מורשת יהדות מרוקו

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביסוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.

ברית יוצאי מרוקו בישראל מצאה לנכון להוציא ספר זה, המוקדש לזכרו של אהרון נחמיאס ז״ל, כהוקרה, כתודה ובהערכה לפעילותו של האיש למען הקהילה והחברה בישראל.

בדמותו של אהרון, בתפיסתו החברתית ובעשייתו הענפה ניכרות התכונות שייחדו את החלוץ הארץ ישראלי בימי העלייה השנייה והשלישית.

תחנות רבות עבר אהרון בחייו: ההכשרה במרוקו, הובלת גרעין חלוצי של צעירים שבראשו עמד, מההכנות לעלייה במרוקו ועד הניסיון לעלות על הקרקע בארץ, המפגש עם ניצולי השואה ועוד. סיפורו של אהרון הוא למעשה סיפור תקומתה ובנייתה של מדינת ישראל.

בחייו הצליח אהרון למלא מגוון עשיר של תפקידים ציבוריים: מזכיר מועצת הפועלים של צפת, ראש עיריית צפת, חבר כנסת וסגן יו׳׳ר הכנסת, יו״ר מועצת המנהלים של אגודת משען, יו״ר ארגון ברית יוצאי מרוקו בישראל.

בכל תפקידיו החשובים נותר אותו אדם ושמר אמונים לערכים עליהם התחנך בבית הוריו בסאפי: מאיר פנים לזולת, מקשיב הקשבה אמיתית לבן שיחו ומשמיע דבריו – גם אם היו דברי תוכחה – בשקט, בדרך ארץ ובנועם. כל העשייה שעשה, ובכל תפקיד שמילא, ראה עצמו שליח ציבור, המחויב במיוחד לחלשים ולנזקקים.

אהרון עמד יותר מעשור בראש ברית יוצאי מרוקו בישראל. במסגרת זו פעל בלא לאות לקדם את תרבותה וערכיה של יהדות מרוקו ולהפיצה בקרב הציבור הרחב. לשם כך ערך ערבי פיוט ושירה, קידם תכניות חינוכיות, העניק מלגות לתלמידים, קידם את הקשרים בין ישראל למרוקו ועוד. אנו, חברי ברית יוצאי מרוקו, חשנו חובה מוסרית להביא את סיפורו המופלא של איש זה לידיעת הציבור הרחב – בעיקר לבני הדור הצעיר שלא זכו להכירו בחייו – כדמות מופת לכולנו. כך ראיתיו וכך אני ממשיך לראותו.

הספר שלפניכם יצא לאור הודות לעבודתם המסורה של רבים, בראשם ברוך מאירי, שעשה עבודת תחקיר מקיפה והצליח להוציא תחת ידיו ספר שקריאתו מושכת את הלב וגורמת להזדהות מלאה עם הכתוב. מנכ״ל הברית, שמעון בית-און, היה ה׳מנוע׳ מאחורי העבודה המאמצת. הוא דחף והאיץ בכולם כדי להביא את העבודה לידי גמר.

לבני משפחת נחמיאס, ובראשם האם והרעיה חנה, אין נחמה על האובדן, אבל אנו מקווים שהפיכת סיפורו המופלא של יקירם המנוח לנחלת הכלל תביא מעט מזור לכאבם.

יצחק אשל יו״ר ברית יוצאי מרוקו בישראל

אבני דרך

CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

זה רק להתראות

REFRAIN: CE N'EST QU'UN AU-REVOIR MES FRERES CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

פזמון: זה רק להתראות אחיי זה רק להתראות

OUI, NOUS NOUS REVERRONS MES FRERES

עוד נתראה אחיי

CE N'EST QU'UN AU-REVOIR

זה רק להתראות

FAUT'IL NOUS QUITTER SANS ESPOIR SANS ESPOIR DE RETOUR FAUT'IL NOUS QUITTER SANS ESPOIR DE NOUS REVOIR UN JOUR

האם עלינו להיפרד בלי תקווה בלי תקווה להיפגש שנית האם עלינו להיפרד בלי תקווה שנשוב להתראות שנית

FORMONS DE NOS MAINS QUI S'ENLACENT

בואו ניצור בידינו המשתלבות

AU DECLIN DE CE JOUR

בערוב יום זה

FORMONS DE NOS MAINS QUI S'ENLACENT

בואו ניצור בידינו המשתלבות

UNE CHAINE D'AMOUR

שרשרת אהבה

AUX SCOUTS UNIS PAR CETTE CHAINE

לצופים המאוחדים בשרשרת זו

AUTOUR DES MEMES FEUX AUX SCOUTS UNIS PAR CETTE CHAINE

סביב אותן המדורות לצופים המאוחדים בשרשרת זו

NE FAISONS POINT D'ADIEUX

לא נאמר שלום סופי

CAR DIEU QUI NOUS VOIT TOUS ESEMBLE

כי האל הרואה אותנו ממעל

ET QUI VA NOUS BENIR CAR DIEU QUI NOUS VOIT TOUS ENSEMBLE SAURA NOUS REUNIR ואשר יברך אותנו כי האל הרואה אותנו ממעל יידע ודאי איך להפגיש אותנו.

