אלי פילו

אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)-אליעזר בשן

תאריך 20 בפברואר 2022

מג׳והן דרומונד האי לשר־החוץ של בריטניה — הכותב מכחיש את טענת המיטיונר מרקהיים שסגן־הקונסול ריד מחלל את כבודן של נשים ושל בנות יהודיות

Tangier, May 10 1855

The Right Honourable

The Earl of Clarendon K.G.G.C.B.

My Lord,

I have the honour to acknowledge the receipt of your Lordship’s despatch, N° 9, of the 18^th ultimo, transmitting to me a copy of a letter from the Secretary of the Society for promoting Christianity amongst the Jews…

I am glad to perceive that the Society has withdrawn the charges brought against me by their missionary, under the conviction that they were unfounded; but I confess that, after an attentive perusal of M^rLayard’s letter, I am disappointed that the Enquiry has not taken place at Tangier as was proposed, for, in the first place, there is no mention made of the British Vice Consul, M^r Reade in M^r Layard’s letter, nor is there any withdrawal of the charges made against him, neither does the Society offer that reparation to myself which, under the circumstances of the case, I would submit to your Lordship, I am entitled to expect.

The charges and imputations which had been put forward by M^r Markheim against us, and which were made the basis of M^r Goodhart’s [6 מזכיר האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים] representations, were, that we had committed generally practices “of a discreditable character”. M^r Reade was accused of violating the wives and daughters of the Jewish inhabitants. I was accused of tyrannical and arbitrary conduct towards the Jews, and it was insinuated in both the letters of M^r Markheim and M^r Goodhart that I had connived at an attempt of burglary upon M^r Markheim’s house, and of causing the husbands or brothers of the victims of M^r Reade’s lust to be imprisoned if they made any complaint against M^r Reade.

Now, my Lord, I am persuaded if any one of these charges had been corroborated in the Enquiry which had been proposed, Your Lordship would have immediately dismissed both M^r Reade and myself from Her Majesty’s service, and indeed public opinion would have required such a step…

I have the honour to be with the highest respect, My Lord Your Lordship’s most obedient very humble servant J. H. Drummond Hay

[FO 99/66]

תרגום תמצית התעודה

10 במאי 1855

מאשר קבלת המכתב מ־18 בחודש שעבר עם העתק מכתבה של מזכירות ־האגודה המיסיונרית הלונדונית׳. אני שבע רצון מן העובדה שהאגודה הנ״ל חזרה בה מההאשמות שהאשימני בהן המיסיונר והכירה בכך שאין להן כל בסיס. התאכזבתי לקרוא במכתבו של מר לאיארד שלא בוצעה חקירה בטנג׳יר כפי שהוצע, שכן אין במכתב אזכור של סגן־הקונסול ריד ואין חזרה מן ההאשמות שהועלו עדו, וכן אין האגודה מציעה פיצוי על ההאשמות שהאשימנו מר מרקהיים. מר ריד הואשם בחילול כבודן של נשים ושל בנות יהודיות, ואני הואשמתי כי איימתי על הבעלים ועל האחים של קורבנותיו של מר ריד שאם יתלוננו על מר ריד אגרום למאסרם. לו היו האשמות אלה מתאמתות בחקירה, היית מפטר מיד את מר ריד ואותי, ודעת הקהל אכן היתה מחייבת צעד כזה…

אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)-אליעזר בשן

עמוד 125

פורסם בקטגוריה נשים יהודיות במרוקו-א.בשן

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו- שלום בית;

תאריך 22 בפברואר 2022

שלום בית;

■

את מצוות פרו ורבו קיימו ביד רחבה. נולדו הילדים, בנים, בנות, שמונה, עשרה ילדים ואולי יותר, המתרוצצים כמו סביבונים בבית הצר. צריך להאכיל ולהלביש את כולם! החיים לא פשוטים והמריבות תכופות. אבל כמו שידעו לפתור כל בעיה גם את בעיית המריבות התכופות הם יפתרו, בשביל זה קיים החכם. החכם יודע ומבין את הכול, הוא מברך, הוא מלמד, הוא מכוון. ראו:

מְעַנְגַּר סָאסִיָּה

(כיפתו מונחת על הצד)

– לָמָּה אַתָּה מַבִּיט בִּי כָּכָה ?

־ לָמָּה לְהַפְרִיעַ לִי אֶת צְרִיכָה ?

־ מַדּוּעַ לֹא חָזַרְתָּ מֻקְדָּם?

־ אַתְּ מַרְתִּיחָה לִי אֶת הַדָּם!

כָּךְ שְׁנֵי בְּנֵי הַזּוּג הַוָּתִיקִים,

זֶה עַל זֶה זוֹעֲפִים וְצוֹעֲקִים

בְּבֵיתָם אֵין מְנוּחָה וְנָחַת

אֵין יוֹם שֶׁלֹּא עָפָה צַלַּחַת!

וּפַעַם, הַמִּסְכֵּן וְהַמִּסְכֵּנָה

הִגִּיעוּ סוֹף כָּל־ סוֹף לַמַּסְקָנָה:

צָרִיךְ לְהַפְסִיק עִם זֶה, דַּי !

כִּי לְהַמְשִׁיךְ כָּכָה לֹא כְּדַאי!

עַל כֵּן לְבֵית הֶחָכָם הָלְכוּ הֵם

וְשָׁטְחוּ לְפָנָיו טַעֲנוֹתֵיהֶם.

הֶחָכָם גֵּרֵד בִּזְקָנוֹ וְהִקְשִׁיב,

תּוֹהֶה מָה לָהֶם הוּא יָשִׁיב.

אָז יְדַבֵּר עִמָּם כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה

וַיֹּאמֶר: ־ יַקִּירַי הַקְשִׁיבוּ נָא!

הַבְּעָיָה שֶׁלָּכֶם? מַצַּב הָרוּחַ!

אַתָּה שׁוֹתֵק? הִיא רוֹצָה לַשִּׂיחַ!

אַתְּ עֵרָנִית? הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ!

אַתָּה עָצוּב! הִיא רוֹצָה לִשְׂמֹחַ!

עַל־כֵּן אַתֶּם כָּל הַזְּמַן בִּמְרִיבָה,

עַל־כֵּן נֶעֶלְמָה מְבֵּיתְכֶם הַחִבָּה!

הַטּוּ אָזְנֵיכֶם, אֵפוֹא, לַעֲצָתִי

וְקַבְּלוּ עִמָּהּ גַּם אֶת בִּרְכָתִי:

כְּשֶׁאַתָּה זוֹעֵם וְעַצְבָּנִי בִּמְיֻחָד

עָקַם סָאסְיָּתְךָ, שִׂימֵנָּה עַל הַצַּד!

אִשְׁתְּךָ תִּרְאֶה וְתֹאמַר: זְהִירוּת!

הַיּוֹם צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ בְּסַבְלָנוּת!

כָּךְ בִּזְכוּת הַכִּפָּה תִּמַנַע מְרִיבָה,

שֶׁלֹּא תִּפְרֹץ שׁוּב לְלֹא סִבָּה!

וְאִם אַתְּ כּוֹעֶסֶת וְרוּחֵךְ קָשָׁה

הַטִּי עַל רֹאשְׁךָ מִטְפַּחְתֵּךְ בְּבַקָּשָׁה!

יִרְאֶה בַּעֲלֵךְ מִטְפַּחְתֵּךְ עֲקֻמָּה

יִתְאַפֵּק מִלְּדַבֵּר וְיַעֲשֶׂה בְּחָכְמָה!

נִפְרְדוּ הַשְּׁנַיִם מֵהֶחָכָם בְּחֶדְוָה,

מְאֻשָּׁרִים כִּי קִבְּלוּ עֵצָה טוֹבָה.

בָּאוּ אָז לִבְנֵי הַזּוּג יָמִים טוֹבִים

בָּהֶם נִזְכְּרוּ שֶׁבְּעֶצֶם הֵם אוֹהֲבִים!

אֲבָל רַבּוֹתַי, יֵצֶר הָרַע אוֹרֵב,

לָתֵת לְשָׁלוֹם לִשְׁלֹט, הוּא מְסָרֵב.

לֹא עָבְרוּ שְׁבוּעַיִם וְהַשֶּׁקֶט הוּפַר

וְרַעֲיוֹן הֶחָכָם שׁוּב לֹא עָזַר!

וְשׁוּב מָלְאוּ אֶת הַבַּיִת צְוָחוֹת

וְשׁוּב הִתְעוֹפְפוּ בָּאֲוִיר צַלָּחוֹת.

נְבוֹכִים, הֵם עוֹשִׂים שׁוּב דַּרְכָּם

אֶל יוֹעֲצָם הַטּוֹב וְהַנָּבוֹן; הֶחָכָם!

כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לֶחָכָם עַל בּוֹאָם

אָמַר בְּלִבּוֹ: – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

מָה אֲיָעֵץ עַכְשָׁו לְאֵלֶּה הַשְּׁנַיִם?

הֲרֵי עֲצָתִי לֹא תִּצְלַח פְּעָמִים!

שׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר! עֲמָלִי לָרִיק!

אִם לֹא אֶמְצָא מִיָּד רַעֲיוֹן מַבְרִיק,

אֶצְטָרֵךְ לִשְׁמֹעַ אֶת צַעֲקוֹתֵיהֶם

וּלְבַזְבֵּז אֶת זְמַנִּי עִם בְּעָיוֹתֵיהֶם!

מָה עָשָׂה! הֵסִיט סָאסִיָּתוֹ הַצִּדָּה,

אָחַז בְּמַקְלוֹ וְלָבַשׁ חָזוּת מַקְפִּידָה.

נִכְנְסוּ בְּנֵי הַזּוּג רָאוּ מָה שֶׁרָאוּ ־

ווּאָה וּואָהּ! הוּא כּוֹעֵס, אָמְרוּ,

סָאסִיתוֹ אֵינָהּ מֻנַּחַת בִּמְקוֹמָהּ

וּפָנָיו לֹא נִרְאִים מִי יוֹדֵעַ מָה,

מוּטָב שֶׁנַּחְזֹר לְבֵיתֵנוּ בְּשָׁלוֹם

שֶׁמָּא עַל רֹאשֵׁנוּ בְּמַקְלוֹ יַהֲלֹם!

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו– שלום בית;

עמוד 44

פורסם בקטגוריה חזן בבית מרחץ-אשר כנפו

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-היום שבו הגיע המשיח

תאריך 22 בפברואר 2022

היום שבו הגיע המשיח

היום שבו הגיע המשיח התחיל כיום רגיל לגמרי.

עוד לוויה עברה ברחיבה מתחת לחלוני. מיטת המת נישאת גבוה מעל הראשים ומסביבה המתאבלים בבכי קורע לב ובמזמורי תהילים. מפחיד לראות איך הנשים תולשות שיער, מכות על החזה, קורעות את בשרן ובגדיהן, בוכות וקוראות לשאר נשי העיר לקונן איתן:

״וִוילָא מָא נְדְבְת מְעָאיָא / הַאיְלִי יָא לְחְזִינָה / הָאנִי נְסְוּפְהָא בְּלְעִין / מָאזָאל אֵזְמָאן יִפָאדִי / וּנְכְלְסוֹלְהוּם אֵדִין / וָואהּ וָואהּ / סְבְרִי יָא יִמָּמא סְבְרִי סְוָואי / יָא ווָאיְלִי הָאדָא מָא מְכְּתוֹבְ עְלִיָא / יָא ווָאיְליִ אְנְרָא רְחִילְהָא פְדְלָאל / יָא ווָאיְלִי בִידִי נְעְמִי עִינִיָיא…

מחלת הטיפוס שבאה עם המלחמה ומפילה אצלנו חללים רבים ואין יום בלי שתיים־שלוש לוויות.

גם את אבא, שהוא הכי חזק מכולם, הכריעה המחלה. הרבה זמן פירפר בין חיים ומוות. כל השיער והציפורניים נשרו לו. כבר הזמינו לו חברה קדישא והיו קוראים לו ״שמע״. רק סבתא פריחה התעקשה. עשתה את אחי הקטן, אמור בן השש, קורבן במקומו. הוציאה אותו מחוץ לחלון בקומה שנייה וכמעט זרקה אותו למטה לרחוב. הודיעה לשמים שהיא מחליפה בו את אבא. שינתה לאבא את השם. הוא הפך לדוד ציון וזה מה שהציל אותו. כי עובדה, באותו לילה הוא קם מהמיטה, התלבש ורץ לבית הכנסת. ומהר צמח לו שוב השיער וגדלו הציפורניים.

לאט לאט יוצאת הלוויה החוצה, דרך שערי העיר. הקולות מתרחקים וברחיבה שקט גדול. כל החנויות סגורות, ככה זה אצלנו כשמת מישהו. אני מכיר את זה, כי אני יושב הרבה ליד החלון. אבא שולח אותי ואת אחי אמור כל הזמן לשבת שם, כדי לצפות אם המשיח בא.

ואז פתאום אני רואה מישהו נכנס דרך השער. משונה! מי זה יכול להיות? ברור שהוא לא מפה. כולם הרי בבית הקברות. הוא לא לובש ז׳לאבה ולא נועל בלג׳ה. משונה שאין לו תרבוש ולא ברט על הראש, והכי מוזר שהוא לובש מכנסיים קצרים!

מי זה יכול להיות? פתאום אני שומע את עצמי קורא: ״אבא! זה המשיח! המשיח בא!״

אף פעם לא תיארתי לי כך את המשיח. למרות שהשתדלתי, מעולם לא הצלחתי לראות איך נראות הפנים שלו. כולם חולמים ומדברים רק עליו כל הזמן, אפילו בהלוויות, או כשמתחתנים, אבל אף אחד לא יודע איך הוא נראה. אף אחד לא היה מתאר לו כך את המשיח.

הוא צריך היה לבוא כמו משה שיורד מהר סיני ועור פניו קורן, או כמו רבי שמעון בר יוחאי שיוצא עם אלעזר בנו מהמערה אחרי עשרים שנה וכל מקום שנותנים בו עיניהם עולה באש, או כמו אליהו שעולה במרכבת אש בסערה השמימה. הוא צריך היה לפחות לבוא עם כנפיים והנה לא יאומן – הוא גלוי ראש ועם מכנסי חאקי קצרים!

מצד שני, אמרתי לעצמי, הוא בטח יודע למה הוא עושה את זה. צריך להגיד למשיח מה לעשות, ואם הוא צריך להתחפש?! בכלל, אנחנו נלמד את המשיח הלכות? שיהיה גלוי ראש ורק שיבוא! לו מותר הכל!

אבא בטוח שכאשר המשיח יבוא, יבוא אליו קודם. אבא גידל זקן, אכל רק לפי תפריטי הרמב״ם וצם בימי שני וחמישי. הוא אסף חבורה של בני גילו, סנדלרים, חייטים ונגרים, שכמוהו הקדישו את כל חייהם להביא את המשיח.

פעמיים בשבוע הם נפגשים בבית הקטן שלנו לאור הנר. מוקפים צללים, הם יושבים וקוראים בספר הזוהר בניגון עתיק ומוזר, בשפה זרה שאינה לא עברית ולא ארמית. רק מפעם לפעם, כמו מתוך ערפל, אני תופש תמונות מוכרות: ״בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים… שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה״… אהבה אסורה, שמות של מקומות רחוקים בארץ ישראל, שכינה, ספירות, סטרא אחרא, מושגים שאני רק מנחש, הכל בעירבוביה משונה.

אתמול בלילה הם עלו לגג לקידוש הלבנה, היו מרקדים ומביטים בכוכבים. הרבה שעות עמדו אחר־כך וחישבו חישובים בעזרת פסוקים וגימטריות.

כל ליקוי חמה או לבנה הוא בשבילם אות וסימן, וכל כוכב שביט מביא להם איזה בשורה. כל דבר הם בודקים שוב ושוב בעזרת שאלות חלום. אתמול היו בטוחים שיצרו קשר עם כוחות בשמים והם מסוגלים כבר להשפיע עליהם לשלוח את המשיח.

בזמן האחרון, בתיקון חצות הם רוקדים ושרים בעיניים עצומות ובהמון התלהבות. אומרים שהם משדרים למשיח מנגינות שיפתו וימשכו אותו לספרו.

עד כדי כך הם בטוחים שהוא קרוב, שהם מעמידים על ראשי ההרים צופים, להשקיף ולראות אם המשיח בא. אבי מרחיק לכת והוא מעמיד אותי ואת אחי הקטן לצפות כל יום מן החלון. הוא כל כך בטוח, עד שהכין לו מזוודה גדולה ליד המיטה, לרגע בו יגיע המשיח ויקרא לו ללכת אחריו.

והנה זה קרה! הוא בא! אבא מהחלון מזהה אותו בקלות, רץ מייד למטה לרחוב, מחבק אותו, מנשק ומושך אותו אלינו הביתה, לארוחת הבוקר שאמא הכינה.

עור פניו לא קורן. אין לו כנפיים. הוא רזה. בניגוד ליהודי המללאח שהם בהירים, הוא שחוף ושזוף. השיער שלו מתולתל אבל מה שהכי בולט בו זה המבט החד. עיניים כחולות, שנוצצות ונעות במהירות. עיני נץ, קורא אבא לעיניים שלו.

הוא מקרין כוח שאין בספרי, כי הוא שליח של כוח מסתורי, שמסוגל להפוך תפילה למציאות, והוא צונח ישר לבית שלנו ממקום שרק אבא, שהוא מומחה לתורת הסוד, יודע איפה הוא.

אבי והמשיח מסתודדים בפינה מדברים בשפת הסוד והרמז, אמי מגישה להם תה בכוסיות המוזהבות, מסתכלת בהם מרחוק, נפעמת ומחכה. אני מנסה להקשיב, אך אי אפשר להבין כלום. הם מדברים כמו בספר הזוהר, בשפת חידות. רק פה ושם, מבין קרעי העננים, כמה מלים מוכרות: פאס, אלג׳יר, אונייה… אולי אסור לדבר על העיקר. אצל אבי הכל מסתורין. סוד ודרש. הפשט נדיר. אם בכלל קיים. העולם הוא פרדס גדול, נפתל ומסובך וצריך לדעת ללכת בו. אם משיח לא מדבר ברור הוא יודע למה.

המשיח חזר וביקר אותנו בחשאי פעם או פעמיים, עד אותו לילה בו הופיע עם מכונית שחורה. המכונית הראשונה שנכנסה אי־פעם לסמטאות הצרות והנפתלות של המללאח. סבא חיים עזב את תעלות המים בגן שלו ורץ אלינו עם סלים מלאים תותים וורדים אדומים, צהובים ולבנים. סבתא ימנה סחבה את התבשילים עם הניחוחות של גן־עדן וסבתא שלה, יממא מרים, רצה אחריה עם הסירים והצלחות. הנינות עזיזה ותמר נטשו את המחזרים על הגג, וסולטנה ותמו ברחו באמצע חתונה סוערת ומשכו איתן את מנגן העוד ואת התזמורת, וגם סבא ברהים הגיע מהעדרים שלו עם כבש מבושל בסגנון תאפילאלת חיתים מכרמי הזיתים שלו ועמו סבתא פריחה עם כוסות הרוח של האסטמה שלה מתחת לשמלת הקטיפה.

מי לא בא? כל העיר נמצאת כאן מסביב לשולחן, והמשיח יושב בתווך, עטוף צבעים וריחות. אבא מימינו, הסבים לשמאלו, השולחן מרחף מרוב שמחה, שירה ונגינה, אבל כל הזמן עין בוכה ועין צוחקת. כי זאת סעודה אחרונה, שאחריה לא יראו אותנו. הם יישארו פה לתמיד אבל אנחנו נבחרנו על ידי המשיח לצאת לארץ ישראל. הוריה של אמא בוכים. הם מרחמים עליה. כי היא בחודש השביעי ועם שלושה ילדים קטנים.

אחי אמור ואני הכי מאושרים, כאילו צופים בהצגה שמיימית, צובטים זה את זה לדעת שזה לא חלום. הרי אנחנו ראינו אותו ראשונים, אנחנו הצבענו עליו כשהיה עדיין זר. אנחנו הבאנו אותו!

המשיח לא ישכח אף פעם את הלילה הזה, בו הילה של אור עברה מראש לראש ונחתה בסוף על הראש שלו. אותו לילה, בו אבא לקח את המזוודה, אמה קיפלה את השטיח, כולנו נישקנו את המזוזה, סגרנו את הדלת והלכנו אחריו. סבא בכה, איך אנחנו עוזבים הכל והולכים אחרי בחור צעיר שלא הביא המלצה מאף אחד. איש לא יודע מאיפה הוא בא, מי שלח אותו, והוא לא גילה אפילו את שמו. איך צעיר מתולתל כזה, גלוי ראש, עם צלקת ליד העין וסיגריה בין השפתיים, לוקח אותנו לארץ המובטחת?!

הוא עמד ליד המכונית השחורה שחיכתה לו, ואנחנו הילדים ניצבים סביבו, כאילו היה יצור שהגיע מהחלל, מתפלאים: איך צנחה המכונית לתוך המללאח? איזה מלאכים הנחיתו אותה מלמעלה?

אותו לילה, בקומה מתחתנו, שמחה ואליהו נחמני התחתנו. הם נכנסו לחדר ההתייחדות. כשירדנו הם שמעו אותנו אומרים ״ירושלים״. מייד זינקו עם בגדי הכלולות ובלי מטען ובלי צידה התפרצו איתנו למכונית. הם אפילו לא יודעים – צחקנו אחי ואני – שהמשיח נוסע איתנו במכונית.

מתוך המכונית המתרחקת ראיתי את חלון הבית שלנו מאיר באור גדול. לפני שיצאנו כיבינו את האור, אבל בחלון זרחת שמש ענקית. ככל שאנחנו מתרחקים היא הולכת וקטנה, עד שנהיית לכוכב קטן תלוי ברקיע.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-היום שבו הגיע המשיח

עמוד 18

פורסם בקטגוריה המהלכים על המים-גבריאל בן שמחון

Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle-Ambitions de l'Espagne.

תאריך 22 בפברואר 2022

Y eut-il une immigration d'Espagnols au Maroc?

Si l'on met de côté les enclaves espagnoles de Ceuta et Melilla, il n'est pas possible d'affirmer qu'il y eut une émigration massive des Espagnols de la Péninsule. Les Espagnols au Maroc comprenaient les militaires qui formaient une caste à part, les fonctionnaires civils et les autres résidents qui étaient venus s'installer au Maroc après présentation d'un contrat de travail ou de preuves de subsistance. Mais il faut se rappeler que la principale colonie espagnole était installée dans l'Oranais. De fait, la majorité des habitants européens de l'Algérie (près de 300 000 personnes) étaient originaires de l'Espagne. Au Maroc, il y avait toujours eu des commerçants espagnols dans les villes portuaires. Leur nombre baissa après la guerre hispano-marocaine de 1860, puis augmenta graduellement par la suite. Après le Protectorat proclamé en 1912, l'émigration fut plus importante. En 1918, il y eut un peu moins de 70 000 Espagnols dont 60 000 résidaient dans les enclaves de Ceuta et de Melilla. Une fois la guerre du Rit finie en 1927, l'émigration reprit avec toutefois un certain ralentissement durant la guerre d'Espagne entre 1936 et 1939. Au début des années cinquante, il y eut près de 80 000 personnes dans le Rif, 20 000 personnes à Tanger, 50 000 personnes dans la zone du Protectorat français et 130 000 personnes à Ceuta et Melilla. A l'exception de ces deux dernières villes, la présence des Espagnols au Maroc diminua substantiellement après l'indépendance marocaine en 1956.

Coups de poing diplomatiques de l'Allemagne

Quand les relations germano-marocaines débutèrent-elles?

L'architecte de l'Empire allemand Bismarck ne voulait pas disperser les forces de l'Allemagne dans les colonies. Il préconisait de laisser les entreprises coloniales à des initiatives privées. Il privilégiait des relations directes avec le sultan du Maroc. Le sultan Hassan I^e fut intrigué par l'Allemagne suite à la défaite de la France à Sedan en 1871. Une ambassade marocaine conduite par le Gouverneur de Safi Taïbi Benhima fut dépêchée à Berlin en 1878. Ce dernier avait déclaré que le sultan « avait plus confiance dans l'Allemagne que dans aucune autre puissance » et cette déclaration de statut spécial de l'Allemagne au Maroc alerta les Français et Britanniques. À cette époque, Hassan I^esouhaitait réformer ce système de protection. Plus précisément, il cherchait à annuler l'article 11 du traité de 1767 lequel stipulait que la France pouvait établir au Maroc autant de Consuls qu'elle voudrait et ceux qui sont au service des Consuls, secrétaire, interprète, courtier ou autres, seraient libres de toute imposition et charge personnelle. Ce voyage à Berlin contribua peut-être à la tenue de la Conférence internationale de Madrid de 1880 qui réforma le système de protection. Une seconde délégation conduite par le gouverneur de la Chaouia Ben Rechid se rendit en Allemagne en 1889 et un an plus tard, une délégation allemande d'une vingtaine de personnes se rendit à Fès et l' ambassadeur Tattenbach conclut un traité de commerce germano- marocain.

Bismarck fut écarté des affaires par Guillaume II en 1890. Son successeur Caprivi partageait les mêmes opinions : en matière de colonisation, « il est urgent d'attendre.» Ce fut Hohenlohe- Schillingsfürst, qui remplaça Caprivi en 1894 qui tenta d'engager Allemagne dans une véritable politique coloniale à la fin du XX^e siècle. Bien que l'Allemagne désirât nouer des relations étroites avec le Maroc, elle n'hésita pas, à la manière des autres puissances navales, à user de la manière forte. Lorsque le premier Allemand établi à Casablanca Franz Neuman fut tué en 1894, l'Allemagne dépêcha un croiseur au large de Tanger. Lorsqu'un autre voyageur de commerce du nom de Rockstroh perdit la vie en 1895, des navires furent dépêchés à Tanger, Safi, Rabat et Casablanca. L'Allemagne qui représentait alors la Hollande au Maroc, exigea des indemnités pour l'attaque du brick hollandais Anna par les Rifains. Le Makhzen s'inclina et indemnisa l'Allemagne.

L'Allemagne tenta sa chance aux colonies malgré l'opposition de la France et de l'Angleterre

La visite surprise de l'Empereur Guillaume II à Tanger en mars 1905 et la présence de la canonnière allemande Panther à Agadir en avril 1911 faisaient partie de la volonté allemande de se faire une place dans les colonies. Or les puissances européennes ne voyaient pas d'un bon œil ces ambitions allemandes, non seulement parce qu'elles ne voulaient pas partager la domination des colonies, mais aussi car elles craignaient que la puissance militaire allemande, déjà dominante sur le continent européen, ne puisse disposer d'atouts stratégiques en dehors de ce continent. La France en particulier, vaincue lors de la guerre de 1870 au terme de laquelle elle perdit l'Alsace et la Lorraine, entretenait une sensibilité épidermique en ce qui concernait les rapports avec l'Allemagne. L'Angleterre visait à conserver sa suprématie de sa marine des mers et à contenir l'Allemagne.

La visite de Guillaume II à Tanger eut un grand retentissement

La visite surprise de l'Empereur Guillaume II à Tanger en mars 1905 qui mit en exergue l'indépendance du Maroc, pays libre, fut un coup de poing diplomatique de l'Allemagne délaissée. À Tanger, Guillaume II déclara à Moulay Arafa, oncle du sultan Abdelaziz : « C'est au sultan du Maroc, Souverain indépendant, que je fais ma visite et j'espère que, sous sa haute souveraineté, un Maroc libre sera ouvert à la concurrence pacifique de toutes les nations, sans monopole et sans annexion, sur le pied de l'égalité absolue.» L'Allemagne proposa alors la tenue d'une conférence internationale à Algésiras en 1906. Dans cette conférence de treize pays, l'Allemagne ne fut soutenue que par l'Autriche-Hongrie. Les États-Unis s'en tinrent seulement aux clauses garantissant la liberté de commerce. La France et l'Espagne s'attribuèrent de façon implicite des droits particuliers sur la police des ports marocains et un Français fut chargé de présider la Banque du Maroc. Ces dispositions étaient liées au fait que l'état marocain avait contracté à la France un prêt substantiel en 1904, pour financer la répression militaire contre le rebelle Bou Hmara. Il y avait en outre une vague promesse de liberté économique au Maroc qui n'engageait en rien les puissances. Dans les faits, le Maroc s'engageait à protéger des intérêts européens, chose qu'il ne pouvait assurer, ouvrant la voie à des actions de représailles ou de domination du Maroc par les Européens.

Le mécontentement allemand s'exprima tout d'abord de façon sourde. En 1908, les agents consulaires allemands au Maroc encouragèrent les soldats de la Légion étrangère à déserter, ce qui résulta en menaces de part et d'autre. C'est alors que l'Allemagne demanda et obtint le 9 février 1909 le principe de l'égalité économique au Maroc puis la formation d'un consortium pour l'exécution de grands travaux au Maroc. C'était une façon indirecte d'admettre un contrôle politique limité de la France tout en garantissant la liberté économique. Mais dans la pratique, il n'en résulta rien. De fait, le monopole du commerce fut réservé à la France. Dans l'esprit des négociateurs allemands, il s'agissait de se partager un certain nombre de monopoles alors que pour les négociateurs français, il s'agissait de garantir un libre marché. Dans les faits, 72% du commerce marocain se faisait avec la France et le Maroc et seulement 13% se faisait avec l'Allemagne. Les diplomates allemands réalisèrent qu'ils s'étaient fait leurrer et qu'ils ne pouvaient compter sur le principe de l'égalité économique sans implication politique sérieuse.

Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIX^e siecle–Ambitions de l'Espagne.

Page 178

פורסם בקטגוריה Il etait une fois le Maroc-D. B.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים

תאריך 23 בפברואר 2022

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה.

המצה; הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

ערב החג, מבעוד יום, הבית כבר נקי ומסודר, השולחן ערוך ומקושט במפה חדשה ובדברי זכוכית, כסף או נחושת, הנוצצים בנקיונם. בעלת הבית רוחצת את הבנים, מלבישה אותם בבגדי־חג חדשים לקראת לכתם לבית־הכנסת עם אביהם.

אופייניים במיוחד לחגי היהודים במארוקו הם הפיוטים, שחוברו בידי משוררים מקומיים. בכל הקהילות מושרים פיוטים אלה בניגונים מיוחדים לכל חג ובמקומות קבועים בתפילה (בקהילות אחרות במזרח אין נוהגים להפסיק את התפילה בפיוטים). בדרך־כלל שר פייטן בית־הכנסת את הפיוטים, וכל הקהל מלווה אותו או חוזר אחרי הפזמון. הפיוטים שגורים כמעט בפי הכול. לכבוד החג שרים גם קטעים מסוימים מן התפילה בניגון מיוחד.

אחרי תפילת שחרית נוהגים לבקר אצל קרובים וידידים לברכת ״מועדים לשמחה״ ולסעודת־קידוש. זוהי סעודה קטנה, שבה מגישים מעדני־בשר, סאלאטים ו״מאחייה״ (משקה חריף — כעין עראק מתוצרת־בית). גם סעודה זו מלווה פיוטים מענייני־דיומא.

בסעודת־החג מוגשים מאכלים מיוחדים. לכל חג ולכל משפחה מנהגי־אוכל מיוחם, העוברים מדור לדור. בכל החגים מגישים בדרך־כלל מנה ראשונה של כעין חביתה מעורבת בבשר קצוץ, בתפוחי־אדמה ובגזר (תבשיל זה נקרא ״אל־מחממר״ (״אל־מעקודה״). מוגשים סאלאטים רבים, ותבשילי־הבשר למיניהם עשירים מן הרגיל. יש משפחות שמגישות כמנה שנייה ״כוסכוס״ עם צימוקים, מתובל בקנמון. גם לכיכרות־הלחם צורה חגיגית, שכן בעלת־הבית מקשטת אותן בקישוטים מיוחדים. אחרי הסעודה נחים מנוחת־צהריים. לקראת מנחה הומה הרחוב אדם — מברכים איש את רעהו בברכת ״מועדים לשמחה״, ועל כך עונים ״חגים ימנים לששון״. אווירת חג אופפת את הכול.

חנניה דהן

פורים

צפרו; המאה הי׳׳ח או הי״ט

עור מגולל על מוט מעץ־ארז; משובץ חוטי־כסף

אורך העץ : 53 ס׳׳מ ; רוחב הקלף : 23 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל (126)

מגילת אסתר

מגילות אסתר ממארוקו על־פי־רוב אינן מאוירות. עם זאת אפשר למצוא מגילות־ קלף מעוטרות ומאוירות. הקשת המאורית, שהיא המוטיב העיקרי באמנות היהודית במארוקו, משמשת יסוד עיטורי גם במגילת אסתר מן המאה הט״ז או הי״ז(מס׳ 127).

משום הסבר למציאותה של הקשת במגילת אסתר אפשר למצוא בסיפור־העלילה עצמו המתנהל, למעשה, בשני ארמונות־מלוכה — זה של המלך וזה של המלכה. ואכן, מערכת־ הקשתות אמנם מזכירה ארמון ספרדי־מאורי.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים

פורסם בקטגוריה חיי היה. במר. תערוכת מ.ישראל, פורים במרוקו - מקורות שונים

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

תאריך 24 בפברואר 2022

ר׳ דוד בן־ברוך (תארודאנת)

נקרא לרוב באבא דודו או ר׳ דוד בן־ברוך הקטן. הוא נינו של ר׳ דוד בן־ברוך הקבור באזרו נבאהאמו, בנו של ר׳ ברוך הכהן הקבור בתארודאנת ובן־דודו של ר׳ פנחס הכהן.

1.122 ״אספר לך על ר׳ דוד בן־ברוך. אבי חיים אוחיון היה השליח שלו. היה מלווה אותו בכל נסיעותיו לכפרים וחוזר איתו לעיר תארודאנת. פעם אחת, יום לפני חג הפסח, הגיעו לעיר תארודאנת. אבי ז״ל אמר להם: שמע, עלי לצאת לדרך בלילה. החכם ענה לו: איך אתה יכול? אין בלילה שיירות שילוו אותך בדרכך. אבי התעקש. החכם הסכים בסוף. אמר לו: הסתכל שם בחלון ההוא, ראה מה יהודי מאמיזמיס השאיר שם. אבא ניגש לחלון ומצא שם זוג נעליים ועשרה ריאל חאסאני. החכם נתן לו את הכסף הזה ואמר לאבי: אתה יודע שישנו מוסלמי מהעיירה שלך שהגיע מהשוק של יום שלישי והוא עם שיירה שלו. הוא ילווה אותך. תצטרף אליו. הוא קנה שבעה עגלים. אל תפחד, כי היה פוחד מאוד לצאת לדרכים. הלך למקום ההוא ומצא את המוסלמי עם העגלים שלו. המוסלמי אמר לאבא: החכם שלח אותך ? ענה אבי שלא. אבי ביקש ממנו שיתכונן לצאת לדרך. המוסלמי פחד. ענה: למה לנו לסכן את עצמנו ולצאת לדרך בלילה ? השודדים יכולים לגנוב לנו את הרכוש. אבי ענה לו: בוא נצא ואני ערב למה שיקרה. לאחר כמה קילומטרים פגשו אותם שודדים מזוינים אבל משותקים כולם. לא יכלו להפעיל את נשקם. התפעל המוסלמי ואמר לאבא: אני יודע עכשיו שהחזן הוא שאמר לך לבוא אלי, לצאת בלילה לדרך. המשיכו ללכת ולמחרת הגיעו״.

ר׳ דוד בץ־זודי(מוגאדור)
ר׳ דוד בן־ימין(בני מלאל)

ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.

נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו סידי כרוויעה.

Sidi Kheroua, du nom d’un arbre proche du tombeau

1.124 ״בצעירותי הייתי חולה אנוש. הייתי אז כבן עשרים ושש. לא הייתי יכול לאכול, מצבי נחשב לנואש. הייתי מקיא כל הזמן. אמא שלי באה וידעה. אז החליטה לקחת אותי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין על מנת שאישן שם. ואז בלילה, בא הצדיק אל אמי בחלום ואמר לה: רפואתך נמצאת אצל אבא של חתנך, שמה הרפואה שלו. היא הלכה אצלו ואמרה לו: כך וכך אמר לי הצדיק. הוא היה יודע לכתוב, אבל מאז שמת בנו, נדר לא לעסוק יותר ברפואה עממית ואז הוא אמר לה: קחי חציל, ביצה ומלח ומאזניים קטנים. היא הביאה לו: הוא שקל את המלח ואת הביצה וציווה עליה לשים את זה מתחת לכר שלי עד למחרת,ואחר כך לשקול מה יותר כבד. הוא אמר לה, אבל אני עכשיו לא זוכר אם דבר אחד כבד מהשני… אני אחיה ואם השני יהיה יותר כבד אז אין תקווה. ואז למחרת קמתי והתחלתי לאכול בתיאבון כזה, ממש בלעתי כל דבר, עד שאנשים חשבו שאני אוכל מתוך סכנה למות. הבראתי בצורה פנטסטית ומאז אף פעם לא היו לי בעיות כל שהן״.

2.124 ״פעם, לפני שילדתי את בני השני ריימונד, היה לי איחור של כשבועיים בווסת, ואז חלמתי שהלכתי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין. במקום המציבה שכב אדם מת ומעליו היה סדין. כשאתה נתקל במת ואתה רוצה לדעת את העתיד, אתה צריך להחדיר את הציפורן של האגודל שלך בתוך הבשר שמתחת לאגודל שלו, ואז הוא מוכרח לעשות את זה. כך החלטתי לעשות ואז הוא אמר לי: אל תגעי בי. שאלתי אותו: האם אתה הצדיק? הוא ענה: כן. אמרתי לו: אם ככה, אמור נא לי אם אני בהריון או לא. הוא ענה: כן, את בהריון, ואת תלדי בן ותקראי לו יהודה. כולם ידעו שאני לא אהבתי שמות פרטיים יהודיים, וכולם צחקו ממני אך אני אמרתי להם: חכו ותראו, אני אלד בן. ואכן ילדתי בן וקראתי לו יהודה־ריימונד״.

ר׳ דוד בן־עמרם (תטואן)

ר׳ דוד בן־שאפת (מראכש)

שמו המלא הוא ר׳ דוד בן־שאפת הלוי. בן־שאפת הוא כנראה כינוי. נקרא גם אלכדאר וסידי מול סור. קבור מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש. מקום קבורתו משמש כמקום עלייה לרגל לא רק לאנשי מראכש והסביבה, אלא באים אליו גם מרחוק. כל ערב ראש חודש התקיימה הילולה ליד קברו. צאצאיו חיים היום בישראל.

״אני אספר לך על הקדוש החביב הזה. הוא היה מוכר דברים מכסף ברחובות של הערבים. מוסלמיה אחת ביקשה ממנו להיכנס הביתה, נתנה לו מכה על הראש והרגה אותו. היא קברה אותו. ליד ביתה מאחורי הכותל. היהודים התחילו לחפש אותו והקדוש החביב הוציא את ידו מהכותל והראה להם את עצמו. לכן נקרא סידי מול סור [אדוני בעל הכותל], הוא הוציא את ידו והראה את עצמו״.

״ר׳ דוד בן־שאפת, לקח אותו אדם עשיר מהעיר פאס בשביל חתונה. רכב על פרד. הוא נפטר שם בבית העשיר. אסור לקבור אותו בבית־הקברות במראכש וזה בגלל המלך שלא ימות. כל אשה שהיתה עקרה ילדה. כל מי שעיוור ראה. כל מי שהיתה לו בקשה כל שהיא הולך לשם ואפילו בלי סעודה. הוא היה אומר להם: אם אין לכם מה להביא סעודה, הביאו אך ורק תפוח־אדמה וזה מספיק לסעודה ואני איעתר לבקשותיך. הוא היה אומר כך בחלומות״.

״פעם אחת, אחד מחבריו של הקדוש חלם. הוא היה נוהג לבוא להדליק את הכוס של סבי ברחוב לאתאנא. כל פעם שבא, היה שואל את בתי שתגיד לו איך נפטר הקדוש. לילה אחד הוא חלם והנה הוא נמצא בתוך השדה, ואשה אחת מורידה אבק מעל העצים במגבת לבנה. שאל אותה: למי הפרדס הזה? ענתה שהוא שייך לר׳ דוד בן־שאפת הלוי. ביקש שתראה לו אותו. הלך ומצא את הקדוש כשהוא יושב ליד מעין מים, ובידו כוסית מזהב. שאל אותו: חכם, אמור לי, איך הגעת למעלה הזאת? ענה: אני נפטרתי צעיר, והואיל והיה בדעתי לקיים את כל מצוות אלוהים, ברוך הוא וברוך שמו, זיכה אותי כאילו קיימתי אותן. עכשיו אני מחלק תרופות לחולים. שאל אותו איך נפטר. ענה הקדוש שכאשר לקח אותו העשיר לפאס היכו אותו בעין הרע. הוא נולד במראכש ונקרא אלכדאר מפני שכאשר היה נכנס לבית המטבחיים, אף פעם בהמה שהוא שחט לא יצאה טרפה״.

״ר׳ דוד בן־שאפת הלך פעם להשתטח על קברו של ר׳ שלמה בן־לחנס ובחזרה כאשר הגיע לבאב חמאד התעלף. התחילו לעורר אותו ולא יכלו. הוא נפטר. היה מנהג וצו מפי השולטן שאסור להכניס גופה לקבורה בבית־הקברות אם הוא נפטר מחוץ לעיר. באו יהודים בהמוניהם ואירגנו לו לוויה גדולה וקברו אותו מאחורי החומה״.

דוד בן־שאפת (סאלי)

קבור בבית־הקברות העתיק ליד ר׳ חיים בן־עטר הראשון וקדושים אחרים.

ר׳ דוד דהאן(דמנאת)

נערץ על ידי היהודים תושבי המקום.

ר׳ דוד דהאן(קזבלנקה)

קבור בבית־הקברות הישן של קזבלנקה. קבורתו שימשה מקום עליה לרגל של תושבי האיזור ולפעמים גם מחוצה לו.

ר׳ דוד דנינו (קזבלנקה)

יליד הדרום. צאצאיו חיים היום בישראל.

1.130 ״ר׳ חיים דנינו היה ממשפחתנו. הוא היה קורא את השם המפורש והיה הולך מכפר

אל כפר כדי למול תינוקות״.

ר׳ דוד דנינו(דמנאת)

1.131 ״היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו. הכבשים השתתקו, המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד הקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים, והבטיחו שיותר לא ירעו את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס״.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-

עמ' 300

פורסם בקטגוריה הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי

Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Meh’ainmed ben- A'issa.

תאריך 24 בפברואר 2022

Sîdi Meh’ainmed ben- A'issa.

Ce saint (1523-1524), qui fut le fondateur de l’ordre des 'Aïssâoua, est célèbre au Maroc et en Algérie. Sa légende est riche en miracles qu’il opéra ; elle est intéressante aussi par sa lutte contre le sultan de Méquinez auquel sa popularité portait ombrage et qui lui ordonna de quitter la ville, à lui et à tous ses disciples.

Le saint partit et la cité fut déserte, au point que le sultan ne trouvait plus d’ouvriers pour construire les murailles. Pendant son exil, le saint réunit autour de lui un si grand nombre de partisans qu’il devint tout puissant et que le sultan fut obligé, par une démarche humiliante auprès du marabout, de lui demander en grâce de rentrer à Méquinez, ce qu’il fit, mais en posant ses conditions.

C’est de ce retour triomphal que date, paraît-il, le privilege dont jouissent à Méquinez les 'Aîssâoua, d’être exempts d’impôts et de corvées.

On raconte que, durant l’exil de Sîdî ben-'Aïssa, ses disciples, mourant un jour de faim, demandèrent au saint de leur procurer quelque nourriture. Le marabout leur ordonna de manger ce qui était sur le chemin qu’ils suivaient; il n’y avait sur le sol qu'ils foulaient que des cailloux, des épines, des scorpions et des serpents. Les fanatiques disciples se jetèrent en affamés sur ces pierres, ces épines et ces animaux repoussants et s’en nourrirent, preuve éclatante du pouvoir surnaturel du saint. C’est en souvenir de ce miracle que les' Aïssâoua, dans leurs exercices religieux, avalent impunément les matières les plus étranges (verre, aiguilles, etc.) et les bêtes vivantes les plus répugnantes.

On raconte de Sîdî ben-'Aïssa une curieuse anecdote, bien caractéristique de l’habileté déployée par certains marabouts pour en imposer à leurs disciples et aux foules avides de leur baraka.

Voulant un jour éprouver ses disciples, il leur déclara qu’il avait eu une révélation et que le Prophète lui avait donné l’ordre d’offrir un sacrifice à Dieu. «J’immolerai, dit-il, ce que j’ai de plus cher, c’est-à-dire mes disciples les plus fidèles. Que celui d’entre vous qui m’est le plus dévoué entre avec moi dans ma demeure, pour y être immolé en l’honneur de Dieu. Un des adeptes les plus fervents de sa confrérie se présente et pénètre dans la maison; un cri violent est poussé et l’on voit le sang se répandre au-dehors sur le sol, par un tuyau sortant du mur. Le saint revient alors auprès de ses disciples, les mains rougies par le sang du sacrifice, et demande une nouvelle victime. Un second disciple s’avance, pénètre dans la demeure : on entend un nouveau cri et le sang coule une seconde fois. A quarante reprises la scène se renouvelle. Est-ce à dire que quarante disciples auraient été immolés ? Non, à chaque fois, c'est un mouton qui avait été égorgé, tandis que des serviteurs poussaient des cris d’angoisse, destinés à faire croire à la foule, terrifiée dans son admiration fanatique pour l’autorité du saint, que le sacrifice humain avait bien effectivement lieu.

La même légende a été racontée, dit-on, de Sîdî Ah’med ben Yoûsof, mais comme l'a remarqué judicieusement L. Rinn, il semble qu’elle appartienne en propre à Sîdî Meh’ammed ben-' Aïssa, car c’est à la suite de cette épreuve sanglante que fut créé dans l’ordre des 'Aïssàoua un conseil permanent de quarante frères.

Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Meh’ainmed ben- A'issa.

PAGE 58

פורסם בקטגוריה Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord

אשר כהן כל הזכויות שמורות לאשר כהן, חלוץ התיאטרון המרוקאי במדינת ישראל

תאריך 25 בפברואר 2022