אלי פילו
רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-הפטרת שבת נחמו בתרגום לסארח
דוגמה ל-סאראח (תרגום לערבית)
כאמור חלק ניכר מתוכנית הלימודים הוקדש לענייני תפילה ובית הכנסת, במיוחד לפרשה ולהפטרה בטעמי המקרא ובביאורן בסאראח.
מאחר ורוב השמחות ובמיוחד חגיגות הבר-מצווה נערכו בשבת נחמו, אנו מביאים כאן את ההפטרה של פרשת ואתחנן (ישעיהו, מ, א-כח עם תרגום לערבית (סאראח)
רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא–
תיסבברו תיסבברו יא קאוומי, קאל אילאהכום:
דברו על־לב ירושלם וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל־חטאתיה:
תיכללמו עלא קלב מדינת-סלאם ובררחו אילהא, אין תיעממר זיסהא, אין תירג'ב דנובהא, אין נדראבת מן יד אללאה, בלמתני ׳פזמיע כיטאייתיהא:
קול קורא במדבר, פנו דרך ה׳ ישרו בערבה מסלה לאלהינו:
שאווט אללאה יבררח פילברר, כ'ממלו טריק־אללאה, סנעו פ'לוטא ערידה, טריק לילאהנא.
כל־גיא ינשא וכל-הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה:
זמיע כל ׳כנדק יתיעללא, וזמיע כל זבל וגדייא ינחדרו, וויבון למעווז לתיסניס, וזבאל למזאנבין, אל-לוטא:
ונגלה כבוד ה׳ וראו כל־בשר יחדו, כי פי ה׳ דבר:
ווידזללא נאוור אללאה, וויראוו זמיע כל-מכ'לוק אזמעי, אין אמר אללאה תכ'ללם:
קול אמר קרא, ואמר מה אקרא, כל הבשר חציר וכל־חסדו כציץ השדה:
שאווט יקול תנבא, וקאל אס נתנבא, זמיע למכאלאק לקבאח קסיל, וזמיע פדלו כיף נואר לכלא:
יבש חציר נבל ציץ, כי רוח ה׳ נשבה בו אכן חציר העם:
ייאבס לקסיל תסקט (תלווח) נוארא אין אנבייאת אללאה נפ'כ'ית פייה, בלחק קסיל לקאוום לקביח
יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם:
ייאבס לקסיל תסקט נוארא, וכלאם אילאהנא יתבת אל-לאבדדא:
על הר-גבה עלי־לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל־תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם:
עלא זבל עאלי, טלע׳ איליכּ , מבססרת ציון, רפעי בזזהד שאווטב מבססרת מדינת-סלאם, רפיעי לא מן תכיאפי, עלמי מדון יהודה, האווא אילאהכּום:
הנה אדני ה׳ בחזק יבוא וזרעו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו:
האוודא אללה אטאייאק בלקקאווא יזי, ודראעו חאכם אילו, האוודא יזארתו מעאה, ופיעאלתו מקאבלתו:
כרעה עדרו ירעה, בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל:
כיף ראעי קטעתו (ד ו ל א) ירעי, ובדראעו יזמע לכירפיאן, ופסונו ירפד, למרדעאת יקדדם:
מי-מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשלש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים:
סכון ד׳ עבר בחפאניה למא, וסמא כ'ייט בסבר תיסאווב, ועבר בתלת תראב אל- ארד, או אזזן בררמאנא זבאל, ולגדייאת בלמיזאן:
מי־תכן את-רוח ה׳ ואיש עצתו יודיענו:
סכון סאווב רוח מקדדסא פי פיס לאנבייא, וראזל ראיו ׳ערפו.
את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארה משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו:
מעא מן תיראייא ופיהמו, ועללמו טרוק שראע ולחק, ועללמו לעקל, וטריק לפיהאמא עררפו:
הן גוים כמר מדלי, וכשחק מאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול:
האוודא לומאם כיף נקטא מררא מן דלו, וכיף לג'ברא דלמיזאן ינחסאבו, האוודא דזירת כיף לגברא רקיקא תחללי.
ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה:
וסוזור לבנון, לאייס יכפו לסועאל אל אוחיסתו לאייס תיכיפי לסעידא.
כל־הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו־לו:
זמיע לומאם כיף לאייס מקאבלתו, מן להתוף ותיה ינחסאבו אילו:
ואל־מי תדמיון אל ומה-דמות תערכו־לו
ולאמן ת׳סאבהל א-טאייק׳ וואס מן תסביהא תיקארנו איליה;
הפסל נסך חרש וצרף בזהב ירקענו ורתקות כסף צורף:
א-סנאס פרג׳ לחדדאד, וססייאג' בדהב יכ'ססיה, וסנאסל דלפדדא, א-סייאג, יזבדו
ביהום.
המסכן תרומה, עץ לא־ירקב יבחר, חרש חכם יבקש־לו, להכין פסל לא ימוט:
למסכין אללי, יעטי רפ׳יעא, לעוד די מא יתסווס יכיתיאר, נזזאר כייס י׳פ׳תז אללי, אללי יסאווב א-סנאס אללי מא ימיל.
הלוא תדעו, הלא תשמעו, הלא הנד מראש לכם, הלוא הבינותם מוסדות הארץ :
וואס לאייס תערפו, וואס לאייס ת׳סמעו, וואס תכככר מללוול אילכום, וואס לאייס פ׳המתו אל-סאייס לאראד.
הישב על-חוג הארץ וישביה כחגבים, הנוטה כדק שמים, וימתחם כאהל לשבת:
די גאלס עלא דאבד אל-ארד, וסככאנהא כיף א-זראד די באסאט כיף ספיח א-סמא לובסטהום כיף לקבבא לסכנאן,
הנותן רוזנים לאין שפטי ארץ כתהו עשה:
די זעל לוזארא לאייס שארעין לאראד, כיף תיה עמל.
אף בל־נטעו, אף בל־זרעו, אף בל-שרש בארץ גזעם וגם נשף בהם, ויבשו וסערה כקש תשאם:
חת׳א בלאייס נגרסו, חת׳א בלאייס נזרעו, חת׳א בלאייס דזדדר פ׳לארד ערקהום, וחתא נפיך פיהום וייבסו, ללעזאזא כיף לגת (א-תבן) תהזזהום.
כה. ואל-מי תדמיוני ואשוה, יאמר קדוש:
ולימן תסכבהוני ונתקארן מעאה, יקול מקדדס.
שאו־מרום עיניכם וראו, מי־ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר:
רפדו לסמא עינכום, ונדרו ספון כ'לק האדו די מכ׳ררז בלעאדאד זיוסהום, לכללהום בליסם יבררח, מן כת׳רת לקוויין ומן סחאח א-זהד, ראזל לא מן ינר׳אס
הערת המחבר: תודתי נתונה למכון ״בן־צבי” בירושלים, על הרשות שניתנה לי לעיין בתרגומי התורה לערבית מונרכית, במיוחד של ההפטרות, דבר שסייע לי בעבודתי.
רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא–
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת
ה. קריאת שמע
ההשוואה להרוגי המלכות מושכת אחריה את הצגת סול כעלמה השוקדת לומר ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ לפני עריפת ראשה. הנקודה הזאת נראית מובנת מאליה עד כדי כך שלא עולה על הדעת לבדוק את תוקפה מבחינת האמת ההיסטורית.
חלואה משווה אותה לחנה ואינו מציין את עשרה הרוגי מלכות, אבל קריאת ״שמע ישראל״ עם עקרון האמונה באל אחד משתית את דרך עיצובה של הדמות ואת צורות הפיוט המתמקדות במילים ״אחד״ ו״מיוחד״.
יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי / תּוֹרָתוֹ יְחִידָה [".]
אֱלֹהֵינוּ אֶחָד / וּנְבִיאוֹ מְיֻחָד
[…]
לִפְנֵי אַל הַמְּיֻחָד / יוֹנָה פִּיהָ פָּתְחָה
נִשְׁמָתָהּ בְּאֶחָד / יָצְאָה עוֹלָה מִנְחָה
קָבְעוּ לָהּ עִם חַנָּה / מְנוּחָה נְכוֹנָה
עשרה הרוגי מלכות מוזכרים כאן ברמז דרך הדפוס הלשוני שבאמצעותו מלמדים זכות על הקדושים, ״יונה פיה פתחה, נשמתה באחד יצאה". נשמתה יצאה כאשר הגיעה ל״אחד" בקריאת "שמע ישראל", זאת על פי הסיפור בתלמוד על רבי עקיבא (מעשרה הרוגי מלכות) שיצאה נשמתו ב״אחד״ (ברכות סא ע״ב). אלבאז חוזר על הדפוס הלשוני בהסתמכו על אותו המקור התלמודי:
אֶת שִׁמְךָ הִזְכִּירָה / בְּמוֹרָא וָפַחַד
עָנְתָה חַי וְנוֹרָא / הוּא אֶל הַמְּיֻחָד
אָז יָצְאָה בִּמְהֵרָה / נִשְׁמָתָהּ בְּאֶחָד
כמעט בכל הגרסאות של הקצות על אודות סול נאמר שקראה קריאת שמע לפני הוצאתה להורג, אבל לא נאמר שנשמתה יצאה ב״אחד״. היצירות של בני חוג המשכילים והיצירות העממיות תמימות דעים באשר לקריאת שמע לפני מותה.
לא עמדה לפניהם השאלה, האם נערה מטנג׳יר הייתה עשויה לדעת קריאת שמע. המחברים לא ידעו דבר על טיב חינוכה. נאמנותה לדת היהודית לא חייבה ידע ביהדות, אפילו הבסיסי ביותר. נשים יהודיות במרוקו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, שלא ידעו קרוא וכתוב, יכלו לקיים אורח חיים דתי מבלי לקרוא בספר. המחברים יצאו מתוך הנחה שנערה שהייתה מוכנה למסור את נפשה על הדת היהודית, שומה עליה לדעת קריאת שמע. נשים ממכנאס, מצפרו ומפאס שגרו בקרבת בתי הכנסת קלטו תפילות וברכות מסוימות, עד שאחדות מהן הצליחו לדעת אותן בעל־פה, כולל ה״שמע״ שחובה לומר לפני השינה. וכך, נשים חשובות, גם אלה שלא ידעו לקרוא בסידור, אמורות היו לדקדק בקיום המצווה הזאת. האם הדבר תקף גם באשר לסול חשואל מטנג׳יר? הפייטנים דנים אותה על פי אחריתה ומעתירים עליה שבחים. מעל לכול, היא ״גבירה״! היא ״רמת המעלה״ המצטרפת לאותן נשים חשובות וידעניות העשויות להכיר את ה״שמע״, ואפילו את כל הפרשה הראשונה, "ואהבת את ה, אלהיף׳ עד ״וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך״ (דברים ו, ד-ט). סול אמורה הייתה להגיד את הפתיחה, כלומר את פסוק ד בלבד, וגם להבין את תוכנה. על פי זעפרני, 1998, למדו הבנות מטנג׳יר את חוקי הכשרות, השבת, החגים והמועדים מפי אימותיהן, ויכלו להתוודע לכמה פרשיות מהתורה מתוך האנתולוגיה הספרדית היהודית"מעם לועז״, שהייתה נפוצה בקרב נשות טנג׳יר כבר במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה.
עדות נדירה המלמדת על חינוכן של בנות טנג׳יר ב־1832, כשנתיים לפני הוצאתה להורג של סול, כלולה בסקיצה של הצייר דלקרואה. מדובר בסקיצה המתארת את ז׳מילה בוזגלו, בתו של אדם נשוא פנים, יעקב בוזגלו, שבביתו התארחו הצייר ומכובדים צרפתים אחרים ביום ראשון 28 באפריל 1832. באותו ביקור רשם דלקרואה סקיצה של הבת, ועליה כתבה ז׳מילה בספרדית־יהודית(לדינו) באותיות עבריות בכתב קורסיבי(המכונה בפי רבים ״כתב רש״י״) משפט שאנו מביאים כאן לראשונה בתרגום לעברית:
מר דלקרואה, מר מורניי, מר פרייסינט, מר מרקוסן הואילו בטובם לבקר אותי ביום ראשון 28 באפריל 1832.
(חתומה) ז׳מילה בוזגלו
בשנת 1832 הייתה ז׳מילה בוזגלו נערה רווקה, כנראה בת גילה של סול. אם כן, ברור הדבר שנערות משכבה מכובדת עשויות היו לדעת לכתוב ספרדית־יהודית באותיות רש״י. ז׳מילה בוזגלו יכלה לקרוא ״מעם לועז״ ולספוג ממנו מידע ביהדות, לכן סביר שידעה את ה״שמע״ והבינה את תוכנו. באשר לסול, העניין אינו ודאי בשל חוסר ראיות. על פי מה שנודע לנו ממכתבו של השגריר דרומון היי, 1844, הייתה שייכת סול לשכבה סוציו־אקונומית נמוכה, וההנחה שאולי ידעה לכתוב אינה סבירה. ריי, 1844, האדם שחיבר את קורותיה בצרפתית, אומר על בנות משפחתה של סול שלא ידעו קרוא וכתוב. כיוון שאסף את המידע על הפרשה מקרוב משפחה, אחיה (כך הוא טוען), סביר להניח שפרט משמעותי כמו ידיעת קרוא וכתוב אצל נערה יהודייה בטנג׳יר של 1834 היה מובלט על ידי בני משפחתה ועל ידי הסובבים אותה, אילו היה נכון. סול אינה מצטיירת בכתבים בשפות לועזיות כנערה מטופחת כמו בנות המשפחות האמידות, כך שתיאורה כרבי עקיבא שיצאה נשמתו ב״אחד״ הוא דבר המעוגן במוסכמה תרבותית וספרותית המלכדת את אלה שחיברו עליה פיוטים ואת אלה שחיברו עליה קצות. כוחה של המוסכמה הזאת נובע מההנחה שאין היא מעמידה עובדות העלולות לפתור אמת היסטורית. המוסכמה חייבת להשתלב יפה במערך של הסתברויות. באשר לפרשת סול חשואל, למרות המעמד של משפחתה אפשרי הדבר שידעה את הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה של קריאת שמע, ואפשרי הדבר שהבינה את תוכנו ואמרה אותו לפני הוצאתה להורג. מדובר באפשרות ולא בוודאות. איש לא זכה לתאר עדות חיה של רגע הוצאתה להורג ושל יציאת נשמתה.
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת
עמוד 40
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Le tritel de Fès vu par un journaliste français
A2 Le tritel de Fès vu par un journaliste français
התריתל מנקודת מבטו של עיתונאי צרפתי
שעות אחדות אחרי שוד המלאח חצה הובר ז׳ק, כתב בעיתון ״לה טם״, את הרובע היהודי השדוד וההרוס ותיאר את החורבן ואת מצבם של הפליטים בארמון הסולטן.
Tandis qu’une partie des révoltés et de la population civile se livrait aux atrocités que nous venons d’exposer, le reste des émeutiers, transformés en pillards, se ruait sur le quartier du Mellah. En traversant, quelques jours après, les rues dévastées de ce mellah nous avons eu une vision d’horreur rappelant celle que nous avions déjà éprouvée au moment du bombardement de Casablanca.
Pendant plusieurs heures nous avons erré au milieu d’une ville déserte, silencieuse, pillée de fond en comble, à moitié en ruines. La grande rue centrale qui traverse tout le mellah n’est plus qu’un monceau de décombres fumants d’où émergent des poutres calcinées et des débris humains. Tout le mellah de Fez-Djedid, comprenant 12.000 habitants environ, a été totalement pillé incendié en partie. Il ne reste plus le moindre objet dans la plus petite des boutiques, le moindre meuble dans la plus grande des maisons. Tout ce qui, par son poids ou son volume, n’a pu être emporté a été brisé sur place. Il ne reste plus un seul habitant de ce quartier naguère grouillant d’une vie intense. Tout est mome, lugubre, désolé dans ce milieu jadis éclatant de couleur et de lumière. Deux mille askris et on ne saura jamais combien de citadins de Fez ont passé trois journées entières à piller, à massacrer!
Une cinquantaine de cadavres juifs ont été retrouvés, plus du double gît encore sous quatre mètres de décombres. Ces décombres, dans des rues entières, s’élèvent à la hauteur d’un premier étage! Des maisons dont toute la façade est tombée laissent apercevoir les murailles opposées et toutes les, cloisons éventrées des appartements, ainsi que les séparations des étages, comme dans la coupe verticale d’un plan d’architecte. Quelques saillies marquent seules, dans d’autres maisons en ruines, les emplacements naguère occupés par les chambres et les étages. Une fumée acre, mêlée de vapeurs chaudes, monte de cet amas de débris. Le plus violent des tremblements de terre n’eût pas composé un tableau d’horreur plus effrayant et plus lugubre.
C’est vers midi et demi que l’alarme fut donnée au mellah. Aussitôt toutes les portes furent fermées, et les Juifs n’eurent plus qu’un seul espoir: celui que leurs portes pourraient résister aux assauts qu’elles allaient sûrement avoir à subir. Par suite de faits de contrebande de cartouches récemment signalés dans le mellah, l’autorité militaire avait fait rendre toutes les armes de ce quartier. Les malheureux, sans moyens de défense, se trouvaient donc, sans aucun secours possible, exposés à la fureur bien connue des émeutiers. De tout temps, en effet, et dans toutes les villes du Maroc, les mellahs ont excité la convoitise des musulmans fanatiques. Cette fois un mellah de 12 000 habitants sans défense était à leur libre disposition. Ils ne tardaient pas à en profiter copieusement! Vers deux heures, les portes, criblées de balles et attaquées au pic et à la hache, tombaient en livrant passage à un torrent de pillards.
Les Juifs terrorisés, tendentes ad sidéra palmas, leur dirent de prendre leurs biens et leurs richesses, mais de leur laisser la vie sauve.
— Nous allons commencer par vous dépouiller, leur fut-il répondu, demain nous reviendrons pour vous tuer. Et ils firent comme ils dirent.
Par bonheur, une porte nouvelle avait été récemment ouverte dans le mur d’enceinte, permettant de communiquer directement avec la route de Dar Debi-bagh. C’est par cette issue que presque tous réussirent à fuir pendant que les envahisseurs s’attardaient à piller. Dès que le Sultan fut prévenu de cette situation, il fit ouvrir une des portes du palais donnant près du mellah et offrit asile à tous les rescapés. Le Sultan eut ensuite à subvenir à la nourriture de ces 12 000 personnes qui n’avaient pas mangé depuis la veille, ayant, comme tout le monde, été surprises au moment de leur déjeuner.
Moulay-Hafid fit mettre immédiatement à leur disposition tout ce qu’il avait, ordonnant d’ouvrir et de distribuer les caisses de vivres qu’il comptait utiliser pour son prochain voyage. La faim des malheureux put être ainsi apaisée une soirée; mais la grosse question de la nourriture d’un nombre aussi considérable de personnes restait entière pour le lendemain et les jours suivants.
L’autorité militaire française fit distribuer mille petits pains arabes et le consul d’Angleterre douze cents. Mais là se bornait le premier effort, toutes les réserves de la ville étant épuisées. Le lendemain, les malheureux tombaient d’inanition sans qu’il fût possible de leur venir en aide, toute distribution d’argent étant inutile, les moyens manquant de distribuer 6000 kilogrammes de pain par jour. Les autorités prirent en hâte toutes les mesures propres à parer, dans la mesure du possible, à cette lamentable situation.
Nous parcourons, dans les innombrables bâtiments du palais, les emplacements réservés aux rescapés. Ils grouillent par centaines, entassés les uns sur les autres, dans de grandes cours, dans des couloirs, dans de vieux magasins, dans des écuries, sous des voûtes, derrière des portes, partout enfin où il y a le moindre emplacement. Mais le spectacle le plus original et le plus inattendu était celui de plusieurs centaines de femmes, de jeunes filles et d’enfants blottis dans des cages bardées de fer réservées aux bêtes féroces du sultan.
Dans l’immense cour de la ménagerie dont les quatre côtés sont formés par des cages garnies de barreaux quadrillés, on peut voir une cage occupée par deux lions superbes, à côté d’une autre où une cinquantaine de femmes allaitent des enfants à la mamelle. Plus loin un ours gris danse à côté de ménages faisant leur popote dans une cage voisine. En face sont des panthères agiles qui grimpent sur leurs barreaux, tandis que les enfants passent leurs têtes dans le compartiment à côté. Cà et là, des lionnes, des singes, des pumas alternent avec des jeunes femmes et des enfants.
Les malheureuses se sont réfugiées là pour être à l’abri des intempéries et ne pas coucher sous la pluie. Des petits campements improvisés sont installés dans d’autres cours où les réfugiés confectionnent tant bien que mal leur cuisine rudimentaire avec des restes innommables qu’ils font chauffer dans des contenants des plus disparates. Une femme privilégiée réussit à faire cuire une soupe de fèves sèches dans un vase intime en vieux fer émaillé que la rouille a rongé et dont les trous ont été bouchés avec des cailloux. Tous leurs voisins, le ventre vide, regardent d’un œil brillant d’envie le mets succulent qui va sortir de cette étrange marmite…
Pendant une quinzaine de jours, tous ces malheureux restèrent dans cette triste situation. Mais les secours affluant, ils purent, petit à petit, regagner leurs demeures hâtivement remises en état provisoire et reprendre leur vie de misère après avoir été complètement ruinés. Des dons généreux, provenant de souscriptions ouvertes en France, leur permirent ensuite de s’installer à nouveau dans leur mellah.
Hubert Jacques, Les Journées sanglantes de Fès, Paris, 1913, pp. 67-71. journaliste, l'auteur fut correspondant de guerre en Algérie et au Maroc pour le journal Le Matin. D’ailleurs il avait donné une première description de l'émeute dans Le Matin n° 10286 (26.04.1912), p. I -2.Voir Cl
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Le tritel de Fès vu par un journaliste français
Page 114
Le grand Rav Rafael Ben Mamane.
–Ses miracles :
Alors que le Rav Rafael Mamane était encore vivant, à l’âge de 61 ans, il tomba très gravement malade. Le médecin ne sachant plus que faire, lui administra un dernier remède en spécifiant que tout dépendrait des prochaines vingt-quatre heures. Le Rav David Atar, de mémoire bénie, maître de mon père, mon maître, le Rav Yeoshoua Mamane, que D.ieu bénisse ses jours, se tenait aux cotés du malade, lorsqu’il entendit le Rav Rafael Amram, en discussion avec des êtres célestes. Deux anges divins discutaient des mérites du Rav Rafael Mamane. L’un rappela le mérite qu’il avait de continuer à se déplacer pour circoncire les enfants d’Israël malgré sa condition physique très difficile et l’autre rappela qu’il maintenait toujours en bon état le seul Mikvé de la ville et ainsi de suite. Après cette discussion, on lui annonça qu’ils avaient décidé au Ciel, d’accorder encore quinze ans de vie au Rav. Et c’est effectivement quinze ans après cette maladie que le rav décéda.
Alors qu’il se faisait opérer de calculs rénaux le faisant atrocement souffrir, le Rav Rafael Amram rêva. Il vit trois de ses ancêtres, le Rav Yehoshoua Haim Aaron ben Mamane, le Rav Rafael Ben Mamane, et son père le Rav Rahamim Yossef Mamane. Ce dernier pleurait devant l’Etemel et l’implorait de guérir son fils, alors que le Rav Rafael Ben Mamane essuyait ses larmes, lui annonçant de la sorte que sa prière à été exaucé. C’est ainsi que le Rav Rafael Amram fut sauvé grâce à ses ancêtres.
à cette époque éclata une grande discussion entre deux grands Rabbanims du Maroc. C’est alors que le Rav Rafael Amram MAmane, rêva et vit ces deux rabbanims face au tribunal divin, chacun défendant ses positions jusqu'à ce que le verdict tombe et que l’un des deux soit condamné à mort. C’est ainsi que quelques jours plus tard, ce même Rav décéda.
Lors de sa première grossesse, ma mère Myriam Hanna, de mémoire bénie, connut de sérieuses complications lors du huitième mois. Les médecins lui conseillèrent de se faire opérer. Elle et mon père, mon maître, allèrent donc trouver le Rav Rafael Amram pour lui demander une bénédiction. Le Rav les bénit et leur dit qu’elle ne devait pas se faire opérer. Il pria avec ferveur pour eux, et c’est ainsi que tout revint dans l’ordre et que ma mère put accoucher sans aucune difficulté.
Sa femme, la rabbanite Estherilia, de mémoire bénie, rencontra de sérieuses complications au moment de son dernier accouchement. Le Rav Rafael, pria avec ferveur et donna à la sage femme une sorte d’amulette qu’il avait écrit. Il lui dit de la garder sur son front, et dès que le bébé sortirait, de la retirer. C’est ce qu’elle fit et l’accouchement se déroula sans problème.
Au moment où il existait des tensions dans la ville au sujet de l’autorité religieuse, on vint trouver le Rav Rafael, pour lui annoncer que ses adversaires avaient gagné et prit le pas sur lui. Le Rav en lut très touché et en fermant brusquement son livre d’étude, déclara : «Ce n’est ni pour l’honneur, ni pour l’argent que je suis triste, mais seulement parce que les choses ne se sont pas déroulées de la bonne façon, selon la loi de D.ieu.» Il dit à son fils, le Rav Yehoshoua MAmane qui était avec lui à la Yeshiva à ce moment là : «Ne t’inquiète pas mon fils, sache, que leurs actes ne sont pas bénis et qu’ils ne réussiront pas.» Et tel qu’il l’a dit, quelques temps plus tard, aucun d’eux ne fut apte à diriger la communauté et tous durent renoncer à leur projet.
La rabannit Esterilia du monter en Israël, à Hedera avec son fils le Rav Yossef Rahamim. La situation en Israël était très difficile et l’intégration se fit très lentement, à cause de cela, les tensions étaient nombreuses et Estherilia en souffrait énormément. La nièce du Rav Rafael, Raliel, qui habitait elle à Kiryat Ata, venait la voir, dès que la situation devenait difficile. Le Rav Rafael lui apparaissait et c’est lui qui lui annonçait qu’elle devait se rendre à Hedera.
Après la mort de sa première femme, qui lui laissa une fille et le Rav Pinhas, de mémoire bénie, le Rav Rafael MAmane épousa une femme qui ne vécut pas longtemps. Il dut alors se remarier pour la troisième fois, avec une femme qui ne méritait pas cet honneur. Quelques temps après, le Rav tomba gravement malade. C’est alors que son père, le Rav Rahamim Yossef lui apparu en rêve et lui dit qu’il était marié à une femme qui ne le méritait pas et qu’il devait absolument divorcer. C’est ce qu’il fit, an grand étonnement de tout le monde. Quelques temps après, il guérit et pu ainsi épouser la sage Estherilia, bien plus jeune que lui et qui lui offrit cinq fils.
Après la mort du Rav Rafael Mamane, son fils le Rav Yossef continuait à enseigner le Talmud à Sefrou. Peu de temps après, alors qu’il enseignait, le président de la communauté vint le trouver et lui annonça devant tout le monde qu’il lui retirait ses fonctions et qu’il était renvoyé. Le Rav Yossef ne dit rien, mais le lendemain, alors que tout le monde se demandait ce qu’il se passerait, le Rav arrive comme à son habitude. Le président de la communauté vient alors à sa rencontre et s’inclina en lui souhaitant la bienvenue. Tout le monde fut stupéfait et le Rav Yossef lui-même ne sut pas ce qu’il était arrivé. Un proche du président vint le trouver et lui raconta qu’après l’avoir renvoyé, il avait vu son père le Rav Rafael en rêve, lui expliquant à quel point sa faute était grave, et que son fils était en danger.
C’est alors qu’on apprit que le Rav Yossef, avant que son père ne quitte ce monde l’avait supplié de rester en lui demandant qui allait le protéger de tous ses ennemis, une fois qu’il serait parti. Le Rav Rafael lui répondit qu’il continuerait de le protéger de la même façon que de son vivant.
En guise de résumé, il est intéressant de qualifier de miraculeuse l’histoire de la maison qu’occupait la dynastie Mamane à Sefrou, de génération en génération.
Avec la dernière vague d’immigration vers Israël, Les juifs quittèrent Sefrou, et ainsi, la maison du Rav Rafael fut fermée. Les arabes, voulurent donc s’y installer.
Ainsi, une famille arabe vint s’installer dans la maison, mais peu de temps après, le chef de famille mourut et ils durent quitter les lieux.
Une autre famille vint s’installer, mais de la même façon, le chef de famille mourut. Après le décès, un des membres de la famille, bouleversé, raconta qu’il avait rêvé d’un vieil homme lui annonçant qu’il fallait qu’ils quittent la maison car elle était trop sainte.
Ainsi, le gouvernement condamna la maison, en tant que site national sacré.
Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide
Page 24
פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.
תעודה מספר 42
התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת
ב־25 באפריל 1864 הגישו קהילות שונות במרוקו תזכיר להנהגה של קהילת טנג׳יר על אכזריות המושלים כלפי היהודים, המתבטאת בין השאר בהלקאות. במוגדור נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים לממשל ללא תמורה, ובדמנאת היו התנכלויות לנשים. הקטעים הדנים באלה מובאים להלן.
המכתב נכתב כחודשיים וחצי לאחר שהסולטאן מוחמד הרביעי מסר למשה מונטיפיורי — ב־5 בפברואר 1864 — הצהרה מלכותית(ט׳היר) שהועברה למושלים. נאמר בה בין השאר כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ״ששמם אללה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא ייפגע אחד מהם. …לא ישיגם פגע רע או עושק… לא את נפשם ולא את ממונם, ולא ישתמשו בבעלי מקצוע מתוכם אלא מרצונם, ובתנאי שיוקפד על המגיע להם בעד עבודתם״.
גברים ונשים יהודים היו חייבים בעבודות לממשל. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים, 1790-1787 כתב ביומנו:
"אשר הרגיז בטני וחמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה, בבית הכנסת בשפעת משחיתים וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואד לבורח".
טנג׳יר 25 באפריל 1864
ממוגדור
מושל מוגדור כופה על נשים יהודיות לתפור בגדים, ובמקרה אחד תבע זאת ימים אחדים לפני החג. כשנשאל מהו השכר שישולם תמורת העבודה ענה: מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב לפניו וטען שהדבר מנוגד להצהרה המלכותית, ועל כך השיב המושל שהוא מוכן להלקות אותו אלף מלקות, ושהנושא אינו מעניין אותו…
מדמנאת
התנהגותו של מושל דמנאת [השוכנת כ־110 ק״מ ממזרח למראכש] שערורייתית יותר: הוא תופס נשים וממיט עליהן כליה. הדבר נעשה כבר לפני ביקורו של מונטיפיורי, ובעת ביקורו כמה מאנשי הקהילה ניסו ליידע אותו על מצוקתם אבל לא הורשו לצאת את ביתם, וניתנה הוראה כי מי שיעז לצאת ייענש במלוא החומרה. לבסוף עלה בידם להעביר לו את טענותיהם במכתב. כשחזר מונטיפיורי ממראכש התייצבו שלושה יהודים מקהילה זו לפני הקונסול ריד, וזה אמר להם כי מסר את עניינם לווזיר הראשי סידי טייב, והלה הבטיח שהתנכלויות אלה יופסקו. אף לא אחת מההבטחות קוימה. במשך חודש שלחו היהודים בקשות לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס שאינו מתערב בעניין זה. הם נאלצו לעזוב את בתיהם, ומצאו מקלט במקום קדוש למוסלמים כדי להינצל מן העונשים הקשים שסבלו אחיהם. אף־על־פי שהיו בחסות המקום הקדוש, הפגיעות נמשכו וחמישה יהודים נאסרו ונכבלו בנחושתיים.
ההתכתבות בקשר ליהודי דמנאת נמשכה. שמונה מיהודי העיר שמצאו מקלט במקום הקדוש כתבו למונטיפיורי ב־4 ביולי 1864, ושיבחו את הווזיר הראשי טייב אלימני שתמך בהם, וכן את המושל שהשיג הצהרה מהסולטאן להגנתם. ב־1 באוגוסט כתב הווזיר לג׳והן דרומונד האי כי מכתבם של יהודי דמנאת הועבר לסולטאן, וזה הורה לחקור את הנושא, וכי יהודי דמנאת הורשו להעביר את כל תלונותיהם, וכך באו על סיפוקם. אבל — הוסיף הווזיר — יש גם ביקורת עליהם והאשמה שהם שגרמו ליחס השלילי כלפיהם. הם התחצפו, חשבו שכבר אינם נתונים לפיקוח הממשל, ועתה נוכחו בטעותם. ב־7 באוגוסט דיווח דרומונד האי לשר־החוץ ראסל, כי זקני היהודים בטנג׳יר הודיעו ב־1 ביוני, כי לא קוימו ההבטחות שהובטחו להם שינהגו כלפיהם בצדק ושמעשי האכזריות של המושל ייפסקו. הסולטאן הסכים לקבל משלחת שלהם. לדעתו של ג׳והן דרומונד האי יש הפרזה בדבריהם, משום שהמושל, המכהן כבר 40-30 שנה, הוא אדם זקן. הוא צירף את מכתבם מ־4 ביולי הנ״ל. שיתוף פעולה בין השגרירים האירופים הביא לפיטוריו של המושל." לבסוף הוציא הסולטאן באמצעות מונטיפיורי, הצהרה מיוחדת למען יהודי דמנאת, ובה ציווה על המושל, שלא לאסור אותם ולחדול מן המעשים הרעים שהם מלינים עליהם, ובין השאר — לשפוט אותם לפי דיניהם, ובכללם דיני ירושה.
מצבם של יהודי דמנאת הגיע לידיעת אנשי כי״ח בפריס ולידיעת ׳אגודת אחים׳ בלונדון, והם פרסמו את דבר ההתנכלויות. הם פרסמו זאת גם באפריל 1880 לקראת התכנסות ועידת מדריד במאי אותה שנה.
לפי ידעה שפורסמה בגרמניה ב־1864, צעירה יהודייה נחטפה בדמנאת. החוטף צעיר, קרובו של הסולטאן, וכל הפניות לממשל הושבו ריקם, ולא עוד אלא שגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנג׳יר. היא פנתה לשגרירים הזרים והם הודיעו על כך לסולטאן. מיד הוחזרה הצעירה למשפחתה והצעיר נענש. הסולטאן הוציא הוראה להבטחת ביטחונם של היהודים; עוד הורה כי בכל משפט הנוגע להם ייצגם יהודי, וכי יש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.
פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.
עמוד 112
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״- הרציונל הכלכלי
ב. הרציונל הכלכלי
קיומה של ״חברת הלומדים״ כוללת תחומים רבים מלבד הכלכלה. תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״ הוקמה מערכת סעד מלאה שתומכת במתבגר הצעיר ומלווה אותו בנישואיו כמשפחה צעירה, דואגת לו לקורת גג ולשחרורו מחובת הגיוס לצבא. מערכת סעד ענפה זו הפכה עם השנים למערכת ממלכתית, באמצעות חוקי הביטוח הלאומי, משרד הדתות ומערכות אחרות ש״תפורות״ בין היתר על פי הצרכים היהודיים של ״חברת הלומדים״ (גם אם הדברים לא נאמרים במפורש בלשון החוקים והתקנות). ניתן לבחון זאת באמצעות ניתוח מצבם של תלמידי הכוללים.
כ־40% מהשכר הממוצע במשק. למרות התנגדות הממשלה, הצעת החוק עברה בכנסת. עם יישומו של החוק, יכול היה אברך צעיר נשוי ואב לארבעה או חמישה ילדים להגיע באמצעות מערכת התמיכות והסעד שהמדינה והחברה החרדית העמידה לרשותו, להכנסה של 4,500 עד 6,000 שקלים נטו לחודש. מספר הילדים במשפחה החרדית הממוצעת עמד על 7.8 ילדים למשפחה, לכן קצבת הילדים הממוצעת גדלה עם כניסת החוק החדש לתוקף ל־4,797 ש״ח לחודש. אברך שהוא אב לשמונה ילדים ואשתו אינה עובדת יכול היה להגיע להכנסה של 8,800 ש״ח נטו לחודש. לשם השוואה יש לציין שהשכר הממוצע במשק, נכון לחודש יוני שנת 2000, עמד על 6,928 ש״ח ברוטו.
מערכת הסעד שעמדה לרשות אברך נשוי ואב לילדים כללה את מלגת ה״כולל״, הבטחת ההכנסה ממשרד הדתות, קצבאות הילדים, פטור מארנונה, מענקי הלידה המוגדלים, הנחות במעונות יום וגני הילדים, ותשלום סמלי בלבד לביטוח הלאומי ולביטוח בריאות. סעדים אלו השאירו בידי משפחת האברך הכנסה חודשית נקייה ממס מעל ומעבר למה שנשאר בידי משפחה ממוצעת שלה מפרנס אחד, המשתכר ברמה של השכר הממוצע במשק. גם אם נשווה את הכנסתו של האברך להכנסת משפחה המקבילה בגודלה למשפחתו (המקבלת קצבאות ילדים באותה רמה), כאשר ראש המשפחה עובד ומשתכר ברמת השכר הממוצעת במשק, הבדל הנטו ביניהן יהיה קטן ביותר. במבחן ההכנסות למשקי בית, הכנסתם של האברכים הציבה אותם באמצע, בין משק בית ותיק לבין משקי הבית של העולים החדשים והערבים אזרחי מדינת ישראל. הכנסה זו אפשרה קיום מכובד (אמנם צנוע) למשפחות האברכים בסטנדרטים ישראלים.
חוק תוכנית החירום הכלכלית שהתקבל בכנסת במרץ 2003, הפחית חלק מקצבאות הביטוח הלאומי ובתוכן קצבאות הילדים. מעתה, קצבאות הילדים שיישולמו יהיו שוות לכל ילד ללא קשר למקום הילד במשפחה. כיוון שהמשפחות החרדיות הן מרובות ילדים, תהיה זו פגיעה משמעותית בהכנסתיהן כמו גם במדרג הסוציו־אקונומי של משפחות אלו בחברה הישראלית.
על פי הדו״ח השנתי על מצב העוני בישראל, שהוצג ב־19.12.2000 על ידי המוסד לביטוח לאומי, נקבע רף העוני על ״50% מההכנסה החיצונית הפנויה במשק״. קו העוני למשפחה של שש נפשות הוא 5,404 ש״ח לחודש, ולעשר נפשות הוא 8,848 ש״ח. על פי קריטריונים אלו משפחות האברכים מצטרפות למשפחות החילוניות הנושקות לקו העוני.
ניתן לתאר את העוני בחברה החרדית כ״עוני סטטיסטי״, כיוון שהמערכת הקהילתית והעזרה ההדדית מפותחות מאוד במגזר זה, והן מהוות בלם כנגד הידרדרות של פרטים או משפחות לעוני עמוק שמביא לידי התפוררות. על פי דו״ח הביטוח הלאומי, העיר הענייה ביותר בישראל היא ירושלים ואחריה בני ברק. ההסבר לנתון זה נעוץ בריכוז הרב של משפחות חרדים המתגוררות בערים אלו.
מימון תלמידי הישיבות אינו הדרך היחידה בה מדינת ישראל מסייעת לגיבושה של ״חברת הלומדים״. המדינה פטרה למעשה מחובת השירות הצבאי אברכים שהוגדרו ככאלה ש״תורתם אומנותם״, ובכך יצרה מציאות שבה רוב הזכרים הנולדים בתוך החברה החרדית הופכים בבגרותם לתלמידי ישיבות ש״תורתם אומנותם״, גם אם אינם מתאימים ללמוד בהן. רובם ממשיכים בלימודים עד אחרי גיל 41, שבו יקבלו פטור כללי מהשירות הצבאי. המפלגות החרדיות ״הנציחו״ מציאות זו על מנת לבצר את חומות ה״גיטו״ התרבותי ולמנוע מהצעיר המתבגר כל קשר עם הסביבה החילונית, שלטעמן היא עלולה להשפיע עליו לרעה.
במהלך גיבוש ובניית ״חברת הלומדים״ חל שינוי בגישות השמרניות לגבי עבודת נשות האברכים. לאחרונה, שלא כמו בשנים קודמות, החברה החרדית מעודדת את נשות האברכים לצאת לעבודה, והן מתפרנסות בדרך כלל במקצועות ההוראה, ניהול חשבונות, פקידות, ובשנים האחרונות אף פנו לתחומים טכנולוגיים. בחברה החרדית חל מהפך בחלוקת התפקידים הקלאסית במשפחה הגרעינית, האשה יוצאת לעבודה בעוד שהבעל מתמסר לחלוטין ללימוד תורה. אמנם, חברה זו מגבילה את קשת המקצועות המיועדת לנשות האברכים ויציאת נשים לעבודה מתבצעת תחת עין בוחנת ופיקוח הדוק של הרבנים, אך כורח המציאות המחייב לפרנס את האברכים שמתמסרים ללימוד התורה הוא חזק יותר. הלגיטימציה ליציאת האשה לעבודה נומקה באופן הלכתי על בסיס עקרון השותפות בין יששכר (לומדי תורה) וזבולון(מחזיקי תורה המממנים את האברכים). הפסיקה ההלכתית קבעה שאשה המקיימת בעבודתה את בעלה ומשפחתה, ומאפשרת לו להקדיש את עצמו ללימוד תורה היא שותפה מלאה לבעלה, ו״שכרו״ בעולם הבא מתחלק שווה בשווה ביניהם. מהפכה זו הונהגה על ידי ״החזון איש״, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג החברה החרדית בשנות החמישים. הנשים נענו בהתלהבות לאתגר זה, למרות שהן מטופלות בילדים רבים, כיוון שחשו שהן שותפות למעשה ערכי שהעניק להן ״מעמד שווה״ בחברה שבתוכה הן חיות. כתוצאה משינויים אלו שהונהגו תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״, התפתח גם האינטרס הכלכלי האישי של תלמיד הישיבה. באופן סכמתי ניתן לתארו כך: להינשא מוקדם ככל האפשר, להוליד שני ילדים (נתון שמאפשר לו שחרור משירות צבאי), ללמוד ב״כולל״ ולהקים משפחה גדולה, ואחרי מספר שנים להשתלב באחד התפקידים הכלכליים במערכת מוסדות החינוך או שירותי הדת שהחברה החרדית מציעה.
הערת המחבר: אין להסיק מהאמור שרק שיקול זה עומד בבסיס המוטיבציה של האברך להינשא ולהביא הרבה ילדים. משולב ראן עניין אמוני ותרבותי. הרציונל שמוצג להלן הוא הכלכלי בלבד.ע"כ
כלכלתו של הצעיר החרדי המנהל את חייו כתלמיד ישיבה וכאברך צעיר נשוי ואב לילדים, תלויה לחלוטין במערכת הקהילתית שבה הוא חי, והמערכת הקהילתית תלויה באופן מוחלט בתקציב המדינה. אולם לא רק כלכלת הצעיר תלויה במסגרת בה הוא חי, גם הוריו תלויים בה. לזוג צעיר נדרשים דירה, רהיטים, כלי בית – ״סידור״ כפי שמקובל לכנות זאת בחברה החרדית. ״סידור מלא״ ניתן לאברכים המוגדרים כעילויים ואילו לאברך רגיל מספקים ״חצי סידור״. נטל ה״סידור״ חל בעיקר על הורי הכלה. כיוון שבמרבית המשפחות יש גם בנים וגם בנות הרי שנטל ה״סידור״ חל על כולן, וזו מעמסה כספית כבדה שאינה מצויה בהישג ידן של משפחות רבות. חלק מההורים היו בעצמם תלמידי ישיבות ומצבם הכלכלי אינו מאפשר להם הוצאות כספיות גבוהות. כיוון שמספר ילדים רב דורש במהלך חיים רגיל ״סידורים״ רבים, גם ההורים החלו להיסמך מבחינה כלכלית על הקהילה בה הם חיים ובפתרונות שהיא מסוגלת לספק.
אחת הבעיות הקשות ביותר למשפחות צעירות מרובות ילדים היא בעיית הדיור. ב״חברת הלומדים״ ואורחות חייה הבעיה כה החריפה עד שהמפלגות החרדיות עשו כל מאמץ לשלוט במשרד השיכון, ולבנות קריות למגזר החרדי.
בשנים האחרונות נבנו אלפי דירות בקריות שמיועדות לציבור החרדי (על פלגיו השונים) כגון: העיר עמנואל בשומרון, בית״ר, אלעד, רמת בית שמש, מודיעין עילית, תל־ ציון, קריית ספר, אחוזת ברכפלד, כפר חסידים, רכסים, רכס שועפת (ליד רמות בירושלים). לפי נתוני משרד הפנים הגידול שחל בשנת 1999 במספר המתנחלים נבע בעיקר מהגידול הרב ביישובים החרדים: בית״ר גדלה ב־19% וקריית ספר גדלה ב־29%, ביתר המקומות נרשמו עליות הרבה יותר קטנות. הבנייה המואצת של הקריות החרדיות נעשית פעמים רבות תוך אפליה ואי שוויון כלפי זוגות צעירים מהמגזר החילוני. נציגים של זוגות חילוניים הזקוקים לפתרונות דיור, פנו לבג״ץ בתביעה שיתערב וימנע את האפליה כלפי הציבור החילוני.
כיוון ש״חברת הלומדים״ גדלה מאוד והיא נזקקת למשאבים שאין בכוחה הכלכלי של הקהילה החרדית לספק, שוב התהפכו היוצרות במדינת ישראל בהשוואה לחזונו של משה שיינפלד. עבור הצעיר החרדי הכניסה לישיבה אינה מהווה כיום מרד ובריחה מחיי ״תכלית״ לחיי לימוד ורוחניות טהורה, אלא גם ברירת מחדל המסייעת להגיע ל״תכלית״ ולהימנע מהשירות הצבאי. כיצד יכול צעיר חסר השכלה ומקצוע, שכל חייו עסק בלימוד תלמוד, לחסוך כסף רב או לקחת על עצמו חובות של מאות אלפי שקלים להם הוא זקוק להקמת משפחה? הדרך היחידה היא באמצעות קהילתו וכוחה הפוליטי הרב. זו יצרה עבורו בחברה הישראלית כלים מתאימים להתמודד עם הבעיה הכלכלית ולפתור אותה בצורה סבירה.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי
עמוד 182
חיי היהודים במרוקו- תערוכה מוזיאון ישראל 1973-מחזור השנה-חגים ומועדים במארוקו
מחזור השנה – חג ומועד
חגים ומועדים במארוקו
החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.
שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.
מנורת זכרון {קנדיל) מיוחדת לשבת כנראה ממוגאדור, נמאה העשרים
כסף מעשה קודוח וחיקוק, השווה דפנות החנועיות וכיסויי המזוזות
הגובה 29 ס"מ, הרוחב 14 ס"מ.
אוסף מיכאל קניאל, ירושלים
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- אברהם מאימראן
אברהם מאימראן
אברהם מאימראן קשור היה בענייני פדיון שבויים לפחות משנת 1688. בשנת 1690 מודיע אסטל [J. B. Estelle], הקונסול הצרפתי בסלא, כי אברהם קיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מארוקו; לאחר־מכן הופחתה אגרה זו למחצית האחוז. בזמן ביקוריו במכנאס היה אסטל מתגורר בביתו של אברהם, וכן ביקר אותו השגריר הצרפתי פראנסוא פידו [Pidou de Saint Olon]. על קשריו עם ארצות השפילה כבר שמענו, ויש עדויות שהוא השתדל לטובת הסוחרים והשבויים הנידרלאנדיים. אסמאעיל הגן על משרתו, וכשנתפסה בשנת 1693 בקאדיקס ספינה נידרלאנדית עם סחורותיו של מאימראן ציווה לשים בבית־הסוהר את כל הנזירים הפראנציסקאנים, שעסקו במיסיון ובפדיון שבויים. הנזירים שיערו — בוודאי בדין — כי הדבר נעשה לפי דרישתו של מאימראן, והשתמשו בדבר כדי להסית נגד היהודים, וזאת אף כי ידועה היתה עמדתם הפרו־צרפתית של בני מאימראן, שהתנגדו להשפעות אנגליות. לפי הדו״חים של אסטל השתתף מאימראן גם בשיחות של חוזי־השלום ושל פדיון שבויים, שהיו כרגיל כרוכות אלה באלה, אשר התנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו, ובניסוח ההצעות של חוזי־השלום. לצרפתים נראה משונה הדבר, כשהסביר להם מאימראן, כי יש לתת שוחד לפקידי המלך. מובן שמאימראן לא הזניח גם את ענייניו הפרטיים, ואסטל מטעים, שהוא ידע לגרום את כשלונם של סוחרים נוצריים.
אביו של אברהם מאימראן מת, כמסופר, מיתה טראגית, ובדבר הזה קרה גם לאחיו. אסטל מוסר, שפעם, כששהה אברהם בצפון הארץ, בתנג׳ה ובתטואן, הרג אחמד אל־ד׳הבי, אחד מבניו של אסמאעיל, בירייה את אחיו, שהיה בשירותו של אסמאעיל בסלא. אסטל מלא שבח לנרצח, שהיה האדם הראוי ביותר לתהילה בארץ זו, ידיד־נפש של אסטל, ודואג להצלחת המסחר הצרפתי. אסמאעיל לא ענש את בנו, כי אמו, שהיתה אשתו האהובה של אסמאעיל, ביקשה רחמים עליו. לדעת אס־טל ישפיע מעשה זה לרעה על המשך הדיונים עם הנידרלאנדים, שלא יוכלו לעשות דבר בלי מאימראן.
מעמדו של אברהם מאימראן בחצר אסמאעיל וקשריו עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני־עמו, והוא נחשב ל׳נגיד המעולה׳ בין חבריו הנגידים במקומותיהם. אבל בעוד שיחסיו עם בני משפחת טולידאנו היו טובים, גם בשל קירבת־משפחה, והם היו שותפים לפעולות רבות, קיימת היתה התחרות בינו לבין משה בן־עטר, שעליה מסופר בצורה אנקדוטית, כי כל אחד ביקש לסלק את יריבו על ידי מתן סכום רב לאסמאעיל, אולם זה השלים ביניהם, ובן־עטר נשא את בתו של מאימראן לאשה. אברהם מאימראן מת בשנת תפ״ג/1723, לפי המסופר ברעל ששם לו רופא מוסלמי לתוך תרופה.
מן הראוי להזכיר כאן את הערכתו של בּינו, שעמד במשך שנים בקשרים קבועים עם אברהם מאימראן. הוא מתאר אותו כאדם פיקח מאוד, בעל ניסיון רב, ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים. הם היו מתאכסנים במלאח של מכנאם, שרחובותיו מרווחים וחנויותיו מלאות כל טוב — בניגוד למצב בעיר הערבית. אברהם היה מספק את כל צורכיהם, אבל בסוף היה מגיש חשבון על כל דבר — ואין אנו יודעים אם דבר זה נעשה על־פי פקודה מגבוה, או שתאוות־בצע הניעה את אברהם, מסיים האב בינו
משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל
מוצאו של משה בן שם טוב ן׳ עטר ממלא, שבה נודעו בני המשפחה בתורתם ובכשרונותיהם המסחריים. בסוף ימיו גר אביו במכנאס ושם נפטר (בשנת תם״א/1701). לפי המסופר ב׳דברי הימים׳ של פאס (עיין למעלה עט׳ 264) נקלע משה לראשונה לתארודאנת ושירת שם את אחד מבני אסמאעיל. בעשור השני של המאה השמונה־עשרה עבר למכנאס והתחיל לספק כאן לחצר אסמאעיל תכשיטים וסחורות אחרות. מחליפת־המכתבים הדיפלומאטית יש להסיק, כי עסק במסחר עם מדינות אירופה ובפדיון שבויים, ומן־הסתם היה עשיר. במקורות אלה הוא נקרא גזבר־המלך, אולם נראה כי ראוי היה לקרוא לו ׳אוצר׳ המלך, כי אסמאעיל היה סוחט ממנו סכומים רבים בצורת קנסות שהטיל עליו. ועם זה היה רוחש אמון אליו׳ ובשלב מסוים הטיל עליו תפקיד קשה, לנהל את שיחות־השלום עם אנגליה.
לפי ׳דברי הימים׳ מינה אסמאעיל לאחר מותו של אברהם מאימראן את משה לנגיד על כל היהודים שבממלכתו (תפ״ד/1724). הידיעה על המינוי הרשמי מתאשרת בדבריו של ר׳ יעקב אבן צור, האומר עליו: ׳להיותו רב ונגיד, אין שום אדם יכול לי תן לו כתף סוררת כנודע ומפורסם׳. הוא לא האריך במשרה זו, כי מת לשנה הבאה. ייתכן כי ראובן בן קיקי מילא אחריו את התפקיד של הנגיד בחצרו של אסמאעיל.
שמו של משה ן׳ עטר נתפרסם כאחד ממיופי־הכוח של אסמאעיל, שכרתו ב־ 1721 את חוזה־השלום בינו ובין מלך אנגליה ג׳ורג׳ הראשון. החומר הרשמי העוסק בפרשה זו מאפשר לנו דרך אגב להרחיב גם את ידיעותינו על משה עצמו ואופי עסקיו.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– אברהם מאימראן
עמוד 274
פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
חק'ןדי
אישה שפותח בית, שמושכו לגויים
הרב מרדכי בירדוגו דן במעשה זה: ״ראובן נתן לו זקנו בית אחד ועמד אביו של ראובן ומשכן הבית ביד הגוים ועמדה אשה אחת ונתנה לגוי מעותיו ופדתה המשכון והחזיקה בבית כמה שנים, וכל זה בהיות ראובן קטן, ועכשו כשהגדיל העידו לו עדים שהבית הנזכר נתנה לו זקנו ובא וערער על האשה אשר פדתה אותו להוציא הבית מידה גוף וחזקה וגם הפירות שאכלה דהיינו הדירה שדרה בה״. החכם הצדיק את היתום וערעורו התקבל.
חכם זה דן גם באישה זקנה, שהשכירה מהבתים שהיו לה: ״הייתה הזקנה גובה תמורתה שכירות הבית״. בסימן אחר מדובר בבת, שירשה קרקע מאביה ומכרה אותה בשנת רעב(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימנים, מד, מח).
אישה מכרה מנכסי בעלה. אישה מכרה לבעלה כל אשר לה בהיותה בריאה.
שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה הבא: יהודי הקדיש מקווה טהרה על־ידי בית־הדין. לאחר מכן מכרה אשת המקדיש את המקווה לבעל חוב של בעלה (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן עב).
קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, סימן צב. ״אשה שמכרה לראובן ביתה שהיה ממושכן ביד שמעון״ (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קכח). ״ראובן ואשה אחת היו שותפים בקרקע״(בירדוגו, תרצ״ה,חלק ב, דף ט, ע״ב, ענף ו).
אישח שחכחישח קבלת פיקדון
לאחר השגת פשרה חזרה בה, הודתה וחויבה לשלם הכל. וזה סיפור המעשה:
״שלמה רביבו מתושבי אצוירא [מוגדור] שתבע להאשה עאליא אשת משה בן ארכא בפקדון שהפקיד בידה מסך שלושים מתקאלים וכפרה האשה בפקדון ואמרה שלא הפקיד בידה אלא ביד בעלה והבעל אכל הפקדון… ולפי שהבעל לא היה לו ממה לשלם והאשה כפרה לכן נתפשר הר״ש רביבו עם האשה בסך עשרה מתקאלים ואחר כך הודית האשה בפני עדים שהפקדון הופקד בידה מאת הר״ש רביבו, ולזה תבע ר״ש רביבו להאשה בפני החכם שמואל ויזמאן להשלים לו סך הפקדון על פי הודאתה והורית שהבעל גנב לה הפקדון ואכלו״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן ט).
אישה שנדרשה לשלם במקום בעלה
בתשובות הרב יעקב אביחצירא נדון מעשה ב״ראובן שהיה חייב לגוי בשטר העשוי בערכאות של גוים בסך מה והלך ראובן להסתחר בעיר אחרת ונתעכב שם ימים רבים ושנים עד שעבר זמן השטר של הגוי… והיה הגוי הנושה הולך ובא לאשת ראובן באומרו אם קרוב לבא או תפרע היא לו״.
העובדה שהגוי פנה אליה מעידה, שהדבר עשוי להיות אקטואלי, כלומר יש אפשרות שאישה תשלם במקום בעלה אם הוא רחוק. בסופו של דבר לא האישה היא ששילמה אלא אהובו של בעלה, והבעיה שהתעוררה הייתה האם חייב הבעל להחזיר לו (אביחצירא, תרמ״ה, סימן סב).
אלמנות שעסקו בפעילות כלכלית: מכרו או קנו בתים, היו בעלות חזקה על בית ועל שטדי חוב, לוו והלוו
בשנת תרכ״ד (1864) אלמנה מכרה קרקע של בעלה כדי לשלם את חובו, וכך היה המעשה: יהודי מצפרו בשם אברהם בן ראובן לוטאטי היה חייב כסף רב ליהודי מפאס בשם אברהם אפלאלו. כשנפטר הלווה רצו הנושים להיפרע מעזבונו. ״כשראתה אלמנתו כי אזלת יד וכל קרקעותיו הלואי יספיקו לפרעון חובותיו, עמדה ומכרה קצת מהקרקעות לבעלי חובותיו וקצת מהם מכרה לזולת״. אולם יורשיו תבעו את ירושתם, ולכן היה עליה ״לרצותם מכיסה״. בית־הדין אישר את המכירה בשל החשש, שהקונים יחזרו בהם, ואז לא יהיה לאישה כסף לפצות את בעלי החוב. היורשים ערערו על המכירה בטענה, שאין האלמנה רשאית למכור את חלקם של היורשים, אך בית־הדין, שישבו בו: הרב חיים אליהו אביטבול, הרב רפאל משה אלבאז והרב יקותיאל אלבאז, אישר בשנת תרכ״ח (1868) את המכירה(אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן סז).
אלמנה מכרה קרקע לראובן (אבילה, תקס״ו, סימן ה). אלמנה מכרה שטר שהיה לבעלה (טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח). אישה תבעה אלמנה בקשר להלוואה (שם, סימן רצא). בשנת תקט״ז(1756) קנתה אלמנה קרקע מהעזבון שהניח לה בעלה. לאחר מכן מכרה אותה כדי לפרנס את בניה הקטנים (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עא). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). בשנת תקנ״ג(1793) אלמנה מכרה שטר חוב (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן יג). בשנת תק״ס(1800) אלמנה מכרה חזקה על חנות(שם, חלק ב, סימן פא). בשנת תקנ״ח (1798) אלמנה מכרה לבני בעלה ״כל חלקה העולה לה בקרקעות״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח). אישה קנתה בית מאלמנה (שם, חלק ב, סימן נ). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). אלמנה מכרה חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן כד). אלמנה לוותה משמעון(שם, חלק ב, סימן לא). ״אלמנה קנתה קרקע קודם שחילקה עם היתומים ומכרתו״(בירדוגו תרנ״א, חלק ב, סימן צא). ״אלמנה שמכרה היא ובנה בית מעזבון בעלה״ (שם, סימן קא). אלמנה הרוויחה מהכסף, שהניח בעלה (קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, עא ע״ב). אלמנתו של יעקב מאימראן מכרה חלקת קרקע אחת תמורת כתובתה (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נח, נט). אלמנה ובניה קנו חצר (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן לב). אלמנה ויתומים מכרו רכוש (אלבאז, תשייט, סימן קא). אלמנה מכרה רכוש (שם, סימן סא). יהודי מרבאט קנה מאלמנה חלק מחצר (אנקאווא, תר״ץ, סימן כח). אלמנה מכרה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קד; צבאח, תרצ״ה, דף קכז ע״ב). אישה קנתה בית מאלמנה(עובדיה, תרצ״ד, דף קט). בשנת תרפ״ו(1926) קנה ראובן בית מאלמנה(אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קכד).
אלמנה שנתנה הוראה למכור רכוש
על פי מקור משנת תרמ״ב (1882) עלתה אלמנה ארצה עם בתה. כעבור זמן מה נפטרה הבת, ו״כל חלק עזבונה שראויה לירש מאביה ביד אמה יען כי לא חלקו האם עם בתה… והן היום שלחה האשה מהתם להכא… להחכם ר׳ אליהו בן מויאל למכור אותם ולשלוח לה המעות, והיה מי שערער על זכותה על הרכוש״(אנקאווא, תר״ע, סימן צו).
האלמנה שמחה אלמאליח, שתבעה סוחר זר, שהיה חייב לבעלה, בבית־משפט קונסולרי(1879)
ב־12 ביוני 1879 פנה ר״ל ג׳ונסטון (Johnston), הקונסול הבריטי בפועל במוגדור, אל יהושע יולי וכן אל מר בן דהאן וביקשם, שישמשו מעריכים (שמאים) בתביעתה של הגברת שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום (Broome) בדבר החזרת סחורה שהנתבע חייב. ישיבת בית־המשפט התקיימה בקונסוליה והמשפט נערך על־ידי הקונסול בפועל. הנתבע הוזמן להופיע בבית־המשפט ביום שישי ה־13 ביוני 1879 בשעה 14:00 אחר־הצהריים כדי לשמוע את ההאשמה מפי התובעת, האלמנה שמחה אלמאליח ממוגדור. המשפט יתקיים גם אם לא יופיע ובית־המשפט עשוי לפסוק בהיעדרותו.
פרטי התביעה: התובעת דרשה לקבל את הסחורה או את ערכה, שנלקחה על־ידי הנתבע ב־5 בדצמבר 1878 ממחסני יהודה אלמאליח המנוח, בעלה של התובעת. בשם התובעת הופיע מר ראטו, שביקש מן הנתבע לנמק מדוע אינו מחזיר את הסחורה, שלקח מן המחסן.
כתובת התובעת אמורה להיות משולמת מדמי הסחורה: מר ראטו הראה מסמך, שאמור היה להיות הכתובה, שנמסרה על־ידי יהודה אלמאליח על־סך 1,800 דולרים ספרדיים, ותאריכו יז בחשון תרי״ח (סוף 1857). בכתובה מופיעה הבטחה לשלם לשמחה 1,200 דולרים ועוד 200 במטבעות אחרים, שערכם לא הוגדר. כן נאמר בה, שיהודה אלמאליח קיבל משמחה נדוניה, הכוללת כלי בית ובגדים בערך של 600 דולרים. הכתובה נחתמה בערבית על־ידי מר יהודה אלמאליח ובעברית – על־ידי שני עדים: משה כהן ואברהם בן עטאר. מר ראטו ביקש להגיע להחלטה בהסתמך על הזכות הנובעת מן הנישואין.
טיעוני הנתבע: הנתבע הצהיר, שהלווה ליהודה אלמאליח סך של 300 לי״ש, ואף הראה ספרים, שרשומים בהם חשבונות בינו ובין הנפטר. לדבריו אין הסחורה שמדובר בה מצויה ברשותו. מפתחות המחסנים נמסרו לו על־ידי התובעת לאחר שהודיע לה, שבעלה המנוח חייב לו. הוא ביקש מן המוציא לפועל של הצוואה, מר עמרם אלמאליח, לפקח על הסחורה. מאז לא ראה את עמרם, שגם לא מסר לו דיווח. זכותו של הנתבע על הרכוש אינה שנויה במחלוקת.
סיכום הדיון: הישיבה הבאה נערכה ב־16 ביוני 1879 והוסקו בה המסקנות הבאות:
בשום זמן במהלך חייו של יהודה אלמאליח לא יוחד סכום כסף לביצוע ההבטחה, הכלולה במסמך המתואר כהסכם.
אין ויכוח על כך, שהתביעה מן הנתבע על הנכס של יהודה אלמאליח עולה על ערך הסחורה, שאמורה להיות ברשותו.
פסק הדין: האלמנה שמחה אלמאליח תקבל סכום של 1,800 דולרים ספרדיים, שהבטיח לה בעלה בכתובה, אך לא את ערך הסחורה של בעלה (631/7,12-29 F0).
פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
Joseph Toledano-Bijaoui- Bismuth- Bitan
BIJAOUI: Nom patronymique d'origine arabe, ethnique de la ville de Béja au nord de la Tunisie, l'habitant de Beja. Autres orthographes: Béjaoui, Begiaoui. Au XXème siècle, nom répandu, porté uniquement en Tunisie (Tunis, Béja, Sousse, Sfax, Kairouan).
JOSEPH: Fils d’Abraham. Journaliste en langue arabe et française né à Tunis en 1890. Il fut un des journalistes les plus féconds de la presse judéo-arabe, collaborant à presque toutes les revues en judéo-arabe de son temps. Après avoir commencé sa vie professionnelle comme tailleur, il fut en 1911 le rédacteur de "Al Jarida", "quotidien en judéo-arabe du monde entier". La même année il fut avec E. F. Hassid, le rédacteur de l’hebdomadaire d’informations générales, "Ado", La Lumière. Puis il fonda avec Yaacob Chemla l’hebdomadaire "El Fajr” (L’Aurore) qui deviendra en 1914 le seul quotidien en judéo-arabe. A partir de 1913, il collaborera à la revue de tendance sioniste "Kol Sion״. Il fonda en 1920 avec un autre célèbre journaliste en judéo-arabe, Daniel Hagege, l’hebdomadaire sioniste, ״A1 Ouatan", La Patrie. De 1923 à 1924, il publia avec le journaliste Abraham Koscas, "Cachefo Lasra", le révélateur de la vérité, hebdomadaire d’informations générales. En 1926, il fonda avec Joseph Uzan, le premier journal économique de Tunisie de langue française, "Le Commerce Tunisien", et en 1936 l’hebdomadaire ”Le Juif’. Sur le plan littéraire, il traduisit en judéo-arabe plusieurs chefs d’oeuvre de la littérature européenne dont le célèbre roman français "La fille du Marquis".
BISMUTH
Nom patronymique d’origine arabe, francisation de "bsmat", textuellement pain sec grillé qui servait jadis, selon le rabbin Eisenbeth, de provision aux pèlerins se rendant à la Mecque et aux voyageurs ne pouvant s'approvisionner en route en pain frais. C’est aussi le nom donné dans les communautés juives de Tunsie au pain allongé que l'on mangeait au troisième banquet du chabbat, la "séouda chlichit" qui suit la sieste traditionelle du jour du samedi. Au Maroc, ce pain perdu grillé et moulu, appelé "bzmat", constituait dans l'ancien temps l’essentiel du petit déjeuner du matin. Au figuré cela pourrait indiquer un trait de caractère: celui qui ne laisse rien se perdre, l'économe, l'avare. Autre forme: Beschmout. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu en Tunisie (Tunis, Kaïrouan, Bizerte, Sfax) et également porté en Algérie, dans l’ancien département de Constantine (Constantine, Bône).
- ISRAËL: Rabbin et membre du tribunal rabbinique de la communauté des autochtones, les Twansa à Tunis, seconde moitié du XVIIIème siècle, sous la présidence de rabbi Eliahou Hay Borgel.
- YOSSEF: Un des grands rabbins de Tunis au milieu du XVIIIème siècle quand le goût des études florissait et que Tunis était devenue un centre de Torah réputé. Il dirigea la grande yéchiba qui portait son nom. Dans son célébré journal de voyages, "Maagal Tob", l'émissaire de Terre Sainte, rabbi Haïm David Yossef Azoulay rapporte que lors de son passage imprévu à Tunis, en 1773-74, il apprécia particulièrement les soirées d'études avec cet éminent rabbin, soulignant son intelligence et sa finesse.
YOSSEF: Caïd de la communauté juive de Tunis chargé de la gestion du trésor du Bey jusqu'à sa mort en 1775.
- ITSHAK: Rabbin à Tunis, seconde moitié du XIXème siècle, il fut en 1880 un des signatures au nom du grand rabbinat de la Takana interdisant l'ouverture des cafés juifs le jour du chabbat.
NATHAN: Un des joumalsites qui participèrent à la fin du siècle dernier et au début du XXème à la grande épopée, unique par son ampleur au Maghreb, de la presse en judéo-arabe. Il collabora notamment avec Isaac Berebi au seul essai de lancement en 1910 d'un journal satirique "Hyat Eldhak", "La vie pour rire, journal comique excentrique et politique paraissant trois fois par mois".
DAVID: Dirigeant sioniste, président de l'association "Chibat Sion" de La Goulette au début du siècle. Militant communautaire, il fut élu au comité des Soixante au cours des premières élections à la direction de la communauté de Tunis au suffrage universel indirect en 1922. C'était en effet le corps ainsi élu qui à son tour élisait le Comité de la Communauté.
ISAAC-HENRI: Engagé volontaire dans l'année française pour la durée de la Première Guerre Mondiale, il atteignait le grade de sergent avant de tomber sur le champ d'honneur. Chevalier de la Légion d'Honneur, son nom fut donné à une des mes de Tunis.
JULES: Administrateur et enseignant né à Tunis en 1876, il fut le fondateur de la première Ecole Pratique de Commerce en Tunisie et édita dans ce cadre un grand nombre de manuels de compatabilité.
ABRAHAM: Journaliste à Tunis de la presse en judéo-arabe et en français. Il fut en 1920 le rédacteur du bi-hebdomadaire en judéo-arabe: "El Nahla", L'Abeille". Un des rédacteurs de "La Gazette d'Israël", hebdomadaire d'informations et d'action juive à tendance révisioniste, majoritaire dans le mouvement sioniste tunisien, qui parut entre 1938 et 1951, avec une interruption pendant la guerre.
GUY : Avocat et notable de la communauté de Tunis entre les deux guerres. Il fit partie du Comité provisoire de gestion de la communauté mis sur pied par Paul Guez au cours de la terrible période de l'occupation allemande de novembre 1942 à mai 1943.
VICTOR HAIM: Fils de Raphaël. Administrateur né à Sfax en 1917. Licencié en Droit de la Faculté d’Alger. A son retour en Tunisie, il intégra l'administration des Finances du Protectorat où il fut chef du service de contrôle des collectivités locales à la veille de l'indépendance. En 1959, il fut nommé sous-directeur du budget au ministère tunisien des Finances, puis directeur des Services étrangers à la Banque Centrale de Tunisie. En 1961, il quitta la Tunisie et intégra le ministère des Finances français où il remplit d'importantes fonctions jusqu'à à sa mise à la retraite en 1983.
DR HENRI ISAAC: Fils de Joseph Chirurgien et universitaire français, né à Tunis en 1934. Docteur en médecine de la Faculté de Paris. Professeur agrégé, directeur du département de chirurgie expérimentale à l'unité d'enseignemement et de recherche de la Faculté de Kremlin- Bicêtre. Coordinateur du réseau de recherches clinique sur la transplantation hépathique depuis 1990. Il a notamment opéré avec succès le ministre israélien de la Culture, Shoulamit Aloni, la fondatrice du mouvement des droits de l'homme et du parti "Méretz".
AGNES: Femme de lettres française, originaire de Tunisie. Elle a publié en 1996 son premier roman: "Le Gros lot" sur les étranges relations entre un jeune étudiant en médecine et Mara, la femme la plus grosse du monde.
BITAN
Nom patronymique d'origine hébraïco-araméene, indicatif d'une métier: l’archietcte, le constructeur. Autre orthographe: Bittan, Bettan. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Djerba, Tunis, Moknine); mais également en Algérie (Constantine, Souk-Akhras, Tebessa, Alger) et très peu au Maroc (Ouezane, Casablanca).
- ABRAHAM: Rabbin célèbre à Djerba, seconde moitié du XIXème siècle. Il eut une grande controverse avec le grand rabbin de Tunis, rabbi Yéhouda Nadjar à propos de son livre de commentaires talmudiques "Shébout Yéhouda". Quelques-uns de ses miracles sont contés dans le livre "Maassée Nissim", en judéo-arabe, publié à Djerba.
Bijaoui- Bismuth- Bitan
Page 255
The jews of arab land in modern times-Norman A. Stillman
SOCIAL TRANSFORMATIONS
A Letter from the Alliance Israelite universelle to Rabbi Raphael Abensur of Fez requesting his help in combating child marriage
(1903)
Alliance Israélite Universelle Paris, 27 September 1903
Dear Rabbi,
We were visited a few days ago by several notables from Fez. We discussed with them the situation of the community, and we are happy to note the progress realized these last years in Fez. These improvements are due to a variety of causes, among which, we believe our schools are the principal factor. We would be completely delighted to congratulate the Fez community, if it would renounce the sorry custom of child marriages practiced by Jewish families.
Questioned by us on the means to putting an end to this deplorable practice, Messrs. Mimoun, David Cohen, and Raphael Azuelos were of the opinion that the cure for this evil depended upon you and your colleagues, Rabbis Vidal and Solomon Danan. They urged us to beg you to act on behalf of this among your coreligionists in Fez. You know as well as we, Rabbi, that our foremost talmudic authorities are hostile to child marriage. Does not the Pirka abot V,21 fix the age of marriage at eighteen?
There is no purpose for us to go on citing texts with which you are entirely familiar. Unfortunately, instead of following the advice of our sages, numerous communities have imitated the Arabs, who for a purpose that is hardly praiseworthy, marry off their children at an age when they should still be sitting on school benches. Morality and hygiene are no less opposed to this custom than is religion. Is it possible for two children who do not know all about life and its difficulties to set up a household already during their tender years, at age ten and even younger?
From the point of view of health, the dangers are of the greatest gravity: death during childbirth for many young wives, high infant mortality, and neglected hygienic care. What can one expect of a twelve-year-old mother and a fourteen-year-old father?
It is urgent that this custom disappear from our Moroccan coreligionists’ way of life. In Tangier and Tetouan, marriages of girls under fifteen have become rare. The community of Fez under the enlightened prompting of its rabbis must follow suit. We beg you, Rabbi, to join our efforts to check this evil. Make the parents understand the dangers that they are courting for their children by not conforming to our counsels. We are convinced that thanks to your high religious authority, you are better placed than anyone in Fez to undertake such a task.
André Chouraqui, Cent ans d’histoire (Paris, 1965), Annexe 5, no. 1, p. 458.
Jacques Bigart was the secretary of the Alliance at this time.
Rabbi Vidal is probably Rabbi Vidal Sarfaty (1862-1921). Rabbi Solomon Danan is Solomon Aben Danan (1848-1929), who at this time was Av Bet Din, or head of the rabbinical court of Fez. Aben Danan had been approached in 1897 by Joseph Bensimhon, the director of the Alliance School for Boys, with regard to this same matter. Aben Danan, however, had not been very helpful. See Michael M. Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish Communities of Morocco: 1862-1962 (Albany, N.Y., 1983), p. 119. This may explain why the Alliance was turning in this letter to Rabbi Abensur, who was the scion of an equally distinguished dynasty of Fasi rabbis.
A European jew tries to rescue a girl from a child marriage in Morocco
(1910)
A few weeks after we had moved in, we heard the cries and weeping of a child. These cries were coming from the undeveloped property facing our building, on which there were some shanties in which poor Moroccan Jewish families were living, six or eight to a room.
I went down in a bathrobe. A little girl of about eight years of age ran toward me in tears, begging me to protect her from a group of people who were gathered not far from there. I asked the others why the little waif was so frightened. They explained that the girl had been married the same day to a young man of twenty or thirty, whom they presented to me, and that the girl was afraid to go and pass the wedding night with her husband.
I was very upset. I called them savages and led the little girl away to pass the night in my house. The next day, I received a summons from the rabbinical court of Casablanca. I went there immediately.
At the court, I was told that I had been wrong to carry off this girl from her husband, who had married her in proper religious fashion. Moreover, this sort of marriage took place frequently in Morocco and was completely normal. I was then asked persistently to restore the little girl to her husband and his family, which I did with a heavy heart.
Afterward, the director of the Alliance Israélite confided in me that it often happened that parents remove their daughters from school at age eight in order to marry them off.
Ten or fifteen years after this incident with the little girl, a beautiful young woman came upon me in the old city of Casablanca, kissed my clothing, and told me that I had protected her from her husband and his family on her wedding night. She added that since then she was happy and had had two or three children.
Zede Schulman, Autobiographie: l’histoire de ma collection (Chatillon-sous-Bagneux, 1980), pp. 62-63.
Social Transformations
The jews of arab land in modern times
Norman A. Stillman
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-רבי שלום בוזאגלו
מכתבו של רבי שלום בוזאגלו לר׳ יהונתן אייבשיץ
המכתב נדפס בספר ׳גחלי אש', דף לח ע״ב, וז׳׳ל: העתק מכתב מוהר״ר שלום בוזאגלו ששלח לרבי יונתן אייבשיץ, אב״ד מהמבורג. ונשלח ממנו העתק ליד הגאון המפורסם אב״ד דק״ק אמסטרדם.
״חכם חרשים ה״ה כמוה״ר יונתן. אחר ד״ש להודיע שנתעכבתי פה אמסטרדם בי״ט של פסח בבית הרב הגדול, להקביל פני כבוד תורתו זכיתי. ומעניין לעניין נשאלתי עד שהתגלגלו הדברים בעניין הקמיעות ׳שבאלונה. וראיתי בכל הטענות באיזה פירוש שאפשר להפוך בזכותו של צורבא מרבנן. וכ״ש כוותיה דמר, וקצרי למילין. לתשובת הרב כוללת, קבלתי- שאם יפרשו לו הקמיעות באיזה פירוש, הס שלא להזכיר בהם שם שבתי צבי. אזי יכתוב לגיסו נר״ו לבקש מחילה. אבל תן דעתך על ד׳ קמיעות מקוימות ׳ממיץ׳. קבלתי־ שכולם בנויים על אמונת ש״צ ימש״ו, כאשר פי שטן של הדברים הבנתי. אמרים מרים- ובאצבע מורים, שלדעת הכותב באמת כוונתי. ובכן הלא תראה ארבעתן בחילוף א״ת ב״ש הולכים בסגנון א׳ ומושיע אין להם, בלתי יכולת פ׳א- ס׳ח מצה ומרור. ולעבוד אלוקי ישראל ותורתו קנאתי. ולא אנוח מעצבי עד אמצא מקום לד׳ והתנצלות מספיק מכל כת ויכולת. ובהרת כזו, מיצוה לקוץ אותה פן פשה תפשה המספחת באחי ורעי, איך אתאפק שיזלזלו בכבודו ביגון שוט לשון להם. חל עליו חובות הברית לעשות לחמץ מצות ביעור, ולשקע מרור זה בחרוסת, עכ״ל.
הספר שהיה לסלע מחלוקת
באותו עמוד גם על הסכמת רבי יעקב עמדין לספר, הודבקו תוויות שונות של בעד ונגד ראה המכתב לעיל. רבי שלום בוזאגלו, ביקש להסתייג מהסכמה לאישור שנתן לר׳ יונתן אייבשיץ, בעניין הקמיעים והזיוף. אחד הספרים שרבי שלום היה משבח הוא: ספר ׳חמדת הימים', נדפס בשנת תצ״א באיזמיר: ואשר הובא לדפוס ע״י הגאון רבי יעקב אלגאזי, ראש מתיבתא ואב״ד עה״ק בירושלים. מהאמור לעיל בחריפות הסגנון של הדברים, והקשר של הכת של שבתי צבי לעניין הקללות שהטיחו בו בספר – וגם על בעל הספר "חמדת הימים".
חמדת הימים: או צרת הימים ?
בעקבות ההשתלשלות העניינים, רבי שלום בוזאגלו מצא עצמו בתוך מחלוקת שלא רצה בה. רבי שלום בוזאגלו קבל ההסכמה של היעב״ץ לספר "מקדש מלך" בהמלצת גיסו רבי ׳אריה לייב' רבה של אמסטרדם, שהיה ידידו של ר׳ שלום בוזאגלו, וגם התארח בביתו כמו שכתב לעיל. ואולם – אך זה יצא לדפוס, והיעב״ץ חזר בו מהסכמתו. וטען שעשה את הדבר בלחץ גיסו הראב״ד של אמסטרדם שהוצרך לסור למשמעתו… וגם באר איסור כולל של ספר "חמדת הימים" בו פתח המחבר הלז ר׳ שלום בוזאגלו ולא בחכמה! "למען לא ייכשל בו אדם מישראל להכניס צרה לביתו, כי תועבה היא…ואח״כ הוא ממשיך:
ואולם כאשר הבינותי ענייניו של הספר הזה של ר׳ ש׳ בוזאגלו הלזה…שעשה פירוש לס׳ על עיונו בספר חמדת הימים כמו בהקדמתו לס׳ הנ״ל, ואני כבר פרסמתי קלון ספר חמדת הימים בספר בית מידות שלנו. קיצור הדברים, הוא אומר שמתחרט על מעשה ההסכמה. אני בתומתי החזקתי. ומאחר שכבר נעשה מעשה מעתה חל החיוב עלי ג״כ ולא אוכל להשתמט עוד. אע׳׳פ שבלבי בטלתי דיבורי. ועל הספר חמדת הימים הוא כותב: "בשחק נאמן, שאפילו היה מרבה מוהר ומתן, לא הייתי מסכים על ספרו. אחר שנראה לי בבירור שהוא חשוד ׳לאותו דבר׳, רק הוראת שעה הייתה כנ״ל. כי לא הייתי רשאי להשיב פני אדוני גיסי הרב מר באתריה, ואם לפניו הייתי הגון נטיתי שכמי לסבול עול מצוותו: ובטלתי רצוני מפני רצונו, אמנם עם כל זה עשיתי בזה תיקון גדול להיותי זריז לעשות רצון אבי שבשמים: להזכיר בהסכמתי הלזו גנותו וביעורו־ של ספר ׳חמדת הימים׳. לפרסם קלונו ברבים ולהכות על קדקוד ׳המחבר בוזאגלו׳ שסמך על משענת קנה רצוץ."
עד כאן תקציר דבריו הקשים של היעב״ץ על ספר חמדת הימים, והערותיו בענין על רבי שלום בוזאגלו.
תשובתו של הגאון רבי חיים פלאג׳י
על דבריו אלה השיב הרב הגאון רבי חיים פלאג׳י זצ׳׳ל:
״העוד אבי דדי״ שנודע בשערים. שספר חמדת ימים בנוי לתלפיות מיסוד רבותינו הקדושים חכמי התלמוד והגאונים, גדולי הפוסקים ראשנים ואחרונים. וחומר בקדש מספר הזהר הקדוש, התיקונים ובעלי הקבלה, ועילא מניהון מרן הקדוש איש האלוקים רבינו האר״י ז״ל ותלמידיו.
הרב פלאג׳י הביא שורה ארוכה של הסכמות ודברי שבח על הספר מפי גדולי הדור, מוהר״מ [=מורינו הרב משה] אלשיך, ובעלי המוסר. ואומר הרב פלאג׳י:
אחד הקורא – ואחד השומע, יתלהב לבו ומור׳א ל׳ו יעלה על ראשו׳ והדבר בדוק ומנוסה. על כן אני אנכי אומר בפי מלא כי ראוי לומר עליו בספרו המזוקק הלזה חמדת הימים, אשר תוכו רצוף אהבה לאהוב את ה׳ אלוקנו ולאהבה אותו. כי דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב״.
הרב פלאג׳י משיב על מה שכתב הרב יעב״ץ. שהספר חמדת ימים שהוא כס׳ ׳המירוס והמינים׳ ח״ו! הרחיב הרב המחבר פיהו. ובסוף הביא דברי תלמידו. שכתב
וז״ל: וירא להגיד לי שראה כן בספר חמדת הימים אף כי איננו אתי. כי הוא יודע באותו ספר, שהוא אחד מספרי הפוקרים עכ״ל. ואחרי המחילה רבתי, אנכי אומר עליהם, כי שרי להם מרייהו לומר כן על ספר קדוש וסהור ממולא תורה ומצוות ומע״ס דעת ויראת ד' מייסוד רז״ל הראשונים והאחרונים ומארי קבלה. ועל הכל ירא אנכי לומר כי דדו פוגע בכבוד כמה וכמה רבנים גאוני עולם כמוהו. אשר חבבו מאד דברי הספר הקדוש הזה.
היו דברים שהרבנים הנז׳ נאחזו בהם כגון: ספירת העומר בערב השני של פסח. לפי בעל חמ״י המסתמך על הקבלה לברך על הספירה אחרי הסדר. ועוד דעה בעניין ברכת הנערים לפי דעת חמ״י לברך אותם רק ביד אחת על ראשם יד ימין: וגילו בהם כביכול דברי אפיקורסות ומינות ומנהג פתיות… כדבריהם ז״ל וכו׳. ועל כך השיב הרב פלאג׳י ז״ל:
לענ״ד תמיהה גדולה יש לי על הרב!. באם הוא חשב לתפוס אותו שטעה בדין בעניינים לעיל. עונה הרב: אדרבא. מציגו שהיא דעתם של רבנים גאוני עולם: הרא״ש ושלושה רבנים מקובלים. אם כן: מה עניין חירוף וגידוף על דבר הספר הקדוש הזה בכללות. הרי- הם למה -ולא כלום!. ואחר מח״ר [=מחילה רבתי] בנשיקת יד ורגל קדשו מכבוד תורתו, לא צדקו דבריו כלל! ואם חרה לו על אשר היה מודה בשבתי צבי, אין זה נוגע בעניין התורה״, ע״כ.
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-רבי שלום בוזאגלו
רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו
בן שלש עשרה למצוות (אבות ה׳ כא)
פרק עשירי
טכס הבר-מצווה ומנהגיו
בנוסף לחובות המוסריות שתורת־ישראל מטילה על כל יהודי, היא מחייבת אותו גם במצוות מעשיות המקיפות את כל אורח חייו.
בהגיע הילד היהודי לגיל הבר־מצווה שהוא שלוש־עשרה ויום אחד, נשלמה קומתו והרי הוא יהודי שלם לכל דבר. אפשר לצרפו ל״קדיש״, ל״ברכו״, ל״קדושה״ ולכל הטכסים הדתיים שחיובם הוא רק בעשרה -״מנין״. ביום זה, נחשב הנער היהודי לבר־דעת והוא חייב במצוות: ״בן שלוש-עשרה״ למצוות (אבות ה, כא). אולם במרוקו נהגו להכניס את הבנים לעול המצוות, עוד בהיותם בני שמונה ולכל היותר בני עשר. ואף־על־פי שלמספר שלוש־עשרה, חשיבות מיוחדת במסורת ישראל, כמו שנראה להלן, יהדות מרוקו העדיפה להקדים במצווה זו – ״זריזין מקדימין למצוות״(פס׳ ד ע״א)
א-בצלאל בן־אורי בן־חור נכנס לעבוד במלאכת המשכן בהיותו בן י״ג שנים.
ב-שלוש־עשרה מידות הרחמים.
ג-שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.
ד-שלוש-עשרה שנה התבודדו רשב״י ובנו רבי אלעזר במערה.
ה-שלוש־עשרה שנה קיבל על עצמו רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) ייסורים לטובת בני דורו.
ו-שלושה-עשר עיקרי האמונה להרמב״ם.
ז-שבעים הזקנים שתרגמו את התורה בשבעים חדרים נפרדים עבור תלמי המלך, שינו בתרגומם שלוש־עשרה תיבות בתורה, לפי שלא ניתנו להיתרגם כפשוטו של מקרא.
ח-אותיותיהם של אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב=שלוש-עשרה.
ט-גם אותיותיהן של אימהות האומה: שרה, רבקה, רחל, לאה= שלוש־עשרה.
י. יעקב אבינו הינו הדור השלושה-עשר מנוח, והיו לו שלושה־עשר ילדים (י״ב בנים ודינה אחותם).
יא. בן שלוש-עשרה למצוות.
חגיגות הבר־מצוה במרוקו דמו לחתונות. חתן הבר־מצווה נקרא מול-תפיללין (בעל התפילין) והחגיגה עצמה תפפיללין.
הערות המחבר: השם ״בר מצווה״ נזכר לראשונה במדרש תנחומא, סוף פרשת בא, וראה: ״לאות ולזכרון׳ מאת: י. ריבקינד, עמי יד, הערה 16.
אוצר המכתבים, ח״ג, עמ׳ קפד: אפילו בן־שש ובן שבע, כך היה המנהג במרוקו ובאלג׳יריה (הרב עצמו הניח תפילין בהיכנסו לגיל שבע, וכך נהג עם אחיו ועם בנו הוא) מים חיים, ח״ב, סי׳ א, מציין כי הזריזים מקדימים לחנך את בניהם כשהם עוד בני 9- 10 ומכנה אלה שמאחרים עד הגיל שלוש עשרה ל״כת העצלנים״; קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89,: בצפרו הניחו תפלין טרם מלאת י״ג שנה לנער, ברונו-מלכה, עט׳ 319: יש שעורכים אותה לפני גיל 13 (גם הח״מ הניח תפלין לפני הגיל 13, כמנהג העיר מכנאס).
ההכנות
כחודש או חודשיים לפני עריכת החגיגה, באו ההורים למלמד(א-רבבי) והודיעו לו על כוונתם להכניס את בנם לעול המצוות. באותה הזדמנות הביאו עוגות, ממתקים, תה וריבה של פלחי הדרים. טכס זה נקרא: לחלאווא די מול-תפללין (הממתקים לבר-המצווה). בממתקים אלה התכבדו הנערים הלומדים עם הבן. בעלי יכולת הוסיפו מתת־כסף למלמד, כדי שיכין את הבן כיאות ליום המיוחל.
הכנת הדרשה
הרב מצידו התגייס למשימה במלוא המרץ ולימד את הילד את כל מה שדרוש. קודם־כל הוא שינן לו את ברכות השחר ו-אלהי נשמה בעל פה, אשר עליו לדקלם ביום הבר־מצווה בבוקר לפני האורחים, ואחר כך את הדרוש. כדאי להזכיר, שלכל המלמדים היו ״דרושים״ מהמוכן, משום שנהגו להכינם בשעות הפנאי שלהם הדרושים היו דומים בתבניתם ובתוכנם. הם נסבו על מצוות ציצית ותפילין, על מעלת קדושתן והשפעתן על היצר הרע וכולם או רובם כללו דברי אגדה.
המעניין הוא, שאף בר-מצווה לא הכניס לדרשתו, פרשנות כלשהי על פרשת־השבוע או דברי הלכה, כלשהם כי הרבי־המלמד לא טרח לחדש חידושים. לעומת זה, הוא לימד את הנער את הקטע מפרשת־השבוע וכן את ההפטרה במידה והנער היה אמור לעלות בשבת למפטיר. יש להזכיר כי בעלי־אמצעים נהגו לקנות לבניהם את ההפטרה ולהרגיל אותם לאומרה בשבתות אף שטרם הגיעו לגיל הבר-מצווה.
אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״
הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.
הערות המחבר: ההורים דאגו שהבן שלהם ילמד קודם־כול את ברכות השחר בעל פה, או ״אלהי נשמה״ כפי שרבים נהגו לכנות את כל ברכות השחר, אולם היו יהודים תמימים מקרב עמך אשר היו פונים למלמד ומתחננים בפניו ובעגה המקומית (הערבית):״ אי-רבבי! נפ״די-חס יסמיכ, קבל מא תבדא תיעללמו דראס, טללעלו בעדא א-נשמה״ הו רביז אהיה כפרה עליך, לפני שתתחיל ללמדו את הדרשה, למד אותו קודם כול את אלהי נשמה״ אלא שכאן, לפי התרגום המילולי של המילים ״טללעלו א-נשמה״, הוצא: ״נטול ממנו קודם־כל את הנשמה״, או ״תוציא לו את הנשמה״. (תודתי העמוקה למכובדי הפרופ׳ הנרי טולידאנו מארה״ב, שהוא בן עירי, שהשכילני וציין את האימרה הזאת במאמרו המקיף והמעניין ״טכסי בר-מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס, בספר: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון־אפריקה, בעריכת ד״ר י. בן־עמי, ירושלים).
זוכרני בילדותי, המלמד שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, היה מתיישב אחר־הצהרים בין ארבע לשש ועם קולמוס מקנה-סוף, הוא היה כותב דרשות ומצפין אותן בארון קטן שעמד באחת מפינות החדר.
בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, נמצא אוסף של דרושים לבר־מצוה ממרוקו שמספרן: 80-2168; ראה גם יששכר יואל, ״דרושים לבר-מצווה ממרוקו׳׳ תרביץ, כ׳׳ג תשי״ב עמי 227-230; גם במכון ״יד־בן־צבי בירושלים, יש מספר דרושים בכ״י ממרוקו, לפי המספרים: 1307, 1309, 1346, 1362.
גיזרת החליפה (לפסאלא)
בזמן שהמלמד הכין את תלמידו ליומו הגדול, עשו ההורים את ההכנות הדרושות ובין היתר הם הזמינו אלכייאט (החייט) הביתה אשר גזר את החליפה המיוחדת לבר-מצווה, לעזמי-מין קפטאן ארוך הדומה לתלבושת הגדולה של הכלה. בטכס הזה הנקרא לפיסאלא (הגיזרה), גוזרים את החליפות בעבור הבר־מצווה ובני הבית. ה-זגיראתאת מנצחות על המעמד בקריאות-גיל צורמות. לכבוד המאורע מכבדים את הנוכחים המוזמנים בתה, בעוגות ובריבה החדשה שהוכנה בבית, למעזון. באותו יום, הוזמנה גם א-סככארא דתפללין, תיק רקום לזוג התפילין ותיק לטלית אצל הרוקם המומחה.
הרוקם =א-טרראז. זהו אומן בשכונה היהודית שהכין מעילים רקומים לספר תורה, כיסויי־מזוזה אל-כטא דל־מזוזה (יהודי מרוקו נוהגים לכסות את בית המזוזה בכיסוי, עשוי בד קטיפה ועליו רקום שם המפורש ״שדי״ ושם עקרת הבית). הרוקם הכין גם מפות רקומות להיכל (הפרוכת). בנוסף, הוא הכין חגורות רקומות ומיוחדות לנשים. הן חגרו את החגורה או ״למדממא״ על התלבושת הגדולה (לכסווא לכבירה), לכן הרוקם נקרא גם למדאיימי (עושה חגורות). כמובן הוא גם עושה ורוקם את התיק לתפילין ולטלית.
בתחילת שנות הארבעים יצאה אופנה חדשה (במיוחד במכנאס): א-סככארא דנקרא – תיק מכסף. זהו תיק קטיפה, מכוסה לוחות כסף טהור. על הלוח הקדמי של התיק חקוק וקדוח שם הבר־מצווה, ולפעמים גם שם אביו, ציורים, ומגן דוד.
ה-ערראדאת המזמינות
אחרי שה=רבבי הכין את הדרוש וההורים תפרו את החליפות והכינו את יתר הדברים כגון מחייא (עראק), סוגי עוגות שונים, ריבות וכדומה, קובעים את התאריך המדוייק של יום החגיגה. קודם־כול, קובעים מי תהיינה המזמינות (אל-ערראדאת), כי יש לזכור שלא השתמשו בכרטיסי הזמנות בשמחות, אלא הזמינו כל אחד אישית או על־ידי שליח. נהגו בדרך כלל לקבוע ששלוש נשים צעירות תהיינה ה-ערראדאת (המזמינות). הן חייבות להיות נשים מאושרות שזה עתה נישאו או אימהות לילדים קטנים. הצעירות התחילו במבצע שבוע או שבועיים לפני החגיגה על מנת להספיק ולהזמין את כל האורחים.
המזמינות נהגו ללבוש לעזאמא, כעין קפטנים יפים, ולענוד הרבה תכשיטים. תפקיד ה-ערראדאת היה להזמין את הנשים בלבד כי הגברים יוזמנו על-ידי אביו של בר־המצווה. הנשים שהוזמנו על ידי ה-ערראדאת ביקשו תמיד שישלחו להן את חתן הבר-מצווה כדי לראותו ולברכו: ״א-כיתי! סיפידולנא מול-תפייללין נראוה״ (גברתי שילחו־נא לנו את חתן הבר-מצווה לראותו), והן נענו.
חבר־מצווה מזמין את חבריו
חתן הבר־מצווה הזמין גם הוא את חבריו הלומדים עימו וכל מוזמן הביא לו ל- ג'ראמא (מתנה כספית). הכסף שהנער קיבל, נמסר במקום למלמד ותמורתו הוא שיחרר את הנערים אשר לקחו חלק בשמחת חברם. אולם אלה שלא הביאו מתנה, לא שוחררו ולא השתתפו בשמחה גם אם היו קרובי משפחה של בר־המצווה.
רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו
עמוד 226