מסאפי לצפת-ברוך מאירי-אדר א' מרס 2005-עמ'81

ו8

אהרון נחמיאם ז״ל

נולד בשנת 1933 בעיר סאפ׳, במרוקו, למשפחה ציונית: לאמא, חנה, מורה בבית הספר אליאנס המקומי, אשר פתחה את שערי ביתה לחברי התנועה.

הוא למד בבית הספר אליאנס בסאפי (8 כתות) ובעיר זו סיים את לימודיו התיכוניים. כראש תנועת בני עקיבא, בערים סאפ׳ מוגדור ואגדיר, והוא נער בן 17 בלבד, הצליח לארגן כ60- בני נוער יהודים להכשרה ועלייה לישראל (1951). תחילה התיישבו מקצת חברי הגרעין במשואות יצחק בנגב ומאוחר יותר ברמות נפתל׳ בגבול לבנון.

בשנים 1973- 1962 כיהן כמזכיר מועצת הפועלים בצפת; בשנים 1973-1983 היה נחמיאס ראש עירית צפת והפך, למעשה, לסמלה של העיר. בשנת 1981 נבחר, מטעם מפלגת העבודה, כחבר כנסת. בכנסת הספיק לכהן שתי קדנציות ופעל בועדות רבות שלה. הוא גם נבחר כסגן יו״ר הכנסת ומ״מ יו״ר הכנסת. הכתבים בכנסת העניקו לו את פרם איתמר בן ראב״י, בשל נועם הליכותיו, יכולתו להקשיב לזולת וסבלנותו הרבה.

במשך שנים רבות, עד ליום פטירתו בתחילת חודש נובמבר 1998, כיהן כיו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל. זאת במקביל לתפקידו כיו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר סיעת רם בהסתדרות, חבר בקונגרס הציוני האחרון, סגן נשיא הפדרציה הספרדית בישראל, ויו״ר בית נבחרי ההסתדרות. עיסוקיו הרבים לא מנעו ממנו להיות חבר פעיל בעמותות ציבור רבות אחרות.

אהרון נחמיאס ז״ל דאג לטפח את הקשרים עם צרפת ועל כך אף זכה בעיטור אביר לגיון הכבוד הצרפתי, ואת הקשרים עם מרוקו, בה ראה גשר לשלום בינינו לבין שכנינו.

הותיר אחריו אשה (חנה), ארבעה ילדים (אברהם, אמנון, אילנה ואיתן) ונכדים רבים.

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סביבו כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון (רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.

הועתק למורשת

ברכבת מבודפסט לפריז

סבלנותה של ׳נושי׳ הלכה ופקעה. למעלה משלושים שעות כילתה בקרון הרכבת הצפוף אשר עשה דרכו מבודפסט לפריז. היא פנתה למדריכה במבט מלא תחינה ושאלה: ״מתי כבר נגיע״? הרעב והצמא החלו לתת בה ובחבריה למסע הארוך את אותותיהם.

״נושי״, ניסתה המדריכה להרגיע את אנה הצעירה (שכינויה היה ׳נושי׳), ״אני מבטיחה לך שעוד מעט נגיע לפריז ושם יהיה לך טוב. את עוד תראי. יהיה לכם הרבה אוכל, שדות ירוקים, הרבה פרחים. תוכלי לקטוף אחדים מהם ולהביא לאימא… ״סליחה… סליחה…" מיהרה המדריכה להתנצל. לפתע נזכרה ש׳נושי', הנערה בת החמש- עשרה, הותירה על אדמת הונגריה את אביה שנרצח בדם קר על-ידי הנאצים, ואת אמה שנותרה כ׳צמח׳ באחד מבתי האבות של בודפסט.

׳נושי׳ הפכה לאימא-אבא לארבעת אחיה הקטנים, עמם עשתה את המלחמה הארורה ההיא בגטו של בודפסט. מסע ארוך אל החיים הבלתי אפשריים, שהחל עוד בהיותה בת אחת-עשרה, כאשר הוריה נלקחו על-ידי הבולשת ההונגרית ״רק לענות על כמה שאלות.״ מאז לא זכו היא ואחיה לראות שוב את הוריהם.

באותה עת, חודש נובמבר 1948, שהה אהרון בעיר סאפי במרוקו. עיר קטנה ויפה על חופו של האוקיינוס האטלנטי. כמעט בכל ערב נהגו נערים נוספים, כולם יהודים, להגיע לביתו של הנער יפה התואר בן השש-עשרה. אחדים ישבו על הספה הצבעונית ואחרים על המחצלות אשר היו מונחות על הרצפה הקרה.

אהרון הפליג בדמיונו העשיר למרחקים הגדולים, בעיקר לירושלים עיר הקודש. גם כאן, בבית החם בסאפי, כמו ברכבת הקרה שעשתה דרכה לפריז, נשאלה השאלה ״מתי נגיע?״ אלא, שבמרוקו כוונה השאלה למקום היעד ־ ירושלים, ולא לפריז. אהרון, המנהיג הבלתי מעורער של קבוצת הנערים, ניסה להרגיע: "עוד מעט. זה יהיה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים.״

שעות רבות ישבו הנערים בביתו ושוחחו על ירושלים. עיר הקודש הייתה בעיניהם, למעשה, ארץ ישראל כולה. ״זהו הלב של העם היהודי,״ נהג אהרון להזכיר לחבריו. הלילה ירד זה מכבר. הנערים המשיכו לשוחח בלהט על המלחמה המתחוללת בין צבאות שבע מדינות ערב כנגד קומץ היהודים בארץ ישראל.

"הלוואי ויכולנו לבוא ולהילחם למען המדינה שלנו,״ היה אחד הביטויים השגורים בפי הנערים. תשובתו של אהרון הייתה: ״אנחנו נגיע לארץ ישראל ונפריח את השממה.״ הנערים שתקו ורק שפתותיהם מלמלו: ״הלוואי… הלוואי.״

׳נושי׳ לא הצליחה לנגוס בתפוח הזהוב שהושיטה לעברה המדריכה שרה ברקוביץ׳: ״תאכלי אנה. את צריכה לאכול כדי שיהיה לך כוח. תראי, כמה את רזה. בלי אוכל לא תוכלי לחיות. יש לך ארבעה אחים קטנים. כדאי שתזכרי!״

אנה לא הייתה זקוקה לשום תזכורת. די היה במבט חטוף לפינה הקרובה של הקרון כדי להחזירה למציאות. עיקר מעייניה היו נתונים עתה לאחיה הקטן, גבריאל, שהיה מכורבל בתוך שמיכה בלויה כדי להתגונן מפני הקור, וכמובן לשלושת אחיה שנשלחו קודם לכן, בגפם, לארץ ישראל.

וכך, כשהיא אוחזת בידיו הקטנות והקרות של אחיה המופנם, מלמלה לעצמה: ״כל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות בארץ ישראל כדי לראות את האחים שלי״. ״נושי,״ ליטפה המדריכה שרה את שערותיה הזהובות של הנערה הרזה והמפוחדת, ״זה ייקח רק עוד כמה ימים. כולנו נהיה ביחד בארץ ישראל, ושם תוכלי לפגוש את שני אחייך. אני מבטיחה. וחוץ מזה,״ המשיכה שרה, "את זוכרת את שמך החדש?״ אנה לא זכרה.

היא רק נזכרה בתעודות שחולקו על-ידי המדריכים לעשרות הנערים והנערות במהלך הנסיעה ברכבת: ״כדאי שתלמדו בעל פה את שמותיכם החדשים. קיבלתם עכשיו תעודת זהות מזויפת, רק התמונה המופיעה בה היא נתון אמיתי. שאר הפרטים לא נכונים. רק כך נוכל לעבור את הגבול לצרפת. אני חוזרת ומבקשת מכם לשנן את שמכם החדש, כדי שאם ישאלו אתכם השוטרים הצרפתים לשמכם תוכלו לנקוב בו בבטחה. בבקשה לא לשכוח.״

שלטונות צרפת, כאן המקום להזכיר, כמו רוב ארצות המערב, לא התירו למהגרים מארצות מזרח אירופה להגר לארצם (זאת על פי הסכם בין ארה״ב לבין ברית המועצות, מה שכונה כעבור זמן כ׳חלוקתה של אירופה בין שתי מעצמות העל׳). ׳נושי', שהפנימה היטב את בקשת המדריכים, אך התקשתה להיזכר בשם החדש שהודבק לה, נזכרה כעת בתעודת הזהות שאותה קיבלה וטמנה במהירות מתחת לחצאית הצבעונית-הרחבה שלה. היא שלפה את התעודה, הביטה בה שוב ושוב, אבל התקשתה מאוד לבטא את שם המשפחה הכתוב בה. בלית ברירה הלכה פעם נוספת אל שרה המדריכה וביקשה הסבר כיצד לבטא את שמה החדש.

