מורשת יהדות מרוקו

חק'ןדי

אישה שפותח בית, שמושכו לגויים

הרב מרדכי בירדוגו דן במעשה זה: ״ראובן נתן לו זקנו בית אחד ועמד אביו של ראובן ומשכן הבית ביד הגוים ועמדה אשה אחת ונתנה לגוי מעותיו ופדתה המשכון והחזיקה בבית כמה שנים, וכל זה בהיות ראובן קטן, ועכשו כשהגדיל העידו לו עדים שהבית הנזכר נתנה לו זקנו ובא וערער על האשה אשר פדתה אותו להוציא הבית מידה גוף וחזקה וגם הפירות שאכלה דהיינו הדירה שדרה בה״. החכם הצדיק את היתום וערעורו התקבל.

חכם זה דן גם באישה זקנה, שהשכירה מהבתים שהיו לה: ״הייתה הזקנה גובה תמורתה שכירות הבית״. בסימן אחר מדובר בבת, שירשה קרקע מאביה ומכרה אותה בשנת רעב(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימנים, מד, מח).

אישה מכרה מנכסי בעלה. אישה מכרה לבעלה כל אשר לה בהיותה בריאה.

שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה הבא: יהודי הקדיש מקווה טהרה על־ידי בית־הדין. לאחר מכן מכרה אשת המקדיש את המקווה לבעל חוב של בעלה (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן עב).

קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, סימן צב. ״אשה שמכרה לראובן ביתה שהיה ממושכן ביד שמעון״ (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קכח). ״ראובן ואשה אחת היו שותפים בקרקע״(בירדוגו, תרצ״ה,חלק ב, דף ט, ע״ב, ענף ו).

אישח שחכחישח קבלת פיקדון

לאחר השגת פשרה חזרה בה, הודתה וחויבה לשלם הכל. וזה סיפור המעשה:

״שלמה רביבו מתושבי אצוירא [מוגדור] שתבע להאשה עאליא אשת משה בן ארכא בפקדון שהפקיד בידה מסך שלושים מתקאלים וכפרה האשה בפקדון ואמרה שלא הפקיד בידה אלא ביד בעלה והבעל אכל הפקדון… ולפי שהבעל לא היה לו ממה לשלם והאשה כפרה לכן נתפשר הר״ש רביבו עם האשה בסך עשרה מתקאלים ואחר כך הודית האשה בפני עדים שהפקדון הופקד בידה מאת הר״ש רביבו, ולזה תבע ר״ש רביבו להאשה בפני החכם שמואל ויזמאן להשלים לו סך הפקדון על פי הודאתה והורית שהבעל גנב לה הפקדון ואכלו״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן ט).

אישה שנדרשה לשלם במקום בעלה

בתשובות הרב יעקב אביחצירא נדון מעשה ב״ראובן שהיה חייב לגוי בשטר העשוי בערכאות של גוים בסך מה והלך ראובן להסתחר בעיר אחרת ונתעכב שם ימים רבים ושנים עד שעבר זמן השטר של הגוי… והיה הגוי הנושה הולך ובא לאשת ראובן באומרו אם קרוב לבא או תפרע היא לו״.

העובדה שהגוי פנה אליה מעידה, שהדבר עשוי להיות אקטואלי, כלומר יש אפשרות שאישה תשלם במקום בעלה אם הוא רחוק. בסופו של דבר לא האישה היא ששילמה אלא אהובו של בעלה, והבעיה שהתעוררה הייתה האם חייב הבעל להחזיר לו (אביחצירא, תרמ״ה, סימן סב).

אלמנות שעסקו בפעילות כלכלית: מכרו או קנו בתים, היו בעלות חזקה על בית ועל שטדי חוב, לוו והלוו

בשנת תרכ״ד (1864) אלמנה מכרה קרקע של בעלה כדי לשלם את חובו, וכך היה המעשה: יהודי מצפרו בשם אברהם בן ראובן לוטאטי היה חייב כסף רב ליהודי מפאס בשם אברהם אפלאלו. כשנפטר הלווה רצו הנושים להיפרע מעזבונו. ״כשראתה אלמנתו כי אזלת יד וכל קרקעותיו הלואי יספיקו לפרעון חובותיו, עמדה ומכרה קצת מהקרקעות לבעלי חובותיו וקצת מהם מכרה לזולת״. אולם יורשיו תבעו את ירושתם, ולכן היה עליה ״לרצותם מכיסה״. בית־הדין אישר את המכירה בשל החשש, שהקונים יחזרו בהם, ואז לא יהיה לאישה כסף לפצות את בעלי החוב. היורשים ערערו על המכירה בטענה, שאין האלמנה רשאית למכור את חלקם של היורשים, אך בית־הדין, שישבו בו: הרב חיים אליהו אביטבול, הרב רפאל משה אלבאז והרב יקותיאל אלבאז, אישר בשנת תרכ״ח (1868) את המכירה(אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן סז).

אלמנה מכרה קרקע לראובן (אבילה, תקס״ו, סימן ה). אלמנה מכרה שטר שהיה לבעלה (טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח). אישה תבעה אלמנה בקשר להלוואה (שם, סימן רצא). בשנת תקט״ז(1756) קנתה אלמנה קרקע מהעזבון שהניח לה בעלה. לאחר מכן מכרה אותה כדי לפרנס את בניה הקטנים (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עא). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). בשנת תקנ״ג(1793) אלמנה מכרה שטר חוב (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן יג). בשנת תק״ס(1800) אלמנה מכרה חזקה על חנות(שם, חלק ב, סימן פא). בשנת תקנ״ח (1798) אלמנה מכרה לבני בעלה ״כל חלקה העולה לה בקרקעות״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח). אישה קנתה בית מאלמנה (שם, חלק ב, סימן נ). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). אלמנה מכרה חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן כד). אלמנה לוותה משמעון(שם, חלק ב, סימן לא). ״אלמנה קנתה קרקע קודם שחילקה עם היתומים ומכרתו״(בירדוגו תרנ״א, חלק ב, סימן צא). ״אלמנה שמכרה היא ובנה בית מעזבון בעלה״ (שם, סימן קא). אלמנה הרוויחה מהכסף, שהניח בעלה (קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, עא ע״ב). אלמנתו של יעקב מאימראן מכרה חלקת קרקע אחת תמורת כתובתה (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נח, נט). אלמנה ובניה קנו חצר (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן לב). אלמנה ויתומים מכרו רכוש (אלבאז, תשייט, סימן קא). אלמנה מכרה רכוש (שם, סימן סא). יהודי מרבאט קנה מאלמנה חלק מחצר (אנקאווא, תר״ץ, סימן כח). אלמנה מכרה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קד; צבאח, תרצ״ה, דף קכז ע״ב). אישה קנתה בית מאלמנה(עובדיה, תרצ״ד, דף קט). בשנת תרפ״ו(1926) קנה ראובן בית מאלמנה(אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קכד).

אלמנה שנתנה הוראה למכור רכוש

על פי מקור משנת תרמ״ב (1882) עלתה אלמנה ארצה עם בתה. כעבור זמן מה נפטרה הבת, ו״כל חלק עזבונה שראויה לירש מאביה ביד אמה יען כי לא חלקו האם עם בתה… והן היום שלחה האשה מהתם להכא… להחכם ר׳ אליהו בן מויאל למכור אותם ולשלוח לה המעות, והיה מי שערער על זכותה על הרכוש״(אנקאווא, תר״ע, סימן צו).

האלמנה שמחה אלמאליח, שתבעה סוחר זר, שהיה חייב לבעלה, בבית־משפט קונסולרי(1879)

ב־12 ביוני 1879 פנה ר״ל ג׳ונסטון (Johnston), הקונסול הבריטי בפועל במוגדור, אל יהושע יולי וכן אל מר בן דהאן וביקשם, שישמשו מעריכים (שמאים) בתביעתה של הגברת שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום (Broome) בדבר החזרת סחורה שהנתבע חייב. ישיבת בית־המשפט התקיימה בקונסוליה והמשפט נערך על־ידי הקונסול בפועל. הנתבע הוזמן להופיע בבית־המשפט ביום שישי ה־13 ביוני 1879 בשעה 14:00 אחר־הצהריים כדי לשמוע את ההאשמה מפי התובעת, האלמנה שמחה אלמאליח ממוגדור. המשפט יתקיים גם אם לא יופיע ובית־המשפט עשוי לפסוק בהיעדרותו.

פרטי התביעה: התובעת דרשה לקבל את הסחורה או את ערכה, שנלקחה על־ידי הנתבע ב־5 בדצמבר 1878 ממחסני יהודה אלמאליח המנוח, בעלה של התובעת. בשם התובעת הופיע מר ראטו, שביקש מן הנתבע לנמק מדוע אינו מחזיר את הסחורה, שלקח מן המחסן.

כתובת התובעת אמורה להיות משולמת מדמי הסחורה: מר ראטו הראה מסמך, שאמור היה להיות הכתובה, שנמסרה על־ידי יהודה אלמאליח על־סך 1,800 דולרים ספרדיים, ותאריכו יז בחשון תרי״ח (סוף 1857). בכתובה מופיעה הבטחה לשלם לשמחה 1,200 דולרים ועוד 200 במטבעות אחרים, שערכם לא הוגדר. כן נאמר בה, שיהודה אלמאליח קיבל משמחה נדוניה, הכוללת כלי בית ובגדים בערך של 600 דולרים. הכתובה נחתמה בערבית על־ידי מר יהודה אלמאליח ובעברית – על־ידי שני עדים: משה כהן ואברהם בן עטאר. מר ראטו ביקש להגיע להחלטה בהסתמך על הזכות הנובעת מן הנישואין.

טיעוני הנתבע: הנתבע הצהיר, שהלווה ליהודה אלמאליח סך של 300 לי״ש, ואף הראה ספרים, שרשומים בהם חשבונות בינו ובין הנפטר. לדבריו אין הסחורה שמדובר בה מצויה ברשותו. מפתחות המחסנים נמסרו לו על־ידי התובעת לאחר שהודיע לה, שבעלה המנוח חייב לו. הוא ביקש מן המוציא לפועל של הצוואה, מר עמרם אלמאליח, לפקח על הסחורה. מאז לא ראה את עמרם, שגם לא מסר לו דיווח. זכותו של הנתבע על הרכוש אינה שנויה במחלוקת.

סיכום הדיון: הישיבה הבאה נערכה ב־16 ביוני 1879 והוסקו בה המסקנות הבאות:

בשום זמן במהלך חייו של יהודה אלמאליח לא יוחד סכום כסף לביצוע ההבטחה, הכלולה במסמך המתואר כהסכם.

אין ויכוח על כך, שהתביעה מן הנתבע על הנכס של יהודה אלמאליח עולה על ערך הסחורה, שאמורה להיות ברשותו.

פסק הדין: האלמנה שמחה אלמאליח תקבל סכום של 1,800 דולרים ספרדיים, שהבטיח לה בעלה בכתובה, אך לא את ערך הסחורה של בעלה (631/7,12-29 F0).

פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו