מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב

״לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך״

(בראשית י״ב, א׳)

המאה ה־20 הייתה עדה לעלייה בהיקף ההגירה היהודית, בעיקר ממזרח־אירופה, בעקבות אירועים שונים: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה וסגירת שערי ההגירה לארצות הברית ולאירופה ובשלהי שנות ה־30 של המאה התקדרה בענני מלחמה. התנועה הציונית נאלצה להתמודד עם מצב מורכב וכמעט בלתי אפשרי: הגירת המונים מאירופה המאיימת. בחירתם של רוב יהודי אירופה הייתה להגר לאמריקה, שזכתה לכינוי היידי ״גולדן מדינע״. לאחר מלחמת העולם השנייה בנוסף התמודדה התנועה הציונית עם שורת גורמים בו־בזמן: תוצאות השואה, הארגונים היהודיים האמריקאיים, היא״ס [HIAS] והג׳וינט [AJJDC], שסייעו לשארית הפליטה להגר לאמריקה, והבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות אלו אילצו את התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. עם זאת, לא תמיד שררה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, שכן ההסתדרות הציונית התחשבה באילוצים מדיניים בין־לאומיים ואילו הסוכנות עסקה ביישום החזון הציוני על אדמת פלשתינה־א״י.

התנועה הציונית לא העניקה תשומת לב ראויה לקהילות יהודיות בארצות המזרח בכלל, ולקהילות היהודיות בצפון אפריקה בפרט. מתי־מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה – מזרח אירופה. רק בגין השואה נפתחו שערי פלשתינה־א״י בפני יהודי ארצות האסלאם וארצות המזרח, ובכללם יהודי המגרב. האידיאולוגיה הציונית שיובאה למגרב במעטה של ״היהודי החדש״ לא עלתה בקנה אחד עם הכמיהה המסורתית לשיבת ציון, שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו כמיהה זו כתפיסה משיחית, מאחר שלא נשאה עימה את השינוי הדרוש לתקומת היהודי החדש על פי ערכי התנועה הציונית.

המושגים ׳עלייה׳ ו׳העפלה׳ בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב

המושגים ״עלייה בלתי לגאלית״, ״העפלה״ ו״עלייה״ קיבלו משמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בהיסטוריה של התנועה הציונית. העלייה הבלתי לגאלית וההעפלה סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות הבריטית שהגבילה עליית יהודים לפלשתינה־א״י. כל זאת למרות שרישיונות העלייה – סרטיפיקטים שניתנו במסגרת השדיול (מכסת הרישיונות) – נקבעו על ידי הבריטים, בעקבות המלצתה של הסוכנות היהודית. העלייה הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה־א״י, בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ.

העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי בריטניה ככניסה לא־חוקית לארץ ישראל, והיא לא הכירה בעולים הבלתי לגאליים כפליטים. לדידה, ״מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים, ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה״.עמדה זו נגדה את עמדת התנועה הציונית, מכיוון שסתרה את מהותה וחזונה, ולכן נאלצו המוסדות הציוניים והיישוב לשנות את מדיניותם מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית.

יצחק אבנרי העריך שהעלייה הבלתי לגאלית החלה בשנת 1922, עם עליית 4,000 עולים לפלשתינה־א״י. ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית, כשלצידה עלייה לגאלית בעזרת סרטיפיקטים. יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול בשנות ה־30 למען העלייה הבלתי לגאלית ביבשה ובים, לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית. עם זאת, ישנה הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה ולוס בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו לפלשתינה־א״י 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר. עדית זרטל ציינה ש״בקום המדינה היה כל יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי ־ מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת״. לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנו גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן־גוריון, העלייה היא ״כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות הבריטית״. גם חברו להנהגת היישוב, אליהו גולומב, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים. לפי זרטל, בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל״מנוף המרכזי בזירה המדינית, בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד״. דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית ״מהלך דו־תכליתי – הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני העולם כולו, מצד שני״.

הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ־ישראל, סר ג׳ון גורדון קאנינגהם, הכיר בכך שההגירה היא ציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית, הקודמת לכל תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית:(1) היבט פורמליסטי/חוקי – הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ ישראל המנדטורית;(2) היבט תעמולתי – הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, מכיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים;(3) היבט ענייני – כל עולה עורר תסיסה בעיני הערבים נגד היישוב ונגד הממשל שאיפשר הגירה זו. על בסיס הנחות אלו ניסה הנציב העליון דאז לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים: ״קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי״. הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים באופן כזה שלא התקבל על ידי התנועה הציונית, ״כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תוכנית החלוקה״.

הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים אלא מהגרים בלתי לגאליים, ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומתם, הפלסטינים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות ספרים לבנים – תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה בין 1948-1946 הטילה בריטניה מצור ימי בים התיכון, שהיה נתיב ההעפלה העיקרי. הבריטים גם פעלו ״למנוע מפליטים לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות״. למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של חיים ויצמן על כך שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים, והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.

המאבק בספר הלבן (1939) היה משימה ציונית־יהודית שהביאה לאימוץ מדיניות של עלייה ב׳ – הגדרת העלייה הבלתי לגאלית בהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות שונים: עלייה ג׳ (״עלייה לוחמת״, ״עלייה מזוינת״, ״מרד עלייה״), עלייה יבשתית (מארצות המזרח הקרוב), עלייה ד׳ (זיוף מסמכים), עלייה ה׳ – ׳עלייה פרטית (נישואין פיקטיביים), עלייה ו׳(חיילי צבא אנדרס הפולני), עליית כנף (הטסת יהודים). השימוש במונחים אלו נועד להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב היישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה בספר הלבן של שנת 1939.

בדצמבר 1938, בדיון בסוכנות היהודית, הגדיר דוד בן־גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ״לא מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה״. רק לאחר שבן־גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה מתוכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי, וזאת כדי ליצור לחץ ציבורי בין־לאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל.

מרד העלייה לא התממש מכיוון שמשה שרתוק, משה סנה ושאול אביגור, ממנהיגי היישוב המאורגן, לא תמכו בהצעת בן־גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב, שהוקמו על־ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והן כדי לשמר את האינטרסים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי־אליטיסטי מבחירה ובמסגרת תנועתית, וגם מניעת הגירה של יהודי אירופה לארץ זרה שאיננה פלשתינה־א״י כדי לשפר את מצבם הכלכלי. לכן, כששערי הארץ ננעלו, חיפשה התנועה כל דרך לעודד עלייה, כולל הסתכנות בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

על פי התפיסה הציונית, העלייה לארץ ישראל היא זכות טבעית של היהודים, ואולם לפי התפיסה הדתית העלייה היא מצווה. התנועה הציונית עמדה בפני דילמה בין החשש מעלייה המונית לא״י, שהייתה עלולה להערים קשיים בוויסות כל העולים ובקליטתם, מחד גיסא, לבין עמידה על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית, שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה־א״י ללא קשיי ויסות וקליטה, מאידך גיסא. חיים ויצמן קרא לעלייה גדולה לארץ־ישראל מפני ש״העולם כולו מחולק לשתיים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן״. הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית, שלפיה אין לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה־א״י.

חגית לבסקי ראתה בציונות ״מקרה ספציפי של תנועה לאומית שהיא גם תנועת הגירה שלא התכוונה להיות עוד ארגון הצלה של יהודים״. הצהרה זו העמידה את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב״תחרות״ עם הארגונים היהודיים האמריקאיים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו את פעילותם כהצלה וסיוע ליהודים ־ שארית הפליטה – להגר לארצות אחרות מלבד פלשתינה־א״י.

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה־80 של המאה ה־20, ראה בהגירה תופעה כלל־אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו, ״הגירה מבטאת את שאיפת היחיד […] ונועדה […] לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי״. אלא שלדעתו, בעלייה יש ״אלמנטים של טובת הכלל״. גור אלרואי טען שלמונח עלייה הוענק ממד ערכי ו״שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: ׳עלייה שונה מכל הגירה׳ והיא אמצעי לפיתוח ישות לאומית״. לשיטתו, ״ההגירה לארץ ישראל מבוססת [על] אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה, שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד״. לפי אלרואי, ״השימוש במונחים הלועזיים: ׳אימיגרנטים׳ ו׳אימיגרציה׳ במקום ׳עולים׳ ו׳עלייה׳ נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול״. המיתוס הציוני – הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל – התנפץ במידה כלשהי מול עולים שלא עמדו בקריטריונים של החלוציות. ואולם למעשה זו הייתה הגירה. גם העליות הרביעית והחמישית ״לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי־ציוני המעפילים״.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון-מדיניות התנועה הציונית כלפי קהילות המגרב ולוב.