אלי פילו
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
אחת מפעולותיו החשובות של ״מכון בני יששכר״ ושל מנהלו העובד, ללא לאות, היא פתיחת הספריה הספרדית בירושלים בשנת 1986, בה רוכזו מספר רב של ספרים נדירים והניתנים לרכישה רק בספריה עצמה , לכן מבקרים מכל קצות העולם, פוקדים היום את המכון והספריה ורוכשים ספרים יקרי־ערך אשר חלק ניכר מיוצאי ספרד וצפון־אפריקה מעוניינים להכיר את יצירות רבותינו הקדמונים מכל ארצות צפון־אפריקה.
לבד מספרי שירה רבים שיצאו עד כה, התווספו עתה קובצי פיוטים וקינות חדשים שיצאו בשנים האחרונות, ביניהם אפשר למנות: ״אעירה שחר״־ ג׳ חלקים, ״מאיר השחר״־ב׳ חלקים, ״שירי דודים השלם״, ״זקן אהרן״, ״יגיל יפרח״, זאת מלבד עשרות ספרים, ביניהם: ספרי פיוטים, בקשות, תחינות, תוכחות וקינות שיצאו במשך לפני עשרות ומאות שנים. נזכיר רק כמה אחדים ידועים: תהלה לדוד, מאת ר׳ דוד חסין; עת לכל חפץ מאת ר׳ יעקב אבן־צור; צלצלי־שמע, מאת ר׳ משה בן צור; ישמח ישראל מאת חברת יחזקאל; שיר חדש, מאת ר׳ רפאל משה אלבאז; הטיבו נגן, מאת ר׳ רפאל אדרעי המכונה אלפאסי; יגל יעקב מאת ר׳ יעקב אביחצירה, קול יעקב מאת ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם« ועוד.
״אעירה שחר״-מהדורה מנוקדת ומפורטת בשלושה כרכים של ״שיר ידידות״ מאת הרב רפאל חיים שושנה. הנ״ל חיבר כבר ספר שירים בשם רחש לבי דבר טוב (רח״ש בר״ת רפאל חיים שושנה). המחבר היה מאוד בקיא בחכמת הדקדוק והיה גם מומחה בשירה האנדאלוסית כבשירה העברית. היה אב בית דין בבאר־שבע.
״מאיר השחר״ ו״שירי דודים השלם״ מאת הפייטן הרב מאיר אלעזר עטיה. אשר הקליט את כל קובץ ״שיר ידידות״, כל פרשה בקלטת אחת. בקובץ שירי דודים הובא הסבר מעניין על ה־אלא האנדאלוסית. הפייטן הרב עטיה הקים עמותה בשם קרן אהבת קדומים בגבעת אולגה בחדרה בה היה תושב המקום. לקרן זו יש היום מספר סניפים פעילים מפוזרים בכל רחבי הארץ במטרה להגביר את מודעות השירה והפיוט בקרב יהודי מרוקו. הרב עטיה הוא גם ראש כולל בירושלים ובקיא במכמני השירה של יהודי מרוקו;מקורות השירה, .
זקן אהרן – קובץ שירים, פיוטים, בקשות וקינות מאת הרב אהרן בן סמחון השני, ממכנאס. הקובץ יצא לאור על־פי כתב־היד שהיה ביד זרעו, בהוצאת אורות המגרב, בשנת תשנ״ב. (המחבר הוא מצאצאי הרב הזה).
״יגיל יפרח״ קובץ שירים, פיוטים ובקשות. המחבר: יוסף יפרח מחיפה היה חזן, פייטן, משורר, נגן וזמר. נפטר בחיפה בשנת 1982 .
אולם מבין כל ספרי הפיוטים שיצאו עד כה, הספר שיר ידידות הוא הספר אשר שמו יצא לשם ולתהילה והוא המוערץ ביותר בכל הקהילות היהודיות בכל רחבי מרוקו, הוא גם מהווה ביטוי נאמן לשירה האנדאלוסית העתיקה. גם השתמר טוב אצל הפייטנים היהודים במרוקו והיום כולם הולכים לאורו ואפילו ערבים היו באים לשאול את היהודים במרוקו, על ניגון זה או אחר שאינו קיים בתוים, אלא בזיכרון.
שיר ידידות
אחד המפעלים בתחומי השירה, שיצרו יהודי מרוקו, שהיו בקיאים במכמני ורזי השירה והפיוט, הוא הספר ״שיר ידידות״ אשר חולק לפי פרשות התורה הנקראות בעונת החורף, היינו מצאת חג הסוכות, מפרשת בראשית ועד לשבת זכור ובמכנאס עד שבת הגדול. כל פרשה בנוייה על משקל מסוייס המותאם להפליא לשירה האנדאלוסית, במבנהו ובקצב שלו, כל פרשה, מתחילתה ועד סופה הולכת לפי אותו קצב ולפי אותה מנגינה כאשר המעבר מקטע לקטע אינו מורגש כלל וכלל, תוך שמירה על הקצב והמשקל לאורך כל הדרך. כל פרשה או מערכת מתחילה בבקשה המותאמת לאותה דרך (טריק), מעין מבוא ליצירת הקצב והנגינה.
לפני פרסום הספר ״שיר ידידות״, טכס הבקשות היה על־פי הספונטניות והמומחיות של המנסה (הפייטן הראשי) שיזם שיר או פיוט לפי ההשראה והיוזמה שלו. שיטה זו הייתה דווקא קיימת בקרב הפייטנים וחובבי השירה של יהודי מכנאס, אולם מאז יצא לאור ״ שיר ידידות״, טכס הבקשות קיבל צורה ותוכן קבועים לפי משקל ודרך חדשה, אך לא כן היה במכנאס, שם המשיכו תמיד להסתמך על ״מומחיותו״ של המנחה ולפי
״שיר ידידות״ – המהדורה הראשונה יצאה במראכש בשנת תרפ״א(1921) מאת: דוד אלקיים, דוד יפלח וחיים אפרייאט. העורך והמו״ל: חיים עטאר, המדפיס היה אפרים לכסלאסי. אח׳׳כ יצאו שלוש מהדורות בירושלים־תשכ״א, תשכ״ח תשל״ט. מהדורה נוספת מהדורתו של ר׳ חיים שושנה יצאה לאור תחת השם ״אעירה שחר״, מנוקדת ומפורטת. על תולדותיו של ר׳ דוד אלקיים ושני עמיתיו בגין הוצאת המהדורה הראשונה, ראה מאמרו של י. שטרית בספר ״מקורות השירה״ עמ׳ 199־210; על קוים לדמותו של ר׳ ד. אלקיים, ראה מאמרו של ר׳ מרדכי זעפרני, מקורות השירה, עמ' 225 ;זעפרני, שירה, ע׳ 169 מציין כי ״שיר ידידות״ יצא במראכש בשנת תרע״ג(1913), תרפ״א, אח״כ בירושלים : תשכ״א, תשכ״ח;שירי דודים בהקדמה;בני מלכים, הדפוס העברי במרוקו, עמ׳ 165.
ח. דהן, בספרו מקורות השירה, עמ׳ 22 מציין כי נגן צרפתי נודע, סיפר לו שבאקאדמיה למוסיקה בפריס, ניסו לקבוע תוים לשירה האנדאלוסית ״אל־אלא״, ולא הצליחו מפאת הסלסולים הרבים שבה;שירי דודים השלם, עמי לט סובר ששירה זו עתיקת יומין וקיימת למעלה מאלף וחמש מאות שנה, ולפי דעת המשוררים הותיקים, מתייחסת לשירת הלויים בזמן המקדש ומוסיף ומביא ארבע הוכחות נוספות: א. ב. ג. ד.)
הדרכתו והפתיחה בה פתח את הבקשות, הלכו הם אחריו, אולי משום שלא היו מתמצאים היטב ברזי ״שיר ידידות״, כי אם בספר ״ישמח ישראלי׳ שאינו מסודר די צורכו, אבל העליה ההמונית מצפון־אפריקה לישראל וחיסול הגולה כמעט, הביאה עימה הרבה פייטנים ויחד עם הצעירים שנולדו וגדלו כאן בארץ, הולכים כולם היום על פי ״שיר ידידות״ שהוא ״ספר הספרים״ של ספרי הפיוטים.
גם הפייטנים הצעירים והחדשים שקמו בשנים האחרונות , מבין יוצאי העיר מכנאס, זנחו את ״ישמח ישראל״ ואינם מסתכלים כמעט עליו או מעיינים בו, כי אך ורק בספר ״שיר ידידות״.
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.
ה. שטר כתובה לבתולה — סג׳למאסא תרפ״ט/1929
- מקור: אוסף שטרי כתובות ונדוניות — תאפילאלת (1) מ. נזרי
- שם החתן: ר׳ יוסף בן מכלוף סמול
- שם הכלה: אסתר בת יחייא סמול
- פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה.
חתימות: אין.
ו. כתובה דאירכסא (חידוש לשטר כתובה שאבד) — סג׳למאסא תרצ״ה/1935
אותה כתובה קודמת של החתן והכלה הנ״ל בכמה שינויים (ההסבר לכפילות ולשינויים הוא אבדן זמני של הכתובה הראשונה).
השינויים: א) תאריך מאוחר תרצ״ה/1935 (במקום תרפ׳׳ט/1929). ב) השמטת פתיחה חגיגית א׳. ג) שינוי כתב וקצת נוסח. ד) חתימת עדים: יהודה סמחון ומסעוד מלול. (בכל הכתובות אין עדים). ה) אישור החתימות: בנוסח ׳נתקיימו אצלי החתי[מות] הנ״ל ולרח״פ (= ולראיה חתמתי פה) ע״ה מאיר אביחצירא בצירוף חותמת הרב מאיר אביחצירא דמו״ץ (דיין מורה צדק) למטה וחותמת מבוילת למעלה. (בדרך כלל אין אישור חתימות). יש נוסח מיוחד בכתובה דאירכסא (ראה בהמשך אולם כאן הנוסח כמעט רגיל (מפיו של ר׳ מסעוד מלול).
ז. שטר כתובה לבתולה — סג׳למאסא תרפ״ט/1929
- מקור: מאגר כתובות בית הספרים הלאומי והאוני׳ ירושלים 101 gr
- שם החתן: ר׳ יוסף בן אברהם אנזרי
- שם הכלה: עזיזא בת יעקב מלכא
- פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
> חתימות: אין.
ח. שטר כתובה לבתולה — סג׳למאסא תש״ט/1949
- מקור: מאגר כתובות בית הספרים הלאומי והאוני׳ ירושלים 544K / 901 8°
- שם החתן: מסעוד בן אברהם דוד ויוסף
- שם הכלה: שרה בת משה דוד ויוסף
- פתיחה כפולה בתוספת ׳בס״ד׳ א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
חתימות: אין.
ט. שטר כתובה לגרושה — סג׳למאסא תש״ט/1949
מקור: אוסף שטרי כתובות ונדוניות — תאפילאלת (2) מ. נזרי
שם החתן: ר׳ דוד בן יצחק נזרי
שם הכלה: שמחא בת ר׳ דוד המכונה ׳עטרת ראשנו׳ בן ר׳ מסעוד בן ר׳ יעקב אביחצירא
פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת. פתיחה זו כתובה בשני עיגולים מימין ומשמאל. ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה (עיגול אמצעי). חתימות: אין.
הרבנית שמחה בת תשעים מתגוררת בדרום במושב ׳שדה צבי׳ וזכיתי לבקרה ביום כ׳׳ב בניסן תשס״ט. היא נתאלמנה שלוש פעמים ולא הותירה צאצאים (מפיו של מר שלמה נזרי, נוה שאנן, חיפה).
תעתיק הכתובה:
יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת
בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה
בשלישי בשבת ששה ימים לחודש ניסן המ״ב (= המלומד בנסים) בשנת חמשת אלפים ושבע מאות לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה.
איך השם הטוב והמרומם הגביר ונעלה לשם טוב ולתהלה החתן המפואר רבי דוד בן יצחק הידוע ה׳ן (הנקרא) נזרי אמר לה לכלתא נעימתא דא שמחא בת הרב הקדוש והטהור. מנורת המאור. הרב המופלא. פלג אלהים מלא. חסידא קדישא ופרישא. ולכל דבר שבקדושה. מקודש מבטן ומלידה.
לתורה ולתעודה. בנן של קדושים. אראלים ותרשישים. המקובל האלקי כבוד קדושת שם תפארתו אדמו״ר רבי דוד זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. בן לאותו צדיק. הרב הגדול. מבצר עוז ומגדול. מדברנא דעמיה. ונהורא שרא עמיה. הדיין המצויין. בר אבהן ובר אוריין. המנורה הטהורה. אספקלריא המאירה. המקובל האלקי כבוד קדושת שם תפארתו אדמו״ר רבי מסעוד זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. בן לאותו צדיק. יסוד עולם. אין דבר ממנו נעלם. הנשר הגדול בעל כנפיים. קדוש שקידשוהו שמים. חד בדראי. בוצינא דנהוראי. הגאון הקדוש קודש קדשים.
המלומד בנסים. המפורסם בשמו ובמעשיו. רכב ישראל ופרשיו. המקובל האלקי כבוד קדושת שם תפארתו אדמו״ר רבינו יעקב זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. זכותם תגן עלינו אמן הידוע הן אביחצירא הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יא׳ודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאה דאינון תריסר ופלגא זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא. וצביאת שמחא כלתא נעימתא והוות ליה לרבי דוד חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם. דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה. ודא נדונייא דהנעלת ליה שמחא כלתא נעימתא מבי נשא לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.
*ואפילו מגלימא דעל כתפאי*
עמוד 136
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאתם וראשיתם של השדים
סיפור בריאתם וראשיתם של השדים ואבי השדים ועבודת אלוהים של השטן עליו המאֵרה
אמר וַהְבּ: וכאשר ברא אלוהים את אש־הלהט, היא האש שאין לה חום ולא עשן, יצר ממנה את אבי השדים (אלגַ׳אן), כמו שנאמר: ״ואת השדים (ג'ן) בראנו קודם לכן מאש סופת המדבר הלוהטת״ (סורה 27,15).[ وَالْجَآنَّ خَلَقْنَاهُ مِن قَبْلُ مِن نَّارِ السَّمُومِ 27] [עוד] אמר [המסרן]: ואלוהים עשה אותו ברייה עצומה וקרא שמו מארג׳, וברא ממנו את אשתו וקרא שמה מארג׳ה. בא ג׳אן אליה, והיא ילדה לו ילד ושמו ג'ן, וממנו נסתעפו שבטי השדים וביניהם השטן(אִבְּלִיס) הארור. [ועוד] אמר [המסרן]: לאבי השדים נולדו זכרים, ולשדים – נקבות, והיו משיאים זכר לנקבה, עד שהיו לשבעים אלף שבטים. אחרי כן רבו במאוד מאוד עד היותם כחול אשר על שפת הים. נשא אבליס אישה מצאצאי אבי השדים {20}, ושמה רוּחַא בת שַׁלשׁאאִיל בן אלגַ׳אן, והיא ילדה לו את בַּלאקִיס ואת קטרבה בבטן אחת, ואת פקטס ופקטסה בבטן אחת. רבו צאצאי אבליס עד מאוד, עד כי אי־אפשר היה לספרם מרוב, והיו מהלכים נכחם ללא מטרה, כזחלים, כנמלים, ביתושים, כארבה ובעופות, והיו שוכנים במערות, בחורבות, במצולות, על גבעות, בדרכים, במזבלות, במכלאות, בבארות, בנהרות, במרתפים, במנהרות ובכל מקום מתועב ואפל, והארץ מלאה אותם. אחרי כן הופיעו בדמות בהמות, פרדות, חמורים, גמלים, בקר, צאן, כלבים וחיות טרף. וכאשר מלאה הארץ בצאצאי אבליס הארור, שיכן אלוהים את אבי השדים באוויר, מתחת לשמים, ואת ילדי השדים שיכן ברקיע התחתון, וציווה עליהם לעבדו ולציית לו, כמו שנאמר: ״לא בראתי את השדים ואת בני האנוש כי אם למען יעבדוני״(סורה 51, 56).[ وَمَا خَلَقْتُ الْجِنَّ وَالْإِنسَ إِلَّا لِيَعْبُدُونِ 56]
[עוד] אמר [המסרן]: אז התגלה אלוהים יתעלה אל המלאכים לאמור: ״שני משכנות בראתי: האחד מרחמיי והאחר מחרון אפי; הביטו נא אליהם״. נעצו המלאכים את עיניהם בגיהינום, הביטו אל עמודיה, אל מדוריה ואל מיני עינוייה, וביקשו מאלוהים להודיעם למי נועדה. דובב אלוהים את הגיהינום אשר אמרה: ״אנוכי נבראתי לשמש משכן ומקום עינויים לבוגדים ולמכחשים בייחודו של אלוהים יתעלה״. אחרי כן הביטו אל גן העדן ואל מה שהועיד אלוהים בו ליושביו, ואמרו: ״אלוהינו, למי בראת משכן זה?״. ציווה אלוהים יתעלה על גן העדן לדבר ולהשיב, והוא דיבר לאמור, כמו שנאמר: ״המאמינים יעשו חיל״ (סורה 23, 1). אז אמרו המלאכים: ״למעננו נברא [גן העדן], שהרי אנו המאמינים״. הוסיף גן העדן לאמור: ״הם הענווים בתפילתם, והאוטמים את אוזנם מפני לזות שפתיים, והמקיימים את מצוות הצדקה (זכאת), והשומרים על תומת ערוותם, למעט עם נשותיהם או עם השפחות אשר בבעלותם, ועל כך לא יגונו – ואולם, החומד מעבר לכך, כל אלה פרוצים הם – והשומרים נאמנה על פיקדונות וחוזים, {זג} והמקפידים על תפילתם, הם היורשים, אשר יירשו את פרדסי גן עדן, ושם יהיו לעולמי עד״ (סורה 23, 10-2). אז ידעו [המלאכים] אל נכון כי [גן העדן] נברא למען זולתם. אחרי כן אמר להם אלוהים יתעלה: ״את המשכן הזה בראתי לשומעים בקולי, מקרב צאצאיו של זה שעתיד אני לברוא כמצוותי ובידיי, ולהפיח בו מרוחי, ולצוות על מלאכיי להשתחוות לו, ואעדיפהו על כל ברואי,״.
אמר [המסרן]: והשמים היו מתפארים בפני הארץ ואומרים לה: ״אלוהינו רוממנו מעלייך, שהרי אנו הבריאה העליונה. אנו מקום משכן המלאכים, ובנו כס הכבוד, הכיסא והקולמוס, השמש, הירח והכוכבים, ובנו גנזי הרחמים, וממנו יורדת ההתגלות אלייך״. אמרה הארץ: ״אלוהיי, אותי פרשת להיות ארץ, ובידיי הפקדת הצמחת עצים ושאר צמחים ומעיינות, ועל פניי כוננת הרים ועליי יצרת מיני פירות. והנה שמים אלה מתפארים בפניי במלאכים אשר בראת בהם, המשבחים לך. ואני, תקפתני בדידות, שהרי על פניי אין בריות שיזכירו את שמך״. אמר [המסרן]: אז יצאה בת קול אל הארץ לאמור: ״הסכיתי, כי הנה בורא אני מאדמתך דמות שאין דוגמתה ליופי, ונתתי בה שכל ולשון, ולימרתיה מידיעותיי, והורדתי אליה את מלאכיי. אחרי כן אמלא בה את בטנך וגבך ואת מזרחך ומערבך. התפארי אפוא, ארצי, בפני שמיי על כך״. שקטה הארץ, והיא צחה ונקייה, כמו הייתה כסף הזוהר בצחותו.
השקיפו בני אלג׳אן אל הארץ ואל חיות הפרא והטרף והשרצים אשר עליה, וביקשו מאת אלוהים להורידם אליה. נענה להם אלוהים בעניין זה, ובלבד שיעבדוהו ולא ימרו את פיו. נתנו הללו את הבטחתם לכך וירדו, והם שבעים אלף שבטים, ועבדו את אלוהים יתעלה עבודת אמת זמן רב. אחרי כן החלו פורקים עול ושופכים דמים, עד כי שיוועה הארץ לאלוהים כי יצילה מהם, ואמרה: ״אלוהיי, עדיפה עליי בדידותי משיהלכו על פניי אלה הפורקים את עולך״. אמר [המסרן]: אז התגלה אלוהים יתעלה אל הארץ לאמור: ״הסכיתי, שהריני שולח אליהם שליח״. אמר כעב אלאחבאר: ראשון הנביאים ששלח אלוהים אל בני אלג׳אן היה עאמר בן עמיר בן אלג׳אן, והרגוהו. אחריו שלח אליהם את צאעק בן נאעק בן מאךד, והרגוהו. שלח אליהם עוד שמונה מאות נביאים במהלך שמונה מאות שנים, נביא בכל שנה, והם הוסיפו להרגם. וכאשר התכחשו לשליחים, התגלה אלוהים יתעלה אל בני השדים אשר בשמים וציווה עליהם כי ירדו ארצה ויילחמו בבני אלג׳אן אשר בה. ירדו, ועמם אבליס הארור, ונלחמו בבני אלג׳אן, עד אשר כינסו אותם בבקעה אחת בארץ, שם עבדו את אלוהים עבודת אמת. אך עבודת אלוהים של אבליס, עליו המארה, הייתה רבה מעבודתם, ומשום רוב עבודתו זו העלהו אלוהים אל הרקיע התחתון. עבד [אבליס] את אלוהים שם אלף שנה, עד כי כונה בשם ״עובד אלוהים״ (אלעאבד). אחרי כן העלהו אל הרקיע השני, וכך הלאה, עד שהעלהו אל הרקיע השביעי. יש אומרים שהוא היה ביום שבת ברקיע התחתון, וביום ראשון ברקיע השני, וביום שני ברקיע השלישי וכך הלאה, עד שהיה ביום שישי ברקיע השביעי. הוא עבד אפוא את אלוהים יתעלה בכל רקיע יום אחד, וכל יום מימים אלה היה אז בשיעור אלף שנה. לפיכך היה אבליס, עליו המארה, במעמד רם ונישא בעיני המלאכים, ועת עברו לידו גבריאל ומיכאל ושאר המלאכים, היו אומרים איש לרעהו: ״אכן, נתן אלוהים לעבדו זה כוח לציית לו, במידה שלא נתן לאיש מן המלאכים״.
אמר [המסרן]: אחר זאת, וכעבור זמן רב, ציווה אלוהים יתעלה על גבריאל לרדת ארצה ולקחת מלוא החופן אדמה ממזרחה ומערבה, ממישוריה והריה, למען יברא ממנה ברייה חדשה, אשר יעשה אותה הטובה שבבריות כולם. נודע הדבר לאבלים, עליו המארה, ירד ועמד באמצע הארץ ואמר לה: ״הוי ארץ, להשיאך עצה באתי״. אמרה הארץ: ״ומה עצתך, ראש הסגפנים?״. אמר: ״חפץ אלוהים לברוא ממך ברייה אשר יעדיף אותה על כל בריותיו, ואני ירא פן תמרה אותה ברייה את פי אלוהים, ויענישה בעונש גיהינום. וכבר שלח אלייך את גבריאל לקחת חופן [ממך לשם כך], והיה כאשר יבוא אלייך, השביעיהו לבל ייקח ממך מאומה״. אמר [המסרן]: וכאשר ירד גבריאל, עליו השלום, קראה לו הארץ לאמור: ״הוי גבריאל, [נשבעת אני] בשם מי ששלחך אליי; בל תחפון ממני מאומה, כי יראה אני פן יברא ממני ברייה, וזו תמרה את פיו ויענישה בעונש גיהינום״. אמר [המסרן]: הזדעזע גבריאל משבועה זו, שב ולא לקח ממנה מאומה, וסיפר זאת לאלוהים יתעלה, שהוא היודע כול. שלח אלוהים יתעלה את מיכאל למען יביא לו את החופן, ומצבו היה כמצב גבריאל. שלח את עזראאיל, מלאך המוות, וכאשר עמד לקחת ממנה מלוא החופן השביעה גם אותו, כפי שהשביעה את גבריאל עליו השלום. אמר לה מלאך המוות: ״חי עוזו ותפארתו של ריבוני, לא אמרה את פיו בדבר אשר ציווני״. אז לקח ממנה מלוא החופן, מכל אזוריה: המתוקים והנאים, המלוחים והמרים, הטובים והמאוסים, ומכל גוניה, וכך נבראו כל בני האדם מאותו החופן. ובשוב מלאך המוות עם החופן, עמד על מקומו ארבעים שנה ולא הוציא הגה מפיו. אז הגיעתהו הקריאה מאת אלוהים יתעלה: ״הו עזראאיל, מהו הדבר אשר עשית?״, אף שהוא [כלומר, אלוהים] היודע כול. סיפר לו [מלאך המוות] את הקורות אותו עם הארץ, ואז אמר אלוהים: ״חי עוזי ותפארתי, ברוא אברא ממה שהבאת בריות, והשלט אשליט אותך על נטילת נשמותיהם משום מיעוט רחמיך״. שם אלוהים יתעלה את מחצית אותו חופן בגן עדן ואת מחציתו בגיהינום, כמו שנאמר: ״אני אלוהים הגוזר דין, ואיש לא יגזור דין עליי״.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאתם וראשיתם של השדים
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
De fait, Mario Saa s'etait informe aupres du pere Francisco Manuel Alves, abbe de Baqal, auteur des Memorias Arqueologico-historicas do Distrito de Braganga, oeuvre monumentale comptant onze volumes, dont le cinquieme, precisement consacre aux Juifs de Bragance, est publie au cours de la meme annee 1925. Or Francisco Manuel Alves, homme d'Eglise, se situe en quelque sorte aux antipodes de l'« integraliste» Mario Saa: car il est aussi un authentique savant, directeur du musee de Bragance, un chercheur qui pendant des decennies mena enquete sur le terrain, collectant une somme encyclopedique de materiaux archeologiques, historiques et ethnographiques, faisant preuve en outre d'un rare esprit d'ouverture et de tolerance. C'est ainsi que le volume V des Memorias comporte, entre autres, la liste des mille sept cent cinq personnes, hommes et femmes, originaires de la région de Bragance, qui furent condamnées par l’Inquisition pour délit de judaïsme. Francisco Manuel Alves dédie le volume à l’un de ses amis, José Furtado Montanha, dont de toute évidence il savait le crypto-judaïsme. Dans une lettre adressée à son ami au cours de sa recherche, en 1921, il lui faisait part de ses craintes quant aux réactions que le contenu de son ouvrage pourrait provoquer auprès de « certains fanatiques actuels », et il ajoutait même : « O José, l’étude de cette question m’a mis dans une disposition telle que je regrette presque de ne pas être juif. »
Les publications que l’on vient de rappeler prenaient place dans une conjoncture particulière : depuis quelques années le capitaine Artur Carlos de Barros Basto avait entrepris 1’« Œuvre de Rédemption », afin de développer parmi les marranes portugais un mouvement de retour au judaïsme. Il était né en 1887, près de Porto, de père crypto-juif et de mère chrétienne. Dans son propre itinéraire religieux, il s’était tout d’abord heurté au refus de la communauté de Lisbonne, de sorte qu’il avait dû s’adresser, en 1921, au rabbin de Tanger, qui accepta sa conversion. Peu après, en 1923, réunissant quelques immigrés ashkénazes et des crypto-juifs venus de l’intérieur, il fonda la communauté juive de Porto, Mekor H’aim («Source de vie»). Les appels de Barros Basto, bientôt soutenu par Samuel Schwarz, en vue d’une aide des communautés juives du monde occidental, obtinrent dès 1926, de l'Alliance israélite universelle et de l’Anglo-Jewish Association, envoi d’une mission d’étude confiée à Lucien Wolf, journaliste et diplomate auprès de la Société des Nations. Celui-ci se rendit à Belmonte, Guarda, Covilhâ et Porto, puis rédigea a son retour un rapport extrêmement favorable à 1’« Œuvre de Rédemption » : l’aide aux marranes du Portugal, plaidait-il avec émotion, s’imposait aux communautés juives d’Europe et d’Amérique comme un devoir sacré :
De temps en temps nous avons été pris d’enthousiasme à propos d’autres ramifications plus ou moins douteuses du judaïsme, comme les Chinois juifs de Kai-feng-fu, les Falashas d’Abyssinie, les Juifs noirs de Cochin et les Dagatou de Tombouctou. Mais ces marranes sont bien plus proches de nous. Ils sont partie intégrante de l’histoire juive européenne, proches parents des congrégations séfarades d’Europe et d’Amérique, et descendants d’hommes et de femmes qui ont mené un combat héroïque pour la défense du judaïsme, ce pour quoi leurs coreligionnaires ne leur témoigneront jamais suffisamment leur admiration et leur gratitude. Nous avons une dette à leur égard, que nous ne pouvons écarter n.
Le rapport de Lucien Wolf aboutit à la création du Portuguese Marrano Commitee, à Londres, pour rassembler l’aide morale et économique au prosélytisme juif parmi les marranes portugais. La nouvelle de leur découverte suscita un véritable intérêt international, comme l’attestent les visites au Portugal de personnalités telles que Paul Goodman, de Londres, auteur d’une History ofthe Jews (1911) ; Lily Jean-Javal, journaliste et poétesse, qui rendit compte de son voyage dans Sous le charme du Portugal (1931) ; Cecil Roth, qui achevait son Histoire des marranes (1932), ajoutant un épilogue sur «Les marranes d’aujourd’hui»; ou encore, en 1931, le rabbin de Salonique, Baruch Ben-Jacob, qui devant tous ses auditoires prononça ses sermons en ladino ; il rencontra Francisco Manuel Alves à Bragance, Samuel Schwarz à Covilhâ et conclut son périple en comparant Artur Carlos de Barros Basto à Judas Maccabée.
De fait, celui-ci déployait une énergie impressionnante afin de mener à bien « l’Œuvre de Rédemption », d’où résultaient de premiers succès. C’est ainsi qu’en 1927, à l’instar de celle de Porto, fut fondée la communauté juive de Bragance, où nous retrouvons José Furtado Montanha, qui en fut le premier président. Barros Basto effectua ensuite une tournée apostolique dans la région du Nordeste, passant par Macedo de Cavaleiros, Mogadouro, Vilarinho, Lagoaça, Moncorvo, s’efforçant d’instaurer dans chacune de ces localités les linéaments d’une organisation juive. Deux ans plus tard, en 1929, vint le tour de la communauté de Covilhâ, dont l’assemblée générale était présidée par Samuel Schwarz. Une autre communauté fut également constituée en 1931 à Pinhel, près de Guarda. – A Porto même, suivant les recommandations du rapport de Lucien Wolf, avait été ouverte une école destinée à l’instruction religieuse de jeunes gens qui, de retour dans leurs localités d’origine, auraient eu pour mission de diffuser 1’«Œuvre de Rédemption» auprès des populations cryptojuives. Devenue en 1929 la Yeshiva Rosh Pinah, elle accueillit jusqu’en 1938 plus de quatre-vingts élèves, en régime d’internat gratuit, pour une scolarité de trois ans ; la liste de ces étudiants indique qu’ils venaient le plus fréquemment de Bragance, de Belmonte, de Pinhel, d’Argozelo, de Lagoaça, de Vilarinho ou de Covilhâ. – Ce n’est pas tout. Afin d’entretenir un lien régulier avec les crypto-juifs dispersés dans le pays, Barros Basto assura également, à partir de 1927, la publication d’un périodique, Ha Lapid («Le Flambeau»), dont le projet était annoncé dans le premier numéro :
Si Dieu béni approuve notre œuvre, nos efforts assureront, dans un bref délai, le rachat rédempteur de milliers de Portugais qui, au nord du Tage, vivent spirituellement avec de vagues réminiscences de la religion de leurs ancêtres.
Enfin, grâce aux contributions financières recueillies, Barros Basto entreprit la construction à Porto d’une synagogue aux plans grandioses, afin d’en faire comme la « cathédrale» des marranes du nord du Portugal. La première pierre en fut déposée, en juin 1929, par le représentant de la communauté juive de Lisbonne, Moses Bensabat Amzalak, qui prononça lors de la cérémonie un discours à la mémoire des martyrs crypto-juifs condamnés par l’Inquisition. Les moyens réunis étant intermittents, la synagogue ne fut inaugurée qu’en janvier 1938. Or ce qui paraissait le couronnement de l’œuvre d’Artur Carlos de Barros Basto advint à un moment où celui-ci, depuis plusieurs années, se heurtait à de graves difficultés, tandis que s’annonçait l’échec de son action.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir-Qaddich
Des membres de la famille, aisés et nantis, s’occupaient de ma mère pour lui apprendre les bonnes manières, comment être une épouse exemplaire et une mère adorable pour ses enfants.
Elle s’est mariée venant à peine d’avoir seize ans. Elle était une femme moderne qui aimait la musique et allait voir des films au cinéma. Ce sont ses frères qui ont souhaité son mariage, le futur époux étant bien connu de tous et gagnant bien sa vie en tant que fournier, patron de trois fours à pain. Je me souviens des vêtements de luxe qu’elle portait. A chaque mariage, on venait lui demander de prêter sa robe de mariage à la future mariée. De même pour la circoncision de prêter un beau trousseau pour la cérémonie du prophète Elie.
Mes tantes paternelles Zhor et Hbiba ont appris à maman comment coudre et confectionner des vêtements. Mes tantes avaient chacune une machine à coudre. Elles fabriquaient des vêtements pour les berbères qui venaient les voir sur la Place des Ferblantiers, sous des parasols de fortune. Ces berbères venaient de leurs montagnes s’approvisionner à Marrakech. Je me suis toujours demandé que, sans ces montagnards, la Ville Rouge serait probablement restée une petite bourgade au pied des monts enneigés du Haut Atlas de Marrakech.
Il y a eu des moments difficiles où mon père gagnait moins bien sa vie dans son four à pain, à la suite des nombreux départs en Israël. Le mellah se vidait petit à petit et beaucoup de ses clients émigrèrent vers la Terre promise tant espérée et attendue.
Maman en tant qu’une sainte dévouée et courageuse, celle dont parlent le Livre des Proverbes, Michlé, prit sa machine à coudre et, comme une élève appliquée, elle fabriqua des vêtements à vendre. Elle confectionnait de simples vêtements amples à l’intention des montagnards.
Maman avait des amies d’enfance, titulaires du Certificat d’Etudes Primaires. En maintes occasions, j’ai eu à l’accompagner chez elles. J’ai été toujours frappé par l’accueil chaleureux, affectueux et respectueux qu’elle recevait. Et avec beaucoup d’égards. Cela me surprenait à chaque fois, d’autant qui lui est arrivé de ne pas avoir vu ses amies depuis de longues années. Cela ne peut s’expliquer que par les liens solides que mes grands-parents maternels avaient avec d’autres familles du mellah de Marrakech. Famille respectée et respectable de mes grands-parents, elle a été en relation avec des familles distinguées et de renom, oulad el hsseb et oulad l’ârad. Les familles de qualité reconnaissent leurs pairs. J’ai eu à rencontrer à Paris ces dames de bonne famille qui avaient connu maman. L’une d’ellles m’a raconté que ma mère me portait dans mon berceau chez elle. Cette honorable dame me berçait en attendant le retour de ma mère partie faire des courses en dehors du mellah. Nos anciens voisins de la Rue Corcos sont restés nos amis pour toujours, el mhebba ouzouria.
Il n’est pas toujours facile de raconter des souvenirs, enfouis en nous depuis tant d’années. Mais je ne me décourage pas à le faire ni de renoncer à l’écrire. J’essaie à ma façon de témoigner et de transcrire ce que j’ai vécu ou entendu. Ce n’est pas simple. Les souvenirs jaillissent tout d’un coup. J’ai oublié beaucoup de choses. D’autres membres de la famille me rappelleront des souvenirs vécus, aujourd’hui oubliés. Je creuse avec abnégation, sillon par sillon, le terreau de ma mémoire. Je ne fais qu’écrire ce qui se présente à moi, sans chronologie, voire même dans un ordre dispersé. Je tente d’apprivoiser mes souvenirs ou de les domestiquer, ce qui me permettra de les ordonner comme un récit ou une narration. Il n’est nullement question de les classer ou de les cataloguer. La source des souvenirs jaillit et il faut boire de son eau pour retrouver un bonheur oublié, faisant partie de nous-mêmes, intégralement. C’est cela qui nous a permis de vivre et de voir clair dans nos chemins tortueux, semés d’embûches.
Dans ce récit, tout se mêle, tout s’emboîte, s’entrecroise, s’interpénétre, et le fil des années n’est pas un chemin droit. Certains souvenirs que je garde de mama Messaouda remontent à l’arrivée des troupes américaines à Fédala le 8 novembre 1942. Un soir, chez elle, sous un grand éclairage de lampes, je voyais là de jeunes soldats juifs américains. D’autres souvenirs restent vagues, depuis la date de ma scolarisation courant 1948 à l’Ecole Primaire Yéchoua Corcos, dirigée par Alfred Goldenberg. Et tous les souvenirs prendront fin le soir de son enterrement à la sortie de Yom Kippour, jour où elle est décédée tôt le matin, de surcroît un shabbat cette année-là.
Le roi David est né un jour de shabbat et il est mort un jour de shabbat. C’est dire l’importance de l’évènement.
On est venu réveiller maman aux aurores. Elle est partie en larmes, le cœur serré. A moitié réveillé, j’ai entendu le triste message que maman venait de recevoir. Commençait alors pour nous tous une longue journée de jeûne et de prières, dans la peine et le désarroi.
L’oncle Meyer a attendu la fin de Kippour pour venir d’Agadir à Marrakech en taxi avec sa famille. Il arriva après l’enterrement. Dans notre tradition, nous enterrons nos morts le jour même de leur disparition.
Je me souviens que beaucoup de personnes sont venues assister aux cérémonies rituelles de l’enterrement. Le cimetière a été envahi par l’ombre des personnes qui suivaient le cortège funèbre en s’éclairant de lanternes. Dans la grande salle tout au fond du cimetière, Rabbi David Qadoch, Hanaguid ««-Marrakech, prononça une homélie. Assis recueilli au milieu des fidèles, j’ai été surpris d’entendre qu’il connaissait ma grand-mère, rappelant ses mérites. Les paroles du Rabbin m’ont ému vivement, et j’étouffais mes larmes tant il ne tarissait pas d’éloges sur ma grand-mère, de mémoire bénie. Je me disais dans mon for intérieur que le Rabbin savait bien qui était ma grand-mère. Il disait des choses qui correspondaient exactement aux nombreuses qualités de ma grand- mère.
A une période donnée, j’allais chaque soir dormir chez ma grand-mère car elle avait peur de se retrouver seule la nuit dans sa chambre. C’était le vœu de ma mère. L’oncle Mardochée habitait avec sa petite famille dans une grande chambre près de celle de ma grand-mère. Une fois scolarisé, c’est mon frère Gabriel qui a pris la relève.
Courant mai 2005, j’ai esquissé un poème à la mémoire des membres de la famille décédés. J’ai intitulé ce poème Qaddich.
Le qaddich est une prière que l’on récite habituellement en pieux souvenir de nos morts.
Qaddich : « Il n’existe pas plusieurs sortes de qaddish comme on le croit. Notre tradition liturgique connaît un qaddish de base, le qaddish qui clôture la prière du chemoné ‘ésré, le qaddich titqabal, auquel on a ajouté ou retranché certaines phrases. Le qaddich yatom = « des orphelins » a été tronqué de la phrase titqabal ; au qaddich dé rabbanan, récité après une étude de la Tora orale, on a ajouté la phrase al Israël véal rabbanan = « en faveur d’Israël et de nos sages » ; le demi- qaddish introduit une prière ou clôture une partie d’un office. Enfin le qaddich de tich’a be av ou qui suit une inhumation est qaddich dé ithadta = « du renouvellement », comporte une phrase dans laquelle on mentionne la résurrection des morts, la reconstruction du Temple et l’abolition de l’idolâtrie. Nous avons donc en dehors du qaddich titqabal, quatre autres qaddish : – 1) qaddich yatom – 2) qaddich dé Rabbanan -3) Hatsi qaddich – 4) Qaddich dé ithadta. Quelle qu’en soit la variante, le qaddish se veut une louange dithyrambique de D.ieu – dix synonymes de glorification sont utilisés en écho aux dix paroles avec lesquelles Dieu créa le monde et aux dix commandements – l’expression de l’espérance messianique et de l’avènement du royaume de D.ieu sur terre, garant de la paix et de la rédemption universelle. Rédigé en araméen afin d’être compris par la majorité du peuple qui ignorait l’hébreu, il a été conservé dans cette langue certes par conservatisme, mais aussi parce que l’on considère l’araméen comme la deuxième langue sacrée après l’hébreu. La phrase d’ouverture s’inspire d’Ezéchiel, chapitre 38, vision terrifiante de la guerre de Gog et Magog, qui se termine par le verset 23 : véhitgadalti, véhitqadachti, = « je me grandirai, je me sanctifierai ; je me ferai connaître aux yeux de nombreuses nations ; ils sauront que c’est moi l’Eternel ! » C’est cette phrase qui constitue la tonalité principale du qaddich. Dans le paragraphe de tête, le nombre de mots, très précis, est en rapport avec le nom de D.ieu : les quatre premiers mots correspondent aux quatre lettres du tétragramme ; les dix suivants correspondent aux lettres du tétragramme développé, soit vingt-huit mots (depuis yéhé cheméh rabba jusqu’à da amiran be aima). C’est, au pied de la lettre, l’agrandissement du nom de D.ieu, le sens littéral de la phrase d’Ezéchiel : véhitgadalti = « je me grandirai ». Cf. Rabbin Claude Brahami, Chavouot, page 19 et page 20, Editions SINE-CHINE 16, Avenue des Violettes 93220 Gagny, Troisième édition – Octobre 2000. A ces développements hautement judicieux, j’ajouterai : le qaddish a été composé en Eretz-Israël et de là il a été utilisé dans tous les pays de la Diaspora. Dans Seder Rab Amram Gaon (mort à Hébron en 792) se trouve le qaddich que nous récitons dans les cimetières ou après la lecture finale d’un Traité du Talmud.
La période gaonique recouvre 450 années environ, de 589 à 1038 de l’ère usuelle. Le 1er gaon (nom du chef de la yesibah)) est Rab Hanan ; et le dernier, Rab Hay gaon, chef de la yesubah de Pumbedita. Cf. Haim Zafrani : Pédagogie juive en terre d’Islam, ouvrage publié à Paris en 1969 par la Librairie d’Amérique et d’Orient Adrien Maisonneuve, page 15.
En hébreu, nous trouvons l’équivalent du qaddish dans Psaumes 113 :2 ; Psaumes 72 :12 ; le terme qadichin se trouve dans Daniel 4 :5,
6 et 15 ; Daniel 5 : 11 ; expressions se rapprochant : Ezéchiel 16 :12 ; Josué 24 :19 ; I Samuel 6 :20 ; Isaïe 5 : 16 ; Qaddachin, Qaddichaya, cf. Onqélos et Jonathan Ben Ouziel sur Nombres 31 :50 ; Sofrim 10 :7 : Le qaddish se dit toujours en présence de dix personnes et jamais s’il y a moins de dix personnes. A Kippour 2018, là où j’ai prié à Lorient, le soir nous n’avons pas dit qaddish car il n’y avait pas le quorum de dix personnes. J’ai noté dans l’un de mes carnets qu’il y a cinq catégories de qaddishim que la Rabbin Claude Brahami a bien expliqué. J’ajouterai que le qaddish dans sa formule complète se dit à la fin de l’office de prières ; que le qaddish hagadol se dit après tsidouq haddin.
D’autres références à consulter pour qaddish : Babli Bérakhot 57a ; Babli Pessahim 117a ; Babli Sota 49a ; Yéroushalmi Méguila chapitre 1 halakha 11 in fine ; Zohar Téhillim 32, 1 ; Rachi sur Psaumes 1:1. Le nombre 10 renvoie aux 10 sefirot. Selon une autre opinion, le nombre 10 renvoie à 10 personnages : 1- Adam ; 2- Malki Tsédeq ; 3- Abraham ; 4- Moché ; 5- David ; 6- Salomon ; 7- Asaf ; 8- Trois fils de Qorah.
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir-Qaddich
Page 59
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
המשוררים והפייטנים
במאות ה־18 וה־19, נודעו במרוקו רבנים ־משוררים שפעלו בתחומי פרשנות המקרא, בהגות וקבלה, בספרות המוסר ובשירה. בתחום זה של השירה, חוברו עשרות ואולי מאות ספרי שירה אשר חלק מהם נדפס כבר. תוכן שירתם היה על חגי ישראל, על י״ג עיקרים, על הגלות הארוכה והמרה, קינות ותוכחות, וגם על אישים ונגידים.
בין הרבנים המשוררים, אפשר למנות: ר׳ דוד בן חסין, ר׳ יעקב אבן ־צור, ר׳ רפאל משה אלבאז, ר׳ יעקב בירדוגו ר׳ יעקב ב״ר משה טולידאנו. גם על השירה הדידקטית חוברו הרבה שירים: ר׳ ברוך אברהם טולידאנו, ר׳ משה אבן צור ועוד…
ר׳ דוד בן חסין תפ״ב־תקנ״ב(1792־1722) מכנאס, מחבר הספר ״תהלה לדוד׳׳ נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת תקס״ו. המהדורה השניה נדפסה ע״י חוטר המחבר ר׳ אהרן בן חסין בשנת יתפא״ר(1931) דפוס יאודה ראזון כאזאבלנקא ר׳ דוד בן חסין חיבר עוד חיבורים נוספים בתחום ההלכה: מקומן של זבחים, מגדול עוז, שתיל דוד ועוד כתבים נוספים מפוזרים ברחבי תבל. על תולדות המחבר נכתב הרבה ראה: חכמי המזרח, עמי 105־90 ;מלכי רבנן, אות ד, דף כה, עט׳ ב;אברהם אלמליח, חכמי ספרד;מזרח ומערב, כרך ב׳תרפ״ט;מאמרו של אליהו מלכא ״ר׳ דוד חסין ושירתו בתוך מקורות השירה, עט׳ 211־224 ;זעפרני, שירה, עמי 150173176 ;(ראה הערה 12).
ר׳ יעקב אבן־צור (יעב״ץ) 1753־1673 פאס, מחבר ״עת לכל חפץ״ נדפס בנא אמון (אלכסנדריה)־תרנ״ח ע״י חברת דובב שפתי ישנים בהשתדלותו של הרב רפאל אהרן בן שמעון רבה של מצרים . היעב״ץ היה משורר, מליץ ובעל כושר הבעה בכתב, חיבר ספרים רבים ובהרבה תחומים: שו״ת בשני חלקים בשם מוצב״י (משפט וצדקה בישראל), (פסקי דינים, עט סופר (נוסח תיקון שטרות), לשון לימודים (קובץ אגרות). ראה: זעפרני, שירה, בהרבה מקומות בספר;מלכי רבנן, אות י, עמ׳ סד;הרב מ. עמאר, מזרח ומערב ב׳, בר אילן תשל״ט;פאס וחכמיה, ח, א, עט׳ 350.
ר׳ רפאל משה אלבאז תקפ״ז־תרנ״ו 1896־1823 צפרו. מחבר ״שיר חדש״ – מליצות בעברית ובערבית, ״קול בוכים״-קינות על פטירתם של אישים שונים. שני הספרים, נדפסו בשנת תר״ץ (1930). מהדורה של שיר חדש וקול בוכים יצאה בפעם השניה ע״י הרב שמואל בן הרוש מצפרו. לרב ר. אלבאז, ידיו רב לו בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה, בנגלה ובנסתר, בשירה, בדרשנות, בהסטוריה, אסטרונומיה, מתימאטיקה ועוד. חיבר שורה ארוכה של ספרים בהרבה תחומים. על חייו ותולדותיו ראה: קהלת צפרו, ח. ד. עט׳ סו;מלכי רבנן, אות ר, עט׳ קז. על שירתו עיין: זעפרני, שירה, עט׳ 169.
ר׳ יעקב בירדוגו המכונה החכם או אל־חכם , מכנאס. חיי במאה השישית. חיבר קובץ שירים, פיוטים וקינות בשם ״קול יעקב״ ונקרא שמו בישראל ״מעבר יבק״. הספר נדפס לראשונה בלונדון בשנת תר״ט (1849) בהשתדלות ר׳ אברהם חלואה ור׳ משה טולידאנו. המהדורה השניה יצאה בהשתדלות הרב שמואל בן עמרם, יליד מכנאס, היום תושב נתניה. לספר מצורף פס״ד בשם הלכתא למש״יחא שנדפס בשנת תר״ד (1844). ספר נוסף של המחבר הוא ״יגל יעקב״־ליוורנו, תרי״ב (1822) והוא כולל גם כמה שירים של ר׳ יעקב אדהאן ממכנאס (ראה: חמד אלהים) עיין: מלכי רבנן, אות י, עט׳ ע;זעפרני, שירה, עמי .167 (ראה הערה 12)
ר׳ יעקב ב״ר משה טולידאנו. תרכ״ח־תרפ״ב(1868־1922) מכנאס. היה מו״צ ודיין, חיבר ספר שירים ותנים בשם ״יגל יעקב״. הספר נדפס בשנת יתפא״ר (1931) ע״י בנו מאיר טולידאנו שהיה יו״ר חברת יחזקאל במכנאס. הספר צורף לספר הפיוטים ״ישמח ישראל׳׳. הרב הנ״ל חיבר גם ספר שו״ת בשם״קהלת יעקב״ ונדפס בהשתדלות הרב יוסף משאש וצורף לספר ״נר המערב״ של ר׳ יעקב טולידאנו, רבה לשעבר של תל־אביב־יפו ושר הדתות בממשלתו של דוד בן גוריון. ראה ההקדמה שבספר קהלת יעקב; זעפרני, שירה, עט׳ 166.
ר׳ ברוך ב״ר אברהם טולידאנו, היה דיין ומו״צ במכנאס. חיבר ספר שירה דידאקטית (דינים משו״ע ואור״ח) בשם: ״רינה ותפלה׳׳. הספר יצא בירושלים בשנת תשל״ג(1973). המחבר היה משורר נשגב ותלמודי עצום, חיבר מספר ספרים: שאלו לברוך, גילו ברעדה, ויאמר ברוך ועוד ספרים רבים. המחבר עלה לארץ והייתה מנוחתו כבוד בשנת 1981 (מחבר הספר הזה היה תלמידו כאשר הרב היה מלמד תשב״ר).
ר׳ משה אבן־צור, חי במאה הה׳ בסאלי, שהה תקופה ארוכה בפאס ובמכנאס. היה משורר ומקובל, חיבר ספר שירה דידאקטית בשם: ״מערת שדה המכפלה״, ראשי אותיות של שם הספר, מסמלות את שמו של המחבר-(מ. ש. ה.). החיבור הוא קיצור ספר: ״אוצרות חיים״ למהרח״ו (ר׳ חיים ויטאל). הספר נדפס פעמיים בירושלים בשנת תר״ע עם פירושים. על תולדות חיי המחבר ועל שירתו, ראה: פאס וחכמיה, ח, א, עמ׳ 353 ;זעפרני,שירה, פרק שביעי עט׳ 129 מלכי רבנן, אות מ׳, עמ׳ צא־ב.
אחרי אלו, קמו בדורנו אנו, במאה ה־20, עוד רבנים ומשוררים והרחיבו את היצירה הרוחנית־תורנית, הן בתחום השירה והן בתחום הדת וההלכה, אבל בתחום השירה, היו מקרים בהם חלק מהמון העם, נמשך אחר השירה הערבית ומנגינותיה, אף על־פי שחלק מתוכנה היה ניבול פה ודברי הבאי, על־כן, כדי להרחיק את ההמון ממכשול זה, הרבה רבנים־משוררים נחלצו וחיברו שירים והתאימו אותן למנגינות חול ערביות.
על הניגונים הזרים ושירי עגבים כותב ר׳ יוסף בן־נאים מפאס, בהקדמתו לספרו ״נפלאותך אשיחה״:
״ועוד שראיתי איזה ניגונים בלשון ערבי, נעימים ומתוקים, ודבריהם הבאי, והוללות וסכלות, ניבול פה, לשון מדברת גדולות, ולעריבות הניגון, חושקים אותו בני־אדם, ושאינם נשמרים, מלהוציא מפיהם דברי נבלה, מי המרים המאוררים… וזאת היתה נסיבה גדולה, שעוררה בי רוח השיר, קום כתוב לך את השירה״. .
מטרת הרבנים הייתה, להרחיק ככל האפשר את היהודי מן השירה החילונית, ותהא היא ממקור ערבי, מקומי או ממקור מערבי מיובא מאירופה, שיוקרתו מרובה ופיתוייו גדולים עוד יותר. על־כן, בהקדמתו לספרו ״הטיבו נגן״ (קובץ שירים), מבטא מחברו המשורר והפייטן ר׳ רפאל אדרעי (אלפאסי) ממכנאס, את הסתייגויותיו מן השירה ואת חששו הרב שמא ייסחף אף־הוא אחר טעמיו ואהבתו למוסיקה ולשירה, ויבוא בכך לידי טעות, אך יראת־שמים הממלאה אותו וכן התלהבותו הדתית גוברים על היצר־הרע וכותב:
״הגם שאין בי מאומה, עם כל זה זיכני ה׳ לחבר השירים כפי קט שכלי הדל, ואומר לא אחדל, יען רבו בזמן הזה, יודע נגן, כינור עם נבל ורוח השיר קשקשה בחבי, כפעמון וסעיפים וחזיונות כים נגרש לבי, ורוח מרחפת על משבריו וגליו בהטיבו את הנגינות המנגן. . . ונמשך לב רק כמוני לתשוקת הניגונים ההם, שערבים לשומעיהם, על־כן זחלתי ואירא, פן יסור מאחרי ה׳ הנכבד והנורא, העירוני רעיוני להמיר שירי עגבים רק בטוב שירה וזמרה. . . ונגזלה שנתי כל הלילה התחפש רוחי לקום לחבר שירים ויעוררני כאשר יעיר איש משנתו, קום קח עטך עט דודים לחבר שיר ידידות״.
ר׳ יוסף בן נאים, תרמ״ב־תשכ״א, (1882־1961) פאס. היה אחד מטוביה הרבים של העיר ההיא. היה אספן גדול של ספרים וכתבי־יד נדירים ועתיקים. חיבר שורה ארוכה של ספרים־ארבעים ושבעה חיבורים במספר ובכל התחומים, ביניהם גם ספר שירים בשם ״נפלאותיך אשיחה״ המהווה מחזור־שנה לחגים, שבתות ולאישים, אבל גולת הכותרת של ספריו הוא הספר ״מלכי רבנן״ ביבליוגרפיה של חכמי צפון־אפריקה. ראה עליו: א. אלמליח, אוצר יהודי ספרד;פאס וחכמיה, ח, א, עט׳ 322־23 ¡נוהג בחכמה, מבוא לתולדותיו מאת הרב משה עמאר, עמי 105 ¡זעפרני, שירה, עט׳ 172, 167.
ר׳ רפאל אדרעי המכונה ״אלפאסי״, יליד מכנאס. היה פייטן מעולה גם משורר. התפרנס מיגיע כפיו והיה ספר. אצלו הסתפרו רוב תלמידי־חכמים והאנשים האמידים. הפייטנות הייתה אצלו כתחביב ולא התפרנס ממנה כרוב הפייטנים. גם בשמחות הסכים ללכת רק אצל תלמידי־חכמים ואנשים יראים. חיבר קובץ שירים בשם ״הטיבו נגף׳ . המחבר הכניס לחנים ומנגינות חדשות ומודרניות אירופאיות. חיבר גם קצידה על היטלר. המחבר נפטר בחודש סיון תש״ך. הספר יצא לאור בשנת תרפ״ט (1929) בדפוס מסעוד שרביט ועמרם חזזאן בפאס. זעפרני, שירה, ע׳12־13. (ראה הערה 9)
״הבעיה העיקרית שהעסיקה את הסופר ואת מנהיגיה הרוחניים של מכנאס, היא השמירה על אמונת ישראל והגותו תוך שימור זהות המסורת הפיוטית היהודית ותכליותיה. יותר מאשר בכל תקופה אחרת, ריחף עליהן אז איום ההשפעות הזרות, שפעלו בעיקר דרך אמצעי המוסיקה והשיר . . . ולכן יש להרחיק את היהודי מן השירה החילונית״ , כך כותב זעפרני, שירה, עט׳ 12.
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Huerta- Ohayon- Benoudis- Auday
- אודאי Auday
Aoudaï, Oudaï, Udaï
Ce nom signifie «Juif» en langue berbère et semble être l’adaptation dans cette langue de l’Araméen ,יהודאי Yehudai.
Yahya Auday, rabbin mort à Tanger en 1727, fondateur de la -plus ancienne synagogue de cette ville qui porte son nom
Samuel Auday, fils de Yahya (1), figure dans un document comme s’étant marié en 1753
בן אודיס Ben Udis
Benudiz, Benoudis
אודים ou אודיץ était le nom hébraïque d’Uzès, ville dans le département du Gard en France, près de Nimes, où il existait déjà une Communauté juive au Ve s. JE XII, 392. Ben Udiz signifie originaire d’Uzès
אוחיון Ohayon
Ouhayon
Ce nom semble être une forme augmentative du nom hébraïque חי -«Vivant», avec le sens de «Très vivant», précédé de l’indice de filiation Ferbère «ou», «Fils de Hayon», «Fils du très vivant» (voir No. 522).
Shalom Bar Mokhluf Ben Ohayon et son fils Mokhluf figurent parmi les noms relevés sur les tombes de l’ancien cimetière d’Oufran, «couvrant une période allant du 1er au VIlle s., d’après les traditions locales
Isaac Ohayon, rabbin réputé miraculeux au Portugal avant 1497
Samuel Ben Abraham Ben Ohayon, rabbin à Taza, XVIIIe s
Mokhluf Ohayon, rabbin notaire à Safi, XVIIIe-XIXe s
Jacob Ohayon, rabbin à Marrakech, mort en 1838
Jacob Ohayon, rabbin cabaliste originaire de Mogador, mort à 'Tanger au XIXe s. Arrière grand-père maternel de l’auteur du présent ouvrage
Mussa Ben David Ohayon, rabbin «Dayyan» à Marrakech, mort en 1817
Joseph Ohayon, fils de Mordekhay, rabbin marocain, auteur de Sépher Abaqat Rokhel, recueil de Commentaires sur les Midrashim, les Agadot et la Bible (Casablanca, 5708)
Shalom Ohayon, président de la Communauté de Demnat en 1952. Flamand.
Mimon Ohayon, rabbin délégué de Rabat en 1951.
אוירטא Huerta.
Guerta, Uerta
Nom dérivé de la localité de Huerta, dans la province de Salamanca en Espagne, et dont le sens est «Jardin», «Verger».
Autre graphie ancienne : Guerta.
Jucef de Huerta, de Calatayud, médecin du roi Don Alfonso III de Aragon ; fait l’objet d’un acte du roi signé à Egea le 13 septembre 1287. En récompense de ses soins, le roi Don Alfonso lui accorde à titre personnel et viager le poids royal de Calatayud avec tous les revenus y afférant, suivant acte signé à Alagon le 26 octobre 1287. Par lettre de cette même date, il l’affranchit de toute participation aux tributs, quêtes et autres exactions annuellement infligées aux Juifs de Calatayud
Moses de Guerta figure parmi les signataires d’un engagement sur le droit de capitation pris par l’«Aljama» de Tudela en date du 23 janvier 1350
Mossé Huerta figure dans un procès à Badajoz du mois d’Oc- tobre 1486
David, fils de Salomon Huerta, de Mogador, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Ot Berit Qodesh de R. Joseph Knafo (Livourne, 5644)
בן אוראול Ben Orol.
Ben Oreol, Ben Oriol
Nom dérivé de la localité d’Orol, dans la province de Lugo, en Espagne, précédé de l’indice de filiation hébraïque : «Fils ou habitant d’Orol».
Guillelmi Oriol figure dans un acte de vente passé à Barcelone en date du 29 septembre 1208 (Jo. Miret y Sans. Moïse Schwab, Documents sur les Juifs Catalans aux Xle, Xlle, XIIIe
Bar O ray
Nom de formation hébraeo-araméenne dont le sens est: «Fils du Lumineux» (voir: Nehoray, No. 616).
Mar Abraham Bar Isaac Bar Oraï, rabbin à Tahert au Xe s. NM.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Huerta- Ohayon– Benoudis- Auday
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine
- Noms d’origine 1. M a r o c
Noms ethniques du Pays et de la race Berbères
Ben Amozeg- H.-B. «Fils de Berbère».(Hebraeo-berbere)
Hama'Arabi-H- Le Marocain(Hebreu)
Moghrabi-A-Marocain(Arabe)
villes et de tribus anciennes :
Wacrat – Ben Wacrat B.-Ph. ville phénicienne sur la côte méditerranéenne du Maroc
Crabsa –Ph. de Crabis, nom ancien de l’Oued Sebou
Ben Tghida-H.-Ph. de Tig'hidis, ville judeo-phénicienne près de Tlemcen
Anfawi –H.-Ph. d’Anfa, la ville antique de Casablanca.
Ben Tabulit-H.-B. de Tabulit, ville ancienne d’origine juive au sud du Maroc.
Pariente–L.ancien nom de Badis, dans le Rif.
Azaguri-B.de Zagura, ville antique dans le Draa.
Meder'a-H. de Der’a, ancien nom du Draa.
Alsejelmassi-A-de Segelmassa, l’ancienne capitaledu Tafilalet.
Elsejelmassi-H.de Segelmassa, l’ancienne capitale du Tafilalet.
Meselgemassa-H-de Segelmassa, l’ancienne capitale du Tafilalet.
Bahtit-B- de Baht, ancienne ville des Berghouata.
Ben Bahtit H.-B. de Baht, ancienne ville des Berghouata.
Les Berghouatas (également Barghwata ou Barghawata) sont un groupe de tribus berbères sur la côte atlantique du Maroc, appartenant à la confédération Masmouda.
Après s'être alliés avec la révolte berbère sufrite kharijite au Maroc contre le califat omeyyade en 739/740, ils établissent un État indépendant (744-1058) dans la région du Tamesna, sur la côte atlantique entre Safi et Salé, sous la direction de Tarif al-Matghari.
Benguzi -Alguozi R.de Gouz, port ancien près de l’embouchure du Tensift.
Alqubbi- Elcubi Ben Alqubbi Benelcubi- A.de Qubbia, ville ancienne au sud du Cap Sim.
EL KOUBBI : A rattacher à l'arabe qubba (= dôme). On peut y voir un surnom désignant celui qui a une grosse tête, une tête ronde. Autre hypothèse : celui qui est originaire d'un lieu portant ce nom, qui est notamment celui d'un quartier d'Alger, mais que l'on trouve aussi au Maroc (Gouba, Alquba, Qubbia). Le nom de famille est également porté par des Juifs (Cobbi, Koubi, Kouby, Elkouby, El Koubi). Outre les solution envisagées plus haut, on a proposé aussi pour les patronymes juifs une aphérèse du prénom Jacob (arabe ya `qûb).
ALQUBBI Origin of surname
ALQUBBI, EL KOUBY, EL KUBY, KUBY, CUBY
Surnames derive from one of many different origins. Sometimes there may be more than one explanation for the same name. This family name is a toponymic (derived from a geographic name of a town, city, region or country). Surnames that are based on place names do not always testify to direct origin from that place, but may indicate an indirect relation between the name-bearer or his ancestors and the place, such as birth place, temporary residence, trade, or family-relatives.
The surname Alqubbi is associated with the city of Alqubba in Algeria; and in some cases with the Arabic name Qubbia, an old city in the south of Cap Sim, Morocco; with Qubbain, near Debdou, Morocco. In some cases, Alqubbi, in which the Arabic prefix "Al-" means "the", means "like a jar", or "large-headed". The name is found as a surname of both Jews and Muslims in Morocco and in Algeria, mainly in Meknes, Fez, Sefrou, and Tangiers, Morocco. The name (and variants) is recorded as a Jewish family name in the following cases: Shalom Alqubbi and his sons Nissim and Judah, of Tlemcen, Algeria, are listed among the contributors to the publication of 'Sefer Zebahim Shelemim' by Abraham Anqawa (Livorno, 1837); David Alqubbi of Sefrou, Morocco, is listed among the contributors of the publication of 'Sepher Marpe La-Nefesh' by Raphael Maman (Jerusalem, 1894); in the 20th century, Mokhluf Cuby was a rabbi, shochet ("ritual slaughterer"), notary and cantor in Tangiers, Morocco; Prosper Elkoubi was a teacher at Alliance Israelite Universelle in Meknes, Morocco; Azuz Elkuby was leader of the Jewish community in Meknes. He made aliya to Eretz Israel in 1844 and settled in Tiberias, together with 70 other Moroccan immigrants.
Page 116
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המצוה הראשונה
המצוה הראשונה
הבן נולד, נערכה לו ברית מילה כדת וכדין. בחרו בשבילו שם מתאים, עד עכשיו הכול בסדר. ומה הלאה? האם הם יעצרו כאן ויגדלו בשובה ונחת את הבן שחנן בו אותם הא־ל יתברך שמו לעד? אבל רבותיי, אל נא נשכח שהוא – יתברך שמו – נתן לנו שש מאות ושלוש עשרה מצוות שעלינו לקיים בקפידה! ואתם יודעים מהי המצווה הראשונה שהוא ציווה אותנו? נכון, ניחשתם! זאת היא מצוות פרו ורבו:
פְּרוּ וּרְבוּ
הָאוֹרֵחַ שֶׁהִגִּיעַ לָעִיר,
הָיָה חָסוֹן גָּבוֹהַּ וְשָׂעִר,
גַּבּוֹת שְׁחֹרוֹת, עֵינַיִם יוֹקְדוֹת
שִׁנַּיִם צְחוֹרוֹת וּמִלִּתְעוֹת חֲזָקוֹת.
כְּרֵסוֹ הַגְּדוֹלָה רַבַּת כְּפָלִים,
פָּשׁוּט מְאֹד אֶחָד הַנְּפִילִים!
כְּשֶׁבָּא אֶל בֵּית מַסְעוּד – הַר הָאָדָם,
נִבְהֲלוּ, כִּי אֹרַח כָּזֶה, לֹא רָאוּ מֵעוֹדָם!
– אֲבוֹי! אָמְרָה פְרֵחָה לְמַסְעוּד בַּעֲלָהּ,
הוּא בְּוַדַּאי אוֹרֵחַ רַם מַעֲלָה,
אַךְ עִם מִלִּתְעוֹת כְּשֶׁלּוֹ, מַהֵר חִישׁ
הוּא יְכַלֶּה כָּל־אֲשֶׁר לַשֻּׁלְחָן נָגִישׁ!
עַל־כֵּן, בַּעֲלֵי, הָבָה נְטַכֵּס עֵצָה,
אֵיךְ לְצַמְצֵם אֶת הַנֶּזֶק לְמֶחֱצָה.
אֶת דָּג הַשַּׁבָּת, הַמְּמֻלָּא, נַחְבִּיא הֵיטֵב
וְלוּ, נָגִישׁ דָּג קָטָן עִם הַרְבֵּה רֹטֶב.
הוּא יֹאכַל בְּנַחַת אֶת סְעֻדָּתוֹ
יְנַגֵּב בְּרֹטֶב אֶת פִּתּוֹ
וּכְשֶׁיַּעֲלֶה לִשְּכַּב עַל מִטָּתוֹ,
נוֹצִיא מִתַּחַת לְשֻׁלְחַן הַדָּג הַגָּדוֹל
אָז נוּכַל גַּם אֲנַחְנוּ לֶאֱכֹל!
וְכָךְ אַחַר הַתְּפִלָּה בִּסְעוּדַת לֵיל שַׁבָּת,
יָשְׁבוּ עִם הָאוֹרֵחַ, קִדְּשׁוֹּ, בָּצְעוּ הַפַּת.
כְּשֶׁהִנִּיחוּ דָּג זָעִיר בְּצַלַּחְתּוֹ,
חִיֵּךְ הָאוֹרֵחַ וְגֵרֵד אֶת פַּדַּחְתּוֹ.
בְּעֵינָיוֹ הַחַדּוֹת אֶת הַחֶדֶר בָּחַן
וּכְשֶׁרָאָה מָה הֻחְבָּא מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן,
אָחַז הַדָּג הַזָּעִיר בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו
וְהִדְבִּיק פִּיו אֶל בֵּין זִימָיו
אַחֵר כָּךְ שָׁם אֶת פִּי הַדָּג מוּל אָזְנָיו
כְּאִלּוּ שׁוֹמֵעַ הוּא אֶת דְּבָרָיו.
וּבְנֵי הַבַּיִת מַבִּיטִים בּוֹ בְּבֶהָלָה
וְכִי יָצָא מִדַּעְתּוֹ הָאוֹרֵחַ, חָלִילָה!
־ אֲנִי, הִסְבִּיר הָאוֹרֵחַ, בִּקַּשְׁתִּי מֵהַדָּגִיג,
שֶׁיֹּאמַר לִי אֵיזֶה חָגִיג
עַל מַעֲשֵׂי ה' מָה רַבּוֹ
עֵת צִוָּה עַל הַדָּגִים: פְּרוּ וּרְבוּ!
־ וּמָה עָנָה הוּא? שָׁאֲלוּ בְּנֵי הַבַּיִת.
– הוּא עָנָה שֶׁיְּדִיעוֹתָיו הֵן רַק כַּזַּיִת,
אֲבָל הַדָּג שֶׁמִּתַּחַת לְשֻׁלְחַן, הַמְּמֻלָּא,
הוּא יָדַע לַעֲנוֹת עַל כָּל־ שְׁאֵלָה וְשָׁאֲלָה!
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המצוה הראשונה
ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
תרומה שלכם תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא
אשר כנפו
פרופ' הרב משה עמאר
השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
תקנות חכמי מרכש להיתר אשה שניה
מגורשי ספרד בשנת רנ״ב (1492) שהתיישבו במרוקו, הם עלו בכמותם ובאיכותם על היהודים המקומיים [התושבים], תוך כשני דורות הצליחו להטמיע בתוכם את היהודים המקומיים ולהנחיל להם מסורות ומנהגים שנהגו ביהדות ספרד. אם כי מקובל לחשוב שהשפעת המגורשים על יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בערי החוף, בעיר פאס ובערים הסמוכות לה, כי אליהן הגיעו מגורשים רבים.
רבים חושבים שהשפעה זו של המגורשים לא הגיעה לעיר מרכש וסביבותיה. למרות שגם במרכש חי ופעל קהל מגורשים, ועד היום אחד מבתי הכנסיות המרכזיים בעיר נושא את שמו: 'צלאת לעזאמה' – בית כנסת של הלועזים, כלומר דוברי ספרדית. קהל המגורשים נהג כמנהג ספרד, בעוד מרבית הקהילה נהגה במסורת התושבים.
להנחה זו מצאו אסמכתא בתשובה שכתב רבי יהודה בן עטר לחכמי ארץ ישראל, בשבעה לתמוז התפ״ז(1727), וז״ל:
נדרשתי אני החתום מטה לכתוב ולחתום, איך הוא המנהג בארצות המערב לפי תקנת ק״ק המגורשים מקאשטילייא, במי שהיה נשוי עם אשתו בכתובה למנהג הנז', ומתה האשה בחיי הבעל והניחה לו ממנו וממנה זרע של קיימא זכרים או נקבות. שקודם כל דבר יפרע כל החובות אשר עליו בשטר ובעל פה, ואח״כ יחלוק עב הזרע ההוא כל מהנמצא לו, תחת כפת המרום קרקע וטלטל, ומאי דאתקרי נכסי, מחצה לו ומחצה לזרע. ואם יש זכרים ונקבות, יובן בלתי נשואות הנקבות, תטול הנקבה חלק כזכר…. ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פאס המגורשים מקאשטילייא, וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב, חוץ מתאפיילאלת ואגפיה. ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה, דהיינו אותם שהם מזרע הק״ק המגורשים, עושים כמנהג הנז', ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת. אבל כל שאר ארצות המערב, פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא, ומכנאס וצפרו, כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים…..
כלומר, לפי התקנות שתיקנו המגורשים בפאס, יש לראות את בני הזוג עם נשואיהם כשותפים לענייני עזבון. ולכן בפטירתו של אחד מהם זה שנותר בחיים מקבל מחצית מכל הרכוש המשותף, והמחצית השניה עוברת לשאר היורשים. לאמור אשה שהתאלמנה זכאית למחצית הרכוש המשותף. לכן האלמנה אינה זכאית לגבות כתובתה או להתפרנס מהעזבון. כמו כן הבנות הרווקות יורשות כמו הבנים, והבנות הרווקות אינן זכאיות להתפרנס מהעזבון, זכויות המגיעות להן לפי ההלכה.
בעוד בעיר מרכש המשיכו התושבים לנהוג בענין זה כפי ההלכה, לאמור שהאלמנה זכאית להתפרנס מהעזבון כל ימי אלמנותה לפי אותה רמה שבה חיתה עם בעלה. וזה מגביל אותה שלא תוכל להתחתן שנית. לחילופין יכולה לגבות כתובתה מהעזבון ואז יכולה להתחתן אם תרצה. וכן הבנות הרווקות אינן יורשות, אבל זכאיות להתפרנס מהעזבון עד לבגרותן או עד לנשואיהן. ואז מגיע לכל אחת מהן בתור שלה עשירית מהעזבון, להכנת נדוניה לנישואיה. אם כי הוא מציין שגם חלק מהתושבים נגרר אחרי המגורשים גם בענין זה:
'המגורשים, עושים כמנהג הנז'. ושאר משפחות [של התושבים] יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת'.
אולם עדות זו עוסקת רק במנהגי הכתובה, אולם כשמתבוננים לעומק רואים, שבשאר הנושאים השפעת המגורשים התפשטה על כל קהילת מרכש מגורשים ותושבים, הן בנוסח התפילה ובמנהגיה, שהם כמו שהביאו המגורשים, כולל ברכה על הלל בראשי חודשים בימים שלא גומרים בהם את ההלל; הוספת פיוטים בתפילה; בכשרות הבשר, המגורשים הביאו את המנהג להתיר בבדיקה את הריאה שיש בה סרכות שאין שתי קצוותיהן יוצאות מהריאה, לאחר פולמוס עז וחריף בינם לבין התושבים בפאס, הם הצליחו להחדירו לכל מרוקו. גם לקהילת מרכש חדר מנהג זה ונהגו לפיו הלכה למעשה עד לחיסולה של גולת יהודי מרוקו בעלייתה לארץ ישראל.
השפעת המגורשים בדיני אישות
גם בדיני אישות מוצאים הרבה מנהגים שמקורם במגורשי ספרד שחדרו גם לקהילת מרכש. כמו המנהג להשביע את החתן מתחת לחופה 'שלא ישא אשה אחרת עליה כי אם על פי התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה' תנאי זה מופיע בכתובות שהן כמנהג התושבים של יהודי מרכש עד לימינו. למרות שמצויין 'התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה', אין המדובר בתקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות האחרונים, אלא בתקנה קדומה שנעשתה במרכש, והיא מוזכרת בתיקון שנעשה בתקנה זו בשלהי המאה הי״ז, כפי שיובא בהמשך.
כלומר, גם השימוש לפתרון בעיות שהזמן גרמא באמצעות התקנת התקנות שהנהיגו חכמי המגורשים בפאס, חדר לקהילת מרכש. ואכן חכמי מרכש תיקנו תקנות רבות ובהן גם תקנות נועזות בדיני אישות. אך תקנות אלו, לא השתמרו בקובץ כמו תקנות פאס, והן פזורות בכתבי יד ולכן אינן ידועות.
הערת המחבר: על הפולמוס ראה: ר' חיים גאגין, עץ חיים, פולמוס בין מגורשי ספרד לתושבי העיר פאס סביב נפיחת הריאה. ההדיר מכתבי-יד משה עמאר, בצירוף הערות מבוא ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשמ״ח; משה עמאר, 'פולמוס הנפיהה בפאס במאה הט״ז ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה', בתוך מ' בר אשר ואחרים עורכים: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע״ג עמי 277-300.
ריבוי נשים ביהדות
מבחינה הלכתית היהדות אינה אוסרת ריבוי נשים. אך חכמי ישראל במרוצת הדורות, ראו בריבוי נשים פגם מוסרי גדול ונגע המערער את שלום הבית בתא המשפחתי. וכמאמרם במשנה: 'מרבה נשים מרבה כשפים' (אבות פ״ב מ״ז). רבנו גרשום מאור הגולה (נפטר ב-1028), מיוחס לו החרם הנהוג ביהדות אשכנז, על כל מי שישא אשה על אשתו. למרות שחרם זה לא התקבל בפזורה הספרדית מזרחית, הרי במרבית הקהילות הנהיגו החכמים תנאי בכתובה בו התחייב החתן שלא לשאת אשה על אשתו ללא הסכמתה. היו מקומות שתיקנו תקנות בענין זה, כמו שהציע רבי יוסף קארו: 'טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו'. גם במקומות שלא נהגו בתנאי זה, ריבוי נשים היה נדיר ולו מהסיבה הכלכלית, שרוב בני אדם לא יכלו לעמוד בנטל של פרנסת שתי נשים וילדיהן.
ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- בִּינוּ נָא מוֹרְדִים
רד״ב גם העלה על נס את הצורך ביחסי שלום והבנה בין ישראל לשכניו בשירו על הארץ שכתב בתחילת שנות החמישים במרוקו, תוך הצבת הניגוד המהותי והבלתי טבעי לדידו בין הכוח הבונה של השלום ובין העצמה ההרסנית של המלחמה:
בִּינוּ נָא מוֹרְדִים
פתיחה — שִׂגָה
לחן: בב אלואד
מאת: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל
בִּינוּ נָא מוֹרְדִים, רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח, לֹא לָתֵת בְּקוֹל,
עַל עַם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ. מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לְנַצֵּחַ.
כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ.
זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לַיְּצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמָרָיו
הֲלֹא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זֹאת עָשׂוּ אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם.
נֵזֶר הַיְּצִירָה, אֱנוֹשׁ נוֹצַר כְּמֶלֶךְ, רַק לִבְנוֹת צִיָּה,
לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן, אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב־עֵרֶךְ
וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן. (זִכְרו נָא…)
יַעֲקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם, אֶת־שְׁלוֹם אֶחָיו,
וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו. עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ, יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם,
וּשְׁלוֹמִים רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו. (זִכְרוּ נָא…)
תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ, מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע, לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה
יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ, לְמַעַן בָּרֵר אֶת צִדְקָהּ וְנִקְבַּע,
וּלְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם, בֵּינָהּ וּבֵן בַּעֲלָהּ. (זִכְרוּ נָא…)
תם
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה– בִּינוּ נָא מוֹרְדִים
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
בף־היד — ״כמסה״
כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפקידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.
בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.
היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.
א ״ק
תליוני־קמיע נושאי כתובת
תארודאנת
על־גבי חלק מן העיטור שנמחק חרותה כתובת: ״שדי״
הגובה : 6.5 ס״מ ; הרוחב : 4.3 ס”מ מוזיאון ישראל
(256)
כתובת: ״רבי אהרון״
פליז; מעשה ריקוע וחיקוק הגובה : 6.5 ס״מ ; הרוחב: 4 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עט׳ 290, מס׳ 984
(257)
תכשיטי־קמיע בצורת יד — ״כמסה” או ”לוחא״ ראשית המאה הכ׳(?)
תכשיט־קמיע זה נפוץ מאוד במארוקו בצורות רבות ושונות ; עונדות אותו יהודיות ומוסלמיות כאחת בעיר ובכפר
כסף; מעשי יציקה וריקוע, חקיקה וקידוח
מראכש
סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר ; הסלמנדרה נחשבה לסמל יהודי, ואמנם קיים מוטיב אגדי האומר : ״אחר שבע שנות שריפה באש יוצאת הסלמנדרה״
ראה : שאמפו, עט׳ 124—125, מס׳ 64—65 ; בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 93, לוח 23 (258)
הגובה : 6—11.5 ס״מ ; הרוחב: 3.5—9 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס (259—261)
צורת "כמסה” מסוגננת: שלוש אצבעות צמודות וכאילו שני אגודלים
בתליון הגדול שבתחתית האצבע המרכזית טבועה טביעת־חותם קטנה, שאיננה קריאה
הגובה: 5.5—10 ס״מ ; הרוחב : 3.5—6.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס ראה : בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 94, לוח 23 (262—265)
ממזרח וממערב כרך ג'- הרוגי דולייא-מאיר בניהו
הרוגי דולייא – מאיר בניהו
מן המאורעות הקשים ביותר שאירעו ליהודי סלוניקי הייתה הריגתם של סוחרים ששבו מיריד דולייא, בי"ד באלול עש"ז – 1617. יום זה נקבע ליום צום ומספד, וזכר המאורע לא מש מלבם של יהודי שאלוניקי דורות ברבה. כותבי תולדותיה של קהילת שאלוניקי הפכו והפכו בנושא ועדיין אין בידינו אלא דברים כלליים, ולאו דווקא בדוקים. מפליא הדבר, שמאורע שהטביע חותמו על יהודי שאלוניקי אין רישומו ניכר בספריהם של חכמי הדור, ולא היינו יודעים על ההריגה אלמלא שני מקורות שנתפרסמו זמן רב מאוד אחרי המאורע, והם :
עשרים ושתיים מצבות של ההרוגים, שרובן נשתמרו בשאלוניקי עד לשואה, וכן הסכמה שהתקינוה חכמי שאלוניקי בכ"ט בחשון שע"ח. 1618.
שני מקורות באים אנו להוסיף, ובהם ידיעות חשובות שבכוחן להבהיר את הפרשה ולהשלימה במקצת. המקור האחד הוא מגילת הקינות של רבי דוד מאצא מקורפו הנקראת "מעשה ה'", שנדפסה בוניציה כמה חודשים אחרי המאורע. דף זה לא נודע עד כה ולא נמצא ממנו אלא טופס אחד, בגנזי ידידי מר מנחם גאנז באמשטרדאם.
במקור השני הוא "קינה על הרוגים שנהרגו בשאלוניקי" מרבי יוסף בן רבי שלום גאלייגו משאלוניקי, שהיה ארבעה עשרה שנה שליח ציבור בקהילת קודש "בית יעקב" באמשטרדאם. הקינה נדפסה בספר " "אמרי נועם", תפילות ופיוטים מסידורו, בבית דפוסו של מנשה בן ישראל באמשטרדאם בשנת שפ"ח.
דולייא הוא כפר במאקדוניה בדבול יוון – בולגריה, השוכן כתשעים קילומטרים מצפון לשאלוניקי, ואליו היו מגיעים אחרי שלושים שעות רכיבה. היריד שבכפר זה היה מן הגדולים שבירידי מאקדוניה. סוחרים יהודים הרבה היו יוצאים בשיירה משאלוניקי בכל שנה בסוף חודש אוגוסט.
ודומה שלא רק יהודים היו יוצאים בשיירה, ומה שלא מפורש לגבי יריד זה אחר שבמושקולור. סוחר יהודי מפאטראס התנה, שישלחו לו סחורה "בזמן היריד, להיות שמן היריד תבוא שיירה גדולה במאוד מישמעאלים ויוונים ויאודים. ואין כל כך סכנה" יכול שרשאים אנו ללמוד מכאן גזירה שווה מעצמנו לעניין יריד דולייא.
יציאת הסוחרים משאלוניקי ליריד דולייא למאורע שעל פיו נהגו לציין תאריכים. בעדות שנתקבלה בפני חכמי שאלוניקי בשנת תצ"א – 1631, איששו זמן של איזה מעשה בדרך זו : "וכולם הסכימו שהיה זה ביום ג' קודם חצי היום בחודש אלול משנת השפ"ט, בזמן הליכת הסוחרים ליריד דולייא. שביום החמישי מזה השבוע הלכו הסוחרים ליריד הנזכר שהיה ביום י"א לאלול. נמצאת למד, שגם אחרי ההריגה הוסיפו סוחרי שאלוניקי לפקוד יריד זה.
הסוחרים היהודים משאלוניקי, שנסעו ליריד דולייא בשנת שע"ז – 1617, יצאו בי"ד באלול בדרכם לביתם. בהיותם בדרך בין הכפר קאשטורינה, במחוז קרלסדיק ופולוג'י אשר על ההר, סמוך לגבול הבולגרי של היום, התנפלו עליהם נוצרים ותורכים ועמם כמה יניצ'ארים והרגו "קהל גדול השבים מיריד דולייא. בהם היו אבות ובנים ושאר קרובי משפחה, צעירים וזקנים, בעלי מלאכה ואמנים, תלמידי חכמים ופני הקהילה.
כנראה הגיעה השמועה לשאלוניקי באיחור זמן, אולי מחמת שיבושי הדרכים. קרובי ההרוגים הזדרזו לצאת למקום ההריגה לאסוף את החללים. עד הגיעם למקום נבאשו גופות, וכמה מהן היו "מאכל לעוף השמים". אבל כבד ירד על שאלוניקי. הקהילה ביכתה את ההרוגים וביקשה לקבוע זכר גזירה זו לדורות. בכ"ט בחשון שע"ח 1618, נקבעה הסכמה, שיום ההריגה י"ד באלול יהיה יום "צום ועצרה". המתקינים הסכימו "שיום הצום ובכי הזה שנקבעו לדורות….יהיה ברוב עם, עם הקהילות הקדושות בחברת ת"ת". ספק אם יום הצום נתקיים שנים הרבה.
מעתה נבוא אל הידיעות שבמקורות החדשים.
רבי דוד מאצא כותב, שבשמיני עצרת שע"ח היגיעה לויניצאה השמועה, ש "יותר משמונים נפשות" מן הסוחרים היהודים ששבו מיריד דולייא נהרגו, ובכללם קרובו של רבי ישראל יהודה די ליאון. אכן נמצא נוסח מצבתו. לא כל השבים נהרגו "מעט הנה היו פליטים עם שרידי חרב אשר ברחו לנפשם ועזבו רכושם לשודדים אשר לקחו ממון רב. וידל ישראל מאוד. אמור מעתה, שהשמועה הגיעה לשאלוניקי באמצעותם.
גם מחוץ ליוון ביכו את ההרוגים. בוינציאה הספידום רבי יצחק גרשון מצפת, שהתיישב בוינציאה והיה לנודע שבמגיהים ורבי אברהם לומברוזו, שניהם מחכמי קבילת קודש ליוואנטיני. ההספד נקשר בהספדה של הגבירה בונוינידה אשת דון יצחק שניאור. אישה זו נפטרה בח' בחשון שע"ח. מכאן שהיה זה בשבוע השני של חודש חשון.
קינתו של רבי יוסף שלום גאלייגו נתחברה באמשטרדאם וכנראה נאמרה בקהל "בית יעקב", שבו כיהן רבי יוסף פארדו. בקינה תיאור מפורט על המאורע, ואתה למד ממנה על הרושם שהטביע על יהודי שאלוניקי.השודדים ארבו לסוחרים בין ההרים. להורגם החלו לפי חרב, כלומר בזקן שבחבורה פגעו תחילה. הרגום בחרב ובחצים, השקום כוס התרעלה, ואולי אין זה אלא מליצה, וינפצום לסלע. מספר ההרוגים גדול מן המספר שנקב רבי דו מאצא "קרוב למאה ועשרים היו חללי עמי".
השמועה באה בהפתעה לשאלוניקי, ותהם כל העיר. בצאת המשפחות למקום ההריגה התחלחלו בראותם מצב החללים נקובים ככברה, הגופות נבאשו, וירום תולעים. לא הכּרום. כנראה הובאו כל החללים לקבורה בארץ שלוניקי, שלא כדעה הרווחת שיהודים מן הכפרים הסמוכים קברו כמה מן ההרוגים ולשאלוניקי הובאו כארבעים חללים.
הריגתם של הסוחרים שכמה מהם היו מנכבדי הקהילה ועשיריה ואבדן רכוש רב, ברי שנתנו אותותם בחיי המסחר והכלכלה של יהודי שאלוניקי.
קִינָה הַנֶּאֱמֶרֶת עַל הֲרוּגִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ בִּשָׁאֵלוֹנִיקִי.
לתמרור אליכם עדה קדושה
סימן אבגדה, יוסף שלום.
קינה הנאמרת בליל תשעה באב ומצויה בסדר ארבע תעניות כמנהג ספרד.
אָרִים בְּמַר נְאוּמִי / עַל חַלְלֵי בַּת עַמִּי אָרִים
אֶצְעַק בְּלֵב מַר, נִשְׁבָּר / בְּזָכְרִי יוֹם צַר גָּבַר
וּמְאוֹרִי קָדוֹר קָדַר / הָפַךְ לְחוֹשֶךְ אוֹר יוֹמִי אָרִים
בַּת עַמִּי תִבְכִּי דָם / עַל חֲמוּדֵי עֵינַיִם
אֲשֶר הָלְכוּ לִירִידָם / כִּמְחוֹלַת מַחֲנַיִם
וְּבְשׁוּבָם תּוֹךְ הֶהָרִים, צֹאן אוֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי אָרִים
גְּזֵרַת חֲרוֹן וְעֶבְרָה / מִשָּׁמַיִם נִגְזֶרֶת
לְאַבֵּד צֹאן וַחֲרָרָה / וּלְהַשְׁחִית הַתִּפְאֶרֶת
בְּיָד אוֹיֵב בְּמֵרְץ זְבָחוֹ וְכִלּוּ עַד תּוּמִי
דָּרְכוּ חִצִּים צוֹרֲרִים / וַיֵּשְׁבוּ בְּמוֹ אֶרֶב
לִשְׁפֹּךְ דָּם הַסּוֹחֲרִים / כְּמִי מַעְיָן לַחֹרֶב
בִּשְׁנַת ה' אֲלָפִים בִּפְרָט נָפְלוּ בְּחָרֶב
אָז יַד צוֹרֵר גּוֹבֶרֶת לִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ דָּמִי
הֵאָסְפוּ פֹּה כָּל יָרֵא / הַיּוֹם הַזֶּה וְהֵלִּיּלוּ
כִּי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה / יוֹם לְחֹדֶשׁ אֱלוּל
נִשְׁמָע כִּי בּוֹצְרִים כֶּרֶם חֶמֶר חִלֵּלוּ
עַל זֹאת מֵעַי יָחִילוּ, כִּי נִשְׁבְּרָה בַּת עַמִּי
וּבְבֹאָם לְתוּמָם / כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים
לֹא יָדְעוּ כִּי לְדָמָם / יֶאֱרוֹבוּ אַכְזָרִים
לְהָרְגָם וּלְהוּמָם, שַׁאֲנוּ כַּכְּפִירִים
דְּלָקוּם עַל הֶהָרִים, וְיִרְדְּפוּ אֶת עַמִּי
זַלְעָפָה אֲחָזָתַם / וְלִבָּם נִתַּר יַחַד
בְּשׁוֹמְעָם קוֹל חָרְבָתָם / זָעוּ כֻּלָּם בְּפַחַד
עָנוּ כֻּלָּם יַחַד, בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי
חלחלה ורעדה / וגם שברון מתנים
נפלה על כל החברה / עינם כזרם מים
אמרו חימה ועברה / באה מן השמים
איכה יראו עינים, אשר ימצא את עמי
טמאים עת פגעו / במחנה העברים
כאריות שאגו / לצודם כצפורים
והם בבכי תמרורים, קול שועת בת עמי
יחד תכלנה עינם / אל עזרתם ואין
כי שכך אל בענן / שערי שמים
ונלכדו בעונם, ועון דורם כפלים
עיני תרדנה מים, על שבר בת עמי
כי קול נהי ודאגה / נבהלתי בלי כח
על צאן ההריגה / מלאו ימיכם לטבוח
קרו שמע בשאגה, ואויב זבח זבוח
מבחר הצאן נתוח, קרא שמו לא עמי
להורגם בלי חמלה / החלו לפי הרב
חרבם כאש אוכלה / דם כליות וקרב
השקום כוס התרעלה, שיכל איבד את עמי
מברקי מרודים / ומכלי הבלע
בחרב מדוקרים / חצים ואבני קלע
וינפצום לסלע, ויחפרו את עמי
נאקת חלל נשמע (ה ) / תוך ההרים עלי דרך
פתע באה השמועה / כי הכום ראש על ברך
חציו זרק הדורך, ותצוררנה עמי
סמר בשר שומע / ואש בקרבו הבעיר
וכל פה מר צווח / יחד ישיש וצעיר
ותהם כל העיר, כי לא עלתה ארוכה בת עמי
עלו עפר על ראשם / קראו המקוננות
ויבכו במר נפשם / יללו קול יגונות
החילו לבנות ארונות, ולחגור שק בת עמי
פחד ומורא לבשו / זקנים ואנשי שער
ידם לזקנם פרשו / וימרטו השער
על כי אריות ביער, ספו תמו את עמי
צווחת אמהות שכולות / בקרבם אש גחלת
בוער תוך הלבבות / כי נאבדה התוחלת
כל פה מר מיללת, מרות ממר נעמי
קרבו אל גיא ההרגה / וקדרו פניהם
נקובים ככברה / מצאו את פגריהם
קול צרה כמכבירה, הרימו קול עליהם
להביאם העירה \ רדנו, אמרו עמי
רוגז אחזו כולם / קטנים וגדולים
ותשא העדה קולם / כיללת אגלים
על כי באשם עלה, וירום תולעים
לא הכירו עינים, קדרו פני בת עמי
שמור תוך אחוזתם / ויכסו דם נקי
אל קבר בני גלותם / בארץ שלוניקי
דעו קול בבכיתם, ילדי וגם יונקי
על כי ביד עושקים, חנם לוקח עמי
תמהו כל הנשארים / נהי ויללה הוגים
לבוש ולבב שבורים / על מספר ההרוגים
קרוב למאה ועשרים, היו חללי עמי
יחד נאספו הנם / במועל ידיהם
והצדיקו את דינם / משפט אלוהיהם
אמרו כל לא לחנם, כל זה בא עליהם
כסה כלמה פניהם, כי גדל עון בת עמי
ועתה אלוהינו / זכור דם הזבוחים
ומהר לעינינו / קח נקם מן הזובחים
כל בשרם לנתחים, על נקמת בני עמי
ובחסדך שלחה / החמה לאוהביך
וקיים ההבטחה / מאמר נביאך
אזי את שם קדשיך, תודיע בתוך עמי
פורה דרוך כשדורכים / ובא חמוץ בגדים
לרמוס ראש קשת דורכים / מול אביונים נדודים
כלו עצרת בוגדים, אשר כלה את עמי
שעה דם ההרוגים / כמו ריח ניחוח
ושים בתענוגים / לנשמתם מנוח
זכור היותם נמוגים, לפני אויב, בלי כח
וישטחום שטוח, נגע עד שער עמי
לְפָנֶיךָ יִזָּכְרוּ / תָּמִיד, לָעַד לְעוֹלָם
לְקֵץ יָמִין יָעִירוּ / נִבְלָתָם בְּחֵילָם
פְּנֵיהֶם יַזְהִירוּ, כַּשָּׁמַיִם וְחֵילָם
אֶל תּוֹךְ הֵיכַל וְאוּלָם, הָשֵׁב אֶת שְׁבוּת עַמִּי
וְאָז בְּךָ תָּגֵלְנָה / עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ
וּפִיּוֹת תְּרַנֵּנָּה / מֵעַם אֲשֶׁר קָנִית
וְחֻרְבוֹת תִּבָּנֶינָה, כְּגַן עֵדֶן נָטִיתָ
וְדָבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ, אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי
מְבַשֶׂר טוֹב תַּצְמִיחַ / לַעֲנִיֵּי עַמְּךָ
וּבְרוֹב טוּב תַּשְׂבִיעַ / לִצְמֵיאֵי פָנֶיךָ
וּבְכָבוֹד תַּצְמִיחַ, קֶרֶן דָוִד עַבְדֶךָ
אֲזַי יֵאָמֵר לְבָנֶיךָ : נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי
סוף הפרק הרוגי דולייא.
ממזרח וממערב כרך ג'- הרוגי דולייא-מאיר בניהו
עמוד 87