צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.גב' הלן קזאס בן-עטר

רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, סיפר לימים בספרו ׳קהילת צפרו', כי על פי הוראתו של פטן, נצטוו היהודים להצהיר במסמכים על רכושם. לכאורה היה זה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע את שיעור המס שאותו ייטלו למימון הוצאות המלחמה. אלא שרק היהודים חויבו בכך, ולכן רווחו שמועות עקשניות לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים, וסופו של תהליך מי ישורנו. יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו את טפסי הצהרת הרכוש, אך לא נודע מה היה איתם. על פי השמועה, המטוס שבו הטיסו את כל טפסי ההצהרה לצרפת הופל, וכל החומר הושמד, ומשבאו לשוב ולבקש מהיהודים טפסי הצהרה כבר נכנסו בעלות הברית למרוקו והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תכניותיהם.

עם פרוץ הקרבות גבר זרם הפליטים אל הקהילות היהודיות שברחבי מרוקו. רבים מפליטי יהודי אירופה שברחו למרוקו, נותרו בלי ניירות ובלי אמצעי פרנסה, וצפוי היה שיישלחו למחנות עבודה.

יהודייה אחת, מהגיבורות היהודיות העלומות בתקופת השואה, שהצילה את חייהם של עשרות אלפי יהודים פליטים שנמלטו מאירופה העשנה לצפון אפריקה. הייתה זאת גב׳ הלן קאזס בן־עטר, עורכת דין במקצועה, צאצאית למשפחה מכובדת מטנג׳יר. סיפורה המופלא של בן־עטר אינו ידוע כמעט לאיש, גם לא לעולים רבים ממרוקו, מלבד לקומץ חוקרי יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה. אביה, איש העסקים עמרם קאזס, התיישב בקזבלנקה וזכה לאזרחות צרפתית בזכות תרומתו למפעלה של צרפת במרוקו, בעוד אמה החזיקה באזרחות אנגלית. במשך שנות המלחמה, תוך שהיא מסכנת את חייה ועל אף טרגדיות אישיות שחוותה, הקימה בן־עטר מערך הצלה ותמיכה לעשרות אלפי יהודים, דאגה להם לטיפולים רפואיים, לינה, אוכל ודמי קיום וסייעה להם להמשיך הלאה בדרכם אל החופש המיוחל.

החיים האישיים של בן־עטר הצעירה היו רוויי טרגדיה. בתה התינוקת נפטרה באופן פתאומי, וזמן מה לאחר מכן היא איבדה גם את בעלה, והוא בקושי בן 39. אך האבל האישי שלה לא עצר אותה. מלחמת העולם השנייה  השתוללה אז, ובן-עטר הגבירה את פעילותה הציבורית. היא החלה לקבל מידע על גורלם של היהודים באירופה, וגמלה בה ההחלטה לסייע להם בכל דרך אפשרית.

את מרצה הבלתי נדלה העמידה לאורך כל המלחמה לסיוע לפליטים. לשם כך הקימה בקזבלנקה את וועדת הסיוע לפליטים. לימים תספר, כי הכול התחיל בתמוז ת׳׳ש (יולי 1940), כשעגנו בנמל קזבלנקה כ־30 אוניות שהפליגו מצרפת. על סיפונן מספר רב של פליטים בעלי אזרחויות שונות שברחו מארצות שנכבשו על ידי גרמניה, ובהם יהודים רבים. השלטונות לא ידעו כיצד לטפל בפליטים, והם נותרו באוניות בתנאים קשים ביותר. אחד הנוסעים, יליד וינה, הכיר את בעלה המנוח של הלן שסחר בבולים, והעביר אליה קריאה נואשת לעזרה: ״תצילו אותנו! ברחנו מאירופה לאפריקה, אבל לא נותנים לנו לרדת לחוף, ומתייחסים אלינו כאל מצורעים. אנו עומדים למות מרעב ומצמא, ובכל יום יש יותר ויותר ילדים חולים".

היא פנתה מיד לראש העיר, המפקח האזרחי שהכירה מפעילותה למען גיוס לצבא של הצעירים היהודים, והוא נעתר ואפשר להם לרדת, בתנאי שקליטתם תהיה על אחריותה האישית. בגילוי של רגש אנושי הסכים להקציב לפעולה סכום ראשוני, וכך נמנעה מהם השהות במחנות ההסגר.

איש לא חשד באישה נמוכת הקומה ושחורת העיניים שהתרוצצה בין היהודים המבוהלים שירדו מהספינות בנמל קזבלנקה, לאחר שנמלטו מציפורני הנאצים. האישה לבושת השחורים ניגשה אליהם, הציעה את עזרתה, אמרה מילה טובה וחייכה במאור פנים. מאחורי החיוך הסתתרה הלן קאזס בן־עטר.

כחלק מן הסיוע, נרתמו רופאים יהודים לטפל בפליטים החולים. וועד קהילת קזבלנקה העניק לוועד הסיוע הלוואה ללא ריבית, שהוחזרה רק לאחר המלחמה. כדי לשכן זמנית חלק מהפליטים הראשונים, העמידה עירייה קזבלנקה לרשות וועד הסיוע מחנה נטוש מטונף בפרבר העיר. צעירי תנועת נוער התגייסו למשך כמה ימים, ניקו את המחנה והכינו אותו לקליטת מאות הפליטים. הם אספו אצל המשפחות והסוחרים מצרכי מזון, כלים, מזרונים, שמיכות, רהיטים ומכל הבא ליד. חלק מהפליטים שהגיעו ללא אשרות, נעצרו ונכלאו במחנות המעצר של משטר וישי, והלן סייעה להם בזמן המעצר וייצגה אותם בהתנדבות כעורכת דין בבתי המשפט, כשאת חלקם אף הצליחה לחלץ.

כאשר המעמסה הכספית סיכנה את המשך הסיוע, יצרה הלן קאזס בן־עטר בחודש תשרי תש״א (אוקטובר 1940) קשר עם נציג ארגון הג׳וינט בליסבון. הנציג לא הכיר אותה אך התרשם מפעילותה, והתחיל להעביר לה הקצבה למימון הפליטים. כך זכו הפליטים לקבל קצבה שבועית, טיפול רפואי, הלוואות זעירות ועוד. הוועד דאג גם לביקורים תכופים לפליטים שבמחנות ההסגר. לפי ההערכות, סייעה בן־עטר בהצלת כשלושים אלף יהודים, תוך שהיא מסכנת לא פעם את חייה, וחשופה למעצר של השלטון האנטישמי. בין היתר הצליחה להשיג אשרות מזויפות לעשרות ילדים יהודים מפריז, שהובאו למרוקו וחייהם ניצלו.

מספר פקידים בנציבות הצרפתית לא חיבבו את פעילותה של הלן קאזס בן־עטר, בלשון המעטה, ומחו בפני פטן על היחס הטוב שהיא מקבלת מנציגי השלטון במרוקו. כשנה לאחר מכן הוציא המפקח האזרחי, אנטישמי מובהק, את הוועד מחוץ לחוק, ואף הוסיף ואיים כי ישלח את בן־עטר למחנה ההסגר בבו דניב.

באחת הפעמים, נעצרו שני פליטים שנמלטו ממחנה מעצר. בחקירתם סיפרו על פעילותה של בן־עטר. בעקבות עדותם, נעצרה אחת העוזרות שלה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו שוטרים לביתה כדי לעצור גם אותה, אך היא חמקה מהבית עוד טרם בואם. במקרה אחר הגיעו קצינים נאצים לביתה, לחפש אחר חומר מרשיע. בן־עטר, שצפתה את בואם, מיהרה להסתיר את המסמכים ובהם שמות היהודים ושמות הארגונים שסייעו לה. אלא שבעוד שמצילי יהודים כאוסקר שינדלר זכורים לכל, הרי שבן־עטר נשכחה עם השנים.

כך בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מקלט זמני בערי החוף במרוקו, בחפשם מנוח לכף רגלם. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים.

חלק מן הפליטים נקלטו במשפחות יהודיות בקזבלנקה ובערי השדה כמו פאס, מראכש, מזאגאן וסאפי. ז׳ק חרבון, תושב העיר מראכש, סיפר על אירוח פליט בביתם: "הגיעו שמועות על המלחמה. היה זה נושא השיחה היחידי. מספר, זעום עדיין, של פליטים שברחו מגרמניה, אוסטריה ומקומות אחרים התחילו להגיע למרוקו. הם התארחו אצל משפחות, עד שימצאו מקור פרנסה. אירחנו בביתנו את אחד האומללים האלה. הוא דיבר צרפתית במבטא קשה ושיחק שחמט. הוא היה מספר להורי ולחברים שלהם על זוועות הנאצים. הוא סיפר פעם על תלאות היהודים בגרמניה בבית הכנסת ביום השבת״.

פליט צעיר מבלגיה שברח למרוקו עם משפחתו, סיפר לימים על האירוח אצל משפחה יהודית במוגאדור: ״יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לסאפי ולמוגאדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו והגענו למוגאדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאץ כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט, ובמרוקו בכלל, מחממת לי את הלב כאשר אני נזכר בימים ההם״.

כך גם גב׳ סופי פרדד, שנולדה בשנת 1924 בוינה, ולאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי ברחה יחד עם משפחתה לפריז. כשטבעת החנק החלה להתהדק, ימים ספורים לפני כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נסו למרסיי ומשם הפליגו בחודש כסלו תש״ב (דצמבר 1941) לקזבלנקה, והתגוררו בה במשך כשנה עד שקיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתם החדש. פרויד שהגיעה למרוקו כנערה בת שמונה עשרה, זכרה אירועים ופרטים רבים, ומאוחר יותר כתבה את זיכרונותיה בספרה ׳חיים בצל משפחת פרויד׳ (Living in the Shadow of the Freud Family), בו תיארה את התקופה שבה שהתה עם משפחתה במרוקו בתקופת המלחמה. בימי שהותה במרוקו, צילמה אף מספר תמונות מרשימות על חיי הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנמסרו מאוחר יותר לארכיון השואה בוושינגטון.

״טיילנו ברובע הערבי״, סיפרה פרויד, ״קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שוכבים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים, אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים״.

בקזבלנקה מצאה מקלט בבית משפחת קוריאט, שפתחו בפני משפחתה את ביתם ואפשרו להם חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית. ״עברו עלי עשרה חודשים נהדרים״, תיארה. היא הוקירה את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט, ״משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי. אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל עבורי, והפכתי למעשה לבתם המאומצת״. היא מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.גב' הלן קזאס בן-עטר

עמוד 247