מורשת יהדות מרוקו

רוֹאָה אוֹתְךָ בְּתוֹר הַמּוֹנִית הַשְּׂכוּרָה

אַתָּה נִפְלָא מֹשֶׁה מְנַסֶּה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי כֻּלָּם

עָיֵף וְעַצְלָן

אֲבָל תָּמִיד נֶחְמָד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מַגִּיעַ לְמַרְסֵי

עוֹלֶה שָׁם עַל אוֹטוֹבּוּס

אַבָּא שֶׁלְּךָ מִתְעַצְבֵּן

עַל מְנַהֵל מְלוֹן הַמַּעֲבָר

כָּל הַבִּיּוּב סָתוּם

וּמִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא חָרָא

הַכּוֹל נִפְלָא

אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא חָרָא

אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה מְחַכֶּה לָרַךְ

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה

נוֹחֵת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חֵצִי מַסְטוּל בִּנְמַל הַתְּעוּפָה

לֹא מֵבִין מָה קוֹרֶה

אֲבָל לֹא מְנַשֵּׁק אֶת הָאֲדָמָה

יוֹתֵר נָכוֹן אֶת הָאַסְפַלְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ

שָׁבוּעַ בַּפְּנִימִיָּה שֶׁל עֲלִיַּת הַנַּעַר

שָׁבוּעַ בָּכִיתָ לְלֹא הַפְסָקָה

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמַּדְרִיכָה הַחֲמוּדָה

שֶׁנִּרְאֵית כְּמוֹ מַדְרִיכַת צוֹפִים

אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁאַתָּה כְּבָר גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לִבְכּוֹת

וְאַתָּה בּוֹכֶה עוֹד יוֹתֵר

שֶׁזֶּה יַעֲבֹר

וְאַתָּה בּוֹכֶה עוֹד וְעוֹד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה

וְלִבִּי אֵלֶיךָ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

סוֹבֵל אִתְּךָ שָׁם בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

הקראות

בעוד שהתנועות המשיחיות הכתתיות צצו ובטלו כעבור זמן, נודעה חשיבות לתנועה הקראית, שהתקוממה נגד שלטון הרבנים והתורה שבעל־פה שבידם, וביקשה לבסס את היהדות על התורה שבכתב בלבד, כפי שהם פירשוה. מחולל תנועה דתית זו היה ענן בן דוד (מת בין 790—800) ממשפחת ראשי הגולה. הוא עצמו עתיד היה לרשת את המשרה לאחר מות אחי אביו, אלא שחכמי הישיבות בבבל מצאו פסול בדעותיו ובחרו באחיו הצעיר לראש הגולה, ענן ידע לנצל את המגמות נגד המסורת שבעל־פה המקובלת, שכנראה המשיכו להתקיים מאות שנים לאחר היעלמם של הצדוקים, וגרמו לפילוג ביהדות. השקפותיו מצאו אוזנים קשובות במיוחד באזורים הרחוקים מישיבות בבל ומשם באו גם מנהיגיה של הכת החדשה: בנימין נַהָאונְדי ודניאל אלקוּמִיסִי, שקראו לעצמם בני־מקרא — קראים. אלקרקסאני, שהוא עצמו היה מבני כת הקראים, מרחיב בספרו את הדיבור על החילוקים בין שיטתו של ענן ובין שיטותיהם של ראשי הכת הקראית שלאחריו, ועומד במיוחד על הניגודים הקיצוניים בהלכה למעשה, שנתגלו עקב החופש שניתן לכל אדם לפרש את התורה לפי הבנתו. אך יתכן שדווקא משום כך זכתה הקראות לרכוש מאמינים ולהתפשט בין היהודים בכל ארצות המזרח התיכון, אף באזורים המרוחקים של אפריקה הצפונית ובספרד. בימי תפארתה (במאות התשיעית עד האחת־עשרה) היוותה כת זו סכנה חמורה ליהדות הרבנית. מרכז נכבד של הפלג, שכינה עצמו ״אבלי ציון״, היה בירושלים, אשר בה ישבו הנשיאים שמוצאם מבית ענן, כלומר מזרע ראשי הגולה, וחכמי הקראים שעסקו בתורה ונלחמו ברבנים. עם ירידתה הכללית של ארץ־ישראל במחצית השניה של המאה האחת־עשרה, והשמדת האוכלוסיה היהודית בירושלים על־ידי הצלבנים, נתבטל מרכז זה, ומלחמתו העקבית של רב סעדיה גאון בקראות המעיטה את חשיבותה גם בעיראק. אף כי מרכז הפעולות עבר לביזנץ — נשארו במצרים, בסוריה ובעיראק ואפילו בספרד, עדות נכבדות של קראים. אולם הן פסקו מלהוות סכנה ליהדות הרבנית, והמתיחות שהיתה קיימת במאות הראשונות לאחר הפילוג פגה במידה רבה.

הישיבות בבבל ובארץ־ישראל

עתה עלינו לפנות להערכת מקומם של שני המרכזים הפעילים דאז, בבל וארץ־ישראל, בתהליך ליכודה וגיבושה של החברה היהודית למעור אחד. בשתי הארצות היו אלה הישיבות, שבהן התרכזו המוחות הפעילים והפוריים בעם, והאצילו מרוחם על קרוב ועל רחוק. המשימה העיקרית והראשונית של הישיבות היתד. הרבצת תורה. חלקן של ישיבות בבל בהתפתחות ההלכה וקביעתה גדול היה מחלקה של ישיבת ארץ־ישראל, שבראשית הכיבוש המשיכה לפעול בטבריה ומכאן חזרה לירושלים, אך לעתים נאלצה להעביר את פעולותיה לרמלה. מאידך, נודעה לארץ־ישראל חשיבות־יתר בעניינים שברגש הדתי ובקדושה, באמונות ובכל אותו שטח שהוא מעבר לתחום הראציונאלי. יש להדגיש, כי גם לקראים היה חלק בהתפתחות זו. אל ישיבות בבל נהרו תלמידים — והכוונה לחכמים ולא למתחילים — כדי להעמיק חקר בתלמוד, ומוצאים אנו ביניהם אנשים מביזנץ, ממצרים, מאפריקה, מאיטליה ומספרד, ואף את בנו של אחד הגאונים בארץ־ישראל. אל ארץ־ישראל היו זורמים עולי־רגל מכל הארצות לקיים את המצווה של עלייה לירושלים. בשובם לארצות גלותם היו מביאים עמהם משהו מקדושתה, מפיוטיה, מערגתם של יושביה לגאולה בארץ הקודש.

פעמיים בשנה, ב״ירחי כלה״, חדשי כנסים כלליים, הם אדר ואלול, היה מתכנס בישיבות בבל קהל רב של תלמידי־חכמים, שהיו באים כדי לרענן ולחדש את תלמודם ולקחת חלק בדיוניהם של הגאונים ושל גדולי החכמים. לעומת זאת היו מתכנסים ביום ״הושענא רבה״ כל עולי־הרגל בהר הזיתים מול היכל ה׳ כדי להתפלל שם, להתברך מברכותיו של הגאון ראש החבורה הקדושה שבארץ־ישראל, ולשמוע את הכרזותיו בענייני הלכה וקביעת המועדים לשנה הבאה וגם את הקללות שהיו מקללים את הקראים.

שאלות ותשובות

הרבצת התורה של ישיבות בבל והפצתה לא הצטמצמו לשיעורים שניתנו בעל־פה. גדולה לאין ערוך ועצומה ממנה היתה השפעתה של ההוראה וההדרכה שניתנו בכתב, בתשובות על שאלות שנשאלו הגאונים, ראשי הישיבות בבבל. אם לדון על פי החומר אשר הגיע אלינו, שהיה מיועד בחלקו הגדול רק לארץ אחת — לאפריקה הצפונית, והמסתכם (יחד עם השאלות שרק קטעים וקטעי־קטעים הגיעו אלינו) לעשרות אלפי תשובות, היתה דרך הוראה זו מפותחת ביותר והיא הקיפה את כל השטחים בחיי הדת והרוח. נוסף על שאלות מעשיות בדבר פסק הלכה הדרוש לחיי יום־יום על תופעותיהם השונות, הן של היחיד והן של הציבור, הן ביחסים בין אדם לחברו והן בין אדם למקום, שכיחות שאלות עיוניות בפירוש מקראות, בהסבר מלים ומונחים לא מובנים בתלמוד, בשימוש בכלים אסטרונומיים, בבעיות מופשטות משטח האמונה והדת. תנאי התחבורה והתקשורת גרמו שברגיל היו שואלים שורה של שאלות ובהתאם לזה נשתמרו קונטרסים ובהם קבוצות של תשובות שנשלחו בבת־אחת למקום מסוים. את השאלות היו שולחים אל אחת משתי הישיבות, אל סורא או אל פומבדיתא. היה זה בניגוד למנהג המקובל אילו היו מפנים אותן שאלות אל שתי הישיבות, וכשאירע דבר מעין זה נזף הגאון בשואלים. השאלות היו מופנות אל הגאון, ראש הישיבה, שהיה מברר אותן עם החכמים שישבו בקביעות במקום הישיבה, או שהו בה בפרקי זמן קבועים. לאחר הבירור היה הגאון מכתיב את התשובות לסופר הישיבה, מצרף דברי ברכה בראש הקונטרס ובסופו, וחותם עליו. בישיבות היו קיימים ארכיונים, שבהם נשמרו השאלות והתשובות שניתנו עליהן, ודבר זה הקל במידה רבה על עבודתם של הגאונים. בכל זאת הצריכה ההוראה בדרך זו הימצאות סגל קבוע של חכמים, שתורתם תהא אומנותם. לשם כיסוי ההוצאות המרובות של הישיבה היו השואלים מצרפים לשאלותיהם מתנות בכסף.

הערת המחברת: עיין ע׳ 173 על ה״פתוא״ באסלאם, שגם היא תשובת חכם הלכה על שאלה שנשאלה. יש להניח שצורה ספרותית־הלכית זו הגיעה לאסלאם בהשפעת מרכזי ההלכה היהודיים בבבל. אמנם יש הטוענים שהנוהג המוסלמי הוא שהשפיע על חכמי ההלכה היהודים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 284

מנהגי ראש השנה

א-נהגו רבים לצום בערב ראש השנה:

ב-נהגו להקפיד בטבילה לכבוד ראש השנה:

ג-נהגו לעלות לקברי הורים, ולהשתטח על קברות הצדיקים, בערב ראש השנה:

ד-נהגו שאין לובשים בגדים חדשים בראש השנה, ויש נהגו לקנות סיר חדש לכבוד היום:

ה-נהגו בערבית של ראש השנה לפתוח את התפלה בפיוט הנורא ״אחות קטנה״, ואחריו מזמור החג, ויש נהגו להיפך, וביום ב׳ פותחים בפיוט ״חון תחון״:

ו-נהגו בערבית של ראש השנה שחל בשבת כסדר זה: מזמור לדוד הבו לה׳, במה מדליקין וקדיש. לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת, למנצח על הגתית, ויש שאין אומרים במה מדליקין:

ז-נהגו בראש השנה וביתר ימים טובים כשחלים בחול, מדלגים פסוק מזמור שיר ליום השבת, ומתחילים מהפסוק טוב להודות לה׳:

א-כן הביא בספר נהגו העם (ראש השנה), וכמובא בשו״ע (סימן תקס״א ס״ב), וראה בזה בילקוט״^, מועדים (עמוד פ״ב):

ב-כן נהגו רבים, וראה בזה באורך כה״ח (סימן תקפ״א ס״ק פ״ב):

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והתפלה שם מתקבלת ביותר עיי״ש:

ד-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ר׳), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), וכן כתב בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), וראה בזה גם בקיצור שו״ע להגר״ב טולדאנו (ח״ב עמוד ר״פ), והטעם כדי שלא יסור מורא יום הדין מעליו, וענין סיר חדש מובא בנו״ב (עמוד כ״ז) והוא לסימנא טבא:

ה-כן המנהג פשוט, ובספר חמדת ימים כתב להקדים אחות קטנה למזמור, וראה בזה במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ו-כן המנהג וכן מצוין במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ז-כן המנהג פשוט, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ב), וכן מצוין במחזורים ישנים, וכן מנהג תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (עמוד ת״ר) ובמנהגי לוב (יו״ט), וראה בזה בכה״ח (סימן תפ״ח סק״ב), וראה בספר לבי ער (סימן י״ח):

ח. יש נהגו בימים נוראים לכפול בקדיש ״לעילא לעילא״, ואומרים עושה ״השלום״ במרומיו בעושה שלום של העמידה ושל קדיש תתקבל:

ט. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, שהחזן מגביה קולו בעמידה.

י. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, בפתיחת הפרנסה, והיא נמכרת בדמים מרובים, והזוכה בה פותח את ההיכל לפני עלינו לשבח, ואומר לבדו בנעימה מיוחדת את ״לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה״, ובסיומו שבים הציבור ואומרים אותו:

יא. נהגו בסדר ליל ראש השנה: קידוש, נטילת ידים והמוציא, ואחריו בסדר זה: תפוחים, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש, ויש נהגו בסימנים לפני נטילת ידים:

יב. נהגו לטבל המוציא בדבש או בסוכר:

יג. יש נהגו לאכול שומשומין ואומרים: יהי רצון שירבו זכיותינו כשומשומין:

יד. יש נהגו להוסיף ריאה, ואומרים: ראה נא בענינו, וריבה ריבנו, וגאלנו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עיננו במאור תורתך:

טו. נהגו לאכול בליל ראש השנה שבעה מיני ירקות מבושלים:

ח-כן יש נוהגים. וראה במ״ב (סימן תקפ״ב סקט״ז). ובענין השלום ראה בכה״ח שם (סקט״ו):

ט-הנה כן המנהג, וכן פסק מרן בשו״ע (סימן תקפ״ב ס״ט), וראה בזה במקור חיים (פרק ר״י ס״ח), וראה בזה בחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳) ושם ניסן אייר תש״מ ןסימן נ״ט):

י. כן המנהג פשוט, והובא בספר לקט הקציר (סימןל״א סקכ״ו) ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והוא לסימנא טבא ולפרנסה טובה בעת פתיחת שערי היכל, בעת אשר כל באי עולם עומדים לפניו כבני מרון, מי ישפל ומי ירום, מי ייעני ומי יעשר, וענין חשיבות מזמור הזה ראה מש״כ בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ע): ובכה״ח (סימן תקפ״ב ס״ק טו״ב):

יא. כן הסדר הקדמון וכמובא במחזורי ליוורנו, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (ח״ה עמוד ל״ו), ואם זה לפני נטילה או אחרי הנטילה. ידועים המנהגים בזה, וראה באורך בילקוט״י מועדים (ר״ה), ובבית היהודי ח״ג (הל׳ ראש השנה):

יב. כן המנהג פשוט, והובא בספר נהגו העם (ראש השנה), וראה בזה בספר ברית כהונה (מער׳ ר׳), וכה״ח (סימן תקפ״ז סק״ד), והכל לסימנא טבא, שתהיה השנה הבעל״ט מתוקה כדבש:

יג. כן הביא בספר מים חיים (רמ״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והטעם משום שיש הסוברים שרוביא היא שומשמין, עיי״ש במים חיים:

יד. כן מנהג יהודי מקנס, וכמובא בספר נהגו העם (ר״ה), ומקורו מהטור (סימן תקפ״ז), וראה בזה בספר מועד לכל חי(סימן י״ב סק״ח), ובכה״ח (סימן תקפ״ז סקט״ו):

טו. כן נהגו רבים, והביא זה בספר מים חיים (רמ״ב), ושבעת הירקות הן: קשואים, דלעת, חומוס, פולים, כרתי, תרד, לפת, וכ״ז לסימנא טבא ע״ד הנאמר: אכלו משמנים וכו׳ כי קדוש היום לאדוננו, שנדרש על ראש השנה כידוע:

טז. נהגו בשחרית של ראש השנה, כשהחזן קם לתיבה עומדים שני אנשים לצידו במשך כל התפלה, ובוחרים באנשים כשרים ובקיאים בתפלה:

יז. נהגו בר״ה ויום הכיפורים, לומר את הפיוט האדרת והאמונה לפני ברוך שאמר, החזן אומר את הקטע, והציבור עונה ״לחי עולמים״ והכל בנעימה מיוחדת:

יה. נהגו לומר את כל הפיוטים שנתקנו במקומם, וכפי שהיה נהוג מימי קדם:

יט. נהגו שהחזן אומר אבינו מלכינו וכר והציבור עונה אמן, למעט ד׳ קטעים בהם כל הציבור אומרים יחד, והם: אבינו מלכינו הראשון והשני, זכור כי עפר אנחנו, והאחרון:

כ. נהגו כשראש השנה חל בשבת, אין אומרים כלל ״אבינו מלכנו״, ויש נהגו לאומרו, בדילוג קטעים המוזכרים בהם חטאים ופשעים:

כא. נהגו להעלות את התוקע לעליית חמישי, בשני ימי ראש השנה:

כב. נהגו בתקיעות דמיושב (לפני מוסף) שהתוקע עומד, והציבור יושבים, ואפילו בברכות:

טז. כן כתב בספר נו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה בשו״ע (סימן תרי״ט ס״ד) ובלקט הקציר (עמוד תקמ״ו), והטעם ע״ד מה שנאמר ״ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד״, ויש לזה גם מקור מהזוהר (פ׳ שמות):

יז. כן מובא במחזורים ישנים, וכן מנהג שאר קהלות הספרדים, והוא הכנה רבתי לתפלת הימים הנוראים, וראה בשערי תפלה (עמוד צ״ח) שמביא בשם הקדמונים, שכשישראל אומ׳ ברוך שאמר, המלאכים אומ׳ האדרת עיי״ש:

יח. כן המנהג פשוט, ובמחזורים ישנים הובאו כולם במקומם, וראה בזה בספר יחוה דעת להגר״י חזן (סימן כ״ה), ובספר מקוה המים להגר״מ מלכה (סימן ל״א), וכן כתב הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן מ״א), ובהסכמתו למחזור נר יצחק, וראה עוד בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד ק״ג) בשם מהר״י בן ואליד, וכן כתב הגר״ח הלוי בספרו עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״א):

יט. כן המנהג פשוט, ואולי משום חשיבותם ותוכנם המיוחד אומרים אותם כולם יחד:

כ. הנה בספר נוהג בחכמה (עמוד רל״ז) ובספר השמים החדשים (סימן פ״ו) ובלקט הקמח (אות א׳) כתבו, שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת, וביוה״ב שחל בשבת יש שאומ׳ אותו, ואלו בספר נהגו העם (ר״ה) כתב שאומ׳ אותו בשבת, רק שמדלגים חטאים ועוונות שבו(וראה בכה״ח סימן תקפ״ד סק״ח):

כא. כן נהגו רבים, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו ברמ״א (סימן תקפ״ד ס״ב), והטעם בזה כי התוקעים נמנעים מקבלת שכר, לפי המובא בשו״ע סימן תקפ״ה, לכן כפיצוי מעלים אותם לעליית חמישי, וראה עוד טעם בלבוש (סימן תקפ״ד ס״ב):

כב. כן המנהג. והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ר״ה), ומשום כך נקראו תקיעות דמיושב:

כג. נהגו לומר את הפיוט ״ונתנה תוקף״, בחזרה, כקטע ועל המדינות וכו', אחרי ״ויצרי מעללי איש״:

כד. נהגו לתקוע במוסף בלחש ובחזרה, ולפני ״תענו ותעתרו״, ותרועה גדולה אחרי עלינו לשבח, ויש נהגו שאין תוקעים בלחש כלל, ומשלימים זה לפני עלינו לשבח:

כה. נהגו רבים בראש השנה לבשל ״כוסכוס״ מתוק, ושולחים לעניים:

כו. נהגו להקפיד שלא לישון בראש השנה ביום, גם ביום א׳ וגם ביום ב^׳:

כז. נהגו במנחה של צום גדליה, להפטיר את ההפטרה ״דרשו לה׳ בהמצאו״:

כח. נהגו באם טעה האדם ואמר ״מלך אוהב צדקה ומשפט״, בעשרת ימי תשובה, אינו חוזר.

כט. נהגו לומר ״אבינו מלכינו״ בעשרת ימי תשובה, שחרית ומנחה, ויש נהגו שאץ אומדים אותו כלל:

ל. יש נהגו לפתוח את תפלת שחרית בימים נוראים בתפלה: אלקינו וא״א, מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו׳:

כג. כן המנהג, וכך מצוין במחזורים ישנים:

כד. כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן מ״ז), והמנהג השני ג״כ היה קיים באיזה קהלות והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רט״ו):

כה. כן הביא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והוא עדה״ב אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, שדרשוהו חז״ל על ר״ה:

כו. כן המנהג, והוא ע״פ המובא בירושלמי, מאן דדמיך בר״ה, דמיך מזליה כוליה שתא:

כז. כן כתב בספר נהגו העם (תעניות) שכן המנהג בפאס, וכנפסק בשו״ע (סימן תכ״ח ס״ה), וכן כתב בעשה לך רב(ח״ה עמוד שס״ו), וראה עוד בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קל״ט), ובספר נר לעזרא (עמוד צ״ח):

כח. כן הביא בספר מים חיים (סימן ש״ז) ובספר נהגו העם (ראש השנה), ובקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד ק״ה), וכדעת הרמ״א (סימן תקפ״ב ס״א), וכן פסק שם הכה״ח והבן איש חי (פרשת נצבים ס״י), וידועה דעת מרן הגרע״י שליט״א ע״פ מרן השו״ע שיש לחזור:

כט. כן המנהג פשוט וכשאר עדות ישראל, אלא שמנהג התושבים בפאס שלא לאומרו כלל, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ח) עיי״ש;

ל. כן מובא במחזורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (ראש השנה):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי ראש השנה

ראש השנה

א. ערב ראש השנה

חסידים ואנשי מעשה, וכן נשים, מתענים בערב ראש השנה עד לפני מנחה.

בערב ראש השנה לאחר שחרית עושים התרת נדרים.

המנהג בכל קהילות תאפילאלת שלאחר התרת נדרים המתפללים משלמים נדרים, תרומות ועליות שנדבו לבית הכנסת ולחזן בשעת עלייה לתורה, ופורעים את חובם עבור קניית מצוות שקנו מאחרי פורים ואילך.

אין משתטחים על קברי אבות בערב ראש השנה.

1. 1. תפילת ליל ראש השנה

סדר התפילה של ליל א׳ הוא על פי ׳זכור לאברהם׳: ׳לשם יחוד', ׳יהי רצון, ׳ונח מצא חן…׳ עשר פעמים, 'אחות קטנה׳, ׳למנצח׳, ׳טוב להודות׳, ערבית.

בתום התפילה החזן אומר את תפילת הפרנסה: ׳לדוד מזמור הארץ ומלואה׳(תהלים כד), והקהל חוזר על המזמור, ואחר כך החזן אומר ׳יהי רצון, אחר כך קדיש ׳יהא שלמא/ ׳ברכו׳, ׳עלינו לשבח׳ ושוב קדיש ׳יהא שלמא׳ ו׳יגדל/ ואין אומרים ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳.

נוהגים שאחד אומר את תפילת העמידה בקול רם, והכול עוקבים אחריו בלחש בכל התפילות: ערבית, שחרית, מוסף וגם מנחה.

גם בקצר א־סוק אמרו בקול את תפילות העמידה, וגם בחגים ׳אתה בחרתנו׳.

אין מכפילים בקדיש ׳לעילא לעילא׳.

אומרים ׳עושה השלום במרומיו׳.

סדר התפילה של ליל ב׳ כמו בליל א׳, אבל אין אומרים בו לא ׳אחות קטנה׳ ולא ׳חון תחון׳.^״

קידוש וברכות של ליל ראש השנה

אין אומרים את הפסוקים לפי הסדר הכתוב ב׳בן איש חי׳: ׳ונח מצא חן בעיני ה״ (שתים עשרה פעמים), ׳ויזרע יצחק׳(שתים עשרה פעמים), ׳כי עמך מקור חיים׳ (עשר פעמים), ׳אור זרוע לצדיק׳(שבע עשרה פעמים), ׳ואמרתם כה לחי׳(עשר פעמים). כך היה מנהגו של מרא דאתרא יש״א ברכה שלא לאמרם, אבל בארץ יש מי שהחלו לאמרם כ׳בן איש חי

מקדשים על היין או על מאחיא, נוטלים ידיים, מברכים ׳המוציא^,, מטבילים את הפת במלח כרגיל ולא בסוכר.

מברכים על הסימנים לאחר נטילת ידיים וברכת ׳המוציא^,.

סדר ברכות הסימנים הוא כמובא במחזור ׳זכור לאברהם לראש השנה^,: תפוח בדבש, כרתי(במקום כרתי אוכלים לכטרא = סוג של עלי סלק ירוקים וגדולים), סלקא (סלק אדום), תמרים, קרא(=דלעת), רוביא(=שעועית יבשה), רימון, דגים, ראש כבש.

מבין פרות העץ מברכים תחילה על התפוח.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לאכול גם שומשמין, סמל לריבוי.

בסוף הסעודה אומרים זוהר ומשניות מסכת ראש השנה.

בראש השנה נמנעים מאכילת דברים חמוצים, חריפים או שחורים כמו חצילים.

בקידוש ליל שני של ראש השנה מניחים לכתחילה פרי חדש על השולחן ומברכים ׳שהחיינו׳ בסוף הקידוש, וגם אם אין פרי חדש מברכים ׳שהחיינו׳.

סדר תפילת שחרית

פותחים ב׳רבונו של עולם׳, ׳כל ברואי מעלה ומטה׳, הפיוט ׳יה שמך ארוממך׳ ואחר כך ׳ותתפלל חנה׳.

שלא כבשבתות וימים טובים שבהם מדלגים על פרשת העקדה ומתחילים מ׳אשרנו מה טוב חלקנו׳, בראש השנה מתחילים כמו בחול מפרשת העקדה.

החזן אומר דרוש לראש השנה לפני ׳ה׳ מלך׳.

בקהילות דרום תאפילאלת נהגו לומר לפני ׳ה׳ מלך׳ את הפיוט ׳ה׳ ה׳ אל מושיע וגואל / אל נדרש לכל שואל׳  ואחריו ׳ה׳ מלך׳ בנעימת הפיוט.

בקהילות דרום תאפילאלת אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ אחרי ׳רננו׳, אלא ׳האדרת והאמונה׳ ואחר כך ׳ברוך שאמר׳.

בכל קהילות תאפילאלת אין מעמידים סומכים בתיבה, והחזן אומר את כל קטעי התפילה.

לפני החזרה אומרים ׳ה׳ שמעתי שמעך יראתי׳, ׳אתאנו לחלות׳, ׳אוחילה לאל׳.

בקהילות דרום תאפילאלת לאחר החזרה של תפילת שחרית אומרים: ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳.

פיוטים לראש השנה – מנהגים ייחודיים לקהילות דרום תאפילאלת

אין מרבים בפיוטים בראש השנה, ובוודאי לא בהפסק תפילה.

הפזמון ׳יה שמך ארוממך׳ לר׳ יהודה הלוי נאמר לפני ׳ותתפלל חנה׳.

הפיוט ׳האדרת והאמונה׳ נאמר לפני ׳ברוך שאמר׳.

הפיוטים ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳ נאמרים לאחר החזרה של תפילת שחרית.

שאר הפיוטים המופיעים ב׳זכור לאברהם׳ – ׳שואף כמו עבד, ׳שופט כל הארץ׳ ו׳ידי רשים׳ – אין נוהגים לאמרם.

גם את הפיוט ׳ונתנה תקף׳ לא נהגו לומר, אבל יש שהיו מלמדים אותו לתלמידים לפני ראש השנה.

אומרים את הפיוט ׳ה׳ שמעתי שמעך יראתי ה״ לפני חזרה של שחרית.

בריסאני ובגיגלאן אומרים את כל הפיוטים הנ״ל בשחרית לפני ׳ותתפלל חנה׳.

בריסאני אומרים ׳ונתנה תקף׳ בחזרה.

בקהילות צפון תאפילאלת, כמו בקצר א־סוק, אומרים את הפיוטים בראש השנה במקומם, כבשאר קהילות מרוקו וכפי שמופיעים במחזור התפילה, בלי חשש להפסק.

דרוש והוצאת ספר תורה

חזנים תלמידי חכמים אומרים דברי תוכחה לקהל בבית הכנסת בראש השנה יותר מפעם אחת, ובעיקר לפני תקיעות השופר.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לומר דברי כיבושין שלוש פעמים בתפילה: לפני ׳ה׳ מלך/ לפני ׳ברוך שאמר׳ ולפני הקריאה בתורה.

תקיעות בשופר

אין אומרים ׳עת שערי רצון׳ בעמידה ליד ההיכל לפני הוצאת ספר תורה, אלא בישיבה לאחר החזרת ספר תורה להיכל לפני התקיעות.

אין נוהגים למנות תוקע, אלא החזן הוא התוקע.

אין מקריאים לתוקע את סדר התקיעות.

התוקע שוהה קצת בין תשר״ת לתש״ת ובין תש״ת לתר״ת.

סדר התקיעות – כמקובל בשאר הקהילות.

תהלים

קוראים תהלים בראש השנה לאחר סעודת היום.

יש משכימים לומר כל התהלים פעמיים כמניין ׳כפר׳ לפני שחרית בבית הכנסת.

מתפללי בית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד היו קוראים מחצית ספר תהלים ביום א׳ ומחציתו ביום ב׳.

בישול ואפייה בראש השנה

נוהגים לבשל בשני ימי ראש השנה דבר יום ביומו.

יש שנהגו לאפות לחם בראש השנה, במיוחד ביום השני של החג שחל בערב שבת.

תשליך

יום ראשון של ראש השנה אחרי תפילת מנחה הולכים המתפללים מכל בתי הכנסת אל הנהר ושם אומרים ׳תשליך׳.

אם חל יום ראשון של ראש השנה ביום שבת דוחים את אמירת התשליך למחרת.

בקצר א־סוק אומרים תשליך גם בשבת.

מוצאי ראש השנה וצום גדליה

בערבית מוצאי ראש השנה החזן מכריז לפני תפילת העמידה שיש לומר את הקטעים ׳זכרנו׳, ׳מי כמוך׳, ׳המלך הקדוש׳, ׳אתה חוננתנו', ׳המלך המשפט/ ׳וכתוב׳ ו׳בספר חיים׳.

בצום גדליה אומרים ׳שמע קולי׳ לפני מנחה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי–ראש השנה

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

בעיר צפרו, הייתה אשת חיל אחת בדמות ״מלכת״ אסתר אלבאז, נשיאת אם- הבנים ורעיתו של מר רפאל בן־סמחון שהיה יושב ראש הוועד של החברה. מוסד אם־הבנים של העיר צפרו, קיבל גם הוא את דחיפתו הראשונה מהנשים. הראשונות שפעלו בו, כפי שמספר הרב ד׳ עובדיה, היו רבקה שלום, רעייתו של מר דוד הרוש, ושכנותיה עיישא אלקובי ובונינא זאזון. אבל הרוח החיה הייתה אסתר אלבאז שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסוד אם־הבנים, ועז היה חפצה לראות מוסד דומה גם בצפרו. ואכן העיר צפרו הצליחה להקים בית־ספר מפואר באזור של פרדסים וגנים. עם כיתות מאווררות. כמו בפאס ובמכנאס, זכו התלמידים לארוחות חמות ולבגדים; ומעל לכל לחינוך יהודי נאות.

המחנכת חפצי-בה בר-ששת מרבאט

אשה רבת פעלים ואשר לה שמור מקום כבוד אצל יהודי מרוקו, במיוחד אצל יהודי רבאט, היא הגב׳ חפצי־בה בר־ששת. יהודי עירה נהגו לקרוא לה בשם חסיבה בלחסן (ע״ש משפחתה). חסיבה היא בתו של רבי יוסף בלחסן ז״ל, או ר׳ יוסף למכנאסי (מהעיר מכנאס), אחד מבין המלמדים הראשונים שעברו לרבאט. רבים רבים למדו אצלו. חסיבה בר־ששת היתה האמא לא רק לאלפי בני נוער ברבאט, אלא גם האמא של המבוגרים והקשישים. כל נזקק בעיר ראה בה מוסד סוציאלי מושלם. היא הייתה אחות, עוזרת למיילדת, עובדת סוציאלית, מורה ומעל לכל יושבת ראש חברת ביקור חולים, מוסד שהקימה בעצמה בשנות העשרים. לא בכדי כתבו עליה השלטונות הצרפתיים, בעת שהעניקו לה אות כבוד גבוה, כציון לשבח על תרומתה לבני עירה: הגב׳ בר־ששת ״מגלמת הכל והכל בה״.

כמחנכת ומורה, היא נלחמה בבערות וחיסלה אותה סה״מללאח״. דור שלם למד והתחנך אצלה. כאחות, היא נלחמה במחלות המידבקות שהיו מאוד נפוצות ב״מללאח״ כמו השחפת, הגזזת, ועוד.

הערת המחבר: כדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבנין, חברי הועד ובראשם הרב (ישמ״ח) ישועה שמעון חיים עובדיה זצ״ל, רבה של צפרו ואחראי על החינוך שם בימים ההם, היו מבקרים ערב ערב בבתי האמידים בקהילה ומשפיעים עליהם לתרום למפעל הקדוש. הם נענו בעין יפה, כך מספר הרב ד׳ עובדיה, בנו של הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל. ראה קהלת צפרו, ר.׳ב, עמ׳ 216. באשר לחברת ביקור־חולים, מוסד זה הוקם בצפרו, בשנת תרפ״ו(1926). ראה קהלת צפרו, ח״א, עמי 380, תעודה 316.

מרת בר־ששת נולדה במכנאס ובעודנה תינוקת היא עברה עם הוריה לרבאט. כאן היא קיבלה את חינוכה הראשוני בבית-ספר אליאנס שנפתח אז מיד אחרי כניסת הצרפתים לרבאט. לאחר מכן היא נכנסה לקולג׳ הצרפתי, שבו למדו רק הצרפתים וסיימה אותו בהצטיינות. היא הייתה הראשונה בין יהודי רבאט, שזכתה לתואר הראשון. את ראשית דרכה עשתה בהוראה ומונתה מורה בבית־ספר אליאנס בו היא למדה תחת הנהלתו של מר קונקי ושל המפקח מר יום טוב צמח.

בימים ההם, ב-1925, הגיעה אליה השמועה שבמכנאס הוקמה חברת ביקור חולים, לטיפול בנזקקים דלי־אמצעים. מיד היא אספה את כל נשות נכבדי העיר היהודיות, והציעה להן להקים מוסד דומה ברבאט. כל הנוכחות קיבלו בהתלהבות את עצתה, ושלחו אותה למכנאס. היא נפגשה עם היו״ר של חברת ביקור חולים בעיר זו. שההדריך אותה ואף מסר לה את התקנון של החברה, והיא אימצה אותו. היא לקחה את מנהל בית ספרה מר קונקי כמזכיר ביקור חולים וכעוזר, כי המוסד שהלך והתרחב הצריך עוד מאמצים רבים. על מנת להתגבר על העול שלקחה על עצמה, נאלצה גב׳ בר-ששת להתפטר ולוותר על מקום עבודתה בבית-הספר כדי להתמסר אך ורק לביקור חולים. לצורך זה היא למדה את מקצוע האחות והיא הפכה לאחות ולעובדת סוציאלית ב״מללאח״ של רבאט.

כל התפקידים האלה דרשו ממנה מאמצים נוספים, והיא רתמה לעיסוקיה גם את בעלה שמעון שהיה עובד ציבור ומזכיר חברת עוזר דלים, תפקיד שדרש מאמצים לא מעטים. שניהם טיפלו בחולים דלי-אמצעים והגישו עזרה לכל דורש אפילו באמצע הלילה. אשה שתקפוה צירי לידה, או חולה שתקפוהו כאבים ידעו אל מי לפנות. פעם פרצה מחלה מידבקת ב״מללאח״: הגזזת. חמש מאות וארבעים בני נוער נדבקו במחלה, וביתם של שמעון וחסיבה בר-ששת הפך למרפאה. הנפגעים קיבלו טיפול ראשוני ואחר כך נשלחו לקאזבלנקה לקבלת הטיפול הדרוש.

חסיבה בלחסן חינכה דור שלם, והקימה לפני מותה צבא גדול של מתנדבים ומתנדבות שממשיכים את דרכה בארץ. משפחת בר־ששת עלתה לארץ ב-1974 והבעל נפטר כאן ב-1979. רעייתו נפטרה בהיותה בקנדה ב-1987 בשיבה טובה, וגופתה הובאה לקבורה בירושלים.

חינוך הבנות

בעוד שהבן נשלח לחדר בגיל רך ללמוד תורה, הבת נשארה בבית עם אימה, וביתה היה בית ספרה הטוב. כמו כן מאחר והאשה אינה חייבת להשתתף בריטואל הדתי עם הגברים, היא פטורה מלימוד והיא גם נישאת בגיל רך. את חינוכה היא מקבלת ומשלימה בין הנשים, תוך שמירה קפדנית של בית יהודי כשר לאשת חיל היו מקרים שבגיל ארבע-חמש, נמסרה הבת לקרובת משפחה או לשכנה הקרובה, כדי לנדנד לה את עריסת התינוק(הזזאן לקונא) וזו גידלה וחינכה אותה כמו בתה.

גן ילדות(למעללמא)

היו נשים שניהלו בביתן כעין גן ילדים, שאליו נתקבלו רק בנות. גננת כזאת נקראה למעללמא. היא גם לא קיבלה שכר מהורי הילדים.

הילדות שהובאו אל המלעללמא ועל־אף היותן קטנות מאוד, הורגלו והוכשרו לעזור. הן שירתו את הגננת שלהן, כיבדו את הרצפות, נידנדו את עריסת התינוק, עזרו לשכנות באותה חצר ועוד כל מיני מלאכות.

לגננת מסוג זה, הובאו גם תינוקות בגיל שנתיים, ללא כל תשלום, כך שבמידה מסוימת, שני הצדדים יצאו נשכרים.

היה סוג אחר של מעללמאת (בריבוי) שקיבלו בנות גדולות כחניכות, ולימדו אותן את ריקמת הכפתורים(אל-עקאד), מלאכה שבה עסקו רק הנשים היהודיות. הן קלעו כפתורים לאפודות גברים (אל-בדעייא) ולבגדי נשים (אל-עזמי או אל- קפטאן). להכנת העקאד השתמשו בפיסות ישנות של בד־פישתן או כותנה, עשו מהן פתילות וליפפו אותן בקליעה של חוטי משי או חוטי זהב. הקליעה נעשתה בדגמים שונים: לבגדי היהודים קלעו כפתורים שבמרכזם מגן דוד, ולאלה של המוסלמים, כוכב בעל חמישה קצוות. כמו כן, לייצור הכפתורים, הן גם השתמשו בחוט מפליז או מכסף באורך של כעשרים סנטימטר הנקרא, אל-מולדי ושעליו הן ליפפו את הכפתור.

הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 171: לרוב הנערות, לא ביקרו בבית-הספר, שכן נתחנכו בבית בידי אימותיהן ובידי נשים מבוגרות אחרות בעניני כשרות, הכנת סעודות לחגים ושמירת השבת; זעפרני, פדגוג׳י, עמי 32-42

גם בירושלים לפני למעלה משישים שנה, הייתה קיימת למעללמא והיהודים הספרדים בירושלים קראו לה מאייסטרא (המורה בספרדית). מ. בורכוף ״הווי בגן ילדים ספרדי בירושלים״, ידע-עם (38-39), כרך ט״ז.

במקצוע זה עסקו כאמור רק הנשים היהודיות, וכולן כמעט התפרנסו ממלאכה זו. הן סיפקו לערבים שהיו מגיעים ממרחקים כמויות אדירות של כפתורים. וכל אמא שרצתה להקנות לבתה מקצוע קל וטוב, לקחה אותה ל-מעללמא.

תמינדארא

מקצועות אחרים שבנות ישראל למדו, היו תפירה (אל-כיייאטא), ריקמה (א-טרז) וכדומה. החניכות לא קיבלו תמורה עבור עבודתן. הן למדו את המקצוע וביום שישי אחר-הצהרים, עם הפסקת העבודה לפני קבלת שבת, ה-מעללמא (המלמדת) נהגה לכבד את חניכותיה ב-תמינדארא (כנראה מלה ספרדית עתיקה): חבילה קטנה ובה גרעינים, ממתקים, אגוזים וכמה פרוטות. היה זה תגמול שבועי שניתן רק לחניכות המתחילות.

הנערה בילתה את רוב זמנה בחברת מורתה ה-מעללמא, שנהגה לשיר בזמן העבודה, שירי חתונה, שירים להולדת הבן או שירי-תוגה של מקוננות. החניכה הקשיבה וחרטה אותם בזיכרונה, וכשבגרה, היא שרה אותם.

על אף העובדה שהבת לא רכשה השכלה פורמאלית בבית-הספר, היא ספגה חינוך מעשי ונסיון חיים בבית הוריה ובבית ה-מעללמא. כאן היא גיבשה ועיצבה את אישיותה, והוכשרה להיות עקרת־בית למופת. ובבוא היום כאשר היא נישאה, היא מצאה את עצמה מוכנה ומסוגלת לנהל כיאות את משק ביתה.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא–אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

באדיבותו ובהסכמתו של מר חזי כהן המחבר.

אלגייריה

הקהילה היהודית באלג׳יריה היתה מן הקהילות החשובות שבארצות המגרב, ולעתים אף זכתה למעמד בכורה בקהילות צפון אפריקה.

במהלך הדורות הגיעו לאלג׳יריה גדולים בתורה אשר השפיעו עליה רבות. בעקבות גזירות קנ״א (1391) הגיע גל פליטים מספרד, ובו גדולי חכמי ישראל הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) והרב שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ). בנו, הרב שלמה (הרשב״ש), כבר נולד באלג׳יר. בהמשך הגיע לתלמסאן הרב אפרים אנקאווא, פוסק, פילוסוף ורופא, שהפך להיות הרופא הבכיר בעיר והיה מקורב לשליט המוסלמי. באותה התקופה הגיע מספרד הרב אשתרוק הכהן, והפך לראש הקהילה היהודית בתלמסאן. בעקבות חכמים אלה הפכה אלג׳יריה למרכז הרוחני החשוב של ארצות המגרב. עם גירוש ספרד (1492) הגיע גל נוסף של פליטים שהעצים את הקהילה ואת רבניה. בגל הגירה זה הגיע הרב יוסף אלאשקר, פוסק ומקובל שהתיישב בתלמסאן.

בתקופה העות׳מאנית זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה בכל תחומי החיים, אך מצבה הביטחוני היה רעוע. עם זאת, לימוד התורה באלג׳יריה לא פסק, ואף צמחו בתוכה גדולי תורה כרב יהודה עייאש, שהיה מהבולטים שבחכמי ארצות האסלאם במאה השמונה־עשרה. הרב עייאש כתב ספרי שו״ת (שאלות ותשובות) רבים וקיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״.

יהודי אלג׳יריה התרכזו בערים אלג׳יר, קונסטנטין, תלמסאן ואוראן, ובקהילות קטנות נוספות. בכל אחת מן הערים פעלו תלמידי חכמים בעלי שם. בעיר אלג׳יר היה תפקיד מרכזי לרב יצחק מרעלי בפעילות התרבותית העברית במאות התשע־עשרה והעשרים. בקונסטנטין פעל הרב יוסף גנאסיא, שהיה תלמיד חכם, משורר

והוגה דעות, ויצירתו המונומנטלית כוללת מאה שלושים ושבעה חיבורים בכל תחומי היהדות. בתלמסאן כיהן הרב חיים בלייח, שהיה דיין ולמדן גדול, בקיא בדקדוק ובמחשבה היהודית. הרב דוד כהן סקאלי שימש כרב בתלמסאן ואחר כך באוראן, שבה עמד גם בראש ישיבה. בתשובותיו ההלכתיות ניכרת התמודדות עם התרבות הצרפתית שהגיעה לאלג׳יריה.

בין חכמי אלג׳יריה במאה העשרים, בלטו במיוחד הרב יוסף משאש והרב יהודא ליאון אשכנזי. הרב משאש הגיע ממרוקו ושימש כרבה של תלמסאן במשך שבע־עשרה שנה. יצירתו היא רב־גונית וכוללת כחמישים חיבורים בתחומי ההלכה, הפילוסופיה, פרשנות המקרא, המדע והרפואה. בפסיקותיו ביקש להתמודד עם אתגרי המודרנה. הרב אשכנזי, הידוע בכינויו ״מניטו״, היה בנו של הרב הראשי האחרון של אלג׳יריה, הרב דוד אשכנזי. מניטו היה הוגה דעות חדשן, רב ומחנך, אשר תורתו ינקה מתורתם של חכמי אלג׳יריה. הוא שימש מנהיגה הרוחני של יהדות צרפת.

בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג׳יריה, והנהיגה רפורמות משמעותיות. היא ביטלה את בית הדין הרבני של אלג׳יר וניהלה את הקהילה היהודית בצורה ישירה, תוך אכיפת החוק הצרפתי. בשנת 1870 התפרסמה פקודת כרמיֶה, ויהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית. מצבם הוטב והם החלו להתערות בתרבות הצרפתית. מרביתם שלחו את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים הצרפתיים, שבהם קיבלו חינוך צרפתי־ חילוני. חלקם יצאו מן הרובע היהודי ועברו להתגורר ברבעים האירופיים, ואף אימצו את השפה הצרפתית. הם השתלבו במוסדות ההשכלה הגבוהה בצרפת, והפכו לגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג׳יראית. בתי ספר אחדים של רשת כי״ח המשיכו להציע חינוך יהודי משולב עם חינוך צרפתי, אך החינוך המסורתי הלך ונזנח. מאוחר יותר שולבו כיתות הלימוד המסורתיות (שכונו"מדרש") בבתי הספר של כי״ח. תהליכי המודרניזציה וההתערות בתרבות הצרפתית הביאו לפיחות משמעותי במעמד הרבנות ובסמכותה והציבו בפני הרבנים שאלות חדשות ומורכבות. חכמי אלג׳יריה גילו פתיחות וגמישות לצד דבקות במקורות. הם ביקשו להיענות לאתגרי התקופה וחתרו לסינתזה בין ערכי המודרנה ליהדות. בדרך זו נקטו, למשל, הרב דוד מועטי, שהיה ראש ישיבת ״עץ חיים״, והרב נטר גדעון, נשיא מועצת ההנהגה.

חכמי אלג׳יריה בעת החדשה ראו בחכמי ארץ ישראל מקור סמכות ושמרו על קשרים רבים עמם. מבין חכמי ארץ ישראל שהשפיעו על יהודי אלג׳יריה, בולט במיוחד הראשון לציון יעקב שאול אלישר (ה״יש״א ברכה״), אשר סייע להם רבות בהתמודדות עם אתגרי המודרניזציה. מקום מיוחד היה לשד״רים מן הארץ, שמהם ציפו יהודי אלג׳יריה להדרכה בהלכה ובמוסר. ביניהם בלטו הרבנים אליהו בכור חזן, רחמים פרנקו ובן ציון אלקלעי.

באלג׳יריה לא היתה פעילות ציונית משמעותית, משום שיהודיה קשרו את גורלם התרבותי והמקצועי עם צרפת. אין בידינו מידע על הקמת אגודות ציוניות, התרומות לקרנות הלאומיות היו מועטות ולא היתה דמות בכירה שהנהיגה תמיכה בתנועה הציונית. עם זאת היו באלג׳יריה פעילים ציוניים, וחכמיה, כמו הרבנים גנאסיא ומשאש, אף השתתפו בפעילות שכזו. בעקבות מלחמת העולם השנייה ושלטון וישי בצרפת, ששיתף פעולה עם הנאצים, חלה התעוררות ציונית. ואף על פי כן, עם הקמת המדינה רוב יהודי אלג׳יריה היגרו לצרפת ורק מיעוטם עלה לארץ.

הרב יהודה עייאש

הרב יהודה עייאש (1760-1688) נולד למשפחה רבנית ידועה, בנו של הרב יצחק עייאש. התחנך אצל הרב שלמה ידידיה צרור, וכישרונו התגלה כבר בגיל צעיר. בגיל שמונה־עשרה נתמנה לדיין בבית הדין של רבו, נודע כדרשן מופלא ומכל רחבי אלג׳יריה נהרו להאזין לו. נתמנה לרב העיר אלג׳יר ולאב בית הדין ועמד בראש ישיבה. זכה לכינוי ״הגאון מופת הדור״, וסמכותו נתקבלה על חכמי הקהילה האלג׳יראית. הצטיין כפוסק ושמו נודע לתהילה גם מחוץ לאלג׳יריה, בקהילות מרוקו, מצרים, איטליה וצרפת. רבי יהודה עייאש קיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״. בשנת 1749 יצא לארץ ישראל עם קבוצת תלמידים דרך ליבורנו, שם פגש את החיד״א. משהגיע לארץ לימד בישיבת ״כנסת ישראל״ שייסד אור החיים (ר׳ חיים בן עטר), ולאחר מותו של זה עמד בראש הישיבה. רבי יהודה עייאש חיבר ספרים רבים: ״קול יהודה״ על התורה; ״מטה יהודה״ ו״שבט יהודה״ על ה״שולחן ערוך״; "לחם יהודה" על הרמב״ם, ועוד.

ניצחוני בנותי

סיפור שהביא הרב יוסף משאש בספרו ״נחלת אבות״ (כרך ו, דרוש תנד, עט׳ עט): "ועוד ראיתי על ספר כתב יד, כי בעיר אלגייר בזמן הגאון מוהר״ר עייאש זיע״א, היתה בתולה אחת גדולה בנוי בת איש עשיר, חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה. וקפצו עליה בני אדם רבים ונכבדים. והיא לא רצתה בשום פנים ואופן להיות לאיש, מטעם בן עזאי: נפשה חשקה בתורה. ויקבול עליה אביה לפני הגאון הנ״ל.

וישלח אחריה וידבר על לבה דברים טובים. ולא אבתה לשמוע לו מקל וחומר מבן עזאי: שהוא איש, ומצווה יפרו ורבו׳, ועם כל זאת אמר יומה אעשה ונפשי חשקה בתורה^,, וכל שכן היא, שאיננה מצווה על יפרו ורבו: ויאמר לה הרב: ׳הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר!׳ ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב׳ים ז"ל, שגם אישה יש לה שכר לימוד(יורה דעה בסימן רמ״ו סעיף ו), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי אינה עוסקת בתורה לצפוי שכר, רק לשם אהבתה של תורה. וייפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטרה לשלום ברוב ברכות. ויאמר לאביה, ’הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותא נפישא להגן על בני העיר.’ וכן היה. פעם אחת ראה הגאון בחלומו, והנה בלשת באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית. ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים. וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה׳ את כל העיר מיד מציירים. וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה הבתולה הגנה על בני העיר. ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה. עד היותה בת שישים שנה. ועלתה אל הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה…’׳.

אלג'יריה –הרב יהודה עייאש-חוכמה מקדם-חזי כהן

עמוד 81

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹוֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

ההחלטה הגורלית

בבית הכנסת האווירה הייתה מתוחה. העפתי מבט אל אבי שישב מולי וראיתי דמעה נושרת מעינו.

איני יודע מה התפתח בעקבות הדברים שהושמעו בבית הכנסת אך כן ראיתי שמשהו השתנה אצל אבי. הכרעות שפקדו את הקהילה לאחרונה , הגעגועים לאחותי שנמצאת בישראל ללא משפחה והכמעט לינץ' שעמדו לעשות ב­פורעים השפיעו על אבי לקבל החלטה דרמטית. על הפוגרום שאליו נקלעתי אספר בהמשך.

יום שבת חלף ועמו גם יום ראשון בו המשרדים סגורים. אבא חיכה לבוקרו של יום שני , העיר אותנו ואמר :

־ הבוקר אתם לא הולכים לבית הספר. תלבשו בגדים יפים כי אנחנו הולכים להצטלם.

לא שאלנו שאלות . אכלנו משהו בחיפזון ויצאנו מן הבית . אחי שהלך כבר לעבודה הספיק להמתין לנו אצל הצלם, האדון ג'ק כהן . השעה היתה מוקדמת ולא היו אנשים בצלמנייה.

– בוקר טוב אדון אסרף , אני מבין שאתם מתכוננים לעלות לישראל . טוב , שיהיה בשעה טובה ומוצלחת !

אבא רמז לו שישתוק:

– סְקֵט !( שקט ! או שתוק !) . "עְמֵל מֵים מֵרְבוּתָא".

רוצה לומר שיעשה מ״ם סופית שהיא אות סגורה ולא ידבר כלל בעיניין ההכנות לעלייה שלנו.

הצטלמנו , כל אחד לחוד לתמונות פספורט ולסיום הצטלמנו תמונה משפחתית , שההורים שלחו לאחותי כדי לבשר לה שהמשפחה עוזבת כאן את הכל כדי לשוב ולהתאחד בקרוב.

הבנתי שעלייה פירושה גם לעזוב מקומות בהם גדלתי. כבר לא אהיה עם אותם חברים ולא אשחק עם אותם משחקים , לא עוד אסתתר באותם מחבואים ולא באותם מקומות בהם רכבתי על כנפי הדימיון, לא באותם מקומות בילוי ולא באותו בית , שכונה, בית ספר. עתה התחיל המוח לדחוס זכרונות , שבבוא היום , יצופו שוב וישטפו את הלב ברגשות עזים ואת הפנים בדמעות .

אבא ואחי אמיל לקחו את תמונות הפספורט שזה עתה קיבלנו וצעדו לכיוון המשרד בו נרשמו לעלייה. אחי סיפר לי בערב כי במשרד הכירו אותו משום שהיה פעיל בעידוד בני נוער לעלייה והודות לכך שהיינו רק חמש נפשות לעלייה , ההליכים היו מהירים. אבא חתם על מסמך התחייבות שעל טיבו למדתי יותר מאוחר ואילו אחי קיבל מכתב המלצה.

בזמן הקצר שנותר לנו אבא לא מצא קונה לבית ולחנות ואפילו במחיר מופחת. היהודים נרתעו להשקיע כספם בנכסי דלא ניידי כי חששו שזו השקעה שיהיה קשה אחר כך לממש אותה. לעומת זאת, הערבים לא נחפזו לקנות כי ידעו שהיהודים מוכנים לעזוב הכל אם יש להם שעת רצון לעלייה. לעיתים התגודדו ערבים כעדת זאבים ליד בתים שיהודים ביקשו למכור והאיצו בהם למסור את המפתחות.

אבא החליט לתת את הדירה ואת החנות לדוֹד מסעוד סבג והמעבר שלהם אלינו נעשה בחפיפה . בזה הכיר אבא טובה לדוד מסעוד שבא מן העיר ספי כדי לגור בעיר אלג'דידה בקירבתנו . מוטב כך מאשר להשאיר את הבית והחנות לידי הערבים.

רק כאשר בגרתי מעט יותר אמר לי חבר בישראל כי העלייה שלנו ממרוקו הייתה בבהילות כמו יציאת מצריים אך מצד שני אבותינו יצאו לפחות ברכוש גדול.. חברי אף הגדיר כך את העלייה שלנו : "עלייה בלי בלימה אך גם עלייה בלי-מה" כלומר בבהילות מפני הפרעות ומהחשש להחמיץ שעת רצון. אך גם עלינו בלי-מה , כי נטשנו הכל ועלינו בלי רכוש שיכול היה לאפשר לנו להתחיל חיים חדשים בישראל.

הפרידה מקברי צדיקים

כעבור מספר ימים לאחר שהצטלמנו נסענו כולנו לציון הקבר של הצדיק הקבור בעיר אזמור הרחוקה כמחצית השעה מן העיר שלנו. אז לא ידעתי אם נסענו בגלל יום ההילולא של הצדיק או שמא משום הרצון של ההורים להיפרד ממקום קדוש וגם להביע משאלה. המקום המה במבקרים, היו שפנו לצדיק ישירות , כלומר "תעשה ש…"       , "תגזור ש…" , "תשלח לנו…." וכדומה והיו שהקפידו לבקש מהצדיק שיהיה מליץ יושר לשוכן במרומים. יש שביטאו משאלותיהם בקול ויש שרק שפתותיהם נעו, כמו בתפילת חנה.

למרגלות ציון הקבר זרם נהר אליו נהגו נשים ללכת כדי לטבול בבגדיהן בטרם יפקדו את הקבר הקדוש. לאורך הנהר שטו סירות דייגים אשר על אחת מהן שטנו יחד עם מבקרים נוספים ולאחר מכן חזרנו להורים שהתירו לנו לגעת במצבה של הצדיק , בניגוד גמור לאיסור שלהם שלא להתקרב למסע הלוויה ולא להאזין לנשים המקוננות, שהתמחו בשירת קינה על הנפטר .

בדרך חזרה הזדרזתי לשבת באוטובוס ליד אח׳ אמיל כדי לשאול שאלות שהטרידו אותי:

– יש ל׳ כמה שאלות על הביקור שלנו היום, הרי יש לנו עוד עיניינים חשובים לעשות לפני העלייה ואפשר להסתפק בתפילה בבית הכנסת.

אחי נע במקומו באי נוחות , הפנה פניו אלי ואמר:

שמע, אחי הצעיר . קודם כל שתדע לך כי זוהי מסורת עתיקה יומין בעם היהודי בכל התפוצות. במרוקו היו צדיקים גדולים ומחוללי ביסים כמו רבי דוד ומשה , רבי שלמה בל חבש, כלומר בעל הנחש המרפא, רבי עמרן בן דיוואן, עליהם השלום ועוד רבים.

אבל למה שהצדיק צריך לתווך?

כי אנחנו מאמינים בכוחות של הצדיק לבקש בשמיים עבור עם ישראל. אתה יודע שבבית שלנו יש תמונה של קבר רחל אימנו והמסורת אומרת כ׳ רחל מבכה על בניה שישובו מן הגלות. למעשה העלייה שלנו היא גם בזכות התחינות והבכי של רחל אימנו.

אז מה לדעתך ביקשו ההורים ליד קבר הצדיק?

אני מניח שההורים ביקשו שיהיה להם כסף לקנות לי מכונית חדשה.

הסתכלתי בתמיהה ומה פתאום מכונית רק בשבילו?

סתםםםם , זה בסתם . האמת היא שההורים ביקשו קרוב לוודאי בירכת דרך צלחה בכל מעשי ידינו. אבל שתדע לך, זה עדיין לא אומר שאנחנו נשב בחיבוק ידיים ונסמוך על הנס. הבנת את זה ?

אחרי שהנהנתי בחיוב המשיך אחי להסביר :

במרוקו חיו גם רבנים בעלי השכלה תורנית רחבה מאוד כמו רבי משה בן מימון למשפחת אלבז, המכונה הרמב״ם, רבי יצחק בן יעקב אלפסי המכונה הרי״ף ,שהיה גם חוקר תלמוד מפורסם או רבי חיים בן עטר שהיה בקיא מאוד בקבלה ופרשן מעמיק לתורה. היהודים ראו בהם ובגדולי תורה נוספים כתובת לקבלת ברכה או עצה.

– אם כך ויתרנו היום על קבר הצדיק כי עולים לישראל …

־ אנחנו לא מוותרים על המסורת העתיקה לעלות לקברי צדיקים כ׳ גם בארץ הקדושה יש קברי צדיקים. מצד שנ­חשוב שתזכור כ׳ הצלחה של כל אחד תלוייה בראש ובראשונה במעשים שהאדם עושה כמו לימודים ועבודה.

אחי המשיך לספר ולספר אך הפסיק לאחר ששמע את שריקות נחירותי .

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 38

ד. סופר של חמדן

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה  בזוג ציפורי דוכיפת שחיו אי־שם בנבכי היער בשכנות טובה.

באחד הימים נתגלעה ביניהם מחלוקת, שבעטיה קמה האחת והמיתה את רעותה. בחלוף זעמה של הציפור, התחרטה על המעשה הנורא שעשתה, והחליטה לכפר על עוונותיה. מה עשתה? עפה הדוכיפת לארץ רחוקה, אשר בה, במרומי הצוק, ליד קנו של הנשר, גדל עשב פלא המחייה מתים.

ממורא טפריו של הנשר הגדול, ארבה יום יום ליד קנו, ומשיצא לדרוס טרף לגוזליו הרעבים עטה הדוכיפת על עשב הפלא ועפה כשהיא מאושרת על שצלחה משימתה. בהגיעה למעבה היער, שמה את עלי העשב על גבה של הציפור המתה, וכמו במטה קסם קמה זו לתחיה. באותו רגע עבר חוטב עצים במקום וראה את הפלא. אמר בלבו: ״יום יום אני עובד קשה, חוטב ומעמיס על גבי חבילי עצים ומשתכר למחייתי רק פרוטות זעומות. מעתה, בעזרת עשב הפלא, אחייה את מתיהם של אנשים עשירים ואקבל בתמורה כסף רב״. מה עשה? נטל אבן, קלע לעברן של השתיים והרגן, לקח את העשב הפלאי והלך לדרכו שמח וטוב לב. בעודו הולך ורוקם לו תוכניות וחלומות, ראה על אם הדרך אריה מת. לא עמד האיש בסקרנותו והניח את העשב על גב האריה לראות הכצעקתה. למרבה הפלא, קם האריה לתחיה וטרף את האיש, שהתחנן על נפשו. וזה החמדן, שקטל ציפורים ונטל את סודן, לקח עמו אל הקבר את סוד העשב הפלאי. ואנו לא נדע לעולם מיהו ואיזה הוא.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

פלאי פלאים

ה. תפוח ההריון

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באשה עקרה שהשתוקקה לבנים. נשאה תפילות ותחינות לבורא עולם ופקדה את כל המרפאים העממיים, אך לא נפקדה בפרי בטן. אמרה האשה בלבה: ״לו חנן אותי הקב״ה בילד, ולו גם אחד בלבד, הייתי המאושרת באדם״. והיא, בדרכה, דקדקה בכל מצווה, קלה כבחמורה, השתטחה על קברי צדיקים, אך האל לא שעה לבקשותיה.

באחד הימים, בהיותה עסוקה בנקיון ביתה, שמעה מבעד לחלוץ קול אדם המכריז: ״תפוח ההריון, תפוח ההריון״. נחפזה האשה לרחוב וראתה איש זקן ובידו תפוח. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: ״זה התפוח האחרון שנותר. כל הנוגסת ממנו תתעבר״.

בלב האשה, שנואשה זה מכבר, נולדה תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. נכנסה לביתה והניחה אותו בארון הבגדים עד לבוא בעלה. משסיימה לנקות את ביתה, יצאה לשוק לערוך קניות.

האשה, שהיתה נרגשת מקניית התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בעלה, שהיה חוטב עצים, שב מעבודתו וראה כי אשתו אינה בבית. התפלא ואמר בלבו: ״הרי תמיד אשתי בבית, מעניין מה יום מיומיים?!״ פשט את בגדיו הצואים וניגש לארון הבגדים כדי ליטול בגד חדש. והנה לנגד עיניו היה מונח לו תפוח אדום, עסיסי וריחני. אמר בלבו: ״שמא השאירה לי אשתי היקרה את התפוח כדי להשביע בו את רעבוני עד שתשוב ותכין לי את סעודת הערב?!״ מה עשה? אכל את התפוח ואמר אל לבו: ״טעם גן עדן, מעולם לא בא כטעם הזה אל פי״.

מששבה האשה מהשוק, אצה מיד לארון כדי להפתיע את בעלה ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה, ומה גדולה היתה אכזבתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו שמחה בהיכנסה לא הבין מדוע נפלו פניה. ניגש אליה ושאל: ״למה נפלו פניך, אשתי היקרה?״ ענתה האשה: ״היום, בהיעדרך, קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל הנוגסת ממנו מתעברת. הנחתי אותו למשמרת בארון הבגדים עד שאשוב מהשוק, והנה נעלם התפוח״. אמר הבעל המופתע: ״סבור הייתי שהתפוח מיועד לי, ושברתי בו את רעבוני!״ פני האשה החווירו מאוד, אך את הנעשה לא היה לאל־ידה להשיב. התקינה האשה סעודת ערבית, אכלו השניים ועלו על משכבם שבעים אך עצובים.

ככל שנקפו להם הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל, גורם שהכביד עליו מאוד בעבודתו ומנע ממנו לצאת מפתח הבית. כעבור תשעה ירחים ילד חוטב העצים מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה כפני הלבנה במילואה. שמחו חוטב העצים ואשתו על שהתברכו בילדה הנפלאה ושמרו את סודם.

באחד הימים עלתה האם עם ילדתה לגג הבית כדי לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה אותה על שטיח והתיישבה להתבונן בעוברים ושבים. לפתע, מאי־שם הגיח נשר דורס וחטף את הילדה מגג הבית, עף איתה הרחק אל מעבה היער, והניחה על צמרתו של עץ. מדי יום ביומו היה דואה הנשר, עט על מצרכי מזון ועל כל הבא ליד ומביא אותם לילדה הקטנה. וכך גדלה הילדה על צמרת העץ, וככל שגדלה, כך יפתה יותר. יום אחד אחז הנשר בשערות ראשה, עף אתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה השתאתה מיופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים, שהרי עד לאותה עת גדלה היא ביער ולא ידעה מראה של אדם מהו. בעודה מהרהרת, הופיע על גג הארמון בן המלך, כהרגלו יום יום, ראה את הנערה, שזוהר פניה כזוהר הלבנה, והתאהב בה. מיד פקד על נשותיו לטפל בנערה, לרוחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. עם הזמן גם טרח ללמדה קרוא וכתוב.

הילדה גדלה, ויפתה ולא נראה כיופי הזה בכל הארץ. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה ונשאה לאשה. מטבע הדברים לא שת בן המלך את לבו אל נשותיו האחרות. הקנאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים כאילו דבר לא השתנה ובלבן חרשו מזימות היאך להיפטר מהנערה הזרה. מה עשו? פנו למכשפה והתיעצו עמה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו אל בין שערותיה, והיא תיהפך במהרה ליונה ותעוף למרחקים״.

והיא כהרגלה ביום החמישי בשבוע, הזמינה את הנשים לטפל בשערותיה. כשפרעה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה, וכמאמר המכשפה הפכה הגבירה ליונה, עפה למרומים ונעלמה מן העין. בן המלך ישב והמתין בסבלנות רבה לאשתו היפה כדי לסעוד אתה את סעודת הצהריים, אך היא בוששה לבוא. הוא פנה אל נשותיו ושאל אותן לפשר העלמה, אך הן נענעו בראשן, כאומרות־לא ראינו, לא שמענו. בן המלך כינס מיד את יועציו, שהזעיקו מיד את כל הקוסמים והמכשפים שבממלכה. אך איש מהם לא יכול היה לעזור לו. מרוב צער על אובדן רעיתו היפה, חלה בן המלך מאוד.

יום אחד, והשעה שעת בין ערביים, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן, פנתה לגנן ואמרה: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו״. הגנן המופתע ענה: ״אכן יונתי הוא חי בטוב עם נשותיו״. מששמעה את תשובתו שרה היונה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת, ראה מה זה עוללת ! אמי אותך רכשה מהעני, אבי מבוהנו הולידני. הוי, הוי תפוח חינני ! הן הנשר גדלני, הנסיך נשאני, ונשותיו כשפתי״.

משסיימה היונה את שירה הנוגה, נשמע קול רעש עצום, סערה אדירה השתוללה בגן וטלטלה את כל עצי הגן ונזק רב נגרם לבוסתן. הגנן המפוחד, שאת מיטב שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו ירד לטמיון. אמר בלבו: ״בשל היונה באה לי הרעה הזאת, אמתין ליום המחר ואראה: אולי תשוב לכאן היונה. וכשתשאל אותי לשלום הנסיך ונשותיו, אשיב לה שהוא חי עמהן ברע״. וכך היה.

למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו?״ ענה הגנן: ״רע לנסיך עם נשותיו, והוא עומד לגרשן״. מששמעה היונה את תשובתו, שרה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת!

לבי, לבי לך נסיכי אהובי,

אש הקנאה שורפת את לבבי״.

משסיימה את שירה, נשמע קול רעש גדול, סערה אדירה טלטלה את עצי הגן ומששככה הסערה שב הבוסתן להיות יפה כקודם. היונה עפה לה, והגנן אץ רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים. תחילה לא האמין הנסיך לדבריו, אך מאחר שהגנן התעקש ונשבע, חזר ותאר את הפלא, החליט הנסיך שלמחרת היום יעלה על הגג ויחזה בפלא במו עיניו. למחרת היום המתין בן המלך בנקודת מסתור שהיתה בגן לשמוע ולראות מה בפי היונה. היונה הופיעה על הגג בשעה היעודה ושאלה כהרגלה את הגנן אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו, והגנן השיב: ״אכן הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. והיונה שרה שיר נוגה מתמיד:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת י

חכה לי הוי נסיכי האהוב,

עוד יבוא היום ואליך אשוב״.

משסיימה היונה, השתוללה סערה שהשחיתה את הבוסתן. הנסיך שראה ושמע הכל ממקום מחבואו היה המום ונרעש, ובו ביום קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים, וסיפר להם את שראו עיניו. אלה הציעו לו למרוח את גג הארמון בזפת. וכך עשה.

כשנחתה היונה, כהרגלה מדי יום, על גג הארמון וביקשה להמריא עת סיימה את שירה העצוב, נתקבעו רגליה ונדבקו אל זפת הגג. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך.

הנסיך ויועציו החלו ממששים ובודקים את היונה, עד שלפתע דקרה הסיכה את ידו של מי מהם, הוא שלף אותה מבין נוצותיה, ולעיניהם הנדהמות הפכה היונה לאשת הנסיך, והיא יפה מתמיד. נפלה זו על צוואר הנסיך, אחוזת התרגשות ובכי וסיפרה לו את כל הקורות אותה. באותו היום ניתנה ההוראה למשמר הארמון לקשור את שערות ראשן של נשותיו הבוגדניות לזנבות סוסים, כשפרשיו הנועזים דוהרים על הסוסים וגוררים אותן על הרים וגבעות עד שבשרן נקרע לגזרים. ובני הזוג חיו באושר, בעושר, בכבוד ובתהילה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-סופו של חמדן-תפוח ההריון

עמוד 56

מָתַי תִּשְׁכַּח מֹשֶׁה

מָתַי תִּסְלַח מֹשֶׁה

אַחֲרֵי שָׁבוּעַ בָּאָה אִמְּךָ וְהִצִּילָה אוֹתְךָ מִשָּׁם

לָקְחָה אוֹתְךָ לְתִיכוֹן בְּפַרְדֵּס חַנָּה

בּוֹ הֵם לֹא רָצוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּכִתָּה ט

עַל אַף שֶׁקָּפַצְתָּ כִּתָּה

בִּגְלַל גִּילְךָ הַצָּעִיר

וְאִמְּךָ "לָמָּה שֶׁיַּפְסִיד שָׁנָה"

הִתְעַקְּשָׁה וְהִתְעַקְּשָׁה

עַד שֶׁגָּמַרְתָּ אֶת הַבַּגְרוּת בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וָחֵצִי

וְאַחַר כָּךְ בִּזְבַּזְתָּ שָׁנָה

בִּלְמוּדֵי פִיסִיקָה מָתֶּמָתִּיקָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית

גַּם לְזֶה הִיא דָּחֲפָה אוֹתְךָ

תָּמִיד דָּחֲפָה אוֹתְךָ אַתָּה שֶׁרָצִיתָ לָלֶכֶת לְאַט

לָקַח לְךָ הַרְבֵּה זְמַן לִלְמֹד לָלֶכֶת לְאַט

לִבִּי אֵלֶיךָ מֹשֶׁה

מֹשֶׁה הַמְּהַגֵּר

מֹשֶׁה הָעוֹלֶה לְהִגָּאֵל

מֹשֶׁה הַמִּתְאַכְזֵב

מֹשֶׁה הַבּוֹכֶה

מֹשֶׁה הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה

מֹשֶׁה הָאָתֵיאִיסְט חֲצִי שָׁנָה

מֹשֶׁה הַלֹּא מִסְתַּדֵּר עִם בַּחוּרוֹת

מֹשֶׁה הַמַּאֲמִין בְּגִלְגּוּל נְשָׁמוֹת

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד מִתַּמְתִּיקָה

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד סִפְרוּת

מֹשֶׁה הָרוֹצֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

מֹשֶׁה הָרָץ אַחֲרֵי עוֹרְכִים סִפְרוּתִיִּים

מֹשֶׁה הָעוֹרֵךְ כָּתַב־עֵת לְסִפְרוּת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב רוֹמָן בִּשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב אַלְפֵי שִׁירִים

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב עֲשָׂרָה רוֹמָנִים שֶׁאִישׁ לֹא מְפַרְסֵם

מֹשֶׁה תָּמִיד רָץ לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲנָשִׁים

מֹשֶׁה אַחֲרֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מְבִינִים אֶת רְגִישׁוּתוֹ

מֹשֶׁה שֶׁרוֹצֶה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתוֹ בִּגְלַל שִׁירָיו

מִ'שֶׂה לִבִּי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת

מֹשֶׁה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

בְּכָל חִפּוּשֶׂיךָ

בְּכָל הַחֲפוּשִׁים הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים שֶׁלְּךָ

מֹשֶׁה הַיּוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיֶה לַכֹּל הֶסְבֵּר

יוֹם אֶחָד.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

עמוד 13

ארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

ארץ ישראל תופסת מקום בולט ומרכזי בכתבי חכמי מרוקו. הם מביעים בהם ערגה וכמיהה לארץ בשל קדושתה וסגולותיה, והישיבה בארץ ישראל נתפסת כדרך לממש את החזון המשיחי וכדי להגיע לשלמות דתית.

רבי שמואל בן זקן כתב כי הסולם שראה יעקב בחלום רומז על קרבתה הרוחנית של ארץ ישראל לאלוהות, ובשל קרבה זו יונקים העולמות העליונים מהעולמות התחתונים: יש תנועה דו-סטרית בין העולמות, ובאמצעותה זורם השפע מן התחתונים לעליונים. המגע הרוחני בין האדם לאל מתקיים באופן רציף בארץ ישראל יותר מבכל מקום אחר בעולם.

רבי משה ברדוגו שיבח את ארץ ישראל וכתב שהיא נאה במעיינות ועשירה ביבול חקלאי ונתונה להשגחה מתמדת, ורבי משה אדרעי כתב שבשל קדושתה וההשגחה המתמדת בארץ ישראל היא אינה יכולה לשאת טומאה, ובשל כך נענשים תושביה לאלתר. יוצא מכך שכל מי שגר בארץ ישראל ה' מדקדק עימו, וכן שמי שחי בארץ מגיע לשלמות נפשית רק מראיית ארץ ישראל: "שכל הרואה המקום הקדוש והטהור ההוא בראייה בעלמא קונה שלימות נפשו".

ארץ ישראל דורשת דבקות בתורה, והייתה גלות מאחר שהעם דבק בתרבות העמים ולא היה זכאי להישאר בארץ ישראל. בעניין העלייה לארץ כתב מנור כי רבי משה אדרעי היה בדרכו לארץ ישראל, אבל מגפה בטלמסאן שבאלג'יר החזירה אותו למרוקו, ורק בשנת 1841 , לאחר תלאות רבות, הגיע לירושלים ונפטר בה זמן קצר אחר כך: "ולהגדיל עוד המעלת תהלת גדולת יקרת א"י הקדושה והטהורה אשר פי ולבי כולם שווים לטובה הלוואי ואולי שיזכני הקב"ה לראותה וליקבר בה".

רבי רפאל ברדוגו מבחין בין השאיפה לחירות מדינית ובין מצוות יישוב הארץ על סמך ההגדה של פסח:"השתא הכא עבדין… בני חורין", ומסיק כי העלייה לארץ ) השתא הכא( היא תנאי לחירות מדינית  )בני חורין( הוא טען כי אדישותם של בני הדור ליישוב הארץ מעכבת את הגאולה, והעלייה לארץ היא אומנם תנאי לחירות מדינית, אבל הפיתויים החומריים מונעים את העלייה לארץ: "שלא ייתן בליבו להשתקע בחו"ל לבנות בתים ועליות מרווחים כי כל זה יורה על ייאוש".  הוא מתח ביקורת על חוסר העשייה של היהודים בכך שאינם עולים לארץ ישראל, אולם אין אזכור בדבריו לתקופת הגאולה ולמאפייניה מבחינה מדינית.

כמו כן סבר ברדוגו כי העלייה לארץ, שהיא מצווה דתית חשובה, היא אישית ופרטית ואינה מחייבת להיות חלק מארגון כלשהו כדי לממשה. הוא כתב על קיום מצוות העלייה לארץ ישראל כדרך להגיע לשלמות דתית וכי הגאולה האישית היא השלמות הדתית. בעניין הנבואה כתב כי הנבואה מותנית ברמת שלמותו של האדם, ואינה מותנית דווקא בחיים בארץ ישראל כתנאי בלעדי: "לענייננו מובעת במשל זה תפיסה חד משמעית על ייחודה של ארץ ישראל הן בהשגחה שאחד מגילוייה הוא הנס והן בנבואה, אלא שלגבי הנבואה הוא מוסיף כי הראויים בלבד זוכים בה אפילו בארץ".  תפיסה זו קושרת את גורל הארץ עם גורל העם על בסיס התורה והמצוות, אבל נמנעת מלייחס לארץ ערך סגולי ובלתי תלוי.

ארץ ישראל, על פי חכמי רבי רפאל ברדוגו, היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים וברזל ואדמתה פורייה ויש בה קרבה רוחנית לעולם האלוהות, שהוא שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל ואפשרות לנבואה, ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס בין המרכז למעגל: כשם שהמרכז מכיל כל מה שיש במעגל, כך ארץ ישראל מכילה את כל הפוריות שבעולם: "אך להיות שהעולם ככדור יתחייב שכל הנמצא בעולם ייצא בארץ ישראל".

השגחת האל על ישראל, על פי ברדוגו, מותנית במעשי בני ישראל ואינה מובנת מאליה וגם השפע המגיע אליה הוא מצד ההשגחה: "וההשגחה עצמה דביקה במעשי בני אדם הדרים בה".  אין ערך סגולי לארץ ישראל ללא מעשי בני אדם, ונדרשת הכנה רוחנית של תורה ומצוות בגולה לפני העלייה לארץ, כי בארץ ישראל נידונים על המעשים כל השנה: "מפאת ההשגחה היתרה נדונים בארץ ישראל בכל יום שלא כבארצות הגולה שבהן נדונין בראש השנה בלבד. הוא עושה אנלוגיה בין משל הארמון של הרמב"ם לבין ההשגחה על מי שנמצא בארץ ישראל, וההשגחה עליו היא ההדוקה ביותר. לכן ההגעה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית של תורה ומצוות עוד בגולה, לפני העלייה לארץ. רעיון זה מתקשר לתפיסתו של הרמב"ן שהארץ מקיאה את אלו שחוטאים בה.

רבי חיים בן עטר הגיע לארץ מאיטליה בראש חבורת תלמידים ומת בירושלים שלוש שנים לאחר עלייתו, והוא בן ארבעים ושמונה. בן עטר חש תחושת ייעוד לעלות לארץ ישראל מתוך מניעים קבליים של התחברות לשכינה: "והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על אלוהי עולם".  ייתכן כי רבי חיים בן עטר ראה בעצמו צדיק שעליו מוטלת משימת הגאולה, ותחושת ייעוד זו היא שהניעה אותו לעלות לארץ. העלייה לארץ הקודש הייתה לרבי חיים בן עטר אידיאל דתי, והוא הטיף לעלות לארץ ישראל לא מסיבות חומריות אלא ממניעים רוחניים ודתיים: "הצפייה לארץ צריכה לנבוע לא ממניעים חומריים אלא מתוך אהבה מפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה". ארץ ישראל, על פי רבי חיים בן עטר, נתברכה ביבול חקלאי ובאוצרות טבע ויכולה להביא לתושביה רווחה כלכלית. היא המקום היחיד בעולם שאפשר לקיים בו את המצוות במלואן: "בזמן זה שאתם באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצוות וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה".  הציפייה לבוא לארץ ישראל צריכה לנבוע מאהבה ומפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה. ארץ ישראל היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים, וזו גם סגולתה הרוחנית של ארץ ישראל, שמקרבת את האדם לשלמות הרוחנית. כיסופי העם לארץ ישראל נובעים מן התודעה הלאומית על סגולתה הרוחנית, שהיא המקום שבו אפשר להגיע לנבואה: "אכן יש ה' במקום הזה " )בראשית כח, טז(.

עוד סבר רבי חיים בן עטר כי קיום התורה והמצוות הוא תנאי לעלייה לארץ: העושר הטבעי של ארץ ישראל מותנה בזיקה הדתית שבין העם לאלוהיו, ועם התרופפות הזיקה יפחת העושר הטבעי של הארץ. מכאן שקדושת ארץ ישראל אינה מנותקת ממעשי בני ישראל. בן עטר המשיל את ייעודה הרוחני של ארץ ישראל לייעוד הרוחני של הצדיק: כשם שהצדיק מסוגל לשחרר את ענפי הקדושה מכבלי הטומאה, כך הארץ מסוגלת לשחרר נפשות שבויות. לפי פירוש זה, גם ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות. העלייה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית, ויש התניה לקיום תורה ומצוות בכניסה לארץ. בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית: "ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה 'המתנה לעולמי עולמים ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם".  שבח הארץ וסגולתה קיים רק כשיש ייחוד של הקב"ה עם ישראל כשהם בארץ ישראל, וכאשר הם גולים גם השכינה בגלות ואינה בתוכם, וגם לארץ אין שבח.

רבי חיים בן עטר כותב על ארץ ישראל הממשית, שהובטחה לאבות ונכבשה בידי יהושע בן נון, ודוגל בהחלת ריבונות מדינית לא רק על ארץ ישראל ההיסטורית אלא גם על אזורים רחבים בעולם שהבטיח האל לאברהם להוריש לזרעו, ועל אומות העולם להכיר בכך. הוא מפרש את המילה "בארצכם " )ויקרא כו, ה(, שנראית לו חריגה בהקשרה, כקריאה לאומות העולם להכיר בבעלותה הבלעדית של האומה על ארץ ישראל: "ואומרו

בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה".  בשאלת גבולות הארץ הכליל רבי חיים בן עטר בבעלותה של האומה גם את עבר הירדן המזרחי, ועמדה מדינית זו היא חלק מתפיסתו הלאומית שבאה לידי ביטוי גם בדיונו על הגאולה: "אבל לעת"ל בעז"ה לא יניח מהעכו"ם אומה גדולה או קטנה שלא תינתן להם".

עם ישראל, לתפיסתו של רבי חיים בן עטר, הוא עם סגולה ובעל תכונה מיוחדת, על-טבעית, וחורג מעבר למהות האנושית הרגילה. עם ישראל מעניק תוקף של ערך מוחלט למעשה טוב, וזוהי סגולתו. אפילו ערכן הדתי של תורה ומצוות נקבע על ידי ישראל. היחס בין עם ישראל לאנושות הוא כיחס שבין העין לאצבע, במובן שעם ישראל ניזוק מכל מגע עם הגוי, כי זהו מגע בין גוף זר לגוף עכור: "והטעם לצד זה כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי".

לסיכום תפיסת חכמי מרוקו בעניין ארץ ישראל, הארץ קרובה רוחנית לאלוהות; היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים; שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל, אפשר להגיע בה לנבואה ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס שבין המרכז למעגל; היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים ואדמתה פורייה. ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות, ויש שלמות דתית בעלייה לארץ. העלייה לארץ מחייבת הכנה רוחנית, ומקצת החכמים מתנים בקיום תורה ומצוות את הכניסה לארץ, כי בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית. הארץ היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לקיים את המצוות במלואן. גבולות ארץ ישראל ישתרעו בגאולה מהפרת ועד הנהר הגדול, וזה חלק מהתהליך לתיקון השכינה.

ואולם תפיסת ארץ ישראל וקדושתה בעיני חכמי מרוקו לא הייתה מקשה אחת כי אם רב-גונית: מקצת חכמי מרוקו, כמו רבי חיים בן עטר ורבי רפאל ברדוגו, שתיארו את ארץ ישראל כמקום שמימי וגם ארצי והרעיפו עליה שבחים רבים והפליגו בקדושתה, דרשו הכנה דתית לקראת חיים בארץ ישראל וסברו כי הארץ מקיאה את מי שמטמא אותה. רא"א הביא גם הוא מאמרים רבים ב"חסד לאברהם" בשבחי ארץ ישראל, אך כתב לעומתם: "מי שחי בא"י נקרא צדיק גם אם הוא בחזקת רשע". בהמשך אומנם כתוב: "ארץ ישראל מכפרת רק על השגגות", אולם לפי הגישה של החלק הראשון במשפט בלבד לא נדרשת הכנה דתית לחיים בארץ ישראל.

בהיסטוריה של יהדות מרוקו הייתה עלייה תמידית לארץ ישראל, משום שהארץ נתפסה כארץ סגולה וכמקום הקדושה, וגם בעלייה של רא"א לארץ ישראל אפשר לראות את ההשפעה של המקום שממנו הגיע. כחכמי מרוקו גם רא"א מייחס לארץ ישראל סגולות רבות בעניין החשיבות הדתית בחיים בארץ ישראל, קדושת הארץ, פירותיה, ההשגחה, הצדיק בארץ, התפילות, תיקון השכינה, המיתה, תחיית המתים, ימות המשיח בארץ. כל אלה מבטאים את החשיבות העצומה שייחס רא"א לארץ ישראל, ויש קווים מקבילים בדברי רא"א על סגולות הארץ וחשיבותה להגות חכמי מרוקו במאה השבע עשרה והשמונה עשרה. וכך כתב ב"חסד לאברהם" על ארץ ישראל בהשפעה מובהקת של רבי משה קורדוברו:

וכן ענין זה ממש לישראל בא"י ונשמתם ותורתם ואלהותם, כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש, ונשמתם קדושה ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש שהוא השר על ישראל ]…[ ולזה אמר ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' כי את כל התועבות וגו' ותטמא הארץ ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו'. ]…[ וכן המצות הנעשים בארץ עולים ומקשטים כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלימות הנשמות בחלקם בארץ ושליטת הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדיות אל מציאותיה. ]…[ וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, ]…[ ואז תתקן שכינה שהיא עומדת ]…[ ותתקן ארץ ישראל עצמה, שתיקון ארץ ישראל הוא על ידי השכינה שהיא שורה בה ועל ידי החוקים, ואחר שהשכינה לא שרתה בה כראוי אפילו בימי יהושע כי היו ב' שבטים וחצי חוץ לארץ ישראל, ולזה ארץ ישראל אינה מתוקנת על שלימותה, ועוד יתוקנו ישראל עצמם שיהיו כולם יחד בארץ ישראל.

אם כן, בנושא ארץ ישראל יש קווי דמיון משותפים בין תפיסת חכמי מרוקו לתפיסת רבי משה קורדוברו. הם מתבטאים בחשיבות ארץ ישראל ובקדושתה, בשבחיה ובסגולותיה ובעלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית. לסיכום, נראה שהייתה לחכמי מרוקו ולרבי משה קורדוברו ההשפעה משותפת על תפיסתו של רא"א בעניין ארץ ישראל.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

פרק ו: נשים בעלות רכוש וממון

בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר(משלי לא:יא)

תקנה בפאס שאישה לא תהיה ערבה לבעלה

בח׳ באייר שכ״ח (1568) התקין בית־הדין בפאס בהסכמת המעמד (טובי הקהילה) והנגיד את התקנה הבאה: ״מהיום הזה והלאה ששום אדם לא באונס ולא ברצון יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן״. המתקינים הניחו, שלאישה רכוש עצמאי, ובמקרה שהבעל לווה היא עשויה לערוב לו מכספה או מרכושה. החשש, היה שאם לא יהיה באפשרותה לשלם את הערבות היא תיאסר ושחרורה יפול על כתפי הקהילה ״ומזה יבואו להכריח להקהילות לשלם בעדה״ (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן כח; בר אשר, תשנ״א, 77. תקנה מקבילה בירושלים: פריימן, תשייט, 209).

בפועל היו חריגות מהתקנה ונשים אכן ערבו לחוב בעליהן, למשל: בפנקס בית־הדין בפאס רשום, שבה׳ באדר תס״א (1701) הייתה פריחא, אישתו של יעקב בר מכלוף כהן, ערבה לכסף שהלווה גוי לבעלה(בנטוב, תשכ״ו, תסח, מס׳ 84).

לעתים אירע, שאישה נאסרה במקום בעלה, וכך אכן מסופר במקור מפאס משנת תק״ן (1790): הנגיד יוסף בן מכלוף ברח שכן המסים שהוטלו עליו היו גבוהים ולא היה בכוחו להביאם למושל, ואישתו נאסרה במקומו. על פי מקור מצפרו משנת תקס״ח (1808) קיבלו נשים אחריות לתשלום חובות בעליהן.

הערת המחבר: אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לג; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 233; 1808: שם, מס׳ 505. בשנת 1884 נפוצו בטנג׳יר שמועות, שבקזבלנקה נעשים מעשים אכזריים בבני אדם, שלא פרעו את חובותיהם. אישה נאסרה ונכבלה ברגליה בשל תביעה כספית של אזרח בריטי מבעלה שברח; 25 בפברואר 99/254,6:1888 F0.ע"כ

עדויות על נשים בעלות רכוש וממון

בספרות התשובות ובמקורות אחרים מצויות עדויות על נשים בעלות רכוש משל עצמן. רכוש זה הגיע לידיהן בדרך־כלל מהוריהן, שנתנו לבנותיהם רכוש נייד או קרקע (בית או חצר) כנדוניה. כסף זה לא היה שייך לבעל, אלא לאישה בלבד. חפצי הנדוניה, שהביאה האישה מבית אביה – אין בעלה רשאי למוכרם ולהתפרנס מהם אלא בהסכמת איש   

הוא הדין במטלטלין ובמלבושים שעשה לה – אין הוא רשאי למוכרם אפילו אין לו ממה להתפרנס. אולם חפצי זהב ובדולח שקנה לה רשאי הוא למוכרם אם אין לו ממה להתפרנס.

הערת המחבר: על פי אנגלי שביקר במרוקו בשנות ה־30 של המאה ה־19 היה ליהודייה רכוש משלה: 1839,140,Davidson. ״חפצי הנדוניה אין הבעל יכול למוכרם להתפרנס מהם… אפילו אין לו במה להתפרנס״: בירדוגו, תש״י, נב, סימן א. דרושה הסכמת אישתו לשימוש בנדוניה: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב. אישה הכניסה לבעלה קרקע בנדונייתה: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעח. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה חזקת חצר: טולידאנו, תרצ״א סימן קפג. בית שהכניסה לו בנדוניה: שם, סימן קעט. אישה ירשה חורבה מאביה והכניסה אותה לבעלה בכלל הנדוניה: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט. אלמנה נתנה בנדוניית בתה בית: קוריאט, תרכ״ב,פט; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קיא; בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן כח, מא, אהע״ז, סימן מא, מד, מה, נ, סב; בירדוגו, תרצייח, אהע״ז, סימן עד. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה בית: כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן י; חלק ב, סימן לה. אמה וקרוביה של הכלה נתנו לה נדוניה מעזבון אביה – קרקע ומטלטלין – על פי מקור משנת תקנ״ט (1799): בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עב. אב נתן לשתי בנותיו לצורך נדונייתן: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמב. אישה נתנה לבתה נדוניה: שם, סימו שפו. אישה הכניסה קרקע לבעלה ולא נזכר הדבר בכתובה:

שם, סימן שפב. אישה הכניסה בנדונייתה בית: אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קח; אבן דנאן, תרס״ב, חלק א, סימן מט. בשנת תרכ״ג(1863) נתנו האחים נדוניה לאחותם: מאמאן, תשייט, חו״מ, סימן יג. הבעל משכן את הבית, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה: אנקאווא, תר״ע, סימן רא. אישה הכניסה בנדונייתה חצר וחצי בית־כנסת: אבן דנאן, תרצייא, סימן ל. בעל שמכר ללא רשות כלי כסף וזהב, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה, חייב להחזיר את תמורתם: ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עה.ע"כ

היו בנות, שירשו מהוריהן רכוש. חלקן העבירו רכוש זה לבעליהן ואחרות שמרו אותו לעצמן. רק במצבים חריגים היה הבעל נהנה מרכוש אישתו.

הערת המחבר: ״אישה הכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעל״: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס. אישה בעלת קרקע, שלא הכניסה אותה לבעלה: בירדוגו, תרצ״ח, סימן סב, סג. ״אלמנה שהעניקה נדוניא לבתה והתנית שתהיה הנדוניא לבתה ולזרעה אחריה… והבעל לא ידע מזה כלום״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שלד. אישה הכניסה לבעלה קרקע במראכש, ובשולי הכתובה היה כתוב, שרק רביע החצר לזכותה והיא תעשה בו כל מה שלבה חפץ. השאר שייך לבעלה: עמאר, תשמ״ט, אהע״ז, סימן ג. על פי פסק דין משנת תרכ״ט (1859) אישה שנישאה בצפרו השאירה מחצית הבית לעצמה ולא הכניסה כנדוניה לבעלה: אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט; לאישה הייתה קרקע לא הכניסה לבעלה בנדונייתה, אלא השאירה אותה לעצמה. היא התנתה עם בעלה, שידיו יהיו מסולקות מקרקע זו מכל וכל ולא יחול עליה כל שעבוד של בעל חוב גם לאחר מות אחד משניהם, ואם יגרשנה – תיטול האישה את הקרקע נוסף על דמי כתובתה. אם ימות הבעל בחייה תטול האישה את הקרקע נוסף על חלקה בנכסיו: שם, סימן קטו.

הרב חיים טולידאנו כתב: ״תקנה נהוגה אצלנו [בפאס] בענין מי שיש עליו חובות הגוים וחובות ישראל, ואין לו כדי לפרוע לשניהם. הגוי קודם לגבות אם יש ממה לפרוע לגוי, ואפילו מנכסי אשתו יגבה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רסה).

הרב מימון בירדוגו דן באדם, שרצה לעלות לארץ־ישראל ולכן מכר את חפציו ואת חפצי נדונייתה של אישתו והאישה נתנה את חפצי נדונייתה שנשארו בידה לסרסור        (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן טז). שמירת הרכוש בידי האישה הנשואה הייתה מקובלת במיוחד בנישואין שניים.

רבי יוסף בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה שירשה קרקעות מבעלה הראשון, וכשנשאת לבעלה השני התנית עליו שאין מכנסת לו שום דבר מנכסי בעלה הראשון רק הם ברשותה לעשות בהם חסד ורחמים״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נד. מתה האישה הראשונה ״ואחר כך נשא שנייה והכניסה לו נדוניא וקרקעות״: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן עז).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן –נשים בעלות רכוש וממון

אכן, אך טבעי הוא שמבקרים וחוקרים הבאים מן החוץ ינסו להמחיש לעצמם ולקוראיהם את ייחודו של המקום הזר באמצעות הבחנה בין ערכים המקובלים עליהם לעומת מציאות מוכרת.

עתה, מעיון בשורותיהם של המשקיפים ה״מקומיים״, אנדרה אדם (החוקר האירופי) וארמנד אטדגי (הנער ה״יליד"), מעניין אם נוכל להבחין בנטיות תיאור אחרות, ואם תמונת המלאח המצטיירת מהן תהיה שונה באופן בולט.

כך כותב אנדרה אדם:

למלאח היו ממדים צרים ביותר ושום חומה לא הפרידה בינו לבין הרבעים המוסלמיים. הזרימה הנמשכת והולכת של מהגרים יהודים חדשים, ברובם עניים, גרמה לכך שהרובע התמלא ועלה על גדותיו במהירות והזרם פרץ לעבר הרבעים הסמוכים. [״.]

כך אירע, שהשטחים הריקים האחרונים נתפסו, לעתים שלא כחוק: נערמו בהם בקתות פשוטות, צריפים מקרשים או מפח הוקמו בגנים הישנים, בחצרות, באכסניות ואפילו על המרפסות של הבתים הבורגניים הישנים.

לזרם היהודי היו תוצאות ברורות במישורים שונים. ראשית, מבחינת הצפיפות. זו חרגה במהירות מן הגבולות הנדרשים על־ידי ההיגיינה: 1387 להקטאר, בתוך החומות, ב־1949. שנית, האוכלוסייה היהודית הלכה ודחקה את האוכלוסייה המוסלמית, תחילה מן המלאח הקטן המקורי, ואחר כך בעיקר בכיוון המדינה המקורית ובאב מראכש. החל מ־1949, בתוך החומות, היהודים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים: 43,000 מול 25,000. הלחץ היה הרבה יותר חזק ברובע. […] אפשר לפקפק אם בין שתי האוכלוסיות חצץ גבול קווי, גמיש ככל שיהיה. בכל ה״מדינה" וברובע של באב מראכש הקירבה במגורים היתה החוק. לא היתה שום סימטה שבה לא התערבבו שתי האוכלוסיות, בפרופורציות משתנות.

(Adam, 1972, p. 47)

ואטדגי כותב:

אני נולדתי בבית מספר 30 ברחוב ספי הנמצא במרחק עשרות מטרים בלבד מנמל קזבלנקה. הרחוב שלנו הוא הקצה של המלאח היהודי. בניגוד לסיפורים שאני שומע, הגבולות של המלאח אינם ברורים. זה נכון שבמלאח מתגוררים הרבה יהודים, אלא שמתגוררים בו גם מוסלמים ובהרבה מקומות יש אפילו בתים מעורבים כמו הבניין שלנו.

רוב המסחר הוא בידי המוסלמים. בשכונה שלנו יש אולי ארבע או חמש חנויות מכולת המוחזקות על־ידי יהודים. ליד בתי הכנסת הרבים והחדרים ללימוד תורה יש גם מסגדים, חדרי לימוד הקוראן ואפילו כנסייה נוצרית, ״כנסיית הספרדים״ כפי שאנו מכנים אותה. הרחוב שלנו שונה מיתר הרחובות של המלאח, אולי בזכות היותו הרחוב המוליך לנמל. הוא רחב ממדים ומכוסה אספלט. בצדו האחד: שורה של בתים יפים המאוכלסים ביהודים ובצדו השני משאבת המים. הבית של הלוחמים הוותיקים עם החצר הגדולה והעץ הענקי ובהמשך בית הספר המוסלמי לבנות, ו״הרזידנס פרנסס״ שהוא בית משכנו של המושל הצרפתי עם גינותיו המטופחות ושני החיילים העומדים דום בשער כניסתו. מאחורינו משתרעת ה״מדינה״, השכונה המוסלמית הצפופה מאדם עם ריחותיה השנואים עלינו. בכניסה למדינה, ברחוב ״אל פתח״ המסתעף מרחוב ספי, ניצבת לה במלוא הדרה הכנסייה הספרדית עם מגדלה המרובע ודלתה הנעולה העושה אותה לכל כך מסתורית. מולה נמצא בית הכנסת המפואר על שם אטדגי שכולו מצופה שיש ומואר בנברשות בדולח. בחצר בית הכנסת […] פצצה ענקית שבדרך נס לא התפוצצה. בתפילות יום כיפורים האין סופיות הילדים ואני נוהגים לרכוב עליה ולבחון אותה בסקרנות רבה.

לא רחוק מרחוב ספי נמצא רחוב ״גאמע־אשלוח״(ריכוז השלוחים) – ללא ספק שם יאה לרחוב בו נמצא בית הכנסת של רבי ימין. בית הכנסת המשמש גם ״חדר״ שוכן בקומה השנייה של בית דו קומתי. הקומה הראשונה הרוסה ועזובה. לפרוזדור הצר בו אנו יושבים מגיעים לאחר טיפוס במדרגות תלולות ללא מעקה ביטחון. מיד לאחר היציאה מהמדרגות, מימין לכניסה לפרוזדור, שני חדרים: אחד שהוא בית הכנסת עצמו והשני חדר לימוד.

הן הרצפות והן הקירות מרוחים סיד לבן וגס. מכלול עלוב שאין בו לא הוד ולא הדר. בסוף הפרוזדור דירת המגורים של רבי ימין, אשתו ובתו היחידה עם פניה החיוורות וחסרות החן הנוטות לצבע צהבהב כנטיית צבע הקירות בימי רטיבות וגשם.

(אטדגי, 1990, חלק א, פרק 7)

״שלוחים" – כינוי לתושבים אשר בפנים־הארץ, שלא ממוצא ערבי, אלא ממוצא ברברי, כלומר, מצאצאי התושבים הקדומים של הארץ. תושבים כפריים אלה נחשבו לנחותים מבחינה כלכלית, ועוד יותר מכך מבחינה תרבותית. שפתם העממית היתה לעתים ברברית, שפה שאין לה כתב ושאינה נמנית עם השפות השמיות.

מבדיקת העדויות השונות עולה הבחנה מעניינת, לפיה עדותו של ריבון, השליח הישראלי, המבקר במלאח ומדווח מהמקום, נפגשת מבחינה מסוימת עם זו של אטדגי, הנער היהודי מהמלאח. אחד הדברים המאפיינים את נקודת המבט של אטדגי הוא שהיא נעדרת – בניגוד לכל האחרים – ראייה שלילית של סביבת המלאח. רק ריבון מתקרב להתרשמותו זו, שהרי הוא מדגיש נקודה חיובית שמצא שם – אותה סולידריות משפחתית.

נשאלת השאלה, מדוע ריבון הדגיש את התא המשפחתי במלאח, אם לא ישב בין יהודי המקום ולא חקר את טיבם? באותם ימים, ראשית שנות החמישים, התנהל ויכוח בין קובעי המדיניות בישראל על אודות הקריטריונים שלפיהם צריך לאשר מועמדים לעלייה ממרוקו. בין הנושאים שעלו על הפרק עמדה שאלת הפרדת המשפחות בין המבקשים לעלות לישראל. ריבון נקט עמדה בשאלה זו, אם כי בעקיפין, ובעצם נגע גם באחת משאלות היסוד שעמדו על הפרק: האם זו עלייה ״טובה״ או ״גרועה״. כך, יוצא מדבריו שאם הסולידריות המשפחתית היא מהתכונות המחזקות את אוכלוסיית המלאח הרי שלא כדאי לפגוע בה, ואם אוכלוסיה זו מצטיינת בסולידריות, הרי שיש בכך כדי לאזן צדדים שליליים בתרמיתם של עולי מרוקו.

ככלל, התיאורים של שליחים ותיירים ישראלים באותה תקופה מצטיינים בזיקתם, הגלויה או הסמויה, לשאלת העלייה. הציבור וקובעי המדיניות בישראל היו צמאים למידע על טיבם של העולים שסביבם התעורר ויכוח. הכל הבינו שיש לעלייה זו סימני ייחוד משלה, אך מהם בדיוק? וכלום מוצדק הוא התו השלילי שדבק בתדמית ה״מרוקנים״?

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

עמוד 25