שרה נטלה לידה את התעודה הקטנה וקראה בקול, לעיניהם המשתאות של שאר הנערים בקרון: ״נ-ה-מ-י-א-ס.״

בשפה ההונגרית, יש לזכור, לא קיימת האות ח׳. לכן, שם המשפחה ׳נחמיאס׳ הפך ברכבת המפלסת דרכה בשדותיה המוריקים של אירופה ל׳נהמיאס׳.

כעבור זמן, בישראל, עברתה אנה את שמה לחנה: חנה נחמיאס. מוזר, אבל זה היה בדיוק כשם אמו של אהרון. אתם לא קוראים סיפור מסתורין דמיוני, הכול קרה באמת, אבל מסתבר שבעם היהודי המציאות עולה על כל דמיון.

מסאפי לצפת – ברוך מאירי-עמוד 8

ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?

איש אינו יודע בוודאות מה מקור השם נחמיאס. אין בנמצא תעודות בכתב על כך. כל מה שנותר הוא הזיכרון.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו לפרוח בחלל האוויר שמועות רבות על גורל היהודים, על שריפת בתי הכנסת ברחבי גרמניה, וכעבור זמן קצר על רדיפת היהודים ברחבי פולין ובארצות אחרות.

׳הדודה שמחה׳, כפי שנהגו לכנותה, חשה בחרדה האופפת את בני המשפחה, בעיקר את הילדים הקטנים. היא החליטה לעשות מעשה: לשבת עמם ולספר להם את תולדות משפחת נחמיאס.

״הייתה זו הפעם הראשונה,״ נזכרת ציונה נחמיאס, אחותו של אהרון, ״ששמעתי את הסיפור אודות משפחתנו. הייתי המומה. לפני כן לא ידעתי דבר. לא שאלתי. ילדים לא שואלים על נושאים כאלה.״

הדודה שמחה אימצה אל לבה כל אחד מהילדים. בקול שקט אך בוטח פתחה ואמרה: ״אנחנו בעצם אשכנזים, לכן אנחנו נראים קצת בהירים…״

הילדים לא ידעו מה זה ׳אשכנזים', אבל לא הספיקו לשאול, כי שמחה המשיכה בשטף דיבורה: ״לפני דורות רבים, כך סופר לי, נשלחו מספר יהודים ליוון מרחבי פולין כדי להדריך בני נוער בקרב הקהילה היהודית. ביניהם היה מדריך צעיר ושמו נחמיה. צעיר זה התאהב בנערה יהודייה, אותה נשא לאישה ונשאר ביוון. היוונים, כמקובל בארץ זו, הוסיפו את האות ס׳ לשמו הפרטי, שהפך לימים לשם משפחתו: נחמיאס.״

כמו יהודים רבים אחרים מרחבי העולם, גם בני הזוג נחמיאס הגיעו למרוקו. מתי בדיוק? איש אינו יודע. מה שידוע בוודאות הוא שמשפחתם הלכה וגדלה, עד שאחד מבניה, רפאל-אהרון נחמיאס, ייסד את הישיבה הראשונה בעיר סאפי, אליה הגיעו צעירים אוהבי תורה שהפכו ברבות הימים לרבנים בקהילה.

לרפאל-אהרון נולדו מספר בנים, ביניהם נסים ויעקב. אייסה, אשתו של נסים, ילדה לו ארבע בנות.

רפאל בן־שמחון, בספרו הנפלא ׳יהדות מרוקו, הווי ומסורת׳, טוען שלידת בת במרוקו לא התקבלה בשמחה מלאה, כפי שהתקבל בן.

כאשר נולד בן זכר מיהרה המיילדת לקרוא בשמחה: ״ברוך הבא!״(בעברית), אולם כשהייתה זו בת, הסתפקה בהודעה בשפה הערבית: ׳מברכא מסעודה׳(ברוכה ומאושרת). אייסה ונסים התפללו לנס, והוא אכן התרחש: בלידה החמישית הגיח לאוויר העולם בן זכר, ושמו בישראל שלמה. ה׳מחייה׳(הערק המרוקני) נשפך כמים. השמחה הייתה גדולה ונמשכה מספר ימים, אך לא לאורך זמן.

כעבור כארבע שנים כרעה אייסה ללדת בפעם השישית. הלידה הייתה קשה, וכמנהג אותם ימים מיהרה המיילדת לפזר מלח בארבע פינות החדר, על קירות הבית וכן בחצר ובשירותים. אחת מבנות המשפחה מיהרה לפתוח את חלונות הבית, ׳כדי לתת לשדים הזדמנות להסתלק׳. בד בבד ישבו הגברים בחדר הסמוך ואמרו פרקי תהילים. אבל השדים, למרבה הצער, לא הלכו. כוחה של אייסה לא עמד לה, והיא נפטרה בשעת הלידה. האב, נסים, על אף אבלו הגדול והכאב הנורא, הבין – רק אישה חדשה, אשר תהיה כאם לילדיו הקטנים, תציל את המשפחה הפגועה.

הפור נפל על בחורה צעירה, חיננית ויפה, ששמה שמחה, אשר נאותה להינשא לו. את אהבתה הגדולה לחמשת ילדיו של בעלה ביטאה האישה החדשה מדי יום ביומו, במעשים טובים ובדאגה רבה. אך אבוי! תוך שנים מספר הלכה שמחה לעולמה בטרם עת. חמשת ילדיה החורגים ישבו עליה שבעה, כאילו הייתה אמם הביולוגית. נסים, שהתאלמן בשנית, לא היה מוכן לוותר.

״הילדים שלי,״ נהג לומר, ״זקוקים לאימא. בלי אימא אין בסיס לחיים. אין קיום.״ ואכן, עד מהרה נשא לאישה את חסיבה. הייתה זו בת עשירים צעירה, יפה ואצילית. בסמטת הרחוב שהובילה לבית נחמיאס נפרסו שטיחים רבים. חסיבה הייתה חריגה בקרב הקהילה היהודית השמרנית: רכבה על סוסים, שלטה בשפה האנגלית וחדרה לתחומים נוספים שנחשבו כנחלתם הבלעדית של הגברים. אהרון נחמיאס, הנכד, ידע לימים לנצל היטב עובדה זו ונהג ללכת ׳לבית סבתא חסיבה׳ כדי ללמוד אנגלית.

ובינתיים, שלמה, בנו היחיד של נסים, הגיע לפרקו. הוא היה לרב בקהילתו ונשא צעירה יפת-תואר בשם חנה לבית מויאל, שמשפחתה התגוררה בסמוך לבית משפחת נחמיאס. לרוע המזל, על משפחת מויאל רבצה קללה אשר איש לא הצליח לעמוד על סיבותיה. ילדיהם של בני הזוג שמחה ויוסף נפטרו בזה אחר זה. בצר להם פנו בני המשפחה אל עולם הנסתר, שכן בקרב יהודי מרוקו רווחה האמונה בקמעות, בלחשים ובסגולות. בספרו של רפאל בן שמחון, המסתמך על מחקרים בנושא שנערכו בעבר, מופיעים התיאורים הבאים: ״נהגו להשכיב ילדים קטנים, ובעיקר תינוקות, על קברי הצדיקים וגם להשאירם שם למשך שעות, ולפעמים גם ללילה שלם, כשהאם ניצבת מרחוק. האמונה העממית הרווחת הייתה שאם תינוק חולה ללא סיבה מספקת, ומצבו מחמיר, סימן שהשדה ׳א-תאבעא׳ החליפה אותו בתינוק-שד.״

כאשר הייתה האם יולדת תינוק הממעט לינוק, מרזה מיום ליום ואינו מתפתח, עליה לעשות את הדברים הבאים: ״במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת-קבר של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה, סימן שהוא מן העולם הזה, ואז עליה לגשת אל תינוקה, לשאתו בידיה ולומר לו: ׳לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים.׳ והיה והתינוק אינו בוכה – הרי שהוא שייך לעולם השדים, וימות.״

אך דבר לא הועיל. השדים, או אם תרצו מלאך המוות, לא הרפו מהמשפחה. כאשר נולדה בת נוספת לא הסתפקו שמחה ויוסף בהענקת השם אריקה – על-שם אתר צדיקים במרוקו – אלא הגיעו למסקנה שכלו כל הקצין ועליהם לנקוט צעד חריף במיוחד: ׳למכור׳ את הילדה. היה זה אקט סמלי שבמסגרתו משלם איש חברה קדישא להורים סכום כסף, וכשהצאצא מתבגר ניגשים ההורים לחברה ו׳קונים׳ את ילדם בחזרה, אם כי במחיר גבוה יותר מזה שקיבלו תמורתו.

שמחה ויוסף מויאל החליטו שאת בתם לא ימכרו לחברת קדישא, כמקובל, אלא דווקא לכובסת.

״חברת קדישא מסמלת מוות,״ אמרה שמחה לבעלה, ״ואיני רוצה ששוב יפקוד זה את ביתי.״

״זה לא נהוג,״ השיב הבעל המודאג, ״אך לא אוכל לסרב.״

במשך שנתיים גדלה הפעוטה חנה-אריקה בביתה של הכובסת, ובהגיעה לגיל בית הספר עברו שתיהן להתגורר בביתם של שמחה ויוסף. כדאי לציין, שעם ׳המכירה׳ הוסב שמה של הילדה מאריקה לחנה, אך כפי הנראה שמה הראשון נתן אותותיו: השכול חדל לפקוד את בית הוריה.

עד מהרה נוספו לחנה אחים ואחיות, ויחד עמה גדלו בבית חם ואוהב. חנה ספגה מאביה את אהבתו הגדולה לספרים והקפידה במשך כל ימיה לקרוא וללמוד בשקיקה. כשסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי המליצה המנהלת בפני הוריה לרושמה לסמינר מיוחד בפריז המכשיר את חניכיו לשמש כמנהלי בתי-ספר, אולם שמחה ויוסף חששו לשולחה מביתם וסירבו להצעה המחמיאה.

בשנת 1933 נולד רפאל-אהרון, בנם הבכור של שלמה וחנה, אשר נקרא על שם סבו, מייסד הישיבה הראשונה בעיר סאפי. כעבור שנים מספר נולדה אייסה (על שם הסבתא), אחותו הקטנה, לימים ציונה. האם, חנה, שאהבה מאוד סוכריות ׳ליזט׳, הוסיפה לאייסה את כינוי החיבה ׳ליזט׳.

שלמה, כיתר הרבנים בארצות ערב, לא קיבל שכר על עיסוקו כרב, ולכן מצא את פרנסתו כעובד בחנות למוצרי חשמל. חנה הוכשרה כמורה ולימדה בבית הספר אליאנס; מקצוע נדיר מאוד לאישה באותם ימים. הפרנסה הייתה בשפע ושני הילדים חיו ברווחה, אך לא לאורך זמן. יום אחד עזב לפתע אביהם את הבית ונסע לקזבלנקה. ברם, למרות הניתוק מאביהם ידעו ציונה ואהרון ילדות יפה. אמם עשתה הכול כדי למלא את החלל שהותיר אחריו שלמה, וגם הסבא והסבתא תרמו את חלקם. הרחוב שבו התגוררה משפחת נחמיאס נקרא ׳רחוב הנגרים', כי כל החנויות לאורכו היו שייכות לנגרים, פרט לאחת, שבה הייתה מספרה. באחת מפינות הרחוב עמדה חנותו של מאיר רווח, איש גבה-קומה ונעים הליכות שנהג תמיד לקדם את פני הקונים ואת פני העוברים והשבים בברכה חמה שיצאה מהלב.

בית נחמיאס עוצב ונבנה על-ידי אדריכל פורטוגלי ידוע שביקר פעם בסאפי והתאהב בנוף היפה ובאווירה האקזוטית. בכניסה לבית בן שלוש הקומות עמד בית קפה אליו נהגו להגיע בעיקר יורדי ים. בקומתו השנייה של הבניין התגוררו חנה ושני ילדיה הקטנים, ואילו בקומה השלישית התגוררה אחותה של חנה, פריחה (פירוש: חדווה, רינה, דיצה). סמוך לבניין הייתה רחבה גדולה ששימשה כשוק איכרים. תושבי הכפרים הסמוכים טענו את מרכולתם על גמלים והציגו אותה שם למכירה. מרבית הגמלים הושאלו לרוכלים משיח׳ים עתירי רכוש וממון, ולא אחת נראו הגמלים מסתובבים ברחובותיה של סאפי באין מפריע, כמו הפרות הקדושות בהודו הרחוקה.

פעם החליט אחד הגמלים ׳לבקר׳ בבית משפחת נחמיאס. כשעמדה ציונה הקטנה לצאת מפתח ביתה לביקור אצל חברתה שהתגוררה בסמוך, ראתה לנגד עיניה את הבהמה גדולת הממדים ניצבת על הסף ונועצת בה את עיניה. הילדה הרכה בשנים קפאה על מקומה ורגליה כמו רותכו אל הקרקע מרוב פחד ואימה.

הגמל הרתיע את ציונה הקטנה, אך לא גג הבית. כשרצו ציונה ואהרון להרגיז ולהפחיד את הסבתא, נהגו לטפס על המעקה, שגובהו לא עלה על מטר ורוחבו הסתכם בעשרה סנטימטרים בלבד, ולהתהלך עליו כלוליינים בקרקס. כשראתה אותם הסבתא צעקה בחרדה: ״שוב נכנס בכם השד, תרדו מהר, זה מסוכן!״

הסבתא צדקה, כמובן. אילו היו שני הילדים השובבים נופלים, חלילה, מגובה שנים־עשר מטרים, ספק אם היו נותרים בחיים.

חנה התקשתה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, אבל גמרה אומר להמשיך ולספק להם את כל מחסורם, ואף ממכריה ומשכניה לא יכלה להתעלם. בזמנה הפנוי נהגה לקחת חבילת בגדים ולחלקה למשפחות נזקקות, וזאת חרף העובדה שהיא עצמה לא הייתה עשירה, בלשון המעטה. בסיוריה אלה הקפידה לקחת עמה גם את בנה ובתה, כדי לחנכם לצדקה ולגמילות חסידים.

״תזכרו, ילדים, שישנם ילדים עניים יותר מכם,״ שיננה באוזניהם פעם אחר פעם, ״לכן עלינו לתת להם ממה שיש לנו.״

הילדים הבחינו שאמם מרבה לרכוש עופות חיים ולסובבם סביב ראשם. ״אימא, היום יום כיפור?״ שאלה ציונה. ״לא, ליזטי,״ ענתה חנה.

״אז למה את עושה לנו כפרות?״ הקשתה הילדה.

״כי כל השנה, ולא רק ביום כיפור, יש ילדים רעבים שמצפים לעוף הזה בכיליון עיניים,״ השיבה ברוך, ״ואם נרחם עליהם, ירחם הקדוש ברוך הוא עלינו וימחל על חטאינו.״ לימים פגשו חנה ואהרון את אחד הילדים הללו, שגדל והיה למרצה בכיר באוניברסיטת חיפה. לא לחינם אמרו חכמינו: ׳היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה׳.

ציונה: ״בביתנו עבדה כעוזרת בית צעירה מוסלמית יפה בשם חדישה. יום אחד, כשהייתי כבת אחת-עשרה, ניגשה אלי סבתי שמחה ואמרה: ׳יא בנתי, תשגיחי על דודתך פרחה.׳ לא הבנתי את פשר בקשתה. סבתא עלתה במדרגות לחדרה, נשכבה על המיטה ולפתע עצמה את עיניה. דודה פרחה, מוכת הלם, הורתה לי לקרוא מיד לאימא, והיא, בידיים מנוסות, בדקה את סבתא והגיעה למסקנה שאין דופק. היא נעמדה מעל החומה שהקיפה את הבית וביקשה מהקצבים היהודים לקרוא ׳קריאת שמע׳. אחי, אהרון, הלך לבעלי חנויות נוספות של יהודים ב׳קסריה׳ (מעין קניון קטן שנמצא סמוך לביתנו בסאפי) וביקשם לבוא לבית החולה לתפילה החרישית. אך דבר לא הועיל. בו ביום הבאנו את סבתא לקבורה. הכאב היה גדול.״

חמישים שנים לאחר מכן, בשנת 1997, ערכו ציונה ואהרון ביקור מולדת במרוקו. ״עלינו באותן מדרגות,״ מספרת ציונה, ״ודבר לא השתנה. הקשנו על דלת ביתנו, וכשנפתחה ניצבה מולנו בחורה צעירה ויפה. שמה היה חדישה. היא דמתה להפליא לחדישה ההיא, אך שום קשר לא היה ביניהן.

״הם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וכיבדו אותנו בתה עם נענע ובעוגיות. אהרון ואני הבטנו סביבנו ופתאום ראינו שהכול קטן. אז, באותם ימים רחוקים, חשבנו שהבית שלנו הכי גדול בעולם.״

כשהיה אהרון כבן שלוש נפל דבר בעולם – הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, וההסתה שלוחת הרסן נגד היהודים החלה לתת אותותיה גם בארצות אחרות, כולל מרוקו, שבה החלו לחוש ברוחות המלחמה עוד לפני הגעתה לחופיה.

זמן רב קודם לכן כבר חצתה התעמולה האנטישמית יבשה וים והצליחה לחדור ללבותיהם של המוסלמים ברחבי מרוקו, במיוחד לאחר הקונגרס האסלאמי בשנת 1931, שהתקיים בירושלים. הרוח החיה בקונגרס זה היה המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני, אויבה הגדול והמושבע של התנועה הציונית.

החוקר מיכאל אבוטבול מספר בספרו ׳יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה; כי עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה החלו לזרום פליטים יהודים רבים מאירופה למרוקו. לסאפי הגיעה קבוצת יהודים מחבל פלנדריה שבבלגיה. השלטונות הצרפתיים התירו ליהודי מרוקו לטפל בעצמם בקליטת הפליטים שהצליחו לחמוק מציפורניה של החיה הנאצית, ומהם שמעו יהודי המקום אודות מעשי הזוועה המתרחשים באירופה. החרדה הייתה רבה, אך מה ששמעו מהפליטים היה רק קצה קצהו על מה שהתרחש במציאות. איש עדיין לא העלה בדעתו בתי-חרושת לרצח; תאי גזים שבהם נחנקים למוות אלפי זקנים, נשים וטף מדי יום.

יהודי סאפי, שהחלו לחוש ברוח הקרירה המאיימת להפוך לסופה עזה, החלו להסתגר בתוך עצמם, אם כי עדיין לא חששו לחייהם.

אחת מתוצאותיה של ההסתה הנאצית הייתה תופעה מוזרה ומבחילה של חטיפת ילדים יהודים על-ידי מוסלמים. שנים רבות לאחר המעשה שמעה לראשונה ציונה מפי דודה פרחה את הסיפור הבא:

״היה זה ערב נעים בראשית הסתיו, סמוך לחג הסוכות. אהרון ירד במדרגות הבית והתיישב ליד הכניסה. כך נהג לעשות מדי ערב. הוא אהב להתבונן בתנועת האנשים השוקקת אשר גדשה את המדרכות הסמוכות ואת החנויות המלאות מכל טוב. אימא חנה, שנותרה בבית לבשל, לנקות ולהכין את הבית לקראת שבת, זימרה זמירות שבת בשמחה גלויה. האושר שהביא עמו אהרון יפה התואר לבית היה גדול, והשירה שבה פצחה אמו הייתה ביטוי לכך.

"בין מזמור למזמור הציצה חנה לעבר בנה אהרון, שהחזיק בידו צעצועי עץ בדמות סוסים ויונים. מדי פעם נהג להבהיל את ה׳יונים׳ בדהירה אימתנית של אחד מ׳סוסיו, אבל לאחר מכן מיהר להרגיען והרכיבן על גבי אחד ה׳סוסים׳, כשחיוך רחב על פניו. וכך, בעוד הילד משחק ומשתעשע בלוחות העץ, הגיחו למקום שני צעירים ערבים. עוד בטרם הצליח הילד להוציא הגה מפיו חטפו השניים את אהרון, ובמהירות רבה התרחקו מהמקום. איש בשכונה ההומה לא שמע את הילד היהודי הנלחם על חייו. ככל הנראה חסמו חוטפיו את פיו במטפחת גדולה.

״האם, חנה, שלא שמעה זה דקות מספר את רעש ה׳סוסים׳ וה׳יונים', החלה לקרוא ׳אהרון, אהרון.׳ אך לשווא. בהדרגה הפכו קריאותיה לזעקות שבר: ׳אהרון, יא-אבני, איפה אתה?׳

״היא ירדה במהירות לעבר הכניסה של הבית, רצה ברחובות והמשיכה לזעוק. רק אם נואשת המחפשת אחר בנה האובד יכולה לזעוק כך: ״אהרוווווון, אהרוווווווווווון!" בצר לה החלה חנה לאחוז בדש בגדיהם של העוברים ושבים: ׳אולי ראיתם ילד קטן? ילד יפה. ילד שלי. לא ראיתם? אתם בטוחים, שלא ראיתם? אז איפה הוא, אהרון שלי? ואי עליינה (אבוי לנו).׳

״אחר החלה לחפש בחנויות, אבל גם שם, בדיוק כמו ברחוב, הביעו הקונים והמוכרים את צערם ומשכו בכתפיהם, כאומרים: ׳לא ראינו, לא שמענו.׳

״אט אט התקבצו עוברים ושבים סביב האם הצעירה ומוכת הפאניקה. כשנודע להם כי מדובר בנכדו של הרב נחמיאס, מן המכובדים בעיר סאפי, נרתמו כולם לחיפושים.

״השמועה על חטיפת הילד היהודי עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזניו של הקאדי, וזה הבין, ככל הנראה, את ההשלכות הנוראיות שעלולות להיות למעשה הנתעב. ואכן, לא חלפו שעות מספר ואהרון הקטן הושב אל חיק משפחתו.

״האירוע הנורא שעבר לא הותיר צלקות בנפשו של אהרון בהמשך חייו. כנראה שהדחיק את החוויה הקשה עד שנשתכחה ממנו. אולם, ציונה זוכרת שבילדותו נהג לרדוף אחריה, להצמיד מטפחת גדולה לפיה ולהכריז: ׳עכשיו תפסתי אותך…׳ ״

מסאפי לצפת – ברוך מאירי-ילדות שהחלה ביוון, או אולי ב… פולין?