יהדות-המגרב-רפאל-בן-שמחון-מנהג-שירת-הבקשות


יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

מנהג נאה היה ועודנו קיים עד עצם היום הזה בקהילות ישראל במרוקו, והוא לקום בלילות שבת החורפיות לשירת הבקשות הנמשכות עד אור הבוקר והמכונה בפיהם: ,אל-קומן..אל-בקשות. מנהג נאה זה הובא גם לארץ והם ממשיכים במסורת אבות יקרה זו בישראל. יהודי מרוקו לא יוותרו על הבקשות המהוות עבורם, פרק חשוב מהווי החיים ובלילות שבת, מקובל אצלם לקום באשמורת הלילה, עוד בשעה שתיים אחר חצות, לקיים את דברי נעים זמירות ישראל: חצות לילה, אקום להודות לך .

מהשבת הראשונה שלאחר חג הסוכות, מפרשת בראשית, מתחילים יהודי מרוקו בבקשות הנמשכות עד שבת זכור, אולם במכנאס עד שבת הגדול.

בלילות שבת, עוד משעה שתיים אחר חצות, וכבר רואים את מבואות המללאח הומים בבני אדם, הורים העירו את ילדיהם הקטנים ולוקחים אותם עימם לבקשות, על־מנת להרגילם ולהכניס בליבותיהם את אהבת השירה והפיוט.

בעיר מכנאס, טכסי הבקשות היו נערכים במיוחד, בבתים פרטיים ולא בבתי כנסת, על־כן המארח היה מכין ״סייאנטו״  מיוחד לפייטנים הראשיים ולחכמים, עליו הניחו כסתות כדי לאפשר למכובדים, ישיבה נוחה. גם הקל בהרבה על ההורים שהביאו עימם את ילדיהם, כך שבמקרה והילד היה נרדם, יש לכל הפחות מקום לשינה. בינתיים, עד שיגיעו כל הנכבדים שהוזמנו לבית ״מארח־הבקשות״, קוראים את שיר השירים במנגינה המסורתית המיוחדת של יהודי מרוקו, אך נזהרים ואין מתחילים ב״תיקון לאה״ לפני שיגיע רב בית הכנסת שהוזמן במיוחד על־ידי המארח לליל הבקשות . כל זה משום יראת כבוד שהציבור רחש למנהיגים הרוחניים במרוקו, אולם אחרי שמגיע הרב מתחיל הקהל לקרוא בצוותא ובקול־רם: אלהנו ואלהי אבותינו! מלן רחמן רחם עלינו.. תפילה שכולה תחנונים לבורא, לבנין בית מקדשנו ולהחזרת הכהנים לעבודתם והלויים לשירם ולזמרם. . . אח״כ, אחד ״המסדרים״  הקבועים והמומחים מסדר פרק מהמשנה בשלושה מקומות הבהנים שומרים במנגינה המיוחדת והערבה לאוזן. בסיום הטכס הקצר הזה אומרים קדיש ומתחילים מיד בטכס הבקשות.

הערות המחבר: ״סייאנטו״־מלה ספרדית עתיקה, שפירושה מקום ישיבה. בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים, עליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים שעליה, כיסו בסדינים לבנים. על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זה נקרא ״סייאנטו״ והוא מילא את מקום הכסאות. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 79.

״המסדד״ . בבתי כנסת של יהודי צפון־אפריקה, יש תמיד ״מסדר״ קבוע המסדר את רוב קטעי התפילה, לפעמים מסדר אותה מתחילתה ועד סופה. המסדרים הם כמעין חזנים ובדרך־כלל בעלי קול נעים וגם יודעים את התפילות, הלחנים והמנגינות על בוריים.

הפייטן הראשי

לכל חברת בקשות, יש מנסה הטכס והוא נקרא הפייטן הראשי. בפי יהודי מרוקו הוא נקרא: .אל מוקדדם או אל מעללם, (המומחה). הוא מתחיל בבקשה המתאימה בקצב ובמנגינה על־פי הכללים שנקבעו לפרשת השבוע. כל פרשה בנוייה על משקל מסויים ומותאם לשירה האנדאלוסית. בדרך־כלל נהגו להתחיל את טכס הבקשות בשיר: דודי ירד לגנו, אולם במכנאס ברוב חברות הבקשות, הפייטן הראשי פתח תמיד את מכלול הבקשות בפיוט אגדלן אלהי בל נשמה  ולפי הלחן והמנגינה שקבע, לפיהם ניהל את כל מהלך הטכס. לאחר מכן מתחילים בשירת הקטעים וכל אחד שר קטע והקהל חוזר על הפזמון. תוך כדי הטכס, מגישים למשתתפים תה, עוגיות ושתייה, לרבות גם שתייה מסוג אחר, והיא (עראק) שמקומה לא היה נפקד מאף שמחה או אירוע כלשהו.

