אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר
המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹוֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.
ההחלטה הגורלית
בבית הכנסת האווירה הייתה מתוחה. העפתי מבט אל אבי שישב מולי וראיתי דמעה נושרת מעינו.
איני יודע מה התפתח בעקבות הדברים שהושמעו בבית הכנסת אך כן ראיתי שמשהו השתנה אצל אבי. הכרעות שפקדו את הקהילה לאחרונה , הגעגועים לאחותי שנמצאת בישראל ללא משפחה והכמעט לינץ' שעמדו לעשות בפורעים השפיעו על אבי לקבל החלטה דרמטית. על הפוגרום שאליו נקלעתי אספר בהמשך.
יום שבת חלף ועמו גם יום ראשון בו המשרדים סגורים. אבא חיכה לבוקרו של יום שני , העיר אותנו ואמר :
־ הבוקר אתם לא הולכים לבית הספר. תלבשו בגדים יפים כי אנחנו הולכים להצטלם.
לא שאלנו שאלות . אכלנו משהו בחיפזון ויצאנו מן הבית . אחי שהלך כבר לעבודה הספיק להמתין לנו אצל הצלם, האדון ג'ק כהן . השעה היתה מוקדמת ולא היו אנשים בצלמנייה.
– בוקר טוב אדון אסרף , אני מבין שאתם מתכוננים לעלות לישראל . טוב , שיהיה בשעה טובה ומוצלחת !
אבא רמז לו שישתוק:
– סְקֵט !( שקט ! או שתוק !) . "עְמֵל מֵים מֵרְבוּתָא".
רוצה לומר שיעשה מ״ם סופית שהיא אות סגורה ולא ידבר כלל בעיניין ההכנות לעלייה שלנו.
הצטלמנו , כל אחד לחוד לתמונות פספורט ולסיום הצטלמנו תמונה משפחתית , שההורים שלחו לאחותי כדי לבשר לה שהמשפחה עוזבת כאן את הכל כדי לשוב ולהתאחד בקרוב.
הבנתי שעלייה פירושה גם לעזוב מקומות בהם גדלתי. כבר לא אהיה עם אותם חברים ולא אשחק עם אותם משחקים , לא עוד אסתתר באותם מחבואים ולא באותם מקומות בהם רכבתי על כנפי הדימיון, לא באותם מקומות בילוי ולא באותו בית , שכונה, בית ספר. עתה התחיל המוח לדחוס זכרונות , שבבוא היום , יצופו שוב וישטפו את הלב ברגשות עזים ואת הפנים בדמעות .
אבא ואחי אמיל לקחו את תמונות הפספורט שזה עתה קיבלנו וצעדו לכיוון המשרד בו נרשמו לעלייה. אחי סיפר לי בערב כי במשרד הכירו אותו משום שהיה פעיל בעידוד בני נוער לעלייה והודות לכך שהיינו רק חמש נפשות לעלייה , ההליכים היו מהירים. אבא חתם על מסמך התחייבות שעל טיבו למדתי יותר מאוחר ואילו אחי קיבל מכתב המלצה.
בזמן הקצר שנותר לנו אבא לא מצא קונה לבית ולחנות ואפילו במחיר מופחת. היהודים נרתעו להשקיע כספם בנכסי דלא ניידי כי חששו שזו השקעה שיהיה קשה אחר כך לממש אותה. לעומת זאת, הערבים לא נחפזו לקנות כי ידעו שהיהודים מוכנים לעזוב הכל אם יש להם שעת רצון לעלייה. לעיתים התגודדו ערבים כעדת זאבים ליד בתים שיהודים ביקשו למכור והאיצו בהם למסור את המפתחות.
אבא החליט לתת את הדירה ואת החנות לדוֹד מסעוד סבג והמעבר שלהם אלינו נעשה בחפיפה . בזה הכיר אבא טובה לדוד מסעוד שבא מן העיר ספי כדי לגור בעיר אלג'דידה בקירבתנו . מוטב כך מאשר להשאיר את הבית והחנות לידי הערבים.
רק כאשר בגרתי מעט יותר אמר לי חבר בישראל כי העלייה שלנו ממרוקו הייתה בבהילות כמו יציאת מצריים אך מצד שני אבותינו יצאו לפחות ברכוש גדול.. חברי אף הגדיר כך את העלייה שלנו : "עלייה בלי בלימה אך גם עלייה בלי-מה" כלומר בבהילות מפני הפרעות ומהחשש להחמיץ שעת רצון. אך גם עלינו בלי-מה , כי נטשנו הכל ועלינו בלי רכוש שיכול היה לאפשר לנו להתחיל חיים חדשים בישראל.
הפרידה מקברי צדיקים
כעבור מספר ימים לאחר שהצטלמנו נסענו כולנו לציון הקבר של הצדיק הקבור בעיר אזמור הרחוקה כמחצית השעה מן העיר שלנו. אז לא ידעתי אם נסענו בגלל יום ההילולא של הצדיק או שמא משום הרצון של ההורים להיפרד ממקום קדוש וגם להביע משאלה. המקום המה במבקרים, היו שפנו לצדיק ישירות , כלומר "תעשה ש…" , "תגזור ש…" , "תשלח לנו…." וכדומה והיו שהקפידו לבקש מהצדיק שיהיה מליץ יושר לשוכן במרומים. יש שביטאו משאלותיהם בקול ויש שרק שפתותיהם נעו, כמו בתפילת חנה.
למרגלות ציון הקבר זרם נהר אליו נהגו נשים ללכת כדי לטבול בבגדיהן בטרם יפקדו את הקבר הקדוש. לאורך הנהר שטו סירות דייגים אשר על אחת מהן שטנו יחד עם מבקרים נוספים ולאחר מכן חזרנו להורים שהתירו לנו לגעת במצבה של הצדיק , בניגוד גמור לאיסור שלהם שלא להתקרב למסע הלוויה ולא להאזין לנשים המקוננות, שהתמחו בשירת קינה על הנפטר .
בדרך חזרה הזדרזתי לשבת באוטובוס ליד אח׳ אמיל כדי לשאול שאלות שהטרידו אותי:
– יש ל׳ כמה שאלות על הביקור שלנו היום, הרי יש לנו עוד עיניינים חשובים לעשות לפני העלייה ואפשר להסתפק בתפילה בבית הכנסת.
אחי נע במקומו באי נוחות , הפנה פניו אלי ואמר:
שמע, אחי הצעיר . קודם כל שתדע לך כי זוהי מסורת עתיקה יומין בעם היהודי בכל התפוצות. במרוקו היו צדיקים גדולים ומחוללי ביסים כמו רבי דוד ומשה , רבי שלמה בל חבש, כלומר בעל הנחש המרפא, רבי עמרן בן דיוואן, עליהם השלום ועוד רבים.
אבל למה שהצדיק צריך לתווך?
כי אנחנו מאמינים בכוחות של הצדיק לבקש בשמיים עבור עם ישראל. אתה יודע שבבית שלנו יש תמונה של קבר רחל אימנו והמסורת אומרת כ׳ רחל מבכה על בניה שישובו מן הגלות. למעשה העלייה שלנו היא גם בזכות התחינות והבכי של רחל אימנו.
אז מה לדעתך ביקשו ההורים ליד קבר הצדיק?
אני מניח שההורים ביקשו שיהיה להם כסף לקנות לי מכונית חדשה.
הסתכלתי בתמיהה ומה פתאום מכונית רק בשבילו?
סתםםםם , זה בסתם . האמת היא שההורים ביקשו קרוב לוודאי בירכת דרך צלחה בכל מעשי ידינו. אבל שתדע לך, זה עדיין לא אומר שאנחנו נשב בחיבוק ידיים ונסמוך על הנס. הבנת את זה ?
אחרי שהנהנתי בחיוב המשיך אחי להסביר :
במרוקו חיו גם רבנים בעלי השכלה תורנית רחבה מאוד כמו רבי משה בן מימון למשפחת אלבז, המכונה הרמב״ם, רבי יצחק בן יעקב אלפסי המכונה הרי״ף ,שהיה גם חוקר תלמוד מפורסם או רבי חיים בן עטר שהיה בקיא מאוד בקבלה ופרשן מעמיק לתורה. היהודים ראו בהם ובגדולי תורה נוספים כתובת לקבלת ברכה או עצה.
– אם כך ויתרנו היום על קבר הצדיק כי עולים לישראל …
־ אנחנו לא מוותרים על המסורת העתיקה לעלות לקברי צדיקים כ׳ גם בארץ הקדושה יש קברי צדיקים. מצד שנחשוב שתזכור כ׳ הצלחה של כל אחד תלוייה בראש ובראשונה במעשים שהאדם עושה כמו לימודים ועבודה.
אחי המשיך לספר ולספר אך הפסיק לאחר ששמע את שריקות נחירותי .
אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 38