אלי פילו
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Emissaires sous "couverture"
Shlomo Yehzquiéli
Les nouveaux agents, en nombre grandissant avec la diversification des activités, ne devaient plus arriver au Maroc comme Israéliens, mais naturellement comme des étrangers d'une autre nationalité, munis de différents passeports, selon leur connaissance des langues notamment. La moitié d'entre eux était originaire des kibboutzim. De la première délégation de 1955, nous sommes restés deux à la fin. Vous vous demandez comment il est possible de rester Israélien dans ces conditions au Maroc?
Tout celui qui connaît de près le travail clandestin sait combien il est difficile pour un agent secret agissant dans un cadre limité, de changer d'un seul coup de passeport et de personnalité et d'en adopter une nouvelle – alors que sa photographie se trouve dans les fichiers de police des étrangers. La raison pour laquelle j'ai voulu rester, organiser l'action de la Misguéret et ne pas repartir au bout de quelques mois seulement, est que je m'étais attaché aux juifs du pays, aux hommes de la Misguéret, à ma fonction – au point de ne pas pouvoir imaginer de repartir si vite. Mes supérieurs en Israël avaient aussi un problème: ils n'avaient pas encore trouvé de candidat pour me remplacer. J'ai pu ainsi les convaincre sans difficultés, que dans les conditions particulières de l'organisation de la police marocaine, prenant la relève des Français dans les services de sécurité, je ne courais pas de grand risque. A la suite d'une rencontre à Gibraltar, il a été décidé que je devais quitter le pays pour adopter une nouvelle identité, et qu'à mon retour au Maroc je prendrai des mesures de sécurité particulières jusqu'à l'arrivée de mon remplaçant, quatre mois plus tard.
C'était à la veille de la Campagne du Sinaï, mais naturellement nous n'en savions rien – et rien non plus des relations étroites nouées entre Israël et la France, plus particulièrement entre les armées et les Services Secrets de ces deux pays. Ce n'est que quelques semaines plus tard, après l'éclatement des combats, que nous avons compris le sens des instructions strictes que nous avions reçues sur les contacts avec les services secrets français à Casablanca. Les rencontres étaient entourées de mesures de précaution exceptionnelles, de vérifications poussées, au point que mon représentant, pourtant un agent très expérimenté, avait failli ne pas arriver à toutes les rencontres prévues. Cette idylle ne devait pas durer longtemps. S'il y eut des contacts opérationnels fructueux avec des agents français, cela devait être sur une base personnelle, non institutionnelle. Les Français sont distants par nature et ne s'intéressent pas aux affaires des autres – contrairement aux gens du Sud, comme les Italiens et les Espagnols, qui sont plus ouverts et plus curieux.
Si mon C.V. était plausible, il n'en était pas de même de ma couverture professionnelle. Je ne m'étais jamais occupé de commerce et j'avais peu de connaissances sur le travail d'un agent commercial et sur la correspondance dans ce domaine. J'étais encore moins familier des appareils ménagers et industriels que j'étais censé commercialiser au Maroc. La société pour laquelle j'étais censé travailler m'avait appris beaucoup de choses, mais ce n'était pas suffisant. J'aurais pu théoriquement me perfectionner auprès des membres locaux de l'organisation, mais le temps manquait et je n'avais pas la tête à cela. Il ne me restait donc plus qu'à compter sur mes précautions et la situation peu reluisante des services de sécurité marocains.
Tout cela ne devait pas éviter des situations embarrassantes. Un jour que je déambulai dans une rue très fréquentée de Casablanca, un jeune juif devait me saluer de l'autre trottoir par un retentissant "Shalom, M. Yéhzquiéli, comment allez-vous?" Ce n'était pas très plaisant, mais pas catastrophique. A mon aide étaient venue la foule dense et le fait que peu de gens pouvait savoir que c'était de l'hébreu.
Je partais donc pour l'Europe pour me familiariser avec ma nouvelle identité, mes nouveaux papiers, mon nouveau C.V., ma nouvelle profession, les évènements marquants de mon "passé" et mes déplacements du temps de mon "enfance". J'ai étudié avec mes supérieurs de nouvelles méthodes d'action et j'ai rencontré le responsable de la Alyah, Ephraïm Shilo, un homme de grande expérience du temps de la Alyah clandestine d'Europe. J'ai de même rencontré Hasdaï Doron, le responsable de la Misguéret à Tanger, et Hertzel Sher, le commandant de la Misguéret à Gibraltar, qui tous deux étaient indépendants de l'organisation au Maroc. Nous avons pu ainsi analyser ensemble les avantages et les inconvénients des différentes voies de sortie possibles du Maroc. A ma sortie d'un petit aéroport européen, on m'a pris mon passeport et demandé poliment d'attendre. Tous les passagers devaient passer les formalités et je restais en arrière, pas très rassuré, préparant ce que devrait être ma réaction. Après dix longues minutes, on me rendit mon passeport avec un grand sourire. A ce jour je ne sais de quoi on m'avait soupçonné.
A mon retour au Maroc, je me sentais plus sûr qu'auparavant comme Israélien. Cette fois je n'avais pas besoin de m'inscrire dans les services de police, et de ce fait ils n'avaient plus ma photographie dans leurs archives. Pour plus de précaution, j'ai débarqué à l'aéroport de Rabat et pas à celui de Casablanca. Je me suis installé dans l'appartement que l'on m'avait préparé. J'ai essayé de ne pas demeurer longtemps dans le même lieu, pour ne pas me faire trop de connaissances. J'habitais quelques jours par semaine à Rabat, le reste du temps à Casablanca. Je voyageais également dans d'autres villes et régions. Je choisissais toujours ma résidence dans les quartiers européens. Ma couverture professionnelle était satisfaisante et j'ai même réussi à l'améliorer d'une manière imprévue, avec l'aide de l'une de nos premières recrues dans la ville portuaire d'Agadir, un membre qui dénotait dans l'organisation.
Dans cette station estivale à 500 kilomètres au sud de Casablanca, vivait un jeune juif français – petit-fils d'un rabbin hollandais – du nom de Jacques Wajnaar. Après son service militaire dans la Légion Etrangère, il s'était installé dans son ancienne région de service – comme l'avaient fait d'autres légionnaires au sud du Maroc et à la lisière du Sahara. Quelques mots sur la Légion Etrangère pour mieux comprendre la suite: c'est une unité de l'armée française qui recrute des étrangers et est considérée comme une unité d'élite, qui attire des aventuriers au passé douteux ou ceux qui veulent acquérir ainsi la nationalité française.
La Légion Etrangère était surtout active dans les colonies françaises d'Afrique et de l'Extrême Orient. Les anciens de la légion restaient à jamais liés entre eux et s'entraidaient même après leur libération. Ils étaient le plus souvent adhérents de l'Amicale des Anciens de la Légion qui organisait des rencontres sociales, veillait aux droits de ses membres et à l'aide mutuelle. La loi non écrite était d'aider son prochain sans poser de question. Notre ami d'Agadir était actif dans l'Amicale et m'a procuré une carte de membre officielle en bon et dû forme et l'insigne de la Légion, il m'a donné tous les détails sur l'unité dans laquelle "j'étais censé avoir servi", des photos de groupe, des insignes et les grades que chacun est censé conserver pour ses petits-enfants (je les ai encore). Ces documents et ces insignes équivalaient à une assurance-vie – du moins en Afrique du Nord où étaient nombreux les anciens de la Légion et cela a contribué à renforcer mon assurance et ma tranquillité.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Page 130
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.
צ״ד. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל,טופס במאמר ב״ד ישצ״ו.
בהיותינו מקובצים אנו החתומים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו זאת פ׳אס המהוללה, בעצת ורשות רבותינו החכמים השלמים חכמי העיר ישצ״ו, היושבים על כסא דין, ובעצת ורשות גבירנו הנגיד המעולה כה״ר יעקב רותי נר״ו. ראינו שרבים מבני עליה ירדו מנכסיהם, ויתר העם מטה ידם וידל, לרובי מסים וארנוניות שהועמסו ורבו כמו רבו, על הקהלות ישצ״ו. בזמנים כאלו שכל יום קללתו מרובה מחבירו בעונות הרבים, מצורף לזה בזבוז ממון שנהגו העם לבזבז בימי שמחות וגיל שיהיו להם, יחד עשיר ואביון מרבים בסעודות ובאים הגוים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם, לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו. ולכן ראינו לתקן שכל בר ישראל הדר בעירנו זאת, בעשותו סעודה לשם שמחה ממיני שמחות וגיל שתהיה לו, הן סעודת אירוסין הנעשית בבית הארוסה, הן בסעודת נישואין הנעשית בבית החתן, הן סעודת מצות ברית מילה, או מצות פדיון הבן, לא יעשה בעל הסעודה כי אם סעודה ראשונה לשם אותה שמחה, ולא יקבע סעודה שנית לאחרים לשם אותה שמחה, בתוך ימי משך השמחה בשום זמן וענין, לא ביום ולא בלילה, כי אם מה שיצטרך לבני החצר דבר יום ביומו. ובסעודה הראשונה עצמה, לא יזמין כי אם הקרובים לעדות לארוס ולארוסה, או לחתן ולכלה, או לאבי הבן ואבי הבכור ולאמם, אפי' יהיו יותר מעשרה. ואם לא יגיעו הקרובים ההם לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהם אנשים מחוץ לתשלום עשרה בלבד. אכן בסעודה ראשונה שעושים לכבוד הארוס בבית הארוסה, הנקראת דיכל״א בפי ההמון, לא יזמינו בה כי אם לארוס ולאביו ולאחיו. ואם אין לארוס אב ולא אחים יזמינוהו לבדו. גם אין רשות לבעלי הסעודות הנז' ובני ביתם, לשלוח מאומה מהתבשילים הנעשים לשם הסעודות ההם, מחוץ לחצר מקום קבע הסעודה. אפי׳ דרך גגות וחלונות, ואפי׳ לשלוח להם שושבינות. ובסעודת מיני מגדים ומשקין, שנהגו חתנים לעשות ביום שיתגלה החתן לכבוד חופתו, לא יזמין בסעודה ההיא כי אם לקרובים לעדות לחתן ולכלה. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי למוסיף עליהם לתשלום עשרה בלבד. גם אין רשות לחתן ובני ביתו להזמין נשים לעשיית אל עקאד״ה, ואל כעאך, שיעשה מתערובת הדבש לצורך חופתו, כי אם לאמו ואם הכלה ולאחיותיהם. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהן נשים מחוץ לתשלום עשר נשים בלבד. ולא ישלחו מהעקאד״ה מאומה מחוץ לחצר החתן, אפי׳ דרך גגות וחלונות. גם ראינו לתקן שלא לעשות תקיי״ל בשום ענין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת. גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאע״ה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הריבט״ה שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפי׳ לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מיריינד״ה לבית הכלה, בשבת שקודם החופה.גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב, ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין ריעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם. גם לא ישלח החתן אלחיניי״א לבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. וכל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה, יובנו אפי׳ הם בלא קדושין כי אם בשידוכין. גם ראינו לתקן שלא ישלחו מנחת מיני מזון ובשר ומגדנות, לבית היולדת בשבוע של לידתה, בין בחול בין בשבת, כי אם הקרובים לעדות ליולדת ולבעלה. כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהשי״ת, לקיים ולהשלים עה״ד הנז', מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח״ו על שום פרט מכל הנז', מלבד שיענש בתורת עבריין, מלפני ב״ד והנגיד ישצ״ו לפי ראותם. ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ״ו, מאה אוקיות מכ״ט ליד גבאי המס על כל פרט שיעבור עליו בכל פעם שיעבור עליו. ולראיה שכך הסכמנו ונשבענו לקיים עה״ד הנז׳, ח״פ בהסכמת ורשות רבותינו הנז׳, וגבירינו הנגיד הנז׳ ישצ״ו, בעישור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלו״ם, לפרט היצירה פה מתא פ׳אס אלהים יכוננה עליון אכי״ר. וחתומים ע״ז רוב הקהל ישצ״ו, ומן הגב חתמו רבותינו הנז', והנגיד גבירנו הנז׳ ישצ״ו, שהסכימו בכל הנז׳.
וגם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי, אחר שקבלה קידושין,
ולא תלך לבית החתן אפי׳ שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים וקיים.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Témoignage d'Eli Peretz, né en 1916, tel qu'il a été recueilli par Meir Knafo. Eli a été reconnu Prisonnier de Sion.
Début 1961, avec toute ma famille et des dizaines d'autres Juifs, j'ai été transporté par les "Sionistes" dans une camionnette fermée, en direction de la frontière nord du Maroc, afin de nous faire franchir les frontières du pays. A un point situé avant la frontière, ces 51 Juifs – dont moi – furent interceptés par la police. Nous fûmes amenés au poste de police de Nador.
J'y fus longuement interrogé par les hommes de la police secrète. Tout l'argent que j'avais sur moi, provenant de la vente de mon camion, me fut enlevé sans m'être jamais rendu. Je fus emprisonné un mois environ et cruellement torturé. Sur l'intervention du président de la communauté, je fus libéré avec ma famille et demeurai provisoirement à Casablanca. Au bout d'un certain temps, des militants clandestins vinrent une fois de plus nous voir et nous firent sortir du Maroc vers Ceuta, puis vers Gibraltar et la liberté. J'arrivai en Israël au mois d'Eloul 1961. Depuis, je me suis adressé à de nombreuses reprises au Premier ministre, au président de la république et au président de l'Agence juive en leur demandant, mais en vain, de m'aider. Personne ne m'a répondu à ce jour. Les deux seules lettres reçues émanaient de madame Yaffa Hatina, du département des Prisonniers ce Sion. Depuis mon arrestation, je souffre de diverses douleurs et maladies et récemment, ma main droite s'est retrouvée paralysée.
Meir Knafo: "Ici se termine le résumé du récit de monsieur Elie Peretz. Après avoir posé à monsieur Peretz de très nombreuses questions, j'ai tendance à croire en sa version. En effet, début 1961, nous avons connu une période difficile, et nous fûmes contraints d'utiliser également des camions conduits par des passeurs espagnols et parfois arabes, afin d'évacuer les immigrants par la frontière septentrionale vers les enclaves espagnoles. Plus d'une fois, ces véhicules furent interceptés et les Juifs qui se trouvaient à bord furent arrêtés et cruellement torturés.
Je demande à la commission de reconnaître monsieur Elie Peretz comme Prisonnier de Sion. C'est là ma recommandation." En effet, Elie a été reconnu par la commission deux mois plus tard.
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו
פרק שמיני
יהודי צפון־אפריקה מדארלאן ועד ז'ירו
יהודי אלג׳יריה ומארוקו לאחר נחיתת בעלות־הברית
יותר מכל גורם אחר, המשך קיומו באלג׳יר, עד תחילת מארס 1943, של ׳המשרד לענייני יהודים׳ שימש ביטוי מתמיה מאין כמותו לרציפות התחיקה הווישיסטית במגרב; המסיבות שבהן בוטל משרד זה מדברות בשם עצמן: את ההחלטה עשה ז׳ירו, לא כדי להפגין את הרצון הנחרץ להינתק מן העבר, אלא בעקבות הסערה שקמה בקרב חוגי האנגלים והאמריקנים עם פרסומם של שני חוקים שנחקקו בימי וישי — שלושה חודשים לפני הנחיתה — ואשר לא הוחלו עד אז באלג׳יריה.'
אמנם, עוד קודם לכן כאשר חשו כי השתנה כיוון הרוח, טרחו האחראים על ממשל אלג׳יריה ליצור למן ה־9 בנובמבר מגע עם ראשי הקהילה היהודית. בין אם היה זה המושל הכללי, איב שאטל, או מנהל המדור לאריאניזציה כלכלית, ר׳ פראנססקיני, עשו שניהם כמיטב יכולתם כדי לשכנע את בני־שיחם, שאם במהלך שתי השנים האחרונות הם נקטו ׳צעדים מסוימים שגרמו צער ליהודים׳, היה זה ׳מפני שלא היתה כל אפשרות לנהוג אחרת׳. שאטל, שחש במיוחד כי דם היה בראשו, הביע נכונות ׳להראות תיקים׳ לרב הראשי אייזנבט כדי להוכיח את התנהגותו הטובה. ׳לו הייתי ממלא אחר הוראותיו של דארקיאה דה פלפואה (Darquier de Pellepoix) שביקר באלג׳יר בעילום שם, אתם היהודים לא הייתם קיימים עוד׳, הכריז לפניו.
אשר לפראנססקיני — הוא חשש שמא ינסו יהודים שרכושם הופקע בתוקף חוקי הגזע להחזיר לעצמם את נכסיהם בכוח, בחסות המהומות.
מכל מקום, האווירה ששררה במפגשים בין ראשי הקהילה היהודית לבין שלטונות צרפת השתנתה שינוי קוטבי במהלך הימים הבאים, לאחר שהתחזק מעמדו של האדמיראל דארלאן.
היהודים נתבקשו ׳להפגין את שמחתם באורח רעשני פחות׳ ולהוכיח פחות ׳חוצפה׳; באותה שעה בוצעו המעצרים הראשונים מתוך קבוצת המתנגדים במועדון הספורט ׳ז׳יאו גראס׳, ובערי־השדה התרבו התגרויות אנטי־יהודיות של פעילי ׳לגיון הלוחמים׳ והמליציות.
בעקבות הצהרתו של רוזוולט על ביטול ׳ההשפעה הנאצית' נאותו אמנם שלטונות אלג׳יריה להגביל את היקפם של חוקי הגזע, אולם רק באורח אינדיווידואלי; לפיכך, בנצלם את גיוסם לצבא של כמה אפוטרופסים ארעיים של הרכוש היהודי המופקע הסכימו השלטונות להחזיר את הנכסים שהועברו לניהולם לידי בעליהם היהודים הקודמים. הוא הדין בענייני מינהל, שבו הוחל בהחזרת כמה פקידים שפוטרו בשל יהדותם, אולם רק בתור עוזרים ולמינוי זמני בלבד. לנוכח מחאותיו של הרב הראשי, שתבע ללא הרף את ביטולם המוחלט של מכלול הצעדים האנטי־יהודיים שנכפו ׳מן החוץ׳, הסביר איב שאטל:
לא האמריקנים ולא המוסלמים היו רואים בעין יפה את ביטולו המידי של ׳תקנון היהודים׳; הראשונים — מפני שאינם רוצים להיראות כמי שמתערבים בענייני הפנים של הצרפתים; והאחרונים — מפני שאינם רוצים כי יהודי אלג׳יריה ישובו להיות אזרחים צרפתים לכל דבר.
טענה אחרונה זו עתידה היתה להפוך לאבן־ראשה בפי המתנגדים לביטול חוק הגזע בקרב אחרוני הווישיסטים באלג׳יריה.
בהתאם לדרישת האמריקנים הכריזו שלטונות צרפת על גיוס כללי באלג׳יריה; אולם מתוך רצון שלא לגייס את היהודים, כפי שקבעה התחיקה הווישיסטית, הגו דארלאן וז׳ירו, את הרעיון להקים פלוגות חפרים מיוחדות ליהודים המגויסים; יחידות אלה ׳היו מעין פשרה בין יחידות משמעת ומחנות־ריכוז׳. כמה ׳חוזרים משרדיים׳ מורים כי צעד זה ננקט כדי למנוע מן האוכלוסייה היהודית את השגת המעמד של ׳חייל משוחרר׳, שהיה בו כדי להקל עליה לקבל חזרה את אזרחות צרפת. אנשי העתודות היהודיים יכלו, עם זאת, להתנדב ׳בתור ילידים׳ ליחידות קרביות מסוימות, כגון גדודי הקומאנדו (Corps Francs) וגיסות קולוניאליים אחרים, ׳שחיולם בהם אינו מעורר קשיים׳. אשר לקצינים ובעלי־דרגות יהודים, גיוסם לשירות פעיל הותנה בשניים: פציעתם או הצטיינותם בשדה־הקרב, וחוות־דעת חיובית מפי הממונים עליהם.
בכל אחד מן המחוזות — בשראגה (מחוז אלג׳יר), באל־גרה (מחוז קונסטנטין) ובבדו (מחוז אוראן) — הוקמו מחנות לחפרים יהודים. אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר שמוצאם גרמני או בעלי־דרגות זוטרים מן המליציות, שהפגינו בגלוי אנטישמיות פעילה והתייחסו אל החפרים באותה קשיחות כפי שנהגו לעשות כלפי העובדים היהודים שנכלאו קודם־לכן בבדו. בלי שעסקו בפעילות צבאית ראויה לשמה, בילו אלפי עתודאים יהודים את זמנם בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. אמנם, ניתנה להם האפשרות להתנדב ליחידות קרב, אולם תנאי ההתנדבות היו כה מעורפלים, והשלטונות הצבאיים הראו עניין כה מועט בשילובם של יהודים בצבא הסדיר, עד כי אפשרות זו נותרה זמן רב בגדר תיאוריה בלבד.
כך ביקשו שלטונות אלג׳יריה להשיג מטרה כפולה: מצד אחד להשאיר בעינו את מצב ההפרדה הגזעית בצבא, בהתאם ל׳תקנון היהודים׳, ומצד אחר — להציג אותם בתור חשודים או כמי שאינם מסוגלים לשרת בשדה־הקרב. הרי כי כן, דבר זה תאם לחלוטין את תדמית ׳המשתמט הנצחי׳ שאותה ביקשו האנטישמים להלביש מאז ומתמיד על היהודים.
במסיבות אלה עתידה היתה סגירתם של מחנות החפרים להפוך לאחד הנושאים המרכזיים במיבצע שבו פתחה יהדות אלג׳יריה, במטרה להשיב לקהילה את מלוא זכויותיה. מיבצע זה יזם הרב הראשי למן ימי הנחיתה הראשונים, וניהל אותו ׳הוועד היהודי האלג׳ירי למחקרים סוציאליים׳. ועד זה, שחדל לפעול מאז שביתת־הנשק ב־1940, הפך לגוף ייצוגי יחיד של יהודי אלג׳יריה, בתוקף הסכם שהשיגו המנהיגים היהודים משלושת המחוזות; ב־27 בנובמבר נמסרה נשיאות הוועד לידי ד״ר הנרי אבולקר, שמילא תפקיד מרכזי בהכנת מרד ה־8 בנובמבר; בית מגוריו שברחוב מישלה 26, שימש בזמנו מטה כללי לפעילי המחתרת באלג׳יר. בזכות ׳הישגיו׳ אלה ועברו הצבאי המפואר יכול היה אבולקר, מן הרופאים היהודים המעטים שהותר להם בימי וישי להמשיך במקצועם, להרשות לעצמו לנהוג בתקיפות רבה במגעיו עם השלטונות. יעידו על כך הקטעים שלהלן, מתוך שני מכתבים שכתב בדצמבר אל האדמיראל דארלאן ואל הגנראל ז׳ירו. וכך כתב לנציב העליון:
ציפינו לכמה שורות ממך שהיו מוחקות את חוקי הגזע והשנאה שנחקקו נגד צרפתים המאמינים בדת ישראל; קיווינו כי תבוא ממך קריאה שתפיג את המבוכה שאחזה במצפון הצרפתי. אך דבר לא התרחש, אלא תחילה דברי הסתה אנטישמית מחודשת, הכלולים בקריאות המופנות ׳לנוצרים ולמוסלמים׳, מטעם כבוד המושל שאטל ומטעמך. בעקבותיהם בא החוק הצבאי שקיבל השראה היטלרית מובהקת; כאן היתה הפגיעה החמורה ביותר.
המכתב שהפנה לגנראל ז׳ירו, ב־24 בדצמבר, לא היה חריף פחות:
בימים אלה, באפריקה הצפונית הצרפתית השבה לחירות, בשעה שקוראים את הצרפתים ללחום בגרמניה, מקובצים מי שמוצאם יהודי במכלאות, כמו על אדמת היטלר […]. לקחת על עצמך את האחריות לעלבון צורב, המזיק לביטחון הלאומי בכך שהוא מסלק חיילים שמילאו את חובתם בשדה־הקרב לתפארת.
אולם לא האריכו ימים וד״ר אבולקר שילם מחיר יקר על דבריו. ב־28 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר רציחתו של דארלאן, הוא נעצר עם בנו ז'וזה וכמעט כל שאר ראשי תנועת ה־8 בנובמבר, יהודים ולא יהודים, לרבות רפאל אבולקר, ארמאן ופיאר אלכסנדר, רנה ואמיל מועטי, פרנאן מוראלי, אנדרה תמים וניצב המשטרה אשיארי. שוטרי המחץ שבאו לעצור אותם קיבלו פקודה להגיב בירי על מעשה התנגדות הקל ביותר, אולם איש לא התנגד. הם הובלו אל בית־הכלא ׳מזון־קארה׳ (Maison Carrée), אחרי־כן נשלחו ללגאואת (Laghouat) שבדרום; משם תכננו להוביל אותם לאתאר (Atar), שבגבול המדבר של מארוקו:
מקום ששם יש הרבה כדורים תועים, הרבה עקרבים מטיילים, הרבה נודדים עטים על המחנות והורגים בלי הבחנה…
בתוך כך שמעו האמריקנים על שהתרחש, מפי ברנאר קארסאנטי, שנמלט בנס ממעצרם של שוטרי המחץ, ומפי בתו של ד״ר אבולקר, שהיתה נוכחת בעת מעצרו של אביה. למרות גישתו החמקנית של רוברט מרפי, התערבו מיד קציני שירות הלוחמה הפסיכולוגית(P.W.B. — Psychological Warfare Branch) והורו לעצור בבלידה (Blida) את רכב המשטרה שהוביל את פיאר אלכסנדר ואת רנה מועטי. הפרשה נודעה ברבים; כאשר יצאה נגדה העיתונות של בעלות־הברית בביקורת חריפה, נאלצו ריגו, שאטל וברז׳רה לשנות את תכניתם המקורית ולהשאיר את האישים העצורים במאסר בלגאואת. 5 בסופו של דבר נשאר ד״ר אבולקר חמישה שבועות בכלא, ובמשך אותה תקופה החליפו בראש ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ פרופ׳ רובר ברנשוויג.
לאחר מינויו של הגנראל ז׳ירו לכהונת נציב עליון, ספגו היהודים אכזבה אחרי אכזבה. הפקידות הווישיסטית נותרה כמעט כולה על כנה, כמו שהיתה בימי דארלאן, למעט שאטל, שהודח מתפקידו — אף כי החליפו מארסל פירוטון (Peyrouton), מי שחתם על החוקים האנטי־יהודיים הראשונים באוקטובר 1940. החנינות שהעניק ז׳ירו לרגל מינויו, היטיבו בין השאר לכמה פעילים פאשיסטים, שנעצרו למוחרת הנחיתה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו
עמוד 137
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר
ההלכה היהודית על כל חלקיה בין בדיני אדם למקום ובין בדיני אדם לחברו, היא עתיקת יומין ולה היסטוריה של למעלה משלושת אלפים שנה. כאשר ברובה של התקופה הייתה האומה העברית גולה מארצה ופזורה ברחבי תבל, ובחלק ניכר מהזמן לא היה לה מרכז רוחני אחד. דבר אחד אין לו אח ורע בהיסטוריה העולמית. אובדן העצמאות המדינית ואבדן הקשר הפיזי עם ארץ ישראל, לא הביאו עמם לביטול האוטונומיה ההלכתית והשיפוטית. במשך שנות גלותו הארוכה והמפוזרת בתפוצות רבות, נטל העם היהודי עמו את ההלכה והמשפט שלו ושמר עליהם כבבת עינו מבחוץ ומבפנים. מבחוץ על ידי קבלת כתבי זכויות מן השלטון הכללי, ומבפנים על ידי הטלת משמעת חמורה ליישומם.
ולא זו בלבד אלא רוב בניינה וכוחה של ההלכה באו לה שעה שהעם ישב בגולה. ואם התלמוד הבבלי וחיבורי הגאונים נוצרו שעה שהיה לעם ישראל מרכז רוחני השולט על כל הפזורה היהודית הרי הספרות הרבנית העצומה בת אלף השנים האחרונים הורתה ולידתה בפזורה במקומות רחוקים זה מזה : בצפון אפריקה, ספרד, אשכנז, צרפת, ארץ ישראל, תורכיה איטליה ופולין, ובריכוזים נוספים.
תופעה זו של קיומה והתפתחותה של ההלכה היהודית על כל חלקיה בגולה, ניתן להסבירה באמונה היהודית, שאחד מעקרונותיה שכל מערכת ההלכה היהודית מקורה בהתגלות אלוהית. וכשם שהחיים הדתיים שהם המצוות שבין אדם למקום, כגון שבת ומועד, תפילין וכשרות, לא נפגעה חיוניותן ורציפותן בשל הליכת העם לגולה, כך גם החיים המשפטיים שהם המצוות שבין אדם לחברו, כגון דיני נזיקין ועבודה, יחסי מסחר ועניינים פליליים, מסים והיחסים שבין הפרט לקהילה, הלכו ונמשכו הלכו והתפתחו. ולכל בעיה שהתעוררה הן בחיים הדתיים והן ביחסים המשפטיים החכמים חיפשו ומצאו לה פתרון באותן המקורות עצמם דהיינו בתלמוד ובספרות ההלכה.
בתי דין.
מערכת שיפוטית עברית הייתה קיימת בכל הקהילות ישראל בפזורה למן חורבן הבית ועד לתקופת האמנציפציה ביהדות באירופה. ובקרב הפזורה הספרדית מזרחית עד למאה העשרים ועד בכלל. ראשי העם היהודי ומנהיגיו, עשו כל אשר לאל ידם להשיג מידי מושלי המדינות שחסו בצילן "כתבי זכויות" להבטחת עצמאותו של המשפט העברי, ולמתן סמכויות כפייה לבית הדין ולמוסדות הקהילה. מצויות עדויות רבות על כתבי זכויות שהוענקו לקהילות ישראל בארצות שונות.
במסגרת האוטונומיה השיפוטית היו בידי בתי הדין העבריים ומוסדות הקהילה סמכויות להטלת סנקציות לקיום פסקי הדין. דרכי הכפייה היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אמצעי הכפייה הרגילים היו עיקול נכסים, קנסות ממון, עונשי גוף, ועוד. היו קהילות שהיו להם גם בתי סוהר וסוהרים יהודים. בתקופות מסוימות בעיקר בספרד, ניתנה לבתי הדין היהודיים גם סמכות למתן פסקי דין מוות. אלה הופעלו בעיקר כלפי מוסרים ומלשינים מועדים. את ההוצאה לפועל של גזרי דין מוות מסרו בידי השלטונות. הסנקציה הנפוצה ביותר לכפות פסקי הדין הייתה איום בהטלת החרם, זה היה איום מועיל ועונש מרתיע ביותר בתנאי החיים והמגורים של היהודים בפזורה. כי בני הקהילה חיו כגוף אוטונומי מבודד בתוך עצמו ונזקקו זה לזה, ולעתים קרובות אף התפרנסו זה מזה, ולכן האיום בהטלת חרם בלבד, היה בו כדי להביא את העקשן הממוצע לקבלת מרות וליישום של פסק הדין, ורק לעתים נדירות נאלצו להשתמש בו בפועל.
איסור ההתדיינות לפני הערכאות.
כדי להבטיח את קיומו, המשכו והתפתחותו של המשפט העברי, אסרו החכמים את ההליכה לערכאות של נוכרים. הם ומנהיגי העם התייחסו בחומרה יתירה לאיסור זה, וכבר סמוך לחורבן הבית אנו רואים ושומעים חכמים המסמיכים איסור זה לפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). לפניהם ולא לפני גויים. אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם (גטין פח, ב). קביעה זו האוסרת הזדקקות לבית משפט נוכרי גם בנושאים שדיניהם כדיני ישראל, שימשה במשך הדורות כחומה לשמירת המשך קיומו ורציפותו של בית הדין היהודי בכל תקופות הגולה. ההליכה לבית משפט זרים הושוותה לכפירה בבורא ובתורתו וגורמת לחילול השם. חכמי ישראל בגלויות השונות במשך הדורות מדי פעם בפעם חזרו ורעננו איסור זה בתקנות המלוות בסנקציות של נידוי וחרם. וזאת כדי להבטיח את קיומו ויישומו של המשפט העברי בחיי היום יום. במקרים חריגים שהנתבע מסרב להופיע בבית דין רבני, בית הדין היה נותן אישור לתובע ולהגיש את תביעתו בבית המשפט האזרחי.
הבוררות ובתי הדין של הדיוטות.
מאחר והיה קיים מחסור בדיינים בקיאים בדין תורה, כדי לשמור על האוטונומיה השיפוטית היהודית ולמנוע הליכה לערכאות, חכמי ישראל עודדו קיומם של מוסדות שיפוטיים שיהודים יושבים בהם לדין, אף אם אין פסקי דיניהם מבוססים על ההלכה. בהתחלה נדרש שיהיה בהרכב לפחות דיין אחד שיודע את ההלכה. אולם במשך הדורות ויתרו על תנאי זה, וזה בגלל הפיזור הגדול של היהודים, ומיעוט מציאותם בכל מקום של כחמים הבקיאים בהלכה. ויתור זה ומניעיו מוזכר לראשונה בתשובה שכתב רבי שלמה בן אדרת, גדול חכמי יהדות ספרד במאה השלוש עשרה (שו"ת, ח"ב, סימן רץ). במאה החמש עשרה מתוארת מציאות זו בהרחבה בתקנות ולאדוליר שנתקנו בשנת 1432. בהן נאמר הואיל ונתמעטו החכמים ורק בקהילות בודדות ישנם בתי הדין בהרכב שלושה דיינים הראויים לדון לפי ההלכה. לכן אנו מתקנים ומסכימים שבכל קהל וקהל יבחרו להם דיינים ויקבלו אותם עליהם להיות פוסקים את דיניהם. אבל חייבים לברור לכך אנשים הראויים וההגונים ביותר מתוך בני הקהילה (י'בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב תשכ"ה, עמוד 377-372)
מתן סמכות לבית דין של הדיוטות לדון בכל ענייני המשפט האזרחי, זו הייתה הכרעת חכמים בדילמה קשה של המציאות החברתית בקהילות היהודיות הקטנות. אם לקיים שיפוט יהודי בכל מחיר גם כשהדיינים אינם בקיאים בהלכה והם דנים רק על סמך שיקול דעתם. או שמא עדיף במצב זה להתדיין לפני בית משפט אזרחי הפועל לפי דינים וקרונות משפטיים קבועים וידועים מראש. הם הכריעו שיש לבחור בדרך של שיפוט יהודי שייעשה על ידי אנשים הגונים, וזאת כדי לשמור על האוטונומיה השיפוטית העברית.
בתי דין של הדיוטות היו קיימים עד למאה הי"ח, הם היו נפוצים בארצות אשכנז גם במקומות בהם נמצאו בתי דין רבניים הבקיאים בדינים. וזו משום שהציבור העדיף להתדיין בפניהם ולא לפני חכמים. וכנראה משום שהדיינים לפני החכמים ומתן פסק דין ארכו הרבה זמן, וזה משום שחלק ניכר מהחכמים היו מיראי הוראה והיה קשה להם להכריע ולחתוך בשאלות ממוניות. בעוד בפזורה הספרדית לאחר הגירוש תופעה זו כמעט נעלמה, כי כל קהילה דאגה לרב אליו פנו בני הקהילה בכל בעיה או סכסוך שהתעוררו. קהילות קטנות שלא היה להם רב פנו לדיינים של הערים הסמוכות.
אישוש לכך שבקהלות אשכנז פנו פחות לבתי דין מומחים, ניתן למצוא בספרות שאלות והתשובות שהגיעו לידינו שנכתבה על ידי חכמי ההלכה במרוצת הדורות בפזורה הספרדית והאשכנזית, ובה נדונו מאות אלפי בעיות הלכתיות ומשפטיות שהתעוררו בחיי המעשה בין אדם למקום ובין יהודי לחברו או בין היחיד לקהילה, בחיי החברה, הכלכלה והמסחר, אשר רובה נכתבה בפזורה הספרדית. יתרה מכך, זו שנכתבה בארצות אשכנז החלק המשפטי תופס בה מקום קטן יחסית, בעוד זו שנכתבה בפזורה הספרדית רובה הגדול עוסקת בחלק המשפטי.
מתוך ויקיפדיה
תקנות ואיאדוליד הן תקנות קהילתיות שחוברו על ידי דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) בשנת קצ"ב 1432 בעיר ואיאדוליד (valladolid) במרכז ספרד. דון אברהם בנבנשתי היה שר האוצר של המלך חואן השני מלך קשטיליה והרב הראשי מטעם המלך ליהודי הממלכה. מטרת התקנות הייתה לשקם את הקהילות היהודיות בספרד לאחר רדיפות היהודים מאז גזירות קנ"א (1391).
התקנות כללו חמישה פרקים:
- לימוד תורה.
- מינוי דיינים וראשי הקהל.
- דיני מסירוֹת ומלשינות. לראשי הקהל הייתה סמכות לדון, אפילו דיני נפשות. סמכות זו חלה גם על מעשי המלשינים, שכונו בשפה הספרדית הקסטיליאנית במונח העברי: malsinar.
- מיסים ועבודות ציבוריות. מס שנתי הוטל על ידי השלטונות על הקהילה. אופן הטלתו על חברי הקהילה היה מבוסס על הונם ונקבע על ידי פרנסי הקהילה.
- הגבלת המותרות במלבושים ובמשתאות. הגבלה הייתה חשובה בארץ בה היה נהוג לערוך אירועים משפחתיים מפוארים.
התקנות היו בתוקף עד לגירוש ספרד. הגולים שיצאו את ספרד נטלו עמם את התקנות וכך לדוגמה, נכדיו של דון אברהם בנבנשתי דון יהודה בנבנשתי ודון שמואל בנבנשתי הקימו ספריות גדולות וקידמו את התקנות בקהילת יהדות סלוניקי שביוון. גם קהילות מגורשי ספרד במרוקו אימצו את התקנות.
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר
חבד במרוקו-המהפכה
המהפכה
ההתחלה היתה עם מסירות רבה, בזריזות וביעילות, הפעילות והמוסדות החלו להיבנות ולהתפתח במהירות, וצעד אחר צעד הרב מטוסוב הוביל מהפכה שאין לה אח ורע, עד שקשה להבין כיצד איש אחד עשה כל זאת. תוך שנים בודדות הקים אימפריה חינוכית בקזבלנקה, ומאידך סבב בעיירות וכפרי עד שהקים רשת מוסדות ובה אלפי תלמידים שרובם עד אז לא למדו לימודי קודש כראוי, ובמסגרו הלימודיות שלהם התורה והמצוות נדחקו לפינה ואילו רבים אחרים, במיוחד בכפרים, לא למדו כלל במסגרת לימודית.
תיאורי תקופה זו מצויים בזיכרונותיו, ונביא קטע אחד בגוף ראשון מניצני המהפכה:
הרבי הורה מה מוטל עלי לעשות באגרת ששלח אלי "להביא המעיינות למדינת אפריקה ולהפיצם ; כשהגעתי מצאתי כר נרחב לפעילות, גרו שם מאות אלפי יהודים שרצו לשמוע, לדעת ולקבל. במצב של יהדות מרוקו באותה שעה לא חשבנו על קירוב משפחה בודדת, או לימוד תורה עם ילד אחד. היה ברור שעלינו לעבוד בצורה הרחבה ביותר.
מיד בימים הראשונים התחלתי לפעול בכיוון של הקמת תלמודי תורה. התחלנו בקזבלנקה והמשכנו בכפרים שמסביב. בכל מקום שהגענו התחלנו לאסוף ילדים, דאגנו למורים והבטחנו משכורות, כך במשך זמן קצר נכנסו אלפי תלמידים ללימודים על טהרת הקודש.
זו היתה עבודה עצומה. הגענו למקום כלשהו, איתרנו בית מתאים ללימודים, חיפשנו מורים מבני המקום, בחרנו מנהל שידאג לתלמוד תורה באופן ישיר ודאגנו למשכורות לכולם מדי חודש. מיד לאחר מכן פרסמנו אודות התלמוד תורה. לאחר מכן הייתי חוזר אחת לזמן מסוים כדי לשלם משכורות, לבחון את התלמידים, לפתור בעיות שונות, לוודא שהכל בסדר. העבודה היתה עצומה. כך במשך השנים הראשונות הקמנו את התשתית הגדולה של רשת חינוך "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" במרוקו״.
אלפי תלמידים ברשת תלמודי תורה ברחבי מרוקו אינו דבר של מה בכך, ומעיון בתכתובות של הרב מטוסוב עם הרבי ובמקביל עם רבנים ומנהיגי קהילות בערים וכפרי מרוקו, עולה תמונה מדהימה: הרב מטוסוב לא נח לרגע, ישנם מספר מכתבים בנושאים דחופים ביותר שהוא כותב ומסיים באמצע נושא, כאשר הוא מבהיר שהנה השבת נכנסת ואסור לו להמשיך בכתיבה. לעיתים היה נעדר מהבית לתקופה ונוסע לכפרים מרוחקים, ובמקרים אחרים ערך פגישות ודיונים רבים בכל מקום כדי לשפר את צוות המנהלים והמורים.
מנהל המוסדות
בתפקידו הרשמי כיהן הרב מטוסוב כמנהל מוסדות חב״ד במרוקו. הרבי הורה שוב ושוב לשלוחים, מנהלים ומורים וגם ליהודים מקומיים מן השורה, כי הרב מטוסוב הוא המנהל ואליו יש לפנות בכל נושא הקשור למוסדות חב״ד במרוקו. כמובן שכל שליח וכל מנהל מוסד היה אחראי על מוסדותיו ופעילותו, אך הכל היה תחת ניהול הרב מטוסוב. כמו כן טיפל בנושאים מרכזיים כמו נושאים כספיים, רכישת או שכירת מבנים למוסדות, ביקור אורחים רמי מעלה, אחריות לסיוע גשמי ורוחני לכלל יהודי מרוקו, כשבין היתר סיפק ספרי קודש, סכיני שחיטה ועוד תשמישי קדושה, לרבנים ויהודים מקומיים ברחבי מרוקו.
בתוקף היותו מנהל, שמר מכל משמר על סדר וקפדנות בכל דבר ועניין, וכך ניהל התכתבויות מפורטות עם כל השלוחים, מנהלי המוסדות, כשאת תמצית הדיווחים שלח לרבי ואת המענות שקיבל העביר ליעדן, וחוזר חלילה במשך עשרות שנים.
הרב מטוסוב ־ מנהל ובא כוח
הרב מטוסוב היה ראשון השלוחים בקזבלנקה, מנהל מוסדות חב״ד במרוקו ובא כוחו של הרבי, אך מצד היותו חסיד אמיתי לא ביקש כבוד. הוא רצה לשקוע בעבודת השליחות וגם בעבודת התפילה ובלימוד התורה, אולם הרבי כתב פעם אחר פעם אליו, אל השלוחים במרוקו ואל אישים אחרים במדינה, כי מנהל יש רק אחד והוא הרב שלמה מטוסוב, זאת למרות שהיה אברך צעיר לאחר חתונתו. מטבע הדברים היו תמיהות בעניין, והנה אחת התשובות מהרבי בנידון זה:
מכמה טעמים והעיקר בהשגחה פרטית, הנה נסתדר הדבר באופן כזה שמהר״ש [הרב שלמה מטוסוב] שי׳ בא לקזבלנקה מקודם בזמן, ובמילא היה הוא מניח היסוד להעבודה שם, המתדבר עם הדזוינט ועם הבעלי בתים וכו׳.
שנית, מפני היות מהר״ש שי׳ יותר רגיל עם אנשי ספרד והדזוינט ואולי – גם מה שהוא צעיר לימים – כיון שהעבודה בכלל והנסיעה לכפרים וכו׳ בפרט דורשת טרחה יתירה, הנה גם מפני זה מוכרח הנ״ל להיות לוקח חלק בראש.
ובשנת תשכ״ד, הרבי ענה לאחד מהשלוחים:
…בנוגע להחלטה בפועל ממש וכן כלפי חוץ – אין לשנות הסדר שהוקבע בכ״מ [בכל מקום] שהמנהל הוא המחליט….
גם בהזדמנות אחרת בעת שמי מן השלוחים רצה לפעול באופן עצמאי, הרבי הורה לו לעבוד כרגיל תחת הנהלת הרב מטוסוב. השליח הנזכר שהיה חייל וחסיד אמיתי עזב מיד לגמרי את תכניתו והמשיך לעבוד כל השנים בהנהלת הרב מטוסוב.
וכיון שידועה טענה הישנה נושנה, שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, […] הנה על פי הנ׳׳ל העבודה דורשת שיהיה זה מהר״ש שי׳ […] מוכרח הדבר, שבעיר אחת לא יהיו שני אחראים ושתי מקצועות וכו' וכו' , הן מצד הדווינט והן מצד הלשכה שבפריז [הלשכה האירופאית בהנהלת הרב גורודצקי] ובכאן מצד הרבי.
חבד במרוקו-המהפכה
עמוד 30
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
במאי באותה שנה, קרוביי בעיר העתיקה נלקחו בשבי ירדני מקץ כניעת התושבים המעטים שנשארו שם. ירושלים הייתה עדיין במצור, לכן סללו כביש עפר עוקף בהרים שנקרא ״דרך בורמה״. באמצע הדרך ירדנו מהמשאית ואך דרכנו על האדמה שקענו כמו באבקת גיר. לא ראיתי עוד את נעליי. אחרי טלטולים בדרך זו הגענו לתל-אביב ולקחו אותנו מיד למסעדה לאכול. נשארנו המומים למראה השפע שהיה על השולחנות. הסתכלתי על האוכל בצלחת המלאה ודמעות זלגו מעיניי בלי שליטה. ארוחה כזו לא ראיתי כמעט עשרה חודשים. פה אין מצוקה, אין מלחמה, אין מצור ויש שפע. זה נראה היה לי עולם דמיוני. כאשר שהינו בירושלים, חשבנו שכל הארץ שרויה במצב דומה לשלנו, ואולם הנה נוכחנו לדעת שמחוץ לירושלים אנשים חיים אחרת. אין פגזים ברחובות, אין צלפים. היה קשה להאמין. זה עולם שונה כל כך ממה שעזבנו בירושלים. לא האמנתי שיש עוד שפע כזה בארץ. לא יכולתי לסיים את האוכל. לאחר האוכל המשכנו לחיפה, והלכנו לבסיס צבאי בשער-עלייה שהפך יותר מאוחר למחנה עולים. אנחנו, כמו הרבה חיילים, הלכנו בבגדים אזרחיים. לא היו אפילו דרגות לקצינים. שלחו אותי למפקדה בבניין יפה על הר הכרמל. ואולם, לא יכולנו לתקשר – הם היו זקוקים לאדם שיודע טוב יידיש כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. למדתי אמנם יידיש בקפריסין, אך לא מספיק טוב, כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. חזרתי לבסיס. איכשהו גילו שאני מדבר צרפתית וערבית מרוקנית. בדיוק אז חיפשו מישהו כזה במטרה ללוות עולים מצרפת. אז גם החלה הפוגה מהמלחמה ולפי ההסכמים אסור היה להביא חיילים. אבל אנחנו מביאים. אנחנו מביאים כל מה שצריך תחת אפם של מפקחי או״מ. ב-16 ביולי עליתי על האנייה ס.ס. מאלא [SS MALA] עם רב חובל אמריקני[דניאל מלטיז]. היו בה מלחים יהודים מארצות הברית שמשרתים כמתנדבים.
יצאנו לדרך והגענו למרסיי שבדרום צרפת. עגנו ברציף ״קאפ ז'ני היינו צריכים להכשיר את האנייה לקבלת העולים. הנגרים עבדו באופן גלוי עם מוזיקה ברמקולים על הסיפון. מזג האוויר היה טוב והאווירה עליזה. בנינו דרגשי עץ בבטן האנייה, אך הם היו מרווחים ונוחים. לאחר העבודה הייתי הולך לעיר מרסיי. באחת הפעמים, ביושבי בבית קפה בשדרה המרכזית ״לא קאניבייר״, פגשתי חברים מעירי במרוקו ובילינו יחד. לפעמים נשארתי ללון בעיר. עדיין הייתי רזה וכחוש אבל הרגשתי בסדר. גמרנו להכשיר את האנייה ושטנו לאורך החוף הדרומי לעיר סיט – משם היינו צריכים לקחת את העולים. אחרי כמה ימים התחילו להגיע משאיות עם עולים שסידרנו באנייה ולקראת הבוקר יצאנו לדרך. לא יכולתי שלא לצלול בזיכרונות אודות האנייה ״יהודה הלוי״, שבאתי אתה ארצה. ואולם, עולים אלה לא יסבלו כמונו. תוך כמה ימים, בתנאים די נוחים, יגיעו לארץ בלא מאבק וללא המעבר בקפריסין. באחד הימים קרא לי חבר שהיה מרוקני ואמר שפולני אחד שנתנו לו לחלק דברים טובים – שוקולד, ביסקוויטים ועוד דברים כאלה – נותן רק לאשכנזים ולא למרוקנים. ירדתי לבטן האנייה וראיתי את האיש המתועב בפעולה שעוררה התמרמרות רבה בקרב העולים. העניין היה כמעט מגיע לתגרות ידיים אם לא הייתי משליט סדר. ניגשתי לאיש שלא היה מצוות האנייה, ושאלתי אותו מדוע הוא מפלה בין העולים. הוא בקושי הבין עברית, נשאר שקט וגמגם כמה מילים נגד המרוקנים. כעסתי ואמרתי לו: ״מה זה, וירוס של שנאה יש לכם? זאת מחלה כרונית אצלכם? עוד לא הגעת לארץ וכבר אתה מתנהג כגזען! תלך מפה לעזאזל !״ הוצאתי אותו משם שילך לכל הרוחות, והשמחה חזרה לשרות בין העולים. חילקתי את הממתקים לכולם שיהיו שמחים. אין, ולא יהיה אצלי, שום הבדל בין יהודי ליהודי! חרפה ובושה! התנהגות כזו ממש מקוממת אותי וצריך להילחם בכל הכוח ולעקור אותה מהשורש. אם לא, אנו כבר זורעים חורבן בית שלישי.
הגענו ארצה ואני ביקשתי לעזוב עבודה זו, ולהתגייס לצבא כחייל מן השורה. הלכתי לבסיס שממנו יצאתי כאזרח־חייל והתגייסתי כחייל סדיר. עברתי את כל הבדיקות והייתי גאה מאוד להיות חייל בצבא ההגנה לישראל. עברתי שוב אמונים בנשק וכל מיני תרגילים ומקץ כמה שבועות נשלחתי למחנה בן עמי בתל-אביב. נסענו מתל- אביב לרמת גן נסיעה די ארוכה. מחנה בן עמי היה בין לבין ומסביב הכל היה ריק, מגרשים עצומים שהיו עזובים. לזמן מה הייתי מזכיר המפקד, במפקדה ביפו, אבל עקב בעיות תחבורה מצאו לי עבודה במשרדים במחנה. גרנו באוהלים וסבלנו מקור בחורף. מקץ כמה חודשים בריאותי הידרדרה והרגשתי חלש. הרופא במחנה קבע לי פגישה לבדיקה בבית חולים תל ליטוינסקי. הורו לי להגיע בשמונה בבוקר, לאחר צום. קמתי מוקדם מאוד והגעתי לבית החולים בשעה הייעודה. ישבתי והמתנתי. עברה שעה, עברו שעתיים, ארבע, ואף שש שעות. משפגה סבלנותי, קמתי, פניתי לאחות והרמתי את קולי: ״אני יושב פה בצום משמונה, ועד עכשיו אף אחד לא מתעניין בי. אני חלש ורעב ואתם עושים ממני צחוק!״ הגיע הרופא ושאל לפשר הצעקות. הסברתי ואולם הוא אמר שכעת מאוחר ושאחזור מחר. צעקתי אף יותר ואמרתי לו שלא אבוא מחר, וכי הם אנשים חצופים וחסרי תרבות, שאינם יודעים לעשות את עבודתם. הרופא אמר שהוא לא יקבל אותי אפילו מחר. אמרתי לו שאני מצפצף עליו וממילא לא חשבתי לחזור. אישה אחת בגיל העמידה אמרה להם: ״אתם לא מתנהגים יפה עם החייל הצעיר הזה! ראיתי אותו מזמן יושב פה. עכשיו אני שומעת שהוא יושב פה משמונה בבוקר. זה לא יפה!״ ישבתי על הספסל כעוס. אישה זו ביקשה שאחכה שם, הלכה והביאה לי כריך לאכול, מפני ששמעה שאני רעב. הודיתי לה מאוד. אכלתי את הכריך וחזרתי למחנה. הרופא במחנה בדק אותי, אמר שאני בריא לחלוטין והמליץ לשחרר אותי מטעמי בריאות. לא הבנתי אותו, שהרי אם אני בריא – מדוע לשחרר אותי? מקץ שבוע שלחו אותי למחנה בסרפנד ליד רמלה, כדי שאשתחרר.
במחנה זה הכרתי קצין שהתיידדתי אתו. הוא נולד בארץ, דור שלישי ליוצאי מרוקו. סיפרתי לו על החיים שלי בארץ, וכמה שסבלתי בגלל היותי יוצא מרוקו. הוא אמר שכך זה היה מתמיד. האשכנזים לא אוהבים אותנו. הם רוצים לנהל את המדינה והם זקוקים לעולים ממרוקו רק בשביל העבודות השחורות, במקום הערבים. אפילו אם הנך בעל מקצוע – לא תקודם. אתה יכול להיות רואה חשבון מוסמך, מהנדס או אפילו רופא – ואולם אם מיוצאי מרוקו הנך , מאום לא יעזור. רבים שבו לחו״ל בעקבות זה. הם חשבו שכל מי שבא ממרוקו, הוא פרא אדם. אותו קצין סיפר לי שהיה חבר אצ״ל, והוא והחברים שלו סבלו בגלל זה. הוא סיפר לי איך נרדפו על ידי ההגנה של הסוכנות היהודית. בנוסף, הם היו תופסים חברי אצ״ל, מכים אותם נמרצות, זורקים אותם בתעלה לצד הכביש וקוראים לבריטים שיבואו לאסור אותם. הוכיתי בהלם כשסיפר לי את זה. הייתה זו מלחמת חורמה באצ״ל ובלח״י על ידי מפלגות של תנועת העבודה הסוציאליסטים. יהודים שנלחמים באויב המשותף נמסרים לאותו אויב רק מפני שלא סרו למשמעתם של המפלגות היריבות. וכי אפשר למסור יהודים לאויבים של העם היהודי בארץ ישראל? איזו מן חברה רוצים להקים במדינה החדשה? רודנות בנוסח בולשביקי? אם אתם נלחמים בהם, זו נחשבת מלחמת אחים.
״לא״, הוא אמר לי, ״אנחנו לא רוצים מלחמת אחים ולכן לא נלחמנו בהם״. הוא סיפר לי איך יאיר, מנהיג לח״י, נרצח בתוך ארון שבו התחבא כשהבריטים חיפשו אותו. לפי השמועה, אנשי ההגנה הראו לבריטים היכן הוא מתחבא. ״אוי ואבוי! איזו מדינה תהיה לנו! תשמע״, הוא אמר לי, ״אתה עוד תשמע מה שנעשה בארץ. תהיה זהיר עם מי שאתה מדבר. תשמע ותשתוק. אל תביע שום דעה. אני רואה שאתה יהודי בלב ובנפש וזה לא הולך בארץ. קודם המפלגה. זו המפלצת שכולם סוגדים לה. שום ידידות או נאמנות לא נחשבת. רק המפלגה וראשיה. הם הקובעים והם השולטים. אל תגיד לאף אחד מה שאתה חושב או במה שאתה מאמין. ביום הבחירות תבחר מה שאתה רוצה, אבל אל תגיד לאף אחד. רק ככה אפשר להתקיים בארץ, זה עצוב אבל זה המצב. עד היום יש להם רשימה שחורה של אנשי אצ״ל לשעבר שלא יקבלו אף עבודה במשרד ממשלתי, ממש רדיפה. נקווה שעם הזמן זה ישתנה. בינתיים זה המצב״. זה הזכיר לי את הרדיפה של המתנגדים נגד החסידים וההלשנות עליהם לשלטונות הרוסים. וכי מה זה? יהודים דתיים או סוציאליסטים – שניהם לא מכבדים את כבוד האדם וחירותו שהם ערכים אנושיים בכל חברה מתוקנת? מה קורה עם אהבת עם ישראל?
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 267
Double arrestation avant le franchissement de la frontière.Ginette Assouline-Michel Knafo
Double arrestation avant le franchissement de la frontière
Ginette Assouline
Ginette Assouline, Prisonnière de Sion, domiciliée à Kiryat Motzkin. A fourni on témoignage le 26.6.1995, d'après ses souvenirs et sur la demande de Meir Knafo.
En juillet 1959 à peu près, je pris contact à Casablanca avec monsieur Kaufman, qui, à ma connaissance, n'est plus en vie aujourd'hui, en lui demandant de m'aider c fuir le Maroc avec ma famille, composée de cinq personnes. Au bout d'un mois a peu près, un jeune homme me remit deux faux passeports. Il fut décidé que notre départ se ferait en deux temps: Moi-même et deux enfants partirions par la ::entière nord, et mon mari et un autre enfant s'envoleraient de Casablanca à Paris.
J'étais alors au septième mois de ma grossesse. Nous partîmes pourtant vers Tanger et de là en transbordeur jusqu'à Algésiras. Mon mari partit sans problème, alors que je connus quant à moi des ennuis.
J'avais sans doute été suivie par deux membres de la police secrète marocaine durant tout le voyage. Arrivée au transbordeur, je présentai mon passeport et c'est là que je fus arrêtée. Les détectives me demandèrent de les accompagner, et je fus ramenée à Casablanca. C'était la veille du neuf Av. Mes deux enfants furent remis par la police à mes parents et je fus emmenée au poste de police. Après un bref interrogatoire, je fus libérée et l'on m'interdit de recommencer.
Mon mari et mes enfants me manquaient davantage de jour en jour, et je redemandai un faux passeport. Une nuit, trois semaines plus tard, un jeune homme arriva chez moi et me donna un passeport et des billets d'avion pour Marseille, avec la date et le numéro du vol.
Le lendemain, en arrivant au terminal, mon pied ne s'était pas encore posé sur la rampe de décollage qu'un policier en civil me demanda de le suivre. Je fus introduite dans une salle où je fus forcée de m'étendre sur le sol, les mains dans le dos, malgré ma grossesse. Au même moment, d'autres familles – avec enfants – furent arrêtées. Les enfants furent envoyés sous la garde de policiers à leurs familles et nous fumes arrêtés. L'enfer commença alors!
On me mit dans un cachot isolé durant une semaine, durant laquelle je fus interrogée, humiliée et soumise à d'insupportables tortures. Pire encore: à force de coups et de souffrance, je perdis mon bébé.
La date du premier procès arriva. Inutile de préciser que mon père, qu'il repose en paix, prit toutes les indemnités qu'il avait reçues de son travail et me paya les services de deux avocats.
Le premier verdict, qui tomba la veille de Kippour, était de cinq années de prison. A cet instant, le monde s'écroula sur moi! Je passai à peu près un mois dans la prison de Casablanca puis on me transféra à la prison centrale de Marrakech, de sinistre réputation. Ma mère faisait tous les jours le voyage de Casablanca à Marrakech, soit quelque 450 kilomètres, pour m'apporter de la nourriture cachère.
Je fis appel, et ma peine de détention fut ramenée à trois ans. Mes parents se procurèrent des fonds supplémentaires – y compris des dons de Juifs – et un nouvel appel auprès de la cour suprême. Je fus condamnée de façon définitive à une peine d’emprisonnement d'un an et demie. En raison de ma bonne conduite, je bénéficiai d'une remise de peine de trois mois.
Après ma libération, je pus quitter le Maroc pour la France et de là vers la terre promise. En Israël, je devins aveugle et j'ai besoin aujourd'hui d'aide jusqu'à la fin de ma vie. Inutile de préciser que l'allocation que je reçois actuellement ne suffit même pas à payer l'électricité et les taxes municipales. Je souffre également d'une maladie de cœur et d'hypertension. Je suis aujourd'hui mère de sept enfants et grand- mère de quatorze petits-enfants. Seul mon mari subvient à mes besoins. J'espère que j'ai fais, au moins partiellement, la lumière sur cet épisode. C'est ce que ma mémoire me permet d'écrire. C'est là ma situation actuelle.
Dans l'espoir que cette lettre vous aidera à glorifier le judaïsme du Maroc et son combat pour une immigration libre, et afin de révéler le récit des tribulations que ces Juifs subirent avant d'arriver en Israël.
Double arrestation avant le franchissement de la frontière
Ginette Assouline-Michel Knafo
Page 313
על מקורותיה הראשוניים של המִימוּנָה-ד"ר יגאל בן־נון-פעמים 117
פעמים 117 – מוזיקה, ספרות ופולקלור
על מקורותיה הראשוניים של המִימוּנָה
ד"ר יגאל בן־נון
אנו יכולים לשחזר במידה רבה את מקורם והתפתחותם של חגים ומועדים המוזכרים במקרא. אין כך הדבר לגבי אירוע דוגמת המִימוּנָה, שנחוג רק בקרב יהדות צפון-אפריקה, ושמקורותיו נשכחו לחלוטין. הבלשן אהרון ממן ערך בזמנו סקירה מפורטת של כל הגירסאות הנפוצות לגבי מקורותיו של אירוע זה, ניתח אספקטים לשוניים הקשורים בשמו ואף נקט עמדה אישית לגבי מהותו. רוב המחקר בנושא זה התמקד באספקטים הפולקלוריים והאתנולוגיים של החג ובצורות שונות של קיומו בקהילות יהודיות אחדות. ח"ז הירשברג ויששכר בן-עמי היו מחלוצי המחקר בתחום. בשנת תשל"ב (1972) פירסם החוקר יצחק איינהורן מאמר ב"תרביץ" בו הציע לראשונה גירסה לגבי מקורותיו בספרות הרבנית על סמך כתבי יד שהיו ברשותו. המאמר כמעט ולא זכה להתייחסות, אך יש לציין שח"ז הירשברג שינה את עמדתו בעניין, כנראה בעקבות פירסום המאמר. מאמר זה מסתמך על מחקרו של איינהורן ומרחיב את היריעה לגבי מקורותיו על פי ניתוח אספקטים אחדים בדרך חגיגתו, ומשווה אותו לתופעות אוניברסליות דומות לו במקרא, ביהדות ובתרבויות זרות, עתיקות וחדשות. מחקרו של איינהורן אינו עוסק בכל האספקטים הפולקלוריים והאנתרופולוגיים של החג שאינם רלוונטיים למקורותיו הראשוניים. הוא חוקר רק את מקורותיו על פי התייחסות דיאכרונית של מהותו, כתופעה אנושית, אוניברסלית ואת היקרויותיו בספרות הדורות.
על מנת להתחקות אחר המִימוּנָה ומקורותיה, עומדים בפנינו מספר מרכיבים שעלינו לנתחם ולהסיק מהם מסקנות. הכוונה בראש ובראשונה לשם החג, לברכות ולשירים הקשורים אליו, לשולחן הערוך בליל החג ולהליכה למקור מים ביום שלמחרת. ניתוח שיטתי של נתונים אלה יוביל אותנו למסקנה שלמסורת זו מקורות עתיקים המתחברים לקטגוריה אחת של אמונות עממיות אוניברסליות, עליהן אעמוד בהמשך. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שלמקור זה נתווספו עם הזמן אספקטים חדשים, לא פחות חשובים, שבחלקם קשורים לסמיכותו של האירוע לחג הפסח. אספקטים נלווים אלה שימשו בידי חוקרים אחדים מקור מוטעה לקביעת מהותו של המנהג ולשוות לו מקור המעוגן במסורות יהודיות נורמטיביות.
טבילה במים
אתחיל במנהג שהיה מקובל בקהילות היהודיות במרוקו באסרו חג פסח. ביום זה, יום המִימוּנָה, נהגו ללכת למקור מים (חוף הים, מעיין, נחל, או באר). לפי עדויות רבות, משפחות שלמות נהגו ללכת בשעות הבוקר לים וטבלו בו את רגליהן. מנהג זה היה מקובל בקרב קהילות אחדות בשם "בוּ הְרָּאס",היינו בן הֶרֶס. הטובלים במים היו מפנים את גבם לים, ממלאים ידיהם מים וזורקים את המים מאחורי גבם ואומרים "סיר אַ בוּ הְרָּאס, סיר אַ דֶּר, סיר אַ לְעלָאיל". משפט שניתן לתרגמו: "לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים". אחדים היו נוטלים חלוקי אבן ששמו בכיסיהם וזרקו אותם מאחורי גבם לים. במַרַאכֶּשׁ המשפחות הגיעו למעיין אלמְזוּדִי, הגברים טבלו את רגליהם במי המעיין והנשים היכו באופן טכסי שבע פעמים במים. לדברי י' בן־עמי, באותו יום, היהודים נהגו לשאוב מים מן הבאר ושפכו אותם על רגליהם על סף ביתם.* יהודי מחוז תָאפִילָאלת ליוו את טכס שפיכת המים במילים "דפַענָה לבַּאס אוּלעכּאס" (אנו דוחים את הרוע ואת הכישלון). לפי עדות אחרת שמקורה ממראכש, כדי להרחיק את המזל הרע, הגיעו משפחות לאגם מְנָארַה, שם טבלו במים ושפכו על רגליהם ארבעה ספלי מים ולא נגבו את רגליהם.*10* בקהילות אחרות שאבו מים מן הנהר שפכו אותם לאורך הדרך. י' בן־עמי מציין בצדק ש"הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראייה". הוא מציין עוד פעולה טכסית הקשורה למים שלדבריו לא מצא לה הסבר: "ביום המִימוּנָה נוטלים עצמות ומשליכים אותן למים". ברור אם כך שהטבילה הטכסית במים ביום המִימוּנָה נועדה לגרש מזיקים, סכנות ומפגעים על ידי הטבעתם הסמלית במים. האתנוגרף דב נוי שהתמחה בחקר סיפורי עם יהודים־מרוקאים קושר אף הוא את נושא המים עם היום השביעי של פסח: "אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסויים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות ים, היינו נוכחים לדעת כי היום האחרון של פסח הוא 'יום הים' המסויים הזה
על מנהג שפיכת מים אצל יהודי מרוקו בחג השבועות מוסר יעקב משה טולידנו, איש העדה המערבית בטבריה: "בחג השבועות ידוע בין יהודי מרוקו מנהג 'הזאת המים'. גדולים וקטנים ישפכו איש איש על מכרו כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. ביחוד ירבו להזות בהגיע זמן המנחה. לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שיעלה בגורלו לסיים את הפסקא האחרונה יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו, אם בעל כורחו". קרוב לוודאי שהשימוש במים בחג השבועות הוא כדינו של "התשליך" ומטרתו להרחיק מפגעים רעים ואת המזל הרע על־ידי שטיפתם במים. מנהגים דומים מצויים באוכלוסייה דוברת בֶּרבֶּרית. לדברי הרב יוסף משאש (1974-1892), בשנת 1870 תקנו חכמי מכּנס תקנה לבטל את מנהג התזת המים ומחו נגדו מדי שנה, אך למרות תקנתם המשיך המנהג להתקיים.
השימוש הטקסי במים להסרת מפגעים והאמירות המתלוות אליה מזכירה פעולות דומות בקהילות יהודיות אחרות, ומעידות על כך שהכוונה למנהג כלל אנושי עתיק יומין. המוכר שבהם הוא "התשליך" שמקורו באשכנז. העדויות לקיומו של מנהג זה לא קודמות לראשית המאה ה־15. על פי עדויותיהם של הרב משה איסרלישׂ (1572-1520) ור' יעקב עֶמדן (1776-1698) המנהג התפשט כנראה באשכנז ובתימן רק במאה ה־16. בספר הקבלי האנונימי "חמדת ימים" שחובר במאה ה־18 מספק לקורא (בפרק ז') תיאור של הפעולה הטכסית המבוצעת במסורת "התשליך". כמו המִימוּנָה, "התשליך" מתקיים בסיומו של חג או מועד, במקרה זה, לא בפסח אלא בראש השנה. בשני המקרים הטכס מתקיים ליד מקור מים: "יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר". בשני המקרים משליכים בפעולה טכסית־סמלית דבר שלילי מעל הגוף ומטביעים אותו במים: "ויגביה שני צדי הגלימה מחציה וכשיגיע ל'ותשליך למצולות ים' אז ישלשלם וינערם וכן יעשה שלוש פעמים". טכס התשליך מלווה באמירת משפט מסוף ספרו של הנביא מיכה המורשתי ביהודה (מאה שמינית לפני הספירה): "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאותָם" (פרק ז' פסוק י"ט). אפשר לקשור בין פסוק זה לבין פעולה טכסית אחרת המוזכרת בשמואל א': "וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה" (פרק ז' פסוק ו'). בשלושת המקרים מייחסים למים תכונה המרחיקה מן האדם דבר מזיק.
דוגמה עתיקת יומין לפעולה טכסית להסרת נזק מוכרת לנו מ"כתבי המארות" (הקללות) שנמצאו במצרים (סַקַרה, מוֹף, מִירִגיִסָה) מימי סֶסוֹסְטְרִיס השלישי (1842-1878 לפני הספירה) מן השושלת ה־12. מדובר בכ־175 כדים או צלמיות מפוסלות ברישול, עליהן נרשמה כתובת אחידה המורכבת משמו של נסיך זר, מקום מושובו "וכל המוכים יחד אתו". הצלמיות והכדים שימשו לטכס שמטרתו "להכניע בפחד את האנשים ולשעבד את האדמות ואת אנשי כל הארצות הזרות תחת רגלי המלך". להשגת מטרתם שברו המצרים את הכדים והצלמיות וטמנו אותם עמוק באדמה. כוונתה של פעולת שבירה זו היתה לנטרל על־ידי פעולה מאגית את אויבי מצרים. שמה של הפעולה המתבצעת במים ביום המִימוּנָה "בוּ הֶרָּאס" אף היא מזכירה פעולה של שבירה והשלכה. בכל המקרים הנזכרים, מתבצעת פעולה טכסית טעונת סמליות שמטרתה להרחיק חטאים, סכנות או מזל רע על ידי השלכת חפץ, ניעורו במים או הטמנתו באדמה, כדי שלא תהייה לו יותר תקומה ושלא יוכל יותר להזיק. העיקרון הפועל במקרה זה הוא מאבק במזיק על ידי פגיעה ישירה בו. גם בספר "ההתגלות" (אפוקליפסה) מסוף המאה הראשונה יוחנן מפטמוס מתאר טכס דומה שמטרתו להכניע את רומה היא בבל בלשונו: "וישא מלאך נורא אבן גדולה כאבן ריחים וישליכה אל תוך הים ויאמר ככה תושלך בשצף בבל העיר הגדולה ולא תמצא עוד " (חזון יוחנן יח, כא)
סעודה
לעומת מנהגי יום המִימוּנָה, ליל החג מספק לנו רמזים מעט שונים על מהותו. הדבר הבולט והמרכזי בו הוא השולחן הערוך בפני אורחים רבים. חשוב לציין שאין זה שולחן שנועד לסעודת חג משפחתית. אין בו מטעמים ומנות המקובלים בארוחות חג. כל מרכיביו אינם אלא סמלים, שאף אם טועמים מהם, אינם מהווים סעודת חג רגילה. קיומם הוא כמעט בבחינת "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". נעדרים משולחן זה תבשילים מורכבים הנהוגים במטבח המרוקאי. על השולחן ערוכים בקפידה מרכיבי מזון שמצויים באופן תקני על כל שולחן של ערב המִימוּנָה, עם הבדלים קלים המשתנים מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. הם כוללים דברי מתיקה, חלב ומוצריו, קמח לבן, בצק שמרים, שמן זית, דבש, גוש סוכר ושיבולי חיטה ושעורה, ולצדם חומרי נוי במגוון עשיר של צמחים ירוקים וריחניים, פרחים וירק מן השדה.
לא קשה להבחין בעובדה שחומרים אלה המעטרים את השולחן ודרך הצגתם נועדו לסמל שפע וברכה. בערב זה המשפחה אינה מתיישבת לארוחה סביב השולחן כבימי חג, והמאכלים אינם מיועדים להשביע את בני המשפחה. גם האורחים העורכים ביקורים מבית לבית אינם שוהים בכל מקום אלא דקות בלבד, הזמן הנחוץ להתכבד בתמר לח טבול בחמאה טרייה ולקבל ברכה מן המארח. נוכחותם על השולחן של דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק או חמש טביעות אצבעות נעוצים בעיסת בצק, צמידי זהב בתוך קערת בצק, מטבעות כסף בשווי חמישה פרנק או ריאל, ותכשיט נפוץ בצורת כף יד פרוסת אצבעות, כולם יחד מעידים בנוכחותם החזותית על סמליותם. מרכיבים אלה, כולל הספרה חמש, מכוונים לדבר מרכזי באמונה העממית בארצות רבות: המזל שיביא לבית ולדייריו שפע ואושר. בשר ותבשילים רגילים, מאכלים חריפים, פלפל שחור או קפה שחור לא ימצאו את מקומם בשולחן המִימוּנָה.*20* גם הברכה הנאמרת בערבית סביב שולחן זה לכל אורח המוזמן להתפעל מן השולחן היא "תְרְבְּחוּ וּתְסָעדוּ", שניתן לתרגמו כ"תצליחו ושיתמזל גורלכם". דמותו של המזל הטוב היא אם כן הגיבור המרכזי של הבית בו נערכת החגיגה. כמו כן ניתן לומר שאין מדובר בעצם בחג במובן המקובל אלא בטכס או בסדרת טכסים בעלי משמעות סמלית כמו־פולחנית.
נשאלת השאלה, עבור מי נערך שולחן זה? התשובה מצויה בשתי שורות שיר שנוהגים לשיר לאורך החג: "אָה לַאלָה מִימוּנָה / אָה מְבַּרכָּה מְסְעוּדָה", שתרגומם: "הו מִימוּנָה הגבירה / הו מבורכת בת־מזל". הפנייה מהללת דמות נשית בשם מִימוּנָה, לה מייחסים תכונות של מזל וברכה. גבירה זו היא ספק אלילה ספק שׁדה שהיחס אליה אינו שלילי. הפנייה אליה באמצעות שולחן החג אמורה לשכנעה להרעיף עלינו מזל שבא לידי ביטוי בשפע התקרובות המוצגות על השולחן.
הקשר שנוצר בין השולחן למזל מוכר לנו היטב ממקורות קדומים. החשוב שבהם מיוחס לנביא ישעיהו בן־אמוץ (אך הוא ככל כנראה פרי עטו של "ישעיהו השלישי" מן התקופה הפרסית): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהוָה, הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי, הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (פרק ס"ה פסוק י"א). לפני שהפך לשם של נחלה בעבר הירדן המזרחי ושל השבט האפונימי, גד הוא בראש ובראשונה האל הצידוני "גד שמים" וגם האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או גורל הטוב. במקרא הוא סוג של אורקל או של נביא מבשר, המבצע טכס מאגי באמצעות אורים ותומים. לאה אשת יעקב קוראת לבנה גד כי "בא גד" שמובנו בא המזל (בראשית ל' יא'). בהמשך הפך גד לשם נרדף למזל או לגורל. ברור אם כך שהפנייה לגד, אל המזל, באמצעות שולחן ערוך, מטרתה לפייסו בדרכי נעם כדי למנוע נזקים. פנייה פייסנית זו שונה מן הפעולה הטכסית ביום החג המנסה לפגוע במזיק על-ידי הטבעתו במים.
שיטה זו של פנייה לאל המזל כדי לפייסו, יחד עם הקריאה בכוכבים, גונתה בידי נביאי שיבת ציון ובידי עורכי המקרא המאוחרים מן האסכולה הכהנית, בגלל היותה מושפעת ממנהגי עמים זרים בימי גלות בבל. בספר דברים פרק ל"ב, פסוק ט"ו-ט"ז, המחבר מאשים את ישראל שהוא זובח לשׁדים חדשים ולא לאלוהים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ", לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". באותה לשון אוסר ספר ויקרא, פרק י"ז פסוק ז', את הזבחים שעורכים בני ישראל לשעירים (שם אחר לשׁדים): "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"(ויקרא יז, ז). אין ספק אם כך שריבוי הגינויים במקרא מעיד על תופעה נפוצה בתקופת המלוכה של עריכת זבחים כדי לפייס שדים. גם הפסוק בתהילים מזמור כ"ג פסוק ה': "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי" רומז כנראה לאותו מנהג של עריכת שולחן להרחקת מזיקים.
ריבוי הגינויים מהווה הוכחה ברורה למידת תפוצתה של התופעה בקרב ה בתקופת המשנה נמשך המאבק במנהג עריכת סעודות לאלים ולשׁדים לשם שמירה מפני נזיקים. את המנהג הפסול ייחסו ל"אמורי" בהתכוונם לבבלים שעבדו את מאורות השמים (כוכבים ומזלות): "האומר הוסיפו על השולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת י"ז), "האומר שתו והותירו הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ח'), "והעורך לפניה [לפני היולדת] שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ז'), "השופך מים ברשות הרבים […] הרי זה מדרכי האמורי" (שם, י"ח). במסכת חגיגה (טז, ע"א) מתוארים השׁדים כייצורי אנוש שאוכלים ושותים ואף פרים כבני אדם, לכן נהגו לפייסם ולשדלם במאכלים. ספר הזוהר מפרש את המילה פְּתוֹרָה בפסוק "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר" (במדבר כ"ה, פסוק ה') כשולחן, לפי הארמית. הוא מסיק מכך שהנביא הארמי בלעם היה עורך שם שולחן כל יום על פי הכתוב "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן", כי זהו תיקונם של שׁדים: "עורכים בפניהם שולחן במאכל ובמשתה ועושים כשפים ומקטרים לפני השולחן ומתכנסים שם כל רוחות הטומאה" .).
עריכת שולחן לשׁד המזל כדי לפייסו מנוגדת לכאורה למאבק בכוחות הרשע כדי להרחיק את נזקיהם. בטכס "התשליך" ובכתבי המארות מתבצעת מלחמה במזיקים הרעים באמצעות פעולות אלימות סמליות כדי להכניעם ולבטל את פגיעתם האפשרית. כך גם בטכס "בוּ הֶרָאס" ביום המִימוּנָה בו משליכים למצולות את המזל הרע. לעומת זה, בליל המִימוּנָה נוקטים בשיטה הפוכה שמטרתה לפייס ולשדל את השׁדים או את אלי המזל באמצעות מנעמי השולחן. מוכרת לנו דרך נוספת נפוצה ביהדות מרוקו המרחיקה את פגיעתם של שׁדים ושׁדות באמצעות קמעות ובשימוש בנוסחאות מגיות המנטרלות את פגיעתם. ברם, בשלוש השיטות השונות המטרה זהה: המזל הרע מורחק, מנוטרל או מפויס כדי לבטל את פגיעתו הרעה. הטכסים והפעולות יכולים להיות שונים באופיים, אך כולם מובילים למטרה זהה. פיוס השׁדים בליל המִימוּנָה, והרחקת המזל הרע למחרת, יביאו מזל לפרט ולמשפחתו וימנעו מהם נזקים.
החל מן המאה ה־15, ספרות המגיה (גרימוּאָר) מספקת לנו מידע על סוגי שׁדים ועל הדרכים להילחם בהם או לפייסם. היא אף מובילה אותנו לדמות שׁד הקשורה ישירות למִימוּנָה. החיבור המפורסם בקרב העוסקים במגיה "ספר מפתח שלמה" Claviculæ Salomonis מקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה־15, אך מיוחס לשלמה המלך. לפי עדותו של מחבר ספר "שלשלת הקבלה", גדליהו בן יחייא: "שלמה המלך חיבר ספרים והשבעות נגד שטנים ונקראו 'מפתח שלמה'". הוא מכיל תיאורים רבים על מלאכים, שׁדים וכוכבים בעלי חמישה קדקודים (פֶׄנטקל) המשמשים להשבעת שׁדים. כתב היד המוקדם ביותר שברשותנו מן המאה ה־16, נמצא בבריטיש מיוזאום בלונדון. באופן מפתיע, אחד מן השׁדים המוזכרים בו הוא לא אחר מאשר "מִימוּן השחור בארץ המערב" שמציג את עצמו "אני פלוני מִימוּן הגדול אשר בידי מפתחות המלבושים והאוצרות". ברור אם כך שמקורו של אותו שׁד גדול ושחור בעל שם ערבי, הגיע לספרד מצפון־אפריקה (מערב=מע'ריב=מגרב). המחבר, ספק יהודי ספק נוצרי, מסביר: "ביום ז' שבתי [מזל שבתאי] מִימוּן מלך ומשרתיו והם משועבדים לשבתי ולרוחות הנקראים אפריקוש. טבעיהם להוליד מחלוקת ושנאה ומחשבות רעות ולתת עופרת כפי החפץ להרוג מי שיהיה להאביד".
אנו למדים מכתב יד נוסף, כנראה ממרוקו מן המאה ה־16 לערך, שאת הסעודה ערכו גם למלך מִימוּן וגם לבת זוגו: "אני משביע עליכם […] שתביאו המלך מִימוּן ותבוא גם המלכה עמו […] ושיביאו שם שני כבשים אחד שחור ואחד לבן וישחטום ויפשטום ויבשלום". לראשונה מופיעה לצד השׁד הגדול מִימוּן גם המלכה מִימוּנָה. כך פונים אליה עד היום יהודי מרוקו: "אָה לַאלָה מִימוּנָה, אָה מְבַּרכָּה מְסְעוּדָה", (הו מִימוּנָה הגבירה, הו מבורכת בת־מזל).
דרכי המאבק בשׁדים, בשידולם ובפיוסם התפתחו והתגוונו במשך הדורות. מקובלים כתבו קמיעות "בדוקות ומנוסות" לאנשים בשעת צרה ומכאוב ו"שמירה ליולדת" אחרי לידת תינוק. הנשים נטלו חלק נכבד במאבק בשׁדים בגלל החרדות שלאחר הלידה והפחד מתמותת תינוקות (מרבה נשים, מרבה כשפים). בקרב מקובלים ויודעי חכמת הנסתר, ידיעת שמות של שׁדים והדרך להילחם בנזקיהם היה דבר קריטי כפיקוח נפש. אין להתפלא שדמותו של השׁד מִימוּן השחור עבר מצפון־אפריקה לפולין ולאשכנז ישירות או דרך ספרד כדי להביא ישועה לחולים בשעת צרה. נציין דוגמאות אחדות שהובאו בחלקם במאמרו י' איינהורן. הספר "תולדות אדם" מאת אליהו בעל שם (פולין 1555 – פראג 1636), מייסד חבורת הצדיקים הנסתרים, ויואל בעל שם מזמשטֶש תלמידו, חובר אמנם באשכנז אך מעיד על השפעה צפון־אפריקאית בתחום הנסתר והרפואה העממית. מתברר שאף בפולין הרחוקה הכירו את מִימוּן המכונה כאן מִימוּן בן נח. בסימן קל"ד נאמר: "[…] כל רוח ופגע רע ומקרה רע, כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב הן מחמת כישוף או מחמת עין הרע […] הן מכת אשמדאי הזקן […] הן מכת מִימוּן בן נֹח, הן מכת לילית […]". הנה לנו בן זוגה של לַאלָה מִימוּנָה בדמות מִימוּן בן נֹח, שׁד נורא כדוגמת אשמדאי ולילית, שהיה כה מפורסם במרוקו בספרות הקבלה והגיע כבר במאה ה־16 לקהילות אשכנז והתאזרח בה.
השׁד מִימוּן השחור מופיע כאל־שׁד בשם מִימוּן בן זנגי בספר "מזלות וקמיעות". שם נאמר: "אל־שׁד מִימוּן בן זנגי אמר לו שהע"ה [שלמה המלך עליו השלום]: יא מִימוּן היכן מקומך ואיך תכה לבני אדם. ואמר לו אדוני המלך מקומי במדבר או בהרים […] כל איש ואשה רוחצין פניו, ידיו ורגליו במים חמין ולא יזכיר שם השם, אני מכה אותו, כל גופו חלש, עיניו כהות ולשונו יכבד". הרב רפאל אוחנא בספרו "מראה הילדים" שעוסק בסגולות מרפא מציג את דמותו של מִימוּן השחור כאנטי תזה לאליהו הנביא. כאשר אליהו פוגש במִימוּן השחור בדרכו להזיק לאיש פלוני, הנביא משביעו בשם יהוה ובשם המלאכים שלא יזיק לו מעולם ועד עולם.
העיקרון לערוך לגד שולחן כדי לפייסו מקבל משמעות חזותית מובהקת בשולחן ליל המִימוּנָה ומצוי גם בקהילות ספרדיות. בשעת מצוקה ומחלה, יוצאי ספרד בישראל היו עורכים "מיז"ה די ראש השנה" (mesa שולחן של ראש השנה), או את טכס האנדולקו endulco במהלכו הגישו לשׁדים אוכל ומשקה מתוקים על שולחן כדי לפייסם. בנוסף לשולחן המִימוּנָה ולטכס "בוּ הֶרָּאס", יהדות מרוקו פיתחה אמצעים נוספים להילחם בשׁדים בעת צרה ומצוקה. במוצאי חג הפסח ניתן להבחין בפעילות מגית אינטנסיבית בתחום המלחמה בשׁדים. שלום דנינו בספרו "ממנהגי יהודי מרוקו" מציין: "בליל שני של פסח, לאחר תפילת ערבית, מחלק שמש בית הכנסת למתפללים מלח בתוך שקית או גבישי מלח קטנים. המתפללים קושרים את המלח בפינת הממחטה או בתוך נייר. רבים נוהגים לקחת גוש מלח קטן שאין צורך לצוררו". דנינו מסתמך גם על ספרו של הרב ברוך אסבאג, (מחבר "מנחה בלולה" ו"קרבן מנחה") מורו של הרב שלום משאש ממכּנס, שכותב בספרו "מנחת משה": "סגולה וסוד גדול לאחוז בידו מעט מלח בליל ראשון לספירת העומר". ניסים סיבוני מעיד שאביו במרכּש החזיק בכיסו גוש מלח קטן החל מן היום השני של פסח למשך 49 ימי העומר עד לחג השבועות. מקורו של המנהג בפרשנות עממית של המונח "בְּרִית מֶלַח" (במדבר י"ח, י"ט וגם דבה"י ב' י"ג, ה') כסגולה לאריכות ימים.
עדות רבת חשיבות על מקורו של חג המִימוּנָה, מסוף המאה ה־18, מספק לנו המשורר והנוסע איש מנטובה, שמואל רומנילי (1814-1754), שסייר בקהילות היהודיות במרוקו משנת 1786 עד 1790. הוא ראה בסיוריו מנהגים זרים לו וניסה למצא להם פירוש. הוא הבחין אמנם במנהג נשיאת המלח מבית הכנסת לבית המשפחה, אך לא הצליח להעניק לו פירוש: "לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויביאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח". לעומת זה כאשר ביקר בבתי משפחות בליל החג יצר מיד קשר בין שולחן מִימוּנָה לבין החטא של עריכת שולחן לגד, אל המזל: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו? אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן – הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו?"
נוסע נוסף שהבחין במנהגי המִימוּנָה הוא בנימין השני (ישראל בן רבי יוסף, מולדביה 1818 – לונדון 1864) שבדרכו לחפש את עשרת השבטים הגיע גם למרוקו בשנת 1852 לערך. חיבורו "ספר מסעי ישראל", שפורסם בשנת 1856, חשף בפני מדינות אירופה את סבלות הקהילה במרוקו. בנימין השני מספר שבליל כ"ג בניסן, עם שובם של החוגגים מביקוריהם בבתים לרגל המִימוּנָה הנקרא בפיו "ליל אלמִימוּן", שהוא הגרסה הזכרית של ליל אלמִימוּנָה: "קורא אחד הצעירים 'מִימוּן' והשני יעננו 'מיזות' והשלישי פרג' אללה'". לשאלות האורח לפשרן של מילים חוזרות ונשנות אלו משיבים לו: "מִימוּן ומיזות הן שתי דמויות של בעלי הצלחה, ו'פרג' אללה' פירושו 'ייתן אלוהים הצלחה', ועל־ידי הזכרת שמותיהם מברכים זה את זה בשפע והצלחה". האתנולוג אדוארד ווסטרמרק מכיר את המונח "מיזות", ולדבריו אדם שנפגע על־ידי שׁדים נעשה מיזות. לכן אין לראות במיזות דמות של שׁד כהנחתו של איינהורן ואף לא כהבנתו של בנימין השני. הבלשן א' ממן רואה במילה misoth שיבוש של המילה מסעוד (המאושר). להערכתי "מזוט" היא מחלה הפוגעת בקרקפת הראש, ולכן היא מהווה אנטי תיזה למִימוּן המביא אתו "פרג' אללה".
החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי ירושלים 1806 – ליוורנו 1724), איש חברון, הגיע אף הוא לצפון־אפריקה בשנת 1772. בספרו "מורה באצבע" מזכיר מנהג של עריכת שולחן באיסרו חג פסח, אך אינו מפרש את טעמו כי יש סוד בדבר: "יום אסרו חג [פסח] ישתדל לעשות סעודה נאה כי יש סוד בדבר וגם ע"פ הפשט הוא מצווה". אלקנה בר ירוחם מחבר ספר "הפליאה" (נקרא גם ספר הקנה) מציין את איסרו חג פסח כיום בו קיימת סכנת פגיעה מעין הרע: "פעולת כ"ה לעין הרע צריך ביום כ"ג לחודש ניסן". עם הזמן השתכחה משמעותו של החג ויעקב משה טולידנו, איש טבריה מן העדה המערבית, מודה לפני תיאורו את החג: "בליל מוצאי חג הפסח נודע אצלם מנהג ה"מימונא", שם בלתי נודע לנו טעמו".
שמו וקורותיו של החג
חוץ ממובאות אלה מן הספרות הרבנית, קיימות היקרויות של השמות מִימוּן ומִימוּנָה שחוקר אינו יכול להתעלם מהן. היקרות חשובה של שתי דמויות אלה נמצאת במרוקו עצמה. התרבות העממית המוסלמית-מרוקאית, היא לבטח מקורה העיקרי, אם לא הבלעדי, של השדה מִימוּנָה. לא צריך לנבור הרבה כדי לגלות שבמסורת של המסדרים המיסטיים הרבים ברחבי מרוקו, שרים ומהללים דמויות כ־"עישה קנדישה" וגם סידי מִימוּן ובת זוגתו לאלה מִימוּנָה וחוששים מכוחם המגי. אחד המסדרים האלה הוא של בני הגְנַאווָה המאורגנים במסגרת זַאוִיָה. הזַאוִיָה מהווה מרכז רוחני, מיסטי על פי תורת הסופים (תַוואסוּף), הסוגדים לקדוש מקומי בשם וָאלי. בני כת הגְנַאווָה הם צאצאי עבדים שנשבו על־ידי סולטני מרוקו בגינאה (מכאן שמם) אך גם במאוריטניה, בסנגל, במאלי ובניג'ר. הם מתייחסים לאב רוחני שהוא סידנָא בילָאל, לו מייחסים את מקור טכסיהם. בילָאל היה עבד אתיופי יליד מכּה, רעו של הנביא מוחמד, ומן הראשונים שאימצו את דת האיסלם. עם הזמן, בני הגְנַאווָה התבוללו באוכלוסיה המקומית ומסדרם שאב את אופיו הייחודי ממקורות אפריקאים, ברבריים וערביים. זַאוִיות רבות של גְנַאווָה נמצאות באסווירה (מוגדור), מרכּש, סלה, קזבלנקה, פאס וטנג'ה.
בני הגְנַאווָה משמשים לעתים כקוראי עתידות בשם טַלעָה או בנקבה טַלעאת, שמשמעותם להעלות באוב באמצעות הטראנס דמויות של שׁדים שוכני תחתיות בשם מְלוכּ בעלי כוח ריפוי.
הגְנַאווָה מקיימים טכס פולחני מורכב מתהלוכות מלוות ריקודים ונמשך מחצות הלילה עד אור הבוקר. המחולות מסתיימים בטכס אקסטטי בשם דֶרְדְבָה. העלאתם באוב של המְלוכּ נעשית על־ידי קריאה מלודית של טכסטים, בליווי כלי מיתר עממי בשם גֵנבְרִי וכלי הקשה מתכתי צורמני בשם גראגב (או קראקב). מנהל הטכס (מעאלם) מפזר קטורת וקורא למְלוכּ להופיע. הטכס ופרקי הקריאה והריקודים מורכבים משבעה שלבים כמספרם של המְלוכּ, ומתחלקים לקטגוריות שונות, נשים או גברים, מוסלמים או יהודים, כולם מוגדרים על פי צבעי הצעיפים אותם הם נושאים בטכס. למְלוכּ השמימיים ניתן הצבע הכחול כהה, לימיים כחול בהיר, לחייתיים האדום. הלבן והירוק מסמלים את לוחמי האיסלם. לשוכני היער ניתן הצבע השחור, והם שייכים לחייליו של סידי מִימוּן. קיימים גם מְלוכּ יהודים אף הם בצבע שחור, והם מופיעים אחרי המְלוכּ הנשיים. המְלוכּ, כבמסכת חגיגה (טז, ע"א), הם בעלי תכונות אנוש. הם לא רק אוכלים ושותים אלא גם מתחתנים, מתרבים ומתים. פעילותם מתקיימת בלילה והם נעלמים עם שחר. באחד משלבי הטכס אחד הרוקדים נכנס לטראנס אקסטטי תוך התייחסות לדמותו של סידי מוּסָה (משה רבנו).
דמויותיהם של סידי מִימוּן ושל לאלה מִימוּנָה בטכסי מסדר הגנאווה הן הוכחה ברורה לכך, שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירה זו באמצעות אוכלוסיית האימזיע'ן (הבֶּרבֶּרית) המקומית כאלת הגורל ואף העבירו אותה לקהילות אשכנז כבר בימי הביניים. דמותו של סידי מִימוּן, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה דמותה של בת זוגתו בזכות עיסוק היתר של הנשים בטכסים מאגיים. אביא את תרגומו של אחד השירים שהיו מושרים לכבודה במרוקו.
הנה היא באה מִימוּנָה הגבירה הנה היא באה מבורכת בת־מזל
ישמח בה גדול וקטן מִימוּנָה מביאה שפע רב
הנה ממתקים, הנה סופגניות הנה כוסות רבים
הנה הכוח ואורך ימים הנה השמחה והעונג
הו מִימוּנָה הגבירה היקרה שמשך בהירה ומרפאה
בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת בואי אלינו כל שנה מביאה ברכה
ha hia jat lalla mimuna / ha hia jat mbarka mes‘uda / ifrah liha Ikbir u sgir/ mimuna jayba Ikir Iktir / ha lhalwa ha sfenj / ha lkisan lmlyana / ha saha u tol l‘mar / ha lfrah u lhana / ya lalla mimuna Igalia / semsek bahia u daula / ajina kul ‘am zina u dahka /
ajina kul ‘am jayba u mbarka
פורסם על ידי חמיד בן־חמו מן העיר ואזן באתר
http://dafina.net/forums/read.phpi53,86962,page
דמותה של לאלה מִימוּנָה ושל בן זוגה סידי מִימוּן מפרנסים סיפורי עם רבים בעולם המוסלמי במרוקו, ושמה ניתן ליישובים אחדים במרוקו. עיירה בשם מִימוּנָה קיימת בצפון מרוקו לא רחוק מסידי סלימן. החוקר נחום סלושץ איתר מקום בשם תִימִימוּנָא במחוז התואָת בסַחרָה האלג'ירית וחשב שמצא את מקורה של המִימוּנָה. לדבריו, העיר נחרבה בסוף המאה החמש עשרה, ונמצאו בה מצבות כתובות עברית. תושביה הוגלו מן התואת למחוז תַפילָלְת לעיר סיג'ילמַסָה, שם נהגו התושבים לומר את הברכה "בשנה הבאה בתימימון". השם מִימוּנָה ניתן היום לבנות מוסלמיות במרוקו כשם פרטי, והוא קיים גם כשם משפחה. קיים אף "פסטיבל מִימוּנָה" שנתי שאין לו קשר ליהודים, והוא פסטיבל לתאטרון המתקיים זו השנה הרביעית בשרבק בבריסל. במרכש אף עולים לרגל לקברו של ר' מסעוד בר מִימוּנָה.
כך מתברר שחגיגת המִימוּנָה של יהודי מרוקו אינה אלא טכס עממי אזוטרי שנועד לפייס שׁדת מזל מקומית, בת זוגתו של מִימוּן השחור מגדולי מלכי השׁדים. כדוגמת חגים רבים בעולם, משמעותו המקורית ומהותו העיקרית נשתכחו כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית. כיוון שלכבודה של שׁדה זו נערכים טכסים נטולי רקע יהודי מוכר ומעוגן בכתובים, מקורותיו נשכחו, במיוחד לאור העובדה שנביאי ישראל וחכמיה גינו את הנוהל של עריכת שולחן לאל המזל. לעומת זה מנהג התשליך, המבוסס על עיקרון זהה, עוגן היטב בתפילה המצטטת פסוק מספר מיכה, וכתוצאה מכך קיבל לגיטימציה.
חשוב להזכיר שהמרכיב הדמונולוגי במנהגים יהודיים נורמטיביים אינו דבר נדיר. הוא קיים משחר הדורות בטכס החשוב ביותר המבדיל בין יהודי ללא יהודי. הכוונה לברית המילה. הטכס שערכה ציפורה אשת משה לפני צאתה עם בעלה ובנה ממידיין למצרים הוא מנהג דמונולוגי מובהק. מדרשי חז"ל רבים פירשו את סיפור חתן דמים (שמות ד, כד-כו) כטכס דמוני, שמטרתו להרחיק את פגיעתו הרעה של השד התוקף את היוצאים למסע במדבר (תלמוד בבלי, נדרים לא, ע"ב; לב, ע"א). על פי מדרש אגדה, השד התוקף את היוצאים לדרך בולע את הנתקף מראשו עד לאבר מינו (הערלה). כל עוד לא נבלע האדם כולו ניתן להצילו, אולם אם לא היה נימול היה מסכן את חייו. אקט המילה בסיפור חתן דמים שביצעה ציפורה כדי למנוע אסון הצפוי לה ולבעלה בדרך מדברית הוא פעולה אפוטרופאית דוגמת זבח צאן לפיוס שדים ומזיקים, המצויה לרוב בתרבות הצידונית ובמסופוטמיה. היא מתוארת בין השאר בקמעות מן המאה השביעית לפני הספירה, שנמצאו בארסלן־טאש שבסוריה וגם בכתובות שומריות ובבליות.
הסכנות הצפויות לחוצי מדבריות או ליוצאים למסע ארוך מצד כוחות על-טבעיים עוררו חרדות, והיה צריך להתגונן נגדן על ידי השבעות, קמעות וטכסים. הטכס ההגנתי של ציפורה מפני פגיעתם של שדים אינו שונה במהותו מעריכת שולחן המימונה כדי לפייס שדה או מטכס ה"בוּ הְרָּאס" כדי להטביע את המזל הרע במים. החרדות האופייניות לאסרו חג פסח שאנו מוצאים בספרות הרבנית דומות לחרדות היציאה לדרך בעבר הרחוק ואף היום. מקורו הדמוני של טכס ברית המילה נשתכח לחלוטין בתודעה הלאומית, הוא קיבל משמעויות חדשות, אך מקורו זה אינו פוסל אותו מלהיות מנהג רב חשיבות ביהדות. כך יש להתייחס למקורו הדמוני של חג המימונה.
פרשניות חדשות
ההתעלמות מן המקורות המגיים־אזוטריים או הדמונולוגיים של המִימוּנָה הביאה חוקרים אחדים לחפש אטימולוגיות עממיות המבוססות על מדרשי שמו של החג ולהלביש עליו ועל מרכיביו משמעויות דתיות לגיטימיות. כך הפכה מִימוּנָה לאמונה בגאולה, ליום הולדתו של הרמב"ם או של אביו, ולממון שלקחו בני ישראל מן המצרים. ההליכה לים ביום החג הפכה לזכר חציית ים סוף, והשהות ביער לוותה בברכת האילנות. חוקר ספיחי השבתאות במרוקו, אליהו מויאל, הגדיל לעשות והציע לקרוא לחג שחידש שאול בן־שמחון בישראל בשם "חג האמונה". החוקר הצרפתי, חיים זעפרני, התייחס בביטול לפרשנויות העממיות שניתנו לשם מִימוּנָה ולמנהגיה, שכל מטרתן לשוות לחג אידאולוגיות דתיות (מִימוּנָה/אמונה) או יהודיות. לדבריו, הפנייה לגבירה מִימוּנָה ואמירת הברכה "תצליחו ושיתמזל גורלכם" אינן מותירות ספק, שמנהג זה קשור למזל הטוב ולפטרונית שלו "גבירת המזל". מִימוּן מלך השׁדים ומִימוּנָה אלת המזל הטוב היו דמויות משותפות למוסלמים וליהודים במרוקו. הסופר אלברט סויסה הוא בין הבודדים שמצא לנכון להתעכב על אספקט זה במאמר על זיכרונותיו מן החג.
אף על פי שמאמרו של איינהורן עמד לרשותם של כל המתעניינים בנושא, חוקרים אחדים העדיפו להתעלם ממנו והפיצו גרסאות משופצות של החג. בחיבור על חג הפסח מטעם משרד החינוך המיועד למחנכים, לובשת המִימוּנָה מראה חדש המעניק לה לגיטימיות לצד חגי ישראל המקובלים. לפי גירסה זו, במרכז אירועי ליל המִימוּנָה עומדים המתפללים בהתלהבות ודבקות בבית הכנסת. להלן תיאורו של ליל המִימוּנָה המחודש: בסיום תפילת ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכת "תזכה ותצליח" ונוהרים לבית הרב. "כאשר בית הרב מתמלא המון חוגג, עומד הרב ליד מושבו, התזמורת מפסיקה נגינתה, בכל מושלך הס, וכל אחד מן הקהל מצפה לקבל את ברכת הרב. מעמד זה מתמשך שעה ארוכה עד שאחרון החוגגים מקבל את ברכתו. לאחר הברכות מתכבד הקהל בשתיית תה ממותק בסוכר […] בברכת 'אושר וברכה' נפרדים מן הרב ופונים איש איש לביתו להמשיך את חגיגת המִימוּנָה […] התפילות הפיוטים, הברכות, התקרובות ומיני הירק המעטרים את השולחנות, הם בבחינת 'סימנא מילתא' [סימן לדברים מובנים מאליהם] ואיחולים לשנה ברוכה ופוריה". המחבר היה מעדיף לסיים כאן את תיאורו, אך כיוון שלא יכול היה להתעלם מן המראות המוכרים בציבור, מצא להם פתרונות חדשים וקשר את רובם ליציאת מצרים. נוכחותם על השולחן של הדג בקערת מים ושל מטבעות הכסף בתוך עיסת הקמח הם זכר לטביעת המצרים בים סוף ולביזה שביצעו בני ישראל בבתי המצרים לפני יציאתם. והוא מסביר: "בחג המִימוּנָה ממלאים את הכוס [כוס של מנורת זיכרון] במים ובשמן, שמים בה תכשיטים ומדליקים פתיליות. יש מקומות שהטילו מטבעות לתוך המים שבכוס לזכר ביזת־מצרים". גם השיבולים והירק, שמביאים הביתה בליל המִימוּנָה, הם "שיורת קדומה מטכס הנפת קרבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים".
זיהויו של אירוע זה כחג עדתי מרוקאי, שמו הערבי, אופיו כטכס של מאבק בשדים המבוסס על עריכת שולחן לאל המזל שגונה על ידי נביאי ישראל, לא איפשרו ליצור כלפיו אהדה כלל ישראלית. י' בן־עמי, שיחד עם הירשברג הפיץ ברבים את הגרסאות העממיות על מקורות המִימוּנָה הנשענות על מדרשי שמות לא יכול היה להתעלם מן ההסבר הבסיסי למקור החג, והוא מציין: "לפי גרסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המִימוּנָה עם 'מִימוּן', שפירושו בערבית אושר ומזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר". כיוון שלא חקר את היקרויות השם מימונה בספרות הרבנית, השאיר את השאלה פתוחה לחוקרים אחרים: "אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה". מחקר זה אכן התפרסם כבר בשנת 1972. אך מסקנותיו של איינהורן לא תאמו את המגמות להופכו לחג לגיטימי כלל יהודי וכלל ישראלי.
כדי להבין את אי הנוחות לקבל את מסקנות המחקר של איינהורן יש להתחקות אחר הנימוקים לפסול אותו. בן־עמי פתר את מסקנות איינהורן במילים : "אין לו על מה להסתמך". הוא התאמץ לדחות כל קשר בין המִימוּנָה ובין דמותה של גיבורת החג לאלה מִימוּנָה: "אין במציאת גיבורה בשם 'לאלה מִימוּנָה' כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלה מִימוּנָה שהייתה מוסלמיה לבין המסורת היהודית". בן־עמי מכיר בעובדה שקיימת קדושה מוסלמית בשם 'לאלה מִימוּנָה' המוכרת במקומות רבים במרוקו, אך תוהה: "מה הקשר בינה ובין לאלה מִימוּנָה של היהודים?" אכן צודק בן־עמי: אין קשר לכאורה בין לאלה מִימוּנָה לבין מסורת יהודית כלשהיא. הוא שולל כל זיקה בין עריכת השולחן ובין מִימוּנָה ומִימוּן מלכי השׁדים, אך יחד עם זאת מציין : "מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים בין היהודי המרוקני לבין השׁדים והם מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה […]".דבריו בהמשך אף תומכים במסקנותיו של איינהורן ומחזקים אותם: "מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל והם באים על ביטויים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שׁד הולך לשפת הים וטובל. לפני כן הוא זורק לשׁד אוכל […]",והרי שתי פעולות אלה: טבילה במים להסרת נזק והגשת אוכל לשד הם המאפיינים העיקריים של יום המִימוּנָה ושל ליל החג.
החוקר א' ממן, בניתוח בלשני מלומד, מצא דרך נאה לעקוף את אופיו הדמונולוגי של החג והציע פירוש משלו למקור החג. לדבריו: "היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה 'לא כשירה'. ברם, לא נותר אפילו זכר כלשהו להתנגדות של חכמים ומנהגים למִימוּנָה מטעם זה ואפילו הדוגמאות לעבודת שדים שאיינהורן מתאר שם הוא מביא, שוברן בצדן, כלומר עדויות מפורשות שחז"ל התנגדו להם ואסרו אותם". נכון הדבר שלא מצאנו עד עתה תפילה לא כשרה או התנגדות חכמים לחגיגה זו. הסיבה נעוצה בעובדה שמנהג זה, כמנהגים נפוצים אחרים, נטוע כה עמוק בתחום האמונות העממיות שקשה היה להתנגד לו חזיתית, בדיוק כפי שלא התנגדו למנהגי שמירה ליולדת, להרחקת שדים על־ידי נשיאת מלח שמביאים מבית־הכנסת או לקמעות נגד לילית ואשמדאי. יחד עם זאת רומנילי, כפי שעשו זאת בעבר מחברי המקרא, לא נרתע מלגנות את האירוע החגיגי כאשר ציין: "הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו?" גם בימינו בישראל, רחוק ממרוקו, איש לא מעז להתנגד לחגיגה זו בגלל תפוצתה העממית ואופיה העדתי. הוחלט אפילו להכיר ביום זה כיום בחירה לחופשה מן העבודה. מפרשי מוצאו של החג אף מצאו דרך להתגבר על אופיו הדמונולוגי של החג על־ידי ייהוד שמו ומשמעות מרכיביו.
א' ממן לא שבע נחת מן האטימולוגיות העממיות שהודבקו לשם החג וגם מן האספקט הדמונולוגי שגילה איינהורן. הוא נקט בשיטת "הפשרה המכובדת". הוא דחה את הניסיונות המאולצים לקשור אותו למקורות לא רלוונטיים וגם התעלם מן המלחמה בשדים. הוא אימץ כמקור עיקרי את אחד מן המנהגים היפים ביותר של החג. הכוונה למנהג בו צעירות היו לובשות בגדים מסורתיים נאים שלעתים נשאלו אצל שכנים מוסלמים, ואף בגדי כלה, וצעירים נצלו את הביקורים הרבים כדי ליצור קשר אתן ולבקש את ידן. ממן נתלה במנהג נאה זה וביסס עליו תאוריה משלו. לפי הצעתו אין לפרש את מִימוּנָה כשם פרטי בנקבה, בת זוגתו של מִימוּן, אלא כשם עצם שמשמעותו בת המזל: "נראה שהמִימוּנָה נפתחה בעיקרה סביב קשרי החיתון ברמות השונות שנהגו לרכז במוצאי הפסח". יוצא מכך ש"הביטוי מכוון לנערה שנמצא לה בן זוגה" או הלילה בו הנערה מצאה לה חתן. כך פתר ממן בדרך נאה את בעיית שמו הנקבי של החג תוך הסתמכות על מנהג האירוסין. חולשתה של היפותיזה זו בכך שהיא הופכת אספקט שולי לעיקר ומתעלמת מעריכת השולחן, מסמליו ומן ההליכה למקור מים. היא מתעלמת גם מן ההיקרויות בספרות הדורות של השד מִימוּן ומבת זוגתו מִימוּנָה כשדי המזל ומזיקתם הטריטוריאלית למרוקו. אף שלל המנהגים של הרחקת שדים המקובלים באמונות העממיות המוצאים את ביטויים במראות החג, נעלמו מהצעה זו.
ח"ז הירשברג, מחוקריה המודרניים של יהדות צפון־אפריקה, תהה אחר מקורות החג בספרו "מארץ מבא השמש". הוא פנה תחילה לחוקר יוסף בן נאים בעל "מלכי רבנן", שהראה לו מחזור קדום מהעיר חאלב, ובו רשום כי חגיגות מִימוּנָה נהוגות ברחבי סוריה. כאשר שאל אותו על מקור המִימוּנָה, נתן לו החוקר ארבעה טעמים כולם בתחום מדרשי השמות שאין טעם לחזור עליהם. אך חכמינו מן הדור הישן לא תמיד חטאו בהסתרות שווא ולא חיפשו לייפות דברים. בפגישתו עם הרב הראשי לחיפה, הרב יוסף משאש, בעבר מרבניה הבכירים של מרוקו, שאל ההיסטוריון מה משמעות השם מִימוּנָה, ונענה "טעם המִימוּנָה באסרו חג פסח משום שרק לאחר החג היתה לבני ישראל הרשות ליהנות מביזת מצריים". שש עשרה שנה לאחר מכן פנה יצחק איינהורן לאותו רב באותה שאלה ונענה: "מִימוּנָה הוא מזל". כאשר תהה איינהורן על התשובה השונה שנתן קודם לכן להירשברג, השיב לו הרב: "אמרתי לו רק משום דרוש וקבל שכר, זהו דרוש, אבל באמת מִימוּנָה זה מזל". הרב הוסיף דוגמאות ותירגם את "לאלה מִימוּנָה מסעודה מברוכה" כ"גברת מזל מוצלחת ומבורכת" ונתן לכך הקבלה "יטיח אלמִימוּנָה דיאלו" ותירגמו: "יפול המזל שלו", מברוכּ יא מִימוּן" פירשו "ברוך המזל". הרב דאג להשיב לשואליו על פי מה שרצו לשמוע ממנו, כל אחד לפי טעמו. על פי הפשט, מִימוּנָה היא מזל ועל פי המדרש אפשר להפליג עד לביזת המצרים.
במאמר שפרסם הירשברג בקיץ 1973 אחרי פרסום מאמרו של איינהורן, הוא דחה את "הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והקשר האסכטולוגי עם אחריתה" והוסיף: "נדמה כי הקשר עם תופעות הטבע הוא הדומיננטי בכל האזור. ואכן, המִימוּנָה כחגיגה עממית, שאין לה כשלעצמה כל יסוד בתורה שבכתב ובעל־פה, קלטה גם הרבה ממנהגי הסביבה הלא־יהודית, הבֶרבֶרית, המוסלמית ואפילו הנוצרית: החל בסמלי הפוריות (הפול), במאכלים המיוחדים ובהימנעות מאכילת בשר בליל המִימוּנָה, וכלה בהלקאות בענפים ובטיהור המים. מסתבר כי במנהגים אלה מושקעות אמונות של המזרח הטרום־איסלמי, הקשורות בתופעות המחזוריות בטבע".
חוסר הנוחות הקיים ממקורותיה של המימונה נובע מחשש להגדרתה כחגיגה פגאנית. אך לא כך הדבר. המימונה היא חג יהודי מן הטעם הפשוט שהיא נחוגה רק אצל היהודים, אף אם לא אצל כל היהודים. ככל החגים היא יכולה לעבור מוטציות וגלגולים ולשנות את אופייה עד בלי הכר. כיוון שהקהילה היהודית במרוקו, שם צמח החג, כבר אינה קיימת כמעט, אין ספק שהמימונה היום היא לא רק חג יהודי אלא גם בראש ובראשונה חג ישראלי, אף אם לא כל הישראלים חוגגים אותו. עצם המעבר ממרוקו וקיומו של המנהג היום בעיקר בישראל גרם לשינויים נוספים באופיו.
אין פסול בכך שדורות מאוחרים יוסיפו משמעויות חדשות, לאומיות או דתיות, לחגים ישנים. כך עשו בעבר לחגי הטבע במקרא, אליהם הוסיפו שבי־ציון מבבל משמעויות היסטוריות חדשות שהתאימו לרוח הזמן. לדוגמה, חג הפסח הפך מחג המצות (תבואת השדה) ומחג קרבן הצאן (חג הפסח) לחג בעל משמעות היסטורית־לאומית רבת משקל: זכר ליציאת מצריים ומעבר משעבוד לחירות. חגים ומועדים אחרים עברו מוטציות מרחיקות לכת שהבולטים בהם הם "חג החודש השביעי" (שכונה מאוחר יותר בשם סוכות), חג "החודש" ואף השבת עצמה. מקורותיהם הראשוניים אינו פוסל אותם מלהיות חגים נורמטיביים. סמיכותה של המימונה לחג הפסח איפשר לה לאמץ אספקטים נאים חדשים דוגמת אלו שציין א' ממן. עם הזמן, לילה זה הפך למין חג לצעירים ולאוהבים וגם סמל לאחווה יהודית־מוסלמית. כיוון שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, סיפקו המוסלמים בלילה זה קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואחרים הם מנהגים חדשים שהתווספו לחג במשך הזמן במרוקו, ומשווים לחג כח משיכה שלו.
לסיכום, חג המִימוּנָה הוא חג יהודי וישראלי. מקורותיו נעוצים בטכס אוניברסאלי שנועד לפייס שׁדת מזל, שבמרוקו כונתה בשם לאלה מִימוּנָה, בת זוגתו של של שׁד גדול ושחור בשם סידי מִימוּן. הפיוס מתבצע בשיטה נפוצה ומוכרת מתקופת המקרא על־ידי עריכת שולחן שתפריטיו מסמלים שפע, ברכה ומזל, ובאמצעות שירי הלל וברכות לאלת הגורל. למחרת אין מפייסים את המזל הרע אלא נאבקים בו ומרחיקים אותו על־ידי הטבעתו בים או במקור מים כמנהג התשליך. זיקת המימונה לאיסרו חג פסח קשורה למסורת יהודית עתיקה הרואה בכ"ג בניסן יום פורענות שיש להיזהר בו.
סוף מאמר ד"ר יגאל בן-נון
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
היצירה ההלכתית.
היצירה ההלכתית מאז חתימת התלמוד מחולקת לשני ענפים ראשיים ספרות הפירושים – החידושים וספרות הפוסקים.
א – ספרות הפירושים, נועדה לפרש את מקורות ההלכה לפרש את המשנה, התלמודים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה. הדוגמה הבולטת לכך הוא פירוש רש"י על התלמוד. ספרות החידושים, באה להתחקות אחר היסודות והכללים המשתמעים מסוגיות התלמוד וממקורות נוספים מספרות התנאים והאמוראים, ושעניינה ליישב סתירות העולות מתוך עיון ומהשוואת מקורות שונים מהספרות התלמודית, ולהעלות מתוך כך חידושים, פירושים והלכות.
הדוגמה הבולטת לכך חידושי חכמי צרפת על התלמוד, במאות ה-11 וה-13 המכונים בשם "תוספות" וחידושי חכמי ספרד ופרובאנס על התלמוד מהמאה ה-13 ואילך.
ב – ספרות הפוסקים ענף זה יש בו ארבעה סוגים, ספרות ההלכה, הפסָקים, השאלות ותשובות וספרי האסופות.
1-ספרי ההלכה מביאים את מסקנת ההלכה לאחר שהקדימו לה דיון קצר במקורותיה התלמודיים ובפירושים. ספרי ההלכות של הרי"ף, הוא המייצג המובהק של ספרות זו. בדרך כלל היא ערוכה לפי סדר התלמוד ולא לפי נושאים הלכתיים.
2-ספרות הפסָקים מביאה את המסקנה הסופית של ההלכה, בלי להקדים לכך דיון ובלי להצביע על מקורותיה ההלכתיים שמהם שאבה והסיקה את מסקנותיה. היא ערוכה לפי נושאים וכל המסקנות ההלכתיות הנוגעות לנושא מסוים מובאות ומרוכזות במקום אחד, אף על פי שבמקורן הן מפוזרות במקורות רבים ושונים בספרות התלמודית והבתר תלמודית. המחבר מתכנן את חיבורו בצורה הנוחה והשימושית ביותר. ספר "משנה תורה" להרמב"ם משמש כדוגמה הטובה ביותר.
3-ספרות השאלות והתשובות, רובה ככולה דנה בשאלות ובעיות שנתעוררו בחיי היום יום בנושאים הלכתיים שבין אדם למקום או בנושאים משפטיים שהובאו לעיונו ולהכרעתו של רב העיר או לתלמיד חכם גדול שאינו נושא במשרה כל שהיא. במהותה דומה ספרות השאלות ותשובות לספרות הפסק. אולם בעוד בספרות הפסק המחבר מגיע למסקנתו מתוך עיון המופשט בחומר ההלכתי המצוי לפניו, הרי בספרות השאלות ותשובות מתמודד המשיב בעיצומה של מציאות הלכתית או משפטית חיה, כשהוא מאזין לעובדות, לספקות ולטענות שבפי הצדדים. הלומד בעיינו בתשובה למעשה הוא מלווה את החכם המשיב בכל שלב משלבי עיונו ההלכתי והמשפטי, שומע תיאור אובייקטיבי של רקע חברתי וכלכלי המשולב בדיון ההלכתי. מאזין לרמזים שקופים או סמויים על לבטיו וחיפושיו של החכם המשיב למציאת פתרון והכרעה לשאלה הניצבת בפניו. פתרון הבנוי על מקורות מהעבר ועם זה משמש את הצרכים המרובים של דור ההווה. ספרות השאלות והתשובות משמשת גם כמקור חשוב להיסטוריה של הקהילות בהן ואליהן היא נכתבה.
4-בעלי "אסופות" או "המאספים", ספרות זו נועדה להשלים את הפסיקה שבשולחן ערוך, מתוך ספרי הלכה ושאלות ותשובות שנתחברו לאחר תקופת השולחן ערוך, וכאלה שהיו לפניו אך דבריהם פורסמו לאחר מכן. המחבר עורך סיכומים, מתוך עשרות רבות של חיבורים בדפוס ובכתבי יד, ונוטל מהם את עיקרי ההלכה. מטבע הדברים עושה המחבר מלאכה עצומה מפאת הכמות וההיקף, אך נדרשת גם חוכמה לרדת לעומק כוונת המחברים, לתמצת עיקרי דבריהם, לנסחם בלשון קצרה ובסגנון צח, ולעורכם בסדר נאה.
יש מחברים אשר ערכו דבריהם לפי סדר השולחן ערוך ונושאי כליו, דוגמת חיבורי רבי חיים בנבישתי ( מחכמי שאלוניקי, איזמיר וקושטא, במאה ה-17) "כנסת גדולה וכו'," לקט הקמ"ח לרבי משה חאגיז ( מחכמי ירושלים במאה ה-18) " ברכי יוסף ו "מחזיק ברכה" שניהם לרבנו החיד"א ( מחכמי ירושלים במאה ה-18).
"יד אהרן" לרבי אהרן אלפאנדרי, "שערי תשובה" לרח"ם מרגליות (מחכמי פולין במאה ה-19), "באר היטב" לרבי יהודה אשכנזי ולרבי זכריה מנדל (מחכמי פולין במאה ה-18) ועוד.
מחברים אחרים כתבו את דבריהם ללא תלות בסדר השולחן ערוך, וערכו אותם בצורה אנציקלופדית לפי הא"ב של הנושאים. בין אלה יש למנות : "פחד יצחק" לרבי יצחק לאמפרונטי (מחכמי איטליה במאה ה-18) "משכנות הרועים" לרבי עוזיאל אלחאיך (מחכמי תוניס במאה ה-18) "כתונת יוסף" לרב"י בירדוגו (מחכמי מרוקו במאה ה-19) ועוד.
בחיבורים אלו נוהגים המחברים לציין את מקורות ההלכה בתלמוד ובספרות החידושים והפסיקה. פעמים שילבו המחברים גם הארות והערות או שאלות ותשובות שהם עצמם דנו בהם
ספרי האסופות משמשים עזר רב להכוונת עיונם של הלומדים, וכלי חשוב בידי הרבנים והדיינים בעבודתם. נוסף לאמור תרומתם מיוחדת בכך, שהם נטלו מובאות מחיבורים רבים שלא ראו אור הדפוס ואינם בהישג יד. מה גם חלקם הגדול אבד בצוק העתים, והם מהווים גלעד לדבריהם ולתורתם. מרבית המחברים בספרות האסופות הם מחכמי הפזורה הספרדית.
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
עמוד 6
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
מי אתה ישראל מיר
עוזיאל חזן
הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.
כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.
שעת צהריים של שבת העשרים ותשעה למאי 1948. מזג אוויר אביבי. אומרים שבארץ ישראל קיים האביב הארוך ביותר, אבל צריך לקטוף אותו מבין העונות, כפטריות חבויות בין עצי היער. לאחר שהם סועדים בכריכים של גבינה לבנה, המובאים אליהם מחדר האוכל של הקיבוץ, לוקחת אותם גילה לסיור בבית העלמין במקום. מקום מנוחתם האחרון של אזרחים וחיילים. גילה אומרת שכדי להילחם ולשמור על החיים צריך להכיר את המתים. בעיקר את אלה שנפלו על הגנת הארץ. מדברת על גיבורים מתים ועל גיבורים חיים. לעיתים קשה ההבחנה ביניהם. שניהם נישאים מעבר למושג הארצי של החיים. מעין מלאכים ההולכים לפני המחנה, כמו ארון הברית.
חיילי הגדוד החדשים נמצאים בתוך ׳בית־החיים׳ של קריית ענבים, כפי שיעקב מכנה אותו. הוא עושה מקבילה לשמו של בית העלמין בעיר הולדתו. שם זה ניתן למקום ההוא מתוך אמונה שהחיים האמיתיים שייכים לנחים על משכבם. אלה המצויים אי-שם בעולמות עליונים. החברה חשים צמרמורת. הרעד שולט להם בעצבים. הם עולים במדרגות לרחבה המוקפת עצי אורן, ברוש וזית. שייקה אומר ביידיש ליעקב שהוא חושב על משפחתו שעלתה בעשן ולא זכתה לקבר ישראל. יעקב מבחין בדמעה ניגרת על לחיו של שייקה. הוא מעניק לו חיבוק של עידוד. שייקה נד בראשו. האם זו מחוות תודה או שמא סימן להשלמה עם עבר קשה מנשא. גילה מסבירה שבית העלמין הוקם לפני עשרים ושש שנים בתוך ערוץ של הגיא, היורד מגבעת הראדאר. מיקומו נועד לחסום את המעבר בין הכפרים הערביים הסמוכים ובין כפר אבו-גוש.
״תזכרו את השם המקולל הזה שנקרא גבעת הראדאר, כי אני עוד אספר לכם עליו״. החיילים מביטים איש ברעהו ומהרהרים מה עוד צופן להם המחר במסעותיהם.
״כאן החיילים, יחד עם האזרחים, טמונים באותו מקום״ מסבירה גילה ״כביטוי לאחווה וכסמל לקרבה ולשיתוף הפעולה בין הלוחמים ובין האזרחים. קשר שנוצק מאז יסוד המקום…״. היא עושה הקבלה לעבר הרחוק של ימי בית־שני, בו האזרחים עבדו את האדמה וכשנדרשו יצאו למלחמת-מצווה או הגנה וגם למדו תורה. בראשיהם של אנשי גח״ל מתרוצצים מושגים חדשים, כביטוי לאורח חיים חלוצי, כמו: קיבוץ, מושב, מושבה. גילה מביטה אל החלקות הדוממות, פולטת אנחה שרקנית וממשיכה:
״קבורים כאן רבים מחללי החטיבה שלנו. כול קבר הוא סיפור גבורה. היו שמועות שיש כאן גם קברי המונים. אני לא רוצה לזעזע אתכם, למרות שיש סוברים שזה מחשל. אנחנו פתחנו את המסורת הזו של מסע בעקבות לוחמים. לא רק סיור במקומות בהם לחמו אלא גם מקום נפילתם ואתרי קבורתם. אני אומרת את זה גם לזכרם. אני נזכרת שהמקרה הקשה ביותר היה רק לפני כחמישה שבועות, בעשרים ושלושה לאפריל השנה. בערב פסח, חג החרות. הרבה מהנופלים לא זכו לחרות המיוחלת. החטיבה שלנו קיבלה פקודה לכבוש את נבי-סמואל. אתם יודעים, זה מקום קברו של שמואל הנביא, בצפון ירושלים. הקרב היה אסון כבד שעלה בעשרות הרוגים. תראו, הם כולם קבורים כאן. בתום הקרב הובלו החללים בשקים לקיבוץ. המובילים הזעיקו את חברי הקיבוץ, שאותם מצאו כשהם מסבים לליל הסדר בחדר האוכל, עסוקים בקריאת ההגדה ושטים על צלילי זימרת החג. מה נשתנה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו…שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם. ככה שרים המאמינים. יש קיבוצים שמתקנים את הנוסח ושרים ׳ואנו ניצלים מידם׳. לא כאן המקום לויכוח. מה שבטוח זה שצריך לסמוך גם על עצמנו. אני חושבת שזה אפילו כתוב בתורה. אבל תשמעו את המשך האירוע הטרגי״ מוסיפה גילה. משתהה קצת ולוקחת אוויר ״המובילים קוטעים את שמחת החג. מודיעים לחברים שיש כאן עשרות חללים שיש לקבור אותם. סועדי ליל הסדר המומים. פניהם קודרים. הם שומטים את כלי האוכל מידיהם. נתקפים בחוסר תיאבון. מייד ניגשים למלאכה. המובילים, בעזרת חברי הקיבוץ, מרכזים את ההרוגים בעליית הגג של הרפת ועוד באותו לילה, ובתוקף מצוות כבוד המת ואיסור הלנתו, עובדים החברים כול הלילה במעדרים ומכושים כדי להכין את הקברים.״״ גילה עושה הפסקה. כאילו ביקשה לחלוק לחייליה את האירועים הקשים, את הצער הנוקב, מנות-מנות. אחדים מהבחורים מוחים דמעה. שייקה אומר ליעקב שהוא נזכר, להבדיל, בערימות הגופות של יהודים שנורו בידי הנאצים ונזרקו לבורות. גילה מבקשת להמשיך בהסבריה כדי לדחוק את הדיכאון ואת המחשבות על ההרג ההמוני.
״אני מסיימת עוד מעט. אתן לכם אחר כך זמן של כשעה להסתובב כאן חופשי ואחר כך ניפגש ליד חדר האוכל. טוב. הנה תסתכלו על הקבר הזה עליו כתוב נחום אריאלי, המכונה ג׳וני. הוא נפל בקרב כשעלה בראש חייליו לכיבוש הקסטל. זה היה בשביעי לאפריל. הוא היה אחד מתוך שלושים ותשעה הרוגים שלנו בניסיון ההתקפה הזה. למחרת הקרב, כשעלו לחפש את גופתו היא לא נמצאה. את פיקודיו קברו במעלה החמישה. מספר שבועות לאחר שנפל נתגלתה גופתו בכפר הערבי אבו-גוש, הצמוד לכאן ואיש אינו יודע איך הגיעה לשם. מה שעצוב עוד יותר בסיפור של ג׳וני זה שהוא היה בן יחיד שהתחתן רק שבוע לפני שנפל״.
גילה נאנחת ובעקבותיה נשמעים המהומי צער, כמו נהמות רוח המתגלגלות מן ההרים שמנגד. גילה, למרות הבטחתה, ממשיכה בסיפורים על החללים במין דחף בלתי נשלט, ממש כפי שהיא ידעה להסתער על יעד ולהאריק לכול פעולה שלה את האנרגיה הג׳ינג׳ית הבלתי נדלית, האופיינית לה: ״טמונים כאן גם נערים בני חמש עשרה עד שבע עשרה. ילדים ששיקרו בקשר לגילאים שלהם כדי להתגייס לפלמ״ח. תארו לכם איזו מסירות ונכונות הקרבה, למרות שזה נוגד את העקרונות שלנו. אבל לא ידענו. בלהט הקרב למי יש זמן לבדוק תעודות לידה. זה מזכיר לי את הילדים והנערים של הרובע היהודי, אלה שנפלו ונקברו בחלקת הרובע בהר הזיתים. הם היו תצפיתנים וקשרים. רק אתמול קבלתי מידע על נפילתו של החייל הצעיר ביותר בתולדות הצבא וארגוני ההגנה שלנו. בסך הכול בן תשע וחצי. שמו ניסים גיני. בקרבות האחרונים ברובע, סביב בית הכנסת ׳תפארת ישראל' השתתפו ילדים. אחדים מהם בני תשע ועשר. הם הועסקו בעבודות ביצורים. ה׳מבוגרים׳ יותר, בני שתים עשרה, העבירו מסרים בין העמדות, מזון ואף נשק ותחמושת. אחדים מהם נהרגו ובהם גרציה (יפה), בת השש עשרה וניסים גיגי, שהוא עכשיו החלל הצעיר ביותר במלחמת העצמאות. הוא נפל במילוי תפקידו כשהוא עוטה מדים וסמלים של הצבא וגם נשא מספר אישי. הוא גויס להגנה. בסיום משמרתו כתצפיתן, שתפקידו להעביר ידיעות בין עמדות לוחמי הרובע, הוא חזר לעמדת השמירה. כשהרים את ראשו הוא נורה בידי צלף ירדני ונהרג. הוא נקבר רק אתמול לפני כניסת השבת. יום נפילתו הוא מועד מצמרר. ערב שבת. הוא נפל במרחק מה מהכותל המערבי. זה היה אתמול, העשרים־ושמונה למאי 1948….”.
גילה שוב נאנחת. משא המוות כבד על לבה הרגיש. כול כך הרבה נעורים שאבדו. עתיד שנמחק. שרשרת יוחסין שניתקה.
עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.
עמוד 19
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה
תעודה מספר 37
התע"ד.-1714
תעודה שכל כולה עמידה על ציון השנה במלואה ולא ציון השנה בקצרה
בהיות כי אירע מעשה שנמצא חשש זיוף בשטרות בכתיבת זמן השטרות והורע שטר אחד בעניין קדימה ולכן הסכמנו בהסכמתינו ובהסכמת הנגיד כבוד הרב יהודה בן הרוש שמהים והלאה למיגדר מילתא לקיום הדת דתינו האמת תורת משה שתתעלה שמהיום ולהבא שכל סופר יכתוב השטר צריך שיכתוב בו הזמן המבואר דהיינו כגון שנה זאת שעלינו שהיא שנת תעד לפ"ק.צריך שיכתוב ויוסף גם הכלל ויבאר וכך יכתוב חמשת אלפים וארבע מאות וארבעה ושבעים ליצירה וכן על זה הדרך ולא יכתוב תעד או חשבון מלה שתהיה בפסוק אלא יכתוב הכלל והפרט ופרט מן הפרט הכל בחשבון מבואר.
ואם לא יכתוב כך השטר פסול ולראיה כי כן הסכמנו כתבנו פה וחתמנו היום דהיינו שנת חמשת אלפים וארבע מאות וארבעה ושבעים ליצירה וקיים גם בכלל הסכמה אם יכתוב שום שטר בחודש אייר צריך שיכתוב בחודש זו ואם לא יכתוב כך השטר פסול ולראייה חתמנו פה וקיים.
שמואל בן חוטא ס"ט – מאיר בן יוסף דאבילא ס"ט – ישועה בן כבוד הרב משה בן חמו ס"ט –
מיחידי הקהל והנגיד. יהודה בן נסים בן הרוש ס"ט – יום טוב בן הרוש ס"ט – יצחק בן משה חמו ס"ט – יחייא דוד אזולאי ס"ט סוף התעודה.
תעודה מספר 38
התרמ"ט – 1889
נועדו יחדיו יחידי קהלינו קהל צפרו יש״ץ הלא המה ה״ר אברהם בהר׳ יצחק הן אלבאז וה״ר אהרן בה״ר מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר משה בה״ר יעקב הכהן וה״ר שלמה בה״ר יעקב ה״ן חמו וידי׳ אדבדובי וה״ר ישראל בה״ר נסים ה״ן עולייל וה״ר שמואל בה״ר משה ה״ן חמו וידי׳ אדבדובי והר׳ שמעון בה״ר משה ה״ן אפרייאט והר׳ ימין בה״ר שאול ה״ן יתאח והר, משה בה״ר יוסף ה״ן עולייל וה״ר מאיר שמעון בבה״ר ישועה נ״ע ה״ן אלבאז וה״ר יעקב בה״ר אליהו ה״ן אביטבול וידי׳ אסחראווי וה״ר יעקב בה״ר יוסף ה״ן יעיס וה״ר מרדכי דמתקרי ע״ש אביו הר׳ מרדכי ה״ן אלבאז והר׳ שלם בה״ר שמואל ה״ן אגייני שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום יחידים מהם למנות דיינים או לתת שום שררה מהשררות הנהוגים בקרב ישראל כגון שררת שחיטות ובדיקות וכיוצא לשום אחד מחכמי העיר אף אם ראוי והגון לכך עד שיהיה בהסכמת כל היחידים הנז׳ אשר נקבו בשמות, גם אין רשות לשום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הן חזקת קרקע או גומלי חסדים או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כולם.
ובכן העי' עד עתה בקנין שלם מעכשיו בד"לב ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים הנזכרים ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה וקבלו עליהם התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, ואף אם הסכימו רובם או כולם בשום פרט מהפרטים הנזכרים ולא נשאר כי אם אחד מהם שלא הסכים צריכים כולם לקבל דעתו, ואם סרבו ועמדו בהסכמתם מעתה ומעכשיו חייב עצמו בכח הקנין ושבועה החמורה שחייב כל אחד מהמסכימים והמסרבים לקבל דעתו לפרוע להקדש עניי העיר סך אלף צ'ורוס כסף טוב בתורת קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו דלא כאס', גם הואילו לבאר שאם באיזה פרט מהפרטים הנזכרים הסכימו מקצתם והשאר לא הסכימו ומתוך כל נפלה קטטה ביניהם והוצרכו להפסד סך מה רב או מעט על ידי השררה ההפסד ההוא עלי דידהו כולהו ליהדר והתקנה לא תזוז ממקומה בקניין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל על כל מאי דכתיב ומפורש על הכל חתומים פה והיה זה בראש חודש אב הרחמן יה"ל ש"ש ובדבר הז"ה תאריכיו ימים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים
מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט
סהד רבי רחמים באיין כא יערף אשררה כא יעטיווהא לקהל די ראוי פלווקת ומנור לפטירה דייאלו כא יעטיווהא גם כן לדי ראוי פדאך לווקת אפילו יכון בלא שררה ומא הוואסי מן זרע די מול אשררה אפילו הכי כא יעטיווהאלו וכא יערף באיין צ'אר רבי שמעון כאן ענדהום אנץ פשררה דצלא לכבירא ומנור לפטירה דייאלו זוולולו ארבע מן אשררה ועטאווהא לחד אכור די כאן ראוי בעדן בנו גם כן כאן ראוי למלאת מקומו אפילו הכי זוולולו ארבע ועטאווה לחד אכור
מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט
תרגום
העיד רבי רחמים ? שהוא יודע שהשררה הנהוגה בצפרו היו נותנים אותה הקהל לרב שהוא ראוי בזמנו ואחרי פטירתו חוזרים ונותנים אותה לאחד שראוי למלאת מקומו, וגם אם אין לו שררה או ירושת שררה מאבותיו היו נותנים לו והוא יודע שמשפחת רבי שמעון אזולאי היה להם שררה במחצית בית הכנסת אלכבירא (הגדולה) ואחרי פטירתו הורידו מן היורשים רביע השררה הנזכרת ונתנוהו לרב אחר שהיה ראוי לשמש בקדש הגם שבנו של רבי שמעון אזולאי היה ראוי למלאת מקום אביו אפילו הכי לקחו ממנו הרביע ונתנוהו לאחר
סוף התעודה מספר 38
קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה
עמוד 46
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Rationnement discriminatoire
Pour contrôler les cargaisons et s’assurer que les produits livrés seraient distribués sur place et non réexportés vers la France ou l’Allemagne, des observateurs américains, avec le titre de vice-consuls, placés sous la direction de Robert Murphy, furent dépêchés dans les ports et chargés de surveiller les voies ferrées. Egalement agents de renseignements, de façon officieuse, ils devaient aussi, au Maroc, vérifier que les Juifs recevraient également leur part de l’approvisionnement américain, en entretenant des relations avec leurs représentants dans les Comités des Communautés — à la grande irritation de la Résidence :
« Le rôle des vice-consuls américains devient de plus en plus important dans la propagande hostile au rapprochement franco-allemand. Leur action s’intensifie en milieu européen et marocain à Casablanca. Ils cherchent constamment à entrer en contact avec le milieu européen, les éléments éclairés de la population musulmane et surtout israélite. L’espoir d’une aide au Maroc en essence, en charbon et sucre constitue un atout efficace de propagande américaine. » (5 juillet 1941)
Cela n’empêcha pas pour autant un rationnement discriminatoire, l’antinazisme n’étant pas, dans les prises de position de Weygand — et pas seulement pour lui — incompatible avec l’antisémitisme d’Etat.
Rationnement discriminatoire
Outre le malheur général de la guerre, de la misère et de la pénurie, les Juifs marocains subirent un lot spécifique de discriminations, comme le rapporte, dans ses mémoires, un des dirigeants de la communauté de Casablanca, Salomon Ben Baruk :
L’institution de cartes de rationnement divisait les consommateurs en trois catégories : les Européens, favorisés en quantité et en variété, les Marocains, moins bien servis, et, en dernier lieu, les Juifs, à qui on alloua beaucoup moins de sucre et de farine mensuellement qu’aux Marocains. Pas de chocolat, pas de riz pas de tissus. Alors, il fallait se débrouiller au marché noir et risquer la prison… »
Le rationnement était en effet calqué sur la hiérarchie sociale de la société coloniale. Estimant qu’ils avaient, de par leur culture, plus de besoins, les Européens étaient en tête, suivis par les indigènes musulmans et en bas de l’échelle, les Juifs marocains citadins — les ruraux, juifs ou musulmans, qui vivaient en autarcie, étaient dans la pratique exclus de cette répartition. Evoluant selon les difficultés d’approvisionnement, la liste des produits rationnés, leurs prix et leurs quantités, étaient périodiquement révisés, sans toucher au principe de différenciation.
Ainsi par exemple, quand pour le sucre, l’allocation mensuelle était en moyenne de 700 à 800 grammes par tête, pour les Musulmans (et en pains de sucre, plus appréciés), elle n’était que de 350 à 400 grammes (sucre en poudre, moins prisé) pour les Juifs alors qu’ils partageaient le même goût pour le thé sucré. Les Européens, pourtant moins gourmands en ce domaine, avaient droit à 500 grammes.
Pour le thé vert, la boisson nationale des indigènes, l’allocation hebdomadaire était de 25 grammes pour les Musulmans et de 15 grammes pour les Juifs. Quant à l’huile, alors que, pour des raisons de cacherout, ils en étaient les plus grands consommateurs puisqu’ils ne se servaient pas de beurre et de graisse, leur était pourtant dévolue la plus faible ration : 230 grammes par mois, contre 330 grammes pour les Musulmans et 250 pour les Européens.
Pour le savon de lessive, savon de Marseille : 200 grammes pour les Européens et 70 grammes pour les Juifs et les Musulmans. Le savon de toilette lui, était uniquement réservé aux Européens. Autres produits rationnés attribués uniquement aux Européens ? le lait concentré sucré pour les bébés, les pâtes, le chocolat, les pommes de terre, le pétrole, les tissus modernes et les chaussures.
Pour le lait frais, sa distribution quotidienne était réservée aux seuls Européens, les Juifs et les Musulmans devaient donc se tourner vers le marché libre, souvent à des prix non contrôlés de marché noir.
Pour le café, alors que les Musulmans, grands buveurs de thé devaient s’en contenter, les Juifs plus proches en la matière des Européens, avaient droit à 50 grammes, loin derrière ces derniers, avec leur ration de 200 grammes. Pour le vin, naturellement rien pour les Musulmans, 10 litres par mois et par tête pour les Européens, 1 litre et demi à 2 litres pour les Juifs, mais uniquement par tête d’adulte mâle. Cette restriction fut ressentie seulement à Casablanca, les communautés plus conservatrices ayant encore pour tradition la fabrication familiale de vin pour le kidouch, dans les familles aisées et sa distribution aux proches et aux indigents.
Pour la viande de bœuf et de mouton, aucun rationnement pour les Musulmans, 200 à 250 grammes pour les Européens et 100 à 150 grammes, par semaine, pour les Juifs.
Toutefois, à l’occasion du ramadan, les Musulmans bénéficiaient d’une dotation supplémentaire de 100 grammes d’huile et de 10 grammes de thé. L’égalité ne se retrouvait que dans le charbon de bois : 2 kilos par semaine — et encore…
Le Contrôleur Civil, chef des services municipaux de la ville de Casablanca, a l’honneur d’informer la population de ce qui suit : à partir du 1er novembre 1941, le charbon de bois ne pourra être vendu au public que contre remise de coupons de la feuille municipale de rationnement. Les titulaires de la feuille de rationnement sont tenus de se faire inscrire chez les commerçants les plus proches. Ils ne pourront se servir que chez ce commerçant.
Il est recommandé aux Israélites marocains, ainsi qu’aux indigènes de se ravitailler chez leurs coreligionnaires habitant au mellah, à l’ancienne médina ou à la nouvelle médina. » (Communiqué du 25 octobre 1941).
Par ailleurs, pour les Juifs, la distribution des tickets de rationnement était organisée par les Comités des Communautés, dans leurs locaux.
De plus, alors que les Juifs ne pouvaient acheter les produits rationnés que dans les magasins juifs, et les Musulmans, dans les magasins musulmans, les Européens étaient libres d’acheter là où ils voulaient, sauf pour la viande et le lait. De même, dans l’ordre d’approvisionnement de ces produits rationnés, les magasins juifs étaient servis en dernier, avec les restes, en général de moins bonne qualité. Mais même l’obtention de cette portion congrue nécessitait des efforts surhumains, des queues interminables auxquelles étaient le plus souvent astreints les enfants, comme le relate, dans son livre Le Rocher d’origine , le cinéaste de Meknès Haïm Shiran- Shkéran :
«C’étaient les débuts de la seconde guerre mondiale et tout était rationné. Farine, sucre et huile, les ingrédients indispensables à la cuisine marocaine, étaient devenus des denrées rares et donc chères. J’étais l’aîné des enfants et maman me réveillait à l’aube pour aller prendre la place dans la queue devant l’épicerie, afin d’assurer notre ravitaillement quotidien… J’étais souvent l’un des premiers enfants parmi ceux qui, chaque matin, étaient dépêchés là par leurs parents. A l’ouverture, vers huit heures, la queue s’étendait déjà sur des divines de mètres. Ma mère venait me remplacer, vers six heures, pour queje puisse aller prier avec mon père… »
D’où, inévitablement, le développement du marché noir, dans toutes les couches de la population, mais que tous appelaient " le marché juif" comme s’ils en avaient l’exclusivité, et en conséquence : les descentes de police, les traductions en justice et les arrestations arbitraires. Mais au-delà des mesures discriminatoires légales sur le plan économique, décrétées au niveau national, s’ajoutaient d’autres fruits de l’initiative locale. Ainsi à Mogador, alors déjà en déclin, les autorités locales favorisaient l’élément musulman aux dépens des marchands juifs, comme en témoigne un notable de la communauté juive, Salomon Knafo :
« Toutes les marchandises importantes contingentées furent mises entre les mains des Arabes. Les grossistes juifs devinrent des détaillants qui devaient livrer leurs marchandises, presque jusqu’au dernier gramme, pendant que les détaillants arabes devenaient des grossistes, sans être tenus de livrer toutes leurs marchandises. Ils incitaient les Arabes contre nous. Heureusement, les Arabes comprirent vite la tactique des Français qui leur faisaient miroiter des richesses pour les maintenir occupés, afin qu’eux, les Français, puissent agir à leur guise. Ils comprirent qu’ils devaient laisser les Juifs tranquilles, sans les maltraiter, de peur de ne plus pouvoir faire d’affaires… Car si les commerçants arabes s’étaient multipliés par le fait de la présence française, ils avaient besoin de marchandises et pour les acheter, ils manquaient de capitaux. A lors ils s’adressaient aux grossistes juifs pour avoir la marchandise en consignation… Ils savaient que les Juifs étaient la "poule aux œufs d’or " qu’il ne fallait pas égorger. Il y eut bien quelques petites algarades au début, mais heureusement vire réprimées… »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale– Rationnement discriminatoire
Page 121