דודי ירד לגנו – פיוט קבלי, חיברו ר׳ חיים הכהן מארם צובה, תלמידו של מהרח״ו(ר׳ חיים ויטל). החרוזים בראשי תיבות סדר אלף־בית וחתם בסוף מן צפת. השיר הזה מופיע ברוב קובצי הפיוטים. ראה: קומי רני, עמי כה.

אגדלן אלהי בל נשמה – המחבר הוא ר׳ אברהם אבן־עזרא, היחידי בחכמי ספרד בדורו שלא כתב ספר או שיר בערבית. היה בעל סגנון עברי מעולה, משורר, פילוסוף, פרשן וגם עני מרוד. הפיוט מופיע ברוב קובצי הפיוטים ראה: ישמח ישראל, ע׳ 1.

חברות הבקשות

במרוקו היו קיימות חברות רבות של אומרי בקשות, וכל חברה קיימה את ״שבת הבקשות״ שלה באחד מבתי־כנסת הרבים המפוזרים בשכונה, אולם כאמור במכנאס, הבקשות נתקיימו אך ורק בבתים פרטיים, כל ליל־שבת בבית אחד החברים, להוציא בית־כנסת אחד ומיוחד במכנאס, אשר בו נתקיימו הבקשות לכלל המון העם ולא לאנשים מאוגדים בחברה כלשהי. בית־כנסת זה נקרא עד היום ״סלאת ר׳שמעיה״  במכנאס היו קיימות חברות רבות של אומרי־בקשות, אבל הגדולה מכולן הייתה חברת יחזקאל הנביא . בחברה זו היו מיטב אוהבי השירה וגדולי הפייטנים. מלבד חברות הבקשות, היו במכנאס ארבעים ושתיים חברות נוספות של לומדי תורה וזוהר. חברות אומרי הבקשות, רובן היו ע״ש נביאי ישראל וע״ש צדיקים ומלומדים בנסים. אפשר היה לפגוש חברת יחזקאל ע״י חברת דוד המלך, או חברת אליהו הנביא  ע״י חברת ר׳שמעון בר יוחאי(רשב״י) . האירוח של הבקשות נעשה תמיד על־פי־ הגורל שהיו מגרילים בכל ליל־שבת אחרי הבקשות, והחבר אשר שמו היה עולה בגורל, היה מארח את החברים בשבת הבאה, אך כאשר הייתה שמחה משפחתית כלשהי, בעל השמחה היה פטור מהגורל. הוא אז הזמין אנשי החברה לביתו לאמירת הבקשות, כשהכיבוד הוא עשיר ומגוון יותר.

״סלאת ר׳שמעיה״  – ״סלאת ר׳ שמעיה״־בית־כנסת ע״ש ר׳ שמעיה מאיימרן, אחד מרבני מגורשי ספרד שהגיע עם הגולים ישר לעיר מכנאס. הרב הזה בנה את בית־הכנסת הנקרא עד היום על־שמו. בשנת תרנ״ב, נמכר בית־הכנסת לגביר מנחם בן עבו וזה בנה עליו את ביתו הקיים עד היום. בית כנסת־זה היה פתוח ללא הפסקה עד חצות. אין אדם מיוצאי העיר מכנאס שלא הכיר או לא התפלל פעם בבית־כנסת זה, בו היו נפגשים הפייטנים וחובבי השירה בלילות שבת ובו ערכו את הבקשות. (זוכרני עוד מילדותי את הפייטן הראשי שהיה שם: זקן מופלג בשם ר׳ יעקב טולידאנו המכונה ״א־שממאע״ (יצרן נרות), היה בעל קול אדיר וחזק והיה פייטן בכל נימי נשמתו). על בית כנסת זה, ראה: אוצר המכתבים, חלק א. סי סט.

חבות יחזקאל היא ע״ש הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, נוסדה במכנאס בשנת 1936, בה היו מיטב פייטני העיר: מרדכי וואקראט, מכלוף ומשה פאריינטי מאיר טולידאנו, מאיר חיים בללחסן ועוד הרבה פייטנים ידועים. בחברה הזו חברו גם קוראי הזוהר. בדרך־כלל, חבריה היו אנשים אמידים ו׳׳אנשי השורה״. ראה: ח. זעפרני, ע׳ 166, 55; קובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״ (בהקדמה).

חברת אליהו הנביא הייתה החברה השניה בגודלה אחרי חב׳ יחזקאל וגם בפרסומה. הפייטן הראשי של החברה הזו, היה הפייטן ר׳ רפאל אדרעי, המכונה אלפאסי. הוא גם חיבר קובץ פיוטים בשם ״הטיבו נגן״. החברה הגישה עזרה ליולדות חסרות אמצעים וממשפחות ברוכות ילדים. על חברה זו, ראה: רפאל בן שמחון, יהדות מרוקו פרק: נישואין.

בנוסף לשתייה בשפע, הגיש גם קליות וגרעינים, עוגות וכל מיני תקרובת, כל זה כדי להנעים ולהמתיק טוב יותר את ישיבתם של המולועין, הלא הם חובבי השירה והפיוט.

השיה והפיוט

השירה והפיוט תופסים חלק נכבד בחיי יהודי מרוקו, אין תפילות חג או שמחה משפחתית ללא פיוטים, יש גם פייטנים מקצועיים המוזמנים בתשלום ושפרנסתם היא על השירה והפיוט והם מוזמנים תמיד למסיבות ואירועים משפחתיים. לא פלא שמאות רבות של משוררים ופייטנים יצאו מקרב יהודי צפון־אפריקה. בעצם אין כמעט רב או חכם אשר חיבר ספרים בשאלות דת והלכה, ושלא חיבר גם שירים, פיוטים, קינות, תוכחות ותחינות. ברם ״כל משכיל הוא גם משורר״. הפיוטים לכבוד השבת, החג והמועד, לפעמים לכבוד חברים במאורעות מסויימים: ברית מילה, בר־מצווה, חתונה וכדומה. בכמה מקרים חוברו השירים גם בערבית המדוברת, כמו שירי חתונה, ברית מילה, או שירי עצב (קינות) או בהגה המקומית: ,א-נוואח, לזכר הנפטרים. בשטח זה של השירה בערבית־יהודית, יד־הנשים הייתה על העליונה. הן היו דווקא המומחיות. השירה העממית בערבית־יהודית נשתמרה בחלקה הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות. היא נמסרה רק בעל־פה, כי הנשים לא ידעו קרוא וכתוב להוציא את המשוררת העבריה פריחא בת יוסף .

מאחר ותכונת יהודי מרוקו היא לשלב את השירה והפיוט בכל אירוע חגיגי, דבר זה הביא לכך, שכל יחיד הוא פייטן בפני עצמו ובקיא במכמני השירה, בעצם כל הקהילה הייתה בבחינת מקהלה הרמונית אחת, כשמדובר בשירה ובפיוט, באירועי חג ומשפחה.

יש להבחין בין המשורר מחבר הפיוט, לבין הפייטן השר אותו, יש שהאחרון הוא מומחה בתחום הזמרה והמוסיקה, אבל המשורר, יצירתו הפיוטית ספוגה כולה יראה וערכי יהדות, והיא כעין תפילה, בין אם יש בה משוס תחינה, בקשה או תוכחה, או קינה על חורבן או אסון שירד על הקהילה ;זעפרני, שירה, עמי 11־12.

כמעט כל מחברי הפיוטים הלכו לפי סדר זה, אבל מחבר ״תהלה לדוד״ בשער הפתיחה של הספר, כלל שלושה נושאים: תורה, עבודה וגמילות חסדים וחילק אותם ל־14 חלקים שונים כמנין שמו, מהם לחגים, לזמנים ולאותות, שבתות ומועדים. ראה גם מחבר קול יעקב שחילק את הקובץ ל־12 ״קולות״.

פרופ׳ י. שטרית, גילה בשטראסבורג אשר בצרפת, כתב־יד עברי עתיק ממרוקו ובו שיר־בקשה שחובר בידי משוררת עבריה במאה הי״ח או הי״ט… בשם פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבא. ראה: פעמי מערב, עמי 248 (מכאן יוצא שעל־אף אי־ידיעת קרוא וכתוב שהייתה קיימת אצל הנשים, בכל זאת היו גם יוצאות מן הכלל כדוגמת פריחא בת יוסף).

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

עמוד 104

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

יהדות המגרב

 

על השירה והפיוט במרוקו, כותב פרופ' חיים זעפרני:

״השירה היא אחד מאופני ההבעה הפוריים ביותר ואחד מן האספקטים החשובים ביותר של היצירה הספרותית של משכילי מרוקו… השירה היא הביטוי של המחשבה הפנימית, של האינטימי. זוהי השתפכות הנפש הנובעת מזיע הנימים העמוקים ביותר. . . . ובה קוראים כבספר פתוח שמחות ועצב. היא שרה על תקוה לימים טובים יותר ומבכה את פצעי העבר ואת מכאובי ההווה. . . ומוסיף: האסכולה הספרדית הוותה מקור התייחסות המועדף והעיקרי של הסופרים המרוקניים, שרובם היו מצאצאי מגורשי קשטיליה. בתחום הרוח, הם התייחסו כולם לתור הזהב האנדאלוסי המפואר וטענו לזכות להימנות עם יורשיו. המורשת הספרותית והשירית שמייצג תור הזהב נחשבת כאן כדוגמה מושלמת, מכובד הוא לחקות את דגמיו ולהשתוות לחיבוריו״.״תור הזהב הספרדי, שאליו התייחסו בני המשפחות המכובדות של המגורשים בני חצי האי האיברי במאה הט״ו, היה נחלתם המשותפת של הערים התאומות: פאס וקורדובה, סאוטה ולוסינה, תיטואן וגרנאדה. הללו טענו לשוויון זכויות במורשת התרבותית. מן המפורסמות הוא שרבים מחכמי המגרב היהודים היו מוריה של יהדות אנדאלוסיה. מדקדקים ומשוררים, הנחשבים למייסדי האסכולה הספרדית, היו ממוצא מוגרבי״..

שירת יהודי מרוקו לפי פרופ׳ יוסף שטרית מתמקדת בעיקר בשלושה מוקדים עיקריים:

מוראות הגלות הנמשכת, כמיהה לגאולה, והתכונות הדתיות של החגים והמועדים. רוב השירים כותב י. שטרית מתארים או מבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שונות במרוקו או מחוץ לה. אחרים דווקא מביעים את הרגשת ההקלה והרווחה שחשו בני הקהילה שעה שהתחולל ה״נס״ ובאה הישועה סמוך לזמן בו עמדה להתרחש השואה, או עמד לקרות האסון שאיימו על חיי הקהילה״.

הערת המחבר: י. שטרית, מורשת, עמי 316־315; נר־מצוה, ״מי כמוך ואין כמוך׳ לר׳ יוסף משאש, לרגל הנס שקרה עם יהודי מכנאס, עת ניצלו בנס מהצורר ״אל־מעגאז״ שר״י (שם רשעים ירקב) ¡במערכה גליון 145, אדר ב׳ תשל״ג, מאמרו של רפאל בן שמחון על פורים דל־ מעגאז.

השירה הקלאסית האנדאלוסית. (אל־אלא)

יהודי צפון־אפריקה שברובם הגדול הם ממגורשי ספרד, הביאו עימם למרוקו בשנת 1492, את השירה האנדאלוסית אל־אלא . זוהי שירה ערבית קלאסית ונפוצה עד היום רק במרוקו. היא אינה מוכרת ואינה ידועה ליתר ארצות ערב.

הערת המחבר: על ה־אלא האנדאלוסית, ראה: זעפרני, שירה, עמי 122־23, 116 ¡״שירי דודים״ מאת הפייטן א. עטיה: ״ה־אלא האנדאלוסית היא שירה קלאסית עשירה מאוד, יחידה בעולם ועתיקה מאוד השייכת והמושרת וידועה רק לזמרי מרוקו בלבד, קטעים קצרים יחסית קיימים ומוכרים עדיין בתוניסיה ובאלג׳יריה״; ״אעירה שחר״ (בהקדמה) ¡מקורות השירה, (דברי מבוא), עמי 23 : ״אין כל ספק שחדירת אל־אלא למרוקו, חלה בתקופה קדומה בתקופת ״אל־מוואחידין׳, שהרבה יהודים ברחו מאנדאלוסיה ובאו למרוקו וכוי י. שטרית: צמיחתה והתפתחותה של המוסיקה האנדלוסית (התכנייה של ערב המוסיקה אנדלוסית בתיאטרון ירושלים, ב־25.3.1996 .

בהיות שירה זו עשירה בצליל ובניגון, היהודים הושפעו ממנה ואף התאימו את שירתם למשקל שלה. שירה זו מסובכת מבחינת המבנה שלה. היא בנוייה על עשרות ״דרכים״ (טרקאן בערבית), או ״נובאת״ וכל ״טריק״ (דרך) או ״נובה״ מחולקת ל״משקל״ (מיזאן בערבית) וכל משקל בפני עצמו הוא מערכת שירים הנמשכת לזמן ממושך, לפעמים עד שעה ויותר, כאשר הקצב הוא אחיד ואינו מורגש במעברים בין קטע למשנהו. שירה זו השפיעה מאוד על המשוררים היהודים במרוקו אשר חיברו פיוטים לחגים ולאירועים משפחתיים לפי ה־אלא הזו.

הפייטן המרוקאי ידע להתאים את עצמו לכללי המשקל של ה־אלא, וזאת על־ידי החלפת הטקסט הערבי הפרימיטיבי, בטקסט העברי והוסיף לזה קישוטים משלו כאשר כמחווה של כבוד, הכניס לתוך המנגינה, את המלים: נא, נא, נא. או ״אלי, אלי, אלי, במקום יא לילי יא לילי בערבית וכאשר כל חבר־הפייטנים מתלהב ונכנס לאקסטאזא, מוסיף הפייטן הראשי הלא הוא ״המוקדם״ או ״המועלם״ לתוך האמביאנס הזו, את המלים: טן! טן! טן! תרי טן! טן! טן!, יא לא לא לא לן, לן לן, וכך יוצא הכל מושלם מבחינה מלודית.

קובצי הפיוטים

אם במרוקו, חברות הבקשות היו בשפע, גם ספרי הפיוטים לא חסרו, וכמותם הפייטנים והמשוררים שהיו גם כן במספר לא מבוטל.

ספרי שירה רבים בהם פיוטים, בקשות, תוכחות, תחינות וקינות יצאו לאור במרוקו על־ידי מחבריהם, או ע״י חברות הבקשות, ע״י בני קהילתו של המחבר, או ע״י צאצאיו, אולם רבים רבים נמצאים עדיין בכתב־יד ומחכים לגואל, ובינתיים שיריהם מונחות בקרן זוית ואין איש שם על לבו לקבץ נדחיהם הפזורים.

עם זאת ראוי לציין לטובה, שבשנים האחרונות, העניין מתעורר ומקבל תנופה.

הערת המחבר: ״שירי דודים״ (בהקדמה) עמי כג: ״אין איש שם לב לקבץ נדחיהם הפזורים בפאות כל מיני קבצים ועלונים, ולסדרם כפי מתכונתם למען ימצא הפייטן הבא לשפוך שיחו בנועם שיריהם״;זעפרני, שירה, עמי 180־163 ״קבצים לבקשות של משוררים שונים וסידרות שירים המפוזרים בכתבים או בכתבי־יד שונים ומגוונים, בספרי פרשנות המקראית והתלמודית. . . אך הלוח רחוק מלהיות ממצה. יצירות רבות של משכילים מרוקנים (כל משכיל הוא משורר), הושמדו על ידי בוזזים שפרצו ל־מללאח, יתרן מפוזר ברחבי העולם ובעיקר בספריות פרטיות שאין אליהן כל גישה״.

הרבה פייטנים צעירים ותלמידי־חכמים התחילו לגאול ול״דובב שפתי המשוררים חיישנים״. אנו גם עדים להופעת מספר רב של חיבורים חדשים בתחומי היצירה הרוחנית־תורנית של חכמי המגרב ובמיוחד של חכמי מרוקו וזה הודות לשני מוסדות מכובדים שהוקמו, הראשון הוא אורות יהדות המגרב בלוד ואשר בראשו עומד הרב משה עמאר שליט״א , איש רב פעלים אשר הוציא כבר עשרות חיבורים של רבני מרוקו הקדמונים, בכל התחומים, וביניהם גם ספרי שירה ופיוטים. השני הוא הרב מאיר אביטבול שליט״א  מייסד מכון בני יששכר בירושלים ועומד בראשו מיום היווסדו בשנת 1982.

אורות יהדות המגרב -מכון לחקר, הוצאה והפצת מורשתם הרוחנית והתרבותית של חכמי המערב: מארוקו, אלג׳יריה , תוניסיה ולוב. המכון הוקם במטרה לעודד העיסוק והמחקר של חכמי המערב והחייאת מורשתם הרוחנית, גס בתחומי השירה והפיוט. העומד בראש המכון ומייסדו, הוא הרב משה עמאר מבני־ברק, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן.

מכון בני יששכר נוסד בשנת 1982 בירושלים, על־ידי הרב מאיר אביטבול במטרה להפיץ תורת חכמי הספרדים והמזרח, ראשונים ואחרונים, וזאת ע״י הוצאתם לאור של ספרי רבותינו. בשנת 1986, פותח המכון והוקמה הספריה הספרדית במרכז ירושלים, בה מרוכזים אלפי ספרים נדירים והניתנים לרכישה. מאז הוקם המכון, הספיק להדפיס ולהוציא לאור עשרות ספרים בכל תחומי היהדות וביניהם ספרי שירה דתית.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר