יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תנאי הפסקת האש
תנאי הפסקת האש
המפתח למהפך בעמדת הגנרל נוגס הייתה חתימת הסכם הפסקת האש, אשר תנאיו נראו לו כקבילים, אם לא מכובדים. יותר מכך, הגנרל ויגאן הבהיר לו סופית שאין כלל לסמוך על הצי, משום שמפקדו האדמירל דארלאן (Darlan) מסרב בתוקף להורות לו להמשיך במלחמה.
ואכן, התנאים שהציב היטלר להפסקת האש היו למרבה הפתעה כה קלים עד שהאנגלים עצמם ראו בהם ״תרגיל מבריק״. הם אפשרו לנציב נוגס להשלים עם הגזירה ולציית ללא היסוס נוסף לממשלת פטן, למרות הצער שבדבר. ההסכם שמר לכאורה על שלמותה הטריטוריאלית של צרפת, ניטרליות צי המלחמה שלה ושלמות האימפריה. בתנאים אלה הודיע הנציב לממשלה על נכונותו להישאר בתפקידו ״להיות הקורבן ולבצע את המשימה המבישה כדי לא לגרום לפילוג של צרפת לשניים״. בנאום לאוכלוסייה ששודר ברדיו הוא הודיע על הכניסה לתוקף של שביתת הנשק:
״הסכם שביתת הנשק נחתם, אבל כמענה למספר פניות המבטאות את רחשי הלב של כל צפון אפריקה, העבירה אלי הממשלה מספר הבהרות:
אין כל כוונה להסכים למסור לזרים, ללא קרב, את השטחים שבהם חלה היום הריבונות הצרפתית – לא בשלמותם ולא בחלקם.
האפשרות של כיבוש צבאי של חלק כל שהוא של צפון אפריקה אינה עומדת כלל על הפרק.
לממשלה אין כל כוונה להפחית במספר החיילים והכוחות המוצבים בצפון אפריקה״.
כפי שבעבר הודיע הנציב הכללי על תמיכת הסולטאן ועמו, לא התקשה גם הפעם לשכנע את הסולטאן להתיישר עם המדיניות החדשה. בנוסף לכך, הסולטאן חש הקלה גדולה כאשר המלחמה התרחקה מארצו, וחלפה הסכנה שמרוקו תשמש שדה קרב. המלך לא יכול היה להיות צרפתי יותר מהצרפתים עצמם, למרות שתבוסתם והשפלתם נגעו ללבו. כך מעיד בנו הבכור, מולאי חסן בספר זיכרונותיו:
״זה היה אחר הצהריים, בסביבות חמש, כששמענו ברדיו את המרשל פטן מצהיר שיש לחתום על שבית הנשק. אבי שיחק טניס. הוא היה מוקף צרפתים מתייפחים, והיה בעצמו מזועזע. הרגשתי שהאסון שפקד כעת את צרפת היה עבורו אבל אישי״.
כאשר נציג הנציבות הודיע לו רשמית על חתימת הפסקת האש, אמר לו הסולטאן, שעוד האמין בניצחון הסופי של צרפת: ״הידיעה שאתה מביא לי מעציבה אותי כאילו הגרמנים פלשו ממש לארמוני. בכל זאת אין סיבה לשקוע בייאוש. אילו צרפת הייתה מדינה קטנה בת חמש או שש ערים, ובעלת היסטוריה קצרה של חצי מאה, הייתה לנו סיבה להיות חרדים בצדק לעתידכם. אולם צרפת היא מעצמה גדולה ועשירה ויהיה זה פשע להטיל ספק בגורלה״.
היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת שבה שמו את מבטחם מובסת, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. באשר לאוכלוסייה המוסלמית, דיווח הגנרל נוגס ״שהילידים מופתעים ביותר מתבוסתנו, אבל שומרים על איפוק והתנהגות נאותה קורקטית, דבר שאי אפשר לומר על צרפתים מסוימים״.
הגנרל ויגאן, המפקד הצבאי העליון, שכנע את המרשל פטן להשאיר בתפקידו את הגנרל נוגס, למרות החלטתו הראשונה להדיחו בשל עמדתו הקודמת נגד שביתת הנשק. הוא הדגיש לשם כך את יחסיו המצוינים עם הסולטאן, החיוניים בשעה זו, והצביע על אופיו הצייתני וגמישותו כערובה לנאמנות בעתיד. הגנרל נוגס הצדיק את האבחנה של מפקדו במאמציו להשכיח את ״עוונותיו״- מינויו לתפקיד על יד ממשלת החזית הלאומית של ליאון בלום, ורגעי התנגדותו לשביתת הנשק. הגנרל נוגס לא אכזב את הממשל החדש, ולאחר שנשבע אמונים למרשל הוא שמר עליהם ־'לא סייג, כפי שנראה בהמשך.
הקלה וחששות
בעוד שתהליך התמוטטותו ותבוסתו של הצבא הצרפתי האדיר היכה את מרוקו בתדהמה, התקבלה החתימה על הפסקת האש בהקלה מסוימת, מאחר והרחיקה לעת עתה סכנה של פלישה גרמנית. אולם הקלה זו לא הייתה מנת חלקה של האוכלוסייה היהודית באותה מידה, בשל החרדה מפני ניצחון של גרמניה הנאצית השנואה. כך יכול היה לכתוב, אמנם בהגזמה פרועה, הגנרל נוגס לאחד מחבריו בפריז ביולי 1940 : ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.
כתמיד, מול אסון בלתי מוסבר בקנה מידה כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונות התפלות. ברצינות גמורה דיווחו שירותי הביטחון בקזבלנקה על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, על פי חוגים יהודיים מסוימים, הופיע בחלום רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, אצל כמה מחסידיו וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו או גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אבל במרחק רב מהמללאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים אליו לרגל.
אבל לא הייתה זו עת להומור. ביומנו האישי כתב העיתונאי יעקב אוחיון: ״יוני 1940. התבוסה. היהודים בוכים כי זוהי גם תבוסת החופש, הסובלנות, השוויון והאחווה״.
ועדיין נותר החשש מפני פלישה צבאית של גרמניה למרוקו דרך ספרד. הסכנה הייתה שספרד, בעלת הברית האידיאולוגית של הפשיזם והנאציזם, תנצל את ההזדמנות כדי להגשים את חלומה שלא נטשה מעולם להשתלט על כל מרוקו ואזור אוראן באלג׳יריה. זאת הייתה תוכניתו של הגנרל פרנקו והתנאי לכניסתו למלחמה לצד גרמניה אשר עזרה לו לתפוס את השלטון. מבלי לחכות, נציב ספרד באזור הצפון הרחיק לכת, ועודד בחשאי את הפאשה של טיטואן להכריז על עצמו כסולטאן ולצאת לכיבוש מרוקו הצרפתית. יתר על כן מיד עם כניסתה של איטליה למלחמה ב-14 ביוני 1940, ניצל פרנקו את התבוסה הצרפתית והשתלט על העיר הבינלאומית טנג׳יר, בטענה שכך יגן על ״הניטרליות שלה״, והיה יסוד לחשוש שלא יסתפק בכך. היטלר היה מעוניין בהצטרפותה של ספרד למלחמה. בפגישה קשה עם פרנקו ב-22 באוקטובר 1940, בעיר הנדי (Hendaye) על גבול צרפת ספרד, שכנע אותו לבסוף לזנוח את החלום המרוקאי עד לשעת הכושר של הניצחון הסופי, שהבטיח כי לא תאחר לבוא. בדילמה אם לרצות את פרנקו או לכבד את התחייבויותיו כלפי המרשל פטן, העדיף היטלר לא להתגרות בשעה זו בממשלת צרפת, אשר התחייבה בפניו להגן על צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה של אנגליה. אולם השליט הגרמני לא זנח את תכניתו להניע בקרוב את ספרד להצטרף לקרבות, כפי שהעביר במסר למוסוליני, בן בריתו הבכיר בים התיכון, בנובמבר 1940 :
״חובה לשכנע את ספרד להיכנס כבר בשלב זה למלחמה. התערבות ספרד תסייע לנו להשתלט על הבסיס האנגלי בגיברלטר, לחסום את המצר ולהעביר לפחות שתי חטיבות גרמניות למרוקו הספרדית. כך תוענק לנו הגנה מפני בגידה אפשרית של הצרפתים במרוקו או בצפון אפריקה״.
לבסוף הייתה זו התעקשותו של פרנקו לדרוש תנאים אשר היטלר לא היה מוכן להיענות להם, מבלי לאבד את שיתוף הפעולה החם עם משטר וישי, שהרחיקה את סכנת השתלטות ספרד על כל מרוקו. ספרד נותרה ניטרלית, והגרמנים לא עברו את מצר גיברלטר. אולם הסכנה ליהודי מרוקו הגיעה מן המקום הבלתי צפוי ביותר – מצרפת החדשה שאימצה את האנטישמיות כאידיאולוגיה וכמדיניותה הרשמית.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תנאי הפסקת האש