אלי פילו
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle-Ambitions de l'Espagne.
Y eut-il une immigration d'Espagnols au Maroc?
Si l'on met de côté les enclaves espagnoles de Ceuta et Melilla, il n'est pas possible d'affirmer qu'il y eut une émigration massive des Espagnols de la Péninsule. Les Espagnols au Maroc comprenaient les militaires qui formaient une caste à part, les fonctionnaires civils et les autres résidents qui étaient venus s'installer au Maroc après présentation d'un contrat de travail ou de preuves de subsistance. Mais il faut se rappeler que la principale colonie espagnole était installée dans l'Oranais. De fait, la majorité des habitants européens de l'Algérie (près de 300 000 personnes) étaient originaires de l'Espagne. Au Maroc, il y avait toujours eu des commerçants espagnols dans les villes portuaires. Leur nombre baissa après la guerre hispano-marocaine de 1860, puis augmenta graduellement par la suite. Après le Protectorat proclamé en 1912, l'émigration fut plus importante. En 1918, il y eut un peu moins de 70 000 Espagnols dont 60 000 résidaient dans les enclaves de Ceuta et de Melilla. Une fois la guerre du Rit finie en 1927, l'émigration reprit avec toutefois un certain ralentissement durant la guerre d'Espagne entre 1936 et 1939. Au début des années cinquante, il y eut près de 80 000 personnes dans le Rif, 20 000 personnes à Tanger, 50 000 personnes dans la zone du Protectorat français et 130 000 personnes à Ceuta et Melilla. A l'exception de ces deux dernières villes, la présence des Espagnols au Maroc diminua substantiellement après l'indépendance marocaine en 1956.
Coups de poing diplomatiques de l'Allemagne
Quand les relations germano-marocaines débutèrent-elles?
L'architecte de l'Empire allemand Bismarck ne voulait pas disperser les forces de l'Allemagne dans les colonies. Il préconisait de laisser les entreprises coloniales à des initiatives privées. Il privilégiait des relations directes avec le sultan du Maroc. Le sultan Hassan Ie fut intrigué par l'Allemagne suite à la défaite de la France à Sedan en 1871. Une ambassade marocaine conduite par le Gouverneur de Safi Taïbi Benhima fut dépêchée à Berlin en 1878. Ce dernier avait déclaré que le sultan « avait plus confiance dans l'Allemagne que dans aucune autre puissance » et cette déclaration de statut spécial de l'Allemagne au Maroc alerta les Français et Britanniques. À cette époque, Hassan Ie souhaitait réformer ce système de protection. Plus précisément, il cherchait à annuler l'article 11 du traité de 1767 lequel stipulait que la France pouvait établir au Maroc autant de Consuls qu'elle voudrait et ceux qui sont au service des Consuls, secrétaire, interprète, courtier ou autres, seraient libres de toute imposition et charge personnelle. Ce voyage à Berlin contribua peut-être à la tenue de la Conférence internationale de Madrid de 1880 qui réforma le système de protection. Une seconde délégation conduite par le gouverneur de la Chaouia Ben Rechid se rendit en Allemagne en 1889 et un an plus tard, une délégation allemande d'une vingtaine de personnes se rendit à Fès et l' ambassadeur Tattenbach conclut un traité de commerce germano- marocain.
Bismarck fut écarté des affaires par Guillaume II en 1890. Son successeur Caprivi partageait les mêmes opinions : en matière de colonisation, « il est urgent d'attendre.» Ce fut Hohenlohe- Schillingsfürst, qui remplaça Caprivi en 1894 qui tenta d'engager Allemagne dans une véritable politique coloniale à la fin du XXe siècle. Bien que l'Allemagne désirât nouer des relations étroites avec le Maroc, elle n'hésita pas, à la manière des autres puissances navales, à user de la manière forte. Lorsque le premier Allemand établi à Casablanca Franz Neuman fut tué en 1894, l'Allemagne dépêcha un croiseur au large de Tanger. Lorsqu'un autre voyageur de commerce du nom de Rockstroh perdit la vie en 1895, des navires furent dépêchés à Tanger, Safi, Rabat et Casablanca. L'Allemagne qui représentait alors la Hollande au Maroc, exigea des indemnités pour l'attaque du brick hollandais Anna par les Rifains. Le Makhzen s'inclina et indemnisa l'Allemagne.
L'Allemagne tenta sa chance aux colonies malgré l'opposition de la France et de l'Angleterre
La visite surprise de l'Empereur Guillaume II à Tanger en mars 1905 et la présence de la canonnière allemande Panther à Agadir en avril 1911 faisaient partie de la volonté allemande de se faire une place dans les colonies. Or les puissances européennes ne voyaient pas d'un bon œil ces ambitions allemandes, non seulement parce qu'elles ne voulaient pas partager la domination des colonies, mais aussi car elles craignaient que la puissance militaire allemande, déjà dominante sur le continent européen, ne puisse disposer d'atouts stratégiques en dehors de ce continent. La France en particulier, vaincue lors de la guerre de 1870 au terme de laquelle elle perdit l'Alsace et la Lorraine, entretenait une sensibilité épidermique en ce qui concernait les rapports avec l'Allemagne. L'Angleterre visait à conserver sa suprématie de sa marine des mers et à contenir l'Allemagne.
La visite de Guillaume II à Tanger eut un grand retentissement
La visite surprise de l'Empereur Guillaume II à Tanger en mars 1905 qui mit en exergue l'indépendance du Maroc, pays libre, fut un coup de poing diplomatique de l'Allemagne délaissée. À Tanger, Guillaume II déclara à Moulay Arafa, oncle du sultan Abdelaziz : « C'est au sultan du Maroc, Souverain indépendant, que je fais ma visite et j'espère que, sous sa haute souveraineté, un Maroc libre sera ouvert à la concurrence pacifique de toutes les nations, sans monopole et sans annexion, sur le pied de l'égalité absolue.» L'Allemagne proposa alors la tenue d'une conférence internationale à Algésiras en 1906. Dans cette conférence de treize pays, l'Allemagne ne fut soutenue que par l'Autriche-Hongrie. Les États-Unis s'en tinrent seulement aux clauses garantissant la liberté de commerce. La France et l'Espagne s'attribuèrent de façon implicite des droits particuliers sur la police des ports marocains et un Français fut chargé de présider la Banque du Maroc. Ces dispositions étaient liées au fait que l'état marocain avait contracté à la France un prêt substantiel en 1904, pour financer la répression militaire contre le rebelle Bou Hmara. Il y avait en outre une vague promesse de liberté économique au Maroc qui n'engageait en rien les puissances. Dans les faits, le Maroc s'engageait à protéger des intérêts européens, chose qu'il ne pouvait assurer, ouvrant la voie à des actions de représailles ou de domination du Maroc par les Européens.
Le mécontentement allemand s'exprima tout d'abord de façon sourde. En 1908, les agents consulaires allemands au Maroc encouragèrent les soldats de la Légion étrangère à déserter, ce qui résulta en menaces de part et d'autre. C'est alors que l'Allemagne demanda et obtint le 9 février 1909 le principe de l'égalité économique au Maroc puis la formation d'un consortium pour l'exécution de grands travaux au Maroc. C'était une façon indirecte d'admettre un contrôle politique limité de la France tout en garantissant la liberté économique. Mais dans la pratique, il n'en résulta rien. De fait, le monopole du commerce fut réservé à la France. Dans l'esprit des négociateurs allemands, il s'agissait de se partager un certain nombre de monopoles alors que pour les négociateurs français, il s'agissait de garantir un libre marché. Dans les faits, 72% du commerce marocain se faisait avec la France et le Maroc et seulement 13% se faisait avec l'Allemagne. Les diplomates allemands réalisèrent qu'ils s'étaient fait leurrer et qu'ils ne pouvaient compter sur le principe de l'égalité économique sans implication politique sérieuse.
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle–Ambitions de l'Espagne.
Page 178
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים
חגים ומועדים במארוקו
החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה.
המצה; הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.
שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.
יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.
ערב החג, מבעוד יום, הבית כבר נקי ומסודר, השולחן ערוך ומקושט במפה חדשה ובדברי זכוכית, כסף או נחושת, הנוצצים בנקיונם. בעלת הבית רוחצת את הבנים, מלבישה אותם בבגדי־חג חדשים לקראת לכתם לבית־הכנסת עם אביהם.
אופייניים במיוחד לחגי היהודים במארוקו הם הפיוטים, שחוברו בידי משוררים מקומיים. בכל הקהילות מושרים פיוטים אלה בניגונים מיוחדים לכל חג ובמקומות קבועים בתפילה (בקהילות אחרות במזרח אין נוהגים להפסיק את התפילה בפיוטים). בדרך־כלל שר פייטן בית־הכנסת את הפיוטים, וכל הקהל מלווה אותו או חוזר אחרי הפזמון. הפיוטים שגורים כמעט בפי הכול. לכבוד החג שרים גם קטעים מסוימים מן התפילה בניגון מיוחד.
אחרי תפילת שחרית נוהגים לבקר אצל קרובים וידידים לברכת ״מועדים לשמחה״ ולסעודת־קידוש. זוהי סעודה קטנה, שבה מגישים מעדני־בשר, סאלאטים ו״מאחייה״ (משקה חריף — כעין עראק מתוצרת־בית). גם סעודה זו מלווה פיוטים מענייני־דיומא.
בסעודת־החג מוגשים מאכלים מיוחדים. לכל חג ולכל משפחה מנהגי־אוכל מיוחם, העוברים מדור לדור. בכל החגים מגישים בדרך־כלל מנה ראשונה של כעין חביתה מעורבת בבשר קצוץ, בתפוחי־אדמה ובגזר (תבשיל זה נקרא ״אל־מחממר״ (״אל־מעקודה״). מוגשים סאלאטים רבים, ותבשילי־הבשר למיניהם עשירים מן הרגיל. יש משפחות שמגישות כמנה שנייה ״כוסכוס״ עם צימוקים, מתובל בקנמון. גם לכיכרות־הלחם צורה חגיגית, שכן בעלת־הבית מקשטת אותן בקישוטים מיוחדים. אחרי הסעודה נחים מנוחת־צהריים. לקראת מנחה הומה הרחוב אדם — מברכים איש את רעהו בברכת ״מועדים לשמחה״, ועל כך עונים ״חגים ימנים לששון״. אווירת חג אופפת את הכול.
חנניה דהן
פורים
צפרו; המאה הי׳׳ח או הי״ט
עור מגולל על מוט מעץ־ארז; משובץ חוטי־כסף
אורך העץ : 53 ס׳׳מ ; רוחב הקלף : 23 ס׳׳מ
מוזיאון ישראל (126)
מגילת אסתר
מגילות אסתר ממארוקו על־פי־רוב אינן מאוירות. עם זאת אפשר למצוא מגילות־ קלף מעוטרות ומאוירות. הקשת המאורית, שהיא המוטיב העיקרי באמנות היהודית במארוקו, משמשת יסוד עיטורי גם במגילת אסתר מן המאה הט״ז או הי״ז(מס׳ 127).
משום הסבר למציאותה של הקשת במגילת אסתר אפשר למצוא בסיפור־העלילה עצמו המתנהל, למעשה, בשני ארמונות־מלוכה — זה של המלך וזה של המלכה. ואכן, מערכת־ הקשתות אמנם מזכירה ארמון ספרדי־מאורי.
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם
ר׳ דוד בן־ברוך (תארודאנת)
נקרא לרוב באבא דודו או ר׳ דוד בן־ברוך הקטן. הוא נינו של ר׳ דוד בן־ברוך הקבור באזרו נבאהאמו, בנו של ר׳ ברוך הכהן הקבור בתארודאנת ובן־דודו של ר׳ פנחס הכהן.
1.122 ״אספר לך על ר׳ דוד בן־ברוך. אבי חיים אוחיון היה השליח שלו. היה מלווה אותו בכל נסיעותיו לכפרים וחוזר איתו לעיר תארודאנת. פעם אחת, יום לפני חג הפסח, הגיעו לעיר תארודאנת. אבי ז״ל אמר להם: שמע, עלי לצאת לדרך בלילה. החכם ענה לו: איך אתה יכול? אין בלילה שיירות שילוו אותך בדרכך. אבי התעקש. החכם הסכים בסוף. אמר לו: הסתכל שם בחלון ההוא, ראה מה יהודי מאמיזמיס השאיר שם. אבא ניגש לחלון ומצא שם זוג נעליים ועשרה ריאל חאסאני. החכם נתן לו את הכסף הזה ואמר לאבי: אתה יודע שישנו מוסלמי מהעיירה שלך שהגיע מהשוק של יום שלישי והוא עם שיירה שלו. הוא ילווה אותך. תצטרף אליו. הוא קנה שבעה עגלים. אל תפחד, כי היה פוחד מאוד לצאת לדרכים. הלך למקום ההוא ומצא את המוסלמי עם העגלים שלו. המוסלמי אמר לאבא: החכם שלח אותך ? ענה אבי שלא. אבי ביקש ממנו שיתכונן לצאת לדרך. המוסלמי פחד. ענה: למה לנו לסכן את עצמנו ולצאת לדרך בלילה ? השודדים יכולים לגנוב לנו את הרכוש. אבי ענה לו: בוא נצא ואני ערב למה שיקרה. לאחר כמה קילומטרים פגשו אותם שודדים מזוינים אבל משותקים כולם. לא יכלו להפעיל את נשקם. התפעל המוסלמי ואמר לאבא: אני יודע עכשיו שהחזן הוא שאמר לך לבוא אלי, לצאת בלילה לדרך. המשיכו ללכת ולמחרת הגיעו״.
- ר׳ דוד בץ־זודי(מוגאדור)
- ר׳ דוד בן־ימין(בני מלאל)
ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.
נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו סידי כרוויעה.
Sidi Kheroua, du nom d’un arbre proche du tombeau
1.124 ״בצעירותי הייתי חולה אנוש. הייתי אז כבן עשרים ושש. לא הייתי יכול לאכול, מצבי נחשב לנואש. הייתי מקיא כל הזמן. אמא שלי באה וידעה. אז החליטה לקחת אותי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין על מנת שאישן שם. ואז בלילה, בא הצדיק אל אמי בחלום ואמר לה: רפואתך נמצאת אצל אבא של חתנך, שמה הרפואה שלו. היא הלכה אצלו ואמרה לו: כך וכך אמר לי הצדיק. הוא היה יודע לכתוב, אבל מאז שמת בנו, נדר לא לעסוק יותר ברפואה עממית ואז הוא אמר לה: קחי חציל, ביצה ומלח ומאזניים קטנים. היא הביאה לו: הוא שקל את המלח ואת הביצה וציווה עליה לשים את זה מתחת לכר שלי עד למחרת,ואחר כך לשקול מה יותר כבד. הוא אמר לה, אבל אני עכשיו לא זוכר אם דבר אחד כבד מהשני… אני אחיה ואם השני יהיה יותר כבד אז אין תקווה. ואז למחרת קמתי והתחלתי לאכול בתיאבון כזה, ממש בלעתי כל דבר, עד שאנשים חשבו שאני אוכל מתוך סכנה למות. הבראתי בצורה פנטסטית ומאז אף פעם לא היו לי בעיות כל שהן״.
2.124 ״פעם, לפני שילדתי את בני השני ריימונד, היה לי איחור של כשבועיים בווסת, ואז חלמתי שהלכתי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין. במקום המציבה שכב אדם מת ומעליו היה סדין. כשאתה נתקל במת ואתה רוצה לדעת את העתיד, אתה צריך להחדיר את הציפורן של האגודל שלך בתוך הבשר שמתחת לאגודל שלו, ואז הוא מוכרח לעשות את זה. כך החלטתי לעשות ואז הוא אמר לי: אל תגעי בי. שאלתי אותו: האם אתה הצדיק? הוא ענה: כן. אמרתי לו: אם ככה, אמור נא לי אם אני בהריון או לא. הוא ענה: כן, את בהריון, ואת תלדי בן ותקראי לו יהודה. כולם ידעו שאני לא אהבתי שמות פרטיים יהודיים, וכולם צחקו ממני אך אני אמרתי להם: חכו ותראו, אני אלד בן. ואכן ילדתי בן וקראתי לו יהודה־ריימונד״.
ר׳ דוד בן־עמרם (תטואן)
ר׳ דוד בן־שאפת (מראכש)
שמו המלא הוא ר׳ דוד בן־שאפת הלוי. בן־שאפת הוא כנראה כינוי. נקרא גם אלכדאר וסידי מול סור. קבור מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש. מקום קבורתו משמש כמקום עלייה לרגל לא רק לאנשי מראכש והסביבה, אלא באים אליו גם מרחוק. כל ערב ראש חודש התקיימה הילולה ליד קברו. צאצאיו חיים היום בישראל.
״אני אספר לך על הקדוש החביב הזה. הוא היה מוכר דברים מכסף ברחובות של הערבים. מוסלמיה אחת ביקשה ממנו להיכנס הביתה, נתנה לו מכה על הראש והרגה אותו. היא קברה אותו. ליד ביתה מאחורי הכותל. היהודים התחילו לחפש אותו והקדוש החביב הוציא את ידו מהכותל והראה להם את עצמו. לכן נקרא סידי מול סור [אדוני בעל הכותל], הוא הוציא את ידו והראה את עצמו״.
״ר׳ דוד בן־שאפת, לקח אותו אדם עשיר מהעיר פאס בשביל חתונה. רכב על פרד. הוא נפטר שם בבית העשיר. אסור לקבור אותו בבית־הקברות במראכש וזה בגלל המלך שלא ימות. כל אשה שהיתה עקרה ילדה. כל מי שעיוור ראה. כל מי שהיתה לו בקשה כל שהיא הולך לשם ואפילו בלי סעודה. הוא היה אומר להם: אם אין לכם מה להביא סעודה, הביאו אך ורק תפוח־אדמה וזה מספיק לסעודה ואני איעתר לבקשותיך. הוא היה אומר כך בחלומות״.
״פעם אחת, אחד מחבריו של הקדוש חלם. הוא היה נוהג לבוא להדליק את הכוס של סבי ברחוב לאתאנא. כל פעם שבא, היה שואל את בתי שתגיד לו איך נפטר הקדוש. לילה אחד הוא חלם והנה הוא נמצא בתוך השדה, ואשה אחת מורידה אבק מעל העצים במגבת לבנה. שאל אותה: למי הפרדס הזה? ענתה שהוא שייך לר׳ דוד בן־שאפת הלוי. ביקש שתראה לו אותו. הלך ומצא את הקדוש כשהוא יושב ליד מעין מים, ובידו כוסית מזהב. שאל אותו: חכם, אמור לי, איך הגעת למעלה הזאת? ענה: אני נפטרתי צעיר, והואיל והיה בדעתי לקיים את כל מצוות אלוהים, ברוך הוא וברוך שמו, זיכה אותי כאילו קיימתי אותן. עכשיו אני מחלק תרופות לחולים. שאל אותו איך נפטר. ענה הקדוש שכאשר לקח אותו העשיר לפאס היכו אותו בעין הרע. הוא נולד במראכש ונקרא אלכדאר מפני שכאשר היה נכנס לבית המטבחיים, אף פעם בהמה שהוא שחט לא יצאה טרפה״.
״ר׳ דוד בן־שאפת הלך פעם להשתטח על קברו של ר׳ שלמה בן־לחנס ובחזרה כאשר הגיע לבאב חמאד התעלף. התחילו לעורר אותו ולא יכלו. הוא נפטר. היה מנהג וצו מפי השולטן שאסור להכניס גופה לקבורה בבית־הקברות אם הוא נפטר מחוץ לעיר. באו יהודים בהמוניהם ואירגנו לו לוויה גדולה וקברו אותו מאחורי החומה״.
דוד בן־שאפת (סאלי)
קבור בבית־הקברות העתיק ליד ר׳ חיים בן־עטר הראשון וקדושים אחרים.
ר׳ דוד דהאן(דמנאת)
נערץ על ידי היהודים תושבי המקום.
ר׳ דוד דהאן(קזבלנקה)
קבור בבית־הקברות הישן של קזבלנקה. קבורתו שימשה מקום עליה לרגל של תושבי האיזור ולפעמים גם מחוצה לו.
ר׳ דוד דנינו (קזבלנקה)
יליד הדרום. צאצאיו חיים היום בישראל.
1.130 ״ר׳ חיים דנינו היה ממשפחתנו. הוא היה קורא את השם המפורש והיה הולך מכפר
אל כפר כדי למול תינוקות״.
ר׳ דוד דנינו(דמנאת)
1.131 ״היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו. הכבשים השתתקו, המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד הקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים, והבטיחו שיותר לא ירעו את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס״.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-
עמ' 300
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Meh’ainmed ben- A'issa.
Sîdi Meh’ainmed ben- A'issa.
Ce saint (1523-1524), qui fut le fondateur de l’ordre des 'Aïssâoua, est célèbre au Maroc et en Algérie. Sa légende est riche en miracles qu’il opéra ; elle est intéressante aussi par sa lutte contre le sultan de Méquinez auquel sa popularité portait ombrage et qui lui ordonna de quitter la ville, à lui et à tous ses disciples.
Le saint partit et la cité fut déserte, au point que le sultan ne trouvait plus d’ouvriers pour construire les murailles. Pendant son exil, le saint réunit autour de lui un si grand nombre de partisans qu’il devint tout puissant et que le sultan fut obligé, par une démarche humiliante auprès du marabout, de lui demander en grâce de rentrer à Méquinez, ce qu’il fit, mais en posant ses conditions.
C’est de ce retour triomphal que date, paraît-il, le privilege dont jouissent à Méquinez les 'Aîssâoua, d’être exempts d’impôts et de corvées.
On raconte que, durant l’exil de Sîdî ben-'Aïssa, ses disciples, mourant un jour de faim, demandèrent au saint de leur procurer quelque nourriture. Le marabout leur ordonna de manger ce qui était sur le chemin qu’ils suivaient; il n’y avait sur le sol qu'ils foulaient que des cailloux, des épines, des scorpions et des serpents. Les fanatiques disciples se jetèrent en affamés sur ces pierres, ces épines et ces animaux repoussants et s’en nourrirent, preuve éclatante du pouvoir surnaturel du saint. C’est en souvenir de ce miracle que les' Aïssâoua, dans leurs exercices religieux, avalent impunément les matières les plus étranges (verre, aiguilles, etc.) et les bêtes vivantes les plus répugnantes.
On raconte de Sîdî ben-'Aïssa une curieuse anecdote, bien caractéristique de l’habileté déployée par certains marabouts pour en imposer à leurs disciples et aux foules avides de leur baraka.
Voulant un jour éprouver ses disciples, il leur déclara qu’il avait eu une révélation et que le Prophète lui avait donné l’ordre d’offrir un sacrifice à Dieu. «J’immolerai, dit-il, ce que j’ai de plus cher, c’est-à-dire mes disciples les plus fidèles. Que celui d’entre vous qui m’est le plus dévoué entre avec moi dans ma demeure, pour y être immolé en l’honneur de Dieu. Un des adeptes les plus fervents de sa confrérie se présente et pénètre dans la maison; un cri violent est poussé et l’on voit le sang se répandre au-dehors sur le sol, par un tuyau sortant du mur. Le saint revient alors auprès de ses disciples, les mains rougies par le sang du sacrifice, et demande une nouvelle victime. Un second disciple s’avance, pénètre dans la demeure : on entend un nouveau cri et le sang coule une seconde fois. A quarante reprises la scène se renouvelle. Est-ce à dire que quarante disciples auraient été immolés ? Non, à chaque fois, c'est un mouton qui avait été égorgé, tandis que des serviteurs poussaient des cris d’angoisse, destinés à faire croire à la foule, terrifiée dans son admiration fanatique pour l’autorité du saint, que le sacrifice humain avait bien effectivement lieu.
La même légende a été racontée, dit-on, de Sîdî Ah’med ben Yoûsof, mais comme l'a remarqué judicieusement L. Rinn, il semble qu’elle appartienne en propre à Sîdî Meh’ammed ben-' Aïssa, car c’est à la suite de cette épreuve sanglante que fut créé dans l’ordre des 'Aïssàoua un conseil permanent de quarante frères.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Meh’ainmed ben- A'issa.
PAGE 58
אשר כהן כל הזכויות שמורות לאשר כהן, חלוץ התיאטרון המרוקאי במדינת ישראל
קנטטה למופלטה במחתרות היינו, גם את תש"ך עברנו
בקדש ויום כיפור , לחמנו זה לא סיפור
מבצעים ומארבים , פשיטות ומרדפים
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה.
הגענו בהמונים , בספינות ומטוסים
למדינה בצורה , העומדת מול כל צרה
הקמנו עיירות , מחצור ועד שדרות
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט
ראשי ערים ושרים , קצינים ושגרירים
רופאים וגם מורים , סופרים ומשוררים
גם לרמטכ״ל נתפלל , שיגיע בעזרת האל
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה
על הדרבוקה והעוד , אמרו זו לא תרבות
יצרו מבחן בוזגלו, ודחו גם את אפללו
זה הוכח לעם הספר , בדבריו של חייט חפר
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט
ואחרי חמישים שנות דור , מאילת ועד חצור
זה הזמן לזקוף הראש , ובקול גדול נדרוש
הכרה וחרטה , מתרבות המופלטה
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט
אך הכי חשוב לזכור
כי מרוקאים זה לא רק מופלטה
אני חושב שזה ממצה את דעתי האישית
אוהב אתכם – אשר כהן
קנטטה למופלטה
אשר כהן כל הזכויות שמורות לאשר כהן, חלוץ התיאטרון המרוקאי במדינת ישראל, הוא ולא אחר..
מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
- אישה יפה וחסרת חן דומה לחכה ללא פיתיון
מְזְיָ׳אנָא אוֹ מָא מְסְרָארָא, קְסְבָא בְּלָא סְנָארָא
היופי כשלעצמו הוא חסר ערך אם אין מאחוריו תוכן ויופי פנימי.
מסר סמוי: טובה ולא קנויה דומה לקנה סוף ללא אגמון. במרוקאית: מְזְיָ׳אנָא אוֹ מָא מְשְרָארָא, קְּסְבָא בְּלָא סְנָארָא. המילה מסרארא(חיננית, רבת חן) התחלפה במילה מְסְרְרָא(בעלת צרור של כסף), או למילה משרארא(קנויה), כדי להעביר מסר של סוחר שאינו מצליח למכור את הסחורה למרות יופייה.
- קום, הו יפהפה, ובמקומך ישב בעל החן
קּוּם יָ״א לְ־מְזְיָ׳אן, פָאיְ׳ן יְ׳גְלְס לְ־מְסְרָאר
החן והחינניות עדיפים על היופי.
מסר סמוי: קום, הו יפהפה, ובמקומך;שב בעל הצרור: קוּם יָ׳א לְ־מְזִיָאן, פֹאיְ׳ן יִגלס לְ־מְסְרָאר.
מקבילות: לטינית(בהתייחס למסר הסמוי): תן מקום למכובדים (Da locum melioribus).
- כשמתרבים הכספים, האישה נראית זוועה
מְן דִי יְ׳כְּתְרוּ לְ־פְלוּס, לְ־מְרָא תָא תְבָּאן כְּפְפוּס
ככל שנשים משקיעות כסף רב יותר לשיפור המראה החיצוני, כך הן נראות מגוחכות יותר.
מסר סמוי: אחרי שבוחרים את האפרוח מתגלה לפעמים שהוא נראה מכוער: מְן דִי יִ׳כְּתְרוּ לְ־פְללוּס, לְ־מְרָרא תָא יִ׳בָּאן כִּפפוּס. במענא זו גם קרבה בין המילים פלוס ופללוס למילה פלוזי,שפירושה מרווח בין השיניים הקדמיות. כאשר המרווחים בין השיניים הקדמיות רבים,האישה נראית זוועה.
- מי שלקח אישה בגלל יופייה, בסוף יאכל את זוהמתה
לִי עְבָּאהָא בְּ־פְלוּסְהָא פְ־לָאכְר יָ׳אכְּל כְּפפוּסְהָא
מי שמתחתן רק בגלל היופי יגלה בעתיד איך נעלם היופי ונשאר הכיעור. מסר סמוי: מי שלקח אותה עם האפרוח שלה, בסוף יאכל את הלול שלה: לי לִי עְבָּאהָא בְּ־פְלוּסְהָא פְ־לָאכְר יָ׳אכְּל קְּפפוּזְהָא. המענא הזו מביאה מספר מסרים. הדגש הוא על פלוס (כספים) לעומת פללוס (אפרוח, כסמל לילד); אפשר גם פלוס כנפיחה שקטה וריחנית.
מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים
חגים ומועדים במארוקו
החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה.
המצה; הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.
שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.
התמונה העליונה בצד שמאל
רעשן — ״זלזיל״
רעשני פורים היו של עץ או של קנה־סוף חלול שמולא בחצץ
מאחר שלא נמצא רעשן באוספים או בידי יוצאי מארוקו, מובא כאן תיאור מצויר שהכין במיוחד כבוד הרב יוסף משאש, חיפה האורך המקובל: כ־20 ס״מ
(128)
התמונה העליונה בצד ימין
גלגלת לחירור עוגות ומצות — ״זררארה״ המאה הכ׳
עץ, פליז וברזל
האורך : 18 ס״מ ; קוטר הגלגל : 4.5 או 6 ס׳׳מ
מוזיאון ישראל, אוסף אליכס
(129)
התמונה התחתונה בצד ימין
עוגת־פורים "כבזה די פורים״ או ״בויוזה״
לחם שמוכנסות בו חמש ביצים בקליפתן, מהודקות ברצועות־בצק אומרים : מספר הביצים כמספר הילדים במשפחה ; ועוד : כאשר מוציאים ביצה, תולשים את "עינו של המן"
הקוטר: 25 ס״מ
(130)
התמונה התחתונה בצד שמאל
עוגיות־פורים — ”אזלג״ (למחרוזת)
צורות־מאפה שונות הקרויות מגן־דויד, תוף, דג, ציפור, חלזון, סולם וכד׳; נוהגים לתלות אותן בצרור בחדרי הילדים
האורך המירבי: 15 ס״מ
(131)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים
עמוד 85
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
יהודי מרוקו תחת שלטון וישי
ההתייצבות לצד צרפת בעת כזו לא הייתה מובנת מאליה, בעיקר לנוכח ההצלחה הכבירה של התעמולה הגרמנית על דעת הקהל בארצות ערב במזרח התיכון. דוגמה קרובה היא ההשפעה של תעמולה זו על פלג התנועה הלאומית באזור הספרדי.
למרות שב-1 בספטמבר 1939 הכריז הנציב נוגס מצב חירום במרוקו הצרפתית, פעילי התנועה הלאומית באזור לא שמרו טינה. בהרכב חסר, לאחר שמנהיגיה הבולטים הוגלו, שיגרה התנועה כאמור משלחת לנציבות כדי להציע את עזרתה. התמונה הייתה שונה באזור החסות הספרדי. שם רחשו הלאומנים איבה גדולה לצרפת. בהשראת הפלנגות הספרדיות והמופתי הגדול של ירושלים, עבדלחאק טורס, מנהיגה הבולט של המפלגה הלאומית, לא הסתיר את אהדתו להיטלר. הוא סבר שאם צרפת תעזוב, מוטב שגרמניה תתפוס את מקומה כדי להוביל את מרוקו יום אחד לעצמאות. את עמדתו זו פרש בביטאון מפלגתו ב-1 באוגוסט 1939 :
״אם העם המרוקאי יוצג, נגד רצונו, כחפץ נחות ללא ערך שאינו מסוגל לנהל את עצמו, יהיה זה תפקידה של גרמניה, ואם הדבר אינו אפשרי, של ספרד, להוביל את מרוקו ולסייע לה. בטוחני שגרמניה תמלא את תפקידה באופן הטוב ביותר שיענה על שאיפותינו ותכניותינו״.
המלחמה המוזרה
למרות שצרפת ואנגליה יצאו למלחמה כדי להגן על שלמותה של פולין לאחר שנכבשה על ידי הצבא הגרמני, הן לא נקטו כל צעד התקפי כדי להגיש לה עזרה ישירה, או לפחות לרתק אליהן חלק מהצבא הגרמני כדי להקל על צבא פולין. הלחימה בגבול בין צרפת וגרמניה הצטמצמה למבצעים בעלי היקף מוגבל. בצד הצרפתי לחמו חיילים מרוקאים רבים שזכו להערכה רבה על רוח הקרב שהפגינו. ב־18 בנובמבר 1939, בנאומו המסורתי לרגל חג הכתר, בירך אותם הסולטאן על גבורתם שהסבה גאווה לארצם, והביע את אמונו המלא בניצחון צרפת. הוא חזר והעלה על נס את שיתוף הפעולה עם הנציב נוגס ידידו הגדול:
״אנו מבקשים מהוד מעלתו הנציב הכללי להעביר לחיילים המרוקאים המוצבים בחזית את סיפוקנו וגאוותנו מהדרך שבה הם ממלאים חובתם. אנו תקווה שלא יפלו מהגיבורים שקדמו להם ויחזרו עטורי ניצחון עם דגלי החטיבה המרוקאית… אנו חשים שנוכחות כבודו במרוקו בשעה הגורלית שבה אנו נתונים, היכרותו העמוקה עם האסלאם ומסורותיו, הן ביטוי מיוחד של חסדי אללה, שאנו המוסלמים מאמינים באמונה שלמה שהם נועדו כדי להעניק לצרפת את הניצחון הסופי לה ולבעלות בריתה, מגינות הצדק והחריץ׳.
בראשית שנת 1940, כאשר נדמה היה עדיין שהמלחמה מתנהלת ביבשת אחרת, אם לא בפלנטה אחרת, עברו יהודי מרוקו התפכחות מכאיבה. נציגי הקהילה הגיעו לארמון ברבאט לאחל שנה טובה לנציב, והזדעזעו מדברי הגרל נוגס שביקש מהם להשתדל שבני בריתם לא ינצלו את המלחמה כדי להתעשר! הערה פוגענית כזאת מפיו של נציב, שלא נחשב אנטי יהודי ונתמנה לתפקידו על ידי ממשלת החזית העממית, הולידה חשש שמא נדבק בדעות הקדומות של הימין הקיצוני הצרפתי… לכך נוספו מספר אירועים מדאיגים בשטח.
בעיר אוז׳דה שבה היו חוגים אנטישמיים רבים, הופצו כרוזים והודבקו כרזות על חנויות השייכות ליהודים בזו הלשון: ״כאן עסק יהודי, עסק של נצלנים״, ״עובד, אויבך הוא היהודי. הוא מנצל אותך ומרושש אותך, הוא בונה את הונו המתועב על מצוקתך״. כדי להפיג את המתח, נקט ראש העיר שני אמצעים שראה כנחוצים ביותר: לאסור על הקבצנים היהודים לשוטט ברחובות ולאסור על בני הנוער היהודים לטייל במוצאי שבת ברחוב הראשי של העיר. הוא הצהיר כי ״הצעירים היהודים מהאזור הספרדי (הקרוב לעיר) שיצטיינו בהתנהגות שחצנית ייעצרו, ובמקרה הצורך יגורשו חזרה למקום מושבם״.
אבל הייתה זו אזעקת שווא בלבד, והתקריות לא התרחבו לאזורים האחרים במדינה.
צרפת ואנגליה אשר נמנעו מכל יוזמה התקפית בעלת משמעות בחזית המזרחית, אפשרו לגרמניה להשלים את כיבוש פולין ולהשתלט במהירות בזק על דנמרק ונורבגיה. התנהגות תמוהה זו נמשכה מספר חודשים וזיכתה את התקופה בתואר המפוקפק והמטעה ״המלחמה המוזרה״(la drôle de guerre). בצרפת עצמה, הרחיקו לכת האופטימיים ביותר עם התקווה שהקרבות לא יגיע כלל לאדמת צרפת. במרוקו, הרחוקה מהחזית, על אחת כמה וכמה. על כן העיתון L’Avenir illustré, העומד תמיד על המשמר, ראה חובה להזכיר ליהודי מרוקו במאמר מערכת מ-15 בפברואר 1940: "אנו במלחמה״. כאילו יכלו יהודי מרוקו לעשות למען ניצחון צרפת יותר מאשר להתפלל…
״נדמה שהתפרצות הברבריות הנאצית נגד יהודים לא הולידה התנגדות אמיתית בקרב קהילות יהודיות אחדות. באשר לנו במרוקו, היה זה מופע מצער ומעציב לראות איך התמוסס בזמנו רעיון החרם הכלכלי נגד גרמניה, האויבת המושבעת שלנו. ועכשיו כאשר השחצנות הגרמנית הצליחה לעורר את תגובת המעצמות הגדולות, לא ייתכן שלא נבין שלא תהיה הצלחה בלי מאמץ משותף, ללא גבול, לטובת האומות שגורל ישראל תלוי בהן, כדי להביא לניצחון ולשים קץ לסיוט ההיטלראי״.
לפני הסערה
עד סוף תקופת ״המלחמה המוזרה״ לא שינו השלטונות את יחסן האוהד והמטיב למוסדות הדתיים היהודיים המסורתיים. ב-4 במאי 1940, 25 לחודש רביע 1359 בלוח המוסלמי, פורסם דהיר בעיתון הרשמי journal officiel הדהיר קבע את הקמתו של בית הדין לענייני השררה בהרכב של שלושה דיינים, במסגרת בית הדין הגבוה ברבאט, הרכב חדש מיוחד למרוקו. סמכות בית הדין היא לדון בתביעות אישיות ומשפחתיות, הטוענות לזכויות מיוחדות העוברות מדור לדור כגון בלעדיות זכות שחיטת בהמות גסות, כתיבת גטים, ניהול קברי צדיקים בהם מתקיימת עליה לרגל ועוד, ועוד…. הרב יוסף משאש שעמד בראש בית הדין בסוף שנות הארבעים מפרט את סדר הדין המיוחד:
״כשתהיה תביעה על השררה, שולח התובע כתב קובלנא לבית הדין הגבוה בעיר רבאט, והם שולחים פיתקא דהזמנה לנתבע, וקובעים להם זמן לבא לעמוד בדין בעיר רבאט ביום הנועד, ובאים ושומעים טענות ב׳ הצדדים, וכותבים ומניחים אצלם, וחוזרים כולם למקומם, ועל אב בית הדין מוטל לסדר פסק דין במקומו, ולחתום ולשלוח אותו לסגנו וחותם, והסגן שלחו לשלישי, וקורא וחותם, ונשלחים הפס״ד חתום משלושתם לב״ד הגבוה, והם מודיעים התובע והנתבע את פסק דינם, ויתר שאת לרבני השררה אשר יגזרו כן יקום בלי חקר דין בב״ד הגבוה״.
המסורת המכבדת את מוסדות הדת היהודיים לא תופר גם בתקופות הקשות ביותר של משטר וישי במרוקו, כפי שנראה בהמשך.
התבוסה
במאי 1940 סיים היטלר את כיבושיו במזרח ופתח במתקפת בזק במערב, אך עדיין לא הספיק להביס את הצבא הצרפתי. העיתון L'Avenir illustré נפל קורבן ראשון ונסגר בפקודת הנציבות בטענה של ״נטיות ציוניות מסוכנות״. מאמר המערכת האחרון היה כמין צוואה נוגעת ללב ליהודי מרוקו:
״אל לנו להאמין במעלותינו הגדולות, אל לנו לצפות להכרת תודה על שהעמדנו את עצמנו, את רכושנו למען הצדק והאנושות. עלינו להיות גאים שלא הושלכנו לפינה נידחת של העולם, אותו עולם הנשרף מלהבותינו… מהן חובותינו כעת? במישור הפנימי, לאמץ התנהגות כללית של כבוד שתזכה אותנו בהערכת שכיננו, להימנע מדיונים פוליטיים, לגלות חריצות ולא בטלה מקוממת, לעבוד במרץ מבלי לחכות לתמורה, בידיעה שהעבודה בעצמה היא תחילתו של השיקום החומרי והמוסרי. במישור החיצוני, לשמור לצרפת ולמחזן את הנאמנות המסורתית שבני קהילתנו הפגינו כלפיהם מאז ומעולם״. הנאמנות למחזן לא תעורר בהמשך בעיות, אולם איך אפשר יהיה לשמור לצרפת אמונים כאשר היא בעצמה תבגוד במסורתה היא?
L'Union Marocaine, העיתון היהודי השני בקזבלנקה, זכה לתקופת חסד נוספת בשל נטייתו הפרו צרפתית המובהקת, והוא נסגר רק באוקטובר 1940, במסגרת המדיניות האנטי יהודית החדשה. הוא השאיר אחריו צוואה ברוח דומה, כאילו עדיין שולטים יהודי מרוקו בגורלם:
״קיימות מספר דרכים לשרת את המטרה המשותפת. אחדים נותנים את דמם ואת גילם הצעיר, אחרים את עבודתם או את חכמתם, ואחרים את רכושם. מאלה שאין ביכולתם לתרום מכל זה נדרשים סבלנות, אמונה ואומץ. אלה כלי הנשק היפים של ההגנה האזרחית הפסיבית, ואלוהים כידוע מסייע לסבלנים, אם הם רק יודעים לגלות סבלנות אמתית״.
כך, בשעת מבחן גורלית, עם האיסור לפרסם את שני הביטאונים, לא היה ליהדות מרוקו אף אמצעי ביטוי. יונתן טורש, מנהל L’Avenir illustré, נשאר במרוקו גם אחרי סגירת העיתון. בזכות תפקידו הנוסף ככתב סוכנות הידיעות האמריקאית Associeted Press ניסה לשווא להשיג מהנציבות רישיון להוצאת עיתון קהילתי, כפי שהותר לקהילות היהודיות באלג׳יריה (Bulletin des Sociétés Juives d'Algérie) ובתוניסיה (LePetit Matin}. הוא נאלץ לברוח ממרוקו באוגוסט 1941 ומצא מקלט בארצות הברית, לפני שהספיקה המשטרה לעצור אותו.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
היטלר הרשע ופעולותיו:השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו.דוד גדג'
היטלר הרשע ופעולותיו:
השתקפותה של תודעה ציבורית וסולידריות יהודית בשיר שואה ממרוקו.
שירו של דוד סויסא משנת 1944 מהווה מקור חשוב ועדות חיה לכך שהשואה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה
מאת: דוד גדג'
מאמר זה הוא השלישי בסדרה "קולות מן העבר" שנועדה להביא לקוראינו טקסטים היסטוריים מוערים. הסדרה דוגמת טקסטים השייכים לשפות, סוגות ותקופות שונות מההיסטוריה של המזרח התיכון, ומאפשרת לקוראים להתקרב אל המציאות ההיסטורית ואל האופן שבו חוו ופירשו אותה אנשים שונים. בהדרגה תהפוך הסדרה למעין ארכיון של מקורות ראשוניים שיעמוד לרשות ציבור הקוראים, המורים והתלמידים במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.
גוי עז פנים הדריך אונים, לתוך פולון, Pologne]פולין בצרפתית – ד.ג] וגאונים
עיר ספרים וחכמים, אבד שבר הדרת עמים
החרים אותה השליל כספה, הצית אש במרומי גפה
שורות אלה לקוחות מהשיר "היטלר הרשע ופעולותיו" אשר נכתב על ידי המשכיל העברי דוד סויסא בשנת 1944 בקזבלנקה. סויסה תאר ביצירתו את מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי אירופה וגורלם של יהודי מרוקו ותוניסיה בתקופת המלחמה. השיר מחולק לבתים לפי שנים (ת"ש עד תש"ד) וכל בית מתאר את מאורעות המלחמה באותה שנה. שירו של סויסא, בדומה ליצירות נוספות שנכתבו במרוקו על מלחמת העולם השנייה, משקף הן את ידיעותיו של הכותב בחודשים האחרונים למלחמה והן את תחושותיו בנוגע לגורל היהודים באירופה ובצפון אפריקה. בכך משמש השיר מקור חשוב ללימוד על התודעה הציבורית בשלהי מלחמת העולם במרוקו, אך בעיקר משמש עדות חיה לכך שחווית השואה ומלחמת העולם השנייה לא פסחה על קהילת יהודי צפון אפריקה בכלל ויהדות מרוקו בפרט.
היצירה שייכת לסוגה ספרותית ייחודית העוסקת באירועי המלחמה ובשואת יהודי אירופה, שהתפתחה בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה ובעיקר לאחר כניסת בעלות הברית. בספר "מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים" הביאה החוקרת מיכל שרף שבע יצירות שנכתבו במרוקו: ארבע קצידות, הגדה ("הגדה די היטלר"), ושתי מגילות ("מגילת היטלר" ו"מגילת המלחמה וישראל"). מרבית היצירות נכתבו בערבית-יהודית, אך שתי המגילות ושירו של סויסא נכתבו בעברית בגלל פעילותם המשכילית של יוצריהם. ליצירות אלה ניתן להוסיף קינה על חורבן יהדות אירופה שנכתבה באותן שנים על ידי הרב פנחס תאומים, פליט יהודי מוינה, שמצא מקלט בקזבלנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולקח חלק בפעילות העברית בעיר.
יצירתו של סויסא שונה מהיצירות שנכתבו במרוקו באותה תקופה. בשונה מהכותבים האחרים שבחרו בתבנית ספרותית בעלת אופי אופטימי, כמו מגילת אסתר או הגדה של פסח, בחר סויסא לכתוב את יצירתו על משקל הפיוט "לך אל תשוקתי" לרבי אברהם אבן עזרא, ואף הדגיש כי יש לקרוא את השיר בלחן הפיוט. יהודי מרוקו, בדומה לבני קהילות אחרות בארצות האסלאם, נהגו וממשיכים גם היום לפתוח בפיוט את תפילות יום הכיפורים והוא נאמר לפני תפילת "כל נדרי". הפיוט משמש כווידוי של המתפלל על חטאיו וכולל תחינה לאלוהים למחילה ולחיי נצח בגן עדן. סויסא מציג בשירו את מצוקת העם היהודי בתקופת המלחמה ובהשראת הפיוט "לך אלי תשוקתי" מבקש את קרבתו של אלוהים, רחמיו וחמלתו. כמו בפיוט, הוא חותם את השיר בשאיפה לחסות תחת כנפיו המגינות של האל.
בנוסף לתבנית הספרותית השונה, נבדלת יצירתו של סויסא מיצירות אחרות שנכתבו במרוקו במקום שניתן בה לסיפור המלחמה בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט. בפתח דבריו על מרוקו מציין באופן פיוטי את התקנות שפרסם שלטון וישי לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה:
בשנת תש"ג אמר יגש, למארוקו בן הגדש
וגזירותיו אשר גזר, על העברים רשע בן זר
לכלותם להשמידם, להחרימם ולאבדם
במסגרת התקנות שפרסם שלטון וישי לא עמדו יהודי מרוקו בסכנת חיים כפי שציין סויסא. אולם חלק קטן של יהודי מרוקו פוטר ממשרות הפקידות הציבורית וממקצועות חופשיים בהוראת צו שפורסם ב-31.11.1940. פחות משנה לאחר מכן, ב- 22.08.1941 בהוראת צו נוסף, נדרשו היהודים שהתגוררו ברובעים האירופאים לפנות את בתיהם ולחזור לרובע היהודי, המלאח. אולם חשוב להדגיש כי יהודי מרוקו לא נשלחו למחנות עבודה או ריכוז במרוקו או מחוצה לה וזאת בניגוד למשל ליהודי לוב. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאווירת הפחד וחוסר הוודאות שחשו יהודי מרוקו בתקופת המלחמה והחשש מהבאות, כפי שאלה באים לידי ביטוי ביצירה. חששם של יהודי מרוקו התחלף בשמחה, כפי שמציין באופן מדויק סויסא ב"שני חדש כסלו", הוא 11.11.1942, עם נחיתתם של הכוחות האמריקאים בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד".
שמחתם של יהודי מרוקו נמהלה בכאב משום שבאותה מערכה נכנס הצבא הגרמני לתוניסיה ואתו יחידה של אנשי ס"ס שהחלה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית הנאצית. במשך שישה חודשים של כיבוש נאצי הוחרמו נכסי יהודים ובעיר תוניס נאלצה הקהילה להקים מעין יודנרט מקומי, שעליו הוטל לבחור כ-5,000 גברים, שרוכזו במחנות לשם עבודות כפייה בתנאים קשים. סויסא מציין כי רק בחודש "אייר בו בשלושה", בתאריך 08.05.1943 שוחררו יהודי תוניסיה מעול הגרמנים. יש לציין כי למרות התיאור יוצא הדופן של סויסא את המערכה במרוקו ובתוניסיה נמנע מלהזכיר את שואת יהודי לוב.
ליצירתו של סויסא חשיבות היסטורית רבה. בדומה ליצירות אחרות שנכתבו במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שירו של סויסא משקף את ידיעותיו על גורלם של היהודים באירופה ובצפון אפריקה. גם הוא כאחרים שאב את ידיעותיו מעיתונים שפורסמו במרוקו ועיתונים מאירופה, ארץ ישראל וארה"ב. פיסות מידע הגיעו גם מפליטים שזרמו למרוקו בכל שנות המלחמה ומחיילי כוחות הברית. השיר מאפשר גם ללמוד על תחושות היהודים במרוקו בתקופת המלחמה לגבי מצבם כמו גם את תחושת הסולידריות היהודית לאחיהם הרחוקים באירופה והקרובים ממזרח. האימה של יהודי מרוקו ותחושות הסולידאריות שבאים לידי ביטוי ביצירה זו ייחודיות ולא ניתנות לאיתור במסמכים היסטוריים רשמיים או דיווחים עיתונאיים. נוסף לאלה, השיר מדגיש כי השואה והמלחמה לא היו זרות לחלק גדול מיהודי צפון אפריקה. רבים מיהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב חוו את הטראומה בדרגות פגיעה שונות והמפגש החוויתי או התודעתי לא התחולל רק לאחר עלייתם לישראל, כפי שנהוג היה לחשוב עד לא מזמן. בשירו של סויסא סוגיות היסטוריות נוספות שלא הזכרנו ברשימה כמו גם רבדים מקראיים עשירים ששזר ביצירתו מהם ניתן להתרשם בקריאה של היצירה השלמה:
הפיוט "לך אלי תשוקתי" בלחן של יהודי מרוקו
בשנת הת׳׳ש כח תשש / אויב גבר לרע רחש
זמן בגד ולא ב גד / כוכב נטה רודי עמד
חדד תימה לעשות זמה / חרון אפו אף וחמה
ואז עלה ולא חלה / ולא שם לב עלי אלה
ומישאל ואל צפן / ואל סתרי יוכל ספן
בלבל עולם עלה סולם / ה בשוא פתח גבר הלם
החריב ערים הפיל שרים / גוי אלמן הם האכזרים
שפכו דמים שללו דמים / פרשו רשתם להוד עמים
בשנת תש״א רם התנשא / ולא חמל ולא חסה
חיי צער החיה עמו / גבר חילו בנאומו
ולעם עברים גדלו צירים / הרשות פרצה לכל צרים
ולזאת אוה כדוב שכול / לשתות דמם כדם אשכול
לטוב קמץ לרע פתח / לשוא תפש הפשיט נתח
רדפו צרים למפוזרים / ברשות ממזר בן הנחרים
מנעו מסחר מכל עבר / שללו רב מכל גבר
השבה כל דל גורל הדה / לשי יובל קרבו תודה
ושנת תשי׳ב רוח נשב / גזר אמר מחץ רהב
ואין שקט ואין מנוחה / לעם עברי כרו שוחה
מי יחוס ומי יחמול / ומי שם לב ובא אתמול
גוי עז פנים הדריך אונים / לתוך פולון וגאונים
עיר ספרים וחכמים / אבד שבר הדרת עמים
החרים אותה השליל כספה / הצית אש במרומי גפה
נאזים רעים בעריהם / ענו הרות ושכניהם
נשים וטף זקן יכף / כרתו ענף ויחר אף
רמסו כל גור ואיתנים / ברב המיתו בנים
גרשו עברים מבתיהם / עבודות קשות עליהם
וממונם גזלו חנם / שבר גאונם גם ענם
עזבו חילם אויב הצר / וילכו שבי לפני צר
אקונן מגלת איכה / חמת היטלר לא שככה
אכל צרפת פנה זיוה / פנה הודה החריב ניוה
הרומנים והבולגרים / היפונים ההונגרים
חברים הם להנאזי / האיטלקים ששו על זה
שלח ספרים למדינות / ישנו עם אחד בחרות
ומפזר הוא על המדינות / דתיהם מכל עם שונות
דעו לכם העממים / עורו אל תהיו נרדמים
עברו שובו תוך עריכם / וכל עברים הרגו לכם
קחו כספם שללו הונם / הציתו אש אל מעונם
שנת תש״ג אמר יגש / למארוקו בן הגדש
וגזירותיו אשר גזר / על העברים רשע בן זר
לכלותם להשמידם / להחרימם ולאבדם
קרעו בגדיהם ובניהם / תפרו שקים לגלדיהם
ובשנה זאת השלישית / ליהודים רוח חרישית
עם מושיע בא ברנה / לבש נקמת עם אמונה
אמריקאים ומה נאים / בנשק רב אצים דאים
ואניות לאין מספר / צבאות חיילים כעפר
אווירונים לכל ערים / טייסים רבים אבירים
החריבו לו הרבה מקומות / בפצצות העצומות
וכל בתי החרושת / ויהרסו ושתו שית
חמה כעס נמלא היטלר / על מארוק ויושבי אלג׳יר
דת נתנה במארוקו / פתקות נתלו אשר הכו
וביום שני חדש כסלו / עם עברי שמח שלו
נתבטלה הגזירה / אמריקאים אפם חרה
בחדש השני בושה / חדש אייר בו בשלושה
לעם אלמן בתוך תונס / כלה עשו וכל אונס
ובא מספר הפגרים / רץ אלף איש הנבחרים
ובשנת תש׳׳ד גם הוא יודש / נמנע ישן וגם חדש
ולחם אין בכל ערים / תשש כח האיכרים
ותה נשמר סוכר נגמר / ושמים המתוק למר
תרנגולים ובשר פרים / בשוק שחור לכל ערים
טלאי לכל כסות נזרה / כמו בגד אבן עזרא
וכל אויבים ירד נזרם / ינקום מהם האל אל רם
מוסוליני טויוו והיטלר / גוירינג‘ גובליס' היץ והימלר
והרשעים שמם ימח / ואש תאכלם זכרם יסח
תחי צרפת וכל עמה / יחי דוגול המושל בה
ולכל צרות עם ישראל / יאמר על די יבוא גואל
דרכי חיים אות לטובה / בלי צער נחת שובה
יהי רצון מלפניך יי אלהי ואלהי אבותי שתזכני לתורתך ולהעבודתך וליראתך לעשות רצונך בלבב שלם ובנפש חפצה ובנה ביהמ״ק בב״א אמן
* דוד גדג' הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. תחום מחקרו הוא היסטוריה חברתית ותרבותית של יהודי מרוקו.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19
בכל תקופת כהונתו הקצרה היו למויאל חילוקי-דעות עם ראשי חובבי ציון ביחס לכספים שהעבירו למושבות בארץ ישראל. מויאל, בניגוד להם, לא ראה בכספים אלה סיוע או תמיכה, ובוודאי שלא דבר הדומה ל״חלוקה״ ביישוב הישן. הוא ראה בכספי חובבי ציון מסד מתמשך להקמת יישוב עברי חדש בארץ. במכתב מאוקטובר 1885 ששלח ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ הוא התייחס למכתבו האחרון של מויאל: ״המושבה פתח תקוה לא תדרוש רק תמיכה, כי אם יסוד חדש ממסד עד הטפחות״. בהמשך הסביר מויאל כי הקמת מושבה מתוקנת, לרבות נטיעת איקליפטוסים להרחיק את הקדחת ועצי פרי וגפנים כדי לבסס את הענפים החקלאיים, מחייבת השקעות גדולות, ״וכל פרוטה ופרוטה שנקמץ היום תעלה לנו אחרי כן לחשבון גדול״.
חובבי ציון העבירו למויאל סכומי כסף גדולים (רבבות פרנקים), ומן התכתובת בינו לבין ההנהגה במזרח אירופה ניכר מתח מתמיד, כאשר בצד המשלם הייתה תחושה כי בארץ ישראל יש לא אחת נטייה ״לבזבז״ את הכסף.
בנושא אחד הייתה הסכמה מלאה בין מויאל לראשי חובבי ציון: הכספים שמועברים למושבות החדשות ראוי שינוצלו למטרות שיקדמו את ההתיישבות היהודית. לכן הוא פסל וגינה כל ניסיון של איכר בפתח-תקווה או במקום אחר, להחכיר את אמצעי הייצור שלו, לרבות הקרקע, לזרים. ואכן, היו מקרים שחקלאים יהודים עשו זאת. הנהגת חובבי ציון הנחתה את מויאל להודיע לאנשי המושבות בצורה מפורשת: ״עיקר רעיון הישוב הוא תחיית ה א ר ץ על ידי ב נ י ה [הפתורים – במקור]… וכל איש אשר יקבל אריסים מהערבים יאבד זכותו מכל וכל״.
ב-15 בנובמבר 1885 כתב מויאל מכתב ארוך ומפורט לפינסקר, ובדיעבד אנו יודעים שהיה זה מכתבו האחרון. במכתבו פירט מויאל את כל מעשיו והישגיו מאז נכנס לתפקידו ביולי הקודם, ומתברר כי בתקופת זמן קצרה זו פעל הרבה, במיוחד בפתח־תקווה. הוא לא חסך את ביקורתו על יחסי המתיישבים במושבה זו, ביניהם לבין עצמם וביניהם לחובבי ציון, שבהם ראו גוף שמתפקידו להזרים להם כספים.
מויאל פירט במכתבו את כל הקשיים שניצבו בפניו בטיפולו בשלוש מושבות חובבי ציון בארץ, לרבות מאמציו לבטל את גזרות השלטון הטורקי, שאיימו לפגוע אנושות בצמחים ההתיישבותיים הרכים האלה. את מכתבו סיים בדברי תקווה: ״אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבדינו [עובדי האדמה]. תקותי חזקה כי אם ירצה השם בקרוב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות״.
עוד עולה מן המכתב כי פינסקר ביקש ממויאל ליזום שיגור מכתבים על ידי האיכרים, ככל הנראה לעיתונים היהודיים בחוץ לארץ, כדי לספר על ההתחדשות היהודית בארץ. מויאל לא הסתיר את דעתו שהדבר אינו נוח לו, ״כי יקשה עלי להתרפס לפני אחד מהם ולאמור לו כי יכתוב דבר או חצי דבר אבל בכל זאת אשתדל להמציא לכבודו עוד בשבוע זה מכתבים כאלה״. מויאל הבין שמכתבים מעין אלה יעסקו לא רק בנעשה במושבות אלא גם בו, והדבר לא היה לרוחו. בדיעבד ידוע רק על מכתב אחד כזה, שהתפרסם בעיתון המגיד בשלהי שנת 1885. כתב אותו האיכר דוד איזראליט מפתח-תקווה, שסיפר על התפתחות המושבה ועל חלקו של מויאל בהצלחה הניכרת בכל מקום: ״סי׳ מויאל, הגביר המהולל, גבר רב הפעלים אשר הכין בעתה ובמידה ובזמן קצר את כל התכונה הגדולה אחרי אשר צרף ברר ולבן להבין ולהשכיל את מחסורי כל איש ואיש, ולהוציא הבר מן התבן. לפועל טוב זה נאווה תהילה (ומברכתנו יבורך גם סופרו העוזר על ידו במעשי הצדקה, סי׳ רוקח) וראשי הועד המרכזי יוכלו להתפאר קבל עם כי ידעו לבחור באיש רב פעלים ונכבד מאד בעיני גדולי המקום כהגביר ה׳ אברהם מויאל נ״י, אשר עטרה כזו הולמתו באמת״.
המו״ל של העיתון הוסיף הערה ותיאר את האיכר-הכתב שהוא ״איש אמונים״ ושדבריו ״אמת וצדק״, ככל הנראה כדי להדגיש שמדובר לא בדברי שבח בעלמא, אלא בעובדות נכונות. בהמשך הוסיף משלו, קילס ושיבח את מויאל: ״…מדי הזכירנו את זה המשגיח הרא״ם [ר״ת של ר׳ אברהם מויאל] נ״י לא נוכל עצור במלין מבלי להגיד כי להצלחתם ואשרם של הקולוניסטים הנתמכים ע״י חו״צ, נבחר זה האיש היקר והנכבד להשגיח על ענייניהם ולחלצם מן המצר ולהעמיד במרחב רגליהם. הוא באהבתו הנאמנה והעזה להרעיון הנשגב, לא יחוס על עמלו הגדול לדאוג לטובת העובדים בכל לבו ונפשו. באמת מה נורא היה מצב האנשים בפ״ת, גדרה ויסוד המעלה, טרם שמו חו״צ עניינם עליהם לטובה וטרם נמסר העניין בידי הרא״ם! – רבים התאוננו על מנהלי ׳מזכרת משה׳, על כי לא יסדו מושבים חדשים; ובאמת כל היודע מצב המושבות ההם מקודם, מעלה עליהם כאלו יסדום והכינום מחדש, יען אז לא היה ראוי שם מושב להיות נקרא עליהם, והיה רק תהו ובהו, אפס ואין. רק בעזרתם והשתדלות המשגיח הנכבד קמו לתחייה ונעשו יש מאין ממש״.
21 בדצמבר 1885 היה יום סגרירי ומושלג באודסה. נשיא חובבי ציון, ד״ר יהודה לייב(ליאון) פינסקר, הגיע למשרדו בתשע בבוקר ומצא על שולחנו מברק מיפו. הוא היה מופתע. תמיד נשלחו אליו מיפו מכתבים והפעם מברק. 15 מילות המברק הממו אותו, והוא לא האמין למראה עיניו: דוקטור פינסקר, אודסה. מויאל מת היום. המנהל הירש נוטל את העניינים לידיו באורח זמני. רוקח.
לא תהיה זו טעות לקבוע כי מותו הפתאומי של אברהם מויאל נתפס כאסון לתנועה הלאומית היהודית, שאך זה לאחרונה החלה להנץ. הכול – בארץ ובחוץ לארץ – שאלו מה קרה לאיש היקר הזה, שטרם מלאו לו 36 שנה(בכמה מקורות נכתב כי היה בן 38). הידיעות הראשונות שהתפרסמו בעיתונות התקופה היו חלקיות ומבולבלות. כמעט כל המקורות ציינו שמויאל היה חולה זה זמן רב בריאומטיזם (שיגרון), מחלה התוקפת את המפרקים ואת השרירים, אך כל מי שהבין יותר ממשהו ברפואה ידע אל נכון ששיגרון אינו מסכן חיים.
ישנם לפחות שני מקורות המספרים כי אברהם מויאל נהג לשהות בטבריה כדי לרחוץ בחמי טבריה, שבמשך דורות מימיהם נחשבו למשככים את כאבי השיגרון. יחיאל ברי״ל, שסבב עם מויאל ברחבי הארץ כדי לחפש שטח קרקע מתאים למייסדי עקרון, כתב ב-15 במאי 1883: ״לעת ערב באנו לטבריה ויט לו סי׳ מויאל אהל מחוץ לעיר, בין שני מרחצאות חמי טבריה כנגד קבר רבי מאיר בעל הנס, ושכנתי גם אני באהלו״. שנתיים לאחר מכן, כשכינס ק״ז ויסוצקי את ראשי היישוב היהודי לפגישה ביפו, הוא ציין בין הנעדרים את אברהם מויאל, שלא הגיע משום שהוא בטבריה.
אבל כבד
אבל כבד התאבלה עדת ישראל בעיה"ק יפו, בהובילה לקברות בראשון לשבוע הזה, את הגביר הנכבד ומרומם הנודע לשם מ' אברהם מויאל ז"ל.
הפרסום הראשון בעיתון חבצלת על מותו של מויאל, דצמבר 1885
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.
משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.
סיכום
נסקרה כאן פעילותם של שני ועד עזרה לפליטים יהודים, של טנג׳יר ושל קזבלנקה. אין זה אומר שבערים אחרות לא נעשה מאומה בתחום זה. במוגדור, מראכש, מכנאס ופאס, הגישו היהודים המקומיים את כל העזרה שיכלו למי שהזדמן לקהלם. הם אירחו יהודים שיצאו ממחנות העבודה וההסגר, גם במשך תקופות ארוכות. זה היה יכול להיות מתוך יוזמה אישית של משפחות מסוימות, אך לרוב אורגן במסגרת הקהילה. אמנם לא קמו בקהילות אלה ועדי עזרה מיוחדים, אך הפרנסים הכניסו את הדאגה לפליטים לסדר יומם ולטיפולם השוטף. הם גם נענו לבקשות העזרה ושיתוף הפעולה מטעם הוועדם המאורגנים הגדולים, בקזבלנקה ובטנג׳יר. ועדים אלה היפנו אליהם פליטים וביקשו שידאגו להם, וגם ביקשו את עזרתם הכספית. פעמים קרה גם ההיפך, והוועד הקזבלנקאי שלח כספים לקהילות כדי שישמשו את הפליטים, או אף העסיק אנשים מטעמו בקהילות אלה. כך קרה בעיקר במוגדור, הסמוכה למחנה הגדול סידי אל־עיאשי; ולאחר מבצע ״לפיד׳ – באוג׳דה, הקרובה למחנות העבודה עין־גנפודה, ג׳רדה וברגנט. הוועד הקזבלנקאי ידע שקהילות אלה עניות למדי, ואין ביכולתן לשאת בעצמן בעול העזרה הדרושה. גם בצפון נעזר ועד טנג׳יר בקהילות הסמוכות, שהשתתפו במידת יכולתן במעמסה הכספית.
ועד עזרה מיוחדים קמו, אם כן, רק בערי הנמל הגדולות, והדבר מובן. דרך ערי נמל אלה עברו פליטים כתחנת ביניים, ואליהן התנקזו יוצאי המחנות. ואלה, הרי לא היה בכוונתם להשתקע במרוקו, ולרוב היו להוטים לעוזבה. מרוקו לא היתה ארץ קולטת הגירה יהודית, ורק בנסיבות המיוחדות של המלחמה הפכה לארץ מעבר. היא היתה אך ורק פרשת דרכים, העוזרת להזרים הגירה ליעד אחר.
חשיבותם של שני הוועדים שונה, וגם אופיים שונה. דרך קזבלנקה עברו רוב הפליטים, ורק מיעוטם עבר בטבג׳יר. עיקר פליטי טנג׳יר הגיעו אליה בקבוצות מאורגנות – מרודוס, מהונגריה ומארצות אחרות במרכז אירופה. רבים מהם הגיעו עם אמצעים כספיים שאיפשרו להם שהייה ארוכה במקום. אחדים נתקעו במקום זמן רב, משום שהתנועה הימית מטנג׳יר היתה דלה. שהייה ארוכה זו הפכה אותם לחלק מקהילת טנג׳יר – חלק נבדל ומנוכר, כפי שראינו. לעומת זאת, בקזבלנקה היתה הקהילה המקומית הרבה יותר גדולה ופחות הומוגנית, ולכן אין עדויות על ניגודים חריפים בין היהודים המקומיים והפליטים. הפליטים שהגיעו לקזבלנקה באו כיחידים ורוכזו כמעט מיד ברובעי העיר המרוחקים, ולא נוצרו שטחי חיכוך רבים עם המקומיים.
הבדל אחר בין ועדי טנג׳יר וקזבלנקה טמון בדרך הקמתם. ועד הקהילה בטנג׳יר הוא שיזם את ועד העזרה לפליטים, והוא שנשא באחריות לתפעולו. לעומת זאת, בקזבלנקה הוקם ועד העזרה ביוזמה אישית, והקהילה לא ראתה עצמה אחראית עליו. העזרה הממשית הראשונה לוועד באה כאן מגורמים שלא היו כפופים לוועד הקהילה, כגון התאחדות בוגרי כי״ח. ראשי הקהילה, נכבדיה ועשיריה עזרו כמובן, אבל באופן אישי, ולא ששו לסבך את הקהילה כגוף מאורגן בפרשה זו. משנקלע ועד העזרה לצרות – למשל, באביב ובקיץ 1941 – היו המתערבים העיקריים למענו ולמען הלן קאזיס-בן־עטר גופים ואנשים לא יהודים, כמו עורך-הדין מארט. בקזבלנקה נישא ועד העזרה על כתפי אדם אחד – הגברת קאזיס-בן־עטר, כמו ברבים ממפעלי ההצלה והעזרה בתקופת השואה, היחלצותו של יחיד לפעולה ונחישותו למרות הקשיים והסכנות, הם שקבעו את היקף הפעולה; במקרה זה, היקף מרשים לכל הדעות.
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
83 – كون لطيف مع الجميع ،بتكون محبوب عند الجميع.
כּון לַטיִף מְעָ(א)לְגַ׳מִיע,בְּתְכּוּן מַחְבּוּב עְנְד(א)לְגַ׳מִיע.
היה נעים לכל, כדי שכולם יאהבו אותך.
84 – لا تنصح جاهل بعاديك
לָא תִנְצַח גָ׳אהֵל בְּעָאדֵיכּ.
אל תייעץ לטיפש – ישנא אותך.
85 – محبتك مثل عشب السطوح ما بتلحق تطلع لحتى تروح
מְחְבְּתֵכּ מֵתַל עַשְבּ(אל)סְטוּח מָא בְּתִלְחֵק תִטְלַע לְחְתא תְּרוּח.
אהבתך דומה לעשב הגגות, לא מספיקה לצמוח וכבר נעלמת.
על אי ההתמדה באהבה.
86 – المحبه والشاك ما بجتمعوش
אְלְמְחְבַה וּ(אל)שַׁכּ מָא בִג׳תִמְעוּשׁ.
-אהבה והחשד לא ידורו יחדיו.
אהבה צריכה להיות נקיה מחשדות.
87 – وقع في الحب، ارتفع التكليف
וַקֵע פִי(א)לְחֻב, אֵרְתֵפַע(אל)תַּכְּלִיפ.
נפל באהבה והמחיר עלה.
88- اذا بدك صاحبك يدوم، حاسبه كل يوم
אִזָא בְּדְכּ צָאחְבְכּ יִּדוּם, חַאסְבּוּ כֻּל יוּם.
אם אתה רוצה שחברך ישאר, עשה עמו חשבון כל יום.
89 – ما بتعرف من الحب الا وحشتونا
מָא בִּעְרָאפ מֵן(א)לְחֻב אִלָּא וַחַשְׁתוְנָא.
אינו מבין באהבה אלא- התגעגענו אליכם.
אדם פשוט ובור, שאינו מבין.
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
עמוד 45
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:
ו. אף מספר שבעת הקנים משמשים את יכי״ן לסדר הישיבה בבית המדרש.
במילה ׳נרות׳ מוצא יכי״ן רמז. בשם – נרות – טמונה התורה וחמישים שערים, הנרות הם התלמידים אף בהם טמון פוטנציאל וחמישים שערים, בשערים אלה על המורה לבור לו דרכי הוראה ולמידה. יכי״ן מוצא רמז נוסף למעלת המלמד תורה לאחרים:
״רמז כוונת הכתוב ׳ה׳ חפץ למען צדקו׳ אמר ׳יגדיל תורה ויאדיר׳,
רוצה לומר – למען צדקו יתברך רוצה ה׳ בעמו, שמי אשר יגדיל תורה דהיינו המלמד תורה לתלמידים שמגדילה ומלמדה לאחרים, הנה שכרו אתו שיתגבר בתורה כמעיין המתגבר ממש.
וזהו ׳ויאדיר׳ דהיינו שקאי על החכם המלמד שמתעלה בחוזק התורה ובתוקפה האמיתי, ועל כן אמר ׳בהעליתך את-הנרות׳ – הדא הוא דכתיב: ׳ה׳ חפץ למען צדקו… ׳
יכי״ן מנסה בכל הדרכים האפשריות לעודד, לשכנע להירתם למשימת הפצת והרבצת תורה – בנימוקים חברתיים, רציונאליים בדרך הפשט ובדרך הרמז, מחפש הוא בכתובים פסוקים ואסמכתאות המורים לעשות זאת. נעיין בעוד כיוון:
״ובעניין המלמד תורה לאחרים רמזתי עניין נחמד בסייעתא דשמיא במילת- לֻחֹת – לוחות התורה שבאה בארבעה פנים:
א.שנכתבה בלי מלוי אלא לחת. (שמות כד׳,יב׳)
ב.שנכתבה ל ו ח ת באות ו׳ אחת בצד ימין הקורא.(דברים ט׳,ט׳)
ג.שנכתבה גם כן לחות באות ו׳ מן צד שמאל הקורא. (שם,ד׳,יג׳)
ד. כפי הקריאה שקרינן לה לוחות בשתי אותיות ו׳ – ימין ושמאל.
ואמרתי על פי האמור אם אפשר בסייעתא דשמיא דהיינו: שכל אחד חייב ללמד לחברו תורה מה שהוא יודע, וכן חברו גם כן, וכן חברו גם כן ילמדנו מה שיודע הוא – חברו אינו יודע. ואפשר שזהו רמז אות ו״ו שמִלּוּאָה גם כן ו״ו פעם אחרת מה שאין כן בכל אותיות התורה… אכן על פי האמור ניחא לרמוז שכל אחד מישראל שלומד התורה, שנרמזת באות ו׳, שהיא אילנא דחיי, חייב ללומדה גם כן עם חברו השווה לו, וזהו אות ו׳ של מילוי והיינו צירוף ו״ו שכל אחד חייב ללמד לחברו להיות כמוהו. ומעתה זהו הרמז לחת החסרה כולה כנגד התלמידים אשר הם חסרים מכל טוב התורה שניתנה בלוחות, ולוחת ולחות כנגד החברים שכל אחד מלא מצד אחד וחסר מן הצד השני, דהיינו שזה יודע עניין אחד וחברו יודע עניין אחר. ולוחות אשר מלאה מכל קצוותיה, רומזת על החכם הגדול אשר מלא מכל טוב התורה מכל קצוותיו כולם. לרמוז דחייב האדם ללמוד תורה מרבותיו, וזהו רמז לוחות המלאה, וכן חייב ללמוד תורה מחבריו שכל חבר ילמד חברו מה שיודע, וחברו גם כן ילמדו גם הוא מה שהוא יודע, וזה רמז ל ו ח ת ל ח ו ת, וכן חייב ללמוד תורה גם מתלמידיו וזהו רמז לחת, אשר חסרה מכל קצוותיה, וכמו שכתוב בש״ס ״הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״ [מכות י׳ א׳] ועשיתי בהם סימן טוב 'חרו״ת על הלחות׳
[שמות לב׳־טז׳] ראשי תיבות ח ר ו״ ת – חביריו רבותיו ותלמידיו״. (שם, כ״ט).
יכי״ן רואה בלימוד תורה לאחרים ערך עליון, תכלית ויעוד.
ח. לא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים
מטרת ההוראה להנחיל את אותם ערכים, הנהגות מידות שמעניינה של החברה באשר היא להנחיל, כמובן הדבר אמור גם ביחס למלמד התורה, הצלחתו תימדד בעצמת השפעתו על תלמידיו, יכי״ן מוצא לכך תימוכין וכך הוא כותב:
״ובזה פרשתי אני הדל בעוניי אם אפשר כוונת הכתוב שאמר: [ירמיהו ט׳-כב׳-כג׳] ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידע אותי כי אני ה׳ ״ – ויש לדקדק מאי קאמר ׳בחכמתו׳ – ׳בגבורתו׳ – ׳בעשרו׳, בכינוי – היה צריך לומר אל יתהלל חכם בחכמה, ואל יתהלל הגיבור בגבורה, וגו׳י שנית מאי קאמר ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳ דמשמע דקאי על האמור – שאף על פי שאמרתי אל יתהלל בחכמה וגו׳ הנה יש בהם צד ששייך להתהלל בהם עצמם, וזהו דיוק ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳, דאם לא כן היה צריך לומר: ולא יתהלל כי אם השכל וידע אותי, ואם כן מהו הצד שבהם שיתהלל בו המתהלל? שלישית – מאי קאמר ׳כי אני עשה חסד׳ וגו׳ דמי לא ידע בכל אלה, מה עניין זה לקודם לו, ולא קרב זה אל וה ! אכן כפי האמור יובן בסייעתא דשמיא אם אפשר, שהנה החכם הלומד תורה אם הוא אינו משפיעה ומלמדה לאחרים – אינה נקראת כי אם חכמתו דווקא, שהרי אין לזרים אתו שאינו משפיעה , אבל אם משפיעה לאחרים הרי משותף בה עם אחרים – ואינה חכמתו לבדו, וכן בעושר שאם אינו נותן ממנו לשום אדם כי אם שמור לבעליו לו לבדו ושום תלמיד חכם ושום עני בל ימצא בארמונו, וכל כספו וזהבו לו לבדו הוא, אזי נקרא עושרו דווקא בכינוי, אבל אם הוא מחונן עניים ומחזיק ביד לומדי תורה הרי הוא נעשה שותף עמהם לשם שמים, וכן יש לומר בגיבור אם כל גבורתו אינה לעצמו דווקא אלא שהיא עשוייה בסיבת כל ישראל אינה נקראת גבורתו בכינוי, אכן אם אינה אלא לו לבדו נקראת גבורתו.
המורם מהאמור שיש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא – שאל יתהלל בה המתהלל, אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם – חכמתו, עושרו, גבורתו.
ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם.
ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.
וזה שיעור הכתוב אם אפשר, אל־יתהלל חכם בחכמתו׳ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים.
וכן ׳אל יתהלל העשיר בעשרו׳ דייקא בעשרו שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו.
וכן העניין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלוש בחינות אלה לישראל עם קודשו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו ׳כי אם בזאת יתהלל׳ דייקא ׳בזאת׳ כאמור שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם בעצמם והיא ׳השכל וידע אותי׳ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה, והגבורה הזאת יש בה שני פירושים, או עניין הגבורה ממש כפשטה שמתגבר על הפושעים ועושי רשעה, או תהיה הגבורה הנכבדת שהיא יראת שמים וכבישת יצר הרע, שזהו הגבורה האמיתית.
ולדייק ׳השכל וידוע אותי׳ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא ׳כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ׳ רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזה עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי-באלה חפצתי נאם־ה׳ ״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה כדי לזכות להיות משפיעים״ (שם, מ״א־מ״ב).
נחתום פרקנו זה בדברי יכי״ן בדרך רמז:
״ואני בעוניי ארמוז תירוץ זה בכתוב: דליכא מידי דלא רמיז באורייתא, ראשי תיבות [של הפסוק] ׳משמרת ה׳ שמרו על פי׳ [במדבר ט׳ כגי] – משפי״ע – ושתי אותיות אחרונות של מילת ״משמרת״ עם שתי אותיות אחרונות של שם הוי״ה ברוך הוא ־ – צירופה תור״ה לרמוז ההשפעה להשפיע התורה.״
ט. לסיכום:
לא הצגתי את משנתו החינוכית של יכי״ן במלואה, אלא רק רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים שמהם עולה דמותו של מחנך המיטיב להכיר את קהל תלמידיו, למצוא מסילות אל לבם, לכוון להדריך להציב מטרות ויעדים כיצד להלך ולבור את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם, במאמר זה התבססתי על החיבור ״זך ונקי״ שאף הוא לא מוצה, וכאמור, כתבים רבים לו ליכי״ן. ראוי שתיעשה עבודת מחקר מקיפה שתחשוף את משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך: