צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו

בכל שלב של רדיפת היהודים בארצות ערב על ידי הנאצים, על ידי שלטונות וישי ועל ידי איטליה, ובכל מקום שזו התרחשה, סייעו הערבים לרודפים. ״קדימה, קדימה, אני רוצה להיות אתך, היטלר״, היו המילים של שיר ברברי פופולרי בן התקופה. רבים מהערבים היו טרודים בראש ובראשונה בתקופה זו בבעיות הקיום היומיומי, אולם היו גם רבים ששיתפו פעולה כנגד היהודים.

היו כמה נכבדים ערבים שראו בהטלת החוקים כנגד היהודים של משטר וישי הזדמנות לשפר גם את מצבם הכלכלי האישי. הווזיר הגדול מוחמד אל־מוקרי הסביר זאת לשר החוץ של משטר וישי, פול בודואן: ״לפני שהצרפתים כוננו את מדינת החסות שלהם במרוקו, נזקקו היהודים לעשרים שנה כדי לצבור הון, ושמרו עליו במשך עשר שנים עד שהממשלה גזלה אותו, ואחר כך התחילו את המחזור מחדש. אבל עשרים ושמונה שנים של הגנה צרפתית היו עלולות לשבש את המחזוריות, כך שלמרוקנים נותרו רק שנתיים לפעול במשותף עם משטר וישי כדי לבזוז את היהודים ולהשאיר את מחזור שלושים השנה בעינו״

הרבה פקידי ממשל מרוקנים היו מוכנים לסייע בהשגת היעד הזה. הפחה של מראכש, למשל, יצא נגד הקהילה היהודית כדרך להגן על עצמו מפני האישום המביך והמסוכן של תמיכה מוגזמת בצרפתים. לא זו בלבד שהוא המליץ לחייב את היהודים ללבוש בגדים מיוחדים שיבדילו אותם מהערבים, הוא גם המשיך והנחית ׳מהלומה קשה’, כהגדרת אחד ההיסטוריונים, על יהודי המלאח כאשר הטיל מס בשיעור 100,000 פרנק על התושבים היהודים המקומיים, כפי שסופר לעיל. בדומה לכך, הפחה של סאלה, פרסם צו שאסר על היהודים להעסיק מוסלמים. ובעיירה בני מלאל חברו יחדיו המושל המוסלמי המקומי והמפקח האזרחי הצרפתי לפרסם צו ולפיו כל אירופי שרוצה להתיישב בעיירה רשאי לבחור לו בית שדייריו יהודים.

רדיפת היהודים שיובאה מאירופה לצפון אפריקה, היה בה כדי להפיק עונג וסיפוק לתושבים המוסלמים המקומיים, בראותם את הדיכוי של אותו מיעוט יהודי בארצם, שרבים חשבו אותם לעשירים ולבעלי זכויות יותר מן המגיע להם, ואולי ניתן יהיה להרוויח תוך כדי כך מעט מזומנים שהיו דרושים מאוד בתקופת המלחמה. אלא שערבים רבים לא רק עמדו סתם על המדרכה והריעו בעת שיהודים הוצעדו לעבודת כפייה. רבים נרתמו להיות שומרים, משגיחים, נהגי קמרים ועוד, מה שאיפשר את המשך הרדיפה. לא מעטים מבין אלה ביצעו את המשימות ברצון, אפילו בהתלהבות.

המשתתפים מרצון ברדיפת היהודים היו בכל מקום, וביצעו כל מלאכה שנדרשה כדי להניע את גלגלי הרדיפה. לחיילים, לשוטרים ולפועלים ערבים היו חלק, גדול או קטן, בהחלת התוכניות של הרודפים האירופים על יהוד צפון אפריקה: מאכיפת חוקים אנטי יהודיים, עד לגיוס עובדי כפייה יהודים ולהפעלת מחנות עבודת כפייה. מפרברי קזבלנקה עד למדבריות שמדרום לטריפולי בלוב, היו ערבים ששימשו דרך שגרה כשומרים, משגיחים ומפקחים במחנות עבודת הכפייה האלה. למעט מקרים נדירים, השבויים היהודים פחדו מאוד ממשרתים נאמנים אלה, שמילאו בשמחה את הוראות אדוניהם הנאצים ואנשי וישי.

קצין בריטי ששירת בוועדה של בעלות הברית שנשלחה לחקור, ובסופו של דבר לשחרר, את עובדי מחנות עבודת הכפייה של משטר וישי, תיאר את תפקידם של אותם חיילים ערבים מקומיים ילידי השטחים הדרומיים, במחנה עונשין קטן לא רחוק מעיירת המכרות והרכבת בו ערפה, בדרום־ מזרח מרוקו: "המחנה בעין אל־אוראק כפוף לפיקודם של שישה נגדים לשעבר של לגיון הזרים", תיאר אותו קצין בריטי, ״על השמירה והניהול ממונה פלוגת ערבים מקומיים שבה כשישים איש. הם מונעים ניסיונות בריחה על ידי 'הטלת משמעת׳ על האנשים. הם שומרים על המחנה עם רובים מכודנים, והפקודות מורות להם להשתמש ברובים אם מישהו ינסה לברוח, והם אף מפקחים על חלק מהעבודה שמבצעים הכלואים״.

השומרים הערבים, היו בעצם גם המענים של המחנה. הם היו אלה שהשגיחו על ה׳קבר׳ שתואר לעיל, ודאגו לכך שהאסירים השוכבים בתוך הפרשותיהם יישארו דוממים ללא תנועה כל שהיא, ולא יזוזו כדי להרוג זבוב או להתחמק מעקרב. לדבריו של הקצין הבריטי, ״אלה שהעזו להרים את ראשיהם נחשפו לברד של אבנים שיידו השומרים הערבים, או חטפו בעיטות ומכות מקתות של רובים".

אולם היו מעט מעשים אנושיים של השומרים הערבים במחנות העבודה של משטר וישי במרוקו. בעדויות על מחנה העונשין עין אל־אוראק בסמוך למחנה בו ערפה, סיפרו האסירים מאוחר יותר, כי שלושים שומרים ערבים סיירו במחנה, בפיקודו של סמל צרפתי, ״אך הוחלפה אחת לחודש מחשש שהערבים יתחילו לחוש אהדה לאסירים". באחת הפעמים, כשהטמפרטורה הייתה גבוהה ביותר וחום עז שרר במחנה, הם לא קיבלו מים כל היום, וסירבו האסירים להמשיך בעבודתם. הם פנו אל מפקד המחנה, שהיה קודם לכן עוזר טבח גרמני בעל אזרחות צרפתית, כדי לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש לעברם. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אך שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים. אותם שומרים שהחטיאו בכוונה תחילה, הצילו חיים של יהודים.

משכילים ופשוטי העם בקרב האוכלוסייה הערבית, שמחו לראות את הצרפתים ׳חוזרים בתשובה׳ ומעמידים את היהודים במקומם, ואת היהודים מרכינים ראש ומאבדים את תחושת השוויון שהעניק להם עד כה השלטון הצרפתי. ובכל זאת, היה קשה להעתיק למרוקו את התעמולה של גרמניה הנאצית במלואה, המציגה את היהודים כעשירים מופלגים השולטים במחשכים בכלכלת המדינה, שכן לא היה זה סוד שהיהודים ברובם היו עניים ביותר והגיעו עד פת לחם.

כך גם סיפר רבי דוד עובדיה על קהילת היהודים בצפרו, כי יחסם של הערבים לא השתנה כלפי היהודים, שכן רובם היו אנאלפביתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אך הערבים המשכילים קימעה, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו על מנת להתחיל בפתרון ׳שאלת היהודים׳.

יום תשעה באב תש״ד (1944) בקהילת היהודים צפרו שבמרוקו. באותם ימים, חנה גדוד חיילי ה׳גום׳ בקרבת העיר. היו אלו חיילים ברברים, כשכל שבט חייב היה להפריש לצבא מכסה קבועה מאנשיו, ואומנו על ידי הצבא הצרפתי, כך שאף הם נטלו חלק במלחמת העולם השנייה. גדוד זה תכננו ביניהם פשיטה על היהודים, וחיפשו עילה שתביאם למימוש תוכניתם.

בבוקרו של יום תשעה באב, התפתחה קטטה בין יהודי מהקהילה לבין חייל מגדוד זה. החייל היכה את היהודי נמרצות, ומשראה היהודי שאין לאל ידו להתגבר עליו, נכנס רצוץ לביתו וסיפר לאחותו את אשר קרהו. האישה שהייתה נמרצת ופעילה, יצאה ומצאה את החייל, ודרשה ממנו שיתלווה אליה לתחנת המשטרה הקרובה. הלה סירב לדרישתה ואף היכה אותה וחבל בה. יהודי בשם ישועה אלקסלאסי שנזדמן למקום, נכנס בקטטה עם החייל, על מנת להציל את האישה מידיו. אלא שתוך דקות ספורות, התפזרו חיילי הגדוד בכל קצות העיר, והגיעו גם לחוותו של מר שמואל חמו הרחוקה מן העיר, והחלו להכות ולחבוט בכל יהודי שהזדמן בדרכם. הם יידו אבנים על בתי היהודים, שברו דלתות וניפצו שמשות, ואף נכנסו לבזוז את בתי היהודים.

באותו בוקר, יום תשעה באב, היו כל חנויות היהודים סגורות, ובעליהן בבתי הכנסת בוכים ומקוננים על חורבן בית המקדש. חיילי הגדוד פרצו לבית הכנסת ׳אם הבנים׳, שהיה באותה העת מלא במתפללים. הם זרקו עליהם אבנים והיכו בהם. כעשרים יהודים נפצעו, ביניהם בצורה קשה, עד שהיה צורך לפנותם מיידית לבית החולים בפאס. אחד היהודים שעשה דרכו לתחנת המשטרה כשהוא מלווה על ידי שני שוטרים שבאו לחוקרו, מצא עצמו מוקף בחיילי הגדוד, שמשכו בזקנו והיכוהו, ללא כל התערבות של מלוויו השוטרים. משהגיע לתחנת המשטרה, מצא שם את הרב ואת נשיא וועד הקהילה, שאף הם הוזמנו. מפקח המשטרה לא היה במקום, וסגנו של המפקח קיבלם. אלא שבמקום להתנצל בפניהם על אוזלת ידה של המשטרה שלא נקפה אצבע כדי להבטיח את שלומם של היהודים, התרה בהם ואמר: ״אתם אחראים על היהודים לבל ינסו לארגן מהומות ופרעות. עליכם להימנע מפרובוקציות, ולשמור על השקט והסדר!״.

ארבעה ימים היה עוצר על קהילת היהודים, אין יוצא ואין בא. על שמירת המלאח הופקדו חיילי גדוד ה׳גום׳, שלא נתנו לאיש לצאת מביתו. בבתים רבים לא נמצא מים, והיהודים עלו לגגות לצעוק לשכניהם שיצילו אותם ויביאו להם מים לשתייה. אלא שגם אם היה מי משכניהם שנכמרו רחמיו עליהם, לא היה לאל ידו להושיעם, כי חיילי הגדוד לא נתנו להם להיכנס.

ביום השני הגיע הקצין של מחוז פאס ופמלייתו, לעמוד על הדברים מקרוב. אלא שהוא הוסיף וחיזק את העוצר. הוא לא הסתפק בכך, ואף הורה על מעצרם של כ־200 יהודים שיוכנסו מיידית לבית הסוהר על ידי פקיד המשטרה שהופקד על כך ששמו ׳בן עלי בן לחסן', שהעליל עליהם כי היהודים הם שגרמו להפרת השקט והסדר.

ביום הרביעי קרא הקצין של מחוז פאס לנשיא הוועד, ומסר לו על הכוונה להפסיק את העוצר, אך תוך שמירה על התנאים הבאים: מעתה ייאסר על היהודים להיראות בבתי קפה, וכן ייאסר עליהם להופיע במקומות ציבוריים שבעיר החדשה. כמו כן, היהודים שנכלאו בבית הסוהר לא ישוחררו ויישארו שם לריצוי עונשם.

אחד מחברי הוועד התלונן בפני הקצין על מכות שספג מאחד מחיילי הגדוד, אך הקצין האנטישמי השיבו: ״טוב לכם יותר אם היו באים כאן הגרמנים". קצין של לגיון הזרים שנכח שם, העלה חשש שמישהו הסית את חיילי הגדוד להתנפל על היהודים. אולם הקצין האנטישמי השיבו: "הס מלהעלות דברים אלה על דל שפתיים. לולא שאתה נכבד וזקן, הייתי מעניש אותך על דברי הסתה אלה"…

הימים עברו, והחל לחץ גדול מצד התומכים במהפכה הלאומית אל מול צרפת של וישי. הם התלוננו שמרוקו נותרה מאחור, והאשימו את הגנרל נוגס ־ הנציב הצרפתי העליון במרוקו – ׳בפשרנות׳. הם החליטו שהגיע הזמן להמריצו לצאת לפעולה תקיפה יותר כלפי היהודים. עתה שממשלת וישי מונהגת על ידי הצורר האנטישמי פייר לאוואל, שבחר בשיתוף פעולה הדוק יותר עם הנאצים, יש להעלות את המאבק בדרגה, לא רק נגד ההשפעה היהודית אלא נגד נוכחותם וקיומם בכלל.

לאוואל רצה להרחיב את החובה לענוד את הטלאי הצהוב הידוע לשמצה, לא רק בצרפת אלא גם במדינות צפון אפריקה שתחת כיבושה. כך גם הוא הסכים לראשונה למשלוחים של יהודים למחנות ההשמדה, תחילה יהודים זרים לא צרפתים, ובהם יהודים ילידי מרוקו שהתיישבו בצרפת. רבים מהם מצאו את מותם במחנות ההשמדה הארורים בפולין.

לצורך כך, הקים יחידת עילית ׳לגיון הלוחמים׳ במרוקו, במטרה להוות חוד החנית של המהפכה הלאומית ושיתוף הפעולה עם הנאצים. אזכור שמה בלבד, זרע טרור ובהלה בקרב הקהילות היהודיות. מאוחר יותר, לאחר שחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית, ניסה לאוואל להימלט לאוסטריה, אך הוסגר לכוחות צבא ארצות הברית. הוא הועמד לדין באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, תוך רדיפת היהודים ושילוח לעבודות כפייה. נידון לגזר דין מוות, והוצא להורג בידי כיתת יורים.

יום ו׳ בכסלו תש׳׳ג (15 בנובמבר 1942), יום שבועת האמונים ההמונית של לוחמי הלגיון בקזבלנקה, נקבע כמועד למעבר לפעולה ישירה נגד היהודים. כרוזים הופצו, וכרזות הקוראות להתייצב בשערי המלאח הודבקו על הקירות בכל עיר. לימים נודע, שהוכנו רשימות חיסול של מנהיגים יהודים מבעוד מועד, בהם הלן קאזס בךעטר שסייעה לפליטים.

כדי להכין את דעת הקהל המוסלמי המרוקאי לקראת ׳הפתרון הסופי׳ לבעיית היהודים, החלה העיתונות המקומית להפיץ שנאה וארס אנטישמי כלפי הקהילה היהודית. הכותרת הייתה ׳פלוגות הסדר של הלגיון בעד הטיהור מהצרעת היהודית׳. נטען שם כי אין בעולם עם גזעני יותר מהעם היהודי. מכוחם הכספי הם נעשים בכל מקום לגורם מסוכן. "תמיד היהודים ניסו להסתנן למרכזי השלטון כדי לכפות את עקרונותיהם הרי האסון.

כשנתקלו בשלטון חזק, היו הנזקים מזעריים. כך, מימי הביניים הגבילו חוקים את פעילותם הנוגדת את האינטרס של צרפת. המהפכה הצרפתית שחררה אותם, ואפשרה להם לשוב ולחלום על השליטה בעולם. הכנסת האורחים המוגזמת של ארצנו הביאה לנפילתה של צרפת בידי היהודים. והנה בימים החשוכים שאנו חיים בהם, הצבנו לעצמנו יעד להיטהר מהזוהמה הזאת".

הקריאה לפוגרום ולפרעות ביהודים נפוצה בכל רחבי קזבלנקה. קריאה זו זרעה פאניקה בקרב הקהילה היהודית, שהייתה ערה למשמעות מסע התעמולה המתוכנן. עמרם דרעי, אחד מתושבי העיר שהיה אז נער, סיפר איך בשכונת מגוריו במלאח, התכוננו התושבים היהודים למצור והכינו אוכל לימים שיהיה מסוכן בהם לצאת לרחוב.

הפאניקה לא הייתה נחלת העם הפשוט בלבד. כך כתב ביומנו נשיא הקרן קיימת לישראל במרוקו מר שמואל דניאל לוי: "מחר מתכנן הלגיון לתקוף את המלאח. יש להיזהר ולא לצאת מהבתים. המבצע תוכנן היטב, והוא כולל את כל שטח מרוקו. נקבעו יעדים למאות המתפרעים, ואחדים מבטיחים שהם מכינים לנו ׳הפתעה נוסח גרמניה׳״.

הדים לתכנון זה אנו מוצאים במכתב ששלח רבי יוסף משאש לרב משה ליטר בניו יורק, שנים אחדות לאחר המלחמה, ובו הוא מספר על תלאות קהילת מכנאס ׳בימי המבול’: "סבלנו הרבה מחוסר אוכל נפש בכל דבר, ומה גם! ומה גם! מקול פחדים אשר עלה יום יום באזננו מהערבים שכנינו שהיו אומרים לשלול אותנו ולהשמיד. ובפרט גדל הכאב מאוד מיום תפיסת הגרמנים את צרפת, ובאו ראשיהם לפה, כי תיכף גזרו אומר שכל היהודים יפנקסו את נכסיהם קרקע ומטלטלין, מחוט ועד שרוך נעל, וכל אחד ימסור פנקסו בידם וכן עשינו. ובכל יום היו נמצאים כתבים תלויים על הכתלים והחומות, מלאים חרפות וגידופים לישראל, וכמה הסתות להמון הפרוע לקום עלינו״. הוא מספר אף כי שמעו את השואה המתחוללת ביהודי אירופה "כי נפלו בידי זרים בעינויים וכל מיני ייסורים וכל מיני מיתות המחתכים בני מעיים של כל שמעם".

״והצרה האחרונה", ממשיך רבי יוסף לתאר, "כי יום אחד בשבת כ״א חשוון תש׳׳ג, נמצאו ניירות דבוקים בכתלים כתובים באותיות גדולות בהם מכריזים שכל שונאי ישראל יהיו מוזמנים להיות עתידים ליום ה־15 לחודש הנזכר להשמיד לשונאיהם של ישראל ושללם לבוז בכל ערי מרוקו, כגזירת המן ממש. והממשלה ראתה ושתקה ולא חקרה על זאת, שזה אות שגם ידה היה במעל. מה מאוד גדל הפחד והרתת והחלחלה, ונתבלבלו המוחות ולא ידענו מה לעשות, רק צום ובכי וצעקה וצדקה". מכתב זה נדפס בספרו שו׳׳ת ׳אוצר המכתבים׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו