עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

שעת צהריים של שבת העשרים ותשעה למאי 1948. מזג אוויר אביבי. אומרים שבארץ ישראל קיים האביב הארוך ביותר, אבל צריך לקטוף אותו מבין העונות, כפטריות חבויות בין עצי היער. לאחר שהם סועדים בכריכים של גבינה לבנה, המובאים אליהם מחדר האוכל של הקיבוץ, לוקחת אותם גילה לסיור בבית העלמין במקום. מקום מנוחתם האחרון של אזרחים וחיילים. גילה אומרת שכדי להילחם ולשמור על החיים צריך להכיר את המתים. בעיקר את אלה שנפלו על הגנת הארץ. מדברת על גיבורים מתים ועל גיבורים חיים. לעיתים קשה ההבחנה ביניהם. שניהם נישאים מעבר למושג הארצי של החיים. מעין מלאכים ההולכים לפני המחנה, כמו ארון הברית.

חיילי הגדוד החדשים נמצאים בתוך ׳בית־החיים׳ של קריית ענבים, כפי שיעקב מכנה אותו. הוא עושה מקבילה לשמו של בית העלמין בעיר הולדתו. שם זה ניתן למקום ההוא מתוך אמונה שהחיים האמיתיים שייכים לנחים על משכבם. אלה המצויים אי-שם בעולמות עליונים. החברה חשים צמרמורת. הרעד שולט להם בעצבים. הם עולים במדרגות לרחבה המוקפת עצי אורן, ברוש וזית. שייקה אומר ביידיש ליעקב שהוא חושב על משפחתו שעלתה בעשן ולא זכתה לקבר ישראל. יעקב מבחין בדמעה ניגרת על לחיו של שייקה. הוא מעניק לו חיבוק של עידוד. שייקה נד בראשו. האם זו מחוות תודה או שמא סימן להשלמה עם עבר קשה מנשא. גילה מסבירה שבית העלמין הוקם לפני עשרים ושש שנים בתוך ערוץ של הגיא, היורד מגבעת הראדאר. מיקומו נועד לחסום את המעבר בין הכפרים הערביים הסמוכים ובין כפר אבו-גוש.

״תזכרו את השם המקולל הזה שנקרא גבעת הראדאר, כי אני עוד אספר לכם עליו״. החיילים מביטים איש ברעהו ומהרהרים מה עוד צופן להם המחר במסעותיהם.

״כאן החיילים, יחד עם האזרחים, טמונים באותו מקום״ מסבירה גילה ״כביטוי לאחווה וכסמל לקרבה ולשיתוף הפעולה בין הלוחמים ובין האזרחים. קשר שנוצק מאז יסוד המקום…״. היא עושה הקבלה לעבר הרחוק של ימי בית־שני, בו האזרחים עבדו את האדמה וכשנדרשו יצאו למלחמת-מצווה או הגנה וגם למדו תורה. בראשיהם של אנשי גח״ל מתרוצצים מושגים חדשים, כביטוי לאורח חיים חלוצי, כמו: קיבוץ, מושב, מושבה. גילה מביטה אל החלקות הדוממות, פולטת אנחה שרקנית וממשיכה:

״קבורים כאן רבים מחללי החטיבה שלנו. כול קבר הוא סיפור גבורה. היו שמועות שיש כאן גם קברי המונים. אני לא רוצה לזעזע אתכם, למרות שיש סוברים שזה מחשל. אנחנו פתחנו את המסורת הזו של מסע בעקבות לוחמים. לא רק סיור במקומות בהם לחמו אלא גם מקום נפילתם ואתרי קבורתם. אני אומרת את זה גם לזכרם. אני נזכרת שהמקרה הקשה ביותר היה רק לפני כחמישה שבועות, בעשרים ושלושה לאפריל השנה. בערב פסח, חג החרות. הרבה מהנופלים לא זכו לחרות המיוחלת. החטיבה שלנו קיבלה פקודה לכבוש את נבי-סמואל. אתם יודעים, זה מקום קברו של שמואל הנביא, בצפון ירושלים. הקרב היה אסון כבד שעלה בעשרות הרוגים. תראו, הם כולם קבורים כאן. בתום הקרב הובלו החללים בשקים לקיבוץ. המובילים הזעיקו את חברי הקיבוץ, שאותם מצאו כשהם מסבים לליל הסדר בחדר האוכל, עסוקים בקריאת ההגדה ושטים על צלילי זימרת החג. מה נשתנה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו…שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם. ככה שרים המאמינים. יש קיבוצים שמתקנים את הנוסח ושרים ׳ואנו ניצלים מידם׳. לא כאן המקום לויכוח. מה שבטוח זה שצריך לסמוך גם על עצמנו. אני חושבת שזה אפילו כתוב בתורה. אבל תשמעו את המשך האירוע הטרגי״ מוסיפה גילה. משתהה קצת ולוקחת אוויר ״המובילים קוטעים את שמחת החג. מודיעים לחברים שיש כאן עשרות חללים שיש לקבור אותם. סועדי ליל הסדר המומים. פניהם קודרים. הם שומטים את כלי האוכל מידיהם. נתקפים בחוסר תיאבון. מייד ניגשים למלאכה. המובילים, בעזרת חברי הקיבוץ, מרכזים את ההרוגים בעליית הגג של הרפת ועוד באותו לילה, ובתוקף מצוות כבוד המת ואיסור הלנתו, עובדים החברים כול הלילה במעדרים ומכושים כדי להכין את הקברים.״״ גילה עושה הפסקה. כאילו ביקשה לחלוק לחייליה את האירועים הקשים, את הצער הנוקב, מנות-מנות. אחדים מהבחורים מוחים דמעה. שייקה אומר ליעקב שהוא נזכר, להבדיל, בערימות הגופות של יהודים שנורו בידי הנאצים ונזרקו לבורות. גילה מבקשת להמשיך בהסבריה כדי לדחוק את הדיכאון ואת המחשבות על ההרג ההמוני.

״אני מסיימת עוד מעט. אתן לכם אחר כך זמן של כשעה להסתובב כאן חופשי ואחר כך ניפגש ליד חדר האוכל. טוב. הנה תסתכלו על הקבר הזה עליו כתוב נחום אריאלי, המכונה ג׳וני. הוא נפל בקרב כשעלה בראש חייליו לכיבוש הקסטל. זה היה בשביעי לאפריל. הוא היה אחד מתוך שלושים ותשעה הרוגים שלנו בניסיון ההתקפה הזה. למחרת הקרב, כשעלו לחפש את גופתו היא לא נמצאה. את פיקודיו קברו במעלה החמישה. מספר שבועות לאחר שנפל נתגלתה גופתו בכפר הערבי אבו-גוש, הצמוד לכאן ואיש אינו יודע איך הגיעה לשם. מה שעצוב עוד יותר בסיפור של ג׳וני זה שהוא היה בן יחיד שהתחתן רק שבוע לפני שנפל״.

גילה נאנחת ובעקבותיה נשמעים המהומי צער, כמו נהמות רוח המתגלגלות מן ההרים שמנגד. גילה, למרות הבטחתה, ממשיכה בסיפורים על החללים במין דחף בלתי נשלט, ממש כפי שהיא ידעה להסתער על יעד ולהאריק לכול פעולה שלה את האנרגיה הג׳ינג׳ית הבלתי נדלית, האופיינית לה: ״טמונים כאן גם נערים בני חמש עשרה עד שבע עשרה. ילדים ששיקרו בקשר לגילאים שלהם כדי להתגייס לפלמ״ח. תארו לכם איזו מסירות ונכונות הקרבה, למרות שזה נוגד את העקרונות שלנו. אבל לא ידענו. בלהט הקרב למי יש זמן לבדוק תעודות לידה. זה מזכיר לי את הילדים והנערים של הרובע היהודי, אלה שנפלו ונקברו בחלקת הרובע בהר הזיתים. הם היו תצפיתנים וקשרים. רק אתמול קבלתי מידע על נפילתו של החייל הצעיר ביותר בתולדות הצבא וארגוני ההגנה שלנו. בסך הכול בן תשע וחצי. שמו ניסים גיני. בקרבות האחרונים ברובע, סביב בית הכנסת ׳תפארת ישראל' השתתפו ילדים. אחדים מהם בני תשע ועשר. הם הועסקו בעבודות ביצורים. ה׳מבוגרים׳ יותר, בני שתים עשרה, העבירו מסרים בין העמדות, מזון ואף נשק ותחמושת. אחדים מהם נהרגו ובהם גרציה (יפה), בת השש עשרה וניסים גיגי, שהוא עכשיו החלל הצעיר ביותר במלחמת העצמאות. הוא נפל במילוי תפקידו כשהוא עוטה מדים וסמלים של הצבא וגם נשא מספר אישי. הוא גויס להגנה. בסיום משמרתו כתצפיתן, שתפקידו להעביר ידיעות בין עמדות לוחמי הרובע, הוא חזר לעמדת השמירה. כשהרים את ראשו הוא נורה בידי צלף ירדני ונהרג. הוא נקבר רק אתמול לפני כניסת השבת. יום נפילתו הוא מועד מצמרר. ערב שבת. הוא נפל במרחק מה מהכותל המערבי. זה היה אתמול, העשרים־ושמונה למאי 1948….”.

גילה שוב נאנחת. משא המוות כבד על לבה הרגיש. כול כך הרבה נעורים שאבדו. עתיד שנמחק. שרשרת יוחסין שניתקה.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 19