אלי פילו
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה
כן אין הוא מפסיק להתפלל לסיום המלחמות: ״יתמו המלחמות מסביבי // יוצר כל הנשמות גואל תביא״. גם בהצגת האידאל הפוליטי־החברתי של העם שחזר לחיות בארצו רד״ב מפליג בתיאור תכונותיו השלוות, הלמדניות, הרוחניות והמוסריות של עם הנצח:
אשרך ארץ
שיר — המדבר בשיבחה של א״י
מילים — רבי דוד בוזגלו
אַשְׁרֵךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ, לֹא עָנַד חַרְבּוֹ,
אִם לִלְחֹם חָגְרָה, וּפָתְחָה בְּשׁוּבוֹ,
יַעַן וּבְיַעַן לֹא הַלֵּב לִבּוֹ,
כִּי אִם לְהָנִיף דֶּגֶל עָם בָּחַר בּוֹ
לְעֶבֶד נִמְכַּר הוּא קִנְיָן לְעַמּוֹ,
טוֹב עַיִן לַכֹּל לֹא פָּג נֶצַח טַעְמוֹ,
יָדָיו מְלֵאוֹת עֲבוֹדָה כָּל יוֹמוֹ,
עִם מֹחַ מֵפִיץ אוֹר זַךְ מַחֲשָׁבוֹ.
מִשְׁמַעַת לוֹ לַאֲשֶׁר צֶדֶק יְצַו לוֹ,
יָעִיז לְהוֹדוֹת וְלֹא בוֹש לְקוֹלוֹ,
וּבְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם שָׁם אָהֳלוֹ
שָׁם צֶדֶק לָבַשׁ וּלְבָשׁוֹ בִּמְסִבּוֹ
בְּפַת בַג מְלָכִים לְבָבוֹ לֹא יִפְתֶּה,
וּבְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְאוֹתוֹ לֹא יִשְׁתֶּה
לִצְבֹּר כֶּעָפָר כְּסָפִים, לֹא יִשְׂטֶה,
וְלֹא לְמַלֹּאת אֶת הָרָיו זָהָב
הפיוט ״אשרך ארץ״. פיוט זה משמש הד לנאום שהשמיע רד״ב במרוקו זמן קצר לפני עלייתו לארץ ובו העלה על נס את המאבק לעשיית צדק של ממשלת ישראל ובראשה לוי אשכול, ולכן ייתכן שכתב אותו עוד בהיותו במרוקו. בנאומו זה הוא מזכיר שהוא שומע על הארץ והתפתחותה מפי ״תיירים״ שהגיעו למרוקו. ראה שם, עמ׳ 412.
אשר לעמדותיו של המשורר כלפי הארץ, עלייתו אליה גם שינתה וגם חיזקה בו־ בזמן את עמדותיו הקודמות של איש הגולה שחלם במשך זמן רב לחיות בה, ולא הצליח בכך אלא לקראת סוף ימיו. גם בשיריו המאוחרים ההיצגים המיתיים־הדתיים המסורתיים של ארץ ישראל ואתריה חוזרים ונשנים, אולם נסיעותיו ברחבי הארץ בהיענות להזמנות התכופות של חסידי פייטנותו ותלמידיו, ביקוריו בירושלים ואולי אף במקומות הקדושים שנכבשו במלחמה, ההדים שקלט מיוקרתה הרבה של ישראל כתוצאה מן הניצחון וכן הכבוד שרחשו לו קהל מאזיניו ומכריו, כל הגורמים האלה הפיחו עצמה מיוחדת בשיח הלאומי – ואף הלאומני – שלו בשיריו המאוחרים. על אף עיוורונו הוא חש את נופיה של הארץ והפנים את גאוות תושביה ומרצם. בעניין זה השיר שבו הוא מנהל דו־שיח עם ארצו הישנה־החדשה תוך עירוב טבעי לגביו בין דימויי העבר והזיותיו לבין אפשרויות ההווה ותמונותיו מציג באופן הטוב ביותר את עולמות השיח המורכבים של המשורר בסוף ימיו.
לעומת ראייה חדשה זאת של המציאות היהודית ושל מעמדו של המשורר בתוכה לאחר עלייתו לארץ אין שיריו הרבים על גלות וגאולה חורגים מן התמונות השחוקות של מוראות הגלות והציפייה היוקדת לגאולה. כמו שיריו השגרתיים האלה – וגם טובים מהם הרבה יותר – ניתן למצוא למאות ואולי אף לאלפים בשירת הפיוט של יהודי צפון־אפריקה. יש לציין עם זאת שרד״ב כתב את שיריו בתקופה של רגיעה משמעותית ביחסים בין יהודים למוסלמים במרוקו כתוצאה מן הפרוטקטורט הצרפתי, ולכן הוא לא חש אותה המתיחות ואף אותה העוינות ששררה לעתים תכופות כל כך עד להשתלטות צרפת על מרוקו, ואשר הזינה את
כתיבתם של דורות רבים של משוררים עבריים במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. רד׳׳ב כתב אם כך את שיריו אלה בעיקר כדי לשלבם בשירת הבקשות וכדי להכניס דרכם מנגינות חדשות ומושכות את האוזן למערכת המוסיקלית של סדרות הפיוטים. אשר לתקופת מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, לא ידועים לנו שירים שכתב אז, ולא ידוע לנו אם אמנם כתב שירים בנושא זה. שירתו הלאומית והאישית החלה בעצב רק לאחר תום מלחמת העצמאות, עם שכתוב השיר על חרדות המלחמה שחיבר משורר אחר לפני תום הקרבות.
המדובר בפיוט ״אסירי תקוה דמם נזרק לאות; / הלא הם המדוכיס תחת סועה וסופות״ (שד״ה, עמ׳ 123), שדובר בו לעיל
אסירי תקוה דמם
שיר — לכבוד חג העצמאות
לחן — שגה מצריה
נועם — הולחן ע״י שלום עזרא לְקָאנוּנְזִי
מילים — נסים דהאן הי״ו
פזמון:
אֲסִירֵי תִּקְוָה דָּמָם נִזְרַק לְאוֹת
הֲלֹא הֵם הַמְּדֻכִּים תַּחַת סוֹעָה וְסוּפוֹת
תַּחַת לַחַץ, לַחַץ עֹל זָר, עֹל זָר שׁוֹד,
שׁוֹד שֶׁבֶר וּתְלָאוֹת
אַרְצֵנוּ דָּם בָּנֶיךָ צוֹעֵק
שׁוֹתִים כּוֹס רַעַל וּכְדוּמָם שׁוֹתֵק.
שִׁפְכֵי דִּמְעָתֵךְ כִּי הָאוֹיֵב אוֹרֵב.
לִלְחוּצִים בַּצַּר שְׁחֹרִים כְּעוֹרֵב.
וּבְשׁוּב בָּנַיִךְ אֵלַיִךְ מְנַצְּחִים.
אָז דִּגְלָם יִתְנוֹסֵס לְנֶצַח נְצָחִים.
הֵידָד יִהְיֶה יוֹם זֶה גָּדוֹל וּמְשַׂמֵּחַ.
כְּעַל דֶּגֶל צִיּוֹן נִצָחוֹן זוֹרֵחַ.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי קִרְיַת דָּוִד חַנָּה.
אִם לֹא אֶזְכְּרֵךְ בְּכָל עֵת וְעוֹנָה.
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי אַעֲלֶה אֶת שְׁמֵךְ.
כִּי בָּךְ יָשְׁבוּ לְמִשְׁפַּט כִּסְאוֹת מֶלֶךְ.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Azancot
(Azini) Ezini אזיני
Azzini, Alzini, Elzini
Nom arabe dont le sens paraît être: «Le paré», «L’orné», «Celui qui aime se faire beau».
(Aznagui) Eznagui
Znagui
Ethnique de la tribu berbère des Znaga dans le Tafilalet (Oueden- feldt, p. 186.)
Ce nom est parfois trouvé sous la graphie de: «Znagui».
(Aznati) Eznati
Znati
Ethnique de la grande tribu berbère des Znata dont la fraction des Gueraoua, commandée par la reine juive de l’Aurès, la Kahena Dahiya, combattit l’invasion arabe au VIIe s. A cette époque, les tribus berbères- des Gueraoua, Fendlaoua, Mediouna, Bahloula, Bani Fezaz et autres- étaient juives en grande partie. Ibn Khaldoun, le célèbre historien des berbères, pense que ceux-ci s’étaient convertis au judaïsme au temps de l’apogée du peuple d’Israël, en raison du voisinage de la Syrie, pays- d’origine des berbères d’où ils auraient été refoulés sur l’Afrique du Nord, d’abord par Josué et ensuite par le roi David. (Ibn Khaldoun; Rond Al-Qartas ; Al-Istaqça).
Abraham Eznati, rabbin notaire à Salé, XVIIe-XVIIIe s
Joseph bar Shelemoh Eznatti, rabbin marocain au XVIIIe s., auteur de Kêlé ha-Sharet be-Diné Qiriat ha-Torah ve-Diqduqim «Instrument de Service avec les règles de lecture de la Torah»
Salomon Eznati, rabbin à Tibériade au XVIIIe s
Simeon et Jacob Znati figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication de l’ouvrage de Salomon Ha-Cohen Vayahel Shelomolo (Casablanca, 1929)
Azancot אזנקוט
Azincout, Azencot
Ce nom, qui est une transcription hébraïque du nom berbère «Azen- kodh» (pl. Izenkadh), et dont la signification est «Gazelle», indique une origine de Akka Izenkadh, «ksar» dans l’oasis de Tatta, fraction berbère des Sektana, entre le Draa et l’Océan Atlantique, ou de la tribu berbère des Oulad Izenkadh des Aït Djemel, dans le Sahel au Sud-Ouest du Maroc. L’existence au Maroc du nom de Lévy-Azancot confirme l’idée- qu'il s’agit d’un nom d’origine. (Voir No. 669)
Voir les noms similaires de: Izerzer (No. 70), Amelal (No. 207),. Bughzala (No. 286), Ghozal (No. 382), Ghozlan (No. 383), Ben Zimron (No. 495), El’opher (No. 163).
Judah Azancot figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)
Hayyim Azancot figure également parmi ces mêmes signataires
Sasson Azancot, probablement fils de Hayyim (2), notable de la Communauté israélite de Tanger, XVIIIe-XIXe s
Salomon Azancot, rabbin à Marrakech au XIXe s. Certaines de ses décisions juridiques sont reproduites dans le Sepher Qupat ha- Rokhelim de Yedidiah Monsonego
Hayyim Azancot, fils de Sasson (3), drogman au Consulat de France à Tanger au début du XIXe s. Vers 1820, s’étant rendu à bord d’un voilier français échoué sur la côte pour y prêter assistance, il y contracta la peste dont il mourut à l’âge de 29 ans, laissant trois fils et deux filles
Moïse Azancot (Don Fernando Azancot), fils de Hayyim (5),. orphelin de bonne heure, fréquentait assidûment l’école des Pères Franciscains espagnols. Doué d’une intelligence précoce, il fut victime d’un rapt à l’âge de 9 ans. Il fut conduit en Espagne où on le baptisa sous le nom de Fernando, le Roi Fernando VII ayant été son parrain. Il remplit plusieurs fonctions à la Cour d’Espagne et fut précepteur du Roi Alphonse XII, alors Prince des Asturies. Il se maria avec une dame de la Cour et eut une fille, Dona Carmen, qui devint la femme de l’Amiral de Bula et dame d’honneur de la Reine Isabelle II. En 1860, il revint au Maroc pour la première fois, en mission avec le Comte de Luna, pour arrêter les modalités du traité de paix avec le Maroc à l’issue de la Guerre d’Espagne.
La mission siégeait chez son frère David, à Tanger, où venait négocier Mouley El-Abbas, oncle et envoyé plénipotentiaire du Sultan, chargé de conclure la paix. En 1875, on le vit de nouveau à Tanger d’où il s’embarqua pour Casablanca où il venait d’être nommé Vice- Consul d’Espagne. Quelques années plus tard, il mourut à Casablanca
David Azancot, fils de Hayyim (5), entra, en 1830, au service du Consulat de France à Tanger, comme drogman et fut l’ami du célèbre peintre Delacroix pendant son séjour dans cette ville, ainsi que d’Alexandre Dumas qui le mentionne longuement dans son ouvrage La Vêloce. C’est par son entremise que furent conduites avec le Gouvernement marocain les négociations qui précédèrent le bombardement de Tanger par l’escadre sous les ordres du Prince de Toinville en 1844. Il se rendit également en Espagne pour s’occuper du ravitaillement de la flotte française. Retiré du Consulat, il ne cessa jamais de prêter ses services à la France et celle-ci, en récompense, l’avait nommé fournisseur de sa marine à Tanger. Mort à Tanger en 1875. Il figure parmi les acheteurs au procès-verbal de vente de la succession du Sieur Marius Rey à Tanger en Novembre 1842
Sasson Azancot, fils de Hayyim (5), mort en 1889. Commerçant important à Tanger ayant contribué au développement des relations maritimes du Maroc avec l’extérieur. Intreprète honoraire du Consulat des Etats-Unis d’Amérique à Tanger, puis Agent Consulaire de cette Puissance à Rabat et à Larache. En 1885, il fut promu membre de la «Orden de los Hospitalarios» de Madrid
Hayyim Azancot, «Paytan» à Tanger, XIXe-XXe s
Abraham Azancot, fils de Sasson (8), célèbre «Mohel» de la Communauté de Tanger. Continua les fonctions paternelles comme fournisseur de la marine française à Tanger. En 1871, il participa à la construction d’une dépendance au cimetière de Tanger
David Azancot, fils d’Abraham (10), né à Tanger, polyglotte distingué et possesseur d’une vaste culture générale, notamment dans les domaines de la sociologie et des questions ethniques juives et marocaines. Continuant la tradition familiale, il entra en 1911 au Consulat de France à Tanger et fut chargé de la Chancellerie du Consulat de Tétouan pendant de nombreuses années, jusqu’en 1930
Judah Azancot, rabbin, notaire s’étant distingué dans l’enseignement rabbinique pendant de nombreuses années. A la suite de l’implantation du Statut de Tanger, il fut nommé, en 1924, l’un des trois magistrats composant le Tribunal Rabbinique de cette ville. Par la suite, il succéda au Grand Rabbin Judah Benchimol dans les fonctions de Grand Rabbin et de Président du Tribunal Rabbinique de Tanger
Moïse Azancot, rabbin et notaire à Tanger au début du XXe s
Moïse Azancot, fils de Hayyim (9), né à Tanger, émigra en 1894, à l’âge de 14 ans, au Venezuela où il fit des études et remplit plusieurs fonctions dans le Gouvernement, telles que Secrétaire et Trésorier Général de la Province de Maracaïbo. A son retour à Tanger, il s’occupa de questions publiques et fut fondateur et président de la Chambre de Commerce Internationale, un des promoteurs de la Fondation de l’Asile Laredo-Sabah, vice-président de la Communauté Israélite de Tanger, membre de l’Assemblée Législative, conférencier, journaliste et écrivain distingué. Auteur de : Polémica Religiosa en defensa, de los Judíos — A propósito de los métodos medioevales usados por el nazismo alemán, ouvrages de défense du Judaïsme et attaque contre le régime nazi (Madrid, 1934), etc. Officier de l’Ordre du Ouissam Alaouite
Moïse Azancot, fils de Judah (12), rabbin né à Tanger vers 1895, principal organisateur de nombreuses institutions d’assistance publique à Tanger. Il fut membre du Comité de la Communauté et délégué israélite à l’Assemblée Législative de cette ville de 1928 à 1932. Actuellement l’un des trois membres du Tribunal Rabbinique de Tanger. Eminent conférencier, doué d’une vaste culture, par sa modestie, sa probité exemplaire et son affabilité, Moïse Azancot s’est attiré l’admiration et le respect de tous ses concitoyens
Abraham Azancot, fils de Moïse (15), membre du Comité de la Communauté de Tanger en 1967.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Azancot
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל
2. הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל
פרק מאלף לעצמו הוא יחסם של בני המגרב לארץ־ישראל. כבר ציינו, שמוצאם של חלק מיהודי המגרב הוא מארץ־ישראל, וטבעי הדבר שהמשיכו לקיים קשרים איתה. זאת בנוסף ליחס המיוחד שיש לכל יהודי בימים ההם לארץ־ישראל. דבר זה נכון במיוחד לגבי מצריים ולוב, שהיו קרובות קירבה גיאוגראפית יחסית לארץ־ישראל. הקשרים שנרקמו בין שני קיבוצים אלה, במיוחד בתקופת הגאונים, לא נותקו גם בתקופות קשות כמו המאות ה־15-11, כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ־ישראל ואפריקה הצפונית כאחת. עצם קיומה של קהילה נפרדת של ״מערבים״ — כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ־ישראל — באותה תקופה היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך־כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ־ישראל. לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה־16, עת נתחדש היישוב היהודי בארץ־ישראל; התנועה בין המגרב לבין ארץ־ישראל נעשתה קלה יותר, גם משום שארץ־ישראל וארצות המגרב, להוציא מארוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות׳מאנית. עדות לכך יש בעלייתם, החל בראשית המאה ה־16, של עשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים. כאמור, נתקבלה תורת צפת בקהילות אפריקה הצפונית, ובייחוד הקבלה מבית־מדרשו של האר״י.
עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ־ישראל החל משלהי המאה ה־16, ובמיוחד עקב הידלדלותו הכלכלית, נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו. התקוות המשיחיות, השפעתה של קבלת צפת, ארץ־ישראל בתודעת בני המגרב וקיומה של קהילת המערבים בארץ־ישראל — כל אלה חברו במאות ה־19-17 לכינון קשרים הדוקים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין היישוב היהודי בארץ.
קשרים אלה נתקיימו בראש ובראשונה באמצעות השלוחים (שד״רים — שלוחים דרחמנא, או דרבנן), שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה־17. פעילות זו הגיעה לשיאה במאה ה־19, ודומה שאין שנה במאה זו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב. השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ־ישראל. יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהן, ביחס למרכזים יהודים אחרים, היה נכבד. זאת גם משום שהיתה, כאמור, עדה של ״מערבים״ בארץ. במקרים רבים היו שלוחי ״ערי הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), מבני העדה, ולעתים אף אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים (מן המאה ה־18 ואילך) נתקבלו בסבר פנים יפות. יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסויימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ־ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.
השלוחים נתקבלו בדרך־כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד בעיני המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד״א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס ״היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״ (ספר מעגל טוב, שם, 56). השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. שיא ביקורו של השליח בקהילה היה בעת שנשא את הדרשה בבית־הכנסת. כמה ממשוררי המגרב חיברו שירים בשבח שד״רים מסויימים.
ואולם, למטרתם העיקרית של השד״רים — איסוף כספים — היו תוצאות אחרות, שלא נפלו ממנה בחשיבותן. שלוחים אלה הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר, ואף לפאתי הצחרה והאטלס. למעשה, היו השלוחים היחידים מקרב העולם היהודי שנידחי ישראל זכו לראותם, לשמוע מפיהם על הנעשה בעולם זה, ולקבל מהם מנת עידוד ותקווה.
המלומדים והרבנים שבשליחים הפיצו תורה בקרב יהודי הקהילות שאליהן הגיעו, הביאו עימם חידושים בהלכה, מכרו ספרים ועמדו בקשרים הדוקים עם רבני המקום. לכמה מהם גם היה חלק נכבד בהפצת הקבלה ומינהגיה בקרב הקהילות במגרב. כך למשל, את סדר התפילות כמינהג המקובלים בישיבת ״בית אל״ בירושלים הביא לאפריקה הצפונית בשלהי המאה ה־18 ר׳ חזקיה יצחק מזרחי, בנו של המקובל המפורסם ר׳ שלום מזרחי שרעבי. לקמיעות ול״סגולות״ שהובאו מארץ־ישראל יצאו מוניטין מיוחדים, וגם חכם כמו ר׳ יעקב בן צור מפאס העתיק ״סגולה״, שהביא אתו ר׳ חייא דיין, שליח חברון וירושלים במחצית השניה של המאה ה־17.
קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל־הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו התרומות למען ארץ־ישראל. מרכז מעין זה היה באלג׳יר, שישבה על אם הדרך ממארוקו מזרחה והיתה, כאמור, עיר־נמל חשובה באותם ימים.
היו שהקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ־ישראל, והיו שהתחייבו לשלוח הקצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים בתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 ״נדר גמור לשלוח… למעלת… רב השד״ר… מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמשה ועשרים ריאלים… כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה׳״ (פ׳ גראייבסקי, מגנזי ירושלים, טו(שבט תרצ״א) עמ׳ בג). פעמים נטלו על עצמן קהילות שונות לתמוך במוסד מסויים ארץ־ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד״ר ר׳ יקותיאל (שם משפחתו לא נודע) בשנת 1677 לאסוף כספים למען ייסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים ״מערבים״. שליחות זו עלתה יפה, וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לר׳ בנימין דוראן שישב באלג׳יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.
ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה גם בנושאים אחרים. החכמים בשני מרכזים אלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומינהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המינהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מינהגים מסויימים שבאו לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, וזאת בניגוד למינהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי בני ארץ־ישראל. בקהילות מצריים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל. מאידך יש לציין, שמצריים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה־18, כמקום מיקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ־ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות. ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם ״ירושלים״, ובכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מיסתורין שבה נצטיירה בעיניהם, לבין המציאות.
כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ־ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה־19 עלו בעיקר יחידים, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.
בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים־התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי־הביניים המוקדמים, שאין חובה לעלות בימיהם לארץ־ישראל בגלל סכנות אלה. גורמים אחרים היו המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ־ישראל וקשיים אישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל שלא לנטוש את צאן מרעיתם. ר׳ יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג׳יר במאה ה־18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ־ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אומנם, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה־19.
במצב זה חל שינוי כבר בשלהי המאה ה־18, ובמיוחד במאה ה־19, בעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים־התיכון. רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום גורם של ממש היכול למנוע עליה. היו אף שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ. יהודי מארוקו אף נהגו למכור ספר תורה כדי לעלות לארץ (כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים). ואכן, החל בשליש השני של המאה ה־18 , עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות. כך בשנת 1777, שנת העליה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניסיה, ושלושים אחרים באו לשם ממקומות אחרים באפריקה הצפונית.
כללו של עניין, בתקופה זו נתקיימו קשרים בין קהילות ישראל במגרב לקהילות אחרות בתפוצות ישראל, ולא רק בתחום הכלכלי אלא גם במישורים חברתיים ורוחניים. קשרים אלה נתקיימו מתוך עניין הדדי, והם מצאו ביטויים המובהק כאשר קהילה מסויימת נמצאה במצוקה. האימרה המפורסמת ״כל ישראל ערבין זה בזה״ (תלמוד בבלי, שבועות לט, עמ׳ א׳) שבה ונתאשרה בדורות ההם ובקהילות הללו. קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי או־ץ־ישראל לבין יהודי המגרב: סיוע כספי רב ליישוב בארץ, קשרים רוחניים ועליית יחידים. בכל אלה נתגלתה נאמנותן ומסירותן של קהילות המגרב לארץ־ישראל.
אחרית־דבר: יהדות אפריקה הצפונית על סף זמנים חדשים
במחצית הראשונה של המאה ה־19 החלו להסתמן סימנים ראשונים של מגמות חדשניות בקרב יהודי אפריקה הצפונית. כמה מן הדפוסים של תהליך המודרניזציה דומים לאלה שהתרחשו במערב אירופה, אך קיימים הבדלים ניכרים בגורמיו, בעוצמתו ובהשפעתו של התהליך. ביהדות אפריקה הצפונית השפיעו על תהליך זה — ובמיוחד על תחילתו — גורמים חיצוניים, מאז החלו המעצמות להתערב יותר ויותר בנעשה באיזור זה, וכן בהשפעת מתיישבים ונציגי מוסדות יהודיים שבאו ממערב אירופה ובמיוחד מצרפת.
הבדלים אחרים קשורים במועד הופעתן של מגמות המודרניזציה ואופיין בתוך הארצות והחבלים השונים באפריקה הצפונית. מדרך הטבע, ניכרו השפעות אלה בארצות שבאו תחת השפעת מעצמות אירופה כבר בשלבים מוקדמים, כגון אלג׳יריה (להוציא אזורי הצחרה) ומצריים. לתוניסיה, ללוב ולמארוקו הגיעה השפעה זו במועד יותר מאוחר, אם כי גם בארצות אלה היו קהילות אחדות, שקיימו מגעים הדוקים עם ארצות אירופה עוד בשלהי המאה ה־18, ובהן אכן הקדימו כמה תופעות של מודרניזציה.
אחד התחומים הראשונים, שבו ניכרו ההשפעות החדשות מבחוץ, הוא החינוך. כך כבר בשנת 1840 הוקם בקהיר בית־ספר, על־ידי אדולף כרמיה מצרפת, ובו נקבעה תוכנית לימודים,שהיתה שונה מן המסורת החינוכית שהיתה מקובלת בארצות האיסלאם עד לתקופה זו. בצד המקצועות המסורתיים של היהדות (מקרא, משנה, דינים וכיוצא באלה) ולשון הקודש (עברית), החלו ללמד גם לשונות זרות, ובראשן צרפתית וערבית וכן חשבון. הוקם גם בית־ספר לבנות ברוח זו. מוסדות דומים הוקמו באותה תקופה גם באלכסנדריה ובחלק מקהילות אלג׳יריה.
גם באירגון הקהילה ניכרו הזמנים החדשים. כאמור, חיו היהודים עד תקופה זו במיסגרת אירגון אוטונומי, שבראשו עמדו ראשי הקהל והדיינים — הרבנים. התמורה הראשונה בתחום זה ניכרה בעליל באלג׳יריה. סמכויות האוטונומיה היהודית צומצמו בהדרגה בין השנים 1830 —1842. תפקידיו של ה״מוקדם״ היהודי באלג׳יר, מנהיג הקהילה עד תקופה זו, הועברו לסגן ראש־העיר, שאומנם גם הוא היה יהודי, אך נחשב לפקיד ממשלתי הכפוף לשלטונות הצרפתיים. סמכויות בתי־הדין היהודיים הוגבלו בעיקר לענייני אישות, וגם זאת רק לעריכת טקסים סמליים. רפורמות אלו נעשו אומנם במיסגרת אירגונו של השלטון הצרפתי באלג׳יריה, אך הן מצאו תומכים נלהבים בקרב מנהיגים יהודיים מצרפת ובקרב יהודים שבאו להתיישב באלג׳יריה. אלה ביקשו לארגן את הקהילות היהודיות באלג׳יריה על־פי אירגון הקונסיסטוארים (איגודי הקהילות) בצרפת, דבר שגרם למתיחות רבה עם אותם יהודים מקומיים שרצו לשמור על דפוסיהם המסורתיים; אך ידם של אלה היתה על התחתונה.
לא ציינו בזה אלא חלק מן התמורות שהתחוללו בקרב יהודי אפריקה הצפונית בתקופה זו, תמורות שגילויין הבולט החל ניכר רק במחציתה השניה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. אז נרתמו לתהליך המודרניזציה גם מוסדות גדולים, ובראשם חברת ״כל ישראל חברים״.
מוצדקת הטענה שבמאה ה־19 החלה תקופה חדשה בתולדות ישראל בארצות המגרב. לשידוד המערכות המדיניות, עת נופלות ארצות המגרב בזו אחר זו בידיהן של מעצמות אירופה, יש השפעות מפליגות על תולדות היהודים באפריקה הצפונית: עידן חדש זה מלווה בתמורות חברתיות, כלכליות, מישפטיות ותרבותיות חשובות.
עמוד 196
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א–הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל
רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-אוֹדֶה לָאֵל בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבאז
12 – אודה לאל בקול נעים וזמרה.
אוֹדֶה לָאֵל בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה
לי״ג עיקרים. פיוט בן טז בתים בחרוז מבריח ־(חריזה גם ברוב הדלתות).
הבית פותח במילה ממילות השיר ׳מציאותו ואחדותו ואין גוף וקדמון׳ (דודזון, מ:2115), העשוי שני חרוזים. כן ניכרת בבירור השפעת הפיוט ׳יגדל אלקים חי׳.
חריזה: אאאאא וכו'.
משקל: אחת-עשרה הברות בדלת וכן בסוגר.
כתובת: פיוט מיוסד על י״ג עיקרי הדת ע״ס ׳מציאותו׳ בצלמו ובדמותו [נ״י: בנימוקו וטעמו] משתנה לכמה נגונים, לפי העתים והזמנים. ובסוף סימן: דוד בן אהרן חסין.
אוֹדֶה לָאֵל בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה / בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה עִקָּרַי דָת טְהוֹרָה
מְצִיאוּתוֹ בְּאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת / אָלֶ"ף בֵּי"ת יוֹ"ד עַיִ"ן שְׁמוֹתָם נִקְרָא
וְאַחְדוּתוֹ בִּרְקִיעִים וַאֲדָמוֹת / וְאֵין שְׁנֵי נִמְנֶה עִמּוֹ בְּחֶבְרָה
וְאֵין גּוּף לוֹ וְלֹא צֶלֶם דְּמוּת / וְלֹא תֹּאַר וְלֹא מַרְאֶה וְצוּרָה
וְקַדְמוֹן הוּא לְכָל מִינֵי קְדִימוּת / לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נֵצֶר וְנִבְרָא
נֶעֱבַד יָרְאוּ בְּיַרְאוּת הָרוֹמְמוּת / עֲבוֹדָתוֹ בְּפִי הַכֹּל שְׁגוּרָה
יָדַע מָה בַּחֲשׁוֹכָא, תַּעֲלוּמוֹת / אֵלָיו נִגְלוּ, כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה
נְבִיאָיו וִירֵאָיו אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת / עֲלֵיהֶם אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ הֶעֱרָה
לְמֹשֶׁה שָׂם עֹז וְתַעֲצוּמוֹת / נְבוּאָתוֹ כַמַּרְאָה הַמְּאִירָה
וְתוֹרָה הִיא כּוֹלֶלֶת כָּל הַחָכְמוֹת / מִשָּׁמַיִם עַל יַד מֹשֶׁה נִמְסְרָה
לֹא תְּשֻׁנֶּה לֹא תִּתְחַלֵּף כָּל יְמוֹת / עוֹלָם וְעַד לֹא יִהְיֶה לָהּ תְּמוּרָה
גְּמוּל יָשִׁיב לַצַּדִּיק יֵ"ש עוֹלָמוֹת / וּלְרָשָׁע רַע חֲרוֹן אַפּוֹ וְעֶבְרָה
יֵשַׁע יָחִישׁ לְגוֹלִים בֵּין הָאֻמּוֹת / יְקַבְּצֵם לְאֶרֶץ הַטְּהוֹרָה
מֵחַיֵּה הוּא צְבָאָיו אַחֲרֵי מוֹת / וְיָקִיצוּ יְשֵׁנִים בַּקְּבוּרָה
דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם / מְשָׁרְשָׁיו יְקַבֵּץ שֶׂה פְּזוּרָה
בֶּן אַהֲרֹן הוּא אֵלִיָּה הַנָּבִיא / יָבוֹא לִפְנֵי יוֹם ה' הַנּוֹרָא
חָסִין קָדוֹשׁ לְךָ תּוֹדָה בְּזִמְרָה / נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה.
ביאורים לפיוט
- 1. וזמרה: כמו ובזמרה. בשלש… טהורה: המספר בנקבה שלא כדין, כאן מציין המשורר את נושא השיר. והשווה רמב״ם, הלכות יסודי התורה פרק א להלכותיו, וראה ביאורנו לפיוט ׳לאל מראש דורות קורא׳. 2. מציאותו: עיקר ראשון באמונה להאמין במציאות הבורא וכן הסדר בי״ג העיקרים לרמב״ם ובפיוט ׳יגדל׳. בארבעה״. נקרא: אלו ארבעת העולמות שמנו המקובלים בתורת הסוד: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. וציינם המשורר באותיותיהם הראשונות כמקובל אצל יודעי חן (אבי״ע), (וראה: תשבי משנת הזוהר א, קטו־קטז). 3. ואחדותו: זה העיקר השני, שה׳ הוא אחד ויחיד בעולמו. ברקיעים ואדמות: בשמים ובארץ. ואין…. בחברה: אין אחר שאפשר למנותו יחד עמו ולצרפו אליו. 4. ואין… וצורה: העיקר השלישי, שעניינו הרחקת ההגשמה מכול וכול ופירט הפייטן לאמר: אין בקב״ה שום דמיון וקרבה לצורה גשמית כלשהי. צלם ודמות: על־פי בר׳ א, כו: ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳ וביקש להדגיש שאין כאן עניין לדמיון גשמי. 5. וקדמון״. ונברא: מציין קדמות הבורא, שקדם לכל קדמות וכל נוצר. קדימות: כמו קדמות. 6. נעבד: לו בלבד ראוי לעבוד. יראוי: מי שיראים מפניו. יראות הרוממות: יראת כבוד מתוך הערצה לרוממות האל, ב-א יראת, והעדפנו גרסת ק המעוגנת במסורת לשונית. עבודתו: שהכול עובדים לו ומתפללים אליו. בפי… שגורה: שהכול מודים באלהותו. 7. ידע מה בחשובא: כאן מציין הפייטן את העיקר העשירי שבדברי הרמב״ם שהקב״ה ׳יודע כל מעשה בני אדם…׳ ותפס לשון ארמי, על-פי דני ב, כב: ותרגומו: יודע מה בחשכה, והאור עמו שרוי. תעלומות אליו נגלו: כל הדברים הנסתרים גלויים לפניו. כחשכה כאורה: תהלים קלט, יב: ׳גם חשך לא יחשך ממך ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה׳. 8. נביאיו… שמות: זה עיקר האמונה בדברי הנביאים. עליהם… הערה: האציל עליהם מרוח הקודש שלו, והוא על-פי יש׳ לב, טו: ׳עד יערה עלינו רוח ממרום׳. 9. למשה… ותעצומות: שמשה רבנו היה אב לנביאים, ולו יתרון בנבואה על כל הנביאים. עז ותעצומות: חוזק ועצמה, על-פי תה׳ סט, סה. כמראה המאירה: על-פי יבמות מט ע״ב: ׳כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא מאירה׳. 10. ותורה… נמסרה: העיקר של ׳תורה מן השמים׳ שניתנה על-ידי משה. היא כוללת כל החכמות: על-פי דברי חז״ל בדב״ר יא, ה. 11. לא תשונה: לא תשתנה. לא… תמורה: לא תוחלף, ולא יהיה דבר שימיר אותה ויבוא במקומה. 12. גמול… ועברה: העיקר של שכר ועונש. י״ש עולמות: כדברי חז״ל: ׳עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות׳ שנאמר ׳להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא׳ (מש׳ ח, כא) (עוקצין ג, יב). ולרשע… ועברה: לרשע ישיב רע בחרון אף וזעם. 13. ישע… טהורה: רמז לאמונה בביאת המשיח, הנזכרת במפורש בטור 15. ארץ טהורה: על-פי כלים א, ו: ׳ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות׳. 14. מחיה… בקבורה: זו האמונה בתחיית המתים. אחרי מות: אחרי המוות, ותפס לשון שמה של הפרשה הידועה מספר ויקרא, והשווה רמב״ע: ׳ידידי הזמן חדש וחיו כהיום אחרי מות הערוגות׳(רמב״ע, בראדי, עמי ל״ה). ישנים בקבורה: הם המתים הישנים בקברם – וקבורה כאן הוא שם קיבוצי לכלל הקברים. 15. דוד… וקים: על-פי הקריאה הידועה בתפילת קידוש הלבנה, המבוססת על חז״ל במסכת ראש השנה כה, ע״א. משרשיו: הוא המשיח מזרעו של דוד, והביטוי על-פי יש׳ יא, א. שה פזורה: כינוי לישראל על־פי יר׳ נ, יז: ׳שה פזורה ישראל׳. 16. בן… הנביא: על-פי הזיהוי של חז״ל: פנחס הוא אליהו, בפרקי דרבי אליעזר מ״ז, ועוד. יבוא… הנורא: על-פי מל׳ ג, כג: ׳הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד׳ הגדול והנורא׳. 17. הסין: כינוי לקב״ה על-פי תה׳ פט, ט. חסין קדוש: על-פי תפילת ׳אנא בכח׳ ׳חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך׳. נשמה… טהורה: על-פי תפילת השחר ׳אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא׳. בזמרה… טהורה: סיום מעין הפתיחה.
יגאל בן-נון-איש לח"י שאירגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני.
יגאל בן-נון
איש לח"י שאירגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני
דוד שומרון, שהלך לעולמו בסוף 2020 ,פעל במשך ארבע שנים במרוקו בשם המוסד, והיה פעיל מרכזי בכינון ראשית היחסים החשאיים עם ישראל בשנת 1963 המוסד סיפק הדרכה בהכשרת שומרי ראש למלך ובבניית שירותי מודיעין מתקדמים בתחום הריגול הנגדי.
היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו ליצור קשר דיפלומטי חשאי בין מדינה מסוכסכת עם שכנותיה, שראתה בכל גורם ערבי-מוסלמי אויב בכוח, לבין מדינה ערבית-מוסלמית שראשיה התגברו בקושי על תחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי. אם להוסיף לרגישות זו גם את המחוייבות המרוקנית לעולם הערבי, את חברותה בליגה הערבית והתגברותו של הנאצריזם הכלל-ערבי, מתקבל מצב פוליטי שלכאורה אינו מאפשר הידברות בין הצדדים. אולם, היחסים שהחלו כמגעים בנושא זכויותיהם של היהודים במרוקו העצמאית, התפתחו ליחסים דיפלומטיים בין-מדינתיים הדוקים ביותר. יחסים אלה היו חלק מרעיון ״המדינות הפריפריאליות״[שייך לפריפריה, נמצא בפריפריה, מסביב לעיר או רחוק מהמרכז א.פ] שגובש בידי דוד בן־גוריון כתגובה ל״הפילוסופיה של המהפכה" בספרו של נאצר. הראיס המצרי הציב את ארצו במרכזם של שלושה מעגלים: האסלאמי, הערבי והאפריקאי. ראש הממשלה יזם מערך בריתות חשאיות עם מדינות עויינות את מצרים, שדחו את השפעתה, והיו מוכנות לקבל סיוע ישראלי. מדינות אלה חששו משאפתנותו של נאצר ושללו את מדיניותו הערבית הלאומנית-רדיקלית. בהתאם למדיניות זו, ישראל החלה לפרוץ את בידודה הפוליטי באזור. נציגויות המוסד נעשו תחליף מעשי לנציגויות הדיפלומטיות הרשמיות והפומביות בארצות אלה.
בפאריז פעל נציג המוסד באירופה, שריכז את הפעילות עם מדינות הפריפריה בהן: איראן, תורכיה, אתיופיה, סודאן, מרוקו וגאנה ומדינות אחרות במערב אפריקה. לשם כך הוקמו שתי מסגרות לשיתוף פעולה משולש בתחום המודיעין. האחת כללה את ישראל, איראן ותורכיה שכונתה ״כליל״, והשנייה את ישראל, אתיופיה וסודאן. באפריל 1958 ייסד יעקב כרוז, יד ימינו של איסר הראל, את אגף "תבל" ועיצב את דרכי פעולתו בתחום גיוס ידיעות ובקשרים עם שירותי מודיעין זרים. היוזמה ליחסים בין המוסד לשירותי הביטחון המרוקנים נוצרה כמעט באקראי בהמלצת קצין ששירת בצבא צרפת עם הגנרל המרוקני מוחמד אופקיר. שלמה יחזקאלי, ששירת באותם ימים קצין המבצעים במטה המוסד בפאריז, מעיד בזיכרונותיו על פגישה שערך בבירת צרפת הגנרל אופקיר עם יעקב כרוז בשנת 1963 .לדבריו, ״נתגלה לנו יהודי צרפתי ממוצא מרוקני בעל תפקיד כלשהו באחת הזרועות החשאיות של משטרת צרפת, שעמד בקשרי ידידות עם מוחמד אופקיר, אז ראש שירותי הביטחון המרוקנים, שהיה ידוע כאיש צבא קשוח, ישר ולויאלי למלך חסן השני. במשך כמה חודשים טרחנו יהודית [גלילי־יחזקאלי]ואני, להתיידד עם היהודי, לספר לו על מאמצי ישראל לעזור ליציאת יהודי מרוקו, עד שהגענו לדבר על אופקיר ועל אפשרות אולי להזמין אותו לביקור בפאריז, ולבסוף הגענו לדבר תכלית על אירגון פגישה בין אופקיר ובין אישיות דיפלומטית. ואכן, היהודי נתפס לרעיון ואירגן את ביצועה בצורה חכמה ביותר. זכיתי עוד לקבל את פני אופקיר ולהכניסו לחדר לפגישה עם יעקב כרוז, מי שהיה אז נציג המוסד בפריס״
עם פירסום ספרו של יעקב כרוז בסוף 2002 בא אישור לגרסת יחזקאלי. לדבריו, היחסים החלו בראשית פברואר 1963 :״ניסינו כמה פעמים ליצור קשר עם השירות החשאי המרוקני, אך כל ניסיונותינו עלו בתוהו […] אנשינו, שעסקו בענייני העלייה ממרוקו, ́עלו́ על שמו של יהודי, תושב צרפת ששימש קצין משטרה בפאריז והיה ידיד ילדות של מוחמד אופקיר, מנכ"ל משרד הביטחון הלאומי, ראש המשטרה וראש השירות המרוקני. כשנודע לנו שאופקיר עומד להגיע לפאריז, ביקשנו מן הידיד היהודי לשאול אותו אם הוא מוכן להיפגש עם נציג ישראלי. הקצין בדק ומוחמד אופקיר השיב בחיוב. נקבע שאבוא לבית הידיד היהודי שעה שהוא מארח את אופקיר לארוחת צהריים. הגעתי בתום הארוחה, והמארח עשה היכרות בינינו. מאחר שבדירה הקטנה לא היה מקום מתאים לשיחה בארבע עיניים, בעצת המארח, נכנסנו, אופקיר ואני, לחדר השינה הקטן של המשפחה, ושם, ישובים על המיטה קיימנו את שיחתנו הראשונה״.
מיהו הידיד היהודי הצרפתי? שני מקורות אלה לא הזכירו את שמו של ״הידיד היהודי הצרפתי״. בחקירה מאומצת הגעתי למסקנה שתיאורו של הקצין היהודי צרפתי תואם במידה אדם בשם אמיל בן־חמו, יליד תלמסן באלג́יריה בשנת 1914 ,שהתיישב בפאריז בשנת 1935 .הוא התגייס למשטרה לפני המלחמה ונאלץ לעזוב אותה ולעבור לצרפת החופשית בזמן הכיבוש הגרמני. הוא עבד בחברה להפקת גז טבעי ונעשה גם לשחקן כדורגל מקצועי. כדי להימנע ממעצר בידי שלטונות וישי, התחזה למוסלמי בזכות שמו שגם מוסלמים נושאים אותו. אשתו הקתולית המשיכה לעבוד במשטרה הצרפתית. אחרי המלחמה חזר למשטרה והתנצר. הוא שירת בתפקידים אחדים במשטרה וב־Brigade במשרד לגילוי זיוף שטרות [Office de repression de faux monnayage mondaine] , ובשנות השישים שירת כנציג צרפת באינטרפול וכסגן מזכ"ל האירגון. כעבור זמן מונה לקומיסר ולמפקח, אחראי על המשטרה הכלכלית. אחרי פרישתו מן המשטרה עבד בבנק דה־פרנס כאחראי על יחסי חוץ. גר ברובע ה־16 ברחוב ויקטור הוגו בפאריז. כעבור זמן התברר מעדותו של ראוף אופקיר, בנו של הגנרל, ומעדות אמו פטימה, שאמיל בן־חמו אכן היה ידיד קרוב של משפחת אופקיר שהתארחה בביתו ברחוב ויקטור הוגו בפאריז. לדברי פטימה, ההיכרות בין בעלה ובין בן־חמו החלה עוד באלג́יריה, שם שירת אופקיר בצבא צרפת. עדיין לא ברור איך יחזקאלי וחבריו במוסד יצרו קשר עם בן־חמו.
בתום פגישת השניים הציע כרוז להיפגש שוב למחרת, אך אופקיר טען שעליו לנסוע לג́נבה, ולכן סיכמו שדוד שומרון, איש לח״י שגוייס למוסד, ייפגש אתו שם. בראשית פברואר פנה הראל לשומרון, ובפגישה בבית קפה בפאריז סיפר לו על המגעים עם ראש שירותי הביטחון המרוקנים וביקש ממנו לנסוע לבירת שווייץ, בדרכון בלגי על שם ז́אן ואן קמפ, ולנסות לפתור את הבעיה. במלון קורנוון Cornavin שליד תחנת הרכבת חיכה שומרון לטלפון מאופקיר שהתאכסן במלון בו־ריוואג׳ Beau rivage. הנציג המרוקני קיבל בינתיים מידע על מיקומו של שומרון מכרוז. לאופקיר הייתה בעיה מודיעינית מיוחדת שרצה לברר: עיסקה צבאית שהייתה צפויה להתבצע בג'́נבה. היה חשש שגורם אלמוני, כנראה איש האופוזיציה המרוקנית, השתמש בשמה של מרוקו לקניית ציוד צבאי. שומרון הבטיח לברר מיד את הנושא, חזר לפאריז, דיווח להראל ואחרי בירור עם מומחה לטילים בשם ירון אנזלם, הגיעו למסקנה שהיה זה חשד שווא. בו ביום חזר לג'́נבה ודיווח על מסקנתו לאופקיר. האחרון המתין לו במלונו לבוש מעיל ארוך עשוי שיער גמלים, מלווה בעוזריו ובהם שלישו המפקח ע́אלי אלמחי. כיוון שאופקיר חלה, שיחתם התנהלה ליד מיטתו ונושאה העיקרי היה ״הבטחת ביטחונו של הוד מעלתו״.
כיוון שנוצרו יחסי ידידות ביו השניים, אופקיר הזמין את שומרון לביקור במרוקו ועמד על כך שהוא יטוס אתו מג'́נבה לפאריז במחלקה הראשונה. לפי המלצת שומרון, נפגש אופקיר לארוחת צהריים בפאריז עם כרוז, כדי להעלות בפניו את בקשותיו מישראל. הראל אישר בינתיים את נסיעת שומרון והאחרון יצא לביקור בן שבוע ימים במרוקו. בגלל בעיות המידור הנהוגות בין ״המסגרת״, שלוחת העלייה של המוסד בראשות אלכס גתמון, ובין זרוע המוסד שעסקה בנושאים דיפלומטיים, נוצרו מצבים מביכים. כשהזדמנו הזוג גתמון לשדה התעופה בקזבלנקה, בדרכם לנופש בספרד, בשבוע השני של פברואר 1963 ,הם פגשו באקראי את מיודעם דוד שומרון, מלווה בקצינים בכירים של הצבא המרוקני. גתמון חשש מן הגרוע מכל. יתכן שהאיש שהוא מכיר כקצין ישראלי נעצר על־ידי הצבא המרוקני. הוא לא איבד את עשתונותיו, התעלם למראית עין מחברו והתקשר משדה התעופה למפקדו בפאריז, אפרים רונאל, כדי להודיעו לו שזה עתה פגש את שומרון ושהוא חושש שהוא ״חלה״. רונאל הרגיע אותו והודיע לו ששומרון ״בריא ושלם". גתמון נעלב על כך שלא הודיעו לו על התפתחויות שהיו עלולות לגרום לתקלות.בשדה התעופה ברבט חיכה לשומרון שלישו של אופקיר, ע́אלי אלמחי, שלקח אותו לבניין שירותי הביטחון הלאומי, שיכן אותו בפנטהאוז, העמיד לרשותו משרד, מכונית מרצדס ונהג. הנציג הישראלי שלא היה רגיל למותרות מסוג זה, ביקש להעבירו לבית מלון, והוא שוכן במלון בלימה Blima בעיר. בהמשך לקחו אותו למשרדו של סגן ראש שירותי הביטחון, אחמד דלימי. בשיחותיהם, שהתנהלו כשבוע ימים, עמדו המרוקנים על שני נושאים: ביטחונו האישי של המלך והאזנה ליריבים פוליטיים. בשובו לפאריז, קיים שומרון פגישות עבודה עם מומחה טכני מרוקני שנשלח אליו על־ידי דלימי.
האזנה ישראלית ליריבי הארמון ימים אחדים אחרי נסיעת שומרון למרוקו, הגיע דלימי לפאריז ונפגש עם כרוז בביתו יחד עם שומרון. דלימי הוזמן לבקר בישראל והוא נכנס לארץ בדרכון ישראלי במחצית השנייה של פברואר, וקיים פגישות במשך כעשרה ימים. שומרון הפגיש אותו עם איסר הראל בקריה בתל-אביב והוא התאכסן במתקני המוסד בגלילות. שומרון ודלימי טיילו ברחובות העיר, התאכסנו במלון "דן" וצפו במופע של יפה ירקוני במועדון יפואי. לדברי שומרון, הבקשות לעזרה באו תמיד מצד המרוקנים, וישראל לא ביקשה דבר. רק בהמשך ביקש המוסד מידע מן המרוקנים וקיבלו מהם חומר רב ערך שסייע במאבק בארצות ערב אחדות. אחרי פגישת הראל-דלימי בקריה, לא נחתם הסכם, אך סוכמה מערכת הסיוע שתגיש ישראל, שכוללת סידרת קורסים שיתקיימו במרוקו והאזנה ישראלית ליריבי הארמון. כתוצאה מכך הורה המלך חסן השני, לארח בקביעות נציג רשמי של המוסד שיהיה בקשר ישיר עם דלימי. בביקור דלימי בישראל סוכם גם, שהמוסד יספק למרוקו הדרכה בהכשרת שומרי ראשו של המלך ובבניית שירותי מודיעין מתקדמים בעיקר בתחום הריגול הנגדי.
כתוצאה מכך לימדו את אנשי המודיעין המרוקני טכניקות ביון חדשניות בתחום המעקב ובתחום אבטחת אישים ונושאים צבאיים מובהקים, דוגמת הסיוע שהעניקה ישראל לאיראן של השאה. ידע צבאי ישראלי שימש את צבא מרוקו במלחמת החולות נגד אלג'́יריה באוקטובר 1963 ובמלחמתה נגד כוחות הפוליסריו בסהרה המערבית. קציני צבא ישראלים העניקו ייעוץ אסטרטגי לכוחות הצבא בפיקודו של דלימי. בנוסף לכלי הנשק הצרפתיים שמכרה ישראל למרוקו, פעלו במדינה גם אנשי הדרכה ישראלים. מרוקו שימשה לאנשי המוסד תחנת מעבר לבניית זהות חדשה לסוכנים ישראלים לשם החדרתם למדינות ערב עוינות. זמן קצר לאחר ביקור דלימי בישראל הגיע לראשונה יעקב כרוז למרוקו בלוויית רפי איתן ראש אגף המבצעים של השב"כ, וקיימו פגישות היכרות עם ראשי שירות הביטחון המרוקני. דלימי הזמין אותם לארוחת צהריים בביתו ברבט והשמיע להם, בקולי קולות, שירי עם ישראלים מאוסף תקליטים גדול שנהג לרכוש כתחביב. בערב הוזמנה משלחת המוסד לארוחה בביתו של אופקיר. בראשית מרס 1963 ,חזר שומרון למרוקו כדי לארגן קורס ראשון לשירותי הביטחון המרוקנים שארך כשלושה שבועות. במקביל, פנה איסר הראל לנחמיה מאירי מן השב"כ וביקש ממנו לנסוע למרוקו כדי לבצע משימה דחופה. מאירי נסע עם שומרון לרבט, ויחד עם גבר ואישה נוספים ביצעו חדירה חשאית לשגרירויות ערביות אחדות, לפי בקשת המרוקנים. במשך כשנתיים ביצע מאירי וצוותו חדירות נוספות לשגרירויות, לשם איסוף מידע ששירת בעיקר את הארמון המרוקני, אך גם את המודיעין הישראלי. הפעולה נעשתה בידיעת אופקיר ודלימי איתם נפגש מאירי פעמים אחדות. זמן מה לאחר מכן פנה הראל לאיש המוסד חיים עילם והודיע לו שנוצר קשר עם אופקיר וביקש ממנו לנסוע למרוקו.
עילם נסע מטעם אגף ״צומת", נפגש לישיבות עבודה עם אופקיר ודלימי וניהל קורסי הדרכה לעשרות משתלמים מקרב ראשי השירות המרוקני ובהם מילוד תונסי. בנוסף לתפקידי הדרכה, עסק בפעילויות חשאיות נוספות הקשורות לסיכסוך המזרח-תיכוני. לדבריו, בעיני ראשי השלטון, שליחי התחנה היו ישראלים אך נוכחותם ומהות פעילותם במרוקו הייתה דיסקרטית וחסויה מעיני ציבור. עם זה, ניצלו ראשי המוסד את נוכחותם במרוקו ,כדי לבצע פעילות מחתרתית שלא בידיעת השלטונות ושלא קשורה לנושא ההגירה היהודית. במשך כארבע שנות שירותו במרוקו ניהל שומרון קורסים מקצועיים בהדרכת מומחים מישראל. כך הגיעו במשך הזמן למרוקו בנוסף לראשי התחנה גם סגן ראש השב"כ יוסף הרמלין, רפי איתן, דוד ויטל ומומחים נוספים. בטכס סיום הקורס הראשון שהתקיים בסוף חודש מרס, השתתפו הקולונל אופקיר וסגנו דלימי. למחרת נשלחו חניכי הקורס להשתתף בקבלת הפנים למלך חסן השני שהגיע מארה"ב אחרי פגישה עם הנשיא ג́'ון קנדי. הוא החליט לנחות בשדה התעופה הצבאי האמריקאי בקניטרה בחוף האטלנטי ודוד שומרון התבקש על־ידי דלימי להתקשר בנוכחותו למפקד הבסיס האמריקאי ולבקש את רשות הנחיתה שאושרה לו מיד. לקראת קבלת הפנים המליץ שומרון להלביש את חניכיו כראוי. דלימי פנה לאיש עסקים יהודי, שסיפק חליפות מתאימות והחניכים נשלחו לבסיס חיל האוויר בקניטרה, ללא השתתפות שומרון. עם שובו של שומרון לפאריז בראשית אפריל, נודע לו על התפטרות איסר הראל מן המוסד ב23 -במרס ועל כניסתו של מאיר עמית לתפקיד ראש המוסד. אחד משיאי סוגיית היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו היה סמוך ל-12 באפריל 1963 ,בפאריז. הכוונה למפגש דיפלומטי רשמי ראשון בין שתי המדינות, בו השגריר ולטר איתן נפגש עם השגריר המרוקני בצרפת מוחמד שרקאוי. איתן העריך שפגישתו עם השגריר התקיימה אחרי שהמלך חסן השני נתן לכך אישור מראש לכך. כחודשים לפני סיום תפקידו מיהר יוחנן מרוז לדווח על הפגישה ההיסטורית לשרת החוץ ולראש הממשלה בן־גוריון.
יגאל בן-נון
איש לח"י שאירגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון
מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב
״לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך״
(בראשית י״ב, א׳)
המאה ה־20 הייתה עדה לעלייה בהיקף ההגירה היהודית, בעיקר ממזרח־אירופה, בעקבות אירועים שונים: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה וסגירת שערי ההגירה לארצות הברית ולאירופה ובשלהי שנות ה־30 של המאה התקדרה בענני מלחמה. התנועה הציונית נאלצה להתמודד עם מצב מורכב וכמעט בלתי אפשרי: הגירת המונים מאירופה המאיימת. בחירתם של רוב יהודי אירופה הייתה להגר לאמריקה, שזכתה לכינוי היידי ״גולדן מדינע״. לאחר מלחמת העולם השנייה בנוסף התמודדה התנועה הציונית עם שורת גורמים בו־בזמן: תוצאות השואה, הארגונים היהודיים האמריקאיים, היא״ס [HIAS] והג׳וינט [AJJDC], שסייעו לשארית הפליטה להגר לאמריקה, והבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות אלו אילצו את התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. עם זאת, לא תמיד שררה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, שכן ההסתדרות הציונית התחשבה באילוצים מדיניים בין־לאומיים ואילו הסוכנות עסקה ביישום החזון הציוני על אדמת פלשתינה־א״י.
התנועה הציונית לא העניקה תשומת לב ראויה לקהילות יהודיות בארצות המזרח בכלל, ולקהילות היהודיות בצפון אפריקה בפרט. מתי־מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה – מזרח אירופה. רק בגין השואה נפתחו שערי פלשתינה־א״י בפני יהודי ארצות האסלאם וארצות המזרח, ובכללם יהודי המגרב. האידיאולוגיה הציונית שיובאה למגרב במעטה של ״היהודי החדש״ לא עלתה בקנה אחד עם הכמיהה המסורתית לשיבת ציון, שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו כמיהה זו כתפיסה משיחית, מאחר שלא נשאה עימה את השינוי הדרוש לתקומת היהודי החדש על פי ערכי התנועה הציונית.
המושגים ׳עלייה׳ ו׳העפלה׳ בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב
המושגים ״עלייה בלתי לגאלית״, ״העפלה״ ו״עלייה״ קיבלו משמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בהיסטוריה של התנועה הציונית. העלייה הבלתי לגאלית וההעפלה סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות הבריטית שהגבילה עליית יהודים לפלשתינה־א״י. כל זאת למרות שרישיונות העלייה – סרטיפיקטים שניתנו במסגרת השדיול (מכסת הרישיונות) – נקבעו על ידי הבריטים, בעקבות המלצתה של הסוכנות היהודית. העלייה הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה־א״י, בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ.
העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי בריטניה ככניסה לא־חוקית לארץ ישראל, והיא לא הכירה בעולים הבלתי לגאליים כפליטים. לדידה, ״מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים, ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה״.עמדה זו נגדה את עמדת התנועה הציונית, מכיוון שסתרה את מהותה וחזונה, ולכן נאלצו המוסדות הציוניים והיישוב לשנות את מדיניותם מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית.
יצחק אבנרי העריך שהעלייה הבלתי לגאלית החלה בשנת 1922, עם עליית 4,000 עולים לפלשתינה־א״י. ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית, כשלצידה עלייה לגאלית בעזרת סרטיפיקטים. יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול בשנות ה־30 למען העלייה הבלתי לגאלית ביבשה ובים, לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית. עם זאת, ישנה הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה ולוס בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו לפלשתינה־א״י 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר. עדית זרטל ציינה ש״בקום המדינה היה כל יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי ־ מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת״. לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנו גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן־גוריון, העלייה היא ״כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות הבריטית״. גם חברו להנהגת היישוב, אליהו גולומב, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים. לפי זרטל, בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל״מנוף המרכזי בזירה המדינית, בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד״. דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית ״מהלך דו־תכליתי – הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני העולם כולו, מצד שני״.
הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ־ישראל, סר ג׳ון גורדון קאנינגהם, הכיר בכך שההגירה היא ציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית, הקודמת לכל תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית:(1) היבט פורמליסטי/חוקי – הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ ישראל המנדטורית;(2) היבט תעמולתי – הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, מכיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים;(3) היבט ענייני – כל עולה עורר תסיסה בעיני הערבים נגד היישוב ונגד הממשל שאיפשר הגירה זו. על בסיס הנחות אלו ניסה הנציב העליון דאז לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים: ״קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי״. הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים באופן כזה שלא התקבל על ידי התנועה הציונית, ״כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תוכנית החלוקה״.
הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים אלא מהגרים בלתי לגאליים, ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומתם, הפלסטינים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות ספרים לבנים – תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה בין 1948-1946 הטילה בריטניה מצור ימי בים התיכון, שהיה נתיב ההעפלה העיקרי. הבריטים גם פעלו ״למנוע מפליטים לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות״. למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של חיים ויצמן על כך שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים, והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.
המאבק בספר הלבן (1939) היה משימה ציונית־יהודית שהביאה לאימוץ מדיניות של עלייה ב׳ – הגדרת העלייה הבלתי לגאלית בהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות שונים: עלייה ג׳ (״עלייה לוחמת״, ״עלייה מזוינת״, ״מרד עלייה״), עלייה יבשתית (מארצות המזרח הקרוב), עלייה ד׳ (זיוף מסמכים), עלייה ה׳ – ׳עלייה פרטית (נישואין פיקטיביים), עלייה ו׳(חיילי צבא אנדרס הפולני), עליית כנף (הטסת יהודים). השימוש במונחים אלו נועד להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב היישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה בספר הלבן של שנת 1939.
בדצמבר 1938, בדיון בסוכנות היהודית, הגדיר דוד בן־גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ״לא מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה״. רק לאחר שבן־גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה מתוכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי, וזאת כדי ליצור לחץ ציבורי בין־לאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל.
מרד העלייה לא התממש מכיוון שמשה שרתוק, משה סנה ושאול אביגור, ממנהיגי היישוב המאורגן, לא תמכו בהצעת בן־גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב, שהוקמו על־ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והן כדי לשמר את האינטרסים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי־אליטיסטי מבחירה ובמסגרת תנועתית, וגם מניעת הגירה של יהודי אירופה לארץ זרה שאיננה פלשתינה־א״י כדי לשפר את מצבם הכלכלי. לכן, כששערי הארץ ננעלו, חיפשה התנועה כל דרך לעודד עלייה, כולל הסתכנות בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.
על פי התפיסה הציונית, העלייה לארץ ישראל היא זכות טבעית של היהודים, ואולם לפי התפיסה הדתית העלייה היא מצווה. התנועה הציונית עמדה בפני דילמה בין החשש מעלייה המונית לא״י, שהייתה עלולה להערים קשיים בוויסות כל העולים ובקליטתם, מחד גיסא, לבין עמידה על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית, שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה־א״י ללא קשיי ויסות וקליטה, מאידך גיסא. חיים ויצמן קרא לעלייה גדולה לארץ־ישראל מפני ש״העולם כולו מחולק לשתיים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן״. הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית, שלפיה אין לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה־א״י.
חגית לבסקי ראתה בציונות ״מקרה ספציפי של תנועה לאומית שהיא גם תנועת הגירה שלא התכוונה להיות עוד ארגון הצלה של יהודים״. הצהרה זו העמידה את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב״תחרות״ עם הארגונים היהודיים האמריקאיים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו את פעילותם כהצלה וסיוע ליהודים ־ שארית הפליטה – להגר לארצות אחרות מלבד פלשתינה־א״י.
יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה־80 של המאה ה־20, ראה בהגירה תופעה כלל־אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו, ״הגירה מבטאת את שאיפת היחיד […] ונועדה […] לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי״. אלא שלדעתו, בעלייה יש ״אלמנטים של טובת הכלל״. גור אלרואי טען שלמונח עלייה הוענק ממד ערכי ו״שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: ׳עלייה שונה מכל הגירה׳ והיא אמצעי לפיתוח ישות לאומית״. לשיטתו, ״ההגירה לארץ ישראל מבוססת [על] אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה, שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד״. לפי אלרואי, ״השימוש במונחים הלועזיים: ׳אימיגרנטים׳ ו׳אימיגרציה׳ במקום ׳עולים׳ ו׳עלייה׳ נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול״. המיתוס הציוני – הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל – התנפץ במידה כלשהי מול עולים שלא עמדו בקריטריונים של החלוציות. ואולם למעשה זו הייתה הגירה. גם העליות הרביעית והחמישית ״לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי־ציוני המעפילים״.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון-מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem
Néanmoins, la yéchiva de Debdou ne cessa de constituer un réservoir de talmidé hakhamim, dayanim et chohatim, qui exerçaient leurs fonctions dans la ville elle-même ou dans des communautés extérieures, et jusqu’en Algérie.
À l’arrivée des Français au Maroc, en 1912, Debdou compte quelque quatre mille habitants, dont deux mille Juifs environ : de ce nombre, la moitié au moins sont des Cohanim. De la quinzaine de synagogues et oratoires de la ville, plus de la moitié sont fréquentés en majorité ou exclusivement par ces descendants d’Aharon qui, même en l’absence de simples «Israël», prononcent en choeur la bénédiction sacerdotale : afin, dit le Choulhan Aroukh, de «bénir leurs frères qui sont aux champs», et parce qu’eux-mêmes sont de toute façon inclus dans la bénédiction.
Plusieurs personnalités d’envergure ont illustré la ville de Debdou à la fin du XIXe siècle et a début du XXe : au premier rang, Rabbi Chlomo Hacohen, forte personnalité qui dirigea avec sagesse et fermeté sa communauté.
Deux de ses élèves exercèrent des fonctions rabbiniques hors de Debdou : Rabbi Avraham Bensoussan, qui fut nommé dayan, puis président du tribunal rabbinique de Mogador; Rabbi David Hacohen, nommé en 1913 dayan à Oran, dont il finit par diriger le tribunal rabbinique. Ses réponses halakhiques ont été éditées sous le nom de Kiryat Hana David. Un second rabbin Chlomo Hacohen, qui fut dayan à Oujda, laissa de nombreux manuscrits, et quatre volumes de responsa ont pu à ce jour être publiés (notamment Lekha Chlomo, Vayhal Chlomo, Vayéessof Chlomo et Maâloth Lichlomo).
Signalons un détail piquant : le célèbre Charles de Foucauld, qui devait par la suite finir ses jours comme ermite au Sahara, vint en 1884 à Debdou. Il était alors officier et, déguisé en Juif, parcourait le Maroc pour le compte des Services de renseignements français. À Debdou, le gîte lui fut offert par le grand-père de l’auteur de ces lignes. Les Musulmans eurent cependant vent qu’un chrétien se trouvait dans le quartier juif, et ce ne fut que grâce aux efforts dévoués des notables de la communauté qu’une catastrophe put être évitée. Le quartier juif fut néanmoins saccagé peu après le départ précipité de Charles de Foucauld.
L’après-guerre, avec l’immigration en Israël, l’Indépendance marocaine, l’installation de nombreux «debdoubis» en France, vit se clore la longue histoire de Debdou, la ville des cohanim, la petite Séville marocaine. La miraculeuse «source de Séville», disions-nous, s’est tarie soudain après avoir abreuvé de longs siècles les Juifs de la ville.
Debdou
Une miniature de Jérusalem
Traduction du livre intitulé «Yahas Debdou» d'Eliyahou Marciano, publie a Jérusalem en 1996. Natif de Debdou, l'auteur habite aujourd'hui Jerusalem ou il poursuit ses recherches sur le patrimoine judéo-marocain. Il a publie en hebreu: «Hag Mimouna», «Bené Melahime», «Bené Haouma» et «Malkhé Yechouroun ve Chivhé hakhmé Algéria».
Les pionniers de Debdou se sont installés au sommet de la montagne qui surplombe la plaine du village. Les grottes et les cavités naturelles qui s’enfoncent aujourd’hui dans les flancs de la montagne, ont servi jadis d’habitation à la population. Et vraisemblablement de refuge en temps de guerre. En tout cas, la vie dans ce genre de grottes a offert, en période de calme, des postes d’observation avantageux sur les agitations de la plaine. Des gravures rupestres confirment cette hypothèse : nous avons découvert dans une grotte une image d’éléphant gravée sur la pierre. D’où le nom de «Grotte de l’Éléphant.»
Au XIIIe siècle, les rois de Fès mesurent la puissance de Debdou. Déjà, l’historien Ibn Saïd Gharnati mentionne dans sa correspondance «Oujda et la ville de Debdou, à l’ouest de Tlemcen».
Le plus prestigieux des historiens africains, Ibn Khaldoun, affirme lui-même s’être réfugié à Debdou : «Plusieurs personnes ont réussi à échapper aux assaillants, et se sont réfugiées sur la montagne de Debdou. Les autres, dont je faisais partie, se sont sauvées à pied dans un désert aride, démunies de tous leurs biens. De là, j’ai pu rejoindre mes compagnons à Debdou.»
Ibn Khaldoun désigne nommément le gouverneur de Debdou : «En 1364-65 Abou Hamou a pénétré au Maroc, et il a fait irruption à Debdou et ses
environs. En réaction, le chef de la région, Mohamed Ibn Zigdan le Mérinide, a fondé une ville indépendante…
À cette époque, le gouverneur de Debdou tente un assaut contre les habitants de Taza, et parvient à les assujettir. «Le roi de Fès a reconnu l’indépendance de Debdou et de la région… Les chefs de Debdou ont assiégé et assailli la ville de Taza. Mohamed Ech Cheikh avait essayé de les repousser, mais sans succès. Le roi (de Fès) a donné ses deux filles à deux des fils du gouverneur de Debdou : c’était la rançon de la paix.» (Ibid)
Le royaume de Debdou est alors à son apogée…
Au XVe siècle, un commandant Mérinide, Mohamed III, fortifie le hameau de Debdou, en y «construisant le quartier El Kasbah et la grande mosquée.» (Ibid) De fait, ce quartier représente la nette transition entre une habitation indigène et primitive (sur la montagne) et un faubourg civilisé sur la plaine et à proximité du fleuve. Ou encore, en termes de chronologie, une transition entre le Moyen Âge (semble-t-il) et le tout début du XVe siècle. Les vestiges des remparts qui datent de l’époque des Mérinides subsistent dans le quartier d’El Kasbah. Le chemin qui remonte de la tombe de Sidi Yossef (et ses environs), qui emprunte la direction du Kahf El Ma et aboutit au quartier d’El Kasbah, a subsisté lui aussi : on a retrouvé les traces de ce sentier merveilleusement dallé de pierres larges et taillées, que les habitants locaux appellent le Sentier Romain.
Les trois points d’eau principaux qui desservent le village sont la source Tafrent au sommet de la montagne, le Kahf El Ma au milieu de la montagne et la rivière Bourwed qui traverse le village.
Kahf El Ma (la grotte aquatique – appelée ainsi parce quelle abrite une nappe d’eau souterraine) a depuis toujours été un centre de villégiature, surtout aux mi-fêtes de Pessah et de Soukkot. Les annales du village ont retenu la mésaventure d’un homme qui, entré tout seul au Kahf El Ma, en est sorti muet pour le restant de ses jours. Depuis, les visites y sont organisées en groupe et c’est avec le chant liturgique de Adon Olam Acher Malakh, que les fidèles entrent et sortent de la
grotte.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou–Une miniature de Jérusalem.
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה-סיום הפרק
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מנורות־חנוכה כפריות
תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט
עיטור של מעגלים חקוקים
אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק
הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס”מ
מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)
צורה מיוחדת בעלת ידית
אבן; מעשה חיטוב האורך: 13 ס״מ ; הרוחב: 4.5 י אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)
המאה הכ׳(?)
אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק
האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב: 9 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף אליכס,
מתנת גב׳ לאז ראה : לארדו, עמ׳ 148 (124)
המאה הי״ט
שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה
לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ; עיטור גזור וטבוע
הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ
מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)
עמוד 79
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה-סיום הפרק
תולדות הפיוט והשירה בספרד- כרך א' א.מ.הברמן
ורשב״ג אומר בסוף שירו לידידו ״בְּךָ סִבְרִי״:
וִּמי יִתֵּן יְהִי לִבִּי זְכוּכִית / עֲדֵי תִרְאֶה בְעֵינְךָ אַהֲבָתִי
(שירי רשב״ג א׳ עט' 198).
דֶּרֶךְ הָרְמִיזָה.יפה לשיר אם המשורר רומז בו לעניין מסרים או לפסוק ידוע וסומך על הקורא, שידע למה הכוונה. דרך זו ידועה גם בפיוט הקדום, אבל בשירה הספרדית הגיעה לשיאה. הנגיד שר בשירו ״ יְחִידָתִי לְבָבֵךְ יַפְתְּ חִידָה":
אֲנִי נִתְפָּשׂ בְּיַד זָרִים כְּאִלּוּ / אֲנִי שֵׁנִי לְאִישׁ צִלָּהּ וְעָדָה,
וְאִם נִגְזַל אֲנִי מִבֵּין בְּנֵי אָב / כְּבִנְיָמִין – הֱיֵה אַתָּה יְהוּדָה (בן תהלים עט׳ יד סי' יד).
ורשב״ג השתמש בשירו ״ הַלֹּא טוֹב לִי אֲשֶׁר אֶדֹּם וְאֶחְשֶׁה"גם ברמז של המסורה ושר:
וְדַע כִּי גָּבְהוּ מֵהֶם דְּרָכַי / וְהָיִיתִי כְּמוֹ אוֹת נוּן מְנַשֶּׁה (שירי רשב״ג א עמ' 205).
וסמך המשורר על הקורא המבין, שיידע כי כוונתו היא לנו״ן התלוייה למעלה בשם מנשה שבשופטים יח, ל(״ויהונתן בן גרשם בן מנשה״). והנו״ן תלוייה, כיוון שהכוונה למשה ונתוספה נו״ן משום כבודו, שלא רצו ששמו ייזכר במפורש בקשר ליהונתן, שהיה כהן לפסל דן. וכאן הכוונה: ועמדתי עליהם כנו״ן העומדת מעל לאותיות משה.
דרך הדמוי. הדרך לדמות דבר לדבר ידועה גם בשירה המקראית, כגון ״ מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים ״(שיר השירים ה, טו) וכדומה, אבל הספרדים פיתחו אותה וחידשו בה הרבה. ר, שלמה אבן גבירול מתאר אחד משונאיו בשירו "כְּשֶׁמֶשׁ מְרוֹמִים הֲכִי אַתְּ גְּבִירָה ״, ואומר עליו:
מְעֻוַּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל / וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל, וְסוֹרֵר כְּפָרָה (שירי רשב״ג א' עט' 187).
והרי כמה טורים משיר אחר שלו ״ אוּלַי דְּמָעוֹת בָּחֳרִי נִדָּחוֹ":
שַׁחַק כְּמוֹ פַּרְדֵּס אֲדַמֶּה, כּוֹכָבָיו / צִיצִים, וְאוּלָם בַּסְּתָיו פָּרָחוּ
יִדְמוּ בְּגַבֵּיהֶם לְבָרֶקֶת וּפָז / עַל רִצְפַּת בַּהַט וְדַר שֻׁטָּחוּ
כֻּלָּם כְּאֶחָד לַאֲלֻמִּים נִצְבּוּ / כָּאִלְּמִים לַחֵרְשִׁים סוֹד שָׂחוּ (שם עט' 12-11).
ור׳ יהודה הלוי קורא ליין בשירו ״ דַּלָּה וְרַקָּח מִבְּלִי מַדְוֶה ״:
גַּחַל בְּתוֹךְ מַיִם וְלֹא יִכְבֶּה / לַהַב בְּיָדַיִם וְלֹא יִכְוֶה (דיואן רי״ה א עב׳ 22).
ומשורר זה משווה את תשוקתו לשוֹשָן וְרִמוֹן, ואומר עליהם בשירו ״ יוֹנָה עַל אֲפִיקֵי מַיִם תַּאֲוָה הִיא לָעֵינַיִם":
לֶחִי שׁוֹשָׁן, וְעֵינֵי קֹטְפִים,
שְׂדֵי רִמּוֹן, וְיָדַי אוֹסְפִים,
אִם שִׂפְתוֹתַיִךְ רְצָפִים
מַלְקוֹחַי מֶלְקָחַיִם (שם ב עמ' 54).
והדימוי בא בשירה לחיוב וגם לשלילה, וכן לשם הבדלה בין הדָמוּי לַדִמוּי.
תולדות הפיוט והשירה בספרד- כרך א' א.מ.הברמן
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
בחכמה יבנה הבית – הקמת תלמוד תורה חדש
עם המעבר למלאח החדש, נפתחו גם אפשרויות חדשות בתחום חינוך הילדים. רבי יעקב לא חדל ממאמציו לכונן תלמוד תורה ראוי לשמו שימשוך את לב הנוער, וישמש תחליף הולם לבית הספר של ה׳אליאנס׳. בתפקידו כרב העיר הטיל על עצמו אחריות כפולה ומכופלת לכך. מיד כשהחלו עבודות הבניה בשכונה היהודית, היה מראשי המזרזים והמעודדים להקמת בניין נאה ומרווח עבור תלמוד התורה. עד מהרה נמצא מגרש מתאים לדבר, אולם אמצעים להקמת המבנה – אין.
את הדחיפה להשלמת הפרויקט נתן ביקורו של שד״ר מארץ ישראל, רבי רפאל ביבאס. הלה היה דרשן בחסד שבא לגייס תרומות עבור תלמוד התורה שניהל בטבריה בו למדו ארבע מאות ילדים. במשך כל ימי שהותו במקנס התארח רבי רפאל בבתיהם של גבירי הקהילה, כאשר בכל שבת הוא נושא דרשה בבית כנסת אחר, ולאחר מכן עורך מגבית לטובת תלמוד התורה. בארבעת השבועות בהם שהה במקנס, הצליח רבי רפאל לגייס סכומים נכבדים.
הצלחתו של רבי רפאל עוררה בקרב פרנסי מקנס קנאת סופרים המרבה חכמה. ״הכיצד מצליח רבי רפאל לגייס מבני קהילתנו תרומות נכבדות עבור תלמוד תורה בארץ ישראל, בעוד שאצלנו במקנס יש הרבה מעבר לארבע מאות תלמידים במלאת החדש, ואין בו בניין ראוי לתלמוד תורה?!״ שאלו.
באסיפה דחופה שכונסה למטרה זו בביתו של רבי מימון משאש הוחלט לגייס מעשירי העיר הלוואות לבניין תלמוד התורה שיוחזרו בתוך ארבע שנים מתרומות יהודי הקהילה. תוך ימים ספורים, הצליחו פרנסי הקהילה לגייס התחייבויות משלושים ושלשה גבירים בעלי ממון שניאותו להלוות מכספם להקמת תלמוד התורה. להשבת הכספים ערב וועד הקהילה שארבעה מחבריו אף משכנו את קרקעותיהם למטרה זו.
בחודש אדר תרפ״ז(1927), התקיים טקס חגיגי בו הניחו רבי יעקב טולידאנו ורבי יהושע בירדוגו את אבן הפינה לבניין. שנה לאחר מכן כבר עמד המבנה על תילו, משוכלל בהדרו. ניהול המוסד נמסר לידיו של רבי ידידיה טולידאנו. כעבור מספר שנים עבר התפקיד לרבי שלום משאש, לימים רבה של ירושלים. שבע עשרה שנים החזיק רבי שלום בתפקיד מנהל התלמוד תורה, וגידל דורות של תלמידים לתורה ויראת שמים, עד שהתמנה לרבה הראשי של העיר קזבלנקה. משכורתם של המלמדים ושל המנהל שולמה מקופת וועד הקהילה, דבר שהעניק למוסד החדש יציבות וכושר התמדה.
לתלמוד התורה במלאת החדש נודעה תרומה אדירה בביצור חומות היהדות במקנס. קשה לדמיין את עתידם הרוחני של צעירי הקהילה אלמלי הוקם. למדו בו תלמידים מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, ובשנים מסוימות הגיע מנין תלמידיו לאלפיים נפש ואף ויותר. לימים לקחה רשת ׳אוצר התורה׳ את תלמוד התורה תחת חסותה והוא המשיך לפרוח ולשגשג. גם בתקופות מאוחרות יותר, בעיצומו של גל העליה לארץ ישראל, כאשר האוכלוסייה היהודית במקנס הצטמצמה מאוד, עדיין למדו בתלמוד התורה כאלף ושלש מאות ילדים.
♦ ♦ ♦
יהודי מקנס לא חדלו מלטכס עצות כיצד להפוך את תלמוד התורה למושך עוד יותר עבור התלמידים והוריהם. אחת הדרכים לכך, הייתה באמצעות מפעל 'הזנה לילד׳ אותו יזמה הרבנית רבקה טולידאנו(קרובת משפחה של רבינו). היא ארגנה סביבה קבוצה של עקרות בית חרוצות מנשות הקהילה, והטילה על כל אחת מהן לדאוג לארוחה חמה אחת לחודש לכל ילדי התלמוד תורה. כך זכו מאות התלמידים לארוחה מזינה דבר יום ביומו.
כלל קבעה הרבנית רבקה: אין בודקים בציציותיו של ילד המגיע לחדר אוכל אם נמנה הוא בין תלמידי התלמוד תורה או שמא לומד הוא ב׳אליאנס׳. אדרבא, מעודדת הייתה דווקא את ילדי ה׳אליאנס׳ לסעוד עם ילדי הת״ת. לא ארכו הימים, וחלק מאותם ילדים ביקשו מהוריהם להעביר אותם לתלמוד התורה.
בנוסף, הייתה הרבנית רבקה עורכת מגבית מיוחדת לקראת החגים לצורך קניית ביגוד והנעלה עבור תלמידים שאין הפרוטה מצויה בביתם. היא עצמה אספה את התרומות, ניהלה את הפנקסים וטיפלה בקניות. אף כאן לא נפקד מקומם של תלמידי ה׳אליאנס׳. ״אברהם אבינו הגיש לאורחיו סעודה טעימה ודאג לצרכיהם הגשמיים״, הייתה שבה ומזכירה לסובביה. "מתוך כך עלה בידו לקרב טועים לאביהם שבשמים״.
עם שובו של רבי יעקב למקנס, פרש רבינו מעיסוקיו השונים והתמסר לסייע לאביו בתפקידי הרבנות. בשנותיו המאוחרות חלוש היה רבי יעקב ולא פעם נאלץ להעדר מבית הדין. בזמנים אלו היה רבינו ממלא את מקום אביו, מסייע לו בפסיקת הלכה ובכתיבת תשובות.
כאשר נחלש רבי יעקב עוד יותר, עד כי לא היה מסוגל כמעט לצאת מביתו. התחיל רבינו למלא את מקום אביו באופן סדיר. רק בן כ״ז שנים היה אז רבינו, אבל אביו פנה לשלטונות ברבאט הבירה וביקש כי יעניקו לו הכרה רשמית במעמדו כממלא מקומו. ההסכמה התקבלה בשנת תרצ״ב (1932), ומאותה שעה ואילך נמנה רבינו באופן רשמי עם דייני העיר, כאשר משכורתו משולמת מדי חודש בחודשו.
אולם ראו זה פלא. מדי חודש בחודשו כאשר קיבל את משכורתו, נוהג היה רבינו להעבירה בשלמות לידי אביו. בדרך זו ביקש להבהיר כי משרת הדיינות אינה שייכת לו, ואין הוא אלא ממלא מקומו של אביו הגדול. מסיבה זו, על אף מעמדו כדיין רשמי בבית הדין, סירב רבינו לחבוש את מצנפת הרבנות על ראשו בחיי חיותו של אביו. המסר שהעביר היה ברור מאין כמותו: אין לו משלו כלום, ואין הוא אלא ממלא מקום בעלמא בעוד הדיין האמיתי הוא אביו.
הסתלקותו של צדיק
רבים היו מפעליו של רבי יעקב למען הכלל והפרט בתקופת כהונתו כראב״ד העיר מקנס, אך הוא לא זכה להאריך ימים על ממלכתו. כעשר שנים בלבד לאחר שובו למקנס, בי׳ באב תרצ״ב, השיב רבי יעקב את נשמתו הטהורה לאביו שבשמים.
בשעותיו האחרונות, עם דכדוכה של נפש, נכנסו נכבדי העדה להיפרד מרבם הנערץ. בין הבאים היו גם כמה ממתנגדיו של רבי יעקב. הללו ביקשו לנצל את ההזדמנות האחרונה כדי לבקש את מחילתו של הצדיק על שפגעו בכבודו. אלא שרבי יעקב הבהיר להם כי אינו מוצא מקום לסליחה כלל. ״מעולם לא הקפדתי על איש!״ אמר בפשטות והאציל להם מברכתו.
לאחר מכן, ביקש רבי יעקב מנכבדי העדה כי ימתינו מעט, משום שברצונו לברך את בנו רבי ברוך ולסומכו בנוכחותם של שבעת טובי העיר, שכן ראוי הוא לאצטלא של רבנות ואין מתאים ממנו למלא את מקומו כרבה של מקנס. רבינו נקרא אל מיטת אביו שסמך את שתי ידיו על ראשו, בירך אותו בברכת ׳מי שברך׳ נרגשת, ולאחר מכן הכריז בקול גדול: ״יורה יורה! ידין ידיו!״
ברגעיו האחרונים של רבי יעקב, עוד הספיק רבינו לגשת אליו בשנית ולהפציר בו כי יברכנו.
״במה אברכך, בני?״ שאל רבי יעקב ומיד המשיך – "אין לי אלא לברכך שכל נטיעות שנוטעים ממך – כל צאצאיך – יהיו כמותך!״
בענוותנותו השיב לו רבינו בתמיהה: ״עד כאן אבא, ולא יותר?״
רבי יעקב ענה לו: ״הקשית לשאול בני – ולוואי!״.״
ידע רבי יעקב את טיבו של בנו, וברור היה לו כי אין ברכה משובחת מאותה ברכה שהאציל לו בטרם הסתלקותו.
אחר מיטתו של רבי יעקב
כל ימיו נהג רבינו לכנות את אביו מתוך יראת כבוד בשם ׳מוהרי״ט׳ או ׳אביר יעקב׳ כשם ספרו. בהקדמתו לספר 'מנחת יהודה׳ שהוציא לאור במסגרת ׳חברת דובב שפתי ישנים׳ מפליג רבינו בשבחי אביו:
שלא בזכותי עשה לי אלוקים את החיל הזה, רק בזכות אבותי הקדושים וזכות עטרת ראשי הרב מו״ר אבי זצוק״ל, שהוא היה אחד מבני עליה. קנאתו לשם ה׳ צבאות הייתה לפלא, אשר לא נשא פנים לרוח היום, וכמעט היה מוסר עצמו על קדושת ה', ויהי צדק איזור מתניו והאמונה איזור חלציו. כמה נסים היו נעשים לו בחייו, וכל יודעיו באמת היו אומרים שהוא אינו מן הדור הזה כי אם מדורות הראשונים,אך לא נודעה קדושתו רק עד אחר הסתלקותו.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-
אעירה שחר
העיד הרה״ג הרב משה שלמה עאמר שליט״א בהספד שספד לו בהלויתו שמנהגו של רבנו ברוב הפעמים, היה ־ לקום לעבודת ה׳ בעוד לילה, ועם כל זה תמיד היה אומר למי שהיה רוצה לעכבו בשיחה: ׳אין לי זמן', ׳אין לי זמן׳.
וכאב את בן ירצה
סיפר הרה״ג רבי יצחק ועקנין שליט״א רבה של העיר מעלות שידוע לו על דיון שבא לפני רבנו זצ״ל על מאורסת המיועדת לינשא בעוד כמה ימים ונתעורר אצלה חשש איסור בנשואין, ורבנו כששמע זאת נתן כל מחשבותיו עיתותיו לבדוק האם יש צד ואופן להתירה לינשא, וכמה לילות רצופות כמעט ולא ישן רבנו עד שהוציא פסק הלכה לגבי אותה הכלה.
ומגלין לו רזי תורה
מעשה שהיה באדם שנשא אשה ולא נפקד ממנה בבנים, ונשא את (אחותה ונולדו לו ממנה כמה בנים, והבנים נשאו נשים ונולדו להם כמה בנים, ופתאום אחד מן הבנים גילה שנישואי אביו היו אסורים, פנה לבית הדין בעירו ואחרי בדיקות וחקירות ובירורים הודיעו לו שאסור הוא וכל משפחתו לבא בקהל, ומי שעליו לעשות, זה לקחת גויה שמעונינת להתגייר ולקנותה לשפחה ואחר כך לגיירה ולישא אותה. הדברים נודעו לאחד ממקורבי רבנו, והציע למשפחה להביא את הענין לפני רבנו, רבנו נכנס לעובי הקורה וזימן את מקרובי המשפחה שכנים של אותה המשפחה מהארץ ומחו״ל לבירורים קדחניים, עד שנתברר שזו האישה היא לא אחותה כלל לא מאב ולא מאם אלא סך הכל אימצוה בבית הוריה, (בזמן שאפי׳ אותו הבעל ואשתו הראשונה לא ידעו דבר זה) ואז הודיע רבנו לאותה המשפחה ולאותו הבית דין כל מה שנתגלה. והתירום לבא בקהל. (המדובר הוא בעשרים ואחד נפשות שהיו בספק איסור) (שמעתי זאת מעוזרו של רבנו מר י. בן לולו נ״י)
בנדון קשה מאוד שדנו בו ביה״ד בחיפה, ואחריהם דנו בו הראש״ל בקשי דורון, וביה״ד המיוחד לענייני משפחה בירושלים הגר״ע בצרי והגר״ש פישר והגר״נ גולדברג שליט״א, ובסיכומו של דבר כותבים: ולצערינו לא מצאנו היתר, ואולי בי״ד אחר ימצא היתר, ועל כן יש להעביר את התיק לרה״ר לירושלים לרב משאש שליט״א. וכותב רבנו ״והנה מתחילה עלה בדעתי שלא להזדקק לתיק זה שעבר לפני הרבה בתי דינים, ובפרט לפני ביה״ד המיוחד וכולם לא מצאו היתר. ושוב חזרתי בי, שזה דומה לחולה שאומרים עליו מן השמים שיתרפא ע״י רופא פלוני דווקא, ובפרט שאני פסקתי הרבה פעמים בענין תיקים של ממזרים שנמסרו לי מהרבה בתי דינים לטיפולי, וגם מהראש״ל הגרע״י שליט״א, והצלנו אותם אני והראש״ל. ויש בזה מצוה רבה למצוא פתח להתירם עפ״י דין, שעל הממזרים נאמר ׳ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם', שאלה הצאן מה עשו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהנה.? גם לפי הכבוד שעשו לי ביה״ד המיוחד ראיתי חובה לעצמי לקבל התיק בשמחה ולמסור עצמי לעבודה, וה׳ יתברך יהיה בעזרי ויפתח ליבי בתורתו לדון דין אמת ולא אכשל בדבר הלכה… סוף דבר הבן הנולד כשר הוא לבוא בקהל. וכיון שהענין חמור אני שולח את פסק הדין לרה״ג הראש״ל שר התורה מוה״ר עובדיה יוסף שליט״א לחוות דעתו. וזו הסכמת הראש״ל שליט״א (בקיצור) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך ויישר כוחו דמר הדרת גאונו בכחא דהיתרא שלו, יפה דן יפה הורה ואף ידי תיכון עמו. בברכת התורה עובדיה יוסף. (שמש ומגן ח״ג/רלד- רלז) וכן מוצאים אנו מציאות זו בכמה וכמה תשובות, כגון בשמש ומגן ח״ג/רכח/רלא כותב רבנו ומכיון שהוא ענין חמור צריך אני להסכמת פאר הדור הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א. ומרן הגאון הרב עובדיה יוסף במכתב חוזר כותב לרבנו: לכבוד ידיד נפשי וידיד עליון, מלא רוח חכמה ובינה דנחית לעומקא דדינא הגאון הגדול כמוהר״ר… ולכן יש להתיר בנדון זה ולא יעדי מינן זיוה ״קריה. בברכת התורה ובאהבה רבה ־ עובדיה יוסף.
כשהיו באים לפני הרב הראשי לישראל אליהו בקשי דורון שליט״א, ענינים הקשורים לתושבי ירושלים, לא היה רוצה לעיין בהם, והיה אומר: שהרב משאש הוא בעל הדברים, וראוי שהוא יטפל בתיק. (שמש ומגן ח״ג/רעו) גם שאלות בענין ממזרות, שהגיעו לגאון ־הרב אליעזר יהודה ולדינברג שליט׳׳א אב״ד ירושלים ומח״ס שו״ת ציץ אליעזר, פעמים רבות מפנה אותם לרבנו זצ״ל. (שמש ומגן ח״ג/רצב)
בהיתר שהסיק רבנו בתשובה על שאלה שנשאל מלונדון כותב לו האב״ד דלונדון ״ועל פי פסקו של כת״ר שליט״א התירו של משפחות בישראל שמתקרבות לתורה וליהדות, ואין קץ לשכרו״ (שמש ומגן ח״ג/רצא)
יום שמחה
רבנו היה תקיף בדין בבחינת "יקוב הדין את ההר" ולא חת מפני איש, ואפילו כאשר אחד מבעלי הדין היה מקורב למלכות או לממשלה לא קם ולא זע ממנו. ופסק את הדין לפי מה שיסייעוהו מן השמים, ללא הטיה ימין ושמאל, לאמיתה של תורה. וכשהיה מתיר עגונה לינשא, או התיר איש או אשה וכ״ש משפחה. היה אומר שבשבילו זהו יום שמחה, והיה שמח באותו היום שמחה גדולה. (וודאי שההיתר היה עפ״י מקורות נאמנים על פי התורה, ועפ״י עדויות וחקירות עד היכן שהיד מגעת כמעט מעל לכוחות אנוש)(מעוזרו האישי מר יוסי בן לולו נ״י)
כארז בלבנון ישגא
ידיעה זו ׳שהמשפט לאלקים הוא׳ היתה בעיני רבנו לעמוד ברזל, יסוד מוסד ומציאות חיה, ולכך כשהיה צריך לאסור נשואין היה קשה כארז, כפי שרואים דוגמא לזה בתשובה בענין כהן שנשא קתולית, והיה לו ממנה שתי בנות, ושוב חזרו בתשובה ועלו לארץ וגרו בבני ברק. האשה והבנות עברו תהליך גיור כדת וכדין, והאשה כבר בת נ׳ ומקיימים כל המצוות כראוי, רק יש להם צער להיפרד, באומרם שזה ישפיע עליהם לרעה ברוחניות ובגשמיות, והרב השואל מצדד להתיר. רבנו בתשובה ענה לו: שהדבר ברור שחובתו ליפרד ממנה… ומה שחושש כבודו שיחזור לסורו, הרי זה יוסיף לאמת שאין תשובתו תשובה ואין גרותה גירות, ואין לחוש להם כלל. (ח״ג/רכד).
ובענין אחר כותב: ואין לי כוח לשאת באחריות גדולה על שכמי להתיר אותם והם אסורים מדברי סופרים, וצריך לחתור חתירה למצוא ספק אחר חזק, כדי שיצטרף עם הספק הקיים לעשות ספק ספיקא, אבל לפי מצבם העכשוי אין בכוחי להתירם. (שם בעמוד רסב/ג)
גם בספור נוסף המצריך היתר נשואין לזוג עם שלושה ילדים שעשו תשובה גמורה. כותב רבנו שכיון שהזוג עשו תשובה ורוצים לעמוד על האמת, צריכים הם ליפרד זה מזה בגט כשר, ובזה תתקבל תשובתם, ולא ימשיכו כל ימיהם להיות באיסור, והשי״ת יחוס וירחם עליהם וידריכם בדרך הנכונה. וממשיך רבנו ומספר שכשהיה בצרפת הראו לו שכעין תשובתו שפסק לאסור, כן אסר במפורש הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע״א בשו״ת יורו משפטיך ליעקב ושכן פסק בשרת מהר״א ששון. (ח״ג רמה/רמו)
זאת חוקת התורה
וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ עמ׳ רסד "אין להתיר עגונה ללא מקורות הלכתיים, אפילו תישאר עגונה כל חייה, כי היא מצות ה׳ ולא נתכנו עלילות, ואין להרהר אחר מדותיו וגזירותיו יתברך.
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-
משהעובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
פעילות ציבורית
בפעילותו הציבורית שימש מזכיר הקהילה, ודאג לצורכי קהילה שהיו בה קבצנים רבים. הוא התמודד בשיתוף פעולה עם הרב דאנון באיזון תקציב הקהילה שכלל מסים שונים כמו מס אישי ומס הגאבילה. הוא עודד את חתנו לפעול נגד תופעת הפריצות ששררה אצל נשים יהודיות בדמשק. למעשה אלמאליח תרם רבות לתפקוד החכם באשי הרב דאנון. הוא ראה בחמיו אישיות מתאימה לעשייה ציבורית ולשיקום הקהילה בדמשק. 21 לאחר שלוש שנים החליט לחזור לארץ משתי סיבות: האחת – סכסוכים בין העדה בדמשק לבין ועד בית הספר שבראשו עמד, והשנייה – קבלתו למשרת ניהול חדשה בבנק אנגלו־פלשתינה
The Anglo Palestine Co בעזה בזכות ידיעותיו את השפות הערבית והצרפתית וקשריו עם הערבים.
להלן דבריו מתוך ריאיון בעניין סיום תפקידו הציבורי בדמשק:
המראיין:
"הסכסוכים האלו על רקע אישי – סתם, או על איזה שהוא רקע אידיאולוגי"?
תשובה של אלמאליח:
לא. הסכסוכים האלו היו בין וועד העדה, שבראשו עמדו אנשים מהדור הישן; ובין וועד בתי הספר שהיה במובן ידוע ציוני, ורצה לנהל את בתי הספר ברוח ציונית. אז התחילו סכסוכים ביניהם. כמובן, קצת על רקע אידיאולוגי, מכיוון שהוועד של בתי הספר רצה להנהיג את השפה העברית ואת הלימודים העבריים, וועד העדה שלא ראה ולא הביט בעין יפה על השינויים האלה אז היו סכסוכים. כשראיתי שיש סכסוכים אמרתי והיתה לי כבר הצעה מושכת של ההנהלה של בנק אנגלו פלשטין בארץ – ישראל אז קיבלתי עלי את התפקיד, והתפטרתי משם, ובאתי לארץ – ישראל, ליפו.
הסיבות לעזיבתו את דמשק מלמדות על רצונו להתקדם בחייו, ובמשרת מנהל הבנק הוא ראה הצעה מפתה. מלבד זאת נראה ששבע מניהול הקהילה בדמשק בשל ההתנגדות לרוח הציונית.
מהאמור אנו למדים על המפגש הראשוני של אלמאליח בן ה־ 26 עם הקהילה והנהלתה, ועל פעילותו בתחום החינוך ותרומתו לקהילה. צבי זוהר במחקרו על אודות החינוך בדמשק כתב דברים על מפעלו החינוכי של אלמאליח: "נראה כי המפעל החינוכי שהתחיל] אלמאליח[ בו היה קורס, לולא נכנס בעובי הקורה ברוך פאיס". וממחקריו של ירון הראל
על אודות מינוי רבנים ראשיים והדחתם בבגדד, בדמשק ובחלב למדים על החשיבות של נוכחות אלמאליח לצד חמיו:
"יוצא הדופן הוא אולי הרב יעקב דאנון בדמשק, אולם ראוי לזכור כי פעילותו עשתה פרי רק כל זמן שחתנו אברהם אלמאליח פעל לצדו. משעזב אלמאליח את דמשק דעכה פעילותו של הרב דאנון לחלוטין." מדבריהם למדים על מנהיג פעיל וכריזמטי שפעל רבות ובזמן קצר למען קידום החינוך ושיפור מצבם של יהודי דמשק, דבר הסותר את דברי החוקרים ששמעתי במהלך כנסים ושהמעיטו בתרומתו של אלמאליח ליהודי דמשק.
מפגש שני: פעילות לאומית־ציונית
ב־ 24 ביוני 1919 יצא אלמאליח בשליחות ציונית מטעם 'ועד הצירים'. מטרת שליחותו: הכנת יהודי סוריה למפגש עם ועדת קינג־קריין האמריקאית )להלן, וקק"א(. ועדה זו נשלחה מטעם חבר הלאומים לבדוק את שאיפות המקומיים באזור. אלמאליח הכין דו"ח של השליחות שממנו אפשר ללמוד על חיי הקהילה היהודית בסוריה והתארגנותה למפגש עם הוועדה.
הדו"ח של אלמאליח תרם למחקר ההיסטורי בשתי דיסציפלינות: האחת עוסקת במזרח התיכון, קרי חקר עמדת הפלשתינאים, ערביים מוסלמים ונוצרים, כלפי עתיד האזור שחקר אליעזר טאובר. מסקנתו של טאובר מלמדת על רצונם של חלק מערבי א"י בחסות זרה, ולעומתם הסורים שאפו לעצמאות או חסות זרה; והשנייה עוסקת במחקריו של ירון הראל על תולדות הציונות בדמשק, הראל התמקד בפעילות של דוד ילין מטעם ועד הצירים וקהילת דמשק, ובביקורו של אלמאליח בדמשק. האם אלמאליח השיג את מטרותיו בדמשק ? על תרומתו למען חיזוק הלאומיות ושפה משותפת של ועד הצירים עם יהודי דמשק כדי להציג את דבריהם בפני וקק"א באופן אחיד כותב ירון הראל את הדברים הבאים:
ואכן היתה הופעת חברי המשלחת ברוח התנועה הציונית ועל פי הנחיותיו של אלמאליח. מטרת ועד הצירים הושגה. ההשקעות הרבות בדמשק נשאו פרי מעבר למצופה. חשיבותה העיקרית של הופעת משלחת אנשי דמשק בפני הוועדה היתה בראש ובראשונה ביצירת הרושם כי קיימת באזור חזית יהודית רחבה, ומה שחשוב יותר, אחידה בדעתה.
אם כן אבדוק את המשך ביקורו בקהילה היהודית בחלב, יש לציין שבדרך לחלב הוא נפגש עם ראשי הקהילה היהודית בבירות מאותה סיבה שנפגש עם יהודי דמשק.
בחלב היהודים כמו הערבים עסקו במסחר ולא היה להם פנאי לעשייה ציבורית ופוליטית. בתחום הכלכלי השווה אלמאליח את ערבי חלב ליהודי חלב, להלן דבריו: "ומצב כזה שורר גם בן אחינו היהודים בחלב. אחינו אלה שהתעשרו ]עושר[ רב מאוד, שקועים גם הם במ"ט שערי מסחר. אין הם פנויים לענינים ]לעניינים[ צבוריים ]ציבוריים[ ומכל שכן לענייני פוליטיקה. פחדנים הם מטבעם ובכל ענין ]עניין[ שאינו נוגע ישר למסחר אינו מענין ]מעניין[ אותם כלל וכלל". לעומת דבריו, ירון הראל, במאמר על מצבם הכלכלי של יהודי חלב, טען שרוב בני הקהילה היו עניים מרודים. משכילים היגרו למקומות אחרים, דבר שצמצם את המגזר הכלכלי הגבוה והבינוני. ייתכן שאלמאליח ראה את המצב הכלכלי אחרת ממחקרים עדכניים והתכוון ליהודים העשירים משכונת ג'מיליה.
מתוכן הדו"ח נראה שלאלמאליח היה בתחילה קושי בארגון ובהכנת יהודי חלב לעמוד לפני וקק"א יותר מאשר לקהילות היהודים בדמשק ובבירות. הוא ציין את הסיבות לקשיים: האחת – יהודי חלב לא התעניינו בפוליטיקה, השנייה – סכסוכים פנים קהילתיים גרמו ליצירת שתי קבוצות מפאת שאלת הרבנות. השלישית – לאחר פרעות הערבים בארמנים חששו היהודים לעסוק בפוליטיקה והעדיפו להישאר בסטטוס קוו עם הערבים, וסטטוס קוו זה בא לידי ביטוי בחיי מסחר ושלום. הרביעית – לחץ הערבים בחלב על יהודיה באמצעות פעילים שביקרו בבתי היהודים והכריחו אותם להסכים לחתום על החלטות הקונגרס הסורי שכללו: התנגדות להגירת יהודים לפלשתינה, לציונות, לבית הלאומי וליישוב בא"י, וכן התנגדות לחלק את סוריה לשניים. והחמישית – התוהו ובוהו ששרר לאחר מלחמת העולם הראשונה שתוצאותיה יריבות המעצמות על קבלת המנדט באזור. דבר זה יצר רוב נוצרי פרו צרפת ורוב מוסלמי פרו אנגליה. מדבריו משתמע הצורך התמודד עם קהילה מפורדת החוששת מהשפעות לוקאליות שיכלו לגרום נזק ליהודים ושלא אהדה את הציונות. ולכן פנה לראשי שתי הסיעות בקהילה וביקש מהם לוותר על אינטרסים אישיים, כדי להגיע להסכמה עם היישוב היהודי בארץ־ישראל.
ביום שבת י"ד בתמוז תרע"ט, כינס אלמאליח לאספה עשרה חברי ועד העיר ונכבדי העדה משתי הקבוצות בבית הספר כי"ח. בכינוס נאם על המצב ששרר במרחב הארץ־ ישראלי־סורי, וניסה לשכנע אותם בדבר שאלת א"י. הוא ביקש מהם להיות מאוחדים עם שאר יהודי העולם. למרות הקשיים שנסקרו לעיל, אלמאליח לא חש התנגדות מצד אנשי הקהילה, היות ויהודי חלב היו ברובם דתיים ואוהבי א"י:
ואת האמת עלי ]עליי[ להגיד כי ההתענינות ]ההתעניינות[ מצד הנאספים בכל דברי היתה ]הייתה[ גדולה מאד ושום התנגדות לא מצאתי אחרי שכלם ]שכולם[ כמעט הם יהודים דתיים, בעלי רגש לאומי חזק מאד, אוהבי א"י ומוסדותיה ולכן קל מאד היה להשפיע עליהם, ההתבוללות לא תקעה פה יתד בין הדור הישן כמו בבירות למשל, ולכן כל מלה לטובת א"י ]ארץ ישראל[ חודרת עד עמקי לבם. באספה הוחלט למנות תשעה חברים שיביעו את דעת יהודי חלב בשאלת א"י ויבקשו להעביר את שאלת המנדט על סוריה לחבר הלאומים. אלמאליח דיווח שדברי האספה הגיעו לאוזני ראשי הסיעות המוסלמיות בעיר. הם באו לראשי העדה היהודית והזהירו אותם להשיב תשובות נגד סוריה עד כדי רמזים שאם הם יהיו נגד סוריה נשקפה להם סכנה. ראשי העדה היהודית חששו ולכן נפגשו שוב. בפגישה השנייה שבה נכחו כשישים איש, הם הגיעו להחלטות ביחס לשאלת א"י שכללו התנגדות להחלטות הקונגרס הסורי ובקשת חסות מנדטורית מאמריקה ומאנגליה. הם בחרו ועדה שהורכבה משלושה אנשים, כדי לחבר תזכיר שהוגש לוקק"א. להלן שמותיהם כפי שהופיעו בדו"ח: "מר פרחי מנהל בי"הס ]ביה"ס[ של האלינס ]האליאנס[ , מר כהן סוחר ואני ]אלמאליח[ לחבר את התזכיר שיוגש לועדה ]לוועדה[". וכאן נראה שראשי הקהילה סמכו עליו, דבר שהקל על הכנתם לעמידה לפני הוקק"א.
אלמאליח הוסיף שנבחרי ציבור יהודים, ביניהם ראש העדה וחבר במועצת המלך רחמים נחמד וחבר העירייה אברהם כהן, נדרשו לחתום על תזכיר ממשלתי ובתוכנו באה לידי ביטוי ההתנגדות לבית הלאומי, להגירה יהודית לא"י ולציונות. נבחרי הציבור הודיעו על פיטורים אם יכריחו אותם לחתום על התזכיר הממשלתי, משום שהוא נגד את דעותיהם. ועל כן הגיעו לפשרה שכללה את חתימתם בהסתייגויות שכללו התנגדות לשאלת א"י, צידוד בבית לאומי ליהודים והגירת יהודים לא"י על בסיס זיקת היהודים לא"י מקדמת דנא. חברי הממשלה הערבית התייצבו מול הוקק"א והציגו בפניהם את הסכמתם להחלטות הקונגרס הסורי, מלבד דבריו של עמיתם היהודי נחמד. לדברי אלמאליח נחמד הגיב והוסיף על דבריהם "וקדש ]וקידש[ שם שמים". בהמשך התייצבה הוועדה היהודית מול הוקק"א. היא הגישה את התזכיר שהביע את רגשות היהודים בחלב כלפי א"י. מתוכן התזכיר למדים על ציוניותם הדתית של יהודי חלב: הם ציינו תפילות יומיות המבטאות את רצון היהודים במשך דורות רבים לחזור לארץ ובפרט לירושלים, תקווה ואמונה משיחית לשוב אל ארץ האבות, שאיפה לתיקון העוול שנעשה ליהודים במשך אלפים שנה, קרי ניתוק העם היהודי מארצו, בקשה להשיב את העם היהודי לביתו הלאומי ובפרט לאחר הצהרת בלפור ) 1917 (, שאליה התייחסו ברגשי שמחה. כן הביעו את רצונם לחיות תחת חסות בריטית והתנגדו לשוללי ההגירה היהודית לא"י, הם טענו שעל הארץ להיות בגבולותיה ההיסטוריים, דמוקרטית וללא קשר טריטוריאלי ומנהלי עם סוריה, ולקיים קשרי ידידות עם ארצות שכנות. ב־ 31 ביולי 1919 חתמו על התזכיר תשעה חברי ועד העדה החלבית.
עם סיום שליחותו מטעם ועד הצירים נשאר אלמאליח בחלב להרצות לפני נכבדי הקהילה בבית הספר כי"ח. בהרצאתו עסק בנושאים הבאים: התנועה הלאומית, חיבת ציון, הציונות המדינית, וספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. כמו כן ייסד אגודה ציונית בשם התחייה' שבראשה היה ועד של 12 חברים. הוא הבטיח להם שוועד הצירים יעזור להם באופן פעיל ונמרץ. לאחר ביקור במוסדות החינוך ומוסדות החסד בחלב חזר לירושלים.
להלן מסקנות שליחותו המופיעות בעמוד האחרון של התזכיר:
א. הערבים התנגדו לציונות, להגירה יהודית לא"י ולהקמת בית לאומי.
ב. לבנון וכל הסיעות שצידדו בצרפת לא התנגדו להגירה יהודית.
ג. כל היהודים, גם אלה שלמראית עין התבוללו, תמכו בדרישות ועד הצירים.
ד. הוועדה האמריקנית שללה את הפצת דברי הערבים בדבר התנגדות כל העדות היהודיות בסוריה לציונות.
ה. אלמאליח פנה לוועד הצירים בדבר הצורך לעבוד באופן שיטתי בקהילות היהודיות בסוריה באמצעות נואמים ציונים יודעי צרפתית וערבית מא"י, שהיו צריכים לתת מידע ולהסביר את השאיפות הלאומיות, כן הדגיש את הצורך לדאוג לחינוך הילדים, מכיוון שהם דור ההמשך.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Michel Pariente (parmi les premiers recrues) raconte: J'ai ete recrute dans la branche Gonen de la Misgueret en 1956. On m'avait dit que notre objectif etait double: assurer la security de la communaute juive et recueillir les informations pour la garantir. J'ai mis sur pied une cellule composee du meilleur element de la jeunesse juive de Fes. Nous avons loue une chambre pour nos activites ou nous nous sommes familiarises avec le maniement d'armes. Nous avons discute des methodes d'evacuation des juifs en cas de necessity.
Le jour de Kippour, nous avons etabli notre premiere cache d'armes. C'etait dans un fut bien ferine, cache sous l'escalier de la maison d'un des membres de la cellule.
L emplacement avait été choisi de manière à nous issurer le contrôle complet de son environnement. Au commencement de l'opération "Klou", j'ai organisé ma cellule pour nous rendre à Meknès. Les faux passeports avaient été cachés dans un grand paquet de savon Tide". En route pour Meknès, nous avons été arrêtés par des gendarmes. Je me suis présenté comme l'agent des produits "Tide", expliquant que je me rendais pour affaires à Meknès. Un des gendarmes avait lorgné le grand paquet de savon et me demanda de le lui donner. Je lui ai gentiment expliqué que c'était impossible, s'agissant d'un échantillon de travail, lui promettant toutefois à mon prochain passage de lui donner un carton entier. Et j'ai tenu parole.
Au prochain voyage, je cachais à nouveau les faux passeports dans la même boîte, et je remettais au commandant du barrage le carton promis.
Les hommes de Fès ont également apporté leur soutien à la Makéla. Ils transportaient les olim dans leurs véhicules privés vers Nador et Ouad-Lo, et de là ces olim passèrent de nuit la frontière vers les enclaves espagnoles. Je me souviens particulièrement de l'un d'eux, Salomon Serfaty, une des premières recrues. Il ne devait jamais refuser de participer à une opération et sa voiture était toujours la première à notre disposition. Salomon était bijoutier et avait un magasin à Fès fait il avait donc beaucoup à perdre en cas d'arrestation, et pourtant il ne devait jamais refuser de participer à une opération.
Le groupe de Fès était composé de recrues de qualité, animées d'une profonde motivation. Salomon était le commandant de la cellule des "infirmières" qui aurait servi en cas d'urgence et était composée de Suzanne Chécoury, Doly Serfaty (Boros) et d'autres filles de grande qualité.
Shlomo Yehzquiéli reprend: Au printemps 1956, nous sommes passés au stade de l'action pratique. Nous avons acquis des outils pour la formation et chargé Yona Zabin de faire passer un entraînement sportif à plusieurs groupes, le tout sous le couvert du Département de la Jeunesse et du Héhaloutz. Yona est passé de ville en ville et a entraîné des groupes sionistes et non-sionistes. Cette action a enrichi la liste de nos connaissances, le cours étant ouvert à tous les candidats qui devaient se compter par dizaines.
Dès les débuts de notre action au Maroc, nous avons rencontré les missionnaires de Hassidim Loubavitch envoyés par la direction du Rabi à New-York. Ils s'étaient lancés dans une action éducative de grande envergure dans les mellahs et les villages du sud. Ils se consacraient à leur tâche avec un dévouement sans bornes, avec pour mission la préservation de la braise du judaïsme. Nous nous trouvions ainsi avoir le même objectif – même si c'était en partant de points de vue différents.
Au cours de l'hiver 1955-56, nous avons établi notre première station de communication par radio au domicile de Carméla Zabin, qui fut aussi la première à en assurer la marche. Il va sans dire que nous étions confrontés à de délicats problèmes de couvertures.
L'appareil fut baptisé du nom de code "Het" (qui devait changer par la suite). Ce code devait figurer dans les comptes-rendus, lettres et télégrammes. Nous devions entre autres, veiller à la sécurité de la délégation israélienne et de ses bureaux – ce qui devait entraîner la création d'un réseau de transmissions et d'alerte entre les émissaires et les cellules de Gonen ; monter la garde jour et nuit au camp de transit pour les olim; assurer la garde discrète des groupes de olim, des synagogues, etc… Cette description exige à ce stade une précision: ma responsabilité ne s'étendait que sur la zone du protectorat français, le Maroc espagnol et Tanger, dépendant d'un autre groupe. Cette division s'imposait en raison des différences de la situation politique dans les deux zones. Tanger bénéficiait d'un statut international particulier. Il convient de se souvenir qu'à cette époque nous n'avions pas de représentation à Gibraltar.
Je me souviens de certains évènements émouvants de l'époque et de nos doutes sur la solution à donner à certains problèmes auxquels nous étions confrontés. C'est ainsi qu'en matière de défense de nos différentes sections locales, nous étions arrivés à un stade qui exigeait l'organisation d'exercices de tir. Il fallait d'abord repérer l’emplacement adéquat. Un endroit désert et éloigné ne convenait pas, pour la raison qu'il fallait éviter un long voyage avec des armes; ni trop proche du centre ville pour des raisons évidentes. Notre choix devait se porter sur une grande forêt qui était aussi une réserve de chasse, à proximité d'un camp militaire où l'on tirait de temps à autre. Notre premier exercice de tir fut pour nous l'égal d'un événement historique, car notre travail, si discret pendant des mois, devenait d'un coup plus visible, plus concret.
De tout ce qui précède, on aura compris dès le départ que nous avons été confrontés à des questions fondamentales, certaines de principe. Avec le temps, nous avons certes accumulé de l'expérience, mais il nous fallait trouver toujours des réponses aux nouveaux défis créés par l'accroissement du niveau des activités des autorités marocaines.
Il nous est assez rapidement apparu, que dans la création d'une organisation d'auto défense – la mission essentielle de la Misguéret – le plus important était d'éduquer les jeunes à prendre leur responsabilité, et par la même occasion, de former des cadres pour l'avenir. Suite au premier cours de préparation de l'été 1956, nous avons désigné parmi les chefs de section et les sous-commandants des villes, ceux qui devaient au bout d'un certain temps, remplacer les Agents israéliens à la tête de ces villes. Tous, à l'exception d'un seul, devaient monter en Israël, après avoir rempli des fonctions centrales dans la "Alyah Bet" et dans leurs villes.
La base de tout le plan était la défense des quartiers juifs homogènes, les mellahs, contre l'attaque éventuelle d'émeutiers. C'est sur cette base que nous avons déterminé les effectifs, les moyens de défense et la préparation des commandants et des hommes des différentes cellules. Nous avions aussi, naturellement, une vision plus large, à savoir, inculquer à la jeunesse juive la disponibilité de servir et la fierté de le faire. Comme la majorité des recrues n'habitaient pas le mellah, nous devions en permanence prendre en considération la nécessité du transfert rapide des hommes, avec leur équipement, vers les lieux sensibles. L'entraînement des hommes du rang se limitait au maniement d'armes légères – revolvers, mitraillettes, grenade et couteaux.
Nous avions également en permanence un autre souci: s'assurer de la qualité humaine des recrues, de leur niveau intellectuel, leur capacité physique et surtout de leur niveau moral. Nous étions vite arrivés à la conclusion que de toute façon un recrutement de masses ne pouvait être envisagé, et que nous resterions toujours une organisation compacte. De cette manière, nous avons créé une avant-garde qui avait la possibilité de se mettre en tête du "gros de la troupe", en cas de nécessité. Conformément aux règles élémentaires de la clandestinité, j'ai évité le contact avec les hommes du rang. Je ne connaissais que les commandants, les sous- commandants des villes et presque tous les commandants de sections. C'était le minimum indispensable pour maintenir la tension nécessaire et pour inciter les jeunes commandants à progresser et s'imbiber de l'esprit israélien. Avec le temps, nous nous sommes rendu compte que la confiance investie en eux était bien placée et ils ont fait preuve de plus en plus d'esprit de responsabilité.
J'ai rappelé la nécessité du maintien d'une tension positive. Cette nécessité s'était imposée à nous dès les premiers jours de la Misguéret et je crois qu'elle ne devait jamais disparaître tout au long des années d'activité. Il faut souligner que les relations des autorités avec les citoyens juifs, de même que les relations avec les voisins musulmans, devaient connaître des hauts et des bas, selon les périodes. Il y eut des jours de tension et de peur, et des jours de calme et d'insouciance. Cela nous imposait de rester en permanence sur le qui-vive et de maintenir la tension dans les rangs, en imposant des missions fictives, en multipliant les entraînements et les exercices.
Il faut comprendre que le travail de la Alyah exigeait la participation des hommes de Gonen : soit pour le repérage des lieux, soit pour assurer les itinéraires empruntés par les olim, soit pour les aider de nuit à embarquer sur les canots qui devaient les mener au large vers leur bateau.
La Makhéla (branche de la Alyah clandestine) avait un besoin vital de l'aide des hommes de Gonen qui de leur côté tiraient de cette participation une "grandeur d'âme" et un nouveau "goût" à la vie clandestine
La formation des cadres de commandement était permanente. Au cours des années, ont été formés des dizaines de chefs de sections et des commandants de ville dans des stages organisés en France et en Israël. Les cours de formation sur place visaient à donner des rudiments de principes de commandement aux rangs inférieurs et servaient de filtre grâce auquel les meilleurs furent choisis. Ces derniers, après un certain temps dans l'organisation, étaient envoyés – pendant leurs périodes de congé – en France, et les plus distingués étaient envoyés se perfectionner en Israël. Les stages en Israël, comme en France, devaient devenir une tradition, accueillant des recrues de Tunisie, d'Algérie et du Maroc – les originaires du Maroc étant toujours majoritaires. Les moniteurs dans ces cours étaient des officiers de Tsahal, soit des étudiants israéliens en Europe, soit des hommes du Mossad. Ils transmettaient aux recrues les rudiments de la science des combats sous ses divers aspects. Les programmes étaient naturellement adoptés aux conditions dans lesquelles ils devaient travailler à leur retour dans leurs pays et au niveau des recrues. Parallèlement à ce programme, ils recevaient des conférences sur l'histoire juive, le sionisme et la guerre de l'indépendance. En Israël, s'y ajoutaient les visites dans différentes villes et villages et l'exposition à "l'ambiance israélienne".
Dans ce melting-pot ont été formés les commandants de l'organisation, originaires de trois pays, qui devaient porter le fardeau des opérations, avec le petit nombre d'émissaires israéliens qui se trouvaient eux aux hauts postes de commandement. Ils devaient également s'occuper de la création de caches d'armes et des divers instruments de transmission et du maquillage des lieux de rencontre et d'entraînement. Le travail de recueil des renseignements, lui aussi du domaine de la Misguéret, devait également être en grande partie assuré par ses membres, de même que la participation aux opérations de la Alyah. Il n'était que naturel que la Alyah des juifs vers Israël – contre les édits des autorités marocaines – soit la chose la plus importante pour les unités de Gonen, de même que pour les mouvements de jeunesse pionnière.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc