. נודע בחיבורו ’כף נקיי, הכולל הגהות והארות על סידור התפילה, תוך שהוא מתעד מנהגים ונוסח התפילה של יהודי מרוקו בעת ההיא. נפטר באגאדיר בשנת תר״ך (1760), כשיום ההילולה שלו מצוינת בג׳ באלול. נטמן בבית העלמין העתיק בעיר, ולרגל סלילת כביש בתוך בית הקברות, נאלצו יהודי העיר ביום הי בתמוז תש״ו (4 ביולי 1946) להעביר את ציונו לבית העלמין החדש באגאדיר.
יהדות מרוקו-בחזרה אל סמטאות המלאח-משה חיים סויסה-הספינות ירדו למצולות.
מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל –יום הכיפורים
יום הכיפורים
בצפת של ימי הילדות לא היו חילוניים. המושג לא היה מוכר. האמת שלעומת ״החכמים״ שבלו שעות רבות בבתי המדרש על דף גמרא, היו מרבית התושבים ה״בעלי בתים״ הפשוטים עסוקים בפרנסת ביתם. הם פשוט לא הרשו לעצמם את המותרות של מיתה באוהלה של תורה. קשה גם לומר שיכלו למצות את קיום תרי״ג המצוות. הם בודאי שלא ירדו למעין שליד בית העלמין בכל בוקר על מנת לטבול ב״טבילה״ של האר״י ז״ל. הם לא ידעו, גם אם רצו בכך, לקרוא משניות והשפה הארמית היתה עבורם סגורה וחתומה. אך כל זה לא פגם באמונה ובקיום המצוות השגרתיות. התפילות של יום יום הו למרביתם שגורות על פה. יש להניח שהתפללו מבלי להבין את תוכן הדברים. אך מאומה לא גרע מחשיבותה של תפילה, גם נערנו חזר בכל בוקר על ״מודה אני…״ מבלי הבין את המשמעות. המלה ״בקרבי״, למשל העלתה אסוציאציה של קברית (גפרורים בערבית). אולם הפשוט שבפשוטים לא העלה בדמיונו הפרוע, בפינת מחשבתו האפלה ביותר, לחלל את השבת. על דל שפתיו על אחת כמה וכמה. הימים הנוראים היו באמת נוראים. ההכנות היו במלוא הקיטור״. כפרות״ הובלו כפותות לחצרו של חכם עזרא השוחט והקרקורים היו מחרישי אוזניים. ליל הכיפורים השרה עצבות בלב הילדים. הכל חשוך, המבוגרים רציניים ומכונסים בתוך עצמם. לא הקדישו תשומת לב רבה לילדים. מחשבתם התרכזה בתקון נשמתם. על הסברים בקשר לקדושת היום ומשמעותו – הס מלהזכיר. הכל נעשה בצורה שגרתית ומוכנית. בבית הכנסת ״אבוהב״, היו ספסלים בנויים לאורך הקירות, ״מנדר״. על ה״מנדר״ המערבי, בפינה שליד ההיכל, היתה מונחת כרית אדומה שעליה ישב הסב, לידו ישב האב והנער ליד אביו. שלשתם בשורה אחת. כאשר נתכבד סבו בעליה לתורה, עמד האב במקומו מתוך יראת כבוד, כנהוג, כל זמן שאביו שהה על ״התיבה״ ליד ספר התורה. כמוהו עשה גם הנכד כשלבו נפעם מהמעמד הטקסי.
הוא אהב את המעמד, את קולו של החזן, קול דקיק של סופרן. בשמחת תורה לא היה אושר גדול משלו. הרקודים, ההקפות, השירה הדהדה באוזניו כל ימות השנה הוא צפה לה שתגיע מחדש.
אך יום הכיפורים שאני. בגיל רך לא צמו כמובן. השהייה הממושכת בבית הכנסת היתה כבדה ומעיקה. היא לא דברה אל לבו. הנה מגיע החזן בתפילתו לרגע הגדול: ״ויעבור על פניו ויאמר….״ והמתפללים עטופים בטליתות שלא בימי השנה הרגילים. העטיפה היא טוטלית. מסתתרים איש איש מתחת טליתו מפחד שמא יקרה להם בכל רגע משהו איום. הנער נחבא מתחת לטליתו של אביו וכולם עונים בחרדה. פתאום משהו במכנסיו של המתפלל שעמד לפניהם משך את ליבו… קול צחקוק קל נפלט מפיו. האב הסה אותו בלחש: ״ששש!״ אבל הצחקוק הפך לצחוק ואז תפס האב באוזנו ומרט אותה כהלכה. לבושתו וכלימתו, הצחוק רק גבר עליו בצורה היסטרית ממש. הוא פחד מנחת זרועו של אביו ונמלט כל עוד נשמה בקרבו החוצה. ייתכן שאלו האב היה משתיק אותו בדרכי נועם ומשלח אותו החוצה על מנת להרגע. ואולי לאחר התפילה היה מסביר לו את חטאו לעומת קדושת המעמד, ייתכן שזיכרונותיי מאותו יום הכיפורים היו נעימים יותר…
מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל –יום הכיפורים- עמ' 24
Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009-epilogue
Epilogue
Nous revenons à notre point de départ pour affirmer que les études faites au sujet des juifs de Safi – malgré leur petit nombre et du fait qu'elles sont limitées à une localité définie, et en dépit de leur diversité, leurs contradictions et leur dispersion dans le temps -, nous permettent d'enregistrer tour à tour avec concision et profusion, les réalités suivantes :
1-Les racines du juif marocain remontent loin dans l'histoire du Maroc, sa patrie. Il a toujours joué un rôle effectif et égal dans l'édification de l'histoire du pays, dans l'enrichissement de sa culture et de son patrimoine. Il n'a jamais eu à défendre sa citoyenneté : elle est ferme et enracinée, contrairement aux allégations du grand militant marocain, le professeur Simon Lévy, après les événements terroristes du 16 mai.
Note de l'auteur: À l'occasion de l'attaque terroriste criminelle de plusieurs lieux de Casablanca dont le cimetière des juifs marocains et un club juif, le professeur Simon Lévy a déclaré que les juifs marocains sont appelés à défendre leur citoyenneté.
Pour montrer les qualités et les vertus du juif marocain, nous avons beaucoup de preuves dont nous évoquerons quelques-unes :
Par exemple, au moment du peuplement de la ville d'Essaouira par son fondateur, le sultan Sidi Mohammed Ben Abdellah, il entreprit d'y installer de nombreux juifs des autres villes du Maroc.
D'autre part, l'histoire de quelques provinces indique que leurs caïds interdisaient aux juifs d'émigrer, et quand ils leur permettaient de voyager, ils gardaient leurs familles pour s'assurer de leur retour, de peur que le marasme et la ruine n'atteignissent leur région.
Certains caïds, comme Aïssa Ben Omar, dans le but de faire prospérer leur région, y ont fait venir des juifs. N'oublions pas les adages et les sentences que les Marocains musulmans se transmettent au sujet de l'utilité et des bienfaits des juifs comme : « Un marché sans juif est tel un juge sans témoins [sans preuves] » ; et également : « Quiconque s'associe à un juif en affaire prospère ».
2-Le juif marocain, même si dans le passé il était considéré comme un citoyen de seconde zone, conformément à la loi musulmane de la « Eddhimma », a vécu sous la
protection d'une nation tolérante qui, jamais, au grand jamais, n'a poussé a racisme et qui a combattu la ségrégation raciale entre ses sujets musulmans et juifs. Le juif a toujours joui d'une considération particulière auprès du Makhzen et du commun de ses concitoyens musulmans. Pour eux, il représentait l'élément nécessaire et incontournable qui devait être présent pour compléter la civilisation humaine et pour générer la prospérité économique et sociale. Sans exagération aucune, il s'avérait être source d'espoir et condition absolue pour faire entrer abondance et richesses.
3.- Le juif marocain, par ses contacts avec l'Europe, pour servir l'Etat économiquement et diplomatiquement ou pour favoriser ses affaires personnelles, a acquis pour sa personne richesse, considération et progrès. Plus encore, il a profité des changements successifs qui lui ont donné science et expérience et ont provoqué en lui un bouleversement profond dans son comportement, dans ses habitudes et dans son esprit. Elles ont ouvert largement l'horizon de ses ambitions. Pour ces raisons, il s'est mis à s'éloigner de son frère et concitoyen musulman lequel est resté enfermé dans son cocon, délaissé et luttant contre la misère, l'isolement et le désespoir. Cela préluda à la séparation, sema les graines de la rancune et de l'aversion entre les deux parties et livra les juifs aisés en proie facile aux étrangers qui se sont servis d'eux pour détruire l'État et pour anéantir sa souveraineté et son indépendance, tant au moment où ils cherchaient l'occasion et harcelaient le pays, qu'après, pendant le protectorat et l'occupation.
4.- Le juif de Safi peut être pris comme l'exemple prouvant l'ancienneté et la citoyenneté du juif marocain et les interactions des relations avec son frère musulman, qui se présentaient sous différentes formes :
sa forte et efficiente présence dans l'économie locale et nationale ;
sa coexistence parfaite, marquée de tolérance et de solidarité, qui a mis fin à toutes les causes de ségrégation et de mauvais traitements et conduit (la population) à se passer des mellahs d'isolement et d'humiliation.
Enfin, cette étude, par la rareté des documents, reste incomplète en raison du fait qu'il s'agit de la première immixtion dans l'histoire des juifs de Safi, et comme tous prémices sans précédent, même si elle paraît hésitante et inachevée, elle demeure louable et nécessite d'autres efforts pour la consolider, l'amender et la mettre en avant, afin d'éclairer l'histoire de la ville de Safi et de sa campagne, Abda.
Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009-epilogue
מסאפי לצפת – ברוך מאירי
אהרון נחמיאם ז״ל
נולד בשנת 1933 בעיר סאפ׳, במרוקו, למשפחה ציונית: לאמא, חנה, מורה בבית הספר אליאנס המקומי, אשר פתחה את שערי ביתה לחברי התנועה.
הוא למד בבית הספר אליאנס בסאפי (8 כתות) ובעיר זו סיים את לימודיו התיכוניים. כראש תנועת בני עקיבא, בערים סאפ׳ מוגדור ואגדיר, והוא נער בן 17 בלבד, הצליח לארגן כ60- בני נוער יהודים להכשרה ועלייה לישראל (1951). תחילה התיישבו מקצת חברי הגרעין במשואות יצחק בנגב ומאוחר יותר ברמות נפתל׳ בגבול לבנון.
בשנים 1973- 1962 כיהן כמזכיר מועצת הפועלים בצפת; בשנים 1973-1983 היה נחמיאס ראש עירית צפת והפך, למעשה, לסמלה של העיר. בשנת 1981 נבחר, מטעם מפלגת העבודה, כחבר כנסת. בכנסת הספיק לכהן שתי קדנציות ופעל בועדות רבות שלה. הוא גם נבחר כסגן יו״ר הכנסת ומ״מ יו״ר הכנסת. הכתבים בכנסת העניקו לו את פרם איתמר בן ראב״י, בשל נועם הליכותיו, יכולתו להקשיב לזולת וסבלנותו הרבה.
במשך שנים רבות, עד ליום פטירתו בתחילת חודש נובמבר 1998, כיהן כיו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל. זאת במקביל לתפקידו כיו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר סיעת רם בהסתדרות, חבר בקונגרס הציוני האחרון, סגן נשיא הפדרציה הספרדית בישראל, ויו״ר בית נבחרי ההסתדרות. עיסוקיו הרבים לא מנעו ממנו להיות חבר פעיל בעמותות ציבור רבות אחרות.
אהרון נחמיאס ז״ל דאג לטפח את הקשרים עם צרפת ועל כך אף זכה בעיטור אביר לגיון הכבוד הצרפתי, ואת הקשרים עם מרוקו, בה ראה גשר לשלום בינינו לבין שכנינו.
הותיר אחריו אשה (חנה), ארבעה ילדים (אברהם, אמנון, אילנה ואיתן) ונכדים רבים.
זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סביבו כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.
הנער ממרוקו, אהרון (רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.
זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.
הועתק למורשת
ברכבת מבודפסט לפריז
סבלנותה של ׳נושי׳ הלכה ופקעה. למעלה משלושים שעות כילתה בקרון הרכבת הצפוף אשר עשה דרכו מבודפסט לפריז. היא פנתה למדריכה במבט מלא תחינה ושאלה: ״מתי כבר נגיע״? הרעב והצמא החלו לתת בה ובחבריה למסע הארוך את אותותיהם.
״נושי״, ניסתה המדריכה להרגיע את אנה הצעירה (שכינויה היה ׳נושי׳), ״אני מבטיחה לך שעוד מעט נגיע לפריז ושם יהיה לך טוב. את עוד תראי. יהיה לכם הרבה אוכל, שדות ירוקים, הרבה פרחים. תוכלי לקטוף אחדים מהם ולהביא לאימא… ״סליחה… סליחה…" מיהרה המדריכה להתנצל. לפתע נזכרה ש׳נושי', הנערה בת החמש- עשרה, הותירה על אדמת הונגריה את אביה שנרצח בדם קר על-ידי הנאצים, ואת אמה שנותרה כ׳צמח׳ באחד מבתי האבות של בודפסט.
׳נושי׳ הפכה לאימא-אבא לארבעת אחיה הקטנים, עמם עשתה את המלחמה הארורה ההיא בגטו של בודפסט. מסע ארוך אל החיים הבלתי אפשריים, שהחל עוד בהיותה בת אחת-עשרה, כאשר הוריה נלקחו על-ידי הבולשת ההונגרית ״רק לענות על כמה שאלות.״ מאז לא זכו היא ואחיה לראות שוב את הוריהם.
באותה עת, חודש נובמבר 1948, שהה אהרון בעיר סאפי במרוקו. עיר קטנה ויפה על חופו של האוקיינוס האטלנטי. כמעט בכל ערב נהגו נערים נוספים, כולם יהודים, להגיע לביתו של הנער יפה התואר בן השש-עשרה. אחדים ישבו על הספה הצבעונית ואחרים על המחצלות אשר היו מונחות על הרצפה הקרה.
אהרון הפליג בדמיונו העשיר למרחקים הגדולים, בעיקר לירושלים עיר הקודש. גם כאן, בבית החם בסאפי, כמו ברכבת הקרה שעשתה דרכה לפריז, נשאלה השאלה ״מתי נגיע?״ אלא, שבמרוקו כוונה השאלה למקום היעד ־ ירושלים, ולא לפריז. אהרון, המנהיג הבלתי מעורער של קבוצת הנערים, ניסה להרגיע: "עוד מעט. זה יהיה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים.״
שעות רבות ישבו הנערים בביתו ושוחחו על ירושלים. עיר הקודש הייתה בעיניהם, למעשה, ארץ ישראל כולה. ״זהו הלב של העם היהודי,״ נהג אהרון להזכיר לחבריו. הלילה ירד זה מכבר. הנערים המשיכו לשוחח בלהט על המלחמה המתחוללת בין צבאות שבע מדינות ערב כנגד קומץ היהודים בארץ ישראל.
"הלוואי ויכולנו לבוא ולהילחם למען המדינה שלנו,״ היה אחד הביטויים השגורים בפי הנערים. תשובתו של אהרון הייתה: ״אנחנו נגיע לארץ ישראל ונפריח את השממה.״ הנערים שתקו ורק שפתותיהם מלמלו: ״הלוואי… הלוואי.״
׳נושי׳ לא הצליחה לנגוס בתפוח הזהוב שהושיטה לעברה המדריכה שרה ברקוביץ׳: ״תאכלי אנה. את צריכה לאכול כדי שיהיה לך כוח. תראי, כמה את רזה. בלי אוכל לא תוכלי לחיות. יש לך ארבעה אחים קטנים. כדאי שתזכרי!״
אנה לא הייתה זקוקה לשום תזכורת. די היה במבט חטוף לפינה הקרובה של הקרון כדי להחזירה למציאות. עיקר מעייניה היו נתונים עתה לאחיה הקטן, גבריאל, שהיה מכורבל בתוך שמיכה בלויה כדי להתגונן מפני הקור, וכמובן לשלושת אחיה שנשלחו קודם לכן, בגפם, לארץ ישראל.
וכך, כשהיא אוחזת בידיו הקטנות והקרות של אחיה המופנם, מלמלה לעצמה: ״כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות בארץ ישראל כדי לראות את האחים שלי״. ״נושי,״ ליטפה המדריכה שרה את שערותיה הזהובות של הנערה הרזה והמפוחדת, ״זה ייקח רק עוד כמה ימים. כולנו נהיה ביחד בארץ ישראל, ושם תוכלי לפגוש את שני אחייך. אני מבטיחה. וחוץ מזה,״ המשיכה שרה, "את זוכרת את שמך החדש?״ אנה לא זכרה.
היא רק נזכרה בתעודות שחולקו על-ידי המדריכים לעשרות הנערים והנערות במהלך הנסיעה ברכבת: ״כדאי שתלמדו בעל פה את שמותיכם החדשים. קיבלתם עכשיו תעודת זהות מזויפת, רק התמונה המופיעה בה היא נתון אמיתי. שאר הפרטים לא נכונים. רק כך נוכל לעבור את הגבול לצרפת. אני חוזרת ומבקשת מכם לשנן את שמכם החדש, כדי שאם ישאלו אתכם השוטרים הצרפתים לשמכם תוכלו לנקוב בו בבטחה. בבקשה לא לשכוח.״
שלטונות צרפת, כאן המקום להזכיר, כמו רוב ארצות המערב, לא התירו למהגרים מארצות מזרח אירופה להגר לארצם (זאת על פי הסכם בין ארה״ב לבין ברית המועצות, מה שכונה כעבור זמן כ׳חלוקתה של אירופה בין שתי מעצמות העל׳). ׳נושי', שהפנימה היטב את בקשת המדריכים, אך התקשתה להיזכר בשם החדש שהודבק לה, נזכרה כעת בתעודת הזהות שאותה קיבלה וטמנה במהירות מתחת לחצאית הצבעונית-הרחבה שלה. היא שלפה את התעודה, הביטה בה שוב ושוב, אבל התקשתה מאוד לבטא את שם המשפחה הכתוב בה. בלית ברירה הלכה פעם נוספת אל שרה המדריכה וביקשה הסבר כיצד לבטא את שמה החדש.
שרה נטלה לידה את התעודה הקטנה וקראה בקול, לעיניהם המשתאות של שאר הנערים בקרון: ״נ-ה-מ-י-א-ס.״
בשפה ההונגרית, יש לזכור, לא קיימת האות ח׳. לכן, שם המשפחה ׳נחמיאס׳ הפך ברכבת המפלסת דרכה בשדותיה המוריקים של אירופה ל׳נהמיאס׳.
כעבור זמן, בישראל, עברתה אנה את שמה לחנה: חנה נחמיאס. מוזר, אבל זה היה בדיוק כשם אמו של אהרון. אתם לא קוראים סיפור מסתורין דמיוני, הכול קרה באמת, אבל מסתבר שבעם היהודי המציאות עולה על כל דמיון.
מסאפי לצפת – ברוך מאירי-עמוד 8
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן
עשיית תכשיטים
רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא: ״ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם״, עזובה ושכוחה ולה ״בן קטן כבן שנה. והאשה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים משהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי״. הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת ״כי מלבד שעזבה [בעלה] ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה?״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן מד).
במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דן רבי רפאל בירדוגו:
״ר׳ סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי… לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה מידה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה (בירדוגו, תרנ״א,חלק א, סימן שפו).
עשיית כלים
רבי יוסף בירדוגו כתב על ״אשה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האשה כלי אחד במלאכת ידיה״. לא נאמר מה היה הכלי(בירדוגו, תרצ״ה, חלק ב, דף ג ע״ב).
חריזת פנינים
רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ״א ותרפ״ב (1921 ו־1922) על אישה במכנאס, שמלאכתה ״לעקאד״(חריזת פנינים) ועל שתי נשים אחרות, שעסקו באותו מקצוע(תרצ״א,
סימן לה, לו).
נשים מסיידות בתים
בזכרונות על מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו במלאכות אחרות; אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים מחולים.
הערת המחבר: רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, סימן אלף תרעה. טולידאנו, תשנ״ב, 64;
נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם
הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק: בטיפול בבעלי החיים, בשדה (בקציר ובדיש) ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה־50 של המאה רד20, כפי שהעידו שליחי עלייה (קולס, תשי״ז, 348; גרינקר, תשל״ג, 30-29).
מיילדות ומרפאות
המיילדת, שכינויה במשנה ובהלכה הוא ״חכמה״, נחשבה כזו גם אצל היהודים בדורות הבאים (ראש השנה, ב, ה; שבת, יח, ג; רמב״ם, הלכות שבת, ב, יא; שו״ע, אריח, סימן של, א. על המיילדת ושיר למיילדת: לסרי, תשמ״ז, 28, 39-38). מיילדות יהודיות אחדות התפרסמו בקרב המוסלמים בבקיאותן במלאכה זו. על פי מחקר על יהודי פאס לפני תקופת החסות הייתה בעיר מיילדת יהודייה מבוגרת, ששמה הלך לפניה הודות לבקיאותה, ואף הייתה מוזמנת לארמון הסולטאן(573 ,1949 ,Le Tourneau).
רבי חיים טולידאנו דן באדם, שרצה לשאת אישה נוספת שכן אישתו הראשונה הייתה חולה זמן רב ולא הביאה לו ילדים ״וכל זה בעדות אשה הרופאת״. רבי יוסף אלמאליח כתב על אישה מתיטואן ״שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה״. כשלא ידעו טיב מחלה ואופן ריפויה נהגו לפנות אל רופאות כאלה. במכתב (ללא תאריך), שנכתב על־ידי הרב אליהו הרוש מצפרו, נאמר ״ושאלתי לנשים אודות החולי ההוא״(טולידאנו, תרצ״א, סימן נא; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קג; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 201).
נשים הכירו תכונות של צמחים לריפוי חולים – מסורת שעברה מדור לדור. ביניהן הייתה ממה זה (זהרה), אישתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור, שהכינה תרופות גם בעזרת בעלה ונתנה לחולים את התרופות ללא תמורה. כזו הייתה גם דונה לבית בוהדנא, אישתו של רבי דוד כנאפו, שהשתמשה בתרופות תוצרת בית – מסורת שקיבלה מאמה ומסבתה (עובדיה, שם; כנאפו, 1998, 31-30; סרפיאן, 1996, 35-32. על זקנה במרוקו, היודעת סגולות מרפא: שניאורסון, תש״ו, 40). יש בנמצא טקסטים בערבית יהודית, העוסקים ברפואה עממית שבוצעה על־ידי נשים יהודיות בעיר צפרו(1983 ,Stillman).
נשים שרות ומקוננות
נשים נהגו לשיר בערבית יהודית בשמחות כגון חתונות בליווי תוף ומצלתיים. כך עשו כשליוו את הכלה למקווה לפני החתונה וכך גם בהילולות לכבוד הקדוש. באזורים הצפוניים של מרוקו, ששפת הדיבור של היהודים בהן הייתה ספרדית יהודית המכונה חכתייה, נהגו הנשים לשיר בשפה זו. גם נשים מקוננות היו בזמן העתיק והן נזכרות במקרא, במשנה ובספרות הרבנית. במקורות נזכרות ״מענות״ – נשים המקוננות יחד, ״מטפחות״ – מכות כף אל כף או כף על ירך ו״מקוננות״ – שאחת מקוננת והאחרות חוזרות אחריה. במרוקו היה כינויה ״נוואכה״ – בכיינית – שהייתה משכירה עצמה לאירועי אבלות ומביעה את רגשות הכאב של בני המשפחה האבלים. המקוננות נהגו להתגודד סביב הטהרה של אישה שנפטרה, וכך נהגו גם בעת אבל ציבורי כגון ט׳ באב. בעת שהגברים קראו קינות ניצבו הנשים במעגל, שבמרכזו עמדה המקוננת. זו קוננה על חורבן ירושלים, על שריפת המקדש, על חנה ושבעת בניה, על ״קצידא די חנה צדיקה״ – קינה שחוברה במאה ה־18 על־ידי יוסף בן מרדכי בן מאליח, וכן על איוב ועל עשרה הרוגי מלכות. המקוננת נהגה להכות על לחייה עד זוב דם ולשרוט את פניה והנשים שסביבה היו רוקעות ברגליהן. על מקוננות אצל יהודי מרוקו כתבו גם שני תיירים גרמניים: ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות ה״80 של המאה ה־19 שטען כי זהו מנהג תנ״כי,ו- Alfred Stahelim, שכתב על מקוננות שכירות אצל יהודי מראכש.
דעתם של חכמים לא הייתה נוחה משריטת הפנים, המנוגדת לדין (רמב״ם, הלכות עכו״ם, יב, יב, יג, טו), וכן מהתערבות נשים עם גברים בעת התכנסויות המוניות.
זמרות החצר של מוחמר החמישי
בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם זוהרה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסיה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה ״א־שיכה זוהרה״ או ״למעללמא זוהרה״, חיברה שירים, הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי (שלט בין השנים 1961-1927). לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלויזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלן:.
שיר זוהרה אלפסיה
זוהרה אלפסיה
זמרת החצר אצל מחמד החמישי ברבת במרוק
אומרים עליה שכאשר שרה
לחמו חילים בסכינים, לפלס דרך בהמון
להגיע אל שולי שמלתה
לנשק את קצות אצבעותיה
לשים כסף ריאל לאות תודה
זוהרה אלפסיה
רבי דוד צבאח דן בבני זוג, שהבעל היה סוחר ״באהלי קדר״ ״ומחודש לחודש יבא לביתו״. בהיעדרו שמע רינונים אודות אישתו ״שהיא מתיחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה״ וכן עדות על ״שבלילה אחד הייתה עם תופשי כנור ועוגב והיא גם משוררת שירי עוגבים כי קולה ערב״ (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן מו, דף כא ע״ב).
ספרית
במקור מהמאה ה־20 מדובר על בעל, שהרויח בקושי לפרנסתו ״ולפעמים היא הייתה משלימה מכסף על־ידי מלאכת הספרות״(דיין, תשל״ז, סימן כה).
נשות חכמים שעברו לפרנסת הבעלים והמשפחה
חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אישתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס ״הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה״ כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה (בנטוב, תשמ״א, 47). אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס [החתום על הסכמה בשנת תקס״ד (1804)], עשתה נדוניה לבתה ״ממעשה ידיה״. בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס: ״הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו״(מקיימת אותו; בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן נט; עמאר, תשנ״ו, קכה. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, כו ע״א). רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו שיבח את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי ״הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה״. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים (עובדיה, תשל״ב, 27).
בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה וד20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבתי־המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים(סלושץ, תרס״ז, 134).
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 51
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
לדעתו של המעפיל פאול , הכשרת השליחים לא הייתה מספקת ו"לא כולם עמדו על הרמה הדרושה". בנוסף, מעורבות המפלגות הייתה ]…[ "שגיאה גדולה שעשו שליחי המפלגות שהכניסו את המלחמה המפלגתית למחנות הגירוש". מעורבות המפלגות בחיי המחנה הביאה ]…[ "לחיכוכים שאפשר היה למנעם". דבריו של יצחק טוכמן, שליח לקפריסין, חיזקו את עמדתו של המעפיל פאול, "במבט לאחור, חוסר ההכנה פגע לא במעט בטיפולנו בצעירים ובבוגרים כאחד". טוכמן טען, שלא הייתה התאמה בין התפקיד אותו מילא השליח לבין התפקיד שהיה אמור לבצע. הוא מונה למנהל בית ספר 'דרור' בכפר הנוער, תפקיד שלא הוכשר אליו. אם שארית הפליטה בקפריסין, שהייתה רוב במחנות התמודדה עם גישה כזו מצד ההנהגה ומוסדותיה כיצד התמודד המיעוט הצפון אפריקאי עם – קואופטציה פוליטית זו.
ההתייחסות לפוליטיקה מפלגתית נוסח פלשתינה א"י לא נכחה בצפון אפריקה. – משה אזולאי ממעפילי 'יהודה הלוי' ציין "שכאשר התעורר, במחנה 55 בבוקר שלאחר הגירוש נדהם לגלות "במחנה היו איזה 20 תת מחנות: 'גורדוניה', 'המזרחי', 'דרור', 'המזרחי' 'בית"ר' ו'אגודה'." – כלפון ש'נתקל' לראשונה בציונות מפלגתית בקפריסין סיפר ש"כדי למקם את האוהלים במחנה 55 הם ]מעפילי 'יהודה הלוי', ב.ד[ התבקשו לציין בפני ועד המחנה לאיזו מפלגה הם שייכים ותשובתם הייתה למפלגה הציונית", והוועד התעקש לברר מידע זה כדי לשכנם ליד חברי המפלגה אִּתה הזדהו המעפילים. סידור האוהלים במחנה התבצע לפי מפלגות אולי כדי להקל בזיהוי ושליטה במעפילים שהשתייכו לתנועה פוליטית מסוימת.
אברהם אלמאליח, ממנהיגי הספרדים בפלשתינה א"י, זיהה את המתיחות שבפעילות התנועות – הפוליטיות בקפריסין, "היחסים בין התנועות השמאליות לבין התנועה הרבזיוניסטים והבית"רים במחנות המעפילים היו מתוחים ורעים מאוד. בית"רים מבין המעפילים הצפון אפריקנים פחדו בתחילה להגיד לנו שהם שייכים לתנועה זו. את האווירה המתוחה הזאת היו יוצרים השליחים המרובים שהיו באים לקפריסין בשם התנועות השונות. כל אחד מנהל תעמולה לטובת מפלגתו הוא ומשמיץ את שם המפלגה המתנגדת לה".
ההתפלגות לפי תנועות אידאולוגיות הראתה שרוב מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' בחרו להשתייך לתנועות הדתיות 'הפועל המזרחי' ו'אגודת ישראל'. עם זאת, ניתן לראות, שהמעפילים – המוגרבים מנמלי אירופה התפלגו שווה בשווה בין תנועות שמאל סוציאליסטיות לבין תנועות ימין רביזיוניסטיות ודתיות. התפלגות המוגרבים הייתה שונה מזו של שארית הפליטה במחנות קפריסין, שרובם השתייכו למפלגות הסוציאליסטיות. המעפילים המוגרבים לא הכירו את המשחק הפוליטי ואף אמרו למויאל, ש"לא ידענו שכך היא בארץ".
מערכת היחסים בין המעפילים לבין הממסד הסוכנות היהודית לא התנהלה על מי מנוחות. דיווחי השליחים של הסוכנות היהודית שהיו נציגי תנועות פוליטיות שימשו כדופק פוליטי למצב הגולים
ויחסם ליישוב. וניתן להניח שהם הציגו לעיתים תמונה שונה מהמציאות בקפריסין כדי להראות הישגים – – הגדלת מספר החברים בתנועתם. חלוקת התפקידים במחנה הקיץ נעשתה לפי מפתח — מפלגתי פוליטי וביניהם לא נמצא מעפיל צפון אפריקאי.)'השוה"צ' – 22 (, 'מפא"י'( 56 ), 'אחדות העבודה' (26) ו 'העובד הציוני ( (59עובדים אלה הועסקו במזכירות המשותפת, ועדת הביקורת המרכזית, קנטינה מרכזית, וועד המשפט, משטרה, ג'וינט, תיאטרון, בית ספר, סנדלריה, ועדת תרבות, מערכת רם קול, מחסן, מטבח, ספריה, מרפאה, דואר מרכזי והמספרה. לעובדים מטעם התנועות הפוליטיות – ניתנו אישורים בכתב לעבודה זו אחרת בתוך המחנות ומחוצה להם. במילים אחרות, הם הפכו לאנשי שלומם של המפלגות. בהרשמה לקורסים מקצועיים ניתנה עדיפות לחברי 'קיבוצים' שהתארגנו בקפריסין לפי מפתח מפלגתי.
גורלם של המוגרבים למעשה נחתם עקב הניהול ה'אוטונומי' של המחנות בידי המעפילים שהיו תלויים בשליחי המפלגות הארץ ישראליות. לא היה היבט בחיי המעפילים בקפריסין שהשליחים לא שלחו בו את ידם. מעפילים מונו או נבחרו לתפקידים כאלה ואחרים במסגרת חברותם בתנועות הפוליטיות הארץ ישראליות שפעלו בקפריסין כדי לקדם את יעדיהם הפוליטיים. מטרתם הייתה לגייס מעפילים לתנועות אותן ייצגו, כדי להגדיל מספרם באוכלוסיית היישוב בפלשתינה א"י ובכך לשפר מעמדן במערך הפוליטי שהתפתח בה.
זאב צחור שבחן את תרומת שארית הפליטה במחנות העקורים למאבק על הקמת מדינת ישראל ציין, ש"שארית הפליטה לא הצמיחה מנהיגות פוליטית מוסכמת וממילא לא קיימה מסגרות ארגוניות אוטונומיות שעסקו בפעילות פוליטית עצמאית". ההרכב האנושי של מחנות קפריסין לא היה שונה מההרכב במחנות העקורים באירופה וניתן להניח שדפוסי הניהול והניסיון שהצטברו במחנות העקורים ובעיקר התלות בשליחים הארץ ישראלים שועתקו גם למחנות קפריסין.
בבחירות למועצת המחנות היו חריגים. ברשימת התומכים במועמד דאהאן אהרן מטעם 'הפוהמ"ז', ממחנה 68 למועצה היו בעיקר מעפילים יוצאי אירופה. לעומת מספר מועט של מעפילים מוגרבים שתמכו בד"ר ניימן ליאון הבית"רי. שני אירועים אלה העידו על שיתוף פעולה מסוים בין שארית הפליטה למעפילי צפון אפריקה.
החסם השביעי נטוע במערכת היחסים המתוחה בין הסוכנות היהודית לגולי קפריסין. הקרע בין המעפילים לשליח נבע מרגש נחיתות של המעפיל כלפי השליח שהכיר את הארץ ובא ויצא בשערי המחנה בצורה חופשית. לעומתו, המעפיל היה כלוא במעצר במחנה. דוד שערי טען ש"הסיוע של הישוב למחנות קפריסין היה צנוע ולעיתים אף מביש. הנהלת הסוכנות היהודית התנערה מכל אחריות לאחזקת מחנות הגירוש ולהגשת עזרה לשיפור תנאי החיים של המעפילים שנכלאו בהם". לעומת זאת, ארגון הג'וינט הקצה עובדים מקצועיים והשקיע ממשאביו כדי להתמודד עם צרכי המעפילים במחנות. הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ראו בגולי קפריסין נשק מדיני ופוליטי במאבק בבריטים אבל השקיעו בהם משאבים מינימליים שהתבטאו בהקצאת שליחים 'פוליטיים לקפריסין ובפעילות חינוכית ותרבותית שעסקו בקואופטציה פוליטית. שליחי הסוכנות היהודית היו נציגי תנועות פוליטיות עסוקים בגיוס הגולים לתנועותיהם. רווחת המעפילים הייתה משנית בסדר יומם. אמנם בדיווחי השליחים הוצגה תדיר הדרישה לתוספת שליחים וצוות רפואי, אך ההיבט הפוליטי ופוטנציאל הבוחרים לעתיד במדינה היה, כנראה, חזק מההיבט ההומני.
החסם השמיני התערבות ארגונים וולונטריים ]פרטיקולריים, ב.ד[ לשפור מצבם של אחיהם – בקפריסין שהוסיפה לכאוס במחנה בעיקר כשהתלוו להם מאפיינים עדתיים. התאחדות עולי הונגריה בפלשתינה, דאגה בעיקר למעפילים ההונגרים במחנות קפריסין ודרשה מהסוכנות היהודית לשלוח שליחים דוברי הונגרית כדי לטפל בהם, ולצורך זה הפעילה לחץ גם על ידי מקבילתה בארה"ב. ועד העדה הספרדית בירושלים התרעם על כך שבמשלחת הראשון לציון מאיר חי עוזיאל לקפריסין לא נכלל נציג מטעמה. לבסוף הצטרף לביקור הפובליציסט אברהם אלאמליח. אפשר לשער שהשליחים אברהמי ומויאל שניהם מהגרעין הצפון אפריקאי נשלחו לקפריסין מטעם הסוכנות היהודית מפני שהכירו את אוכלוסיית המוגרבים. הוועד למען גולי קפריסין דאג בעיקר ליוצאי אירופה. המוגרבים כמיעוט באוכלוסיית המעפילים במחנות, לא עלה בידם ליצור קבוצת אינטרס חזקה שתעמוד על דרישותיה.
החסם התשיעי החשש של מוסדות היישוב לאבד שליטה על מעפילי מחנות קפריסין שהיה בכול זאת – המאגר האנושי, המיידי והנגיש ליישוב המאורגן. כול אירוע הובא לידיעת מדור השליחים של הסוכנות היהודית וכול חריגה טופלה כדי להחזיר את המצב לתלם ולהרגיע את הרוחות במחנות. הדבר בלט במכתב של הסוכנות היהודית ליצחק אברהמי, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' מגרעין הצפון אפריקאי מקיבוץ בית אורן, שננזף על שפנה לחבר יעקב טשרנוביץ ]יעקב צור, ב.ד[ שלא בהתאם לנוהל, "אין אנו מביעים כל התנגדות, כי תעמוד בקשרים עם החבר טשרנוביץ אולם עלינו להסב את תשומת ליבך, כי בהיותך שליח המדור לשליחים שומה עליך לעמוד אתנו בקשרים בלתי אמצעיים. אנו תקוה, כי להבא תתכתב, בקביעות, עם המדור". במקום אחר מדור השליחים הבהיר למזכירות המשלחת הארץ ישראלית בקפריסין, ש"תפקידי ייצוג הסוכנות היהודית אינם מתפקידה". המדור הזכיר לשליחים את חובת הדיווח הדו חודשי על חלוקת התפקידים ביניהם ועל עבודת המזכירות. – דיווח הוא כלי ניהולי חשוב לקשר בין מטה לעובדי שדה ונועד לצורכי בקרה ופיקוח. אך הדרישה לדיווח דו חודשי היא סממן – לחשש של המטה הסוכנות היהודית מנתק מהשדה מחנות קפריסין, למרות שנציגיו ביקרו באופן שוטף במחנות קפריסין. הסוכנות היהודית לא ראתה סתירה בין הצורך בשליטה בחיי המעפילים להיקף הסיוע הצנוע שהקצתה להם.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-סיום המאמר
ב-20 ביוני 1947 פרסם העתון Le Jeune Moghrebin מאמר תחת הכותרת ׳הרעל הציוני במרוקו׳, כי יש במרוקו ארגונים הפועלים למען פלישתין יהודית, ואוספים כסף להילחם בערבים. אנו יודעים שיהודים בארץ זו, עוזרים לתנועה הציונית. הם מארגנים הפגנות, פגישות, ותומכים ביהודי ארץ ישראל. העובדה התמוהה ביותר של תנועה זו המשרד המרכזי בקזבלנקה בכתובת זו: 37 Boulevard de la Liberte וסניפים בכל ערי מרוקו. וכן יש להם כתב עת בשם Noar שהוא עוין לערבים.
אחרי החלטת האו״ם ב-29 בנובמבר 1947, על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל, ויצ״ו יזמה נשף ריקודים בקזבלנקה. הגברות המארגנות הוזמנו על ידי המשטרה ויעצו להן לדחות את הנשף, מחשש שמא יגרום הדבר לתקריות. ואמנם הנשף בוטל, והופצה שמועה האומרת כי הפעילות הציונית אסורה. כחודש לאחר מכן היה האירוע הבא: גזבר של ועדת ׳קרן היסוד׳ בקזבלנקה, עבד כפקיד באחד הבנקים הצרפתים. מוסלמים מלקוחות הבנק הודיעו למנהל הבנק שהם יקחו את פקדונותיהם מהבנק, אם הפקיד לא יעזוב את תפקידו ב׳קרן היסוד׳. למרות ש-90 אחוז מלקוחות הבנק היו יהודים, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו ב׳קרן היסוד׳, ואף פרסם מכתב כפירה בציונות.
הסיבות להתקרבות הדור הצעיר לציונות, ועדי הקהילות לא יכלו לייצג ולהנהיג את יהודי הקהילה בפני השלטונות. ועדים אלה גם לא היו מוקד משיכה לדור הצעיר, שחיפש מסגרת אחרת להתפתחותו, לקראת מודרניזציה. כמו שהמוסלמים שאפו לעצמאות, היתה שאיפה דומה אצל הנוער היהודי במרוקו, ולכן נמשכו לתנועות נוער ציוניות. התנועה הלאומית הערבית ה׳אסתקלאל׳, ניהלה הסתה לא רק נגד הצרפתים, אלא גם נגד היהודים. הציונים במרוקו הואשמו בהתבדלות מהתנועה הלאומית המרוקאית, שהיא מוסלמית. ובהעברת עושרה הלאומי של מרוקו ליהודי ארץ ישראל – אויבי הערבים.
במלאת שנה להקמת מדינת ישראל במאי 1949 נערכה בקזבלנקה תערוכה ביוזמת השליחים אלי מויאל, שלמה כהן אברבנאל וחניכי תנועת ׳הבונים׳.
ב-1956 הגבלה על פעילות ציונית והשפעתה על תנועות הנוער הציוניות. תנועות הנוער הציוניות פעלו במחתרת, וגיל הנערים שהתקבלו לפעילות ציונית היה מ־17 ומעלה, מחשש שנערים צעירים יותר עלולים להסגיר למשטרה את חבריהם. המפגשים נערכו בדירות פרטיות, מהן סולקו ספרים בעברית, ולא במקומות ציבוריים, מחשש של גילוי הפעילות ע״י השלטונות. בסוף 1959 נודע ל׳מסגרת׳ כי משפחה בקזבלנקה שבביתה נערכו מפגשים של ארגון נוער ציוני, נמצאת במעקב משטרתי, כנראה בעקבות הלשנה של עוזרת בית ערביה. המשפחה הוברחה לג׳יברלטר, ומשם לארץ. למרות זאת, פעלו תנועות נוער ציוניות במרוקו.
תנועת ׳דרור׳ בקזבלנקה
בתנועת הנוער ״דרור״ בקזבלנקה היו במאי 1957, 40 מדריכים. בסוף 1959 בעקבות עלייתם לארץ של מדריכים רבים מקזבלנקה ומערים אחרות במרוקו, פחת מספר המדריכים. במועצה של תנועת הנוער ״דרור״ שהתקימה בקזבלנקה ב-1960, הוחלט לחזק את המשמעת, ולשפר את הופעת החניכים, והתקבלו הסעיפים האלה: אסור לעשן במפגשים, להמנע מלענוב עניבה במועדון, להתלבש בצניעות. החברות התבקשו להימנע מלהתאפר, ומנעילת נעלי עקב גבוהים. הסניף בקזבלנקה מנה מתחילת פעילותו במחתרת בסוף שנת 1956 עד סוף 1959, מאה חברים. אבל לאחר עלייתם של המדריכים לארץ, חלה ירידה במספר החניכים. הגרעין הראשון שעלה לארץ הצטרף לקיבוץ בית אורן במאי 1960, והגרעין השני – שנה לאחר מכן.
עבודת ד״ר נכתבה ב-1985 על ידי דליה בנג׳ו על הנושא: ׳קורות התנועה החלוצית ׳דרור׳ במרוקו 1960-1945׳, התנועה נוסדה ברוסיה בימי המהפכה של שנת 1917. חבריה הגיעו לפולין, ופעלו בתנועת ׳החלוץ׳ וב׳החלוץ הצעיר׳. בין המקורות שעליהם מסתמכת המחברת, הם דוחו״ת של השליחים שפעלו במרוקו בין השנים 1960-1956. חברי ׳דרור׳ חרתו על דגלם את הסיסמה ׳אקטיביזם ציוני׳ מטרותיהם היו חיזוק ההסתדרות הציונית, נורמות מיוחדות בחיי החברים בחיי יום יום, לשם הגשמת הציונות. גיבוש של הנוער הלומד והמשכיל, שיהיה מוכן לנטוש את תכניותיו הפרטיות, למען שירות העם, ויחנך את עצמו להגשמה אישית, עד שהתנועה הציונית תהיה תנועה עממית. הנוער המסורתי במלאח של קזבלנקה נמשך לתנועה זו. בסמינרים ובמחנות קיץ קיבלו החניכים מידע על סוציאליזם, יחד עם ידיעת הארץ והיסטוריה של עם ישראל.
המועדונים מצויים במלאח של קזבלנקה
המועדונים היו ממוקמים במלאח של קזבלנקה, ובשכונות סמוכות למלאח. הצטרפו אליהם צעירים שלא התחייבו לכל מסגרת אחרת. בשנות ה-50 של המאה הכ׳, נעשו מאמצים לטפח קבוצת מדריכים מבין הנוער המשכיל, אך התוצאות היו דלות. לפי דו״ח לשנת 1951 הסניף הגדול ביותר היה בקזבלנקה והוא מנה מאה חברים, מתוך 320 חברים ב-12 ערים.
המספר הקטן של החברים בתנועת ׳דרור' מוסבר על רקע העובדה, שרוב היהודים במרוקו היו שומרי מצוות, ותנועה זו נחשבה אנטי דתית. קן התנועה בקזבלנקה כונה על ידי צעירים מתנועות אחרות ׳קן הגיהנום של האפיקורסים' חניכי התנועה גרמו לדימוי השלילי, והם עשו מעשים פרובוקטיביים, כמו עישון בשבת, ושיחות על הקומוניזם נערכו בבתי הכנסת. המדריכים ניהלו מאבקים עם פקידי הסוכנות שהיו חברי מפא״י, מאבק שהחריף עם הפילוג בקיבוץ המאוחד בתחילת שנות ה-50 של המאה הכ׳. זו נחשבה התנועה החזקה ביותר במרוקו. לפי דו״ח שנמסר ביוני 1951 היו לה שני סניפים בקזבלנקה, שלושים בוגרים ומאה צעירים. במאי 1957 היו לה 88 מדריכים, בארבעה סניפים, בקזבלנקה, רבאט, מכנאם ופאס.
תנועת הנוער ׳הבונים׳ בשנת 1949 היה לתנועה זו סניף בקזבלנקה, בה מעל 150 חניכים, ובעוד חמש ערים אחרות במרוקו. חבריה ערכו בקזבלנקה תערוכה, בה היתה תלויה מפה של ארץ ישראל מתקופת התנ״ך עד 29 בנובמבר 1947. וכן תמונות על הצהרתו של בן גוריון על המדינה ב-1948 בתל אביב, קיבוצים וחיילי צה״ל, ערי ישראל והנגב. לא היתה התנגדות לתערוכה מצד הממשל הצרפתי, ולא מצד המלוכה המרוקאית.
׳השומר הצעיר׳ פעל אף הוא באמצעות שליחים שנשלחו מהארץ, ומרכז הפעילות היה בקזבלנקה. המפגשים היו בסתר במועדונים סגורים, או בבתים פרטיים, מחשש התגלות ע״י המשטרה המרוקאית.
אחרי מלחמת העולם השניה, היתה הפדרציה הציונית המרוקאית ארגון גג של כל האגודות הציוניות שפעלו במרוקו: פועלי ציון – מפא״י, מפ״ם, הציונים הכלליים, ׳חרות/ ׳המזרחי/ ׳הפועל־המזרחי/ בתקופה בה נאסרה הפעילות הציונית. חל שיפור ביחסים בין תנועות הנוער החלוציות – ׳דרור׳ הקשורה לקיבוץ המאוחד, ׳הבונים׳ -לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ׳השומר הצעיר' ׳הנוער הציוני׳, ׳ביתר׳ ו'בני עקיבא' הפעילות הציונית התרכזה סביב בתי הכנסת. נציגי תנועות הנוער הציוניות הגבירו את מספר השליחים ששיאם הגיע בשנים 1956-1955. מספר החניכים הגיע לאלף.
הסיוע הכספי לתנועות הנוער
הסיוע הכספי ממחלקת הנוער והחלוץ בשנת 1954 לתנועת הבונים, ׳דרור' ׳הנוער הציוני׳, ו׳השומר הצעיר׳ הסתכם ב-896. 700 פראנק. שתי התנועות הראשונות קיבלו את הסכומים הגבוהים – 313 אלף פראנקים. ה־ DMO-Department of Middle Eastern Jewry היתה זו המחלקה הראשונה בסוכנות היהודית שפעלה במלאח בקזבלנקה בהצלחה. היא שיתפה פעולה עם OSE שטיפלה בריפויים של צעירים ממחלת הטראכומה, ועם ״אורט״ לחינוך מקצועי. המוסד שלהם בקזבלנקה, הפך גם למוסד חינוכי לילדים עזובים.
על מצבם של יהודי מרוקו – והציונות תשי׳׳ד
מר אלפונסו סבאח מקזבלנקה עסקן יהודי וציוני הגיע לארץ בשנת תשי״ד, וסיפר ב׳קול ישראל׳ וב׳קול ציון לגולה׳ על מצבם של היהודים במרוקו. לדבריו, הארגון הציוני במרוקו סובל ממשבר שנובע מפיצול למפלגות. הוא מנה את מוסדות החינוך בהם מלמדים יהדות, כמו ׳אוצר התורה' ׳אם הבנים׳, ומוסדות ׳אורט׳ להכשרה מקצועית. המחלקה לתרבות תורנית פועלת ומארגנת שיעורים, סמינרים למורים ומדריכים לנוער. תנועות הנוער ׳הצופים' ׳צ׳רלס נטר׳ באמצעות 300 מדריכים, מחנכים כחמשת אלפים בני נוער. מארגנים קבוצות לספורט. בעבר נעזרו תנועות הנוער ע״י הממשלה, צעירים מבקרים בישראל. יש חשיבות לכך שהנוער הדתי מתפלל לשלום מדינת ישראל. מצב היהודים במרוקו עתה: בכל מקום רואים את דגלי צרפת, והיהודים שותפים לזיקה זו, באשר הם נהנים משויון זכויות הודות לצרפת. למרות זאת, חלק גדול מיהודי מרוקו רוצים לחזור לציון, ויש להבטיח את קיומם של היהודים שנשארים במרוקו. צריך למצוא פתרון לעולים שגרים במעברות, ולדאוג לנזקקים מבין העולים. במרס 1956 כאשר מרוקו זכתה לעצמאותה, הופסקה כל פעילות ציונית.
נספחים
ארגונים יהודיים הנזכרים בחיבור
Anglo Jewish Association ־ ׳אגודת אחים׳ יהודית של קהילות בריטניה
American Jewish Committee נוסד בשנת 1906
– Hifsverein der Deutschen Juden ארגון העזרה של יהודי גרמניה נוסד בשנת 1901
הסולטאנים ושנות מלכותם לפי סדר כרונולוגי
סלימאן השני(המשקם) מ-11 במרס 1792 עד 8 בנובמבר 1822
עבד ארחמאן השני מ-30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859
מוחמד הרביעי בן השאם מאוגוסט 1859 עד 12 בספטמבר 1873
חסן הראשון מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894
עבד אלעזיז הרביעי [נער] 1894-1908*
עבד אלחאפט׳ – 1908 עד 11 באוגוסט 1912
מולאי יוסוף 1912 עד 18 בנובמבר 1927
מוחמד החמישי – מלך מ-1927 עד 1961
חסן השני 1961 – 23 ביולי 1999
מוחמד השישי הוכתר ב-1999
*בין המקורות יש הבדלים בקשר לתאריך לידתו. יש הכותבים כי נולד בשנת 1878 ואחרים ב-1881. הוכתר כסולטאן בהיותו בן 14 לאחר שאביו נהרג בקרב ב-9 ביוני 1894. למעשה שלט איש החצר אחמד בן מוסה המכונה בו אחמד, שהיה ממונה על החינוך בממלכה, וזכה לתפקיד של הוזיר הראשי עד פטירתו ב-13 במאי 1900. הסולטאן היה בעל אורינטציה אירופאית, ואדיש לדת. בתקופת שלטונו גדלה ההשפעה והמעורבות הזרה בעניני הממלכה. ביניהם היה סיר הרי מקלין, שהיה ממונה על הדרכת הצבא של מרוקו. האנרכיה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה, וביחוד של צרפת, ואלה לחצו על הממשל המרוקאי, כדי להבטיח שההלואות שניתנו למרוקו – יוחזרו. החוב של מרוקו לצרפת בלבד הגיע ל-190 מיליון פראנקים.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-סיום המאמר- עמ' 257
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
רשימת הפרסומים של שאול טנגי לפי סדר פרסומם באתר
1-רבי כליפא 2-רבי אברהן בנו של רבי כליפא-3-העיר סלה 4-מולאי אל יזיד 5-רבי רפאל אנקווה 6-רבי מישאל באר שבע 7-שרופי אופראן 8- אספי 9- רבי דוד בן ברוך 10- רבי דוד ומשה 11-רבי שלמה בלנחש 12- אוריקה 13- רבי ישראל אבו חצירא 14- דראע-עמק הדרע 15- אָיְית בָּאיוּת – 16 -בזו- 17- תודרה 18- וארְזָאזָאת –19 – ארפוד-20-אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL 21- מידלט
רבי כליפא בן–מלכא. ההילולא ג' אלול.
שנת לידתו של רבי כְלִיפָא אינה ידועה וככל הנראה הייתה סביב שנת ת"מ ( 1680 ) ומקובל שהעיר טֶטְוָואן היא ערש הולדתו.
רבי כְלִיפָא נולד לאמו שהייתה בתו של רבי משה בן-עטר, בנו של איש חייל, רב פעלים,
מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חוכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצוות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל, גדול דעה, רב ועצום, שלא היה בדורנו כמעט גדול ממנו בחוכמה ובמניין, הרב הגדול רבי חיים בן עטר ה 1- (התארים מתוך הסכמת רבני העיר סְלָה לספר "חפץ ה'", ומדברי נכדו ה"אור החיים"). אחיה היה הגאון המפורסם רבי חיים בן-עטר זצ"ל, בעל ה"אור החיים" על התורה, ואחותה השניה הייתה אשת הגאון רבי אליעזר דָאבִּילָא או דֶה-אָבִילָא זצ"ל (רא עליו בערך העיר רבאט. ש"ט] בעל "מגן גיבורים[ " על מסכתות הש"ס .
אחותו של רבי כְלִיפָא הייתה מרת שמחה אשת רבנו *שלמה פינטו זצ"ל, והוא שהזמין את
רבי שלמה לבוא אליו מארץ-ישראל לְאָגָּדִיר, לאחר שהתאלמן, כדי שישא את אחותו לאישה,
וממנה נולד אור ישראל וקודשו רבנו חיים פּינטוֹ הגדול זצ"ל (הראשון הקבור בעיר מוגדור ראו
עליו שם. ש"ט.
רבי' כָלִיפָא התגורר שנים רבות בעיר טֶטְוָואן (Tetouan) ובצעירותו למד תורה אצל חכמי העיר פָאס (Fes) וספי (Safi) אותם שימש ומהם ינק חוכמתו הנפלאה.
החיד"א בספרו "שם הגדולים" כתב עליו בזו הלשון: "החכם השלם, החסיד, מלומד בנסים, מורינו רבי כְלִיפָא בן מלכא".
לפרנסתו עסק רבי כְלִיפָא במסחר, וההצלחה האירה לו פנים, וברכת שמים שרתה במשלח ידיו עד שהפך לעשיר גדול. עסקיו היו חובקי-עולם וזכה ליהנות משני שלחנות: עושר רוחני ועושר גשמי. ספינותיו הירבו לצאת הלוך ושוב עמוסות בסחורות. לאחר שהתקשר עם רבנו שלמה פִּינְטוֹ בקשרי משפחה, השתתפו יחד גם בקשרי מסחר.
למרות שעסקי המסחר גזלו מזמנו היקר והטרידוהו מעבודת ה' כפי חפצו, סבר רבי כְלִיפָא שעליו להתפרנס מיגע כפיו ולעסוק בדרך ארץ בעצמו ללא שליח. כדרכו נתן גם לכך טעמים מקוריים, פשוטים וחדורי אמת תמימה. האחד: ניסיונות רבים צצים חדשים לבקרים, בפני העוסקים במשא ומתן, שקר, גניבה, שבועה, רכילות ועוד. לעומתם, ההולכים בדרך "איש תם יושב אוהלים" (יהושע יב/י') ומרבים לקח בידיעת ה', אינם מתנסים בכגון זה, חלקם הגשמי אינו נצרף בכור ניסיונות אלו. אך, מעלתם חסרונם, כי נמצאו חסרים בידיעת ה' בחציים החומרי, בנפתולי ה"דרך ארץ" לא הוכיחו כי יודעים הם את קונם, ולא ינטו בפיתויה אחר תעתועי היצר, והרי הכתוב אומר: "בכל דרכיך דעהו" )משלי ג'/ד'. (לכן – טען רבי כְ לִיפָא: "עלי לעסוק במסחר, להקפיד על כל קוץ ותג בהלכות הסבוכות הקשורות לכך, ולהוכיח את נאמנותי לבוראי גם בדרך זו, מה גם שעיקרה מכוון לצורך עבודת ה', דהיינו כדי שיהיו המעות מצויות בכיסי לקיים רצונו יתברך" .
טעם נוסף נתן רבי כְלִיפָא, היות וחז"ל גילו כי ביום היאסף האדם לבית עולמו, בעת פקודה בו יצטרך למסור דין וחשבון על כל מעשיו, ישאלוהו תחילה: "נשאת ונתת באמונה"? (ת. בבלי, מ. שבת א'/א'( – אם כן, מי הוא אביר-הלב אשר יקשה עורפו ולא יאחזנו רעד מכך? לכן, כיצד יוכל לנהל ענייני מסחרו על-ידי שליח, ומי יבטיחהו ששליחו יעסוק באמונה, ללא כשלון באבק גזל או קמצוץ הונאה ?. וגם אם יתור אחר איש חייל שונא בצע, מי יעידנו כי בכל כוחו יאמן את דבריו? ובנוסף לכך, הרי בעומדו לפני "הצור תמים פועלו שכל דרכיו משפט" (דברים ל"ב/ד'), יצטרך להוכיח שכל פעלו פעל בצדק ומשפט, ואם שלוחו עסק עבורו, איך ידע להוכיח דבריו?
לכן מצווה בו יותר מבשילוחו, וכפי שהמליץ על כך רבי כְלִיפָא בנועם מליצתו: "משא ומתן לשליח לא יותן, דכתיב: "ועשית כל מלאכתך" )שמות כ'/ט'(, ולא ע"י זולתך". מטעמים אלו עסק רבי כְלִיפָא במסחרו בעצמו, ללא שליחים. אולם בכל-זאת, בערוב ימיו נקפו לבו, שמא הרבה יותר מדי בעסקי דרך ארץ, והרבה להתאונן על כל )מתוך ההקדמה לספר "כף ונקי"(.
למרות כל האמור, השתדל רבי כְלִיפָא בכל מאודו שלא יפריעו לו עסקיו מתלמודו, והיה בתלמודו עיקר ומלאכתו עראי. בצד לימודיו ועבודת קונו עסקו תלמידיו, ועם הפונים אליו בשאלותיהם עסק גם במסחר. זכה רבי כְלִיפָא וממונו לא העבירו על דעת קונו, אלא אדרבא, שימש בידו אמצעי להפיק את רצון קונו בשתי בחינות: האחת לעשות מצוותיו, והשניה כך יכול להניף את דגל האמת, להשמיע דעתו הצלולה ברמה, ללא מורא עשירים ונכבדים בעיני עצמם.
נתקיים בו מאמר שלמה המלך: "עטרת חכמים עושרם" (משלי – י"ד, כ"ד). כפי שביאר רבנו בתחילת פרשת בחוקותי: "כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו לעטרה ולכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר, חוכמתו בזויה, ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת הדוברים אותו ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו". עד כאן לשונו.
מרגלית מיוחדת במינה, אבן חן בעלת צלעות מרובות מלוטשות היטב, בוהקות כל אחת בגוון שונה ונדיר, חינני וברור.
"אסף" כינה את עצמו – כפי שגילו לו בחלום, ואכן אוסף מעלות ותכונות קיננו בקרבו. אחת לא האפילה על חברתה, ולא נטלה מזוהרה מאומה. גם חכמי דורו ושאחריו כינוהו "החסיד" , גם החיד"א )הרב חיים יוסף דוד אזולאי( כינהו כך עשרות פעמים בספריו, ועוד רבים אחרים, ואכן רב חסד היה. חסיד עם קונו, ומתחסד עם ביריותיו וכל אורחותיו חסד ואמת.
גאון מופלא, בקי בכל מיכמני התורה: גמרא ומשנה, הלכה ומוסר, מחשבה וקבלה. מדקדק ומשורר, חוקר ומבקר, בקי בהוויות העולם הזה ופרוש מהן. צדיק נשגב, חסיד במעשיו, ישר בדרכו, ענוותן כהלל, רך לכל נדכא ורצוי לכל אחיו. קשה כארז וכנוטר הכרם נגד כל החנפים למיניהם, ובעוז רוח נלחם נגד כל קורטוב שקר, או שמץ חנופה. בסערת לבבו חבט בתוקף על קודקודם של מטי המשפט, המתחנפים לעשירים, והוקיעם. בייחודיות האופיינית לו, נלחם בם בקולמוסו המשונן, והטיח בהם דברים קשים כגידים. כל אלה הותכו בתוככי אישיותו, והפציעו מתוכה בניחוח עדין ומיוחד .
החיד"א כתב בספר: "כף ונקי" ספרו של רבי כְלִיפָא "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים מר קשישא (הזקן, (מורנו הרב כְלִיפָא מלכא מקהילת קודש אָגָּדִיר והוא פירוש על התפילה ושירים ע ניינים ה' חלקים כנגד חמש האצבעות" .
התיישבותו בְּאָגָּדִיר, כנראה, בעקבות חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ז"ל (על דברי ריבות שהיו בינו לבין חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ראה בספר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (סימן רס"ח).
רבי כְלִיפָא כיהן באָגָּדִיר ברבנות, ואת רבנות ניהל ביד רמה. בבית-הדין היה דן את כל דברי הריבות שהתעוררו בין בני-העיר וטרח לפסוק דין אמת לאמיתו. מלבד זאת נהגו בני-העיר לשאול את מוצא פיו בכל שאלה קטנה כגדולה ורבי כְלִיפָא היה עונה לכולם בבהירות כיד ה' הטובה עליו. בנוסף לכך, כרועה נאמן ניווט את ענייני העיר, ועול הציבור היה מוטל על צווארו
רבי כְלִיפָא נחשב כאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, דעתו נשמעה ברמה בכל מקום וגדולי הדור התייחסו לדבריו בהדרת קודש. מקהילות שונות ברחבי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם ודיינים נשאו ונתנו עמו. נשתמרו כמה מהכרעותיו אשר שימשו מקור נאמן גם לדורות הבאים.
ועוד מעניין לעניין, שהגאון החיד"א, לאחר שקיבל את כתב-היד של ספרו "כף ונקי" מנכדו של רבי כְלִיפָא רבי שמואל הכהן שהיה תלמיד החיד"א, לא פסק מלהביא את דבריו בכבוד גדול, ופעמים רבות מכריע את ההלכה על פי דעתו הרמה, כאשר בכל פעם מכנהו" החסיד", ופעמים אף: "המלומד בנסים".
ענוותן כהלל היה רבי כְלִיפָא, כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף ונקי", עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת, שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת, אך בהגיע עת מלחמה לה, 'כלביא יקום. ר 'כְלִיפָא לא נושא פנים לאיש, ומביע דעותיו ללא משוא פנים, כאשר עם טוהר לבבו, וכך עם האמת התקיפה שנשא בתוככי לבבו, ובנאמנותו למסורת אבות, הטביע את חותמו על דורו ועל הדורות הבאים, בתחומים רבים ומגוונים .
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
מנהג נאה היה ועודנו קיים עד עצם היום הזה בקהילות ישראל במרוקו, והוא לקום בלילות שבת החורפיות לשירת הבקשות הנמשכות עד אור הבוקר והמכונה בפיהם: ,אל-קומן..אל-בקשות. מנהג נאה זה הובא גם לארץ והם ממשיכים במסורת אבות יקרה זו בישראל. יהודי מרוקו לא יוותרו על הבקשות המהוות עבורם, פרק חשוב מהווי החיים ובלילות שבת, מקובל אצלם לקום באשמורת הלילה, עוד בשעה שתיים אחר חצות, לקיים את דברי נעים זמירות ישראל: חצות לילה, אקום להודות לך .
מהשבת הראשונה שלאחר חג הסוכות, מפרשת בראשית, מתחילים יהודי מרוקו בבקשות הנמשכות עד שבת זכור, אולם במכנאס עד שבת הגדול.
בלילות שבת, עוד משעה שתיים אחר חצות, וכבר רואים את מבואות המללאח הומים בבני אדם, הורים העירו את ילדיהם הקטנים ולוקחים אותם עימם לבקשות, על־מנת להרגילם ולהכניס בליבותיהם את אהבת השירה והפיוט.
בעיר מכנאס, טכסי הבקשות היו נערכים במיוחד, בבתים פרטיים ולא בבתי כנסת, על־כן המארח היה מכין ״סייאנטו״ מיוחד לפייטנים הראשיים ולחכמים, עליו הניחו כסתות כדי לאפשר למכובדים, ישיבה נוחה. גם הקל בהרבה על ההורים שהביאו עימם את ילדיהם, כך שבמקרה והילד היה נרדם, יש לכל הפחות מקום לשינה. בינתיים, עד שיגיעו כל הנכבדים שהוזמנו לבית ״מארח־הבקשות״, קוראים את שיר השירים במנגינה המסורתית המיוחדת של יהודי מרוקו, אך נזהרים ואין מתחילים ב״תיקון לאה״ לפני שיגיע רב בית הכנסת שהוזמן במיוחד על־ידי המארח לליל הבקשות . כל זה משום יראת כבוד שהציבור רחש למנהיגים הרוחניים במרוקו, אולם אחרי שמגיע הרב מתחיל הקהל לקרוא בצוותא ובקול־רם: אלהנו ואלהי אבותינו! מלן רחמן רחם עלינו.. תפילה שכולה תחנונים לבורא, לבנין בית מקדשנו ולהחזרת הכהנים לעבודתם והלויים לשירם ולזמרם. . . אח״כ, אחד ״המסדרים״ הקבועים והמומחים מסדר פרק מהמשנה בשלושה מקומות הבהנים שומרים במנגינה המיוחדת והערבה לאוזן. בסיום הטכס הקצר הזה אומרים קדיש ומתחילים מיד בטכס הבקשות.
הערות המחבר: ״סייאנטו״־מלה ספרדית עתיקה, שפירושה מקום ישיבה. בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים, עליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים שעליה, כיסו בסדינים לבנים. על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זה נקרא ״סייאנטו״ והוא מילא את מקום הכסאות. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 79.
״המסדד״ . בבתי כנסת של יהודי צפון־אפריקה, יש תמיד ״מסדר״ קבוע המסדר את רוב קטעי התפילה, לפעמים מסדר אותה מתחילתה ועד סופה. המסדרים הם כמעין חזנים ובדרך־כלל בעלי קול נעים וגם יודעים את התפילות, הלחנים והמנגינות על בוריים.
הפייטן הראשי
לכל חברת בקשות, יש מנסה הטכס והוא נקרא הפייטן הראשי. בפי יהודי מרוקו הוא נקרא: .אל מוקדדם או אל מעללם, (המומחה). הוא מתחיל בבקשה המתאימה בקצב ובמנגינה על־פי הכללים שנקבעו לפרשת השבוע. כל פרשה בנוייה על משקל מסויים ומותאם לשירה האנדאלוסית. בדרך־כלל נהגו להתחיל את טכס הבקשות בשיר: דודי ירד לגנו, אולם במכנאס ברוב חברות הבקשות, הפייטן הראשי פתח תמיד את מכלול הבקשות בפיוט אגדלן אלהי בל נשמה ולפי הלחן והמנגינה שקבע, לפיהם ניהל את כל מהלך הטכס. לאחר מכן מתחילים בשירת הקטעים וכל אחד שר קטע והקהל חוזר על הפזמון. תוך כדי הטכס, מגישים למשתתפים תה, עוגיות ושתייה, לרבות גם שתייה מסוג אחר, והיא (עראק) שמקומה לא היה נפקד מאף שמחה או אירוע כלשהו.
דודי ירד לגנו – פיוט קבלי, חיברו ר׳ חיים הכהן מארם צובה, תלמידו של מהרח״ו(ר׳ חיים ויטל). החרוזים בראשי תיבות סדר אלף־בית וחתם בסוף מן צפת. השיר הזה מופיע ברוב קובצי הפיוטים. ראה: קומי רני, עמי כה.
אגדלן אלהי בל נשמה – המחבר הוא ר׳ אברהם אבן־עזרא, היחידי בחכמי ספרד בדורו שלא כתב ספר או שיר בערבית. היה בעל סגנון עברי מעולה, משורר, פילוסוף, פרשן וגם עני מרוד. הפיוט מופיע ברוב קובצי הפיוטים ראה: ישמח ישראל, ע׳ 1.
חברות הבקשות
במרוקו היו קיימות חברות רבות של אומרי בקשות, וכל חברה קיימה את ״שבת הבקשות״ שלה באחד מבתי־כנסת הרבים המפוזרים בשכונה, אולם כאמור במכנאס, הבקשות נתקיימו אך ורק בבתים פרטיים, כל ליל־שבת בבית אחד החברים, להוציא בית־כנסת אחד ומיוחד במכנאס, אשר בו נתקיימו הבקשות לכלל המון העם ולא לאנשים מאוגדים בחברה כלשהי. בית־כנסת זה נקרא עד היום ״סלאת ר׳שמעיה״ במכנאס היו קיימות חברות רבות של אומרי־בקשות, אבל הגדולה מכולן הייתה חברת יחזקאל הנביא . בחברה זו היו מיטב אוהבי השירה וגדולי הפייטנים. מלבד חברות הבקשות, היו במכנאס ארבעים ושתיים חברות נוספות של לומדי תורה וזוהר. חברות אומרי הבקשות, רובן היו ע״ש נביאי ישראל וע״ש צדיקים ומלומדים בנסים. אפשר היה לפגוש חברת יחזקאל ע״י חברת דוד המלך, או חברת אליהו הנביא ע״י חברת ר׳שמעון בר יוחאי(רשב״י) . האירוח של הבקשות נעשה תמיד על־פי־ הגורל שהיו מגרילים בכל ליל־שבת אחרי הבקשות, והחבר אשר שמו היה עולה בגורל, היה מארח את החברים בשבת הבאה, אך כאשר הייתה שמחה משפחתית כלשהי, בעל השמחה היה פטור מהגורל. הוא אז הזמין אנשי החברה לביתו לאמירת הבקשות, כשהכיבוד הוא עשיר ומגוון יותר.
״סלאת ר׳שמעיה״ – ״סלאת ר׳ שמעיה״־בית־כנסת ע״ש ר׳ שמעיה מאיימרן, אחד מרבני מגורשי ספרד שהגיע עם הגולים ישר לעיר מכנאס. הרב הזה בנה את בית־הכנסת הנקרא עד היום על־שמו. בשנת תרנ״ב, נמכר בית־הכנסת לגביר מנחם בן עבו וזה בנה עליו את ביתו הקיים עד היום. בית כנסת־זה היה פתוח ללא הפסקה עד חצות. אין אדם מיוצאי העיר מכנאס שלא הכיר או לא התפלל פעם בבית־כנסת זה, בו היו נפגשים הפייטנים וחובבי השירה בלילות שבת ובו ערכו את הבקשות. (זוכרני עוד מילדותי את הפייטן הראשי שהיה שם: זקן מופלג בשם ר׳ יעקב טולידאנו המכונה ״א־שממאע״ (יצרן נרות), היה בעל קול אדיר וחזק והיה פייטן בכל נימי נשמתו). על בית כנסת זה, ראה: אוצר המכתבים, חלק א. סי סט.
חבות יחזקאל היא ע״ש הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, נוסדה במכנאס בשנת 1936, בה היו מיטב פייטני העיר: מרדכי וואקראט, מכלוף ומשה פאריינטי מאיר טולידאנו, מאיר חיים בללחסן ועוד הרבה פייטנים ידועים. בחברה הזו חברו גם קוראי הזוהר. בדרך־כלל, חבריה היו אנשים אמידים ו׳׳אנשי השורה״. ראה: ח. זעפרני, ע׳ 166, 55; קובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״ (בהקדמה).
חברת אליהו הנביא הייתה החברה השניה בגודלה אחרי חב׳ יחזקאל וגם בפרסומה. הפייטן הראשי של החברה הזו, היה הפייטן ר׳ רפאל אדרעי, המכונה אלפאסי. הוא גם חיבר קובץ פיוטים בשם ״הטיבו נגן״. החברה הגישה עזרה ליולדות חסרות אמצעים וממשפחות ברוכות ילדים. על חברה זו, ראה: רפאל בן שמחון, יהדות מרוקו פרק: נישואין.
בנוסף לשתייה בשפע, הגיש גם קליות וגרעינים, עוגות וכל מיני תקרובת, כל זה כדי להנעים ולהמתיק טוב יותר את ישיבתם של המולועין, הלא הם חובבי השירה והפיוט.
השיה והפיוט
השירה והפיוט תופסים חלק נכבד בחיי יהודי מרוקו, אין תפילות חג או שמחה משפחתית ללא פיוטים, יש גם פייטנים מקצועיים המוזמנים בתשלום ושפרנסתם היא על השירה והפיוט והם מוזמנים תמיד למסיבות ואירועים משפחתיים. לא פלא שמאות רבות של משוררים ופייטנים יצאו מקרב יהודי צפון־אפריקה. בעצם אין כמעט רב או חכם אשר חיבר ספרים בשאלות דת והלכה, ושלא חיבר גם שירים, פיוטים, קינות, תוכחות ותחינות. ברם ״כל משכיל הוא גם משורר״. הפיוטים לכבוד השבת, החג והמועד, לפעמים לכבוד חברים במאורעות מסויימים: ברית מילה, בר־מצווה, חתונה וכדומה. בכמה מקרים חוברו השירים גם בערבית המדוברת, כמו שירי חתונה, ברית מילה, או שירי עצב (קינות) או בהגה המקומית: ,א-נוואח, לזכר הנפטרים. בשטח זה של השירה בערבית־יהודית, יד־הנשים הייתה על העליונה. הן היו דווקא המומחיות. השירה העממית בערבית־יהודית נשתמרה בחלקה הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות. היא נמסרה רק בעל־פה, כי הנשים לא ידעו קרוא וכתוב להוציא את המשוררת העבריה פריחא בת יוסף .
מאחר ותכונת יהודי מרוקו היא לשלב את השירה והפיוט בכל אירוע חגיגי, דבר זה הביא לכך, שכל יחיד הוא פייטן בפני עצמו ובקיא במכמני השירה, בעצם כל הקהילה הייתה בבחינת מקהלה הרמונית אחת, כשמדובר בשירה ובפיוט, באירועי חג ומשפחה.
יש להבחין בין המשורר מחבר הפיוט, לבין הפייטן השר אותו, יש שהאחרון הוא מומחה בתחום הזמרה והמוסיקה, אבל המשורר, יצירתו הפיוטית ספוגה כולה יראה וערכי יהדות, והיא כעין תפילה, בין אם יש בה משוס תחינה, בקשה או תוכחה, או קינה על חורבן או אסון שירד על הקהילה ;זעפרני, שירה, עמי 11־12.
כמעט כל מחברי הפיוטים הלכו לפי סדר זה, אבל מחבר ״תהלה לדוד״ בשער הפתיחה של הספר, כלל שלושה נושאים: תורה, עבודה וגמילות חסדים וחילק אותם ל־14 חלקים שונים כמנין שמו, מהם לחגים, לזמנים ולאותות, שבתות ומועדים. ראה גם מחבר קול יעקב שחילק את הקובץ ל־12 ״קולות״.
פרופ׳ י. שטרית, גילה בשטראסבורג אשר בצרפת, כתב־יד עברי עתיק ממרוקו ובו שיר־בקשה שחובר בידי משוררת עבריה במאה הי״ח או הי״ט… בשם פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבא. ראה: פעמי מערב, עמי 248 (מכאן יוצא שעל־אף אי־ידיעת קרוא וכתוב שהייתה קיימת אצל הנשים, בכל זאת היו גם יוצאות מן הכלל כדוגמת פריחא בת יוסף).
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
עמוד 104
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
שמועתו של רבי כְלִיפָא נקייה הייתה, ברוח תמימה, מבוררת כל סיג, נקב או סירכא (חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות. ש"ט.( אהבת האמת אשר תהיה, הייתה נר לרגליו, וסביבה נסב ציר חייו. תכונה זו הביאתו להתחקות אחר שורש כל הלכה ומנהג, מסורת או תקנה, לחקור מה אמת ומה שיבוש, איזה מהם מקורו במנהג אבות, ואיזה משיבושם של יושבי קרנות. כבר מצעירותו ניכרה בו נטיה אופיינית זו. כאשר בימי חרפו היה יושב בעשרת ימי-תשובה עם חבר תלמידי-חכמים, ויחד עם עמלם, לטהר את לבבם לקראת תפילות היום הקדוש, היו עמלים גם להניח את נוסחאות התפילה, מדקדקים בהם דקדוק רב, לנפותם, לטהרם, ולהעמידם על בוריים )כך הוא כותב בהקדמתו לספרו "כף ונקי)". נטיה זו ליוותה אותו כל ימי חייו, ובעצם אותה הציב לו כמטרת חייו, להעמיד מנהג ישראל על שורשו האמיתי, כפי שכתב בהקדמתו לספרו "כף ונקי". "כי הוא עיקר ישעי וחפצי, להגיה פזמונים, בקשות ותחינות הבאים בסידורי תפילות למנהג ספרד… ושאר דקדוקים ופירושים ומילות קשות ומנהגים שנהגו קדמונינו, על פי ספרי ספרד מפי סופרים וספרים". יגיעה רבה השקיע להגשמת משימתו זו, ואכן פירותיה הנאים העמידוהו במקום הראשון בין מגיהי הנוסחאות של עדות המערבים ]המרוקאים], ובראש שומרי מסורת אבות בטהרה, ללא זיוף, וללא שינוי, אפילו קל שבקלים.
כמה תנאים הציב למטרה זו:
א. ידיעה נרחבת בדקדוק הלשון.
ב. בקיאות והבנה בכללי השירה והפיוט.
ג. התנאי העיקרי, שליטה במכמני התורה, מצורפת לשימוש חכמי וזקני הדור. בשלושתם הצטיין רבי כְלִיפָא במידה גדושה, כי בצד ידיעת התורה עליה סופר כבר, השתלם רבי כְלִיפָא בחוכמת הדקדוק, ושלט בה שליטה מלאה ללא מיצרים. ספריהם של גדולי המדקדקים היו אצורים בזיכרונו וכלליהם הינחוהו בהגהותיו. גם שימוש חכמים לא חסר לו, כאשר בצעירותו לא מנע קולמוסו מלהחליף אגרות עם המדקדק הגדול רבי שלום אבן צור זצ"ל (ראו אודותיו בספר "נר-המערב" עמ' קי"ב, וגם בערך העיר פאס. ש"ט), שהיה כבר בא בימים באותה עת, ובירר לפניו כמה נוסחאות. כעטרת תפארה התנוססה על כל ידיעותיו, חוכמתו הנדירה בשירה ופיוט.
כל חרוז שיצא מתחת קולמוסו, היה מדוקדק בתיבותיו ומהוקצע במשקל תנועותיו, על פי כל כללי לשון-הקודש ואומנות הפיוט. רבי כְלִיפָא ראה במתנת שמים זו, הוראה לעסוק בתחום זה, ולכן הירבה להשתמש בכישרונותיו אלו, הן לצורך הגהותיו ותיקוני התפילה, והן לחיבור פיוטיו כפי ששורר באחד מהם:
לָכֵן הָעֵרָנִי יוֹצְרֵי, הורני דֶּרֶך זו
נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים
לְשֵׁם קָדְשׁוֹ אֲבָרֵךְ גַּם אֲפָאֵר,
פִּי וּלְשׁוֹנִי וְכָל אברי מוֹדִים
רבי כְלִיפָא ראה משימה עליונה בהגהת נוסחות התפילה כפי שביאר בהקדמה להגהותיו: "הרי התפילות עולות לפני בורא עולם, המקבל אותם באהבה ורחמים, משתעשע בהן, וקושר לו מהן עטרה, כאמור בדברי חז"ל במקומות רבים אין ספור, אם כך, כיצד נגיש לפניו מנחה זו, בלי לנפותה בי"ג נפות, ניפוי אחר ניפוי, להעמידה על סולתה?" , או כמליצת רבי כְלִיפָא: "איך נמהר להוציא לפני אלקים דבר, מלא תבן ובר ?" לכן עלינו להקפיד מאד על נוסח התפילות, ועל הגיית התיבות בצורה הראויה, חזק ורפה, נד ונח, נראה ונסתר וכדומה. כפי שכבר סיפרנו הקדיש רבי כְלִיפָא פרק מרכזי בחייו למשימה זו, בהגהותיו הירבה להשוות בין נוסחאות הסידורים הקדמונים וסידורי קהילות הספרדים, לבין נוסחאות התפילה השונות שהיו נפוצות בערי-מרוקו. לצד עבודתו זו, הוסיף ממתת מוחו ורוחו שירים לאלוקיו, ובעת נוח עליו רוח ה', חיבר פיוטים נפלאים מלאי כמיהה וכיסופים לקונו. חן נדיר מתרונן בשיריו היצוקים על כושר ביטוי עז, משולבים בפניני שפה שנונים, ומושתתים על רעיונות מקוריים .
מלבד עבודתו בהגהת נוסחאות התפילה, הציב רבי כְלִיפָא לעצמו משימה נוספת, לשמר מנהג אבות. דברי הרמ"א בשולחן ערוך "ואין לבטל שום מנהג, או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (אורח-חיים סימן תרע סעיף יד) עמדו לנגד עיניו. ככל הנראה סבר שהלכה כדברי הכלל שטבע המהרי"ק )מורנו הרב רבי יוסף קארו. ש"ט( בתשובתו הידועה: "בכל מקום שתמצא מנהג ויש ליישבו בשום עניין, פשיטא שיש להלך אחריו, כמו שאמרו: "מנהג מבטל הלכה רק שיהא מנהג וותיקין" (שו"ת מהרי"ק שורש קמד.( עמל רב וטירחה מרובה השקיע לברר כל מנהג ממנהגי המערב ) מרוקו( לדלות מקורותיהם, ולהעמידם על אדני ההלכה הטהורה. בספרו "כף ונקי" הוכיח והראה בבקיאות וחריפות את נכונותם וצדקתם של מנהגי-המערב, ובזכות אותה עמידה על המשמר, נשתמרו מנהגים רבים בקהילות בני-מרוקו עד ימנו. אהבת האמת שפיעמה בקרבו הוציאה אותו פעמים רבות למלחמה, מלחמת המסורת. אותה הכרה עמוקה, שמסורת אבות היא הנותנת לנו כח בגלותנו הארוכה, והיא שהפיחה בו שלהבת קודש, להיאבק נגד כל סטיה מהנהגים המקובלים מדורי דורות. במלחמתו זו לא נשא פנים לאיש, ויצא חוצץ נגד כל מי שהעז לשנות, או לקרוא לשנות ממסורת אבות, ולפעמים אף נגד אוהביו.
היות ומלחמתו הייתה לשם -שמים, זכה שהתקיימו בו דברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם- שמים סופה להתקיים ) אבות פה/משנה יז( וכפי שפירש הברטנורא: "מחלוקת שהיא לשם-שמים, סופה – התכלית והסוף המבוקש ממנה להשיג האמת – מתקיים". ואכן תכלית מלחמתו ומאבקיו – שימור מנהגי-מרוקו התקיימו. וברור הדבר כי עיקר הסיבה לך, הייתה מחשבתו וכוונתו לשם- שמים בלבד. ברירות הלב, צלילות הדעת, משולל פניות, טהור, נקי, זך, בקיצור "ואסף איש טהור" (במדבר יט/ט') חיבורו הגדול של רבי כְ לִיפָא הוא הספר "כף-ונקי" שבעצם הנו אגודת חמישה מספריו בעניינים שונים. כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף-ונקי" בחמישה חלקים עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת. שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת. אך בהגיע עת מלחמה לה', "כלביא יקום" (במדבר כ"ג, כ"ד) בהקדמה זו כתב גם שבדעתו היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו זה.
החיד"א זצ"ל כתב בחלק ב' של "כף ונקי": "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים, ר' כליפא מקהילת קודש אָגָּדִיר…"
החלק הראשון: הגהותיו לסידורי התפילה והוא עיקר הספר. הגהות אלה חוברו בעיקר על המחזור שנדפס באמסטרדם בשנת תפ"ח ( 1728 ) ע"י ר"א עָטִּיָאס..
החלק השני: "פרפראות לחוכמה", בו כינס סימניו לכל מיני דינים, ועוד ענייני מוסר בדרך שיר ומליצה.
החלק השלישי: נקרא "שכחה ולקט" ' ליקוטים נוספים כמעשה החלק השני.
החלק הרביעי: "משכיל לאסף" הוא בעצם תמצית ספרו "רך-טוב" ובו אסיפת דינים שחידש, וביאורים בסוגיות הש"ס .
החלק החמישי: "משובה ניצחת" בו כינס ויכוחיו ותשובותיו לחכמי הנוצרים, עד עתה לא נדפס ספר זה, ומצויים ממנו כיום שנים: האחד, בבית-הספרים הלאומי והארכיאולוגי בירושלים, שהעתקתו נשלמה בְּאָגָּדִיר בכ"ו תמוז התקי"ד ( 1754 ) והוקדשה לכבוד רבי יצחק שלמה ישורון מאמסטרדם, כי עמו קיים רבי כְלִיפָא קשר ידידות ומסחר השני בספריית המדיה הרוסית במוסקבה.
"קול-רינה" – קובץ שירים – פיוט אחד מקובץ זה נקרא "לאל עליון נורא", הודפס בסוף
הספר "קריאי-מועד )ליוורנו תרפ"ו (1726-
"קול עציב " – קינות והספדים, וחיבור נגד התפשטות השבתאות במרוקו.
"רך-טוב" – פירוש על שולח ן-ערוך וגם ספר דרשות, פירושים ומאמרים. כמו שרמז בספרו
"כף ונקי", בדעתו של ר' כְלִיפָא היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו.
לעת זקנתו חשש רבי כָלִיפָא כי הירבה יותר מדי במשא ומתן, חסיד בדרכיו היה, ופחד הדין בער בלבו, שמא יצטרך לתת דין וחשבון על חריצותו בקנייני העולם הזה. לפיכך הירבה לתהות על דרכו הראשונה, וביקש רחמים מבוראו שיורנו את דרך התשובה על כך. כתחינת מלכנו החסיד בתומתו: "בְּחָנֵנִי ה' וְנֵסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתֵי וְלִבִּי)" תהלים כו/ב( התחנן גם הוא. עז היה חפצו להוכיח לבוראו, כי ממונו איננו אלא אמצעי ולא מטרה, וכל ממונו אבק כנגד אהבתו לאלקיו.
מן השמים נענו לו, והזמינו לו ניסיון להראות את אשר עם לבבו. ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה היו הימים הנוראים ימי התעלות לרבי כָלִיפָא כראוי לחסיד כמוהו, חודש אלול, ולאחריו ראש-השנה, ושיאו של הזמן ביום הכיפורים הקדוש, היו כולם קודש לה' יתברך, לעסוק בעבודתו ולהתרפק על אהבתו. קל וחומר בערוב ימיו, לאחר שכל השנה הירבה להתקדש, היו ימים אלו ימי רוחניות בלבד, חיבור גמור לקדוש ברוך הוא. שנה אחת, בעיצומו של היום הקדוש, בעת שהיה שקוע בתפילתו ועבודתו הנוראה, באו וסיפרו לו, כי לעת עתה הגיעו אוניותיו עמוסות בסחורה, והינן עוגנות בנמל. רבי כָלִיפָא נחרד כולו, פחד ובעתה אחזתו, האם חס ולשלום יתחלל היום הקדוש והנורא מחמתו? וכי חס ושלום יטרידוהו הבלי העולם הזה מעבודת הקודש ? לפתע ניצנץ במוחו רעיון, הלא זהו הניסיון לו ציפה, לרגע כזה הנו מייחל כבר זמן רב. מיד נעמד בתפילה: והירבה להעתיר לבוראו שהאוניות יטבעו בים. תפילתו נענתה, ותכף התרוממה סערה בים וכל אוניותיו טבעו, ועמם ירד למצולות כל רכושו. רבי כָלִיפָא לא חש הפסד כלל, אלא, אדרבא, אנחת רווחה פרצה בלבו הטהור על כך שעמד בניסיון, והוכיח כי ממונו לא נחשב בעיניו כלום כנגד רשפי אהבתו לבוראו. עדות אילמת נותרה למעשה הירואי זה. לפי מסורת זקני העיר אגדיר, העומד על שפת הים בעתות סערה, יבחין בתרניהם של אוניות השקועות בים, המבצבצים מתוך שאון הגלים. אותם תרנים הנם תרניהם של אוניותיו השקועות במצולות. מאותו מעשה ירד מנכסיו, ונשאר ללא מקורות פרנסה. מרבית ימיו היה רבי כליפא עשיר מופלג, אולם בערוב ימיו ירד מנכסיו ונשאר ללא רכוש, עד כדי-כך שכאשר חפץ לבו להדפיס את ספרו, נאלץ לחלות פני נדיבי-עם שיסייעוהו לעמוד בנטל הוצאות ההדפסה. לקיומו הגביר רבי משה בן-יעקב גדליה מְאָמֶסְטֶרְדָם היה שולח לו תמיכה חודשית.
רבי כְלִיפָא האריך ימים וככל הנראה עבר את גיל הגבורות 80) שנה) ונפטר ב' אלול. אמנם שנת פטירתו אינה ידועה, אך ובודאי נפטר לאחר שנת תק"כ ( 1760 ) *ונטמן בבית-העלמין הישן בְּאָגָדִיר לצד גיסו רבנו שלמה פִינְטוֹ זצ"ל, ובנו רבי אברהם הנזיר(ראו עליו להלן. ש"ט( הכיתוב על המצבה.
המקום הזה מה נורא, מקום גניזת ארון התורה,
זה האיש הקדוש מרגיז הארץ גדול ונורא שמו,
במעשיו המפורסמים בכל תפוצות העולם (ישראל)
דרשו ואתיון מקצוי הארץ להשתטח ולהתפלל על מצבתו,
ותעמוד להם זכות המרובין בחייו ובמותו,
קודש קדשים חסידא ופרישא, המקובל האלקי
גאון עוזינו, גדול אדונינו, כמוהר"ר
כליפא בן-מלכא זצוק"ל זיע"א
אשר היה חי *בסוף המאה ה 5- ובתחילת המאה ה 6-
ויעתק צור ממקומו בחמישה בתמוז דהאי שתא
והייתה מנוחתו כבוד כאן שנה רבי בארצות החיים לפ"ק
*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "דרך-אגב זה תמוה: אם הרב נולד בסביבות הת"ם – 1680 הרי מדובר קודם כל בסוף המחצית הראשונה של המאה ה 5- , ומאז חי הרב במאה זו עוד 60 שנה (!) ועוד 20 שנה בראשית המאה ה 6- וכתיב זה מדויק "בתחילת המאה ה 6 – אך, כאמור לא מדויק לכתוב "חי בסוף המאה ה 5- . עד כאן לשונו.
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010-. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?
Le Maroc était-il perçu au même titre que l'Algérie conquise en 1830?
Le Maroc était une nation indépendante alors que l'Algérie vivait sous la tutelle ottomane. La conquête de l'Algérie fut faite dans un contexte particulier. Deux négociants juifs Bacri et Busnasch avaient pourvu l'armée française en nourriture lors de l'expédition d'Égypte en 1799 sans pour autant avoir été payés, ce qui priva le dey d'Alger d'impôts substantiels. Le dey exprima son mécontentement au consul de France. Le roi de France Charles X prit pour prétexte le fait que le dey d'Alger ait offensé le consul de France par un coup d'éventail pour se lancer dans la conquête de l'Algérie et recouvrir de gloire la monarchie française, mettant fin à trois siècles d'occupation ottomane. Mais, tout comme le rappela le diplomate autrichien Metternich : « Ce n'est pas pour un coup d'éventail qu'on dépense 100 millions et qu'on expose 40 000 hommes.» Certes, il y avait un contentieux séculaire avec la Régence d'Alger qui protégeait les pirates barbaresques en Méditerranée et négociait très durement le rachat des captifs chrétiens. Une expédition maritime aurait certainement suffi. Mais, derrière la volonté de vouloir laver l'honneur de la France primaient la conquête de l'Algérie et la recherche du prestige perdu de la France depuis les grandes victoires napoléoniennes du passé.
De fait, les militaires y eurent les mains libres. Le docteur Bolichon décrivit ainsi en 1848 les agissements des militaires : « Quand une œuvre doit tourner à l'avantage de l'humanité, le chemin le plus court est le meilleur. Or, il est positif que le plus court chemin soit la terreur.» La colonisation civile s'ensuivit. On commença par y envoyer des indésirables. Suivirent ceux qui se cherchaient une vocation agricole et que la perspective de devenir propriétaires enchantait, des paysans ou des vagabonds venus d'Espagne, d'Italie et de Malte ainsi que des spéculateurs. Suivirent également des familles aristocrates que l'on qualifiait de colons aux gants jaunes qui exploitèrent des domaines avec un certain succès. Les soldats libérés furent encouragés à s'installer. En 1840, il y avait près de 35 000 Européens en Algérie et près de 3 millions d'indigènes. Leur nombre passa à 107 000 en 1847 dont 42% de Français. Beaucoup ne purent supporter les dures conditions, l'isolement, les maladies et l'insécurité et retournèrent en France. Ceux qui restèrent inclurent une grande proportion de quarante-huitards, révolutionnaires parisiens dont les autorités de la métropole n'étaient que trop empressées de voir partir. Toutefois, sous le Second Empire, Napoléon III déclara : « Les indigènes ont, comme les colons, droit à ma protection et je suis aussi bien l’empereur des Arabes que l’empereur des Français.» Il s'ensuivit que les terres non cultivées ne revenaient plus de droit au domaine public et que les indigènes pouvaient en récupérer certaines. Lors, les indigènes furent l'objet d'un certain paternalisme de la part de l'administration coloniale.
Il n'en demeura pas moins que l'armée fut toute puissante. Bien que la guerre de conquête se fût conclue par une paix entre le général Bugeaud et le chef algérien Abdelkader en 1847, la guerre de harcèlement continua. En 1871, l'insurrection indigène généralisée fut matée. La même année, l'Algérie fut représentée par six députés à l'Assemblée nationale française. Le décret Crémieux en 1870 enrichit la population française d'Algérie de 37 000 nouveaux citoyens. Beaucoup de Juifs d'Algérie percevaient la France comme libératrice des injustices séculaires de la part des autorités musulmanes. De fait, la naturalisation automatique de tous les enfants d'étrangers fut votée en 1889, ce qui porta la population française à 219 000 âmes. Il y eut cependant plusieurs appels pour abroger le décret Crémieux et l'on parla de péril étranger constitué par les Européens qui ne sont pas Français de souche. Par souci de préserver la prépondérance française, l'on eut recours à l'antisémitisme et la xénophobie. Quand Jules Ferry parla d'assimiler les indigènes, certains Français d'Algérie réagirent vivement, considérant que l'instruction des indigènes faisait courir à l'Algérie un véritable péril, que les écoles indigènes formaient des insurgés et des déclassés ou que les Arabes étaient une race inéducable. Il n'est pas exclu que les grands propriétaires et les colons – les pieds noirs – qui commençaient à prendre racine sur leurs terres, désiraient se tailler des privilèges et de les maintenir, au détriment de ceux qui n'étaient pas Français de souche. La métropole octroya une certaine autonomie – une licence de laisser-faire en quelque sorte – à l'Algérie, le mercantilisme rentable aveuglant moult bonnes consciences.
Revenons au Maroc. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?
Rarement émissaires et voyageurs étrangers prirent-ils en considération l'ensemble des pressions auxquelles les souverains marocains étaient soumis de la part des différents segments de la population marocaine d'une part, et la marge de manœuvre véritable du Makhzen de l'autre. La vision de ces émissaires et voyageurs fut souvent tronquée et partiale et elle influença grandement la perception que les Européens se firent du Maroc.
À la fin du XVIIIe siècle, Louis Chénier qui fut consul de France au Maroc de 1767 à 1782 écrivit dans sa correspondance : « Ce prince (l’empereur du Maroc) ne règne donc que sur des esclaves qui ont à peine la liberté de penser, sur des déserts et sur des ruines, puisque, par cet enchaînement des vices qui résultent d'un régime tyrannique et oppressif, ses sujets doivent être nécessairement lâches, pauvres et paresseux.» Le médecin William Lemprière décrivit le sultan comme « le plus arbitraire des monarques, qui disposait de façon absolue de la vie et des propriétés de tous ses sujets.» Mais avant tout, le Maroc fascinait les Européens. Le peintre Eugène Delacroix peignit des scènes de l'Afrique du Nord dans 80 tableaux. Il fit partie d'une délégation française venue sonder en 1832 les intentions du sultan Abderrahmane en regard de la question frontalière entre l'Algérie récemment conquise et le Maroc. Parmi ses plus célèbres toiles dépeignant le Maroc, mentionnons Noce juive au Maroc, Le sultan du Maroc entouré de sa garde. Mais en parallèle à cet engouement pour l'exotisme, les voyageurs et les diplomates jetèrent un regard des plus critiques sur la société marocaine.
En 1860, Jules Gérard décrivait le Maroc comme un pays de populations malheureuses frappées par des actes arbitraires, des injustices et des cruautés. L’empereur était celui qui parmi les héritiers, disposait de la garde noire et du trésor royal pour éliminer les autres prétendants. Les caïds et les cadis ne penseraient qu'à remplir leur bourse aux dépens de peuple. Les justes étaient achetables et celui qui possédait une belle fille, une belle femme ou un beau cheval ferait mieux de les cacher s'il ne voulait pas se les voir enlever. La pauvreté était donc la seule garantie de sécurité. Les souverains auraient inculqué la haine des chrétiens pour ne pas que ces derniers puissent libérer la population du joug impérial. Tout juste 20% de la population reconnaîtrait l'autorité de l’empereur et paierait des impôts dont une partie servirait à combler de biens et d'honneurs les corporations religieuses et les marabouts influents.
D'où, conclut Jules Gérard, la nécessité que ce pays soit occupé par un peuple civilisé et que, son empereur soit expulsé. Une conquête de l'Europe serait un bienfait pour la nation de l'Europe qui voudrait l'entreprendre, qui bénéficierait des ressources intérieures et du commerce considérable avec les pays des nègres. Et le plus tôt sera le mieux !
En 1860, Achille Étienne Fillias écrivit : « Le Maroc est fermé à la civilisation; ses côtes sont infestées de pirates; les résidents européens y sont mal vus et maltraités; leur existence même est en péril… Les Maures ont au suprême degré, les vices des Carthaginois dont ils descendent : l'avarice et la perfidie… Les Maures sont bigots, fanatiques et superstitieux à l'excès.»
Cette vision des choses s'inscrivait dans des courants de pensée qui justifiaient la colonisation. Il y eut des idéologues qui, comme Saint- Simon, aspirèrent à « réveiller les races somnolentes et les faire contribuer à l'exploitation rationnelle du globe.» Dans l'ouvrage Le sang des races édité en 1899, Louis Bertrand – qui fut lauréat de l'Académie française en 1925 – écrivit : « Dès que l'Orient faiblit, l'Afrique du Nord retombe dans son anarchie congénitale, ou bien elle retourne à l'hégémonie latine, qui lui a valu des siècles de prospérité… et qui enfin lui a donné pour la première fois un semblant d'unité, une personnalité politique et intellectuelle. L'Arabe ne lui apportera que la misère, l'anarchie et la barbarie. Tout lui est devenu du dehors, de la Syrie, de la Perse, de la Grèce byzantine, mais principalement des pays latins.» Au début du XXe siècle, un publiciste espagnol laissa entendre que, « pour pénétrer pacifiquement le Maroc, il est nécessaire au préalable de le "démusulmaniser".»
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010–. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?
Page 161
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997
משך שלושה ימים – ה־17, ה־18 וה־19 באפריל שנת 1912 – היה המלאח נתון לשבט או לחסד בידי עדרי שודדים ומרצחים באין מי שיבוא לעזרת היהודים, שניצלו רק בזכות בריחתם הבהולה, ובסופו של חשבון בזכות חמלתו של הסולטן. הלז, שנכמרו בו רחמיו, פתח לפניהם לרווחה את שערי ארמונו, נתן להם מקלט באלפיהם בחצרות ואפילו בגן־החיות שלו. הוא חילק להם צורכי־מזון שהכין לקראת מסע ממושך. כל יהודי העיר, 15,000 במספר, יצאו וידיהם על ראשם מן הפרעות האלו שלא היו כדוגמתן בתולדותיה של מארוקו.
הצבא הצרפתי, שהגן על עמדותיו הצבאיות השונות בשני קצותיו של המלאח, לא התחשב כלל באוכלוסיה היהודית. רק כעבור זמן רב למדי חזרו הצרפתים והשתלטו על העיר למעשה, לאחר פעולות דיכוי אכזריות. בדין ראה בהם היישוב היהודי שבעיר, בגלל הפיגור בהתערבותם, גורם חשוד.
ב־20 באפריל 1912 הקים מולאי חפיד ״ועדה לסיוע ולתברואה למלאח של פאס״ כדי לגשת ״לתיקון הנזקים של האסון הכביר שפגע באוכלוסיה היהודית״. שני הרבנים הראשיים, השייך אל־יהוד (ראש הקהילה) ומנהל בית־הספר של האליאנס, שנעשה ידיד אישי לסולטן, נמנו עם חבריה של ועדת הארבעה־עשר. כמעט אך החלה במפעל השיקום שלה וכבר נחת על העיר, בסוף מאי, גל חדש של אנשי שבטים, אלא שהפעם באה ההצלה אך ורק בזכות התערבותו הנמרצת של הצבא הצרפתי.
רק לאחר שגילה הגנרל ליאוטיי את מלוא רצונו הטוב, פיצה את הקהילה על הנזקים שנגרמו לה ושיתף אותה בניהולם של ענייני העיר, הושב חלק מיוקרתה של צרפת לקדמותו; מעתה אכן הצטיירה כמגינתם של יהודי מארוקו – בעלת־חסות שאינה משכנעת ביותר, ורק לעתים רחוקות היא פועלת בחוסר־פניות.
היהודים מצדם ידעו מעתה והלאה שמולאי חפיד שוב אינו מסוגל למלא את אחת ההתחייבויות בחוזה־הנאמנות המקשרם אליו: ההגנה על חייהם ועל רכושם. היהודים מיהרו להבין שמכל מקום עבר השלטון הממשי מן הארמון אל היכל הנציבות. אף־על־פי שמרצונם התייצבו תחת חסותה של זו האחרונה, הוסיפו נכבדי היהודים, כמוהם כרוב־רובם של צאן־מרעיתם, לשמור את מלוא חיבתם לכס־המלוכה העלאווי.
מולאי יוסוף: תחילת הפרוטקטורט
הנציב הכללי הראשון של צרפת, ליאוטיי, שקצרה רוחו לבנות את מארוקו המודרנית, התנגש במולאי חפיד המוכה, המבוזה והשוגה בדמיונות. מאחר שסירב להתחיל את תקופת הפרוטקטורט בהדחתו של הסולטן, עמל שלושה חודשים עד ששכנע אותו לרדת מכיסאו ב־12 באוגוסט 1912, כנגד פיצוי כספי נכבד, ולפנות את מקומו לאחיו החורג, מולאי יוסף, היחיד מבניו של מולאי חסן שלא נבאש ריחו בגלל מאבקי־האחים על השלטון.
דור דור והסולטן שלו. ליאוטיי, שהעמיד על ראש עדיפויותיו את השקטת הארץ ופריחתה, לא היה זקוק לאיש כדמותו וכצלמו אלא לאיש ההולם את צרכיו. מולאי יוסף חסר היה את צחצוח־החרבות של המלכים אנשי־המלחמה. בהיותו איש ירא־שמיים, רודף־שלום, מאופק, ישר־דרך, תם ובעל הכרת־ערך, ונטול שאיפות מרקיעות־שחקים, היה שותף אידיאלי לנציב־הכללי האידיאליסט, ששאף לעזור למארוקו לשוב ולתפוס לימים את מקומה במשפחת האומות, תחת אפוטרופסותה של צרפת כצד מעוניין ונוגע־בדבר.
ליאוטיי, שהיה מלוכני מושבע, מעריץ נלהב של התרבות המוסלמית והמארוקאית, השיב לחצר־המלוכה השריפית את מחלצותיה מימים־עברו. מולאי יוסף השיב לו כגמולו ולא זז מנאמנותו. לאחר שהעתיק את מושבו לרבאט, בירתה החדשה של הממלכה, השלים על־נקלה עם הגבולות שהושמו לשלטונו. הוא פעל מתוך הסכמה מלאה עם הנציב, אף קשר עמו קשרי ידידות עמוקים. הוא הסתפק בכך שנתן את תמיכתו לעבודות המודרניזציה רבות־הרושם. ליאוטיי מצדו לא ניסה כלל לכלוא אותו בארמונו אלא עודדו להופיע ברבים, לנסוע, להשיג הכרה ולקנות לו מכרים.
השבת הסדר על כנו בארץ על־ידי הצבא הצרפתי היתה אך לברכה לשליט, שיוקרתו עלתה דווקא משום שלא הוצרך לזהם את ידיו שלו. הוא מלך, אם גם לא משל, על ארץ גדולה שהפכה להיות אתר־בנייה ענקי, המושכת אליה כמגנט אנשים והון מכל פינות אירופה, אך בעיקר מצרפת, ויצאה מחוזקת מארבע שנותיה של מלחמת־העולם הראשונה.
משעה שקם הפרוטקטורט על רגליו, ובלי שיהיה צורך בהצהרות מרעישות או במחוות מרעישות, גם בלי חקיקה מיוחדת, חל שינוי מרחיק־לכת במצבם של היהודים. מס־הכניעה (ג׳זיה), כמו גם היטלים של חירום או של שרירות־לב, היו לנחלת העבר. נהגים של אפליה, בפרט בתחום הדיור והלבוש, עברו ובטלו, וזאת גם בעיר כמו פאס, שמאז ומתמיד יצאו לה מוניטין של קנאות דתית. שם נפתח שער לקישור בין המלאח לבין השכונות המוסלמיות לבונאפע ובוטואיל, שבהן התחילו יהודים להשתכן.
הנה כך, כאשר בא הסולטן לפאס ב־12 בדצמבר 1920, לא הבדיל בין יהודים למוסלמים, כמסופר ב״דברי הימים״ של העיר: ביוס א׳ בטבת תרפ״א (1921) הגיע לכאן הסולטן מולא׳ יוסף יר״ה (ירום הודו). הוטל על התושבים לממן ארוחת צהר״ם וארוחת ערב למחנה של הקאיד פאראג׳׳. הוצאה זו עלתה כ־ 12000 ריאל צרפתי = 60000 פראנקים, והוטלה על כל תושבי העיר, יהודים ומוסלמים.
היהודים נתנו אלף ריאל = 5000 פראנקים. בעלי נתינות זרה לא השתתפו בהוצאה זו.
בגלל הקהילה היהודית החל גם, בהסכמה הדדית בין הארמון לנציבות, מפעל שידוד־המערכות המינהלי של מארוקו. גם אם ראינו שההפליות הכרוכות במעמד הד׳ימי עברו ובטלו מן העולם, הרי במעמדם המשפטי של היהודים לא חלה לאמיתו של דבר מהפכה. היהודים, שמודרים היו מאזרחות צרפתית ומורחקים מחיי־הציבור של החברה המוסלמית, הוסיפו לחיות במצב של דו־משמעות, ולא עמד להם אלא מעמדם כנתינים הכפופים לחסותו האישית של הסולטן. מהיותם ד׳ימים עדיין לא יכלו למלא משרות שלטון שמרות בצדן במח׳זן, ומהיותם מארוקאים לא יכלו להיות פקידים במנהל של הפרוטקטורט. כך אפוא נזהרה צרפת עד מאוד מלגייס מתנדבים יהודים בעת מלחמת־העולם הראשונה.
ליהודים לא נפתח אפילו פתח לטפח איזו זהות שאיננה דתית בלבד. ליאוטיי מעוניין היה לשמור על הסכמה טובה בין יהודים למוסלמים, ולכן התנגד בכל תוקף להקמתה של תנועה ציונית במארוקו. לכל היותר היה ניסיון לתיקון קוסמטי במעמדם של היהודים. ב־22 במאי 1918 הוצאו שני צווים להקמת ועדי־קהילות בכל עיר ולמודרניזציה של הליכי בתי־הדין הרבניים. הצו הראשון תיקן שבראש הוועדים יעמדו נכבדים, ממונים על־ידי הווזיר־הגדול, על־פי המלצתם של נכבדי הקהילה. סמכויותיהם של אלה לא תצאנה מגדר סיוע לנצרכים וניהול ענייני הפולחן. בתי־הדין הרבניים שמרו על סמכותם היחידה בענייני דיני אישות. הצו השני הקים בית־דין גבוה לערעורים, ושימר את האוטונומיה השיפוטית המסורתית של הקהילות היהודיות על אדמת האיסלאם.
אך ליאוטיי היו לו דאגות דוחקות יותר. ב־1922 השתוללה מלחמת הריף. הואיל והספרדים לא הצליחו לבלום את ״הריפובליקה הריפית״ של עבד אל־כרים, לחץ על פאריז לשגר גייסות לדיכוי המרידה. בראש הגייסות הללו עמד המרשל פטן. כאשר אך הגיע הלז, מיהר למתוח ביקורת על היערכות הצבא תחת פקודתו של ליאוטיי, שהודח מן הפיקוד. הגנרל הזקן, עייף, מושפל וזעף על כפיות־הטובה מצד פאריז, ביקש שיחליפוהו. הוא נפרד מידידו הסולטן בטכס נוגע ללב, וב־10 באוקטובר 1925 עזב את מארוקו. כך הסתיים הפרק הראשון והאחרון של קולוניזציה במקל־נועם.
הנציב הכללי החדש, תיאודור סטג, היה פילוסוף קר־מזג ומכונס בתוך עצמו, שלא שקד אלא על האינטרסים המיידיים של צרפת. יחסיו עם מולאי יוסוף היו הוגנים, אפילו טובים, אבל חסרים היו את הממד הרגשי שהחדיר בהם קודמו. לאמיתו של דבר, נשאר מולאי יוסף בחיים רק שנתיים אחרי פרישתו של ליאוטיי. הוא מת מיתה חטופה ב־1927, בשעת ביקור בפאס, בגיל 48. רגע נשארו המח׳זן והנציבות הכללית שרויים במבוכה עקב הסתלקותו בטרם עת, שהרי ככל הנראה לא נתן איש דעתו תחילה על בעיית הירושה.
השליט המנוח אכן הצביע על העדפותיו כאשר הפקיד, עוד בימי חייו, את בנו הבכור, מולאי אדריס, כממלא־מקומו בדרום, כהונה שהיא בבחינת חדר־ההמתנה המסורתי לכס־המלוכה. אבל לא היתה שום חובה חוקית לכבד את המשאלה הזאת, שהרי לפי המשפט הפומבי המארוקאי אין זכות הבכורה כלולה בכללי הירושה. כך הסבירו לתיאודור סטג, משנהו הכללי אירבן בלאן ויועצו המשפטי מישו־בלר. בהיעדר כלל מחייב מלבד ההשתייכות לשושלת העלאווית, הציעו לו לנצל את המצב ולהושיב על כס־המלוכה שליט המוכן להיכנע כליל לרצונה של הנציבות הכללית.
ברי היה שאין מולאי אדרים עשוי למלא את התפקיד הזה, לפי שהיה נמהר ובלתי־תלוי יותר מאביו. הוא הדין באחיו הצעיר מולאי חסן, שתואר כ״חם־מזג הדומה לדודו הנורא מולאי חפיד יותר מאשר לאביו רודף־השלום״. סטג החליט אפוא לחפש איש צייתן יותר. השליט שאליו נשא את נפשו היה אמור להיות גמיש ונקי מכל חמדת שליטה. התקדים של מולאי יוסף, שבו נאחז סטג, לא היה צריך להטעות. הנציב הכללי של אותה שעה לא רחש כבוד כקודמו למארוקו ולמלכותה. הוא רצה להגביל את המלך לעתיד־לבוא בתפקיד של טכס, ובכך לפלס דרך לניהול בלתי־אמצעי של שטח־חסות שעליו להיעשות מיד שטח כדאי ומכניס־רווחים למטרופולין.
כך איפוא נבחר היורש הפחות מתקבל על הדעת – בשים לב לגילו, לחוסר־הכשרתו, ולמצבו הרחוק מלעורר קנאה: סירי מוחמר, הצעיר בבניו של מולאי יוסף. אף־על־פי־כן עברה המלכות בירושה תוך כדי כיבוד מוחלט של הכללים, וחכמי ההלכה, העולמא של פאס, סמכו ידיהם כאיש אחד על הבחירה הזאת.
סירי מוחמר, שנבחר בעבור שנחשב חדל־אישים, עתיד היה להתגלות כמי שהביא את הפרוטקטורט לקבורות לאחר שקם להגן אגב כך באומץ־לב על היהודים ״שלו״ כנגד המשטר של וישי.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 69
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה
ע. נהגו לומר ״חצי קדיש״ אחרי עלינו לשבח, שחרית מנחה וערבית, ונקרא קדיש ״לעילא״:
עא. נהגו אחרי תפלת שחרית, לקרוא בצוותא חוק לישראל, ואם יש מנין לומר קדיש דרבנן הרי זה משובח:
עב. נהגו לקרוא חמשה מזמורי תהילים אחרי תפלת שחרית, חוק ולא יעבור:
עג. נהגו לפני צאת אדם לעבודתו, מניח ידו הימנית על המזוזה ואומר: ביה ןעקב. לבו ונלכה באור יהיוה: בי בל העמים, ילבו איש בשם אלה,יו. ואנחנו נלך, בשם יהוה אלודנו לעולם ועד:
עד. נהגו להושיב בכל עיר ועיר, עשרה זקנים, המסיימים בכל יום תהילים, ובסיומו קוראים מתוך פרק קי״ט את שם העיר וקר״ע שט״ן, ומקבלים שכרם בעין יפה מקופת הציבור:
עה. נהגו שאין הנשים מתפללות בתמידות, ומסתפקות בבקשות שונות ליד המזוזה:
עו. נהגו להקפיד שלא יהיו צורות על ההיכל, ועל פרוכת ההיכל:
עז. נהגו להקפיד לא לעשן בבית הכנסת, ולא לישב רגל על רגל, ולא יושבים בפשיטת רגל, ולא הולכים ובאים, כי המקום אדמת קודש הוא, ויש מקילים בעישון בשעת הצורך:
ע. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ז״ל (ח״ה עמוד של״ט), וכתב שלא מצא טעם לזה, וראה בנהגו העם (קדיש ס״ה). ובספר נר לעזרא !סימן כ״ה) נתן טעם לשבח בזה עיי״ש, ונקרא ״לעילא״ על שם לעילא מן כל ברכתא וכד, וראה עוד בחוב׳ אור תורה (סידן תשנ״ו סימן ק״א):
עא. כן היה המנהג והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק״מ), וכן היה נוהג המקובל ר׳ דוד הכהן, וכפי שהובא באוצרות הפוסקים (דיני תפילין), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד ע׳), ובכה״ח (סימן קל״ב סק״ה) ובן איש חי (חיי שרה סי״א) ובשערי תפלה (עמוד קנ״ו):
עב. כן כתב בספר נוהג בחכמה ועמוד רכ״ד), והוא תריס כנגד יצר הרע, וראה במנהגי החיד״א(עמוד ע׳) בזה: עג. כן הביא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק׳), והוא סגולה גדולה להנצל מיצה״ר ולהצליח במעשי ידיו:
עד. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ג) ומקורו ממגילה (ג׳) בענין עשרה בטלנים עיי״ש: עה. כן כתב הר״ב טולידאנו בספרו קיצור שו״ע(עמוד צ״ג), והטעם שכיון שאומ׳ בקשות, מדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חז״ל לא חייבום יותר ועל זה סומכות נשי הספרדים שאין מתפללות:
עו. כן כתב בספר ויאמר יצחק (סימן י׳) ובשו״ת שמו יוסף, ובספר אוצר פוסקי חכמי מרוקו, שכן הסכמת כל חכמי העדה, וזכורני בביקור של האדמו״ר ר׳ מכלוף אביחצירא זצ״ל במירון, כשראה בהיכל צורות אריות, הקפיד עד מאד וצוה להחליף את הפרוכת מיד:
עז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לפי ספרי(אות ב׳ סימן ל׳) וראה בזה באוצרות הפוסקים והל׳ בית הכנסת), וראה בספר מקור חיים ופרק י״ח):
מנהגי תפלת מנחה
א-נהגו לפתוח תפלת מנחה בפתיחת אליהו הנביא ז״ל, ומתחילים בפסוק ״ויהי נועם״ וכו׳, ואומרים כל זה בנעימת הזוהר, ואחד מסדר את הקטורת במונה מטבעות זהב, והשאר אומרים אתו בלחש:
ב-יש נהגו להוסיף גם פרשת העקידה. ואחריה רבונו של עולם כמו שכבש אברהם וכו׳ עד ״והארץ אזכור״:
ג-נהגו להתפלל מנחה קטנה:
ד-נהגו כשהזמן דחוק להתפלל עמידה ללא חזרה, וכן נהגו בתפלת שחרית של חול, ובמוסף של שבת (וכמובא במקומו):
ה-נהגו כשמתפללים מנחה ללא חזרה, כל הציבור עומדים לתפלה יחד עם החזן, ואומרים יחד אתו בלחש, ואינם עונים ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ובהגיעם לקדושה אומרים יחד עם החזן כנהוג, ובתפילת שחרית, בהגיע החזן לרצה, שוב מגביה קולו, ואלו שסיימו העמידה עונים על ברכותיו, ואם יש כהנים עולים לדוכן, וממשיך בקול עד סוף שים שלום, והשאר בלחש: וכן המנהג במוסף של שבת וכמובא במקומו:
- כן המנהג פשוט, וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (סימן י׳) מעלת הפתיחה הזו, ובענין הקטורת מובא בזוה״ק (פ׳ ויקהל) אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעין כמה עילאה עובדא דקטורת, קמי קוב״ה, הוו נטלי כל מלה ומלה, והוו סלקין לה עטרה על רישייהו, ככתרא דדהבא, ובספר סגולת ישראל (מער׳ ק׳) מנה אחד עשר סגולות בקטורת עיי״ש, וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):
- כן מובא בסידורים ישנים, ומקורו מהחיד״א בספרו שיורי ברכה, עיי״ש:
- כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רל״ג) שזה עיקר מצות תפלת מנחה לכתחילה, וראה בכה״ח שם
(סק״ה), ובילקוט״, (ח״ג סימן רל״ג), וכן פסק בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):
- כן המנהג פשוט, והביאוהו בספר מים חיים (סימן מ״א), ובשו״ת ויאסוף שלמה (סימן ל״ט), ובספר נהגו העם (תפלה), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ק״ט), וראה בזה בקשר גודל (סימן ח׳), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ד):
- כן המנהג, והביאו בספר יחוה דעת להגר״י חזן, וראה בזה בספר נר לעזרא (סימן ל״ד):
ו-נהגו בין מנחה לערבית, לישב בצוותא ולקרוא מתוך ספר הזוהר, בנעימה קדושה, ופותחים אותו בפסוקיס: והמשכילים :יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, גל עיני ואביטה. נפלאות מתורתך, סוד יהוד, ליראת. ובריתו להוךיעם, בי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ברוך שבתר בתורה וקדשה ורצה בעושי־:
ז-יש נהגו כשנוטלים ידים למנחה וערבית אומרים: ארחץ בנקיון כפי וא סיבבה את מזבחך
ח-נהגו לקרוא את למנצח בנגינות בצורת המנורה בשחרית ומנחה.
- הנה במעלת לימוד הזוהר, אין צורך להאריך, כי רב ועצום הוא, וכמובא בספר מורה באצבע (סימן ב׳), ובקהלות יהודי מרוקו הרבו בקריאת הזוהר, ופותחים בפסוק והמשכילים, משום שבו פתח רשב״י את ספר התיקונים, ונדרש פסוק זה על חכמי הח״ן עיי״ש, וכן שאר הפסוקים מדברים מעין
- כן כתב מרן החיד״א בספרו מדבר קדמות (דף ק״ד), והביאו בספר לקט הקציר (עמוד מ״ו):
- כן המנהג וראה בציפורן שמיר למרן החיד״א (סעיף י״ח) ובספר סגולות ישראל (מערכת מ׳ אות נ״ג) שהפליגו בזה שהקוראה מתוך צורת המנורה בכל יום נחשב לו כמדליק את המנורה בביהמ״ק וכאילו מקבל פני השכינה, ומובטח הוא מפני מקרה בלתי טהור, יע״ש.
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה-עמ' 52